מצוות התורה – שיעור מס' 3

Print Friendly

דיני כשרות (בהמות טהורות וחיות טמאות)

כמו דיני קורבנות ומצוות העוסקות בחגים ובשבת, גם דיני הכשרות היוו סמל וצל בלבד של ישועתנו ושל התכלית שלִשמה המשיח בא (ראה אל הקולוסים ב' 16-17 וכן אל הגלטים ד' 8-11).

דיני הכשרות העיקריים מפורטים בספר ויקרא יא ובספר דברים יד 3-21.

ויקרא פרק י"א:

א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, לֵאמֹר אֲלֵהֶם.  ב דַּבְּרוּ אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר:  זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ, מִכָּל-הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל-הָאָרֶץ.  ג כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה, וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת, מַעֲלַת גֵּרָה, בַּבְּהֵמָה–אֹתָהּ, תֹּאכֵלוּ.  ד אַךְ אֶת-זֶה, לֹא תֹאכְלוּ, מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה, וּמִמַּפְרִסֵי הַפַּרְסָה:  אֶת-הַגָּמָל כִּי-מַעֲלֵה גֵרָה הוּא, וּפַרְסָה אֵינֶנּוּ מַפְרִיס–טָמֵא הוּא, לָכֶם.  ה וְאֶת-הַשָּׁפָן, כִּי-מַעֲלֵה גֵרָה הוּא, וּפַרְסָה, לֹא יַפְרִיס; טָמֵא הוּא, לָכֶם.  ו וְאֶת-הָאַרְנֶבֶת, כִּי-מַעֲלַת גֵּרָה הִוא, וּפַרְסָה, לֹא הִפְרִיסָה; טְמֵאָה הִוא, לָכֶם.  ז וְאֶת-הַחֲזִיר כִּי-מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא, וְשֹׁסַע שֶׁסַע פַּרְסָה, וְהוּא, גֵּרָה לֹא-יִגָּר; טָמֵא הוּא, לָכֶם.  ח מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ, וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ; טְמֵאִים הֵם, לָכֶם.  ט אֶת-זֶה, תֹּאכְלוּ, מִכֹּל, אֲשֶׁר בַּמָּיִם:  כֹּל אֲשֶׁר-לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם, בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים–אֹתָם תֹּאכֵלוּ.  י וְכֹל אֲשֶׁר אֵין-לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת, בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים, מִכֹּל שֶׁרֶץ הַמַּיִם, וּמִכֹּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר בַּמָּיִם–שֶׁקֶץ הֵם, לָכֶם.  יא וְשֶׁקֶץ, יִהְיוּ לָכֶם; מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ, וְאֶת-נִבְלָתָם תְּשַׁקֵּצוּ.  יב כֹּל אֲשֶׁר אֵין-לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת, בַּמָּיִם–שֶׁקֶץ הוּא, לָכֶם.  יג וְאֶת-אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן-הָעוֹף, לֹא יֵאָכְלוּ שֶׁקֶץ הֵם:  אֶת-הַנֶּשֶׁר, וְאֶת-הַפֶּרֶס, וְאֵת, הָעָזְנִיָּה.  יד וְאֶת-הַדָּאָה–וְאֶת-הָאַיָּה, לְמִינָהּ.  טו אֵת כָּל-עֹרֵב, לְמִינוֹ.  טז וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה, וְאֶת-הַתַּחְמָס וְאֶת-הַשָּׁחַף; וְאֶת-הַנֵּץ, לְמִינֵהוּ.  יז וְאֶת-הַכּוֹס וְאֶת-הַשָּׁלָךְ, וְאֶת-הַיַּנְשׁוּף.  יח וְאֶת-הַתִּנְשֶׁמֶת וְאֶת-הַקָּאָת, וְאֶת-הָרָחָם.  יט וְאֵת, הַחֲסִידָה, הָאֲנָפָה, לְמִינָהּ; וְאֶת-הַדּוּכִיפַת, וְאֶת-הָעֲטַלֵּף.  כ כֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף, הַהֹלֵךְ עַל-אַרְבַּע–שֶׁקֶץ הוּא, לָכֶם.  כא אַךְ אֶת-זֶה, תֹּאכְלוּ, מִכֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף, הַהֹלֵךְ עַל-אַרְבַּע:  אֲשֶׁר-לא (לוֹ) כְרָעַיִם מִמַּעַל לְרַגְלָיו, לְנַתֵּר בָּהֵן עַל-הָאָרֶץ.  כב אֶת-אֵלֶּה מֵהֶם, תֹּאכֵלוּ–אֶת-הָאַרְבֶּה לְמִינוֹ, וְאֶת-הַסָּלְעָם לְמִינֵהוּ; וְאֶת-הַחַרְגֹּל לְמִינֵהוּ, וְאֶת-הֶחָגָב לְמִינֵהוּ.  כג וְכֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף, אֲשֶׁר-לוֹ אַרְבַּע רַגְלָיִם–שֶׁקֶץ הוּא, לָכֶם.  כד וּלְאֵלֶּה, תִּטַּמָּאוּ; כָּל-הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָם, יִטְמָא עַד-הָעָרֶב.  כה וְכָל-הַנֹּשֵׂא, מִנִּבְלָתָם–יְכַבֵּס בְּגָדָיו, וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב.  כו לְכָל-הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר הִוא מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֶׁסַע אֵינֶנָּה שֹׁסַעַת, וְגֵרָה אֵינֶנָּה מַעֲלָה–טְמֵאִים הֵם, לָכֶם; כָּל-הַנֹּגֵעַ בָּהֶם, יִטְמָא.  כז וְכֹל הוֹלֵךְ עַל-כַּפָּיו, בְּכָל-הַחַיָּה הַהֹלֶכֶת עַל-אַרְבַּע–טְמֵאִים הֵם, לָכֶם; כָּל-הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָם, יִטְמָא עַד-הָעָרֶב.  כח וְהַנֹּשֵׂא, אֶת-נִבְלָתָם–יְכַבֵּס בְּגָדָיו, וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב; טְמֵאִים הֵמָּה, לָכֶם.  {ס}

