מיכה הנביא פרקים ג-ה

Print Friendly

ספר הנביא מיכה פרקים ג-ה.

 

מיכה המורשתי

שמו של הנביא הינו הצורה המקוצרת של השם: מיכיהו שמשמעו: "מי כמוך באלים ה'?" (שמות ט"ו 11, מיכה ז' 18). שמו של הנביא מתחבר למסר שבפיו שהרי משא דברו נועד להציג את ריבונותו ועליונותו של אלוהים על כל אדם ועם.

כתבי הקודש אינם מציגים את הנביא על פי שם אביו או בית אביו אלא על פי שם עירו.

העיר מורשת נמצאת סמוך לעיר גת הפלשתית באיזור חבל לכיש. מורשת מזוהה כיום עם תל-צפית שליד נחל האלה, 3 ק"מ מדרום מזרח לקיבוץ כפר מנחם (א' 13-15).

יש המזהים את מורשת גם בתל-גודד באיזור בית גוברין.

משמעות השם מורשת – "הנדרשת", "המבוקשת".

רקע היסטורי:

מיכה הנביא פעל ביהודה בימי המלכים יותם, אחז וחזקיהו מלכי יהודה, כלומר, במחצית השניה של המאה השמינית לפנה"ס.

מיכה היה בן זמנו של הנביא ישעיה.

בימי מלכות יותם (743-758 לפנה"ס) שלטה יהודה בדרום עבר הירדן המזרחי, בארץ המישור ובמחוזות הסמוכים לעמון (דברי הימים ב' כ"ו 8, כ"ז 5). מאוחר יותר העמונים מרדו ביהודה. רצין מלך ארם ופקח בן רמליהו מלך ישראל פתחו בפעולות איבה נגד יהודה (מלכים ב' ט"ו 37). פעולות אלו נמשכו גם בימי מלכות אחז (741-726 לפנה"ס, ישעיה ז').

ממלכת יהודה איבדה את השליטה באדום ובאילת (מלכים ב' ט"ז 6, דברי הימים ב' כ"ח 17), ושטחה במערב ובאזור הנגב קוצץ על ידי הפלשתים (דברי הימים ב' כ"ח 18).

בשנת 734 לפנה"ס איבדה מלכות יהודה את עצמאותה והייתה לנושאת מס לממלכת אשור.

תגלאת פלאסר השלישי מלך אשור השתלט על ממלכת ארם (מלכים ב' ט"ז 9) ובשנת 733 לפנה"ס על עבר הירדן המזרחי (דברי הימים ה' 26) ועל הגליל הישראלי בשנת 732-3 לפנה"ס וסיפחן לאשור (מלכים ב' ט"ו 29).

אחז הוריש למלך חזקיה (726-697 לפנה"ס) ממלכה מדולדלת ומשועבדת לאשור.

בעת מלכות חזקיה על יהודה עלתה רווחתה הכלכלית של הממלכה. (מלכים ב' כ' 13, דברי הימים ב' ל"ב 27-28, ישעיה ל"ט 2).

המסר שבפי הנביא מיכה:

כנביאים אחרים בתקופתו, גם מיכה הוקיע את העשירים ביהודה המנצלים את מעמדם לגזילת נכסיהם של החלשים מהם. עיוות הדין הביא להרס משפחות, התרוששותן של אלמנות ויתומים ואובדן נחלתם וחירותם (ב' 2, 8-9, ג' 9-11).

בימיהם זעקו העניים, היתומים והאלמנות למשפט צדק והאוזן היחידה ששמעה את זעקתם הייתה אוזנו של אלוהים. השחיתות השלטונית הייתה כה רעה עד כי ישעיה (בן זמנו של מיכה) כינה את שליטי ירושלים בשם: קציני סדום ועמורה.

לא רק העשירים התבוססו ברשע. ההנהגה הרוחנית גם היא היתה משוחדת והצדיקה את החזק ובעל המאה, זאת תמורת הטבות חומריות (ג' 5).

תוצאת הרשע ועיוות הדין ביהודה הביא להתרופפות התא המשפחתי ועימו להרס המבנה החברתי כולו.

למרות מסר המשפט הקשה על יהודה, מיכה הנביא היה בטוח שיש תקווה לעמו. התקווה אמיתית מכיוון שהיא תלויה באלוהים שהוא רב חסד ונאמן להבטחותיו (ז' 14-20).

 

פרק ג:

א. וָאֹמַר, שִׁמְעוּ-נָא רָאשֵׁי יַעֲקֹב, וּקְצִינֵי, בֵּית יִשְׂרָאֵל:  הֲלוֹא לָכֶם, לָדַעַת אֶת-הַמִּשְׁפָּט.

מילותיו של מיכה דומות לאלו של ישעיה המכנה את ראשי העם בשם – קציני סדום ועמורה – ישעיה א 10.

אתם, אלה העומדים בראש העם אשר יודעים משפט מהו ומה הערך של שלטון צדק

ב. שֹׂנְאֵי טוֹב, וְאֹהֲבֵי רעה (רָע); גֹּזְלֵי עוֹרָם מֵעֲלֵיהֶם, וּשְׁאֵרָם [בשר] מֵעַל עַצְמוֹתָם.

ג. וַאֲשֶׁר אָכְלוּ, שְׁאֵר [בשר] עַמִּי, וְעוֹרָם מֵעֲלֵיהֶם הִפְשִׁיטוּ, וְאֶת-עַצְמֹתֵיהֶם פִּצֵּחוּ [כדי למצוץ את לשד עצמותיהם של העניים] ; וּפָרְשׂוּ [פרסו] כַּאֲשֶׁר בַּסִּיר, וּכְבָשָׂר בְּתוֹךְ קַלָּחַת. 

ד. אָז יִזְעֲקוּ אֶל-יְהוָה, וְלֹא יַעֲנֶה אוֹתָם; וְיַסְתֵּר פָּנָיו מֵהֶם בָּעֵת הַהִיא, כַּאֲשֶׁר הֵרֵעוּ מַעַלְלֵיהֶם.

אלוהים לא יענה לזעקות העם מכיוון שלא הלכו בדרכיו וכעת חווים את תוצאת חטאיהם

ה. כֹּה אָמַר יְהוָה, עַל-הַנְּבִיאִים [אלו שמתנבאים תמורת כסף] הַמַּתְעִים אֶת-עַמִּי, הַנֹּשְׁכִים בְּשִׁנֵּיהֶם, וְקָרְאוּ שָׁלוֹם, וַאֲשֶׁר לֹא-יִתֵּן עַל-פִּיהֶם, וְקִדְּשׁוּ עָלָיו מִלְחָמָה.

ו. לָכֵן לַיְלָה לָכֶם, מֵחָזוֹן, וְחָשְׁכָה לָכֶם, מִקְּסֹם; וּבָאָה הַשֶּׁמֶשׁ עַל-הַנְּבִיאִים, וְקָדַר עֲלֵיהֶם הַיּוֹם.

ז. וּבֹשׁוּ הַחֹזִים, וְחָפְרוּ [התביישו] הַקֹּסְמִים, וְעָטוּ עַל-שָׂפָם [כיסו במעיליהם את פניהם כמצורעים, או נשכו שפתיהם מרוב עצב וכאב], כֻּלָּם:  כִּי אֵין מַעֲנֵה, אֱלֹהִים.

ח. וְאוּלָם, אָנֹכִי מָלֵאתִי כֹחַ אֶת-רוּחַ יְהוָה, וּמִשְׁפָּט, וּגְבוּרָה, לְהַגִּיד לְיַעֲקֹב פִּשְׁעוֹ, וּלְיִשְׂרָאֵל חַטָּאתוֹ.

ט. שִׁמְעוּ-נָא זֹאת, רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב, וּקְצִינֵי, בֵּית יִשְׂרָאֵל, הַמְתַעֲבִים מִשְׁפָּט, וְאֵת כָּל-הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ.

