מצוות התורה – שיעור מס' 1

Print Friendly

הקדמה – מהותה ותכליתה של תורת המצוות שאלוהים נתן ביד משה רבנו – כללי, וחגי ישראל

מהותה ותכליתה של תורת המצוות
שאלוהים נתן ביד משה רבנו

מהי תורת המצוות שניתנה למשה רבנו?

תורת משה כללה את החוקים והמצוות שאלוהים נתן לעם ישראל. הם מחולקים לתחומים רבים: מוסר, חברה, חגים, לבוש, מאכל, מקדש וקורבנות.

מצוות התורה מתחילות בספר שמות פרק כ עד סוף ספר דברים.

אין כל ספק בחשיבותה של תורת המצוות. אלוהים נתן אותה כאשר לנגד עיניו עמדה מטרה נעלה.

אך תחילה יש להבין עיקרון חשוב. נקרא לו …

מה אינה תכלית התורה:

תורת המצוות והחוקים לא ניתנה על מנת להושיע בני אדם (ישועה, פירושה: כפרת חטאים והסרת המחסום שקיים בין האדם החוטא לבין אלוהים). בני אדם נושעו לפני ואחרי שהתורה ניתנה על סמך אמונתם באלוהים וביטחונם בו כמושיע אישי מן החטא.

דוגמאות:

א. נוח: "אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ. נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו; אֶת־הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ־נֹחַ" (בראשית ו 9). נוח נקרא "צדיק" שנים רבות לפני שהתורה ניתנה.

צדיק הוא אדם הירא את אלוהים, תמים והולך על פי עצת אלוהים.

ב. אברהם: " וְהֶאֱמִן בַּיהוה, וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה" (בראשית טו 6). גם אברהם נחשב לצדיק לפני מתן תורה – ואף לפני שנימול.

רבים מאיתנו מתפלאים איך נוח ואברהם נחשבים לצדיקים מבלי שהייתה להם תורה כתובה. נוח ואברהם הכירו את אלוהים באופן אישי. אלוהים שוחח עם שניהם והתורה אף מציינת שבמקרה של אברהם הפגישה הייתה פנים אל פנים. (בראשית ו'-ט' במקרה של נוח ובפרקים י"ז-י"ח במקרה של אברהם).

למרות שלא הייתה בימיהם תורה כתובה, כל אדם היה חשוף לעדות קיומו של אלוהים בבריאה המופלאה (תהילים י"ט). כל מי שחיפש בכוונה אמיתית את הבורא זכה לפגשו וליהנות מחסדו וישועתו.

לאור הכתוב בתורה אנו מבינים שאברהם ידע היטב את פרטי תוכנית ישועתו של אלוהים עבור בני האדם.

בספר בראשית פרק כ"ב אלוהים מצווה על אברהם להעלות את בנו יחידו, יצחק, לעולה.

כשאברהם מגיע למרגלות הר המוריה, הוא משאיר את נעריו ואומר להם: "…שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה, נשתחווה ונשובה אליכם." כ"ב 5.

אברהם ידע שהוא עתיד לחזור עם יצחק…

בפסוק 7 יצחק שואל את אברהם אביו: "…הנה האש והעצים ואיה השה לעולה?"

תשובתו של אברהם מהממת. הוא ענה ליצחק בנו: "ויאמר אברהם, אלוהים יראה לו השה לעולה בני…"

לא רק שאברהם ידע שהוא עתיד לחזור עם בנו, הוא גם ידע שאלוהים הוא זה העתיד לספק לעצמו את השה.

אלוהים אכן סיפק בעצמו את הכפרה שהוא העמיד לרשות בני האדם – את בנו יחידו – ישוע המשיח – בן האלוהים.

מה שאברהם ונוח ידעו אז, לפני שנכתבה התורה, רבים וחכמים בימינו אינם יודעים עדיין למרות שכל כתבי הקודש בידיהם.

אברהם ונוח ידעו שישועתם תלויה באמונתם באלוהים כאחד והיחיד שמושיע אותם מחטאם.

ההבנה הזו הייתה גם מנת חלקם של צדיקים רבים אחרים שחיו לאחר מתן תורה.

חבקוק הנביא אמר: "…וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה" (ב 4). משפט זה נאמר על־ידי נביא אלוהים כאשר מצוות תורת משה היו בתוקף. הצדיק נושע בעקבות אמונתו וכניעתו לכל דבר אלוהים אך לא על בסיס קיום מושלם וללא דופי של כל המצוות!

לפי הכתוב בספר דברים כ"ז 26, כל אדם שאינו ממלא את כל המצוות בשלמות – הוא ארור, מקולל:  "אָרוּר, אֲשֶׁר לא־יָקִים אֶת־דִּבְרֵי הַתּוֹרָה־הַזּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם; וְאָמַר כָּל־הָעָם אָמֵן."(פסוק מקביל בברית החדשה – גלטים ג 10: "שֶׁהֲרֵי כָּתוּב, אָרוּר כָּל מִי שֶׁלּא יָקִים אֶת כָּל הַדְּבָרִים הַכְּתוּבִים בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה לַעֲשׂוֹת אוֹתָם").

האם קיים בעולם אדם כלשהו המסוגל למלא את כל מצוות התורה בשלמותן? לא!

א. בראשית ח 21: "כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו."

ב. תהילים נא 7: "הֵן־בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי, וּבְחֵטְא יֶחֱמַתְנִי אִמִּי."

ג. קוהלת ז 20: "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה־טּוֹב וְלא יֶחֱטָא."