כט וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא, בַּשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל-הָאָרֶץ:  הַחֹלֶד וְהָעַכְבָּר, וְהַצָּב לְמִינֵהוּ.  ל וְהָאֲנָקָה וְהַכֹּחַ, וְהַלְּטָאָה; וְהַחֹמֶט, וְהַתִּנְשָׁמֶת.  לא אֵלֶּה הַטְּמֵאִים לָכֶם, בְּכָל-הַשָּׁרֶץ; כָּל-הַנֹּגֵעַ בָּהֶם בְּמֹתָם, יִטְמָא עַד-הָעָרֶב.  לב וְכֹל אֲשֶׁר-יִפֹּל-עָלָיו מֵהֶם בְּמֹתָם יִטְמָא, מִכָּל-כְּלִי-עֵץ אוֹ בֶגֶד אוֹ-עוֹר אוֹ שָׂק, כָּל-כְּלִי, אֲשֶׁר-יֵעָשֶׂה מְלָאכָה בָּהֶם; בַּמַּיִם יוּבָא וְטָמֵא עַד-הָעֶרֶב, וְטָהֵר.  לג וְכָל-כְּלִי-חֶרֶשׂ–אֲשֶׁר-יִפֹּל מֵהֶם, אֶל-תּוֹכוֹ:  כֹּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא, וְאֹתוֹ תִשְׁבֹּרוּ.  לד מִכָּל-הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל, אֲשֶׁר יָבוֹא עָלָיו מַיִם–יִטְמָא; וְכָל-מַשְׁקֶה אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה, בְּכָל-כְּלִי יִטְמָא.  לה וְכֹל אֲשֶׁר-יִפֹּל מִנִּבְלָתָם עָלָיו, יִטְמָא–תַּנּוּר וְכִירַיִם יֻתָּץ, טְמֵאִים הֵם; וּטְמֵאִים, יִהְיוּ לָכֶם.  לו אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵה-מַיִם, יִהְיֶה טָהוֹר; וְנֹגֵעַ בְּנִבְלָתָם, יִטְמָא.  לז וְכִי יִפֹּל מִנִּבְלָתָם, עַל-כָּל-זֶרַע זֵרוּעַ אֲשֶׁר יִזָּרֵעַ–טָהוֹר, הוּא.  לח וְכִי יֻתַּן-מַיִם עַל-זֶרַע, וְנָפַל מִנִּבְלָתָם עָלָיו–טָמֵא הוּא, לָכֶם.  {ס}