י. בֹּנֶה צִיּוֹן בְּדָמִים; וִירוּשָׁלִַם, בְּעַוְלָה. [מייסדים את העיר על שפיכות דמים ומעשי עוול]

יא. רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ, וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ, וּנְבִיאֶיהָ, בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ; וְעַל-יְהוָה, יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר, הֲלוֹא יְהוָה בְּקִרְבֵּנוּ, לֹא-תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה.

יב. לָכֵן, בִּגְלַלְכֶם, צִיּוֹן, שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ; וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה, וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר.

בשנת 722 לפנה"ס האשורים היגלו את ישראל ומאוחר יותר העבירו נוכרים לשבת בשומרון אשר נקראו מאוחר יותר – שומרונים.

נבואתו של מיכה בנוגע ליהודה התרחשה בשנת 586 לפנה"ס עת הבבלים והאדומים שרפו את ירושלים ורבים הוגלו לבבל.

לאחר שמיכה ציין את הרעה המתארת את המצב בהווה, הוא מביט בעיני החזון אל עבר העתיד. שם בעתיד בטוחה התקווה עבור עם ישראל. שם בעתיד ישוב אלוהים לשבת בתוך עמו וינהיג את חייהם וחיי שאר הלאומים.

לאחר שבפרק ג' מיכה מתאר את עונש אלוהים על שליטי העם המושחתים, הוא מקבל נבואה המתארת את שלטונו הקדוש של המשיח כאשר הוא יבוא וימלוך בארץ.

מיכה ד' פסוקים 1-7:

א וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים [ימות המשיח], יִהְיֶה הַר בֵּית-יְהוָה נָכוֹן [מבוסס, מיוסד, עומד היטב] בְּראשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא הוּא מִגְּבָעוֹת; וְנָהֲרוּ עָלָיו עַמִּים.

ב וְהָלְכוּ גּוֹיִם רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל-הַר-יְהוָה וְאֶל-בֵּית אֱלוֹהֵי יַעֲקוֹב, וְיוֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו, וְנֵלְכָה בְּאוֹרְחוֹתָיו:  כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר-יְהוָה מִירוּשָׁלָיִם.

ג וְשָׁפַט בֵּין עַמִּים רַבִּים, וְהוֹכִיחַ לְגוֹיִם עֲצֻמִים עַד-רָחוֹק; וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתֵיהֶם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת–לא-יִשְׂאוּ גּוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב, וְלא-יִלְמְדוּן עוֹד מִלְחָמָה.

ד וְיָשְׁבוּ אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ וְאֵין מַחֲרִיד:  כִּי-פִי יְהוָה צְבָאוֹת דִּבֵּר.

ה כִּי כָּל-הָעַמִּים יֵלְכוּ אִישׁ בְּשֵׁם אֱלוֹהָיו; וַאֲנַחְנוּ נֵלֵךְ בְּשֵׁם-יְהוָה אֱלוֹהֵינוּ–לְעוֹלָם וָעֶד. 

ו בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם-יְהוָה, אוֹסְפָה הַצּוֹלֵעָה וְהַנִּדָּחָה אֲקַבֵּצָה; וַאֲשֶׁר הֲרֵעוֹתִי. [זו שהבאתי רעה עליה]

ז וְשַׂמְתִּי אֶת-הַצּוֹלֵעָה לִשְׁאֵרִית, וְהַנַּהֲלָאָה [המרוחקת, המותשת, החולה] לְגוֹי עָצוּם; וּמָלַךְ יְהוָה עֲלֵיהֶם בְּהַר צִיּוֹן, מֵעַתָּה וְעַד-עוֹלָם. 

פסוקים 1-7 מתארים את שיתרחש בישראל ובעולם לאחר שהמשיח ישוע יחזור ארצה, ישמיד את אויביו ויקים את מלכותו. הבה נציין בקצרה את האירועים שיתרחשו לפני חזרתו של ישוע ארצה.

לפני חזרתו ארצה של המשיח, כדור הארץ יחווה שבע שנים של מלחמות, מגיפות ורעידות אדמה. ספר ההתגלות בפרקים ו' עד י"ט מתארים את התופת שיושבי הארץ יחוו במהלך תקופת צרת יעקוב.

כעת, לאחר תקופת הצרה שבה אלוהים השמיד את כל מתנגדיו בעולם וגיאוגרפית העולם השתנתה, הר ציון אינו נישא ורם רק בגלל קדושתו הנובעת מנוכחות אלוהים עליו אלא גם באופן פיזי בעקבות רעידות האדמה שפקדו את הארץ במהלך תקופת צרת יעקוב.

גויים רבים יעלו לירושלים כדי לראות את מלך העולם ולשמוע את דבר אלוהים הטהור והקדוש מפיו. שלום עולמי ישרור על בריאתו של אלוהים. השלום העולמי נובע מ:

חזרה בתשובה כנה של יושבי תבל – אל הרומים י"א 26, זכריה י"ב 10 – י"ד

כליאתו של השטן בשאול וריסון החטא – ישעיה ס"ה – ס"ו והתגלות כ'.

תקופת מלכותו של המשיח בציון גם תאופיין בשיבה כללית ומלאה של בני ישראל לארץ נחלתם (ראה יחזקאל ל"ו-ל"ז).

תיאור מלכות המשיח מפיו של מיכה הנביא תואמת ואף זהה לתיאור של ישעיה בפרק ב'.

ישוע המשיח יחזור לעולם (יחד עם הקהילה שנלקחה השמיימה בהילקחות) כשהוא יורד משמיים על הר הזיתים (זכריה י"ד 4, מע"ש א' 10-12).

כמו הנביא ישעיה בפרקים ב', י"א, י"ב, גם הנביא מיכה מתאר את התקופה שבה ישרור בעולם שלום אמיתי. מיכה מציין שיהוה ימלוך מהר ציון על כל העמים. כאמור, במזמור ב' נאמר שמי שעתיד למלוך על העולם מהר ציון הוא לא אחר מאשר המשיח – אל שדי (ראה גם ישעיה כ"ד 23).

בעת מלכותו על העולם המשיח ישמש גם כשופט עליון (פסוק 3). עמים יבואו לדרוש משפט מפיו. הנביא ישעיה בפרק י"א 3-4, מציין שהמשיח ידע את האמת המוחלטת מבלי לשמוע או לראות את העדים ובכך הוא מדגיש את אלוהותו של המשיח העתיד לשוב.

לאחר שמיכה הנביא תיאר את תקופת שלטונו הנפלא של המשיח בארץ כאשר הוא יחזור להקים את מלכותו הארצית בת 1000 השנים (התגלות כ' 1-3), הוא מקבל נבואה נוספת מאלוהים ובה הוא מתאר נבואה העתידה להתרחש בעתיד הקרוב יותר לתקופתו.

 

נבואה המתייחסת למקום הולדתו של המשיח.

מיכה ד' 8-9:

ח. וְאַתָּה מִגְדַּל-עֵדֶר, עוֹפֶל בַּת-צִיּוֹן עָדֶיךָ תֵּאתֶה; וּבָאָה הַמֶּמְשָׁלָה הָרִאשׁוֹנָה, מַמְלֶכֶת לְבַת יְרוּשָׁלָיִם.

ט. עַתָּה, לָמָּה תָרִיעִי רֵע?; הֲמֶלֶךְ אֵין-בָּךְ?, אִם-יוֹעֲצֵךְ אָבָד כִּי-הֶחֱזִיקֵךְ חִיל כַּיּוֹלֵדָה?.

הנביא מיכה מנבא נבואה כה נפלאה שכל מטרתה לעודד את יושבי יהודה. הללו עתידים להילקח לגלות לבבל ושם הם יישמרו ביד אלוהים עד שיחזרו בחזרה לארץ ישראל.

ואיך הנבואה הזו אמורה לעודד את יושבי יהודה?