ד. דברי הימים ב ו 36: " כִּי יֶחֶטְאוּ־לָךְ, כִּי אֵין אָדָם אֲשֶׁר לא־יֶחֱטָא…"

פסוקים אלה קובעים בברור כי אין אדם שיכול למלא את כל המצוות בשלמותן. אף אדם לא יוכל להיקרא צדיק רק על סמך קיום מושלם של כל מצוות התורה.

דוד המלך אמר כי כל אדם חוטא כבר מרחם אמו. לכן כולם ארורים כבר מלידה ולאף אדם אין סיכוי להיוושע רק על סמך קיום מצוות!

אם כל הנתונים הללו היו ידועים לבני האדם, מדוע הם אמרו "אמן" לתנאי של אלוהים?

עם ישראל ידע שחלק מהמצוות של התורה הינן מצוות הקורבנות. הם ידעו שאת קללת הארור הם יוכלו להסיר בעזרת הקורבנות שהם יביאו לפני אלוהים בלב שלם וכוונה טהורה. הם ענו "אמן" כי ידעו שאלוהים יסלח להם בחסדו. (ראה לדוגמא מיכה ז' 14-21).

נוח, אברהם ושאר הנביאים שחיו בתקופה שבה היה תוקף למצוות התורה ולחוקיה, נושעו על סמך אמונה וביטחונם המוחלט באלוהים – שאותו הכירו באופן אישי. הם הפקידו בידיו את חייהם, הכירו בו כאדון וכריבון על חייהם וכמושיעם מן החטא. ההכרה הזו הייתה מנת חלקם של הצדיקים גם לאחר מתן התורה, ולראיה:

תהילים קל 7-8: "יַחֵל יִשְׂרָאֵל אֶל־יְהוָה, כִּי־עִם־יְהוָה הַחֶסֶד וְהַרְבֵּה עִמּוֹ פְדוּת, וְהוּא יִפְדֶּה אֶת־יִשְׂרָאֵל מִכֹּל עֲוֹנֹתָיו."

 

ישעיהו נג 6: "כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ, אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ; וַיהוה הִפְגִּיעַ בּוֹ אֵת עֲוֹן כֻּלָּנוּ."

גם צדיקים חטאו וחוטאים! צדקתם עומדת להם מכיוון שישועתם הינה מתנה חסד נצחית.

הצדיק מתוודה על חטאו בכוונה שלמה ומתחנן לפני אלוהים למען יתן לו הכוח לא ליפול שוב. הצדיק נשען על חסדו של אלוהים ולא על שלמות קיום המצוות.

יש אמונה!

אלוהים לימד את עם ישראל את העיקרון של "אמונה מעניקה חיים" בדרך יוצאת דופן.

במדבר פרק כא פסוקים 4-9:

וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם־סוּף, לִסְבֹב אֶת־אֶרֶץ אֱדוֹם; וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ־הָעָם בַּדָּרֶךְ.

וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה: לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר? כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם, וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל.

וַיְשַׁלַּח יהוה בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים, וַיְנַשְּׁכוּ אֶת־הָעָם; וַיָּמָת עַם־רָב מִיִּשְׂרָאֵל.

וַיָּבֹא הָעָם אֶל־מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ: חָטָאנוּ כִּי־דִבַּרְנוּ בַיהוָה וָבָךְ. הִתְפַּלֵּל אֶל־יהוה וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת־הַנָּחָשׁ! וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּעַד הָעָם;

וַיֹּאמֶר יהוה אֶל־מֹשֶׁה: עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל־נֵס, וְהָיָה כָּל־הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי;
וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת, וַיְשִׂמֵהוּ עַל־הַנֵּס; וְהָיָה, אִם־נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת־אִישׁ וְהִבִּיט אֶל־נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת – וָחָי.

בני ישראל התלוננו על אלוהים, ובתגובה באה עליהם מגיפת נחשים ורבים מתו. העם פנה למשה וביקש את סליחת אלוהים. אלוהים בתגובה ציווה למשה להעמיד נחש עשוי נחושת על עמוד, והבטיח כי כל אדם המביט אל נחש הנחושת – יֵרפא מהכשת הנחש.

אלוהים העניק חיים ורפואה לאלו שנשאו עיניהם אל עבר הנחש המורם. מי שהאמין – זכה לחיים חדשים ולרפואה. לעומת זאת, מי שזלזל במצוות אלוהים ומי שניסה להירפא בכוחות עצמו – מצא את מותו.

חשוב לציין: אלוהים לא דרש מהעם לקיים מצוות מסוימות הכלולות בתורה כתנאי לרפואה, הוא גם לא חקר עד כמה כל אדם שהוכש מיטיב לקיים מצוות. הרפואה והחיים ניתנו רק לאלה שצייתו לאלוהים והביטו לעבר הנחש מתוך אמונה.

המבחן ציין את אלו הבוטחים באלוהים מתוך אמונה והמצייתים לו מתוך אהבה וביטחון. אלו שהכירו את אלוהים והאמינו בו כאחד המציל ומושיע, קיבלו חיים! (ראה בשורת יוחנן ג).

ובכן, מה תכלית התורה?

אם מצוות התורה לא ניתנו כדי להושיע, ואם ממילא אף אחד לא מסוגל לקיימן במלואן, לשם מה אלוהים נתן אותן? מדוע הוא העמיד בפני בני עמו מטרה שאינה ניתנת להשגה?

א.         אלוהים דרש מבני עמו לקיים את כל המצוות כדי להפגין את קדושתו וללמדנו מהו חטא.