לט וְכִי יָמוּת מִן-הַבְּהֵמָה, אֲשֶׁר-הִיא לָכֶם לְאָכְלָה–הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָהּ, יִטְמָא עַד-הָעָרֶב.  מ וְהָאֹכֵל, מִנִּבְלָתָהּ–יְכַבֵּס בְּגָדָיו, וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב; וְהַנֹּשֵׂא, אֶת-נִבְלָתָהּ–יְכַבֵּס בְּגָדָיו, וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב.  מא וְכָל-הַשֶּׁרֶץ, הַשֹּׁרֵץ עַל-הָאָרֶץ–שֶׁקֶץ הוּא, לֹא יֵאָכֵל.  מב כֹּל הוֹלֵךְ עַל-גָּחוֹן וְכֹל הוֹלֵךְ עַל-אַרְבַּע, עַד כָּל-מַרְבֵּה רַגְלַיִם, לְכָל-הַשֶּׁרֶץ, הַשֹּׁרֵץ עַל-הָאָרֶץ–לֹא תֹאכְלוּם, כִּי-שֶׁקֶץ הֵם.  מג אַל-תְּשַׁקְּצוּ, אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם, בְּכָל-הַשֶּׁרֶץ, הַשֹּׁרֵץ; וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם, וְנִטְמֵתֶם בָּם.  מד כִּי אֲנִי יְהוָה, אֱלֹהֵיכֶם, וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אָנִי; וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם, בְּכָל-הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ.  מה כִּי אֲנִי יְהוָה, הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לִהְיֹת לָכֶם, לֵאלֹהִים; וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אָנִי.  מו זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה, וְהָעוֹף, וְכֹל נֶפֶשׁ הַחַיָּה, הָרֹמֶשֶׂת בַּמָּיִם; וּלְכָל-נֶפֶשׁ, הַשֹּׁרֶצֶת עַל-הָאָרֶץ.  מז לְהַבְדִּיל, בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר; וּבֵין הַחַיָּה, הַנֶּאֱכֶלֶת, וּבֵין הַחַיָּה, אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל.

 

דברים י"ד 3-21:

ג לֹא תֹאכַל, כָּל-תּוֹעֵבָה.  ד זֹאת הַבְּהֵמָה, אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ:  שׁוֹר, שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים.  ה אַיָּל וּצְבִי, וְיַחְמוּר; וְאַקּוֹ וְדִישֹׁן, וּתְאוֹ וָזָמֶר.  ו וְכָל-בְּהֵמָה מַפְרֶסֶת פַּרְסָה, וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע שְׁתֵּי פְרָסוֹת, מַעֲלַת גֵּרָה, בַּבְּהֵמָה–אֹתָהּ, תֹּאכֵלוּ.  ז אַךְ אֶת-זֶה לֹא תֹאכְלוּ, מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה, וּמִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה, הַשְּׁסוּעָה:  אֶת-הַגָּמָל וְאֶת-הָאַרְנֶבֶת וְאֶת-הַשָּׁפָן כִּי-מַעֲלֵה גֵרָה הֵמָּה, וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסוּ–טְמֵאִים הֵם, לָכֶם.  ח וְאֶת-הַחֲזִיר כִּי-מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא, וְלֹא גֵרָה–טָמֵא הוּא, לָכֶם; מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ, וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ.  {ס}