הנביא מציין מיקום גיאוגרפי (שאותו הוא אף מאניש) ונתונים מהממים שנועדו להבהיר לבני יהודה (ולכלל בני האדם) שאל להם לפחד מצבאות ממלכות זרים אלא להישען על נאמנותו, חכמתו, כוחו, ריבונותו והבטחותיו של גואלם, מלכם. את מעורבותו עבורם הם יזכו לקבל אם ידרשוהו באמת.

ח. וְאַתָּה מִגְדַּל-עֵדֶר, עוֹפֶל בַּת-צִיּוֹן עָדֶיךָ תֵּאתֶה; וּבָאָה הַמֶּמְשָׁלָה הָרִאשׁוֹנָה, מַמְלֶכֶת לְבַת יְרוּשָׁלָיִם.

ואתה מגדל-עדר…

מגדל עדר כשמו כן הוא, מגדל שמימנו צפה השומר כדי לבדוק את שלום העדר. לוודא שלא פרץ פורץ את הגדר או חיה רעה באה לטרוף את הצאן.

מגדל עדר זה שם של מקום הסמוך לבית לחם אפרתה אשר בו שמרו את עדרי הצאן. המקום מוזכר בספר בראשית לה 21, ליד בית לחם, לשם הגיע וחנה יעקב לאחר מות רחל.  הכוונה מן הסתם לשדות המרעה הסמוכים לעיירה.

בשדות בית לחם, שם נמצא מגדל-עדר, גידלו את הצאן לשמש כקורבנות בבית המקדש שבירושלים (לוקס ב).

הנביא פותח את המשפט במילה: "ואתה".

לפיכך, הנביא מתייחס למגדל-עדר בדרך של האנשה. ז"א, מגדל-עדר כדמות אנושית אשר מהווה מבצר והגנה.

אין מדובר בטעות סופר שהרי הנביא משחק במילים "ועתה" יחד עם "ואתה" באופן נרחב המציין כוונה ומשמעות חשובה (ראה פסוק 9, 11, 14, ה 1).

במגדל-עדר אשר נמצא בשטח בית-לחם אפרתה, נולד משיח ישראל אשר בא להיות שה הכפרה המושלם והנצחי.

משם בא גואל לישראל. משם בא פלא יועץ, אל גיבור אבי-עד שר שלום (ישעיה ט 5-6).

מהי הדעה הרבנית על "מגדל-עדר"?

הרבנים מפרשים את "מגדל-עדר" בדרך אחרת. לדעתם מגדל-עדר מהווה שם נרדף לירושלים, מקום משכנו של המשיח, גואל ישראל אשר שומר על עמו כמו השומר ממגדל העדר.

לדעתי הפרשנות הזו אינו נכונה מכיוון שאם "מגדל-עדר" היה שם נרדף לירושלים הרי שכבר בבראשית לה 21 היה נאמר שיעקב הגיע לירושלים \ הר המוריה \ או יבוס.

וְאַתָּה מִגְדַּל-עֵדֶר, עוֹפֶל בַּת-צִיּוֹן עָדֶיךָ תֵּאתֶה;

הנביא מיכה מציין שמגדל-עדר הינו – עופל בת ציון.

עופל – משמע מבצר.

מקום גבוה ומבוצר (ישעיה לב 14, נחמיה ג 26, יא 21, דברי הימים ב כז 3, לג 14).

עדיך תאתה – משורש את"ה ומשמעותה – "תבוא". ז"א – יבוא עד אליך.

בת-ציון = ירושלים.

הנביא אומר: "ואתה מגדל עדר, עופל בת ציון עדיך תאתה,…"

במילים פשוטות:

ירושלים, הגנתך ומבצרך נובעים ממגדל-עדר.

הגנתו ומבצרו של מגדל-עדר יגיעו עד אלייך.

אם כן, מגינה של ציון מגיע משדות המרעה של בית לחם אפרתה.

הנביא ממשיך ואומר בפסוק 8:

"…ובאה הממשלה הראשונה ממלכת לבת ירושלים…"

מי היא הממשלה הראשונה שהיא ממלכת לבת ירושלים? לירושלים עצמה? (מראי מקום בהם בת-ציון משולה לירושלים – ישעיה א 8, טז 1, ירמיהו מח 18).

רוב המפרשים היהודים קובעים שהנביא מתייחס לבית דוד. ז"א, שאלוהים מבטיח שמלכות בית דוד הטובה והראויה עתידה לחזור (ראה דברי הימים ב יג 8-12).

לפיכך, הנביא מיכה בדרך האנשה של מגדל-עדר, מציין שהממלכה הטובה לציון באמת תבוא ממגדל עדר, מקום הנמצא בסמיכות לבית לחם אפרתה.

חיזוק לטענה זו ניתן לקבל מהנבואה שבפרק ה פסוק 1.

א וְאַתָּה בֵּית-לֶחֶם אֶפְרָתָה, צָעִיר לִהְיוֹת בְּאַלְפֵי יְהוּדָה, מִמְּךָ לִי יֵצֵא לִהְיוֹת מוֹשֵׁל בְּיִשְׂרָאֵל; וּמוֹצָאוֹתָיו מִקֶּדֶם, מִימֵי עוֹלָם. [הסבר מפורט לפסוק זה יינתן בהמשך]

גם כאן הנביא מאניש את בית לחם אפרתה ובכך מציין שהאישיות שבה טמונה ההגנה והביטחון שבא לירושלים וציון יופיע מבית לחם אפרתה, המחוז שבתוכו נמצא – מגדל-עדר.

ובכן, איזו אישיות באה מבית לחם אפרתה, ותכונותיה הן תכונותיו של אלוהים?

אני מכיר אישיות אחת והוא לא אחר מאשר ישוע המשיח אשר נולד בבית לחם אפרתה

המשפט הזה התגשם כאשר נולד ישוע המשיח בבית לחם אפרתה (לוקס ב' 1-21, מתי א' 18-25). לשם באו הרועים והחכמים מן המזרח כדי להשתחוות לפני המלך ולהגיש מנחותיהם לפניו.

הממשלה הראשונה, ממלכת לבת ירושלים היא ההתייחסות להופעתו הראשונה של ישוע המשיח כאשר הוא נולד בבית לחם אפרתה.

חוזקה של ציון נובע מנוכחות המשיח בתוכה או מקרבתה ותלותה של בת ציון במושיע.

הממשלה הראשונה לא באה בהפתעה.

יוחנן המטביל הכריז שמלכות אלוהים בפתח ועל בני דורו להכין ליבותיהם לקראת המלך (מתי ג). ישוע המשיח הסכים עם הכרזתו של יוחנן המטביל ופעל להכין את לבבות עמו.

החורבן והצרות באו על עם ישראל בעקבות דחיית מלכם (לוקס י"ט 41-44).

הנביא מיכה כביכול אומר:

הממשלה הנוכחית ביהודה לא תאריך ימים ובמקומה עתידה לבוא ממשלה אחרת, ממלכה, מבית דוד, ראויה וחזקה שתוציא לפועל את רצון אלוהים עבור עמו.

כעת נחזור לתקופתו של מיכה הנביא.

העם בציון נרגש ופוחד ממה שממלכת בבל עלולה לעשות להם.

הנתונים בפסוק 9 ואילך מתארים את הסבל והקושי שהיו מנת חלקם של בני ישראל כאשר ליבם פנה ממלכם האמיתי שיכול להושיעם ולפעול למענם בכל תחום.

ט. עַתָּה, לָמָּה תָרִיעִי רֵע?;

הֲמֶלֶךְ אֵין-בָּךְ?,

אִם-יוֹעֲצֵךְ אָבָד כִּי-הֶחֱזִיקֵךְ חִיל [רעד] כַּיּוֹלֵדָה?.

מתברר שבעת אמירת הנבואה חיו תושבי ירושלים בצל פחדו של אויב קרוב, בעיצומו של מצור, וצעקו כאישה בשעת צירי לידה.

