מגילת רות: יש מלך בישראל

Print Friendly

מגילת רות

בחג השבועות נהוג לקרא את ספר רות מכיוון שהאירוע המרכזי מתרחש בעונת הקציר, שהיא תקופת חג השבועות.
חשיבות ספר רות גדולה יותר ממסורת החג; המסר והנתונים בספר עוזרים לנו לדעת את פועלו של משיח בן דוד כגואל עבורנו בני האדם, וייחוסו ממשפחת דוד המלך.

הקדמה
על מנת להבין את תכלית ספר רות ועומק הכתוב בו, כדאי להבין את הרקע לספר.

אירועי ספר רות מתרחשים בתקופת שפוט השופטים.
לאחר מותו של יהושוע בן נון וזקני העם בני דורו, סטה עם ישראל מתנאי הברית שאלוהים כרת עימם בסיני. (שמות 19-20).
כתוצאה מכך, אלוהים הוציא לפועל את העונשים שהבטיח להביא על העם במידה ויסטו מתנאי הברית. אלוהים הינו אלוהים צדיק ונאמן להבטחות שהוא מבטיח. הדבר תופס לגבי הברכות שהוא מבטיח לברך, אך גם לגבי העונשים והמשמעת שהוא מבטיח כגמול למרידה בדברו (ויקרא 26:14-41, דברים 27-28).

לראיה, המגפה והרעב שבאו על הארץ היו ביטוי לצדקת אלוהים.
שמותיהם של הבנים מחלון וכיליון מבהירים לנו את עומק הצרה והסבל שחוו בני אותה תקופה.
למרות שאלוהים מישמע את עמו, הוא תמיד נשאר נאמן למלא את הבטחותיו לאבות, לאברהם, יצחק ויעקב. המישמוע נועד לזעזע את העם ולהחזירם למוטב אך אף פעם לא להשמידם (ראה יחזקאל ל"ו 22).
ספר רות מהווה עדות חיה לנאמנות אלוהים להקים את שהבטיח בכל הקשור למלך הנאמן והמושיע שעם ישראל מייחל לו.

הבה נביט מבט פנורמי על ספר שופטים ונראה איזו הרגשה מילאה את יראי אלוהים בעת ההיא.
בספר בראשית ג 15, אלוהים הבטיח שזרע האישה העתיד לבוא, יכה בראש הנחש (השטן). בהמשך אלוהים העניק נתונים נוספים אודות אותו זרע הבטחה נפלא כאשר קרא לאברהם ואמר שממנו יבוא אותו זרע שיברך את כלל העמים.
בספר בראשית מ"ט, נאמר לנו שהמלך המשיח, עתיד לבוא משבט יהודה ואף להיוולד לפני ששבט יהודה (עם ישראל) מאבד את הזכות הריבונית שלו בארץ. כך שנבואה זו מבהירה שהיא חייבת להתגשם לפני 6 לספירה, שאז הנציב הרומי ארכילאוס אסר על ההנהגה היהודית בארץ ישראל את הזכות להוציא להורג.
אם כן, אז איך ספר רות מהווה חוליה בשרשרת של שושלת המלך המובטח והמושיע?
בספר שופטים מוזכרים רשימה ארוכה של שופטים, אשר נלחמו נגד צוררי עם ישראל. אותם שופטים התגברו על העמים שתקפו את ישראל והצליחו להביא תקופת שלום קצרה של מספר שנים.
מיד לאחר מותו של אותו שופט, חזר עם ישראל לסורו ובעקבות כך איפשר אלוהים לאויב תורן אחר ללחוץ על בני ישראל.
לאורך תקופה של למעלה מ- 300 שנים עלו וירדו שופטים ומושיעים רבים. אף לא אחד מהם יכול היה לשנות את לב כלל עם ישראל. אף לא אחד מהם יכול היה להביא שלום נצחי.
כמעט כל דור בעם ישראל חווה תופת של צרות, סבל ומלחמות. כמעט כל דור ראה את בניו ובנותיו טרף לאויבים.

על מנת להמחיש את עומק הייאוש והתסכול, ספר שופטים מסתיים בנטישת שבט דן את נחלתו והגירתו צפונה ועמוק לתוך עבודת אלילים, ובאירוע הנקרא 'פילגש בגבעה'. כתוצאה מאותו אירוע, נלחמו 11 השבטים נגד שבט בנימין הסורר והביאו אותו לסף הכחדה.
אם כן, הטוב ביותר שאנו כבני אדם ועם מסוגלים לעשות, זה – להשמיד איש את רעהו.

ספר שופטים מסתיים בפרק 21:25: "…בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה."

ספר רות מופיע מבחינה כרונולוגית ממש בנישה הזו וכאילו אומר:
אין מלך בישראל?
אינני חושב כך! יש מלך בישראל והנה הוא בא – דוד!
מבית לחם אפרתה, כפי שניבא הנביא מיכה בפרק ה 1, ייוולד נצר אשר דרכו יבוא דוד המלך, וממנו מאוחר יותר יבוא מלך ישראל, זרע האישה אשר עתיד להכות בראש הנחש.

החוליה הבאה שדבר אלוהים מעניק לנו בנוגע למלך המשיח נמצאת בספר שמואל א' פרקים 16-17.
דוד הנער, מלא ברוח אלוהים, מצליח להרוג את גוליית הלבוש בשריון קשקשים, כאילו היה נחש, ולהסיר את ראשו.
המלך שאול נדהם לראות את הנער דוד מחזיק בידו את הראש של גוליית ואמר לו:
"…בן מי אתה הנער? ויאמר דוד: בן עבדך ישי בית הלחמי." שאול אומנם הבטיח לפתור את בית האב של המציל ממיסים ולכן ביקש לדעת את הנתונים, אך פרק כזה חשוב עם אירוע כה מכונן, אינו מסתיים עם דגש על הכיס הפרטי של מישהו. הדגש חייב להיות ברמה הלאומית והעולמית.
השאלה הנדהמת והתשובה, מהווים רמז לקוראים היודעים ונהנים מכל פרט שנועד להרכיב את התמונה של המשיח בתנ"ך.
כישלונותיהם של כל אותם מושיעים בשר ודם, רק מדגישים את הצורך הקריטי בגואל שמוצאו מאלוהים.

מועד כתיבת ספר רות

Ruth is an anonymous book. Nor the author or the exact date of writing is mentioned in the book. As such, all we can do is to list main idea's and to point to the most accurate option.
The Talmud connects Samuel as the writer of Ruth, Judges and his book (Baba Batra 14b-15a). But, Samuel could not have written in 1Sam.9:9: "Formerly in Israel, when a man went to inquire of God, he said, Come, let us go to the seer,” for today’s “prophet” was formerly called a seer." More, Samuel could not have written concerning a period in which he himself lives in: "Now this was the custom in former times in Israel…" (Ruth 4:7). Through reading the available commentaries on Ruth, I found Dr. Daniel I. Block explanations most convincing and I will concentrate on the possible options only.
As Dr. Daniel I. Block puts it: 'For more than a century, the majority of critical scholars have tended to date Ruth in the postexilic period. This conclusion is based upon these arguments.'
1. Use of Aramaic words (8 out of 1294) is a prove of Late Hebrew forms of expression.
2. The need to explain customs (4:7 the sandal), in the book of Ruth proves that it was written in later times when these customs are not practiced any more.
3. The interest in genealogies expressed in 4:18-22, which recalls other lists like in the Pentateuch and Chronicles (1Chr. 2:3-15), demands a postexilic period.
4. A favorable portrayal of Ruth the Moabite may balance the narrow ethnocentrism of Ezra and Nehemiah (Ezra 10; Neh. 13:23-31). Meaning, the nation was commanded to reject the gentile women who kept their idol worship, but can adopt those who like Ruth became a believer in Yahweh.
5. The canonical placement of Ruth among the writings, rather than immediately after judges (where it belongs chronologically ), suggests that the prophets section was already closed.
6. The word 'Moses' in Judges 18:30 is crippled. The writer of Judges added the letter N (נ) in Hebrew, as an upper case, and made Moses into Menashe (משה – מְנַשֶּׁה). The reason is most likely that the writer felt heavy writing that the grandson of Moses is involved in spreading idol practice in the tribe of Dan. So, the grandson Yehonatan was closer to the wicked king Menashe in his heart than to Moses the righteous. So, the book of Judges itself was written or at least edited after the time of King Menashe. Besides, the verse mentions the exile of the ten tribes, placing the writings of Judges after 722 BC.
7. The writer mentions Bet-Lechem Ephrata a few times, suggesting that he is aware of Micha 5:2 and therefore lived in that time or after.
All said, the reasonable period when the book of Ruth was written is around 650 BC and not later than 586 BC.
תוכן עניינים
א. היציאה מבית לחם אפרתה למואב (א' 1-5)
1. משפחת אלימלך עוזבת את בית לחם אפרתה לגור במואב מפאת הרעב (פ. 1 -2)
2. אלימלך, בעלה של נעמי נפטר במואב (פ. 3)
3. בניה של נעמי נישאים לנשים מואביות ומתים במואב (פ. 4-5)
ב. חוזרים ממואב לבית לחם אפרתה (פ. 6-22)
1. נעמי שומעת אלוהים פקד את עמו ומתכוננת לחזור לבית לחם אפרתה (פ. 6-7)
2. נעמי מנסה לשכנע את רות ועורפה להישאר במואב (פ. 8-13)
3. רות המואביה משכנעת את נעמי להצטרף אליה (פ. 14-18)
4. בית לחם אפרתה מקבלת את נעמי ורות המואביה בזרועות פתוחות (פ. 19-22)

כותרת פרק א: אל תיטוש את 'בית לחם אפרתה'
א. היציאה מבית לחם אפרתה למואב (א' 1-5)
פרק א פסוקים 5-1:
1. וַיְהִי בִּימֵי שְׁפוֹט הַשּׁוֹפְטִים, וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ; וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה לָגוּר בִּשְׂדֵי מוֹאָב, הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּשְׁנֵי בָנָיו׃
2 וְשֵׁם הָאִישׁ אֱלִימֶלֶךְ וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ נָעֳמִי וְשֵׁם שְׁנֵי־בָנָיו מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן אֶפְרָתִים, מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה; וַיָּבוֹאוּ שְׂדֵי־מוֹאָב וַיִּהְיוּ־שָׁם׃
3 וַיָּמָת אֱלִימֶלֶךְ אִישׁ נָעֳמִי; וַתִּשָּׁאֵר הִיא וּשְׁנֵי בָנֶיהָ׃
4 וַיִּשְׂאוּ לָהֶם נָשִׁים מוֹאֲבִיּוֹת, שֵׁם הָאַחַת עָרְפָּה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית רוּת; וַיֵּשְׁבוּ שָׁם כְּעֶשֶׂר שָׁנִים׃
5 וַיָּמוּתוּ גַם־שְׁנֵיהֶם מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן; וַתִּשָּׁאֵר הָאִשָּׁה מִשְּׁנֵי יְלָדֶיהָ וּמֵאִישָׁהּ.

1. משפחת אלימלך עוזבת את בית לחם אפרתה לגור במואב מפאת הרעב (פ. 1-2)
הספר מתאר אירוע שהתרחש בתקופת השופטים, אחרי מות יהושוע בן-נון, בסביבות שנת 1100 לפני הספירה.
בעקבות רעב כבד בארץ, כתוצאה מנטישת תורת אלוהים על ידי בני ישראל ואימוץ עבודת אלילים, איש משבט יהודה בשם אלימלך מכר את שדהו ועזב עם אשתו נעמי ושני בניו, מחלון וכליון, את יהודה והלך לארץ מואב (א 2, ד 3).
בהיותם בניכר, אלימלך נפטר.
שני בניו, מחלון וכליון, נשאו להם נשים מואביות, גויות. מחלון נשא את רות (ד 10) וכליון את ערפה. במהלך 10 השנים הבאות נפטרו גם מחלון וכליון; נעמי נשארה עם שתי כלותיה.
כבר בחמשת הפסוקים הראשונים אנו חשופים למידע רב וחשוב:

א. רעב בארץ
ב. שמות האנשים
ג. שמות מקומות

א. רעב בארץ:
הרעב בארץ ההבטחה נבע מחטא חוסר האמונה ועבודת האלילים שפשטה בעם ישראל בתקופת השופטים, במיוחד לאחר מות יהושוע בן-נון. העם חווה את שהבטיח להם משה רבנו בספר דברים כז-כח. אותה תקופה שלאחר ימיו של יהושוע בן-נון ידועה במחזורים של:
1. עזיבת תורת אלוהים
2. הענשת העם
3. זעקת העם לאלוהים
4. אלוהים עוזר ומקים עליהם שופט, העם נהנה מרווחה
5. העם שוכח את אלוהים, וכך חוזר המעגל.

אלימלך אשר היה בעל שדה (ד 3) העדיף למכור את נחלתו בארץ ההבטחה ולעזוב לנכר, לחיות בקרב עם מנודה ולא להישאר בארץ ישראל מוכת הרעב.

האם אלימלך היה איש צדיק?
אינני חושב כך! הליכתו לנכר, קביעת מקום מגוריו בקרב עם הנחשב למנודה על פי דין תורה, ונישואי בניו לגויות מואביות עובדי אלילים (א 15) מהווים עדות לכך שתורת אלוהים לא הייתה חרוטה על לבו. אלוהים הזהיר את עמו לבל יינשאו לגויים עובדי אלילים, ובמיוחד האמור על בני מואב (ראה ספר במדבר פרק כה: בלעם).

לאור הכתוב בתורה, היה על אלימלך להישאר בנחלת ישראל ולהתמקד בתפילה וזעקה לאלוהים, ובטח לא לנטוש את הנחלה, ואף להתבולל עם עם עובד אלילים (דברים כ"ג 3-6).

ב. שמות האנשים:
1. אֱלִימֶלֶךְ (אלי-מלך): למרות ששמו מציין שאלוהים הוא המלך, מעשיו מוכיחים את ההיפך. לאחר מותו, עשה אלוהים חסד עם זרעו וכך הוכיח את ריבונותו כאל וכמלך המלכים.
אלימלך מהווה דוגמא לאלו האוחזים בשם ותואר רוחני מפואר אך ריקים מאלוהים.

2. מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן: שמות בניו של אלימלך. ככל הנראה הבנים נולדו בתקופת רעב וקושי שבהם מחלות ומוות היו מנת חלקם של משפחות רבות. שמותיהם סימלו את הקושי שאפיין את התקופה בה נולדו.

3. עָרְפָּה ורוּת: שמות נשותיהם של מחלון וכליון. ערפה מסמלת עזיבה וריחוק, ורות מסמלת רעות וקרבה.

4. נָעֳמִי: שמה מציין נועם. נעמי חוותה מרורים כשרחקה מארץ ההבטחה, וככל הנראה גם מאלוהים, אך חוותה נועם וחסד כאשר חזרה לארץ ההבטחה ולביטחון באלוהים.

5. בועז: בו – עז; באיש הזה יש עוז, דרכו יתגלה עוז.

ג. שמות מקומות:
1. בית לחם אפרתה: מקום מוצאם של אלימלך ומשפחתו הנו בעל שם של מקור חיים, אך ללא אלוהים בלבם הם ראו מוות. לעומת זאת, סיום הספר יחד עם נבואתו של מיכה הנביא – (פרק ה 1: "וְאַתָּה בֵּית־לֶחֶם אֶפְרָתָה, צָעִיר לִהְיוֹת בְּאַלְפֵי יְהוּדָה, מִמְּךָ לִי יֵצֵא, לִהְיוֹת מוֹשֵׁל בְּיִשְׂרָאֵל; וּמוֹצָאותָיו מִקֶּדֶם מִימֵי עוֹלָם") – מלמדים אותנו שמאותו כפר קטן ייצא המושיע ישוע שאמר על עצמו: "אֲנִי הוּא לֶחֶם הַחַיִּים" (יוחנן ו 35).

2. מואב: המואבים נחשבו למנודים מקהל ישראל מכיוון שלא קידמו את עם ישראל בלחם ומים בצאתם ממצרים. התורה מצווה על בני ישראל לא לדרוש בשלומם או בטובתם לעולם. והנה, מעם מקולל ומנודה יוצאת אישה מאמינה שאלוהים מחברה לשושלת היוחסין של המשיח שעתיד לגאול את כלל העמים (דברים כג 7-3; ישעיה נג 6).

שמות האנשים והמקומות אינם מקריים. מגילת רות איננה אגדה! הדבר רק מוכיח ומדגיש את ריבונותו של אלוהים לאורך כל האירוע ובחיי המעורבים.

מתברר שהשפע שהיה במואב לא עזר למשפחת אלימלך לחיות.
אלוהים לקח את חייו של אלימלך, ומקרה זה היה ככתובת אזהרה על הקיר.
לאחר מותו של האב אלימלך, נישאו הבנים לנשים מואביות.
במשך 10 שנים הבנים היו נשואים ונשותיהן לא הולידו ילדים.
מאוחר יותר בפרק ד 13, רות הרתה לבועז, משמע, שהיה זה אלוהים שעצר את הפריון של מחלון וכיליון.
נעמי ובניה לא שהו לאזהרה של אלוהים, והנה גם שני הבנים מתו.
כעת נעמי נותרה לבדה עם כלותיה.

מה תעשה נעמי כעת?