ב.         המצוות מבהירות לבני האדם עד כמה הם חוטאים, וישועתם תלויה בחסד אלוהים בלבד.

ג.         המצוות מלמדות ציות.

            שמואל א טו 22-23 מבהיר עד כמה ציות הוא חשוב לאלוהים: "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל, הַחֵפֶץ לַיהוָה בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים, כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל יהוה? הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב, לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים!"

ד.         התורה ניתנה לעם ישראל כדי להבדיל בינו לבין שאר העמים, כפי שאלוהים נבדל מאלילים.

ה.         התורה ניתנה כדי ללמדנו על המשיח, כי הוא תכלית התורה.

            מצוות התורה, כגון קורבנות וחגים, מהווים סמל כדי ללמד אודות תפקידו ופועלו של המשיח עבור בני האדם. מצוות אלו נועדו בין היתר להכין את עם ישראל להופעתו של המשיח כמכפר על חטאינו בתשלום דמו וחייו. חלק מהמצוות הן כצל של הדבר העיקרי – הוא המשיח עצמו!

העובדה שהמצוות היו סמל וצל של המשיח לא נסתרו מעיניהם של החכמים. רבנים קדומים אמרו: "התורה והנביאים לא דיברו אלא לימות המשיח".

את אותו המסר ואת אותה אמת המשיכו לומר תלמידיו של ישוע המשיח. אחד מהם הינו שאול השליח.

קולוסים ב 16-17:

16 לָכֵן אִישׁ אַל יַחֲרֹץ עֲלֵיכֶם מִשְׁפָּט עַל־דְּבַר מַאֲכָל וּמַשְׁקֶה אוֹ עַל־דְּבַר מוֹעֵד, רֹאשׁ חֹדֶשׁ אוֹ שַׁבָּת,

17 אֲשֶׁר הֵם צֵל הַדְּבָרִים הָעֲתִידִים לָבוֹא, אֲבָל הַגּוּף הוּא שֶׁל הַמָּשִׁיחַ.

גלטים ד 8-11:

8 בֶּעָבָר, בְּעֵת שֶׁלֹּא יְדַעְתֶּם אֶת אֱלֹהִים, עֲבַדְתֶּם אֶת מִי שֶׁבְּמַהוּתָם אֵינָם אֱלֹהִים.

9 אֲבָל כָּעֵת, כְּשֶׁאַתֶּם יוֹדְעִים אֶת אֱלֹהִים — אוֹ לְיֶתֶר דִּיּוּק, כְּשֶׁאֱלֹהִים יוֹדֵעַ אֶתְכֶם — כֵּיצַד זֶה חוֹזְרִים אַתֶּם לַיְסוֹדוֹת הַחַלָּשִׁים וְהָעֲלוּבִים שֶׁבִּרְצוֹנְכֶם לְעָבְדָם מֵחָדָשׁ?

10 הִנֵּה אַתֶּם מְכַבְּדִים יָמִים וָחֳדָשִׁים, מוֹעֲדִים וְשָׁנִים.

11 חוֹשְׁשַׁנִי כִּי לַשָּׁוְא עָמַלְתִּי בָּכֶם.

ראה גם אל הגלטים ב' 16, אל הקולוסים א' 21-23, 28.

שאול השליח כתב איגרת למאמינים בעיר קולוסה. אותם מאמינים הבינו נכונה שישוע הוא המשיח היהודי המובטח ודמו הינו דם אלוהים טהור וקדוש ומהווה כפרה נצחית מחטא לכל אלו שמאמינים בו.

המאמינים הללו הבינו והאמינו שישוע מגשים את כל המצוות הסמליות שבתורת משה.

המאמינים בקולוסה הבינו שבדם המשיח ישוע נפתחה הברית החדשה אשר גרמה לכל המצוות שהיוו צל וסמל להיות פגות תוקף. מסיבה זו הם לא היו כפופים למרות מצוות כגון כשרות ומועדים.

מאמינים אחרים אשר לא הפנימו את מהות קורבנו של ישוע ותחילת הברית החדשה האשימו את המאמינים האחרים באי קיום מצוות, זלזול בתורת אלוהים ובהידמות לגויים. שאול מעודד את הבוגרים באמונה ואומר להם לא להיכנע להאשמות השווא. אל תחזרו ליסודות חלשים. ההאשמות הללו אינן מאלוהים ואל לכם להרגיש אשמים או חוטאים. שלמותכם נובעת משייכותכם באמונה לישוע המשיח (ראה גם איגרת אל העברים ג 1-6, ופרקים ז–ט).

תורת המצוות והחוקים שרתה כ"מראה" המבליטה את חטאינו וחסרון קדושתנו וטוהרנו. לאור זאת אנו נדרשים להבין את תלותנו במשיח, כמושיע ומתקן. מאחורי המצוות והחוקים שבתורה עומדת מטרה גדולה יותר מאשר עשייה עיוורת: כל המצוות מהוות סמל המכוון למשיח ישוע, שהוא העיקר!

מי שאינו מבין את הסמליות הזאת נשאר עם הסמל עצמו ומחטיא את העיקר: את המשיח –תכלית התורה!

האוֹמֶנֶת

באיגרת למאמינים בגלטיה (ג 23-25), שאול השליח מתאר את תכלית התורה בצורה יוצאת דופן:

23 לִפְנֵי בּוֹא הָאֱמוּנָה (ישוע) נִשְׁמַרְנוּ תַּחַת יַד הַתּוֹרָה, כְּלוּאִים הָיִינוּ לִקְרַאת הָאֱמוּנָה (ישוע) הָעֲתִידָה לְהִגָּלוֹת.