הנביא מתפלא שהעם העתיד להוליד את המשיח, מושל העולם ינהג כפי שהוא נוהג…

מכיוון שמושל העולם בא מקרבך, בת ציון, מדוע את זועקת?

מדוע את נראית כמו אישה מפוחדת שצירי לידה אחזו אותה? (ישעיה י"ג 8, כ"א 3, ירמיה ל' 6, נ' 43).

האם אין לך מלך? (ראה ישעיה ז' 14, ט' 5-6)

לעם באותה תקופה היה מלך אך מלך זה לא היה בכוחו להסיר את האיום של האויבים ואת הפחד מלב תושבי ירושלים.

בעתיד הקרוב העם עתיד להילקח לגלות ואז חכמת יועציו של המלך הנוכחי ביהודה תתברר כטיפשות.

אפשר להרגיש את מילות הביקורת של הנביא מיכה נגד המלך ויועציו שהביאו את העם למצבם העגום.

לעומת זאת, מכיוון שמלך בשר ודם רגיל אינו יכול להבטיח שלווה ושלום מוחלטים, הרי שהכוונה פה למלך העולם, לאלוהים ולא למלך רגיל, בשר ודם.

הנביא מתייחס לאישיות המתוארת כעמנואל בספר ישעיה ז' 14 וכמו כן לבן האלוהים שניתן לבני ישראל אשר עתיד לשבת על כסא דוד כדי למלוך לעולמי עולמים – ישעיה ט' 5-6.

הנביא אומר: האם יועצך אבד?

מיכה הנביא אינו מתייחס ליועצי המלך הרגילים שהרי הם לא הצליחו להציל את העם ממצבו הירוד. אדרבה, היה להם חלק נכבד במצב העגום של העם. היועץ המושלם הוא אלוהים בכבודו ובעצמו. כל עצותיו הנפלאות והמושלמות כתובות בכתבי הקודש.

ראוי מאוד לצין שאחד משמותיו של בן האלוהים המוזכר בנבואת ישעיה בפרק ט' 5-6 הוא- פלא יועץ! שם התואר 'יועץ' הינו גם כן שמו של המשיח.

ובכן, עמי היקר, האם יש סיכוי שהיועץ שלכם, שהוא אלוהים בכבודו ובעצמו – אבד?

האם הוא נעלם? האם יעוצו אינו מועיל לכם יותר? האם החליט לחשות ולא לייעץ לכם יותר?

חס וחלילה! הוא לצידכם תמיד!

ירמיה הנביא משתמש במילים דומות כדי לתאר את מצבה של יהודה

ירמיה ח' 19: "…הנה-קול שוועת בת-עמי מארץ מרחקים. היהוה אין בציון? אם מלכה אין בה? מדוע הכעיסוני בפסליהם בהבלי ניכר?…"

לכן, מדוע את רועדת מפחד? מדוע את כפופה ואוחזת את בטנך כמו אישה הסובלת מצירי לידה?

הפחד של בני ציון מצבא בבל העומד לבוא עליהם אינו נובע מחולשתו של אלוהים אלא מהריחוק הרוחני של בני ציון מאלוהים.

אילו הייתם קשובים לאלוהים כי אז הייתם רואים את המציאות דרך עיניו של אלוהים. אילו הייתם קרובים לאלוהים כי אז הייתם יודעים את תכלית מעשיו.

הנביא מיכה ממשיך בדברי העידוד – תוכחה שהיו מנוגדים לדברי נביאי השקר בתקופתו.

נביאי השקר טענו שלא יקרה דבר רע לירושלים מכיוון שאלוהים יתערב למען עמו כדי לשמור על בית מקדשו (מיכה ג 11)

לדעתם, אלוהים יציל את העם בזכות העיר ירושלים שהיא משכנו. גישתם דומה לגישת בניו של עלי הכוהן, חופני ופינחס אשר חשבו שאם יביאו את ארון הברית למערכה נגד הפלישתים אז ניצחונם יהיה מובטח – הם טעו! (שמואל א פרק ד).

מהו המסר של נביא האמת מיכה?

התעודדי בת ציון. למרות שתילקחי לבבל, לא תושמדי.

אלוהים ישמור אותך גם שם עד שיציל אותך מאויבייך.

פסוק 10:

י. חוּלִי (רעדי) וָגוֹחִי (תצאי) בַּת-צִיּוֹן כַּיּוֹלֵדָה:  כִּי-עַתָּה תֵצְאִי מִקִּרְיָה (עיר) וְשָׁכַנְתְּ בַּשָּׂדֶה, וּבָאת עַד-בָּבֶל שָׁם תִּנָּצֵלִי, שָׁם יִגְאָלֵךְ יְהוָה מִכַּף אויְבָיִךְ.

הנביא מיכה אומר לבני עמו שההצלה דווקא נמצאת בכניעה לבבל. אדרבא, אלוהים עתיד להציל את אלו שישמעו לו וייכנעו לבבלים. מה שנראה לאנשים כגזר דין מוות, הינה תוכניתו של אלוהים לשמר את חייהם של בני עמו.

אתם עתידים לצאת לגלות!

חולי: רעדי, התפתלי מכאבים, התייסרי, (תהילים קיד 7)

גוחי: צעקי, התאמצי ללדת, כדי שהוולד יגיח במהרה.

אתם יושבי ירושלים תיאלצו לצאת מן העיר לגלות. אתם תבלו בשדה עד שתגיעו בבלה. משם, מן הגלות תצמח ישועתכם \ הצלתכם.

הנביא מיכה מציין את הגלות לבבל כנבואה לעתיד לבוא.

בני ירושלים אכן נלקחו בבלה בשנת 586 לפנה"ס על ידי מלך בבל.

המסר של מיכה תואם את זה של ירמיהו הנביא שאמר ליושבי ירושלים כי הכניעה לבבל והיציאה לגלות היא כרגע רצון אלוהים עבור העם ומי שיסרב לכך או ילך למקום אחר – מצרים – לא ימצא שם מחסה אלא מכת מוות.

דברי מיכה תואמים גם לדברי ישעיה הנביא אשר אמר למלך חזקיהו כי בשל גאוותו וסטייתו מדרך אלוהים כל אשר בביתו יינשא בבלה (ישעיה לט 1-8, מלכים ב כ 12-19).

מפסוק 11 הנביא מתאר את דברי הבלע של אויבי ישראל שאינם מבינים או בכלל מסוגלים להבין את תכלית פעולתו של אלוהים בעולם בכלל ובעבור עם ישראל בפרט.

יא. וְעַתָּה נֶאֶסְפוּ עָלַיִךְ גּוֹיִם רַבִּים, הָאוֹמְרִים תֶּחֱנָף, (תאשם, תהיה אשמה) וְתַחַז בְּצִיּוֹן עֵינֵינוּ.

תחנף: תחולל (במדבר לה 33, ירמיה ג 2, ישעיה כד 5) על ידי חורבנה.

אותם גויים משתוקקים לראות איך ציון נמצאת אשמה לפני אלוהים. הם שמחים לראות במפלת בני ישראל. הם מתמוגגים מנחת להוכיח לבני ישראל שאליליהם גדולים יותר וריבונים מיהוה.

יב. וְהֵמָּה לא יָדְעוּ מַחְשְׁבוֹת יְהוָה וְלא הֵבִינוּ עֲצָתוֹ: כִּי קִבְּצָם כֶּעָמִיר גּוֹרְנָה.

אלוהים אסף את הגויים ביחד במטרה להשמידם, לדוש אותם כפי שעושים לחיטה ולשעורה בגורן. הם לא הבינו את תכלית פעולתו של אלוהים.

למרות שלאורך ההיסטוריה מתועדים אירועים בהם עלו אויבים על יהודה ושם הושמדו עד אחרון חייליהם (דברי הימים ב פרק כ, ישעיה לז 36), הרי שעונשו הכללי של אלוהים על הגויים הבאים נגד ירושלים יתרחש ממש לפני חזרתו של המשיח ארצה (ראה זכריה י"ב-י"ד, התגלות י"ט מפסוק 11).