יישומים אישיים:
א. צרות וסבל הינם מנת חלקם של כלל בני האדם, אך לעיתים הם נובעים ישירות מחטאים פתוחים. בבוא עלינו צרה ומכה, טוב נעשה אם נבחן את ליבנו לוודא שאיננו חובקים חטא.
במידה ויש חטא בקרבנו, חשוב לדעת ששינוי מקום אינו מרחיק את תוצאת החטא. מה שמסיר את איום העונש זה חזרה בתשובה ולא בריחה מאלוהים.

ב. אלוהים נתן לנעמי ומשפחתה רמז ענק וכואב אודות חטאם, בכך שלקח את חייו של אלימלך. כאשר נעמי ומשפחתה התעלמו מהרמז, אלוהים המשיך בזעמו והמית את הבנים.
ומה לגבינו היום?
כאשר אנו סוטים מדרך האדון ישוע, רוח הקודש מוכיח אותנו.
דבר אלוהים אותו אנו קוראים מזכיר לנו בכל יום את השגוי בחיינו.
לאור דוגמאות פעולתו של אלוהים, אנא אל ננסה את צדקת אלוהים וחסדו. לאחד אלוהים מאריך אפו ולשני לא. אנא, לעולם לא להתעלם מאזהרה של אלוהים, אלא תמיד לחזור בתשובה לזרועות ישוע.

ב. חוזרים ממואב לבית לחם אפרתה (פ. 6-22)
פרק א מפסוק 6 עד 22:
6. "וַתָּקָם הִיא וְכַלּותֶיהָ וַתָּשָׁב מִשְּׂדֵי מוֹאָב; כִּי שָׁמְעָה בִּשְׂדֵה מוֹאָב, כִּי־פָקַד יהוה אֶת־עַמּוֹ לָתֵת לָהֶם לָחֶם׃
7. וַתֵּצֵא מִן־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיְתָה־שָׁמָּה, וּשְׁתֵּי כַלּותֶיהָ עִמָּהּ; וַתֵּלַכְנָה בַדֶּרֶךְ לָשׁוּב אֶל־אֶרֶץ יְהוּדָה׃
8. וַתּאמֶר נָעֳמִי לִשְׁתֵּי כַלּותֶיהָ, לֵכְנָה שּׁובְנָה, אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ; יעשה (יַעַשׂ) יהוה עִמָּכֶם חֶסֶד, כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם־הַמֵּתִים וְעִמָּדִי׃
9. יִתֵּן יהוה לָכֶם, וּמְצֶאןָ מְנוּחָה, אִשָּׁה בֵּית אִישָׁהּ; וַתִּשַּׁק לָהֶן, וַתִּשֶּׂאנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה׃
10. וַתּאמַרְנָה־לָּהּ; כִּי־אִתָּךְ נָשׁוּב לְעַמֵּךְ׃
11. וַתּאמֶר נָעֳמִי שׁובְנָה בְנותַי, לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי; הַעוֹד־לִי בָנִים בְּמֵעַי, וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים׃
12. שׁובְנָה בְנותַי לֵכְןָ, כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ; כִּי אָמַרְתִּי יֶשׁ־לִי תִקְוָה, גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ, וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים׃
13. הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה, עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ, הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה, לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ; אַל בְּנותַי, כִּי־מַר־לִי מְאד מִכֶּם, כִּי־יָצְאָה בִי יַד־יהוה׃
14. וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה עוֹד; וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ, וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ׃
15. וַתּאמֶר, הִנֵּה שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ אֶל־עַמָּהּ וְאֶל־אֱלוהֶיהָ; שׁוּבִי אַחֲרֵי יְבִמְתֵּךְ׃
16. וַתּאמֶר רוּת אַל־תִּפְגְּעִי־בִי, לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ; כִּי אֶל־אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין, עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלוהַיִךְ אֱלוהָי׃
17. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר; כּה יַעֲשֶׂה יהוה לִי וְכה יוסִיף, כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ׃
18. וַתֵּרֶא כִּי־מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת אִתָּהּ; וַתֶּחְדַּל לְדַבֵּר אֵלֶיהָ׃
19. וַתֵּלַכְנָה שְׁתֵּיהֶם, עַד־בּאָנָה בֵּית לָחֶם; וַיְהִי כְּבאָנָה בֵּית לֶחֶם, וַתֵּהום כָּל־הָעִיר עֲלֵיהֶן, וַתּאמַרְנָה הֲזאת נָעֳמִי׃
20. וַתּאמֶר אֲלֵיהֶן, אַל־תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי; קְרֶאןָ לִי מָרָא, כִּי־הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאוד׃
21. אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי, וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יהוה; לָמָּה תִקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי, וַיהוה עָנָה בִי, וְשַׁדַּי הֵרַע לִי׃
22. וַתָּשָׁב נָעֳמִי, וְרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה כַלָּתָהּ עִמָּהּ, הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵי מוֹאָב; וְהֵמָּה בָּאוּ בֵּית לֶחֶם, בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעורִים."

1. נעמי שומעת שאלוהים פקד את עמו ומתכוננת לחזור לבית לחם אפרתה (פ. 6-7)
6. "וַתָּקָם הִיא וְכַלּותֶיהָ וַתָּשָׁב מִשְּׂדֵי מוֹאָב; כִּי שָׁמְעָה בִּשְׂדֵה מוֹאָב, כִּי־פָקַד יהוה אֶת־עַמּוֹ לָתֵת לָהֶם לָחֶם׃
7. וַתֵּצֵא מִן־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיְתָה־שָׁמָּה, וּשְׁתֵּי כַלּותֶיהָ עִמָּהּ; וַתֵּלַכְנָה בַדֶּרֶךְ לָשׁוּב אֶל־אֶרֶץ יְהוּדָה׃

מצבה של נעמי קשה ביותר.
להיות אלמנה בעת ההיא בארץ ישראל היה קשה, אך עוד לגור במואב, זה היה קשה אף יותר. לפחות בישראל אלוהים ציווה בתורה לספק אוכל כלשהו לאלמנה בודדה.
מה היו האפשרויות שעמדו לנעמי?
א. להישאר במואב עם כלותיה אך אלו עתידות להינשא שוב ולהשתקע במסגרת אלילית.
ב. לחזור לבית לחם יהודה.
נעמי החליטה בחכמה לחזור לבית לחם אפרתה. הפסקת הרעב, ככל הנראה, ציינה את חסדו של אלוהים על עמו בעקבות חזרתו בתשובה.

שימו לב למילים המיוחדות בפרק א:
המחבר מדגיש פעלים כמו: הלכתי, לשוב, תלכנה, תצא, יבואו, ילך.
כל הפעלים הללו כל העת מתייחסים ל: יציאה מבית לחם אפרתה או חזרה לבית לחם אפרתה.
המחבר משתמש בשם המקום: בית לחם אפרתה, כסמל לציון המשיח וישועתו.
לפיכך, התרחקות מבית לחם אפרתה משמע התרחקות מישוע ומהברכה
ושיבה משמע חזרה אל המקור מספק החיים והברכה.

ראו: פסוק 1 מתחיל ב: ויצא.
והפרק מסתיים בפסוק 22 – ותשב, השבה, באו…
לאור סיום פרק א ניתן לקבוע את הסוף הטוב.

2. נעמי מנסה לשכנע את רות ועורפה להישאר במואב (פ. 8-13)
8. וַתּאמֶר נָעֳמִי לִשְׁתֵּי כַלּותֶיהָ, לֵכְנָה שּׁובְנָה, אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ; יעשה (יַעַשׂ) יהוה עִמָּכֶם חֶסֶד, כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם־הַמֵּתִים וְעִמָּדִי׃
9. יִתֵּן יהוה לָכֶם, וּמְצֶאןָ מְנוּחָה, אִשָּׁה בֵּית אִישָׁהּ; וַתִּשַּׁק לָהֶן, וַתִּשֶּׂאנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה׃
10. וַתּאמַרְנָה־לָּהּ; כִּי־אִתָּךְ נָשׁוּב לְעַמֵּךְ׃
11. וַתּאמֶר נָעֳמִי שׁובְנָה בְנותַי, לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי; הַעוֹד־לִי בָנִים בְּמֵעַי, וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים׃
12. שׁובְנָה בְנותַי לֵכְןָ, כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ; כִּי אָמַרְתִּי יֶשׁ־לִי תִקְוָה, גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ, וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים׃
13. הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה, עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ, הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה, לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ; אַל בְּנותַי, כִּי־מַר־לִי מְאד מִכֶּם, כִּי־יָצְאָה בִי יַד־יהוה׃

נעמי, ידועת הסבל, הודתה לשתי כלותיה על יחסן האוהב לה ולבניה המתים ועודדה אותן להישאר במואב, בבית הוריהן ולהמשיך את חייהן שם.
שתי הכלות סרבו להיפרד ממנה.
בדאגתה להן אמרה נעמי: "אין לי עוד בנים כדי להקים מכן זרע. לו הייתה לי תקווה כלשהי, גם היום הייתי נישאת ומביאה בנים. אך גם לו הייתי יכולה לעשות זאת, האם לא חבל על חייכן? האם הגיוני שתחכו עד שיתבגרו אלה? בבקשה, המשיכו את חייכן!"
נעמי וגם הן ידעו היטב שגורלן כאלמנות גויות מואביות בתוך שבט יהודה בארץ ישראל, אינו מלבב. לכן, ניסיון השכנוע של נעמי היה מבוסס היטב על ראות ארצית טכנית.

בראות נעמי שהכלות ממשיכות לבכות ועדיין דבקות בה, המשיכה ואמרה להן:
מר לי יותר מאשר מר לכן.
מדוע?
כי יד יהוה יצאה בי. (שמות 6:1, 7:5, דברים 5:15, 26:8)
משמעות הביטוי לאור שימוש המילים בתנ"ך היא: אלוהים מתייחס אליו כאל האויב שלו. אלוהים נלחם בי כאילו הייתי האויב שלו.
במצב שכזה, נעמי מנסה לשכנע את הכלות שתהיה זו טעות גדולה להצטרף אליה ולחבור לאדם המהווה אויב בעיני אלוהים.

האם שתי הכלות יינטשו את נעמי ויחזרו לבית אביהם?

3. רות המואביה משכנעת את נעמי להצטרף אליה (פ. 14-18)
14. וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה עוֹד; וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ, וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ׃
15. וַתּאמֶר, הִנֵּה שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ אֶל־עַמָּהּ וְאֶל־אֱלוהֶיהָ; שׁוּבִי אַחֲרֵי יְבִמְתֵּךְ׃
16. וַתּאמֶר רוּת אַל־תִּפְגְּעִי־בִי, לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ; כִּי אֶל־אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין, עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלוהַיִךְ אֱלוהָי׃
17. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר; כּה יַעֲשֶׂה יהוה לִי וְכה יוסִיף, כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ׃
18. וַתֵּרֶא כִּי־מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת אִתָּהּ; וַתֶּחְדַּל לְדַבֵּר אֵלֶיהָ׃

בעקבות דברי נעמי, נכנעה עורפה להיגיון דבריה של נעמי וחזרה לבית אביה.
נעמי זכתה לראות את העורף של עורפה.
אנו לא פוגשים את עורפה שוב בדבר אלוהים. מתברר שעורפה לא רק הפנתה עורף לנעמי, אלא גם ליהוה. היא לא הגיעה לבית לחם אפרתה…

רות לעומתה, דבקה בנעמי.
רות החליטה לאור הדרכת אלוהים ולא על פי חוכמת העולם חסר רוח אלוהים.
רות זכתה להכיר את נעמי ולראות את עדות חייה.
רות יכלה ללמוד שיהוה הינו אל נאמן וצודק, כך שגם העונש שלו הינו דבר המגיע לחוטאים.
נעמי אמנם אמרה שהיא מהווה אויב לאלוהים ולכן אלוהים היכה בה, אך רות גם הבינה שכאשר אדם חוזר בתשובה ליהוה, הוא זוכה ליחס של בן.

לבסוף רות החליטה לדבוק בנעמי ואמרה: (א 17-16): "אל תנסי להפריד אותי ממך. אלך איתך לאשר תלכי, אלין באשר תליני, עמך עמי ואלוהיך אלוהי. היכן שתמותי שם גם אמות. המוות יפריד בינינו!"

רות לא דבקה רק בנעמי אלא גם בעם של נעמי ובאלוהים של נעמי.
מבחינתה של רות, רק המוות שלה או של נעמי יהיה גורם המפריד ביניהן, אך לא מפריד בינה לבין אלוהים או לעם של נעמי.

רות דבקה בנעמי.
השורש דבק מופיע לראשונה בבראשית ב 24 כציון לאחדות הבלתי נפרדת של בעל לאשתו. דבקותה של רות מוכח בהמשך הספר. הדבקות הזו הפכה לברית עולם.

דברי רות המואביה הנם מופת ליחס כלות לחמותיהן. דווקא בתקופה כה קשה בחיי נעמי וקורות חיים המלאי מוות, מתברר שעדותה הייתה טהורה וקדושה שהשפיעה בצורה כה עמוקה על רות, כלתה, שאף הייתה מוכנה לעזוב את ארצה ומשפחתה ולדבוק בנעמי.

מה שהתרחש בין רות לנעמי מזכיר לי את דברי שאול השליח באיגרת אל הרומים י"א 11.
שם אמר שאול שגויים נושעים צריכים להקניא את היהודים הלא נושעים לישועה.
והנה כאן רות המואביה היא זו המשכנעת את נעמי לצרף אותה לשיבה לבית לחם אפרתה – לחזרה לזרועותיו של הגואל.
כעת אנו עדים לאחדות של יהודיה וגויה מואביה הצועדות יחד לבית לחם אפרתה. צעדה נפלאה המהווה צל לנאמר בשירת האזינו (דברים 32:43) – הרנינו גויים עמו.

יישומים אישיים:
1. עורפה הפנתה עורף לבית לחם אפרתה ושמה נשכח מקרב בני אדם. רות הלכה כשפניה אל אלוהים, ושמה הפך לשם של ברכה.
עלינו כל עת להביט לעבר האדון ולעולם לא להפנות עורף לדבר אלוהים ולרצון המשיח.

4. בית לחם אפרתה מקבלת את נעמי ורות המואביה בזרועות פתוחות (פ. 19-22)
19. וַתֵּלַכְנָה שְׁתֵּיהֶם, עַד־בּאָנָה בֵּית לָחֶם; וַיְהִי כְּבאָנָה בֵּית לֶחֶם, וַתֵּהום כָּל־הָעִיר עֲלֵיהֶן, וַתּאמַרְנָה הֲזאת נָעֳמִי׃
20. וַתּאמֶר אֲלֵיהֶן, אַל־תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי; קְרֶאןָ לִי מָרָא, כִּי־הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאוד׃
21. אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי, וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יהוה; לָמָּה תִקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי, וַיהוה עָנָה בִי, וְשַׁדַּי הֵרַע לִי׃
22. וַתָּשָׁב נָעֳמִי, וְרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה כַלָּתָהּ עִמָּהּ, הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵי מוֹאָב; וְהֵמָּה בָּאוּ בֵּית לֶחֶם, בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעורִים."

לאחר שנעמי ראתה כי רות מתאמצת להישאר עמה, המשיכו שתיהן בדרכן לבית לחם אפרתה. ההליכה ממואב לבית לחם אפרתה נמשכת כיומיים של הליכה.
בשובן, התפלאו כל בני הכפר לראות את נעמי. אומנם הם שמחו לראותה, אך יחד עם זאת נדהמו לראות איך היא נראית.
מתברר שכל "צלקות חייה" נראו על פניה.
קשה להאמין שעשר שנים בלבד ישאירו כאלו צלקות על פניה של נעמי.
עלינו לזכור שכל בני יהודה שגרים בבית לחם אפרתה נשארו בארץ ההבטחה וחוו את המגיפה – הרעב.
והנה, אלו שנשארו בארץ וברעב ולא נטשו את בית לחם אפרתה – נראים טוב יותר ובריאים יותר מנעמי שנטשה והלכה למואב השופעת.
כמה שזה מצער, מואב השופעת לא הוסיפה חיים לנעמי אלא גרעה ממנה חיים.

פסוקים 20-21 מבטאים את הבנתה של נעמי בכל הקשור לאירועי 10 השנים האחרונות.
נעמי הבינה כי המכות שפקדו את משפחתה נבעו מאלוהים (א 21); היא הבינה שאל שדי – קדוש ישראל – שילם לה כגמולה. אין בפיה האשמות נגדו, אלא רק ציון עובדה – "וַיהוה עָנָה בִי, וְשַׁדַּי הֵרַע לִי".
נעמי מציינת שעשר השנים הללו שינו את חייה – והנה, מבחינת, שמה נעמי הפך למרה.
הלכתי מלאה ויהוה החזירני ריקם.

במילים פשוטות וישירות, נעמי מודה שהריחוק מבית לחם אפרתה רוקן אותה מכל מה שהיה לה. רוקן את חייה, רוקן את שמחתה.
מחיים מלאי נועם, הפכו חייה למרה
מה המרחק שלך מבית לחם יהודה?
מה המרחק שלך מישוע? מה המרחק שלך מנועם יהוה?

נעמי טוענת ששדי ענה בה.
משמעות המילים בעברית אכן יכולים להיות מובנים בדרך של: שדי ענה לי בדרך קשה.
שדי עינה אותי.
יש הרואים בפסוקים אלו האשמה נגד אלוהים, אך באותה מידה ניתן לקרא גם את דרך פעולתו הצודקת של שדי.
מי שפועל נגד תנאי הברית עם אלוהים, אל לו לצפות לברכה.
קיום תנאי הברית עם אלוהים הם הביטחון לנועם וברכה.