ט אֶת-זֶה, תֹּאכְלוּ, מִכֹּל, אֲשֶׁר בַּמָּיִם:  כֹּל אֲשֶׁר-לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת, תֹּאכֵלוּ.  י וְכֹל אֲשֶׁר אֵין-לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת, לֹא תֹאכֵלוּ–טָמֵא הוּא, לָכֶם.  {ס}

יא כָּל-צִפּוֹר טְהֹרָה, תֹּאכֵלוּ.  יב וְזֶה, אֲשֶׁר לֹא-תֹאכְלוּ מֵהֶם:  הַנֶּשֶׁר וְהַפֶּרֶס, וְהָעָזְנִיָּה.  יג וְהָרָאָה, וְאֶת-הָאַיָּה, וְהַדַּיָּה, לְמִינָהּ.  יד וְאֵת כָּל-עֹרֵב, לְמִינוֹ.  טו וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה, וְאֶת-הַתַּחְמָס וְאֶת-הַשָּׁחַף; וְאֶת-הַנֵּץ, לְמִינֵהוּ.  טז אֶת-הַכּוֹס וְאֶת-הַיַּנְשׁוּף, וְהַתִּנְשָׁמֶת.  יז וְהַקָּאָת וְאֶת-הָרָחָמָה, וְאֶת-הַשָּׁלָךְ.  יח וְהַחֲסִידָה, וְהָאֲנָפָה לְמִינָהּ; וְהַדּוּכִיפַת, וְהָעֲטַלֵּף.  יט וְכֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף, טָמֵא הוּא לָכֶם:  לֹא, יֵאָכֵלוּ.  כ כָּל-עוֹף טָהוֹר, תֹּאכֵלוּ.  כא לֹא תֹאכְלוּ כָל-נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר-בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ, אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי–כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ; לֹא-תְבַשֵּׁל גְּדִי, בַּחֲלֵב אִמּוֹ.  {פ}

 

מהנאמר בפסוקים אלו עולות מספר שאלות:

א.         האם דיני הכשרות ניתנו כדי לשפר את מצבם הבריאותי של מקיימי המצוות ולהאריך את תוחלת חייהם?

            לא!.

בהנחה שנשמרת היגיינת המוצר וטריותו, אין כל הוכחה שאוכלי מאכלים כשרים חיים יותר.

ב.         מה הטעם בדיני הכשרות?

            הם נועדו להבדיל את עם ישראל משאר העמים, בדומה לדינים העוסקים בלבוש ובמראה חיצוני – פיאות וזקן ("לֹא־יִקְרְחוּ קָרְחָה בְּרֹאשָׁם, וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ").

אלוהים בחר בעם ישראל כדי שיהיה עם קדוש הנבדל משאר העמים – "אור לגויים". העם נועד לשמש עדות לקיומו של אלוהים, לאופיו ולתכונותיו: "וְעַתָּה, אִם־שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־בְּרִיתִי, וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל־הָעַמִּים, כִּי־לִי כָּל־הָאָרֶץ; וְאַתֶּם תִּהְיוּ־לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט 5-6).

אלוהים אוהב את כל העמים בעולם, אבל הוא בחר בעם אחד כדי לבשר את עובדת קיומו, את הצורך של כל בני האדם בו, ואת אחריותם כלפיו (ראה ספר יונה).

אלוהים שׁונה בכל המובנים מן האלילים, וכדי שההבדלים בין היהודי לבין בני שאר העמים יהיו בולטים, אלוהים ציווה על עמו להיראות, להתנהג בצורה שונה ואף להינזר ממאכלים מסויימים. הכוונה הייתה: כל מי שיראה אדם יהודי – הנמנע ממאכלים מסוימים ולבוש בצורה שונה – ישאל לפשר השוני! כך תינתן הזדמנות לספר על אלוהים.

לדוגמא, מה משמעות המצווה: "לא־תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ"?

מצווה זו מופיעה בשלושה מקומות: שמות כג 19; לד 26; דברים יד 21. בשניים מהם היא מופיעה במסגרת דיני קורבנות, ולא במסגרת של רשימת תזונה (י"ד 21).