בפסוק יג הנביא מציין נבואת עידוד נפלאה שעתידה להתרחש בעתיד, רק לאחר שעם ישראל ישים את מבטחו במשיח שעתיד לבוא ממגדל-עדר – בית לחם אפרתה.

יג. קוּמִי וָדוֹשִׁי בַת-צִיּוֹן כִּי-קַרְנֵךְ אָשִׂים בַּרְזֶל וּפַרְסוֹתַיִךְ אָשִׂים נְחוּשָׁה, וַהֲדִקּוֹת עַמִּים רַבִּים; וְהַחֲרַמְתִּי לַיהוָה בִּצְעָם וְחֵילָם לַאֲדוֹן כָּל-הָאָרֶץ.

הנביא מנבא את מפלת אויבי ישראל על ידי בני ישראל. למרות שמצבה הנוכחי של יהודה הוא בכי רע ובני יהודה עתידים להילקח לגלות, אלוהים לא סיים את תוכניתו עם בני ישראל.

בעוד כל עם אחר שנילקח לגלות, התבולל ואיבד את זהותו בגולה, לא כך יהיה עם בני ישראל. אלוהים בריבונותו ישמור את זרע ישראל ויקימו מחדש ויחזק אותו בכוחו שלו.

קרני ברזל ופרסות מנחושת מציינים כוח. כוח בלתי מנוצח מובטח לישראל כאשר הם שמים את מבטחם וביטחונם בה'.

אדון (אלוהי) כל הארץ הינו שם נרדף למשיח (ראה תהילים ב' וכן ישעיה נ"ד 5). עם ישראל יחזור לנחלתו וישמיד את הגויים שעלו עליו. ה' עתיד לקחת את כל שללם של הגויים שלקחו מישראל ומעמים אחרים. תיאור דומה ניתן גם מפי הנביא זכריה (פרקים י"ב וי"ד) וכן מפי הנביא יחזקאל (פרקים ל"ז – חזון העצמות היבשות וכן פרקים ל"ח-ל"ט ששם מתוארת מלחמת גוג ומגוג שבסופה נוחלים גויים מפלה וכל שללם נופל ביד שארית ישראל. ראה גם תהילים ב').

אילו בני ישראל היו בוטחים בה', הרי שגורל כל אויביהם בעבר היה כפי המתואר בפסוק 13.

המציאות שונה. עם ישראל אינו בוטח באלוהים ולכן אויביהם מצליחים במעשיהם. זאת כחלק מעונש אלוהים על ישראל. פסוק זה יתגשם מילולית בעתיד בסמוך לחזרתו של ישוע המשיח ארצה בסיום תקופת צרת יעקב.

וכעת שוב בחזרה להווה ולמציאות הקשה – פסוק 14:

יד. עַתָּה תִּתְגּוֹדְדִי בַת-גְּדוּד, מָצוֹר שָׂם עָלֵינוּ; בַּשֵּׁבֶט יַכּוּ עַל-הַלְּחִי אֵת שׁוֹפֵט יִשְׂרָאֵל.

"עתה", כעת בהווה, המצב אינו קל. (בת ציון), יושבי ירושלים נאספים (מתקבצים) ומתגודדים כאשר האויב צר עליהם. כאשר הם עתידים להילקח לגלות.

המילה "תתגודדי" נמצאת גם בספר דברים י"ד 1 אך במשמעות שונה – להתגרד, לחתוך בבשר כמנהג אבלות של עובדי האלילים.

לפיכך הנביא משתמש במשחק מילים ואומר: התאספי בת ירושלים והתאבלי על האירועים העתידים לבוא עלייך.

הנביא כולל את עצמו בקהל הנמצא במצור..

השפלתה של יהודה באה גם מהעובדה שמלך יהודה (מלך נחשב לשופט עליון בתקופה המדוברת) הושפל על ידי שוביו – "…יכו על הלחי את שופט ישראל…" הדבר קרא למלך צדקיהו מידי מלך בבל (מלכים ב' כ"ד 18 עד פרק כ"ה 21, בשנת 586 לפני הספירה).

נבואה זו יכולה גם להצביע על ההשפלה שספג ישוע המשיח כאשר בא לעולם כדי למות כקורבן חטאינו. גם ישוע הוכה והושפל, והוא אכן שופט ישראל הנצחי (מתי כו 67, כז 30).

השפלתו של ישוע המשיח אינה עומדת לעד. העולם עוד עתיד לראותו במלוא כבודו ולהיכנע לו, עד האחרון באדם.

כהרגלו, הנביא מיכה אינו מסיים בנבואת שמד ויגון אלא ממשיך בנבואה נוספת המעלה תקווה בלב שומעיו.

מיכה ה' 1 – הופעתו הראשונה של המשיח.

מיכה ה' 2-3 –  חזרתו של המשיח ארצה

הופעתו הראשונה של המשיח:

מיכה ה' פסוק 1:

א. וְאַתָּה בֵּית-לֶחֶם אֶפְרָתָה, צָעִיר [קטן] לִהְיוֹת בְּאַלְפֵי [גדולים וחזקים] יְהוּדָה, מִמְּךָ לִי יֵצֵא לִהְיוֹת מוֹשֵׁל בְּיִשְׂרָאֵל; וּמוֹצָאוֹתָיו מִקֶּדֶם, מִימֵי עוֹלָם.

הפסוק פותח במילה "ואתה" ולא לחינם.

הנביא מאניש את בית לחם אפרתה וכך מציין שממקום זה יבוא האחד המובטח שבטחון וישועת ירושלים טמונים ותלויים בו.

הנביא השתמש בסגנון כתיבה ותיאור זהים כשציין את מגדל-עדר בפרק ד פסוק 8.

מכאן, האישיות שבאה מבית לחם אפרתה היא אותו האחד שבא ממגדל-עדר שהרי מגדל-עדר נמצא בשדות בית לחם אפרתה (בראשית לה 21). משם תבוא הממשלה הראשונה לישראל – מבית דוד.

הנביא מיכה אומר שמאזור בית לחם אפרתה אשר בשטח שבט יהודה עתידה לצאת אישיות מיוחדת במינה. (בראשית ל"ה 19, מ"ח 7, רות א' 1-2, ד' 11. לא בית לחם הגלילית. בית לחם – שם המתאר מקור לחיים. אפרתה – מילה נרדפת לפוריות).

הנביא פונה אל בית לחם בלשון זכר במקום בלשון נקבה הראוי בהתייחסות לעיר.

מכפר קטן ונידח (צעיר להיות באלפי יהודה) עתיד לקום מישהו שיהיה מושל בישראל.

חשוב לציין שמיכה הנביא אינו מתייחס לדוד המלך, שהרי מיכה חי כארבע מאות שנים לאחר דוד המלך. מיכה מתייחס לנצר ממשפחתו של דוד המלך. העיירה קטנה באופן פיזי אך עצומה בחשיבותה.

אם הנבואה הייתה נעצרת בשלב זה, אז לא היה לפנינו משהו יוצא דופן, שהרי מנהיגים דגולים רבים נולדו בכפרים קטנים ושכוחי אל. לעומת זאת, המושל שעתיד לבוא בעתיד מבית לחם אפרתה ומשבט יהודה הינו בעל נתונים השמורים לאלוהים בלבד.

למרות שאותו מושל יבוא מבית-לחם אפרתה, התחלתו היא מקדם ימי עולם, ז"א לפני הבריאה [חבקוק א' 12 – "הלוא אתה מקדם יהוה אלוהי..."].

ובכן, רק אלוהים יכול להופיע במהלך ההיסטוריה כאדם (בראשית י"ח) והתחלתו מקדם ימי עולם.