בפסוק 22 המחבר מציין שנעמי ורות שבו לבית לחם אפרתה בעת קציר שעורים, מיד לאחר חג הפסח או בסמיכות לחג.

א. המילים ותשב, השבה, באו, נבחרו בקפידה, שכן, בפסוק 1 נאמר שהם יצאו מבית לחם יהודה.
הפעלים שב, חזר, יצא מהווים מילות מפתח בפרק א.

ב. באיזה מועד שבו נעמי ורות לבית לחם יהודה?
המחבר מציין את מועד הגעתם בראשית קציר שעורים. המועד חשוב ביותר.
ראשית קציר שעורים, הינו המועד של חג תנופת העומר, שהינו המועד השלישי בסדר מועדי יהוה המוזכרים בספר ויקרא כ"ג 9-14.
במועד זה בדיוק, החל ביום ראשון בשבוע – תמיד, כי זה היום א הראשון שלאחר שבת הפסח, קם האדון ישוע מן המתים.
מכאן, נעמי ורות הגיעו אל בית לחם אפרתה בחג התקווה.
המחבר רוצה לרמוז שמכאן ואילך, רק טוב יפקוד את נעמי ורות.

כשהיא נמצאת במקום שאלוהים רוצה שתהיה, החלה נעמי לטעום מנועם אל שדי.

מי הוא אל שדי?
הפעם הראשונה ששם תואר זה מוזכר בתנ"ך זה בספר בראשית יז 1.
אלוהים מופיע לפני אברהם אבינו ואומר: "…אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים."
שורש השם שדי זה ש.ד.ד ומשמעות המילה היא:
אני האחד שיש לירוא ממנו.
בבדיקת האישיות המדוברת לאורך הכתובים מגלים שאל שדי הינו לא אחר מאשר ההוויה האלוהית אותה בני האדם מורשים לראות, הוא אלוהים הבן, המשיח בכבודו ובעצמו, האדון ישוע. (ראה בראשית י"ח, שמות ל"ג 11, שמות ו' 2-3, שופטים ו' ועוד).
ללימוד מעמיק בנושא ניתן להזמין את הספר: ישוע בתנ"ך" מאתר WWW.YESHUA.CO.IL

סיכום פרק א:
1. המחבר מדגיש את מקום האירוע: בית לחם אפרתה. המחבר רוצה להדגיש את מקום הולדתו של המשיח, מלך ישראל המובטח – ישוע.
לפיכך, הכוונה בריחוק מבית לחם אפרתה אינו מתייחס רק למרחק הגיאוגרפי אלא למרחק הרוחני של משפחת אלימלך מיהוה.

2. ריקונה של נעמי במואב נעשה במתכוון. הצהרתה של נעמי לכלותיה שהיא ריקה מכל דבר, ואין בה או ביכולתה לשנות לטובה ולו פסיק בחייה או בחיי כלותיה, נועד להבהיר שכל דבר טוב שיעלה מנקודה זו והלאה, מקורו בחסד אלוהים בלבד.
קיום זרע המלוכה של המשיח נתון כולו בריבונות אלוהים ולא בכוחו של אדם, יהיה אשר יהיה. הולדתו של דוד תיעשה בריבונות אלוהים בלבד.

3. בית לחם אפרתה הינו מקום הולדתו של המשיח ישוע. המחבר מציין את בית לחם יהודה כשם סמלי למשיח ישוע (צל המשיח). הבאתה של רות המואביה אל בית לחם אפרתה וקבלתה כשווה לנעמי, מלמדים שכל בני האדם שווים בערכם לפני המשיח גואלם. המחבר מלמדנו שהגואל בא להושיע את כלל בני האדם ולא רק את היהודים. יתרה על כך, שושלת המשיח כוללת גויים כגון רות ורחב.
רות דבקה ליהוה וזכתה לישועה. כולנו דבקים במשהו… במה אתה דבק?
נעמי הבינה שלא נכון לעזוב את "בית לחם אפרתה" ולכן חזרה למקור הברכה. האם אתה רחוק מהאדון או עומד בו?

פרק ב'
כותרת: בועז כסמל לגואל

תוכן עניינים:
א. ההקדמה, התשתית למפגש של רות עם בועז (ב' 1-3)
ב. בועז פוגש את רות בשדהו (ב' 4-16)
1. בועז שואל את מפקח העבודה אודות רות (ב' 4-7)
2. השיחה בין בועז לרות (ב' 8-14)
3. בועז פוקד על עובדיו לתת לרות לקחת עומרים כרצונה (ב' 15-16).
ג. רות מיידעת את נעמי אודות שארע בשדה בועז ומבינה את חשיבות המפגש (ב' 17-23)
1. רות מגיעה הביתה לנעמי עם האוכל (ב' 17-18)
2. נעמי מבהירה לרות שבועז הוא הגואל שלהם (ב' 19-20)
3. נעמי מנחה את רות להישמר עבור בועז (ב' 21-23)

פרק ב:
1. "וּלְנָעֳמִי מידע (מוֹדַע) לְאִישָׁהּ, אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ; וּשְׁמוֹ בּועַז׃
2. וַתּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֶל־נָעֳמִי, אֵלְכָה־נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳטָה בַשִּׁבֳּלִים, אַחַר אֲשֶׁר אֶמְצָא־חֵן בְּעֵינָיו; וַתֹּאמֶר לָהּ לְכִי בִתִּי׃
3. וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה, אַחֲרֵי הַקּוצְרִים; וַיִּקֶר מִקְרֶהָ, חֶלְקַת הַשָּׂדֶה לְבועַז, אֲשֶׁר מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ׃
4. וְהִנֵּה־בועַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם, וַיּאמֶר לַקּוֹצְרִים יהוה עִמָּכֶם; וַיּאמְרוּ לוֹ יְבָרֶכְךָ יהוה׃
5. וַיֹּאמֶר בּועַז לְנַעֲרוֹ, הַנִּצָּב עַל־הַקּוֹצְרִים; לְמִי הַנַּעֲרָה הַזּאת׃
6. וַיַּעַן הַנַּעַר הַנִּצָּב עַל־הַקּוֹצְרִים וַיּאמַר; נַעֲרָה מוֹאֲבִיָּה הִיא, הַשָּׁבָה עִם־נָעֳמִי מִשְּׂדֵה מוֹאָב׃
7. וַתּאמֶר, אֲלַקֳטָה־נָּא וְאָסַפְתִּי בָעֳמָרִים, אַחֲרֵי הַקּוֹצְרִים; וַתָּבוֹא וַתַּעֲמוֹד מֵאָז הַבּוקֶר וְעַד־עַתָּה, זֶה שִׁבְתָּהּ הַבַּיִת מְעָט׃
8. וַיֹּאמֶר בּועַז אֶל־רוּת הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ בִּתִּי, אַל־תֵּלְכִי לִלְקוט בְּשָׂדֶה אַחֵר, וְגַם לא תַעֲבוּרִי מִזֶּה; וְכה תִדְבָּקִין עִם־נַעֲרותָי׃
9. עֵינַיִךְ בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר־יִקְצורוּן וְהָלַכְתְּ אַחֲרֵיהֶן, הֲלוֹא צִוִּיתִי אֶת־הַנְּעָרִים לְבִלְתִּי נָגְעֵךְ; וְצָמִת, וְהָלַכְתְּ אֶל־הַכֵּלִים, וְשָׁתִית מֵאֲשֶׁר יִשְׁאֲבוּן הַנְּעָרִים׃
10. וַתִּפּול עַל־פָּנֶיהָ, וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה; וַתּאמֶר אֵלָיו, מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי, וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה׃
11. וַיַּעַן בּועַז וַיּאמֶר לָהּ, הֻגֵּד הֻגַּד לִי, כּל אֲשֶׁר־עָשִׂית אֶת־חֲמוֹתֵךְ, אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ; וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ, וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ, וַתֵּלְכִי אֶל־עַם אֲשֶׁר לא־יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם׃
12. יְשַׁלֵּם יהוה פָּעֳלֵךְ; וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה מֵעִם יהוה אֱלוהֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר־בָּאת לַחֲסוֹת תַּחַת־כְּנָפָיו׃
13. וַתּאמֶר אֶמְצָא־חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדונִי כִּי נִחַמְתָּנִי, וְכִי דִבַּרְתָּ עַל־לֵב שִׁפְחָתֶךָ; וְאָנוכִי לא אֶהְיֶה כְּאַחַת שִׁפְחותֶיךָ׃
14. וַיּאמֶר לָה בועַז לְעֵת הָאוכֶל, גּושִׁי הֲלום וְאָכַלְתְּ מִן־הַלֶּחֶם, וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחומֶץ; וַתֵּשֶׁב מִצַּד הַקּוֹצְרִים, וַיִּצְבָּט־לָהּ קָלִי, וַתּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתּותַר׃
15. וַתָּקָם לְלַקֵּט; וַיְצַו בּועַז אֶת־נְעָרָיו לֵאמר, גַּם בֵּין הָעֳמָרִים תְּלַקֵּט וְלא תַכְלִימוּהָ׃
16. וְגַם שׁול־תָּשׁולּוּ לָהּ מִן־הַצְּבָתִים; וַעֲזַבְתֶּם וְלִקְּטָה וְלא תִגְעֲרוּ־בָהּ׃
17. וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה עַד־הָעָרֶב; וַתַּחְבּוט אֵת אֲשֶׁר־לִקֵּטָה, וַיְהִי כְּאֵיפָה שְׂעורִים׃
18. וַתִּשָּׂא וַתָּבוֹא הָעִיר, וַתֵּרֶא חֲמוֹתָהּ אֵת אֲשֶׁר־לִקֵּטָה; וַתּוֹצֵא וַתִּתֶּן־לָהּ אֵת אֲשֶׁר־הוֹתִרָה מִשָּׂבְעָהּ׃
19. וַתּאמֶר לָהּ חֲמוֹתָהּ אֵיפה לִקַּטְתְּ הַיּוֹם וְאָנָה עָשִׂית, יְהִי מַכִּירֵךְ בָּרוּךְ; וַתַּגֵּד לַחֲמוֹתָהּ, אֵת אֲשֶׁר־עָשְׂתָה עִמּוֹ, וַתּאמֶר שֵׁם הָאִישׁ אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמּוֹ הַיּוֹם בּועַז׃
20. וַתּאמֶר נָעֳמִי לְכַלָּתָהּ, בָּרוּךְ הוּא לַיהוָה, אֲשֶׁר לא־עָזַב חַסְדּוֹ, אֶת־הַחַיִּים וְאֶת־הַמֵּתִים; וַתּאמֶר לָהּ נָעֳמִי, קָרוֹב לָנוּ הָאִישׁ, מִגּואֲלֵנוּ הוּא׃
21. וַתּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה; גַּם כִּי־אָמַר אֵלַי, עִם־הַנְּעָרִים אֲשֶׁר־לִי תִּדְבָּקִין, עַד אִם־כִּלּוּ, אֵת כָּל־הַקָּצִיר אֲשֶׁר־לִי׃
22. וַתּאמֶר נָעֳמִי אֶל־רוּת כַּלָּתָהּ; טוֹב בִּתִּי, כִּי תֵצְאִי עִם־נַעֲרוֹתָיו, וְלא יִפְגְּעוּ־בָךְ בְּשָׂדֶה אַחֵר׃
23. וַתִּדְבַּק בְּנַעֲרוֹת בּועַז לְלַקֵּט, עַד־כְּלוֹת קְצִיר־הַשְּׂעורִים וּקְצִיר הַחִטִּים; וַתֵּשֶׁב אֶת־חֲמוֹתָהּ."

א. ההקדמה, התשתית למפגש של רות עם בועז (ב' 1-3)
1. "וּלְנָעֳמִי מידע (מוֹדַע) לְאִישָׁהּ, אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ; וּשְׁמוֹ בּועַז׃
2. וַתּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֶל־נָעֳמִי, אֵלְכָה־נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳטָה בַשִּׁבֳּלִים, אַחַר אֲשֶׁר אֶמְצָא־חֵן בְּעֵינָיו; וַתֹּאמֶר לָהּ לְכִי בִתִּי׃
3. וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה, אַחֲרֵי הַקּוצְרִים; וַיִּקֶר מִקְרֶהָ, חֶלְקַת הַשָּׂדֶה לְבועַז, אֲשֶׁר מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ׃

פרק ב' פותח בנתון חשוב: נעמי ידעה שלאלימלך יש שאר בשר – בני משפחה נוספים. אחד מהם הוא בועז, איש גיבור חיל. פירוש השם: בו עז – דרכו יתגלה עוז, ואכן כך קרה. למרות שנעמי ידעה אודות קירבתו של בועז למשפחת בעלה, לא נאמר שהיא חלקה מידע זה עם רות.
מדוע?
נוכל רק לשער בשלב זה.
יתכן מאוד שאלימלך ונעמי יצאו מבית לחם אפרתה לאחר מריבה עם בני משפחתם.
אם הכל היה תקין במשפחה, נראה על פניו שנעמי הייתה פונה ישירות לבועז או לאחד מהקרובים כדי שיעזרו להם.

בועז מתואר כגיבור חיל.
משמע, יתכן שהיה אחד מאנשי התקופה שנלחם נגד אויבי ישראל והתגבר עליהם.
אם כן, לא מדובר באדם עשיר העוסק רק בענייניו אלא באדם שגם עמד עבור עמו.
על פי המסורת היהודית, בועז היה אחד מהשופטים שבתקופת ספר שופטים (איבצן מבית לחם – שופטים י"ב 8-10).

בפסוק 2 מתבטא אופייה הנפלא של רות: היא לוקחת יוזמה, ולמרות היותה נוכרייה, היא הולכת לשדה קוצרים – בו היא תוכל ללקט מפאת-השדה וכך לספק כלכלה מינימלית עבורה ועבור נעמי. התורה מצווה על בעלי שדות לא לקצור בפאות השדה כדי לאפשר לעניים ללקט תבואה למחייתם. יתרה על כך, שיבולים שנופלים מידי העובדים יישארו על האדמה ויהיו מנת חלקם של העניים (ויקרא י"ט 9-10, כ"ג 22, דברים כ"ד 21). בדרך זו אלוהים הראה את חסדו ואהבתו לכלל בני אדם.

רות מהווה דוגמה למופת! רות היא אשת חיל, היא הלכה למצוא שדה שבו תוכל ללקט מעט שעורה;
רות ידעה היטב שלא כל בעל שדה עתיד לאפשר לה ללקט שעורה.
עלינו לזכור שמדובר בתקופה בה הפשע גאה בישראל. כל איש עשה כראות עיניו. היו מקרים רבים של ניצול לרעה ואינוס, ולכן רות ידעה שיהיה עליה ללכת משדה לשדה עד שתגיע למקום בו יסכימו לאפשר לה ללקט עם שאר העניים.

הפסוק מלמדנו שהיא הגיעה במקרה לשדה של בועז, הקרוב למשפחת אלימלך. למרות שבעיניה היה זה מקרה, לא היה כך בעיני אלוהים! אצל אלוהים אין מקריות, אלא תכנון מדוקדק לתכלית ברורה.
אלוהים נראה לנו בני האדם כריבון ענק ומרוחק, אך סיפורים שכאלו מלמדים שאלוהים קרוב אלינו ומעורב בכל פסיק בחיים שלנו. אנו לא לבד! אלוהים רב חסד מלווה אותנו בכל רגע. זה נכון ליראי אלוהים היהודים והגויים כאחד. ראה גם את הפגישה של אל-שדי עם הגר במדבר (בראשית ט"ז).