24 לְפִיכָךְ הָיְתָה הַתּוֹרָה אוֹמֶנֶת הַמַּדְרִיכָה אוֹתָנוּ אֶל הַמָּשִׁיחַ, לְמַעַן נֻצְדַּק עַל־יְדֵי אֱמוּנָה (ישוע).

25 אֲבָל לְאַחַר בּוֹא הָאֱמוּנָה (ישוע) אֵינֶנּוּ נְתוּנִים עוֹד לְמָרוּת הָאוֹמֶנֶת.

*נא לקרא את הפסוקים פעמיים. פעם ראשונה כפי שכתוב בכתבי הקודש ופעם שניה לקרא את שבסוגריים במקום המילה "אמונה".

שאול ממשיל את תפקיד התורה לזה של "אוֹמֶנֶת", שמרטף. הוא אומר שהתורה שמרה על ייחודו של עם ישראל. היא שמרה עליו מפני היטמעות בקרב הגויים, וכך הבטיחה שנבואות התנ"ך אודות המשיח – שיבוא מעם ישראל ומשבט יהודה – אכן יתגשמו. התורה "כלאה" אותנו "לקראת" ישוע.

אהבתו של אלוהים לעמו באה לידי ביטוי בכך שהוא שמר על עמו עד לבוא המושיע, עד שהבטחתו התגשמה.

שאול אומר שהתורה שימשה כ"אוֹמֶנֶת". – כיצד?

–            באמצעות סמלים התורה לימדה על תפקידו של המשיח ועל מטרת בואו.

–          דרך שיטת הקורבנות התורה לימדה על העיקרון של "חיים תמורת חיים".

–          התורה לימדה מי הוא המשיח ומהי זהותו, על מנת שבבוא היום נלך אחרי המושיע האמיתי ולא אחר מתחזים למיניהם.

–          התורה הדריכה להאמין באלוהים כמושיע ופודה הבלעדי, על מנת שנחיה עמו לעד.

התורה – על כל המצוות שבה – לא יכלה להושיע, אלא רק להצביע על המושיע וללמדנו לזהותו ולהפקיד את חיינו וביטחוננו בו.

בסיום דבריו שאול אומר: "אֲבָל לְאַחַר בּוֹא הָאֱמוּנָה (ישוע) אֵינֶנּוּ נְתוּנִים עוֹד לְמָרוּת הָאוֹמֶנֶת". כלומר, לאחר בואו של ישוע, המרוּת היא בידיו.

הדבר דומה להורים שהשאירו את ילדיהם בידי "אוֹמֶנֶת", שמרטף, אשר אסר עליהם לעשות דברים מסוימים. אבל לאחר שובם של ההורים, החוקים השתנו! שכן, ההורים רשאים להתיר לילדיהם דברים שעד לאותו רגע נאסרו עליהם. השמרטף עצמו לא השתנה, אבל המרוּת עברה לידי ההורים. הצלחתו של השמרטף באה לידי ביטוי ביכולתו לשמור על הילדים בשלמות עד בוא ההורים. ברגע שהמרוּת עוברת לידי ההורים, השמרטף בעצם יכול לעזוב.

במקרה שלנו, ה"אוֹמֶנֶת" (השמרטף) היא התורה הקדושה. אילו העם היה לומד את התורה נכונה, אכן היה מקבל את ישוע כמשיח אשר בא לכפר חטאים ולהושיע. עם ישראל מתכחש כיום לישוע. מכך יוצא שבני עמנו בעצם לא שמעו ולא למדו את דבר התורה. כמה חבל שהעם מעדיף לשמוע פרשנויות של ספסרים ודברי "חכמים" על פני דבר אלוהים החי (ראה ישעיהו א 1-4, כט 9-14, נט, ירמיה ב' 12-13, מתי כ"ג, מרקוס ז').

כל הטוען לאהבת התורה אך שונא את ישוע, מוכיח שאינו מבין את התורה ואינו נכנע להוראתה (ראה יוחנן ח).

אז מה – גמרנו עם תורת המצוות?

האם ניתן להסיק מהנאמר כי התורה עשתה את שלה ולכן אין לה יותר חלק בחיי המאמין בישוע? חס וחלילה.

התורה כוללת גם מצוות בתחום המוסר המלמדות להקפיד על קדושה וצדק. מצוות אלה הינן תכונותיו של אלוהים, הן נצחיות ואינן משתנות.

לעומת זאת, מצוות כמו כשרות, דיני קורבנות וכו' היו מלכתחילה מצוות סמליות, ומכאן זמניותן. תוקפן פג, ואינן מחייבות לאחר שהמשיח הופיע וכרת ברית חדשה בדמו. אלוהים הכין את עמו לביאת הברית הזו כבר בימי בית ראשון:

ירמיהו לא 31-34:

31 הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם־יהוה; וְכָרַתִּי, אֶת־בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת־בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה;

32 לֹא כַבְּרִית, אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת־אֲבוֹתָם, בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם, לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם; אֲשֶׁר־הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת־בְּרִיתִי, וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם נְאֻם־יהוה;

 33 כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת־בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם־יהוה, נָתַתִּי אֶת־תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם, וְעַל־לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה; וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים, וְהֵמָּה יִהְיוּ־לִי לְעָם;

 34 וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד, אִישׁ אֶת־רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת־אָחִיו לֵאמֹר, דְּעוּ אֶת־יהוה; כִּי־כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד־גְּדוֹלָם נְאֻם־יהוה, כִּי אֶסְלַח לַעֲוֹנָם, וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר־עוֹד.