דוגמאות נוספות ניתן לראות מפי הנביא ירמיה בפרק כג 5-6 ו-לג 14-16. שם הנביא מנבא אודות המשיח אשר מוצאו האנושי מבית דוד אך הוא גם נקרא יהוה צדקנו.

הנביא ישעיה בפרק יא מציין נתון דומה. שם הוא מתאר את המשיח כשורש ישי ואז ממשיך לציין את תכונותיו המציינות אותו כאלוהים.

האישיות היחידה בהיסטוריה שהגשימה את הנבואה הזו היה ישוע המשיח.

1. ישוע נולד בבית לחם אפרתה שבאיזור שבט יהודה (מתי ב', לוקס ב', יוחנן ז 42).

2. ישוע נולד למרים הבתולה וכך מתבטאת אלוהותו (ישעיה ז' 14 וכן מתי א' 23).

בבשורת מתי פרק ב מסופר על משלחת של חכמים מן המזרח שעלו לירושלים. הם טענו כי ראו במזרח את כוכבו של המלך שנולד ולכן באו להשתחוות לו.

הורדוס הגדול, שהיה המלך אז, חקר אצל ראשי הכוהנים ושמע מהם שאמנם כתוב בספר מיכה הנביא שייוולד מושל בבית לחם אפרתה.

שאלה:

על איזה כוכב מדברים אותם חכמים מן המזרח?

ההתייחסות המתאימה ביותר לדבריהם כתובה בספר במדבר כד 17:

"…אראנו ולא עתה אשורנו (אביט לעברו) ולא קרוב, דרך (בא, זרח) כוכב מיעקב וקם שבט (מושל) מישראל ומחץ פאתי (קצוות, גבול) מואב וקרקר (והרס) כל-בני-שת."

את הנבואה המיוחדת הזו אמר בלעם בן בעור לבלק אשר שכר אותו כדי שיקלל את בני ישראל. אלוהים שלט על פיו של בלעם וגרם לו לומר את אשר חפץ אלוהים.

בלעם מציין נבואה לעתיד, לזמן רחוק ממנו.

בלעם ציין שכוכב יבוא (דרך, זרח) מיעקב – הכוונה מישראל.

מעם ישראל עתיד לקום מושל (מחזיק בשבט) אשר עתיד, באחרית הימים למחוץ את ארץ מואב מקצה לקצה, או את האיזורים הנידחים שבקצות מואב.

בלעם מוסיף ואומר: "וקרקר כל-בני-שת"

 

פרשנות א:  קיים פסוק דומה מאוד בספר ירמיה מח 45: "בצל חשבון (בצל חומותיה של חשבון) עמדו מכוח נסים, (מחוסר כוח להימלט) כי אש יצא מחשבון ולהבה מבין סיחון ותאכל פאת (רקה) מואב וקדקוד בני שאון (בני הגאווה)."

כאן הכוונה שבני שאון מתייחס למילה גאווה – קרי, המואבים הגאים.

פרשנות ב: במילים "קרקר כל בני שת" הכוונה שהמשיח ימשול על כל בני האדם, שהרי רק בני שת ניצלו מן המבול שבספר בראשית.

כך או כך, הפסוק מציין בבירור שאות בשמיים עתיד ללוות את הופעתו של המושל מישראל שכוחו ריבוני.

אותם חכמים מן המזרח היו חשופים לדבר אלוהים, שהרי בני ישראל היו בגלות בבל ושם המשיכו בלימוד והוראת הכתובים. דניאל הנביא עצמו כתב ופעל במזרח והיה גם הוא חשוף לכתוב בספר ירמיה (ראה דניאל ט).

אותם חכמים שחקרו בכתובים, זכו לחסד גדול מאלוהים. הם ראו את הכוכב המאיר בשמים אשר היווה אות וסימן להולדת המושל בישראל.

דניאל הנביא בפרק ט מציין את המועד בו המשיח המובטח נכרת. לאור הנתונים שבספר דניאל, יכלו החכמים מן המזרח להבין שהכוכב אותו הם רואים, אכן מציין את הולדת אותו מלך מובטח.

אותם חכמים ידעו שהמלך נולד והוא כעת תינוק. למרות זאת, הם באו לראות מלך ולהניח לפניו מתנות הראויות למלך (זהב, לבונה ומור – מתי ב 11).

באותה העת, הנתון אודות לידת המלך בבית לחם אפרתה היה ידוע גם לראשי הכוהנים וסופרי העם (מתי ב 6). למרות שהם שמעו גם כן שנולד המלך בבית לחם אפרתה, הם לא מיהרו כדי לראותו ולהשתחוות לפניו.

מדוע?

  1. הם פחדו שמא הורדוס הגדול יערוף את ראשיהם אם יגלו ולו סימן קטן של אהדה למלך חדש בעוד הוא הורדוס בחיים. על ההורדוס הזה נאמר שעדיף להיות חזיר בחצרו מאשר בנו. כי חזיר הוא לא אכל כי שמר כשרות אך את בנו לא היסס להרוג.
  2. מעמדתם ונוחותם יקרו להם יותר מאשר נאמנותם לאלוהים ולצאן ישראל המופקד בידם.
  3. הם לא האמינו שבבית-לחם אפרתה נולד מושיעם ואדונם. "המלך" שהחכמים מדברים עליו היה מבחינתם רק תינוק.

אותם ראשי העם ניסו לשמור על חייהם במחיר נאמנותם לאלוהים והפסידו בגדול.

הורדוס הגדול הרג רבים מראשי העם ממש לפני מותו כי לא רצה שהם ישמחו ויחגגו לאחר מותו.

החכמים מן המזרח הלכו על פי הדרכת אור אלוהים וזכו לראות ולהשתחוות למלך המלכים – ישוע המשיח. הם היו עסוקים בחקר דבר אלוהים ובאמת ותמים האמינו וחיו על פי מה שלמדו. הם העדיפו אמונה על פני דת ריקה מאלוהים וללא ישועה.

אלוהים גם שמר על חייהם וניווט את דרכם כך שחזרו בשלום לארצם.

אותם ראשי הכוהנים וסופרי העם אשר בחרו לדחות את המושל המובטח מבית לחם אפרתה, הפסידו את היקר ביותר שאלוהים מעניק לבני אדם – חיי הנצח.

החכמים הביעו את אהבתם ואמונתם באלוהים ודברו כאשר העניקו לישוע: מור, לבונה וזהב.

מה יעשה ישוע עם המתנות היקרות הללו?

הוריו, יוסף ומרים, שהיו עניים, יכלו להשתמש באוצר הקטן הזה כדי לממן את יציאתם ושהייתם במצרים במשך השנתיים שבהם ברחו מהורדוס הגדול שניסה להרוג את המלך שנולד.

ומי הוא ישוע בעיניך?

האם הוא תינוק רגיל שנולד וחי חיים רגילים, או שהוא אדון מכפר חטאים ומעניק חיים?

איזה מתנה ראויה אני ואתה יכולים להגיש לו?

לאור הכרתנו אותו ואמונתנו בו כאדון ומושיע מן החטא, המתנה הראויה לו היא חיינו.

להציג את גופנו קורבן חי, קדוש ורצוי לאלוהים.

נבואתו של מיכה הנביא בפרק ה כוללת את הופעתו הראשונה והשניה של המשיח. החלק המתייחס להופעתו הראשונה לפני כאלפיים שנים התגשם בדיוק מושלם. לפיכך, יש לכל אוהבי אלוהים את הביטחון שגם החלק השני – המתייחס לעתיד, עוד יתגשם גם כן בדיוק מושלם.

ישוע אכן בא לעולם כמשיח מכפר חטאים מבית לחם אפרתה. ישוע המשיח עתיד לחזור לעולם לאחר צרת יעקוב בת שבע השנים ואז ימשול על כל העולם מציון.