ב. בועז פוגש את רות בשדהו (ב' 4-16)
4. וְהִנֵּה־בועַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם, וַיּאמֶר לַקּוֹצְרִים יהוה עִמָּכֶם; וַיּאמְרוּ לוֹ יְבָרֶכְךָ יהוה׃
5. וַיֹּאמֶר בּועַז לְנַעֲרוֹ, הַנִּצָּב עַל־הַקּוֹצְרִים; לְמִי הַנַּעֲרָה הַזּאת׃
6. וַיַּעַן הַנַּעַר הַנִּצָּב עַל־הַקּוֹצְרִים וַיּאמַר; נַעֲרָה מוֹאֲבִיָּה הִיא, הַשָּׁבָה עִם־נָעֳמִי מִשְּׂדֵה מוֹאָב׃
7. וַתּאמֶר, אֲלַקֳטָה־נָּא וְאָסַפְתִּי בָעֳמָרִים, אַחֲרֵי הַקּוֹצְרִים; וַתָּבוֹא וַתַּעֲמוֹד מֵאָז הַבּוקֶר וְעַד־עַתָּה, זֶה שִׁבְתָּהּ הַבַּיִת מְעָט׃
8. וַיֹּאמֶר בּועַז אֶל־רוּת הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ בִּתִּי, אַל־תֵּלְכִי לִלְקוט בְּשָׂדֶה אַחֵר, וְגַם לא תַעֲבוּרִי מִזֶּה; וְכה תִדְבָּקִין עִם־נַעֲרותָי׃
9. עֵינַיִךְ בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר־יִקְצורוּן וְהָלַכְתְּ אַחֲרֵיהֶן, הֲלוֹא צִוִּיתִי אֶת־הַנְּעָרִים לְבִלְתִּי נָגְעֵךְ; וְצָמִת, וְהָלַכְתְּ אֶל־הַכֵּלִים, וְשָׁתִית מֵאֲשֶׁר יִשְׁאֲבוּן הַנְּעָרִים׃
10. וַתִּפּול עַל־פָּנֶיהָ, וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה; וַתּאמֶר אֵלָיו, מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי, וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה׃
11. וַיַּעַן בּועַז וַיּאמֶר לָהּ, הֻגֵּד הֻגַּד לִי, כּל אֲשֶׁר־עָשִׂית אֶת־חֲמוֹתֵךְ, אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ; וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ, וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ, וַתֵּלְכִי אֶל־עַם אֲשֶׁר לא־יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם׃
12. יְשַׁלֵּם יהוה פָּעֳלֵךְ; וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה מֵעִם יהוה אֱלוהֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר־בָּאת לַחֲסוֹת תַּחַת־כְּנָפָיו׃
13. וַתּאמֶר אֶמְצָא־חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדונִי כִּי נִחַמְתָּנִי, וְכִי דִבַּרְתָּ עַל־לֵב שִׁפְחָתֶךָ; וְאָנוכִי לא אֶהְיֶה כְּאַחַת שִׁפְחותֶיךָ׃
14. וַיּאמֶר לָה בועַז לְעֵת הָאוכֶל, גּושִׁי הֲלום וְאָכַלְתְּ מִן־הַלֶּחֶם, וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחומֶץ; וַתֵּשֶׁב מִצַּד הַקּוֹצְרִים, וַיִּצְבָּט־לָהּ קָלִי, וַתּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתּותַר׃
15. וַתָּקָם לְלַקֵּט; וַיְצַו בּועַז אֶת־נְעָרָיו לֵאמר, גַּם בֵּין הָעֳמָרִים תְּלַקֵּט וְלא תַכְלִימוּהָ׃
16. וְגַם שׁול־תָּשׁולּוּ לָהּ מִן־הַצְּבָתִים; וַעֲזַבְתֶּם וְלִקְּטָה וְלא תִגְעֲרוּ־בָהּ׃

1. בועז שואל את מפקח העבודה אודות רות (ב' 4-7)
4. וְהִנֵּה־בועַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם, וַיּאמֶר לַקּוֹצְרִים יהוה עִמָּכֶם; וַיּאמְרוּ לוֹ יְבָרֶכְךָ יהוה׃
5. וַיֹּאמֶר בּועַז לְנַעֲרוֹ, הַנִּצָּב עַל־הַקּוֹצְרִים; לְמִי הַנַּעֲרָה הַזּאת׃
6. וַיַּעַן הַנַּעַר הַנִּצָּב עַל־הַקּוֹצְרִים וַיּאמַר; נַעֲרָה מוֹאֲבִיָּה הִיא, הַשָּׁבָה עִם־נָעֳמִי מִשְּׂדֵה מוֹאָב׃
7. וַתּאמֶר, אֲלַקֳטָה־נָּא וְאָסַפְתִּי בָעֳמָרִים, אַחֲרֵי הַקּוֹצְרִים; וַתָּבוֹא וַתַּעֲמוֹד מֵאָז הַבּוקֶר וְעַד־עַתָּה, זֶה שִׁבְתָּהּ הַבַּיִת מְעָט׃

כשבועז חזר לשדהו מבית לחם, הוא זה הפותח בברכה לעובדיו.
בועז אינו מהאנשים הנישאים בחשיבותם, אלא אדם עניו שאינו מחכה לאחרים שיברכוהו, אלא הראשון שפותח בברכה.
רק אדם עניו המלא בשמחת אלוהים חי כך. רק אדם הרואה את שאר בני האדם כשווים לו או ראויים ממנו יפתח בברכת שלום.
שימו לב לסגנון הברכה.
הברכה של בועז, והתשובה של הפועלים לקוחה מברכת הכוהנים שאלוהים ציווה את אהרון לברך את עמו (במדבר 6:23-27). מדובר בברכה העתירה ביותר הכתובה בכתבי הקודש. תוכנה ותכליתה היא שעיני המשיח יהיו עליך ויברכו אותך. אין ברכה גדולה מזו.

בועז מבחין שישנה מלקטת חדשה בשדהו. רות הגיעה לשדה לפני שבועז היה שם וקבלה רשות ממנהל העובדים ללקט בשדה.
בועז שואל את מנהל העובדים לגבי זהות המלקטת החדשה. למי הנערה הזאת? למי היא שייכת?
סגנון דיבור שכזה מאיר על המעמד של האישה הנוכרייה הזו – כרכוש של הבעלים שלה. רוצה לומר שרות הייתה כאשה נוכרייה בתחתית הסולם של המעמד האנושי במקום ההוא. למרות נמיכות ערכה בתרבות בני האדם, הייתה רות יקרה עד מאוד בעיני אלוהים. יקרה מספיק כדי שתהווה חוליה בשושלת המשיח ישוע.
הפועל אמר שזו רות המואביה שחזרה עם נעמי ממואב וביקשה ללקט מן השאריות, והנה עד שעה זו היא ליקטה מעט מאוד.
שימו לב לפסוק 7: "…וַתָּבוֹא וַתַּעֲמוֹד מֵאָז הַבּוקֶר וְעַד־עַתָּה, זֶה שִׁבְתָּהּ הַבַּיִת מְעָט׃"
התורה מאפשרת למלקטים העניים ללקט מפאת השדה, אך כל דבר מעבר לכך מחייב את אישור והסכמת בעל השדה. רות ביקשה ללקט אחר הקוצרים… זו בקשה שרק בעל השדה צריך לאשר. לכן רות עמדה וחיכתה עד שבא בועז. לכן אספה כל כך מעט… והנה כאשר הגיע בעל השדה, האישור ניתן בחסד אלוהים.

היכן בילה בועז את זמנו לפני שחזר לביתו?
בועז היה יושב בפתח העיר בית לחם.
בועז היה אחד מנכבדי העיר ועסק בתפקיד של שופט.
בועז היה איש מבוגר, ככל הנראה בין שבעים לשמונים שנה.
בספר משלי פרק ל"א אנו לומדים אודות איש-חיל אשר הקים בית למופת ולכן יכול לשבת בשער העיר, לשפוט את בני עמו ולהוות דוגמא ומופת.
והנה, איש כל כך מכובד כבועז, מגיע אל שדהו ומתעניין בזהות אישה עניה מרודה, נוכרייה שבאה ללקט בפאת השדה.
בועז מתגלה כאדם המכבד כל אדם מפאת היותו אדם.
עושרו ומעמדו לא הקהו את מצפונו.

2. השיחה בין בועז לרות (ב' 8-14)
8. וַיֹּאמֶר בּועַז אֶל־רוּת הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ בִּתִּי, אַל־תֵּלְכִי לִלְקוט בְּשָׂדֶה אַחֵר, וְגַם לא תַעֲבוּרִי מִזֶּה; וְכה תִדְבָּקִין עִם־נַעֲרותָי׃
9. עֵינַיִךְ בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר־יִקְצורוּן וְהָלַכְתְּ אַחֲרֵיהֶן, הֲלוֹא צִוִּיתִי אֶת־הַנְּעָרִים לְבִלְתִּי נָגְעֵךְ; וְצָמִת, וְהָלַכְתְּ אֶל־הַכֵּלִים, וְשָׁתִית מֵאֲשֶׁר יִשְׁאֲבוּן הַנְּעָרִים׃
10. וַתִּפּול עַל־פָּנֶיהָ, וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה; וַתּאמֶר אֵלָיו, מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי, וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה׃
11. וַיַּעַן בּועַז וַיּאמֶר לָהּ, הֻגֵּד הֻגַּד לִי, כּל אֲשֶׁר־עָשִׂית אֶת־חֲמוֹתֵךְ, אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ; וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ, וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ, וַתֵּלְכִי אֶל־עַם אֲשֶׁר לא־יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם׃
12. יְשַׁלֵּם יהוה פָּעֳלֵךְ; וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה מֵעִם יהוה אֱלוהֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר־בָּאת לַחֲסוֹת תַּחַת־כְּנָפָיו׃
13. וַתּאמֶר אֶמְצָא־חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדונִי כִּי נִחַמְתָּנִי, וְכִי דִבַּרְתָּ עַל־לֵב שִׁפְחָתֶךָ; וְאָנוכִי לא אֶהְיֶה כְּאַחַת שִׁפְחותֶיךָ׃
14. וַיּאמֶר לָה בועַז לְעֵת הָאוכֶל, גּושִׁי הֲלום וְאָכַלְתְּ מִן־הַלֶּחֶם, וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחומֶץ; וַתֵּשֶׁב מִצַּד הַקּוֹצְרִים, וַיִּצְבָּט־לָהּ קָלִי, וַתּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתּותַר׃

בועז פונה אל רות כאילו הייתה בתו, ומבקש ממנה להישאר בשדהו, להיצמד לנערותיו (פועלותיו), ללקט לא רק מפאת השדה אלא מהערמות שבשדה, ואף לשתות מכליהם של עובדיו. בועז אף ציין שציווה על פועליו לא לגעור בה או לגרשה.
עלינו לזכור שדברי בועז מהווים גילוי של סימפתיה ודאגה לרות.
אילו רות האלמנה הנוכרייה הייתה מלקטת בשדה אחר, יתכן שהפועלים היו פוגעים בה לרעה.
לפיכך, עוד לפני שבועז הפך לגואל רשמי של רות, הוא כבר החל להגן עליה ולקחת אחריות על גורלה.

ראו איזה חסד עושה בועז עם רות המואביה.
ממעמד של זרה ומנודה היא הופכת להיות קרובה ושותפה לאוכל של בועז.
היא לא אוכלת מן השאריות אלא בעלת רשות לאכול "מן הצלחת".

רות מבינה שזכתה לדבר שלא הייתה ראויה לו ולכן נפלה על פניה והשתחוותה לפניו. היא שאלה את בועז: "מדוע מצאתי חן בעיניך, אני הרי נכריה…" (פסוק 10).
בועז מגלה כי שמע את סיפור המעשה שעשתה עם נעמי לאחר מות בעלה מחלון. "את עזבת את אביך ואמך, את מולדתך, והלכת לעם שלא ידעת. אלוהים ישלם לך את משכורתך המלאה מכיוון שבאת לחסות תחת כנפיו" (ב 12).
האמונה שהייתה לרות, הייתה מצרך נדיר בקרב הרבה אנשים בישראל.

המעשה הנעלה של בועז לרות מזכיר לי את דבריו של האדון ישוע לאישה הפיניקית (מרקוס ז 24-30). האישה הפניקית אמרה שגם לכלבים מגיע לאכול מהפירורים של הבנים. האדון ישוע הבחין באמונה שהייתה לה, שהיתה גדולה מאמונה של רבים מהיהודים בישראל, וברך אותה בכך שריפא מיד את בתה. כן, גם גויים מאמינים מוזמנים לשולחנו של האדון כשווי זכויות לשאר הבנים.

דברי בועז נכונים לגבי כל אחד מאיתנו. כל מי שבוחר לחסות תחת כנפיו של אל שדי, יזכה לראות את פני האלוהים וחסדו. הדבר נכון ליהודי וגם לגוי.

מהו החומץ אשר ממנו נתן בועז לרות לאכול?
על פי אבשלום קור, מדובר בחומוס של ימינו!

3. בועז פוקד על עובדיו לתת לרות לקחת עומרים כרצונה (ב' 15-16).
15. וַתָּקָם לְלַקֵּט; וַיְצַו בּועַז אֶת־נְעָרָיו לֵאמר, גַּם בֵּין הָעֳמָרִים תְּלַקֵּט וְלא תַכְלִימוּהָ׃
16. וְגַם שׁול־תָּשׁולּוּ לָהּ מִן־הַצְּבָתִים; וַעֲזַבְתֶּם וְלִקְּטָה וְלא תִגְעֲרוּ־בָהּ׃

רות מודה לבועז ומגלה כי דבריו ניחמו ועודדו אותה. שוב ענוותה מתבטאת כאשר היא אומרת: "מה ראויה אני לדברי נועם ועידוד אלו, ואני איני אפילו אחת משפחותיך?" והנה בכל פעם שענוותה של רות מתבטאת בדיבור ובמעשיה, מעניק לה בועז זכות נוספת (ב 14) "שבי עמי ואכלי עמי". בועז אף לוקח מן הלחם ונותן לה מנה, כזו שיישאר לה עודף לאחר שובעה. בגמר הארוחה מצווה בועז על עובדיו לאפשר לרות ללקט מתוך הערמות שבתוך השדה, ושלא יכלימוה. בועז אינו מסתפק בכך, ואף מצווה על פועליו להשיל שעורה מן הערמות כך שתובטח לרות מנת קיום גדולה ובשפע (ב 16). מעשיו של בועז היו מאוד יוצאי דופן.

ראו דבר מעניין:
נעמי התלוננה ששדי המר לה מאוד… (פרק א).
רות המואביה לעומתה, מתפלאת נוכח החסד והברכה שאלוהים מרעיף עליה…
המסקנה ברורה: גם בספר זה אנו עדים לכך שאלוהים נאמן לתנאי הברית שכרת עם עמו. מי שימלא אחר מצוותיו באמונה ואהבה, יזכה לכל ברכותיו (דברים כ"ח).

שימו לב:
א. בספר דברים כג 7-3 אלוהים מציין את המנודים מקהל ישראל. בין המנודים גם המואבים. ישראל נצטווה לא להשקותם מים ולא לתת להם לחם מכיוון שהם לא קידמו את ישראל בצאתו ממצרים, ואף קיללו. בועז נותן לרות המואביה לחם ומים בשפע וזאת לאחר שאימצה את אלוהי ישראל ועמו ללבה.

ב. במסגרת מצוות התורה אלוהים ציווה על בני ישראל לא לקצור את כל תבואת השדה אלא להשאיר פיאה (מסגרת השדה) כך שעניים, גרים, אלמנות ויתומים יוכלו ללקט ולכלכל עצמם. מעבר לכך, שעורה שנשכחה או נפלה תישאר עבור הנזקקים. לעומת זאת, מי שיעז לקחת מן הערמות שבתוך השדה ייחשב למסיג גבול ועתיד להיענש (ספר ויקרא יט 9-10, כג 22; דברים כד 19 ואילך, ופרק כו). בועז מאפשר לרות לקחת מהערמות שבשדה, ולמעשה נותן לה זכות כמו זו של בעל השדה.

בהתנהגותו, בועז מלמד אותנו אודות חסדו של המשיח כלפינו.
המשיח ישוע מאפשר לנו – שבעבר היינו מקוללים בחטא – להתחבר עמו ולזכות לכל ברכותיו לאחר שקיבלנו אותו כמושיענו מן החטא. ישוע המשיח אינו נותן לילדיו פירורים, הוא מבטיח לחלוק את ממלכתו עם ילדיו (חזון יוחנן כ 6, כב 5; דניאל ז 27).

ג. רות מיידעת את נעמי אודות שארע בשדה בועז ומבינה את חשיבות המפגש (ב' 17-23)
17. וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה עַד־הָעָרֶב; וַתַּחְבּוט אֵת אֲשֶׁר־לִקֵּטָה, וַיְהִי כְּאֵיפָה שְׂעורִים׃
18. וַתִּשָּׂא וַתָּבוֹא הָעִיר, וַתֵּרֶא חֲמוֹתָהּ אֵת אֲשֶׁר־לִקֵּטָה; וַתּוֹצֵא וַתִּתֶּן־לָהּ אֵת אֲשֶׁר־הוֹתִרָה מִשָּׂבְעָהּ׃
19. וַתּאמֶר לָהּ חֲמוֹתָהּ אֵיפה לִקַּטְתְּ הַיּוֹם וְאָנָה עָשִׂית, יְהִי מַכִּירֵךְ בָּרוּךְ; וַתַּגֵּד לַחֲמוֹתָהּ, אֵת אֲשֶׁר־עָשְׂתָה עִמּוֹ, וַתּאמֶר שֵׁם הָאִישׁ אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמּוֹ הַיּוֹם בּועַז׃
20. וַתּאמֶר נָעֳמִי לְכַלָּתָהּ, בָּרוּךְ הוּא לַיהוָה, אֲשֶׁר לא־עָזַב חַסְדּוֹ, אֶת־הַחַיִּים וְאֶת־הַמֵּתִים; וַתּאמֶר לָהּ נָעֳמִי, קָרוֹב לָנוּ הָאִישׁ, מִגּואֲלֵנוּ הוּא׃
21. וַתּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה; גַּם כִּי־אָמַר אֵלַי, עִם־הַנְּעָרִים אֲשֶׁר־לִי תִּדְבָּקִין, עַד אִם־כִּלּוּ, אֵת כָּל־הַקָּצִיר אֲשֶׁר־לִי׃
22. וַתּאמֶר נָעֳמִי אֶל־רוּת כַּלָּתָהּ; טוֹב בִּתִּי, כִּי תֵצְאִי עִם־נַעֲרוֹתָיו, וְלא יִפְגְּעוּ־בָךְ בְּשָׂדֶה אַחֵר׃
23. וַתִּדְבַּק בְּנַעֲרוֹת בּועַז לְלַקֵּט, עַד־כְּלוֹת קְצִיר־הַשְּׂעורִים וּקְצִיר הַחִטִּים; וַתֵּשֶׁב אֶת־חֲמוֹתָהּ."