דברי הנביא ירמיה כה ברורים. הברית החדשה נועדה להחליף את הברית שאלוהים כרת עם ישראל בעת יציאת מצרים (ברית משה). הברית החדשה נועדה במקורה לבית ישראל ובית יהודה (כלל עם ישראל). הברית החדשה החלה כאשר ישוע המשיח נכרת עבור חטאינו (דניאל ט' 26) וקם לתחיה מן המתים לאחר שלושה ימים (מתי כ"ו 26-28, ראשונה לקורינתים י"א 23-26).

שאול השליח אמר למאמינים בעיר אפסוס כי ישוע ביטל את "תורת המצוות שבחוקים"  (אפסים ב 15), אך לא את התורה עצמה! – כי הרי ישוע אומר: "אַל תַּחְשְׁבוּ שֶׁבָּאתִי לְבַטֵּל אֶת הַתּוֹרָה אוֹ אֶת הַנְּבִיאִים; לֹא בָּאתִי לְבַטֵּל כִּי אִם לְקַיֵּם" (מתי ה 17). ישוע המשיח בא להגשים את כל הנבואות המשיחיות הנפלאות הכתובות בתנ"ך. מי שמאמין בתורה בכל לבו, מצפה למשיח שיבוא ויגשים את כל הסמלים שהתורה הקדושה מציגה ומשתמשת בהם בנושא הישועה מקללת החטא. אילולא בא ישוע – התורה הייתה לוקה בחסר ומתבטלת.

סיכום ביניים:

–          תורת משה ניתנה לעם ישראל כדי ללמדו שאלוהים קדוש, שבני אדם חוטאים וזקוקים לקורבנות דם על מנת לכפר על חטאיהם ולשמור על מערכת יחסים תקינה עם אלוהים:

            בויקרא יז 11 מסביר אלוהים עצמו: "כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא, וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל־הַמִּזְבֵּחַ, לְכַפֵּר עַל־נַפְשֹׁתֵיכֶם; כִּי־הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר." בפסוקים אלו ובדוגמאות אחרות רבות למדו בני ישראל את עיקרון כפרת החטאים – "חיים תמורת חיים"

–          תורת המצוות ניתנה לעם ישראל כדי להבדילו משאר העמים ולהקדישו לשירות אלוהים. כך מוצהר בשמות יט 5-6: "וְעַתָּה, אִם־שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־בְּרִיתִי; וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל־הָעַמִּים, כִּי־לִי כָּל־הָאָרֶץ;  וְאַתֶּם תִּהְיוּ־לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ…"

–          מצוות רבות הכלולות בתורה ניתנו במטרה ללמד את העם לציית – גם אם ההגיון שבמצווה אינה מובנת.

–          דרך המצוות יכלו בני ישראל להבין שאין ביכולתם או ביכולתו של אדם בשר ודם למלא בשלמות את התורה וכך להסיק על צורך במושיע אלוהי, משיח, שיכפר על חטאיהם אחת ולתמיד.

–          מי שמבין את התורה חייב לדעת כי אל שדי הוא המשיח המובטח! עבורו, קיום התורה חייב להתבטא באמונה שלמה וכנה במשיח שיטהר מכל חטא ועוון.

–          החושב את עצמו "טוב מספיק" כדי להגיע לקדושה ושלמות באמצעות קיום המצוות בשלמותן, ייכשל ויצטרך לתת דין וחשבון לפני אלוהים על יהירותו – כי הרי: "אָרוּר אֲשֶׁר לֹא־יָקִים אֶת־דִּבְרֵי הַתּוֹרָה־הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם" (דברים כז 26); "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה־טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קוהלת ז 20).

–          לעומת זאת, מי שישכיל להבין שרק אלוהים יכול להושיע ויקבל את ישועת אלוהים בישוע המשיח, ייוושע (ז"א ייטהר מחטאיו וייחשב לצדיק בעיני אלוהים). הישועה מצילה את האדם מעונש נצחי באש הגהנום ומבטיחה לו נוכחות נצחית עם אלוהים.

חגים והמועדים

כיצד סמלו המצוות את המשיח ופועלו?

ראינו שהתורה הכינה את העם לבוא המשיח, וציינה בסמלים את כפרתו ואת תכנית הישועה שתתגשם במשיח. איך סמלו המצוות והחגים את תכנית הישועה שהתגשמה במושיע?

המצוות והחוקים שבתורה מתחלקים למספר נושאים עיקריים: חגים ומועדים, דיני קורבנות, דיני כשרות, ענייני לבוש, חיי אישות.

שאול השליח הסביר באיגרת אל הקולוסים ב 16-17 את התכלית שלִשמה ניתנו החגים והמועדים: "לכן איש אַל יחרוץ עליכם משפט על דבר מאכל ומשקה או על דבר מועד, ראש חודש או שבת, אשר הם צל הדברים העתידים לבוא, אבל הגוף הוא של המשיח."

מדבריו של שאול משתמע, שכל החגים והמועדים סמלו משהו גדול יותר – את המשיח ואת פועלו.

שאול אמר משהו דומה לגלטים: "הנה אתם מכבדים ימים וחודשים, מועדים ושנים. חוששני כי לשווא עמלתי בכם" (ד 10-11). שאול בעצם אומר, שלאחר שהם הבינו מה עשה המשיח למענם, הם שבו בכל זאת למרוּתם של הסמלים. התנהגות זו הצביעה על הבנה לקויה, על כך שהם לא הפנימו את מה שהמשיח עשה למענם; ולכן, הנימה הקשה ששאול נוקט בה!