מיכה ה' 2-3 – חזרתו של המשיח ארצה

מיכה ה' פסוקים 2-3:

ב. לָכֵן יִתְּנֵם עַד-עֵת יוֹלֵדָה יָלָדָה; וְיֶתֶר אֶחָיו יְשׁוּבוּן עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

ג. וְעָמַד וְרָעָה בְּעוֹז יְהוָה, בִּגְאוֹן שֵׁם יְהוָה אֱלוֹהָיו; וְיָשָׁבוּ כִּי-עַתָּה יִגְדַּל עַד-אַפְסֵי-אָרֶץ.

"לכן יתנם…" – כדי לקיים את ההבטחה הכתובה בפסוק הקודם, אלוהים עתיד לתת את בני ישראל בידי אויביהם.

מדוע? כי מתברר שאנו זועקים לאלוהים, זוכרים את טובו ומבטיחים לו את נאמנותנו רק כשרע לנו…

עד מתי יהיה עמו של ה' ביד אויביהם? נתונים למרותם או לאיומיהם?

"עד עת יולדה ילדה…"

בספר ההתגלות פרק י"ב שבברית החדשה עם ישראל מתואר כאישה היולדת את המשיח. הבעיות של עם ישראל ימשיכו עד שבני ישראל יכירו בעובדה שישוע אשר נולד מעם ישראל הוא המשיח, מושיעם מחטא ואדון חייהם (ראה ישעיה פרק ז' 14. עמנואל הוא המשיח המובטח וכן אל הרומים יא 26).

במילים פשוטות:

עם ישראל עתיד להיות תחת ידם השלטת של עמים אחרים עד לחזרתו של ישוע המשיח ארצה.

תקופה זו נקראת "עיתות הגויים".

הנביא ממשיך ואומר:

"…ויתר אחיו ישובון על-בני ישראל…"

יתר אחיו של מי?

של המושל העתיד לבוא מבית-לחם אפרתה – קרי של המשיח.

משמעות המילים "ישובון-על", היא – יחד עם…(ראה ירמיה ג' 18, בראשית ל"ב 12, שמות ל"ה 22, הושע י' 14).

הנביא מתאר את איחוד העם הנעשה בהקשר לקבלתו של המשיח.

צריך לזכור שמיכה הנביא אמר את המילים הללו כשעם ישראל היה מפולג. מילות אלו היו בגדר חלום ותקווה עבור כל בן ישראל.

הנביא הושע אמר דברים דומים המחזקים את הפרשנות הזו.

הושע ג' 5: "אחר ישובו בני ישראל ובקשו את יהוה אלוהיהם ואת דוד מלכם, ופחדו אל-יהוה ואל-טובו באחרית הימים." (ראה גם ב' 2 וכן ישעיה יא 13).

מן הסתם הנבואה הזו גם מציינת את חזרת כל שבטי ישראל לנחלתם המובטחת.

ומה יקרה כאשר עם ישראל יתאחד מסביב למושיעם ובארצם המובטחת?

ג. וְעָמַד וְרָעָה בְּעוֹז יְהוָה, בִּגְאוֹן שֵׁם יְהוָה אֱלוֹהָיו; וְיָשָׁבוּ כִּי-עַתָּה יִגְדַּל עַד-אַפְסֵי-אָרֶץ.

עם ישראל יזכה לראות איך מושיעם מנחה אותם לחיים שלווים ובטוחים. מלכים רבים מלכו בכוח אך המלך המשיח ימלוך בעוז וגאון יהוה על כל העולם. הוא ימלוך לא רק בכוח אלא גם בהדר של קדושה, טוהר וחכמה. המשיח ימשול בעולם במלוא כוחו של אלוהים – כי הוא אלוהים בכבודו ובעצמו.

המשיח הוא אלוהים הבן ולכן ניתן להבין את המילים – בגאון שם יהוה אלוהיו (ראה תהילים מ"ה 7-8, תהילים ב', משלי ל' 1-5).

ומה יקרה כאשר המשיח עומד ורועה את עמו ואת העולם?

עמו יכולים לשבת!

אין הכוונה שבני ישראל יהיו נטולי מעש בממלכת המשיח, ההיפך, אז העם יגשים את ייעודו כממלכת כוהנים וגוי קדוש (שמות י"ט 5-6). המשמעות היא שהעם ישב לבטח תחת שרביט שלטונו של המשיח. אז יגדל שם המשיח בכל העמים על פני תבל.

בפסוקים 4 ואילך הנביא מיכה מתאר את שייעשה המשיח, עמנואל, פלא-יועץ, אל-גיבור, אבי-עד, שר-שלום בעבור עמו ובעולם בעת שימלוך על תבל.

ד. וְהָיָה זֶה שָׁלוֹם; אַשּׁוּר כִּי-יָבוֹא בְאַרְצֵנוּ, וְכִי יִדְרֹךְ בְּאַרְמְנוֹתֵינוּ, וַהֲקֵמֹנוּ עָלָיו שִׁבְעָה רֹעִים, וּשְׁמֹנָה נְסִיכֵי אָדָם. 

ה. וְרָעוּ אֶת-אֶרֶץ אַשּׁוּר, בַּחֶרֶב, וְאֶת-אֶרֶץ נִמְרֹד, בִּפְתָחֶיהָ [ חרב- תהילים נה 22, שעריה]; וְהִצִּיל מֵאַשּׁוּר, כִּי-יָבוֹא בְאַרְצֵנוּ, וְכִי יִדְרֹךְ בִּגְבוּלֵנוּ.

ו. וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב, בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים, כְּטַל מֵאֵת יְהוָה, כִּרְבִיבִים עֲלֵי-עֵשֶׂב, אֲשֶׁר לֹא-יְקַוֶּה לְאִישׁ, וְלֹא יְיַחֵל לִבְנֵי אָדָם. 

ז. וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בַּגּוֹיִם, בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים, כְּאַרְיֵה בְּבַהֲמוֹת יַעַר, כִּכְפִיר בְּעֶדְרֵי-צֹאן, אֲשֶׁר אִם-עָבַר וְרָמַס וְטָרַף, וְאֵין מַצִּיל. 

ח. תָּרֹם יָדְךָ עַל-צָרֶיךָ; וְכָל-אֹיְבֶיךָ יִכָּרֵתוּ.

ט. וְהָיָה בַיּוֹם-הַהוּא נְאֻם-יְהוָה, וְהִכְרַתִּי סוּסֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ; וְהַאֲבַדְתִּי מַרְכְּבֹתֶיךָ.

י. וְהִכְרַתִּי עָרֵי אַרְצֶךָ; וְהָרַסְתִּי כָּל-מִבְצָרֶיךָ.

יא. וְהִכְרַתִּי כְשָׁפִים מִיָּדֶךָ; וּמְעוֹנְנִים לֹא יִהְיוּ-לָךְ.

יב. וְהִכְרַתִּי פְסִילֶיךָ וּמַצֵּבוֹתֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ; וְלֹא-תִשְׁתַּחֲוֶה עוֹד לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ.

יג. וְנָתַשְׁתִּי אֲשֵׁירֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ; וְהִשְׁמַדְתִּי עָרֶיךָ.

יד. וְעָשִׂיתִי בְּאַף וּבְחֵמָה נָקָם אֶת-הַגּוֹיִם:  אֲשֶׁר לֹא שָׁמֵעוּ.

בפסוקים הללו מיכה הנביא מציין איך ייראה השלום. זיכרו שאחד משמותיו של אלוהים הבן, המשיח, הוא שלום (שופטים ו 24).

מיכה מציין אירוע היפותטי.

אשור כי יבוא…

ז"א, אז, בעת מלכות המשיח בעולם, אם יעלה עלינו אויב כלשהו ויאיים על מחוזותינו ומרכזי שלטוננו – וכאן אשור כדוגמא לאויב היסטורי חזק ואכזר, אל לנו לדאוג כי כל כוחו של האויב הזה לא יעמוד לו מול המנהיגים והאחראים שיופקדו עלינו בעת מלכות המשיח.