1. רות מגיעה הביתה, לנעמי, וידיה מלאות באוכל (ב' 17-18)
17. וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה עַד־הָעָרֶב; וַתַּחְבּוט אֵת אֲשֶׁר־לִקֵּטָה, וַיְהִי כְּאֵיפָה שְׂעורִים׃
18. וַתִּשָּׂא וַתָּבוֹא הָעִיר, וַתֵּרֶא חֲמוֹתָהּ אֵת אֲשֶׁר־לִקֵּטָה; וַתּוֹצֵא וַתִּתֶּן־לָהּ אֵת אֲשֶׁר־הוֹתִרָה מִשָּׂבְעָהּ׃

לאחר שבועז ציווה על פועליו לאפשר לרות לאסוף שעורה ובשפע, אנו עדים לתוצאה. (פסוק 17) רות עובדת עד הערב וחוזרת הביתה לנעמי עם שאריות האוכל שלה, המאפשרות לנעמי לאכול מיד, וכן שק מלא בגרעינים (איפה – 22 ליטר. זכריה ה').
רות בצעה את פעולת העיבוד של הגבעולים בשדה עצמו.
כל מלקט עני שהיה אוסף כמות אדירה של שעורים היה מנסה לחזור לביתו כמה שיותר מהר, פן יחליט בעל השדה שהמלקט לקח יותר מדי, והנה, רות אינה מפחדת.
היא מעבדת את הגבעולים בשדה בועז, ומגיעה לביתה עם שק של גרעינים מוכנים לטחינה ללחם. רות מרגישה כבת בית בשדה בועז.
לרות הייתה מספיק תבואה כדי לכלכל את עצמה ואת נעמי עד שובע.

2. נעמי מבהירה לרות שבועז הוא הגואל שלהם (ב' 19-20)
19. וַתּאמֶר לָהּ חֲמוֹתָהּ אֵיפה לִקַּטְתְּ הַיּוֹם וְאָנָה עָשִׂית, יְהִי מַכִּירֵךְ בָּרוּךְ; וַתַּגֵּד לַחֲמוֹתָהּ, אֵת אֲשֶׁר־עָשְׂתָה עִמּוֹ, וַתּאמֶר שֵׁם הָאִישׁ אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמּוֹ הַיּוֹם בּועַז׃
20. וַתּאמֶר נָעֳמִי לְכַלָּתָהּ, בָּרוּךְ הוּא לַיהוָה, אֲשֶׁר לא־עָזַב חַסְדּוֹ, אֶת־הַחַיִּים וְאֶת־הַמֵּתִים; וַתּאמֶר לָהּ נָעֳמִי, קָרוֹב לָנוּ הָאִישׁ, מִגּואֲלֵנוּ הוּא׃

בפסוקים 20-19 אנו עדים לפליאתה של נעמי מחסדו של אלוהים עבורה. הפליאה איננה מיכולתו של אלוהים, אלא מן העובדה שכך עושה אלוהים עבורה. לאחר שנעמי ראתה שרות חזרה הביתה עם מלאי עצום יחסית למלקט פאות, היא שאלה את רות: "באיזה שדה היית?" – אך עוד לפני שרות עונה, פיה של נעמי כבר ברך את בעל השדה.
לאחר שרות אמרה שהייתה בשדה של בועז, המשיכה נעמי בברכותיה הנפלאות.
נעמי הודתה לאלוהים שלא עזב אותה וממשיך לעשות חסד למתים ולחיים, וכן ברכה עבור בעל השדה, בועז, הנדיב שנתן לרות כמות כה גדולה של לחם, שיהוה יברך אותו.
רות ענתה שהייתה בשדה של בועז. שמחתה של נעמי גדלה מכיוון שהיא ידעה שבועז הנו גואל ממשפחת בעלה.

מה התואר והתפקיד של גואל?
התורה ציינה את החובות הנדרשות מבן משפחה קרוב בעבור שאר בני המשפחה:

א. ייבום (דברים כ"ה 10-5): כאשר אח נשוי נפטר לפני שהקים זרע, אחיו החי ייקח את האישה לו לאישה וממנה יקים זרע כדי להנציח את שם האח המת.
במידה והאח יסרב לעשות זאת, הוא יעמוד מול זקני העיר ולעיניהם תחלוץ גיסתו את נעלו מרגלו ותירק על פניו ותאמר: "כך יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו". שם איש שכזה ייקרא בישראל: "בית חלוץ הנעל."

ב. רכוש (ויקרא כ"ה 28-25): לגאול אדמה, לקנות מחדש חלקה שנמכרה על-ידי אח או בן משפחה נזקק.

ג. שחרור מעבדות (ויקרא כ"ה 49-47): לפדות, קנות מחדש אח או קרוב משפחה שנמכר לעבדות ולשחררו.

ד. נקמת דם (במדבר ל"ה 21-19): להביא למשפט צדק את הפושע שפגע בבן המשפחה.

יישום פעולת הגואל מעניקה חיים במקום מוות וכיליון, ויחד עם זאת מעניקה כבוד רב לגואל עצמו. סירוב למלא את החובה כגואל מביאה בושה מכיוון שיש בה סירוב להקים שם (זכר) וחיים.

בועז, כגואל של רות ונעמי, מהווה סמל לפועלו של ישוע המשיח כגואל:
- על מנת להיות גואל האנושות ישוע היה חייב להיות כבן אדם (בראשית ג' 15).
- ישוע המשיח מעניק לילדיו המאמינים בו חיי נצח, וכך מבטיח את המשך הזרע (ישעיה נ"ג).
- ישוע המשיח עתיד לחזור ארצה ולנקום את דמם של אחיו שנרצחו בידי אנשי רשע (ישעיה ס"ג 6-1, התגלות י"ט 11 ואילך).
- ישוע המשיח עתיד לחלוק את כל רכושו עם אחיו (דניאל ז 27; חזון יוחנן כ' 6, כ"ב 5, ישעיה נ"ג).
- ישוע מקיים את כל הנדרש מגואל, לא רק עבור איש או משפחה אחת, אלא עבור כל בני האדם הרואים בו אדון ומושיע, יהודים וגויים כאחד.

כאשר נעמי מבינה כי יד אלוהים במקרה של רות ובועז, היא פועלת כדי לגרום לבועז לקיים את חובתו כגואל.
3. נעמי מנחה את רות להישמר עבור בועז (ב' 21-23)
21. וַתּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה; גַּם כִּי־אָמַר אֵלַי, עִם־הַנְּעָרִים אֲשֶׁר־לִי תִּדְבָּקִין, עַד אִם־כִּלּוּ, אֵת כָּל־הַקָּצִיר אֲשֶׁר־לִי׃
22. וַתּאמֶר נָעֳמִי אֶל־רוּת כַּלָּתָהּ; טוֹב בִּתִּי, כִּי תֵצְאִי עִם־נַעֲרוֹתָיו, וְלא יִפְגְּעוּ־בָךְ בְּשָׂדֶה אַחֵר׃
23. וַתִּדְבַּק בְּנַעֲרוֹת בּועַז לְלַקֵּט, עַד־כְּלוֹת קְצִיר־הַשְּׂעורִים וּקְצִיר הַחִטִּים; וַתֵּשֶׁב אֶת־חֲמוֹתָהּ."

שימו לב לפרטים מעניינים.
רות אומרת לנעמי שבועז אמר לה לדבוק עם הנערים.
אך בפרק ב' 8, כתוב שבועז אומר לה לדבוק עם נערותיו.
נעמי עם זאת מבהירה לרות שעליה לדבוק עם הנערות (פ. 22).
יתכן שרות טועה בציטוט ונעמי מתקנת אותה.
יתכן שבמהלך אותו יום בועז אכן אמר לרות להיות בקרבת נעריו, כי רצה בטובת רות. נעריו תחת סמכותו ולא יפגעו בה. דבר נוסף, רות כאלמנה זקוקה לבעל ולכן סביר ויתכן שבועז אמר לה להיות עם נעריו כדרך של ניסיון שידוך.

איננו יודעים לבטח, אך אנו כן יודעים מה אמרה נעמי, את הסיבה לכך, ואת העובדה שרות נכנעה להוראותיה של נעמי. רות דבקה בנערות עד סוף הקציר.
מבחינתה של נעמי, היא הבינה שבועז הינו אחד מהגואלים, ותקוותה שרות תהייה תחת חסות הגואל ולא תחת אחד מהנערים המלקטים. הנערות שבועז שם חסותו עליהן נהנו מביטחון פיזי וכלכלי. יחד עם זאת, כך תישמר עדותה של רות המואבייה, שכן נערות מואביות היו ידועות במוסר המאוד חופשי שלהן.
מתברר שהמוח של נעמי עבד במהירות האור למען טובתה של רות.

פסוק 23 מסיים בכך שמציין שרות ליקטה בשדה בועז מראשית קציר שעורים ועד סוף קציר חיטים.
במילים פשוטות, תקופת ליקוט האוכל היה בין שניים ממועדי יהוה, ראשית תנופת העומר ועד חג השבועות.
מועדים אלו מציינים את תקומת המשיח בו אנו זוכים לתקווה לתחיה מן המתים, וחג השבועות בו רוח הקודש נחתה על המאמינים הראשונים וגוף המשיח, המורכב מגויים ויהודים נושעים גם.

לסיכום:
א. רות חשבה שהיא הגיעה לשדהו של בועז במקרה, אך אין "מקרים" אצל אלוהים.
רות הגיעה אל בועז כי כך קבע אלוהים וכך הדריך שיהיה .
מקרה שכזה ורבים דומים לו מוכיחים את ריבונותו של אלוהים בחיי בני אנוש. במקרה שלנו מדובר בריבונותו של אלוהים בתכנון ושמירה של קיום שושלת המשיח העתיד לבוא. אלוהים לא יאפשר שום מקריות בנושא זה.

ב. בועז מהווה סמל למשיח כגואל. כמו שבועז היה הראשון לברך את עובדיו, כך המשיח ראשון לברך אותנו, ילדיו הנושעים. באותה מידה המשיח גם ראשון להגן עלינו ולספק את כל צורכי חיינו לשירות מפואר.

ג. כמו שבועז הזמין את רות להצטרף לשולחנו כשווה לכל שאר עובדיו, כך כל הנושעים, ללא הבדל לאום, נמצאים שווים לפני גואלנו וחולקים באופן שווה את נחלת המשיח.

ד. בועז ביקש מרות לדבוק בשדהו. כך המשיח דורש מאיתנו לדבוק בו. רק בו יש חיים, אהבה ודאגה אמיתית לנו. המשיח ישוע הוכיח בכפרתו עבורינו כי ראוי לדבוק רק בו. כי ישועה יש רק בו.

פרק ג'
כותרת: מוכנה ככלה
תוכן עניינים פרק ג':
א. נעמי מכינה את רות למפגש עם בועז בגורן (ג' 1-5)
ב. בועז מגלה באמצע הלילה שרות שוכבת למרגלותיו (ג' 6-9)
ג. בועז מבטיח לרות שיפעל מיידית למלא את בקשתה (ג' 10-15)
ד. רות חוזרת לנעמי וחולקת את שקרה (ג' 16-18)

פרק ג:
1. "וַתּאמֶר לָהּ נָעֳמִי חֲמוֹתָהּ: בִּתִּי הֲלא אֲבַקֶּשׁ־לָךְ מָנוֹחַ אֲשֶׁר יִיטַב־לָךְ׃
2. וְעַתָּה, הֲלא בועַז מודַעְתָּנוּ, אֲשֶׁר הָיִית אֶת־נַעֲרוֹתָיו; הִנֵּה־הוּא, זורֶה אֶת־גּורֶן הַשְּׂעורִים הַלָּיְלָה׃
3. וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ, וְשַׂמְתְּ שמלתך (שִׂמְלותַיִךְ) עָלַיִךְ וירדתי (וְיָרַדְתְּ) הַגּורֶן; אַל־תִּוָּדְעִי לָאִישׁ, עַד כַּלּותוֹ לֶאֱכול וְלִשְׁתּוֹת׃
4. וִיהִי בְשָׁכְבוֹ, וְיָדַעַתְּ אֶת־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכַּב־שָׁם, וּבָאת וְגִלִּית מַרְגְּלותָיו ושכבתי (וְשָׁכָבְתְּ); וְהוּא יַגִּיד לָךְ, אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשִׂין׃
5. וַתּאמֶר אֵלֶיהָ; כּל אֲשֶׁר־תּאמְרִי אֵלַי (אֵלַי) אֶעֱשֶׂה׃
6. וַתֵּרֶד הַגּורֶן; וַתַּעַשׂ כְּכל אֲשֶׁר־צִוַּתָּה חֲמוֹתָהּ׃
7. וַיּאכַל בֹּעַז וַיֵּשְׁתְּ וַיִּיטַב לִבּוֹ, וַיָּבֹא לִשְׁכַּב בִּקְצֵה הָעֲרֵמָה; וַתָּבֹא בַלָּט, וַתְּגַל מַרְגְּלֹתָיו וַתִּשְׁכָּב׃
8. וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַיֶּחֱרַד הָאִישׁ וַיִּלָּפֵת; וְהִנֵּה אִשָּׁה, שֹׁכֶבֶת מַרְגְּלֹתָיו׃
9. וַיֹּאמֶר מִי־אָתּ; וַתֹּאמֶר, אָנֹכִי רוּת אֲמָתֶךָ, וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל־אֲמָתְךָ, כִּי גֹאֵל אָתָּה׃
10. וַיֹּאמֶר, בְּרוּכָה אַתְּ לַיהוָה בִּתִּי, הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן מִן־הָרִאשׁוֹן; לְבִלְתִּי־לֶכֶת, אַחֲרֵי הַבַּחוּרִים, אִם־דַּל וְאִם־עָשִׁיר׃
11. וְעַתָּה, בִּתִּי אַל־תִּירְאִי, כֹּל אֲשֶׁר־תֹּאמְרִי אֶעֱשֶׂה־לָּךְ; כִּי יוֹדֵעַ כָּל־שַׁעַר עַמִּי, כִּי אֵשֶׁת חַיִל אָתְּ׃
12. וְעַתָּה כִּי אָמְנָם, כִּי * גֹאֵל אָנֹכִי; וְגַם יֵשׁ גֹּאֵל קָרוֹב מִמֶּנִּי׃
13. לִינִי הַלַּיְלָה, וְהָיָה בַבֹּקֶר אִם־יִגְאָלֵךְ טוֹב יִגְאָל, וְאִם־לֹא יַחְפֹּץ לְגָאֳלֵךְ וּגְאַלְתִּיךְ אָנֹכִי חַי־יהוה; שִׁכְבִי עַד־הַבֹּקֶר׃
14. וַתִּשְׁכַּב מרגלתו (מַרְגְּלוֹתָיו) עַד־הַבֹּקֶר, וַתָּקָם בטרום (בְּטֶרֶם) יַכִּיר אִישׁ אֶת־רֵעֵהוּ; וַיֹּאמֶר אַל־יִוָּדַע, כִּי־בָאָה הָאִשָּׁה הַגֹּרֶן׃
15. וַיֹּאמֶר, הָבִי הַמִּטְפַּחַת אֲשֶׁר־עָלַיִךְ וְאֶחֳזִי־בָהּ וַתֹּאחֶז בָּהּ; וַיָּמָד שֵׁשׁ־שְׂעֹרִים וַיָּשֶׁת עָלֶיהָ, וַיָּבֹא הָעִיר׃
16. וַתָּבוֹא אֶל־חֲמוֹתָהּ, וַתֹּאמֶר מִי־אַתְּ בִּתִּי; וַתַּגֶּד־לָהּ, אֵת כָּל־אֲשֶׁר עָשָׂה־לָהּ הָאִישׁ׃
17. וַתֹּאמֶר שֵׁשׁ־הַשְּׂעֹרִים הָאֵלֶּה נָתַן לִי; כִּי אָמַר אֵ*לַי (אֵלַי), אַל־תָּבוֹאִי רֵיקָם אֶל־חֲמוֹתֵךְ׃
18. וַתֹּאמֶר שְׁבִי בִתִּי, עַד אֲשֶׁר תֵּדְעִין, אֵיךְ יִפֹּל דָּבָר; כִּי לֹא יִשְׁקֹט הָאִישׁ, כִּי־אִם־כִּלָּה הַדָּבָר הַיּוֹם."

א. נעמי מכינה את רות למפגש עם בועז בגורן (ג' 1-5)
1. "וַתּאמֶר לָהּ נָעֳמִי חֲמוֹתָהּ: בִּתִּי הֲלא אֲבַקֶּשׁ־לָךְ מָנוֹחַ אֲשֶׁר יִיטַב־לָךְ׃
2. וְעַתָּה, הֲלא בועַז מודַעְתָּנוּ, אֲשֶׁר הָיִית אֶת־נַעֲרוֹתָיו; הִנֵּה־הוּא, זורֶה אֶת־גּורֶן הַשְּׂעורִים הַלָּיְלָה׃
3. וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ, וְשַׂמְתְּ שמלתך (שִׂמְלותַיִךְ) עָלַיִךְ וירדתי (וְיָרַדְתְּ) הַגּורֶן; אַל־תִּוָּדְעִי לָאִישׁ, עַד כַּלּותוֹ לֶאֱכול וְלִשְׁתּוֹת׃
4. וִיהִי בְשָׁכְבוֹ, וְיָדַעַתְּ אֶת־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכַּב־שָׁם, וּבָאת וְגִלִּית מַרְגְּלותָיו ושכבתי (וְשָׁכָבְתְּ); וְהוּא יַגִּיד לָךְ, אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשִׂין׃
5. וַתּאמֶר אֵלֶיהָ; כּל אֲשֶׁר־תּאמְרִי אֵלַי (אֵלַי) אֶעֱשֶׂה׃

נעמי מבינה היטב את שמתרחש לנגד עיניה.
נעמי מבינה שכעת משחזרה לבית לחם אפרתה, למקום בו ראוי שתהיה וזה רצון אלוהים עבורה מלכתחילה, הגיעה גם עת הברכה. נעמי מצאה מנוחה.
אלוהים העניק את החכמה הנדרשת לנעמי והיא מדריכה את רות למצא מנוחה.
והיכן נמצאת המנוחה של רות?
אצל בועז.