בספר ויקרא פרק כג מפורטים כל החגים שאלוהים ציווה על עם ישראל לשמור. נאמר שם מפורשות שהחגים והמועדים הם מועדי ה'. כלומר, מדובר בתאריכים שבהם עם ישראל צריך לקיים את מה שאלוהים מורה לו (מועד = זמן. ראה בראשית יח 14).

עם ישראל נצטווה להוכיח את אהבתו לאלוהים על-ידי ציות שנובע מן הלב: "ויאמר שמואל, החֶפץ ליהוה בעולות וזבחים כִּשמוֹע בקול יהוה? הנה שמוֹע מִזֶבח טוב, להקשיב מֵחֶלב אֵילים" (שמואל א, טו 22).

אלוהים השתמש בחגים ובמועדים כדי לשאול את עמו: האם אתם אוהבים אותי? אם כן, תמלאו את כל מצוותי, כלומר – תצייתו לי.

אלוהים מפרט את כל החגים וקובע את המועד שבו יש לקיימם. מדובר בשבעה חגים.

 

ארבעת החגים הראשונים – שהסמליות שלהם כבר התגשמה

א. חג הפסח – ערב י"ד בניסן

חג הפסח נועד להזכיר את יציאת מצריים, שבמהלכה אלוהים הִקנה לעמו את העיקרון החשוב שלפיו – דם טהור מגן מפני עונש.

עם ישראל נצטווה למרוח את דם השה התמים בן השנה על המשקוף והמזוזות של הכניסה לבית (שמות יב). בית שלא ציית למצווה זו, נענש במות הבכור. בית שיושביו צייתו למצווה, לא נענש; כך אלוהים פסח על כל בית כזה.

אלוהים פסח גם על בתיהם של גויים מצריים או נוכרים שמרחו את הדם על ביתם. ואילו יהודי שלא ציית, ביתו נפגע במכת בכורות. העיקרון הוא ברור: דרך סיפור יציאת מצריים למדו בני ישראל שדמו של קורבן טהור מציל ממוות.

מהי הסמליות של חג הפסח?

1. שאול, השליח של ישוע המשיח, הבהיר שישוע עצמו היה שה הפסח שלנו: "הרי שה הפסח שלנו הוקרב" (הראשונה לקורינתים ה 7-8).

2. ישוע עצמו נצלב כשֶׂה בחג הפסח (מרקוס יד 12 – טו). מי שמאמין שישוע הוא האדון והמושיע – דמו של המשיח מכפר על חטאיו ומשפט אלוהים יפסח עליו (אפסים א 7). בדמו יש לנו פדות.

3. ישוע הגשים את תכלית הפסח בדיוק ביום החג. הוא נצלב ביום החג; והיה זה אות נוסף לכך שהוא המשיח המובטח.

אלוהים אמר בתורה "אלו מועדַי", משום שידיעת המועד מחסנת מפני נפילה לידי מורי שקר והליכה אחר משיחים מתחזים. הכרות אמיתית של התורה מבהירה שהמשיח היה צריך לתת את חייו כקורבן בחג הפסח, ולא בשום מועד אחר.

ראוי לזכור שהעיקרון של "חיים תמורת חיים" (דם קורבן שנשפך על חטאיו של מישהו אחר) לא היה זר או חדש לעם ישראל. אלוהים לימד את העיקרון הזה עוד מסיפורם של אדם וחווה, ואחר כך דרך סיפורם של קין והבל.

 

ב. חג המצות – ט"ו בניסן, במשך שבוע

אלוהים ציווה על העם לאכול מצות במשך כל השבוע, ולזכור את הנס שעשה אלוהים לאבותינו כשהוציא אותם ממצריים, מבית עבדים.

עם ישראל נצטווה לנקות את הבית ואת כל מקום מושבו מחמץ למשך שבוע. דרך הסמלים האלה למד העם את חשיבותם של חיי טוהר, שהרי השאור – החמץ – מסמל את החטא (מתי טז 11; מרקוס ח 15).

ישוע המשיח גאל ופדה את ילדיו מהשעבוד למוות ולחטא, והוציא אותם לחופשי – לחיי קדושה, טוהר, לחיי נצח, לחיים של ציות.

 

ג. חג תנופת העומר

חג זה נחוג ביום הראשון בשבוע, מיד אחרי השבת הראשונה שלאחר הפסח (ויקרא כג 9-14). החג נחוג תמיד ביום ראשון בשבוע.

במקרה זה מדובר בחג שמשמעותו סתומה למדי. אלוהים ציווה על עמו -שבאותו יום ראשון, לאחר שיתיישבו בארצם – יהיה עליהם לקצור את השדה ולהביא לכוהן את העומר של ראשית הקציר. הכוהן יניף את העומר, יעלה קורבן וכן הלאה.

ארבעים ותשעה יום לאחר חג תנופת העומר חל חג הביכורים, חג השבועות, כשהשדות כבר מלאים בתבואה. אם כך, חג תנופת העומר נועד לבטא את הביטחון של החוגג בנאמנותו של אלוהים וביכולתו לספק לעמו שפע של תנובה בשדות, את מזונם, ובעצם את כל צורכיהם.

ישוע נצלב, מת ונקבר, וביום השלישי קם מן המתים. יום תקומתו של ישוע מן המתים היה היום הראשון בשבוע – מיד לאחר השבת הראשונה של חג הפסח (יוחנן כ 1; מתי כח 1; מרקוס טז 1; לוקס כד 1). אם כך, ישוע קם לתחייה בחג תנופת העומר.