למה הכוונה בביטוי:

"… וַהֲקֵמֹנוּ עָלָיו שִׁבְעָה רֹעִים, וּשְׁמֹנָה נְסִיכֵי אָדָם…" 

שבעה רועים ושמונה נסיכי אדם הינו ביטוי המציין – מספר מספיק ויותר כדי לפתור את הבעיה…ראה קוהלת יא ב, עמוס א 3.

מה הקשר בין אשור, נמרוד ובבל?

בספר בראשית י 10-11 מוזכר נמרוד כאבי אשור ובבל. ראה גם זכריה ה 11.

המילה – "והציל", מתייחסת לפועלו של המשיח אשר יפעל בעבור ישראל כך ששום אויב לא יצליח לפגוע ביקיריו.

בפסוקים ו-ח הנביא מיכה מציין את ההשפעה החיובית שעתידה להיות לבני עם ישראל במלכות המשיח על תבל.

ו. וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב, בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים, כְּטַל מֵאֵת יְהוָה, כִּרְבִיבִים עֲלֵי-עֵשֶׂב, אֲשֶׁר לֹא-יְקַוֶּה לְאִישׁ, וְלֹא יְיַחֵל לִבְנֵי אָדָם. 

ז. וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בַּגּוֹיִם, בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים, כְּאַרְיֵה בְּבַהֲמוֹת יַעַר, כִּכְפִיר בְּעֶדְרֵי-צֹאן, אֲשֶׁר אִם-עָבַר וְרָמַס וְטָרַף, וְאֵין מַצִּיל. 

ח. תָּרֹם יָדְךָ עַל-צָרֶיךָ; וְכָל-אֹיְבֶיךָ יִכָּרֵתוּ.

עלינו לזכור שלא לחינם הנביא חוזר ומציין את הביטוי "שארית ישראל".

לפני חזרת המשיח ארצה להקים את ממלכתו העולמית, יחווה העולם עת קשה שממנה יינצלו רק שליש מעם ישראל (זכריה יג 8-9).

השליש הזה הוא השארית שהנביא מיכה מתייחס אליו. כמוהו גם ישעיה הנביא בפרק ו וכו.

אז, כשהמשיח ימלוך על תבל, בני ישראל ימלאו את תכלית בריאתם – כוהנים לאלוהים. ככאלו הם יהיו בין העמים כדי ללמדם את תורת אלוהים ולהדריכם לחיות על פי רצון גואלם.

אז יתגשם הפסוק מזכריה ח 23 בו כתוב שעשרה גויים ירדפו אחר יהודי כדי לומר: נלכה עימכם כי שמענו אלוהים איתכם.

נוכחות היהודים בין הגויים תלווה בכוח אלוהים. הנוכחות של היהודי הנאהב על ידי הגוי תביא עימה ברכה רבה. אלוהים יספק את כל מחסורו של השומע לדבר התורה מן היהודי (בראשית יב 3).

אז, לא יקוו ישראל יותר לאנשים וייחלו לכוח אדם אלא לב ועיני כולם יהיו לאלוהים.

פסוק ז מציין עובדה מאוד מעניינת.

אלוהים יעניק לבני ישראל כוח וסמכות להוציא לפועל את משפטו על גויים הדוחים את האמת.

כמו היראה שמטיל אריה על עדר בהמות, כך תהיה היראה של היהודי הצדיק, ההולך בדרך אלוהים, וזוכה למלוא כוח מאלוהים כדי להוציא לפועל משפט צדק על גוי המפר את מצוות אלוהים – ראה גם פסוק 14.

בפסוקים 9-13 הנביא מציין מה יעשה אלוהים בקרב עמו ישראל כדי לכוון את ליבם ועיניהם רק אליו.

ט. וְהָיָה בַיּוֹם-הַהוּא נְאֻם-יְהוָה, וְהִכְרַתִּי סוּסֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ; וְהַאֲבַדְתִּי מַרְכְּבֹתֶיךָ.

י. וְהִכְרַתִּי עָרֵי אַרְצֶךָ; וְהָרַסְתִּי כָּל-מִבְצָרֶיךָ.

יא. וְהִכְרַתִּי כְשָׁפִים מִיָּדֶךָ; וּמְעוֹנְנִים לֹא יִהְיוּ-לָךְ.

יב. וְהִכְרַתִּי פְסִילֶיךָ וּמַצֵּבוֹתֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ; וְלֹא-תִשְׁתַּחֲוֶה עוֹד לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ.

יג. וְנָתַשְׁתִּי אֲשֵׁירֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ; וְהִשְׁמַדְתִּי עָרֶיךָ. [פסלי האשרה – בת זוגו של הבעל: א-מלכים טו 13, יח 19, ב-מלכים כא 7, שמות לד 13, דברים ז 5, יב 3]

יד. וְעָשִׂיתִי בְּאַף וּבְחֵמָה נָקָם אֶת-הַגּוֹיִם:  אֲשֶׁר לֹא שָׁמֵעוּ.

הקטע נפתח בביטוי: ביום ההוא.

משמעות הדבר שהנביא מציין את שעתיד להיות בעת תקופת מלכות המשיח בארץ באחרית הימים.

(ישעיה הנביא משתמש באותה שפת לשון)

הנביא מציין שאלוהים עתיד להסיר מבני ישראל כל דבר שיש בו כדי לגרום להם לבטוח בו ולא באלוהים (ראה גם ישעיה ל 15-16, לא 1-3).

לפיכך:

אלוהים עתיד להסיר את הסוסים והמרכבות כי הם שימשו ככלי שירות למלחמות בלבד (דברים יז 16, מלכים א י 26-28).

אלוהים יעקור כל עיר או מבצר שבנייתם ותכנונם יהיה כזה שיגרום לתושביהם לחשוב שביטחונם מובטח בחומות אותה עיר או במבצריה (תהילים כז, הושע י 13-14, ירמיה ט 22-23).

עם ישראל ייהנה משלום אלוהים והגנתו עליהם ולכן יחיה בערי פרזות (יחזקאל לח 11).

אלוהים לא רק יסיר את הנשק והכלים המעניקים ביטחון שווא אלא גם יסיר את כל עבודת האלילים מלב עם ישראל.

לא יהיה עוד בישראל כל סוג של עבודת אלילים. לב כל בני ישראל יהיה למושיעם (זכריה יג 1-5, שמות כב 17, ויקרא יט 26).

לא לחינם אמר שאול השליח באיגרת לרומים יא 26: כל ישראל ייוושע.

כמה מעודד ומשמח לדעת שיום יבוא ואז לב ועיני כל יהודי יהיו לישוע המשיח.

על עומק הישועה והבגרות הרוחנית כתב זכריה הנביא בפרק יג 1-5.

"ביום ההוא יהיה מקור נפתח לבית דויד וליושבי ירושלים לחטאת ולנידה.

והיה ביום ההוא נאום יהוה צבאות, אכרית את שמות העצבים מן הארץ ולא יזכרו עוד, וגם את הנביאים ואת רוח-הטומאה אעביר מן הארץ…"

לקח אישי:

כמה נכון שכסף, כוח  וחכמה אישית גורמים לנו לבטוח בהם ולא באלוהים.

למרות שאין רע בשלושת הכלים שציינתי, הרי ראוי שנתפלל כדי לזכור שכוח מועיל שבכוחו להפיק פרי ראוי לתהילת אלוהים חייב להסתמך על רוח הקודש ולא כוחו של אדם (יוחנן טו).

עם ישראל העדיף לבטוח במלכים וכשל לבטוח במלך המלכים, האדון האמיתי.

עם ישראל העדיף לשלם דמי חסות למלכי האימפריות ושאל עיצה מכל נביא שקר מאשר לבטוח באלוהים ולציית לנביאיו הנאמנים.

האם אנו נלמד מהלקח שלהם ונשים מבטחנו במלך שבא ממגדל עדר שבבית לחם אפרתה?

ראוי שכך נעשה!