נעמי מדריכה את רות להבהיר לבועז את מחויבותו כגואל. הפעולה הבאה תבהיר לבועז כי עליו לפעול במהירות ובנחישות. ישנם דברים שניתן לדחות, לא כך בפעולת הגואל.

עלינו לזכור שרות, כאלמנה צעירה, ונעמי, כאלמנה מבוגרת, היו במצב פגיע ביותר ולכן ככל שפעולת הגואל תעשה במהרה, כך תובטח הגנתם.

נעמי אומרת לרות: "הלילה בועז יזרה (הפרדת המוץ מגרגיר החיטה על-ידי הנפה לאוויר) את השעורה בגורן. התכונני היטב, רחצי עצמך ולבשי שמלה ותשני למרגלותיו והוא יאמר לך מה לעשות."

לאחר קציר השעורים הגיע שלב ניפוי המוץ מגרעיני החיטה. לשם כך יש צורך ברוח!
במהלך התהליך שנעשה משעות אחר הצהריים עד רדת החשכה, העובדים מכים את השיבולים ומפרידים כך את המוץ מהגרעין. על מנת להרחיק את המוץ מהגרעין, מעיפים מעלה את החיטים ואז הרוח מפרידה בין המוץ הקל יותר לגרעין הכבד יותר.
בתקופה זו בעלי הנכסים, או מנהלי עבודתם היו ישנים בגורן כדי להבטיח את שלום תבואתם מגנבים.
מדובר באוצר של ממש כי התבואה שכעת בגורן הייתה מקור החיים של אותם אנשים.

בפסוק 3, נעמי מדריכה את רות להתרחץ, למשוח עצמה בשמן וללבוש את שמלתה.
האם יש משהו מיוחד בתהליך הזה ובלבוש הזה?

כן. לאור הכתוב בספר יחזקאל ט"ז 9-10, כך הכין אלוהים את עם ישראל למסיבת כלולותיהם – באופן סמלי.
ט וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם, וָאֶשְׁטֹף דָּמַיִךְ מֵעָלָיִךְ וָאֲסֻכֵךְ בַּשָּׁמֶן. י וָאַלְבִּישֵׁךְ רִקְמָה, וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ; וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ, וַאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי.

במילים פשוטות, נעמי מדריכה את רות להכין עצמה כאילו הייתה כלה בדרך לכלולותיה.
בסוף פסוק 3, המחבר משתמש במשחק מילים.
המילה כלותו כוללת את כל האותיות של המילה כלה.

ישנה משמעות נוספת ללבוש המיוחד ולמשיחה בבשום – שמן.
נעמי כאילו אומרת לרות: הפסיקי את אבלך. לבשי חגיגית כי שלב חדש מתחיל בחייך. זמן של ברכה ולא של קללה. זמן של שמחה ולא של אבל (ראה ישעיה ס"א).

רות צריכה להסתתר ולהגיע לרגלי בועז, במקום בו הוא שוכב, ושם לרגליו לשכב.
נעמי מדריכה את רות כך שאף אחד לא יראה אותה. זאת מכיוון שמבחינה חזותית כל העניין נראה מפוקפק, אך הזדון והרע לא היה בתכנון של נעמי ורות.
נעמי ורות פועלות כדי לגרום לבועז לקיים את מצוות התורה בכל הנוגע למחויבותו כגואל.
רות שומעת להנחיותיה של נעמי, ומגיעה אל בועז כשהיא כנועה ותעשה ככל אשר יצווה עליה.

יישומון:
1. נעמי פותחת את דבריה באומרה שהיא מנחה את רות לעשות את הנכון כדי למצא מנוח. ז"א, מנוחה, שלווה, בטחון ותשובה לתפילותיה. את כל זאת רות יכלה למצוא לרגלי הגואל.
כך נכון גם לנו היום. בועז היה רק סמל למשיח כגואל. אצל המשיח כל אחד מילדיו מוצא מנוחה. שם יש לנו בטחון והוא מספק לנו את כל צורכנו. המנוחה שלנו פועלת כאשר אנו חיים על פי רצון אלוהים (דברים כ"ח 65, מתי י"א 28-29)
אצל מי אתה מחפש מנוח?

2. רות הגיע לרגלי בועז הגואל כשהיא מוכנה לכלולותיה.
מבחינה סמלית הדבר מלמדינו להגיע לרגלי האדון שאנו כנועים לו ומוכנים באמונה ובאהבה לשמוע ולציית לכל הנחיותיו.
האם אנו מוכנים בכל רגע לפגוש את הגואל כשאנו נקיים מכל רבב ואשמה?
אולי יקרא לנו לפגישה היום, האם אנו מוכנים רוחנית?

ב. בועז מגלה באמצע הלילה שרות שוכבת למרגלותיו (ג' 6-9)
6. וַתֵּרֶד הַגּורֶן; וַתַּעַשׂ כְּכל אֲשֶׁר־צִוַּתָּה חֲמוֹתָהּ׃
7. וַיּאכַל בֹּעַז וַיֵּשְׁתְּ וַיִּיטַב לִבּוֹ, וַיָּבֹא לִשְׁכַּב בִּקְצֵה הָעֲרֵמָה; וַתָּבֹא בַלָּט, וַתְּגַל מַרְגְּלֹתָיו וַתִּשְׁכָּב׃
8. וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַיֶּחֱרַד הָאִישׁ וַיִּלָּפֵת; וְהִנֵּה אִשָּׁה, שֹׁכֶבֶת מַרְגְּלֹתָיו׃
9. וַיֹּאמֶר מִי־אָתּ; וַתֹּאמֶר, אָנֹכִי רוּת אֲמָתֶךָ, וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל־אֲמָתְךָ, כִּי גֹאֵל אָתָּה׃

רות הכלה האידיאלית, עשתה בדיוק כפי שנעמי הנחתה אותה לעשות. רות אכן נאמנה להבטחה שנתנה לנעמי כשהחליטה לבוא עימה ארצה. היא כבת נאמנה לנעמי. דרך רות, אל-שדי מראה את נעימותו לנעמי.

מדוע שבועז, איש עשיר, בעל משרתים רבים יישן בעצמו בגורן וישמור על התבואה?
האם לא יכול היה להאציל את התפקיד לאחד מעובדיו?
המדרש מציין את האפשרות שבועז ישן בגורן כדי לוודא שלא יתרחש שם דבר בלתי מוסרי.

בלילה בועז קם בבהלה. הוא הרגיש שמישהו לופת את רגליו. לאחר שהבין כי רות שוכבת למרגלותיו, אמרה לו רות: (ג 9) "… פרשת כנפך על אמתך כי גואל אתה…"; בועז מבין שרות לא נמצאת שם למטרה נלוזה, הוא אינו מבקרה או מסלקה ממנו. אילו היה חושב כך הרי שהיה מסלקה מן המקום ומביא לסקילתה.

רות נחה לרגליו של בועז ומעמדה של ענווה וכניעה היא הזכירה לו את מחויבותו.

רות מבקשת מבועז לפרוש כנפיו עליה, אמתו.
משמעות הדבר שהיא מבקשת מבועז:
1. לרכוש את אדמת אלימלך בחזרה לרשות משפחת אלימלך, ז"א לנעמי.
2. לקחת את רות לו לאישה כדי ליבמה, ז"א להקים זרע למחלון.

הבה ננסה לחשוב על מה שעובר במוחו של בועז ברגעים אלו.
בועז איש מבוגר שהגיע לשלב בחייו בו הוא כבר הקים משפחה משלו ובניו בוגרים.
בועז איש ירא אלוהים ולכן ליבו לא הגה במחשבות ניאוף.
מבחינתו של בועז, עניין גאולת הזרע היה הדבר האחרון שהוא חלם או שאף לעשות. במילים פשוטות – כאב ראש אחד גדול.
והנה, בועז שם בצד את רצונו, נכנע לחלוטין לרצון אלוהים ומוכן לעשות את כל הנדרש כדי למלא את מצוות אלוהים.

יישומון:
בועז מהווה דוגמא ומופת לנו.
עלינו להניח בצד את רצוננו ותוכניותנו ולאמץ בכל עניין ותחום את רצון אלוהים (אל הגלטים ב 20, אל הפיליפים ב 5-11).

ג. בועז מבטיח לרות שיפעל מיידית למלא את בקשתה (ג' 10-15)
10. וַיֹּאמֶר, בְּרוּכָה אַתְּ לַיהוָה בִּתִּי, הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן מִן־הָרִאשׁוֹן; לְבִלְתִּי־לֶכֶת, אַחֲרֵי הַבַּחוּרִים, אִם־דַּל וְאִם־עָשִׁיר׃
11. וְעַתָּה, בִּתִּי אַל־תִּירְאִי, כֹּל אֲשֶׁר־תֹּאמְרִי אֶעֱשֶׂה־לָּךְ; כִּי יוֹדֵעַ כָּל־שַׁעַר עַמִּי, כִּי אֵשֶׁת חַיִל אָתְּ׃
12. וְעַתָּה כִּי אָמְנָם, כִּי * גֹאֵל אָנֹכִי; וְגַם יֵשׁ גֹּאֵל קָרוֹב מִמֶּנִּי׃
13. לִינִי הַלַּיְלָה, וְהָיָה בַבֹּקֶר אִם־יִגְאָלֵךְ טוֹב יִגְאָל, וְאִם־לֹא יַחְפֹּץ לְגָאֳלֵךְ וּגְאַלְתִּיךְ אָנֹכִי חַי־יהוה; שִׁכְבִי עַד־הַבֹּקֶר׃
14. וַתִּשְׁכַּב מרגלתו (מַרְגְּלוֹתָיו) עַד־הַבֹּקֶר, וַתָּקָם בטרום (בְּטֶרֶם) יַכִּיר אִישׁ אֶת־רֵעֵהוּ; וַיֹּאמֶר אַל־יִוָּדַע, כִּי־בָאָה הָאִשָּׁה הַגֹּרֶן׃
15. וַיֹּאמֶר, הָבִי הַמִּטְפַּחַת אֲשֶׁר־עָלַיִךְ וְאֶחֳזִי־בָהּ וַתֹּאחֶז בָּהּ; וַיָּמָד שֵׁשׁ־שְׂעֹרִים וַיָּשֶׁת עָלֶיהָ, וַיָּבֹא הָעִיר׃

בכניעה גמורה בועז מבין את המוטל עליו, וכל שיש בפיו הן מילות ברכה לרות על כי העדיפה לבוא אליו למען יקיים את הכתוב בתורה, ולא העדיפה ללכת אחרי הבשר ולדבוק בכל גבר אחר צעיר מבועז (פסוק 10).
בועז מבטיח לרות שיעשה את כל שנדרש ממנו, ומיד. בועז מציין שלא רק הוא יודע שרות אישה מיוחדת, אלא כל העיר מכירה אותה כאשת חיל (משלי ל"א).
ז"א, לרות כבר יש עדות של אישה למופת. כל מי שנכנס ויוצא מן העיר כבר יודע אודות מעלותיה.

שים לב לדברי בועז בפסוק 10: "ברוכה את ליהוה בתי, היטבת חסדך האחרון מן הראשון… אחד משמותיו של הגואל ישוע הוא: הראשון והאחרון (ישעיה מ"ח 12, התגלות א 19).

מכיוון שבועז אינו שאר בשר היחידי ממשפחת אלימלך, הוא אומר לרות כי עליו לבדוק אם יש גואל אחר לפניו. במידה והגואל הקרוב יותר יסרב לגאול, בועז מבטיח שהוא יגאל אותה.
מדאגתו לשמה של רות ועדותה, בועז אמר לרות לשכב בשקט ובבוקר, לפני שכל העובדים יתעוררו, עליה לעזוב בשקט.
לפני שרות עזבה בחזרה לנעמי, הוא נתן לה כמות נכבדה של שעורים במטפחתה, כדי שתחזור לביתה בידיים מלאות. לה ולנעמי יש לחם בשפע בבית לחם אפרתה.

בבוקר עזבה רות את הגורן בחרש וחזרה לנעמי עם שש ערמות שעורה שנתן לה בועז.

יישומון:
התמונה שבה רות שוכבת בכניעה לרגלי בועז ומבקשת כי ימלא את חובתו כגואל, דומה למעמד שלנו מול הגואל שלנו. כאשר אנו כנועים למרגלותיו, אנו יכולים לבקש ממנו הכל והוא מבטיח למלא את כל משאלות לבנו. כל זאת בתנאי – כניעה למרגלותיו (תהילים ל"ז 4; ראשונה ליוחנן ה 15-14).

כאשר הגואל שלנו מבטיח לעשות דבר עבורנו, הוא נאמן לעשות. מסיבה זו יש לילדי האדון מנוחה כשהם לרגלי האדון. הוא כל העת פועל עבורנו.

ד. רות חוזרת לנעמי וחולקת את שקרה (ג' 16-18)
16. וַתָּבוֹא אֶל־חֲמוֹתָהּ, וַתֹּאמֶר מִי־אַתְּ בִּתִּי; וַתַּגֶּד־לָהּ, אֵת כָּל־אֲשֶׁר עָשָׂה־לָהּ הָאִישׁ׃
17. וַתֹּאמֶר שֵׁשׁ־הַשְּׂעֹרִים הָאֵלֶּה נָתַן לִי; כִּי אָמַר אֵ*לַי (אֵלַי), אַל־תָּבוֹאִי רֵיקָם אֶל־חֲמוֹתֵךְ׃
18. וַתֹּאמֶר שְׁבִי בִתִּי, עַד אֲשֶׁר תֵּדְעִין, אֵיךְ יִפֹּל דָּבָר; כִּי לֹא יִשְׁקֹט הָאִישׁ, כִּי־אִם־כִּלָּה הַדָּבָר הַיּוֹם."

רות מגיעה אל נעמי חמותה, ומילותיה הראשונות של נעמי מגלות את גודל תדהמתה.
נעמי מכירה את רות, אך אופן הדיבור – לו הייתה לנו האינטונציה, היה מגלה שאלת תדהמה: איך היה?
כמות השעורים שרות הביאה… הצביעו על מתנת חסד, על הסכמה, שהרי אף אחד לא עסק בקציר בערב שלפני כן…
ידיה המלאות של רות הבהירו שדבר חיובי ביותר התרחש בגורן, ונעמי כל כך רצתה לדעת כל פרט.

ואומנם, רות לא הסתירה דבר מנעמי. נאמנותה של רות לנעמי הייתה מוחלטת.
רות הבהירה לנעמי שהכמות הגדולה של שעורים לא נועדה רק לה, אלא ניתן לה מבועז במיוחד גם עבור נעמי.
ברמז זה בועז מבהיר שאם אכן הוא הגואל, כי אז רות ונעמי מצאו מנוחה!
הגאולה אכן תכלול את שתיהן – את המואביה והיהודייה.

כעת נעמי רגועה ביותר.
היא מעודד את רות לחכות בסבלנות כי הכן של בועז הוא כן!

פרק ד'
כותרת: יש מלך בישראל!