בברית החדשה נאמר שישוע הוא פרי הביכורים של התקומה (ראשונה לקורינתים טו 22-23). ואכן, תקומתו מן המתים מבטיחה לכל מי שמאמין בו שגם הוא יקום מן המתים בבוא היום. תקומתו של ישוע מוכיחה שקורבן החטאים התקבל, שהסליחה מובטחת ושהברכה בדרך. היא מסמלת את העובדה שהברית החדשה – שעליה דיבר ירמיהו הנביא בפרק לא – נכרתה ונכנסה לתוקף.

ראוי לציין בהקשר זה, שישוע היה חייב לקום מן המתים ביום הראשון בשבוע כדי להוכיח את אמיתות דבריו. על רקע זה יש להבין את מה שנאמר ביוחנן יט 30: "…ובהרכינו ראשו מסר את רוחו". כדי לוודא שגופו יהיה שלושה ימים ושלושה לילות בקבר (כפי שאמר מראש) ולהגשים את חג תנופת העומר; ישוע היה חייב להיות אלוהים בעצמו ולשלוט על המועד שבו יצאה רוחו.

היהדות הרבנית אינה סבורה שחג תנופת העומר נחוג תמיד ביום הראשון בשבוע. לדעתה, יום השבת שעליו מדובר בספר ויקרא כג, הוא יום חג הפסח עצמו (שנקרא יום שבתון); וכך יוצא, שלא בכל שנה חג תנופת העומר חל ביום ראשון דווקא. אבל הפרשנות הזו אינה תואמת את התורה, ומהווה עוד דוגמה לקשיחות הלב ולמרחק הרב שהיהדות הרבנית התרחקה מדבר אלוהים וממושיעו.

 

ד. חג הביכורים – חג השבועות, 49 יום לאחר חג תנופת העומר

מכיוון שחג השבועות נחוג שבעה שבועות שלמים מיום חג תנופת העומר, יוצא שגם חג השבועות נחוג תמיד ביום ראשון. בתקופה זו של השנה השדות היו בשלים, וכאות תודה לאלוהים על נאמנותו, הביא העם את הביכורים מן השדה. מתברר שאמונה כנה בחג תנופת העומר מבטיחה שהשדות יהיו מבורכים בתבואה רבה ובשלה בחג השבועות.

בדיוק בחג השבועות צלחה רוח אלוהים על המאמינים הראשונים בישוע, וביום חג זה נוסדה הקהילה הראשונה. שלושת אלפים איש קמו לתחייה רוחנית (מעשי השליחים ב 41).

בחג השבועות נתן אלוהים את התורה בסיני; ובחג השבועות צלחה רוח קודשו על ילדיו כדי שהם יבינו את דברו ויתמלאו בכוח שנדרש להם כדי להוציא לפועל את רצונו.

בספר מעשי השליחים פרק ב צלחה רוח אלוהים על המאמינים הראשונים בדמות לשונות אש על ראשיהם. לשונות האש שירדו משמים ארצה מזכירים את המקרה שארע לאליהו הנביא בהר הכרמל (ספר מלכים א, יח 20-46). אליהו הוכיח בזאת את העובדה שהוא נביא אלוהים האמיתי, ויהוה הוא אכן האלוהים הריבון. כך גם עם המאמינים הראשונים בחג השבועות; אלוהים בחסדו הוכיח לעיני רבים שהוא סומך את רוחו על ילדיו הנאמנים ובכך מאמת את הבשורה שבפיהם. הבשורה האומרת: ישוע הוא המשיח המובטח, ובהאמיננו בו – נזכה לכפרת חטאים ולחיי נצח עם אלוהים. מי שדוחה את המסר הזה הריהו דוחה את האמת היחידה שיכולה להושיעו מדיראון עולם.

ארבעת החגים הראשונים כבר התגשמו בסיפור חייו של ישוע. שלושת החגים האחרונים יתגשמו רק עם שובו.

 

שלושת החגים האחרונים – הסמליות שלהם עדיין לא התגשמה

 

ה. חג התרועה – ראש השנה, היום הראשון בחודש תשרי

חג התרועה הנו יום זיכרון, מקרא קודש. בימי התנ"ך תקעו בשופר או בקרן כדי לקרוא את העם לעצרת, כדי למסור הודעה או לקבץ את העם למלחמה.

חג התרועה הנו היום שבו עם ישראל נדרש לבחון את חייו על פי הכתוב בדבר אלוהים. חג זה מציין את ראשיתה של תקופה שבה האדם בודק את נפשו ואת חייו לאור הדרישות שמציב בפניו דבר אלוהים. כעבור עשרה ימים של בדיקה עצמית – מגיעים ליום כיפור.

לפני שעם ישראל קיבל את התורה בסיני, הוא נצטווה להכין את עצמו ולהתקדש. חג התרועה מציין את היום שבו העם מתחיל עשרה ימי הכנה והתקדשות לפני אלוהים. מדובר בעשרה ימים של חשבון נפש, של קריאת דבר אלוהים שהייתה אמורה לקרב את העם לאלוהיו. ומכיוון שאין אדם שלא יחטא, עשרת ימי התשובה היו אמורים לגרום לעם להכיר בחטאיו ולבקש כפרה עליהם.

כמאמינים, אנו מצווים לבחון את נפשנו ואת אורח חיינו על בסיס יומי. ישוע סולח לנו כשאנחנו מתוודים על חטאינו (הראשונה ליוחנן א 9; הראשונה לקורינתים יא – סעודת האדון הוא זמן למבחן הנפש).