תוכן עניינים פרק ד':
א. בועז מציע לבעל זכות הראשונים את האפשרות לגאול (ד' 1-4)
ב. בועז מפרט את מחיר הגאולה והשלכותיה (ד' 5-6)
ג. תיאור חוזה הגאולה הנהוג בעת ההיא (ד' 7-10)
ד. אשרור הגאולה מפי העדים בשער (ד' 11-12)
ה. בועז ורות נישאים (ד' 13-17)
ו. שושלת דוד (ד' 18-22)

פרק ד
1. "וּבועַז עָלָה הַשַּׁעַר וַיֵּשֶׁב שָׁם, וְהִנֵּה הַגֹּאֵל עֹבֵר אֲשֶׁר דִּבֶּר־בֹּעַז, וַיֹּאמֶר סוּרָה שְׁבָה־פֹּה פְּלֹנִי אַלְמֹנִי; וַיָּסַר וַיֵּשֵׁב׃
2. וַיִּקַּח עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי הָעִיר וַיֹּאמֶר שְׁבוּ־פֹה; וַיֵּשֵׁבוּ׃
3. וַיֹּאמֶר לַגֹּאֵל, חֶלְקַת הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר לְאָחִינוּ לֶאֱלִימֶלֶךְ; מָכְרָה נָעֳמִי, הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵה מוֹאָב׃
4. וַאֲנִי אָמַרְתִּי אֶגְלֶה אָזְנְךָ לֵאמֹר, קְנֵה נֶגֶד הַיֹּשְׁבִים וְנֶגֶד זִקְנֵי עַמִּי, אִם־תִּגְאַל גְּאָל, וְאִם־לֹא יִגְאַל הַגִּידָה לִּי, ואדע (וְאֵדְעָה) כִּי אֵין זוּלָתְךָ לִגְאוֹל, וְאָנֹכִי אַחֲרֶיךָ; וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֶגְאָל׃
5. וַיֹּאמֶר בֹּעַז, בְּיוֹם־קְנוֹתְךָ הַשָּׂדֶה מִיַּד נָעֳמִי; וּמֵאֵת רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֵשֶׁת־הַמֵּת קניתי (קָנִיתָה), לְהָקִים שֵׁם־הַמֵּת עַל־נַחֲלָתוֹ׃
6. וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל, לֹא אוּכַל לגאול־ (לִגְאָל־) לִי, פֶּן־אַשְׁחִית אֶת־נַחֲלָתִי; גְּאַל־לְךָ אַתָּה אֶת־גְּאֻלָּתִי, כִּי לֹא־אוּכַל לִגְאֹל׃
7. וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל עַל־הַגְּאוּלָּה וְעַל־הַתְּמוּרָה לְקַיֵּם כָּל־דָּבָר, שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ וְנָתַן לְרֵעֵהוּ; וְזֹאת הַתְּעוּדָה בְּיִשְׂרָאֵל׃
8. וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל לְבֹעַז קְנֵה־לָךְ; וַיִּשְׁלֹף נַעֲלוֹ׃
9. וַיֹּאמֶר בֹּעַז לַזְּקֵנִים וְכָל־הָעָם, עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם, כִּי קָנִיתִי אֶת־כָּל־אֲשֶׁר לֶאֱלִימֶלֶךְ, וְאֵת כָּל־אֲשֶׁר לְכִלְיוֹן וּמַחְלוֹן; מִיַּד נָעֳמִי׃
10. וְגַם אֶת־רוּת הַמֹּאֲבִיָּה אֵשֶׁת מַחְלוֹן קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה, לְהָקִים שֵׁם־הַמֵּת עַל־נַחֲלָתוֹ, וְלֹא־יִכָּרֵת שֵׁם־הַמֵּת מֵעִם אֶחָיו וּמִשַּׁעַר מְקוֹמוֹ; עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם׃
11. וַיֹּאמְרוּ כָּל־הָעָם אֲשֶׁר־בַּשַּׁעַר וְהַזְּקֵנִים עֵדִים; יִתֵּן יהוה אֶת־הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל־בֵּיתֶךָ, כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת־בֵּית יִשְׂרָאֵל, וַעֲשֵׂה־חַיִל בְּאֶפְרָתָה, וּקְרָא־שֵׁם בְּבֵית לָחֶם׃
12. וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ, אֲשֶׁר־יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה; מִן־הַזֶּרַע, אֲשֶׁר יִתֵּן יהוה לְךָ, מִן־הַנַּעֲרָה הַזֹּאת׃
13. וַיִּקַּח בֹּעַז אֶת־רוּת וַתְּהִי־לוֹ לְאִשָּׁה, וַיָּבֹא אֵלֶיהָ; וַיִּתֵּן יהוה לָהּ הֵרָיוֹן וַתֵּלֶד בֵּן׃
14. וַתֹּאמַרְנָה הַנָּשִׁים אֶל־נָעֳמִי, בָּרוּךְ יהוה, אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם; וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל׃
15. וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ, וּלְכַלְכֵּל אֶת־שֵׂיבָתֵךְ; כִּי כַלָּתֵךְ אֲשֶׁר־אֲהֵבַתֶךְ יְלָדַתּוּ, אֲשֶׁר־הִיא טוֹבָה לָךְ, מִשִּׁבְעָה בָּנִים׃
16. וַתִּקַּח נָעֳמִי אֶת־הַיֶּלֶד וַתְּשִׁתֵהוּ בְחֵיקָהּ, וַתְּהִי־לוֹ לְאֹמֶנֶת׃
17. וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר, יֻלַּד־בֵּן לְנָעֳמִי; וַתִּקְרֶאנָה שְׁמוֹ עוֹבֵד, הוּא אֲבִי־יִשַׁי אֲבִי דָוִד׃
18. וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ, פֶּרֶץ הוֹלִיד אֶת־חֶצְרוֹן׃
19. וְחֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת־רָם, וְרָם הוֹלִיד אֶת־עַמִּינָדָב׃
20. וְעַמִּינָדָב הוֹלִיד אֶת־נַחְשׁוֹן, וְנַחְשׁוֹן הוֹלִיד אֶת־שַׂלְמָה׃
21. וְשַׂלְמוֹן הוֹלִיד אֶת־בֹּעַז, וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת־עוֹבֵד׃
22. וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת־יִשָׁי, וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת־דָּוִד."

א. בועז מציע לבעל זכות הראשונים את האפשרות לגאול (ד' 1-4)
1. "וּבועַז עָלָה הַשַּׁעַר וַיֵּשֶׁב שָׁם, וְהִנֵּה הַגֹּאֵל עֹבֵר אֲשֶׁר דִּבֶּר־בֹּעַז, וַיֹּאמֶר סוּרָה שְׁבָה־פֹּה פְּלֹנִי אַלְמֹנִי; וַיָּסַר וַיֵּשֵׁב׃
2. וַיִּקַּח עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי הָעִיר וַיֹּאמֶר שְׁבוּ־פֹה; וַיֵּשֵׁבוּ׃
3. וַיֹּאמֶר לַגֹּאֵל, חֶלְקַת הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר לְאָחִינוּ לֶאֱלִימֶלֶךְ; מָכְרָה נָעֳמִי, הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵה מוֹאָב׃
4. וַאֲנִי אָמַרְתִּי אֶגְלֶה אָזְנְךָ לֵאמֹר, קְנֵה נֶגֶד הַיֹּשְׁבִים וְנֶגֶד זִקְנֵי עַמִּי, אִם־תִּגְאַל גְּאָל, וְאִם־לֹא יִגְאַל הַגִּידָה לִּי, ואדע (וְאֵדְעָה) כִּי אֵין זוּלָתְךָ לִגְאוֹל, וְאָנֹכִי אַחֲרֶיךָ; וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֶגְאָל׃

מכיוון שבועז מכיר את בן המשפחה בעל הזכות הראשונה לגאול את רות, (יתכן אף שאותו אחד היה אחיו הביולוגי של בועז), הוא ניגש לשער העיר ושם מחכה לו עד שיעבור. כשבן המשפחה מגיע, לוקח בועז עשרה מזקני העיר למען יהיו עדים למעמד.
על פי התורה, גם שניים או שלושה עדים היו קהל מספיק (דברים י"ז 6-7), אך עשרה עדים מהווים ביטוי לחשיבות הפעולה – לא רק לרות, אלא לכלל האנושות, שהרי תוצאתה הביאה את המשיח המיוחל.

המחבר מכנה את האיש בשם פלוני אלמוני. ביטוי זה שמור לאדם שזהותו אינה ידועה (שמ"א כ"א 2, מל"ב ו' 8).
עלינו לזכור שפעולת הגאולה נועדה לשמר שם של משפחה בישראל. מכיוון שאותו פלוני אלמוני סירב לבצע את פעולת הייבום, הגאולה, המחבר אינו מציין את שמו. עין תחת עין.

מפסוק 3 בועז מסביר לבן המשפחה את הנתונים והכללים הנדרשים מגואל. בועז מציין שעל הגואל לרכוש שוב את חלקת השדה שהייתה שייכת בעבר לאלימלך ונמכרה.
בן המשפחה מסכים לגאול את חלקת השדה שהייתה שייכת לאלימלך (ד 4).
מבחינתו של בן המשפחה (פלוני אלמוני), פעולת הגאולה תסתיים ברכישת שדהו של אלימלך ותו לו.
מכאן, אין מדובר במחיר אישי יקר אלא בעסקת קניה פשוטה.
האם לכך התכוונה רות כאשר הגיעה לגורן, ובעודה לרגליו של בועז היא בקשה שימלא את חובתו כגואל?
האם כל מה שחלמו רות ונעמי זה להשיג את השדה בחזרה לידיהם?

ב. בועז מפרט את מחיר הגאולה והשלכותיה (ד' 5-6)
5. וַיֹּאמֶר בֹּעַז, בְּיוֹם־קְנוֹתְךָ הַשָּׂדֶה מִיַּד נָעֳמִי; וּמֵאֵת רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֵשֶׁת־הַמֵּת קניתי (קָנִיתָה), לְהָקִים שֵׁם־הַמֵּת עַל־נַחֲלָתוֹ׃
6. וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל, לֹא אוּכַל לגאול־ (לִגְאָל־) לִי, פֶּן־אַשְׁחִית אֶת־נַחֲלָתִי; גְּאַל־לְךָ אַתָּה אֶת־גְּאֻלָּתִי, כִּי לֹא־אוּכַל לִגְאֹל׃

בועז מבין שפלוני אלמוני מתייחס אל הבקשה כעסקה כלכלית ולא כאל גאולה הכוללת ייבום.
מסיבה זו, בועז מפרט לפני אלמוני את מלוא משמעות פעולת הגאולה.

הגואל אינו רק מעביר סכום כסף כדי להחזיר לנעמי את השדה של בעלה המנוח…

בועז מציין עוד עובדה כדי להבהיר לגואל שפעולתו אינה מסתיימת בקניית שדה, אלא חייבת לכלול את ייבום רות, שהיא אלמנתו של מחלון, כדי להקים את שם המת.
בועז אינו עושה זאת בדרך של תחבולה, אלא רוצה לוודא שהצלתה של רות ונעמי לא יהיו רק עניין של עסקה כלכלית, אלא הרבה מעבר לכך – ייבומה של רות.

בשלב זה, בן המשפחה מסרב להיות הגואל. הוא טוען שפעולת הגואל תשחית את נחלתו (ד 6). במילים אלו הוא אומר: אם יקרה מצב שבו הבן שייוולד מרות יהיה הבן היחיד שיישאר בחיים, הרי שכל רכושו ונחלתו תעבור למשפחת אלימלך; או במידה והוא איש עשיר, הרי שהילד שייוולד מרות יקבל חלק שווה כמו שאר ילדיו; וכך, ילדיו עלולים לקבל חלק קטן יותר.
בן המשפחה הזה, שאינו מוזכר בשמו ולמרות שבועז הכירו היטב, מציג את עורפו לנעמי ורות – וכך מאפשר לבועז להיות הגואל. מתברר שלא רק גויים מפנים עורף כשהם צריכים לעשות את רצון אלוהים, אלא גם יהודים.

יישומון:
פלוני אלמוני ראה בפעולת הייבום הנחשבת למעשה אציל, פעולה שעלולה להשחית את נחלתו או ירושתו לבניו. פלוני אלמוני התמקד בענייניו האישיים ולא בטובת הכלל, טובת משפחתו וטובת עמו. הוא לא פעל לשמר שם בישראל, ולכן איבד את שמו שלו. עלינו ללמוד מבועז שהיה נדיב, וראה את הציות לאלוהים כערך גדול יותר משימור ענייניו האישיים והמשפחתיים. בועז מלמד אותנו שלקיים את מצוות אלוהים היא ערך עדיף אשר טומן בחובו ברכות נצחיות למציית עצמו ולכלל העם.

הערה: ישנם מפרשים הטוענים שבועז הציע לפלוני לגאול את השדה, אך מיד לאחר מכן אמר לו, שהוא בועז מתכוון להינשא לרות…
מכיוון שצאצא של חיבור זה יהיה יורש של השדה, יוצא מכך שפלוני אלמוני נדרש לשלם על שדה בכספו ולעומתו, בועז מתכוון לעבוד עליו בעסקה סיבובית.
אינני חושב שזה מה שהטקסט מרמז. בועז מוצג לנו כאיש חיל ולא כרמאי או נצלן.

ג. תיאור חוזה הגאולה הנהוג בעת ההיא (ד' 7-10)
7. וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל עַל־הַגְּאוּלָּה וְעַל־הַתְּמוּרָה לְקַיֵּם כָּל־דָּבָר, שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ וְנָתַן לְרֵעֵהוּ; וְזֹאת הַתְּעוּדָה בְּיִשְׂרָאֵל׃
8. וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל לְבֹעַז קְנֵה־לָךְ; וַיִּשְׁלֹף נַעֲלוֹ׃
9. וַיֹּאמֶר בֹּעַז לַזְּקֵנִים וְכָל־הָעָם, עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם, כִּי קָנִיתִי אֶת־כָּל־אֲשֶׁר לֶאֱלִימֶלֶךְ, וְאֵת כָּל־אֲשֶׁר לְכִלְיוֹן וּמַחְלוֹן; מִיַּד נָעֳמִי׃
10. וְגַם אֶת־רוּת הַמֹּאֲבִיָּה אֵשֶׁת מַחְלוֹן קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה, לְהָקִים שֵׁם־הַמֵּת עַל־נַחֲלָתוֹ, וְלֹא־יִכָּרֵת שֵׁם־הַמֵּת מֵעִם אֶחָיו וּמִשַּׁעַר מְקוֹמוֹ; עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם׃

מהרגע שפלוני אלמוני סרב או דחה את הזכות להיות הגואל המייבם, עברה הזכות לבועז, שהיה הבא בתור.
טכס העברת זכות הייבום כלל את מסירת הנעל של פלוני אלמוני לבועז. כעת משבועז מחזיק בנעלו של פלוני אלמוני, הוא רשאי להיות הגואל המייבם.
פרטי הטכס ניתנים לנו בספר דברים כ"ה 5-10:
ה. כִּי-יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו, וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין-לוֹ, לֹא-תִהְיֶה אֵשֶׁת-הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר: יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ, וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ. ו וְהָיָה, הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד–יָקוּם, עַל-שֵׁם אָחִיו הַמֵּת; וְלֹא-יִמָּחֶה שְׁמוֹ, מִיִּשְׂרָאֵל. ז וְאִם-לֹא יַחְפֹּץ הָאִישׁ, לָקַחַת אֶת-יְבִמְתּוֹ; וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה אֶל-הַזְּקֵנִים, וְאָמְרָה מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל–לֹא אָבָה, יַבְּמִי. ח וְקָרְאוּ-לוֹ זִקְנֵי-עִירוֹ, וְדִבְּרוּ אֵלָיו; וְעָמַד וְאָמַר, לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ. ט וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו, לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים, וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ, וְיָרְקָה בְּפָנָיו; וְעָנְתָה, וְאָמְרָה, כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ, אֲשֶׁר לֹא-יִבְנֶה אֶת-בֵּית אָחִיו. י וְנִקְרָא שְׁמוֹ, בְּיִשְׂרָאֵל: בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל.

לפי הכתוב בספר דברים, הייתה זו האלמנה שהסירה את הנעל מרגלי הגואל שסירב לייבם. הטכס כולל יריקה של האישה על פניו של המסרב לייבם. מכאן, הטכס הינו טכס מביש (ראה גם תהילים ס' 10). המסרב למלא את מצוות נשיאת השם של המת עושה דבר מביש וכל העיר תדע זאת.

בספר רות אין תיאור מדויק של הכתוב בספר דברים, וזה יתכן בגלל שרות הייתה מואביה ולא יהודיה. יתכן מאוד שפלוני אלמוני סרב למלא את המצווה בגלל שלא ראה עצמו מחויב לעשות כך בעבור אלמנה מואביה…
אם כן, גדולתו של בועז מודגשת במעשה שכזה בעבור רות המואביה.
בועז הבין את מהות ותכלית מצוות אלוהים. בועז מילא אחר תורת אלוהים כשהוא ממלא את המצווה: צדק צדק תרדוף (דברים ט"ז 20). מצווה שכזו אינה מבדילה בין יהודי לגוי.

בועז מתגלה כאדם אשר שם את קיום מצוות אלוהים בראש מעיניו ועל חשבון נוחיותו.
המסורת מציינת שבועז היה כבן שמונים בעת ההיא. והנה, בגיל שכזה אינו ירא למלא את אחריותו כלפי אלוהים.

לאחר שהסנדל של פלוני אלמוני נמצא בידיו של בועז, הוא יכול להמשיך את דבריו ומעשיו כגואל.
בועז פונה אל קהל העדים ומבהיר לכולם את משמעות הדבר שהם היו עדים לו וראו במו עיניהם ושמעו במו אוזניהם.
בועז הכריז שהוא קנה את כל אשר היה שייך לאלימלך, לכליון ולמחלון.
בועז הוסיף ואמר לפני עם ועדה שהוא קנה את רות המואביה לו לאישה, כדי להקים את שם המת על נחלתו. ז"א, הבן שייוולד יישמר את השם של מחלון ולא ייכרת שם מישראל.
בעשותו את מעשה החסד הזה, בועז גם הקים שם לעצמו, שהרי מזרעו בין היתר בא דוד המלך, ואחד מעמודי ההיכל במקדש נקרא – בועז. [השני נקרא יכין]

ד. אשרור הגאולה מפי העדים בשער (ד' 11-12)
11. וַיֹּאמְרוּ כָּל־הָעָם אֲשֶׁר־בַּשַּׁעַר וְהַזְּקֵנִים עֵדִים; יִתֵּן יהוה אֶת־הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל־בֵּיתֶךָ, כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת־בֵּית יִשְׂרָאֵל, וַעֲשֵׂה־חַיִל בְּאֶפְרָתָה, וּקְרָא־שֵׁם בְּבֵית לָחֶם׃
12. וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ, אֲשֶׁר־יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה; מִן־הַזֶּרַע, אֲשֶׁר יִתֵּן יהוה לְךָ, מִן־הַנַּעֲרָה הַזֹּאת׃

הקהל אשר בשער שכלל את עשרת העדים וכל העוברים ושבים אישר בקול אחד שכל התהליך אשר היה עד לו הינו כשר ומקובל.
מרגע זה, בועז הינו בעלה של רות לכל דבר ועניין.
הילד שייוולד להם הינו ילד כשר, בן לעם ישראל ואינו נולד בדרך של חטא או פשע.
ההצהרה של הזקנים, העדים והעם מאוד חשובה שכן, מן החיבור הזה עתיד להיוולד הבן עובד, שיהיה הסבא של דוד המלך, וכולם חוליות בשושלת זרע האישה, גואל העולם.

לקורא הצעיר בדבר אלוהים, הברכה של הקהל נשמעת נחמדה ומלאה איחולים, אך לבקיא בדבר אלוהים, ברכת הקהל נשלטה על ידי רוח הקודש ומהווה נבואה משיחית לכל דבר וענין.

הבה נבחן את סוג הברכות שהקהל הכריז בצהלה לבועז:
א. הקהל איחל לבועז שאלוהים יברך את רות המואביה כפי שברך את רחל ולאה, ז"א, להיות אימהות של עם.

- ואומנם, מן הרחם של רות אומנם בא נצר אחד, עובד, אשר היה לסבא של דוד המלך. דוד היה מלך על פי בחירתו של אלוהים ומזרעו בא המשיח ישוע אשר בזכות כפרתו עומד בית ישראל לנצח נצחים. יתרה על כך, כל הנושעים בשם ישוע נקראים גוף המשיח, ילדי אלוהים, משפחת אלוהים.

ב. הקהל המשיך ואיחל לבועז שיצליח. שהקשר בינו לבין רות, יניב זרע אשר יעלה את שם בית לחם אפרתה לכותרות. ז"א, הזרע אשר יבוא מהם, יעמיד את בית-לחם כשם נשגב.

- ישוע המשיח אשר הינו נצר לבית ישי אכן נולד בבית לחם אפרתה (ראה מיכה ה' 1, מתי ב'). כל אדם הטוען להיותו משיחי, יודע היטב את משמעות השם בית לחם אפרתה. בועז על פי המסורת חי רק שעות ספורות לאחר הנישואין עם רות והפרייתה. לכן הביטוי עשה חיל אינו מתייחס לתחום הכספי, כלכלי, אלא, להצלחת הפרייתה של רות והבאה לעולם את החוליה בשושלת המשיח.

ג. הקהל איחל לבועז ורות שהמשפחה שלהם תמשיך את הברכה שניתנה לבית פרץ ביהודה (ראה בראשית ל"ח, מ"ט 8-12). ובמילים אחרות, הקהל מברך את בועז ואומר לו במונחים המקובלים להם:
הלוואי שהמשיח יבוא ממך! הלוואי שהזרע אשר יבוא מאלוהים ונועד להושיע את העולם מקללת החטא (בראשית ג' 15) – יבוא ממך.

- הקהל איחל לבועז ורות שהמשיח יבוא מהם, ואכן כך קרה. רוח הקודש הפרתה את מרים שהייתה משושלת בית דוד המלך, והיא הרתה (ראה מתי א, לוקס ג). האדון ישוע המשיח נולד למשפחת דוד המלך. זרע האישה שהובטח מבראשית ג' 15 אכן בא משושלת בועז ורות. משיח אכן בא ממשפחת בועז ורות.

ה. בועז ורות נישאים (ד' 13-17)
13. וַיִּקַּח בֹּעַז אֶת־רוּת וַתְּהִי־לוֹ לְאִשָּׁה, וַיָּבֹא אֵלֶיהָ; וַיִּתֵּן יהוה לָהּ הֵרָיוֹן וַתֵּלֶד בֵּן׃
14. וַתֹּאמַרְנָה הַנָּשִׁים אֶל־נָעֳמִי, בָּרוּךְ יהוה, אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם; וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל׃
15. וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ, וּלְכַלְכֵּל אֶת־שֵׂיבָתֵךְ; כִּי כַלָּתֵךְ אֲשֶׁר־אֲהֵבַתֶךְ יְלָדַתּוּ, אֲשֶׁר־הִיא טוֹבָה לָךְ, מִשִּׁבְעָה בָּנִים׃
16. וַתִּקַּח נָעֳמִי אֶת־הַיֶּלֶד וַתְּשִׁתֵהוּ בְחֵיקָהּ, וַתְּהִי־לוֹ לְאֹמֶנֶת׃
17. וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר, יֻלַּד־בֵּן לְנָעֳמִי; וַתִּקְרֶאנָה שְׁמוֹ עוֹבֵד, הוּא אֲבִי־יִשַׁי אֲבִי דָוִד׃

הסיפור של רות המואביה מגיע אל השיא הטוב.
האלמנה הגויה שבחרה ביהוה להיות האלוהים שלה, אשר עזבה את בית הוריה ואלוהיה במואב והלכה אחר נעמי לבית לחם אפרתה, זוכה בכל הקופה.
רות בחרה ביהוה, ויהוה העניק לרות את כל ברכותיו.

בועז נישא לרות ורות נכנסה מיד להריון.
הדבר מעלה שאלה חשובה ומעניינת.
רות הייתה נשואה למחלון כעשר שנים ולא נכנסה להריון (א' 4-5). והנה, רות רק נוגעת בבועז והיא בהריון.
עלינו כל העת להעמיד לנגד עינינו את הבטחות ואזהרות הברית של אלוהים עם עמו כפי שהם מפורטים בספר ויקרא כ"ו וכן בספר דברים כ"ח.
חלק מהקללות שאלוהים מבטיח לאלו הנוטשים את בריתו, זה עקרות וחוסר פריון.
לפיכך, מחלון וכליון נשאו עליהם את קללת אלוהים על כך שנטשו את תנאי הברית עם אלוהים ויצאו למואב.
בועז ורות לעומתם עומדים בתנאי הברית עם אלוהים ולכן זכו לברכות הברית – פריון!
שימו לב שחוליות רבות בשושלת המשיח נולדו למרות עקרות האימהות.
ראה שרה, רבקה, רחל.

בפסוק 14 הנשים אומרות משפט מאוד מעניין
14. וַתֹּאמַרְנָה הַנָּשִׁים אֶל־נָעֳמִי, בָּרוּךְ יהוה, אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם; וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל׃

א. לא רק רות נמצאת על במת הספר אלא גם נעמי.
כאשר נעמי סטתה מתנאי הברית עם אלוהים והלכה עם בעלה אלימלך לשדות מואב עובדי האלילים, היא הפסידה את כל שהיה לה.
נעמי אז טענה שאלוהים רוקן אותה מכל (א 21).
אך נעמי לא נלחמה נגד אלוהים.
נעמי שבה אל בית לחם אפרתה וחזרה אל חיק אלוהים. אלוהים אינו שומר טינה אלא שמח לקבל את ילדיו החוזרים אליו בתשובה, וממשיך לברך אותם בכל ברכות הברית.
נישואיה של רות לבועז, והכנסת נעמי לחבילת הגאולה, הייתה ברכה עצומה לאלמנה זקנה. כעת יש הדואגים לה והיא לא תמות גלמודה חסרת כל.
אלוהים הראה חסדו אליה והאיר אליה את פניו.

ב. הנשים אומרות שאלוהים לא השבית לה גואל.
המילה השבית באה מאותו שורש של המילה ש.ב.ת.
ז"א, אלוהים לא עצר לרגע כדי לפעול בעבור נעמי ורות.
והנה, מה השם של הבן של רות?
עובד!
ז"א, אלוהים אינו שובת מלפעול למען גאולתנו אלא הוא "עובד" כל העת למען גאולתנו.
השם עובד כולל בתוכו גם את השם – עבד. ואכן המשיח, הגואל של כולנו עתיד לבוא לעולם כעבד יהוה (ישעיה נ"ב – נ"ג).
אומנם אלוהים איפשר לבועז להקים את שם המת, אך באותה מידה ואף גדולה מזו, הקים אלוהים לעצמו שם – את שם המשיח שעתיד לגאול את כל הקוראים בשמו מקללת החטא.

מתברר שכלל הנשים אימצו גם את רות לחיקם. שמחתה של רות נחשבת לשמחתם.
רות כבר אינה "ה"מואביה, אלא רות. חלק מעם ישראל ומשבט יהודה ומבית בועז.
הנשים מהללות את שמה של רות, אשר על פי המסורת, פרק ל"א בספר משלי מכוון אליה.

בעת ההיא, בנים נחשבו יותר מבנות.
לעיתים היה עונה אב לשאלה: כמה ילדים יש לך? רק במספר הבנים ולא היה מציין את הבנות.
והנה, כאן הנשים אומרות לנעמי שאל לה להצטער על הבנים שאין לה, כי רות טובה לה משבעה בנים.

בפסוק 16 נעמי זוכה לאחוז את עובד בידיה. היא מחזיקה את הילד שהקים את שמו של מחלון. נעמי זוכה לחבק את הברכה שבפעולת הגואל. היא מתעודדת. היא רואה בנים לבניה.

בפסוק 17 מצוין דבר מעניין: הנשים קובעות את השם של הבן של רות.

מדוע השכנות קובעות את שם היילוד? בועז כנראה אינו בין החיים.
על פי המסורת, בועז נפטר בליל הכלולות בו הופרתה רות ממנו.
לפיכך, את הריונה ולידתה עשתה רות בליווי נעמי ושכנותיה האוהבות. נראה שהילד היה התינוק של השכונה ומכאן החברותא בקביעת שמו.

יש בכך גם סמליות לנושא המשיחי של הספר. המשיח הוא של כולנו והוא בא להושיע את כולנו. המשיח אינו של אחד, אלא של כל הזועקים לישועה.
עובד נולד. והוא היה האב של ישי, והסבא של דוד המלך.

ו. שושלת דוד (ד' 18-22)
18. וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ, פֶּרֶץ הוֹלִיד אֶת־חֶצְרוֹן׃
19. וְחֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת־רָם, וְרָם הוֹלִיד אֶת־עַמִּינָדָב׃
20. וְעַמִּינָדָב הוֹלִיד אֶת־נַחְשׁוֹן, וְנַחְשׁוֹן הוֹלִיד אֶת־שַׂלְמָה׃
21. וְשַׂלְמוֹן הוֹלִיד אֶת־בֹּעַז, וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת־עוֹבֵד׃
22. וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת־יִשָׁי, וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת־דָּוִד."

The Book of Ruth could have ended in chapter 4 verse 17. The last five verses (18-22) add an emphasis that shift the eyes of the reader from earth towards heaven, from a national event into a universal scale. The last five verses (the genealogy of David that starts from Perets, the son of Judah, which is a literature piece that is reserved for kings and royal family), is a statement that the whole purpose of the book of Ruth is David, and what he symbolizes, the Messianic line. Every true God-fearer can now rejoice and say 'Thank you God for staying faithful to your covenant promises, to bring the Messiah to redeem the world.' ,
What starts in Genesis 3:15, is alive and kicking. Another 'Messianic alarm bell' is given in 1Samuel 17:58 "And Saul said to him, “Whose son are you, young man?” And David answered, “I am the son of your servant Jesse the Bethlehemite.”
The events in the Book of Ruth occurred chronologically during the period of the Judges. This period was characterized by cycles of peace, the ruler dies, the nation rebels against God and deserts the covenant terms, God punishes the nation by allowing enemies to conquer and destroy the land and people, the nation shouts to God for help and repentance, God accepts the nation's repentance and a new savior arises to overcome the enemies and restores peace.
Looking at the Book of Judges, one is filled with depression. It is an endless cycle of spiritual ups and downs, resulting in frequent wars and disasters. None of the great local saviors could bring long and lasting peace. None could change the hearts of the people (circumcise their hearts) so they could perfectly keep God's covenant conditions. The Book of Ruth ends with the story of פילגש בגבעה (Concubine in Gibeah), that almost resulted in the annihilation of the tribe of Benjamin. If God had not intervened, the nation of Israel would have brought destruction and ruin upon itself. The Book of Judges end with the statement (21:25): "…In those days there was no king in Israel; everyone did what was right in his own eyes."

The Book of Ruth came to restore hope, trust and faith in God and in His covenant promises. Ending the Book of Ruth with the name David from the tribe of Judah, in Bet-Lechem Ephrata, and with his genealogy, is God's shouting to all "I am committed to fulfil the promise given in Genesis 3:15." The Savior who is able to bring everlasting peace and pay the price to establish the New Covenant, will come! The line from which the world Savior will come from is guarded and guaranteed! It is a visible proof of God's ongoing blessings. There is a King in Israel and all will finally do according to His will!
God's commitment to fulfill His promises could be written in one sentence anywhere in the Bible. God who is sovereign, decided to give His answer through a beautiful story, a wonderful literature plot. Through the story of Ruth, Naomi and Boaz, we earned and learned much about Christ character as the redeemer of human kind.
Our redeemer is generous. He helps and provides to the poor and needy.
Our redeemer shows no partiality to people. He loves people, whether Jews or Gentiles.
Our redeemer desires to fellowship with us.
Our redeemer sustains our name forever.
Our redeemer makes us his own family.
Ending the Book of Ruth with genealogy shifts the mind of the reader to other similar lists in the Pentateuch, stating that it is a part of the same Book. It is a link to the Messianic line and it is the climax of the composition. The genealogy meant to connect us to the tribe of Judah and to the promise given to this tribe (Micha 5:2; Genesis 49:8-12; Isaiah 7:13-14; 9:6-7; 11:1-10). As the gathering (עצרת) of the saints in the heavenly mount of Zion is the climax of the book of Hebrews (12:22-24), so the Davidic genealogy is the climax of the Book of Ruth. As the writer of Hebrews wanted his readers to stay focus and arrive to the heavenly Zion, the writer of the Book of Ruth wants his readers to focus on the Messiah that will arrive from the line of David.

So, What is the purpose of this genealogy in this context?
To legitimize the claims of the last member named to the rights and privileges of power he inherited and presently holds.
To present an historical summary of the royal line covering the period from going down to Egypt until the reign of the great King – David.

How the genealogy in 4:18-22, influence the reading of the whole book?
It forces the readers to align the total story, the plot, into David. It makes David's family line the direction of the story.
The writer tells us much by omitting some names and presenting unique names in similar positions in the genealogy. When comparing the genealogy in the Book of Ruth to Genesis 5, we notice a few interesting things:
Both Enoch and Boaz are in the 7th place. So, Boaz may be equaled to the righteous Enoch who walked with God.
Noah is the 10th generation, Abraham is the 20th and Boaz is the 30th generation. In order to make it such, Isaac, Jacob and Judah were omitted. It could be that the writer wanted to emphasis the Messianic line in a unique literary way.
The writer starts the genealogy from Perets and not from Judah. A possible reason may be that the meaning of Perets is: "Bursting forth" (Genesis 28:14, Ex. 1:12), and that what the writer wanted to convey in this Messianic line.

A sad point is the lack of Rabbinical Jewish commentaries as reference. Since Rabbinical commentaries are biased concerning any prophecy related to Jesus, or any verse or paragraph related to Jesus, they cannot be used as worthy guidance in Messianic texts. Sadly, they are mainly used as a negative example for Bible exposition.

Summary
The writer of the Book of Ruth chose to conclude the book with this genealogy to emphasis that the whole purpose of the book is David, and what he symbolizes, meaning, the Messianic line. It is God's statement that He is committed to the promise given already in Genesis 3:15. The Savior who is able to bring everlasting peace and pay the price to establish the New Covenant, will come!
This conclusion forces the readers to align the total story, the plot, into David. It makes David's family from the tribe of Judah (with all the prophecies assigned to this tribe), the direction of the story.

סיכום:
א. רות המואביה עוזבת את משפחתה ועמה ומאמצת את עם ישראל ואלוהיו. אלוהים משפיע את חסדו על האישה הנוכרייה ומחברה לייחוס שממנו יבוא משיח ישראל והעולם. כך רות מתווספת לרחב, בת יריחו, שדבקה בישראל וזכתה לברכת אלוהים.
הדוגמאות הללו מוכיחות שכניסתו של אדם לתוך משפחת אלוהים אינה מתוקף זכות משפחתית או מולדת, אלא ניתנת על סמך ציות וכניעה לרצון אלוהים הנובעים מאמונה (רומים א 5).

ב. בועז, כגואלה של רות, מהווה סמל לישוע המשיח שהוא גואל כלל בני האדם.
פעולת החסד של ישוע המשיח מבטיחה לנו בני האדם זכר נצחי ושיתוף בממלכת אלוהים הנצחית.
ראוי שכל אחד מאיתנו – בין אם הוא יהודי או גוי – יבחן את יחסו לישוע המשיח מכיוון שרק עם ישוע ישנה גאולה!

ג. נעמי חיפשה מנוחה לה ולכלתה ואומנם היא מצאה מנוחה לרגלי הגואל. רק שם אצל הגואל האמיתי יש מנוחה מקללת החטא (מתי י"א 28-29).

ד. אלוהים לא שכח את עמו ולא את הבטחתו להביא את הגואל שירוצץ את ראש השטן. הרמז הבא נמצא בספר שמואל-א' י"ז 56-57.

יש מלך בישראל וכולם יעשו כרצון אותו מלך!

ספר רות מתחיל בעצב והלוויות ומסתיים בחתונה.
מי שבא אל הגואל – מוזמן לחתונה.
מי שדוחה את הגואל ישוע המשיח – נשאר בהלוויה.
היכן אתה? היום זה יום ישועה!

Bibliography
Block, Daniel I. The King is coming Exegetical Commentary on the Old Testament – Ruth. Grand Rapids, Michigan: Zondervan, 2015.
McKeown, James. Ruth, The Two Horizons Old Testament Commentary. Grand Rapids, Michigan: William B. Eerdmans Publishing Company, 2015.
Stetzer, Ed. Block, Daniel. Murray, David. Kaiser, Walt. Chapell, Bryan. "Christ-Centered Preaching and Teaching." Gospel Project. LifeWay press, 2013.