חג התרועה, יום הכיפורים וסוכות מהווים מעין "עסקת חבילה". הם שזורים ותלויים זה בזה. את חג התרועה ניתן להבין טוב יותר כשמבינים גם את יום הכיפורים.

 

ו. יום הכיפורים – עשרה בתשרי

יום הכיפורים היה יום של חזרה בתשובה במישור הלאומי. לאחר עשרת ימי בחינת נפש ולימוד דבר אלוהים. ביום זה כל העם הכה על חטא, צם ועינה את נפשו, על מנת לבקש מאלוהים כפרת חטאים ולהתחיל את השנה החדשה עם לב נקי ועם קשר קדוש עם אלוהים.

ביום זה נכנס הכוהן הגדול לקודש הקודשים, והביא אל נוכחות אלוהים את דם הכפרה עבור העם.

חג התרועה הוא היום שבו התחיל העם את עינוייו ואת חשבון הנפש בינו לבין אלוהים היום .שבו נערך המשפט לפני אלוהים, הוא יום הכיפורים. כאמור, ביום זה הציג הכוהן הגדול את דם הכפרה – בשם עצמו ובשם העם – לפני אלוהים, בתוך קודש הקודשים; ואלוהים כיפר על חטאי העם (ויקרא טז).

הדרך שבה ישוע הגשים את הסמליות של יום הכיפורים מוסברת בהמשך.

 

ז. חג הסוכות – ט"ו בתשרי

חג הסוכות הנו חג של שמחה, חג של חידוש הקשר בין העם לאלוהיו. במהלך החג העם ישב בסוכות במשך שבעה ימים, כזכר לסוכות שבהן הוא ישב במהלך נדודיו במדבר (ויקרא כג 43).

כאמור, ארבעת החגים הראשונים כבר התגשמו בביאתו הראשונה של ישוע לעולם. שלושת החגים האחרונים – חג תרועה, יום הכיפורים וסוכות יתגשמו בעתיד.

 

מתי יתגשמו שלושת החגים האחרונים?

זכריה הנביא הזכיר את החגים האלה כשדיבר על שובו של המשיח. בפרקים יב – יד תיאר זכריה איך יעלו עמים שונים על ישראל וירושלים בסוף שבע שנות הצרה שיבואו על ישראל. הנביא מתאר חורבן והרג, שבסופם, ישוע המשיח ישוב ויגאל את עמו. ישוע המשיח ישוב משמים, ירד על הר הזיתים וההר יבָּקע לשניים.

לאחר שהמשיח ישמיד את העמים שעלו על ישראל, העם יעמוד מול משיחו ויבקש מחילה מהאחד שאותו הוא דקר (יב 10). אותה בקשת מחילה לאומית הנה תיאור מדויק של יום הכיפורים.

אם כך, שובו של ישוע קשור לחג התרועה, לראש השנה. העם יהיה נתון תחת לחץ, עומד לפני כליה לאומית, יבחן את לבבו, יזכה לראות את אלוהים מתערב בנעשה, ויבקש סליחת חטאים.

חזרה בתשובה אמיתית תמיד מובילה לחידוש הקשר עם אלוהים ולהתקרבות אליו; ולכן, אין פלא שנבואתו של זכריה מסתיימת בחג הסוכות (פרק יד).

העיקרון ברור: האדם בוחן את נפשו לאור דבר אלוהים ומתוודה על חטאיו. הוא מבקש מחילה וכפרה מאלוהים, ובעקבות הבקשה הזאת מתחדש הקשר בינו לבין אלוהיו.

לאור הנאמר באיגרת של שאול השליח לקולוסים ב 16-18 ברור שהחגים נועדו לשמש כסמל שידריך את עם ישראל, ויעזור לו להבין את תכנית הישועה של אלוהים שהתגשמה דרך המשיח ישוע. כל החגים ביחד מהווים את תכנית הישועה השלמה – כשכל חג הוא תחנה אחת בתכנית זו.

לכן, אין פלא שאלוהים קורא לחגים השונים "מועדַי".

חג הסוכות סוגר את המעגל של תכנית הישועה. כשהתכנית תושלם – ישוקם הקשר של בני האדם עם אלוהים.

 

איך עלינו לחגוג היום את החגים?

היות שאנחנו יודעים שכל החגים הם הסמל והצל של העיקר – כשהעיקר הוא ישוע – הרי שבכל פעם שאנחנו חוגגים חג מסוים, עלינו ללמד על הסמליות שבו ולהצביע על ישוע כעל זה שהגשים את הסמל. אם אנחנו חוגגים את החגים והמועדים השונים בלי להצביע על ישוע, הרי זה כאילו ערכנו הצגה שאין לה תכלית.

היות שכל חג מהווה סמל בלבד (אל הגלטים ג 23-26) – ואנו כמאמינים יודעים שישוע המשיח הוא תכלית החגים – יוצא אם כן, שאיננו חייבים לקיים את סמלי החג. אנחנו רשאים לחגוג, אבל לא מחויבים לעשות זאת (אפסים ב 15: ישוע ביטל את המצוות שבחוקים).

אני ממליץ לכל מאמין לחגוג את החגים הכתובים בספר ויקרא כג, אך תמיד להדגיש: איך ישוע המשיח הגשים את אותו החג.

 הנושא הזה יהיה ברור יותר לאחר שנלמד איך הגשים קורבנו של ישוע את הסמליות שבאה לידי ביטוי בדיני קורבנות, וכך ביטל את הצורך בהם, והגשים את דברי ירמיהו הנביא (לא 31-37).