בכל שאר המצוות אלוהים רק מציין איזו חיה מותר או אסור לאכול והנה במקרה זה אלוהים מתערב באופן הכנת התבשיל.

מה מיוחד בתבשיל הזה שאלוהים אוסר על בני ישראל לבשל ולאכול?

הכנענים, תושבי הארץ עובדי האלילים נהגו להקריב ל"אל השמש" גדי בחלב אמו. אלוהים אסר על עם ישראל להעלות קורבנות כאלה ואפילו לבשל בדרך זו כדי שהמתבונן מהצד לא יטעה חלילה, ויחשוב את ילדי אלוהים לעובדי אלילים.

היום, ההלכה הרבנית אוסרת על יהודי לאכול חלב וכל סוג בשר בו זמנית. – מדוע? – כדי לא לעבור על מצוות "גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ". אם כך, מדוע האיסור חל גם על בישול של עוף בחלב? לטענת הרבנים, כדי למנוע טעות אפשרית. – בדרך זו התווספו (ועודן מתווספות) אין ספור חוקים ואיסורים שאינם מבוססים על הוראת אלוהים. הם פרי המצאה אנושית ואין להם כל תוקף בעיני אלוהים! (אין איסור על אכילת דג וחלב).

יש הטוענים שהאיסור לבשל/לאכול "גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" נובע משיקול מוסרי. לטענה זו אין חיזוק בדבר אלוהים, והיא נתונה לרצונו או הרגשתו של הפרט.

איך עלינו, המאמינים בישוע, להתייחס לדיני הכשרות?

א. החזון של שמעון השליח

במעשי השליחים פרק י (פסוקים 1-29) אלוהים לימד שאת בשורת הישועה יש להשמיע גם בין הגויים ולא רק בין היהודים. אלוהים בחר ללמד אמת זו לאחד משליחיו, שמעון כיפא – ודרכו לנו – בדרך מאוד ייחודית:

מעשי השליחים י' פסוקים 1-29:

1 אִישׁ הָיָה בְּקֵיסַרְיָה, קוֹרְנֶלְיוֹס שְׁמוֹ, שַׂר מֵאָה מִן הַגְּדוּד הַנִּקְרָא הָאִיטַלְקִי;

2 חָסִיד הָיָה וִירֵא אֱלֹהִים הוּא וְכָל בֵּיתוֹ, וְגוֹמֵל חֲסָדִים רַבִּים לָעָם וּמִתְפַּלֵּל בְּכָל עֵת.

3 בְּאַחַד הַיָּמִים, סָמוּךְ לְשָׁעָה שָׁלוֹשׁ אַחֲרֵי הַצָּהֳרַיִם, רָאָה מַרְאֶה בָּרוּר: מַלְאַךְ אֱלֹהִים בָּא אֵלָיו וְאוֹמֵר לוֹ, "קוֹרְנֶלְיוֹס!"

4 כְּשֶׁהִבִּיט בּוֹ נִתְמַלֵּא פַּחַד וְאָמַר: "מַה זֶּה, אֲדוֹנִי?" הֵשִׁיב לוֹ הַמַּלְאָךְ: "תְּפִלּוֹתֶיךָ וְצִדְקוֹתֶיךָ עָלוּ לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי הָאֱלֹהִים.

5 וְעַכְשָׁו שְׁלַח אֲנָשִׁים לְיָפוֹ וּקְרָא לְשִׁמְעוֹן הַמְכֻנֶּה כֵּיפָא.

6 הוּא מִתְאָרֵחַ אֵצֶל בֻּרְסִי אֶחָד, שִׁמְעוֹן שְׁמוֹ, אֲשֶׁר בֵּיתוֹ עַל־יַד הַיָּם."

7 אַחֲרֵי שֶׁהָלַךְ הַמַּלְאָךְ הַמְדַבֵּר אֵלָיו, קָרָא קוֹרְנֶלְיוֹס לִשְׁנַיִם מֵעֲבָדָיו וּלְחַיָּל יְרֵא שָׁמַיִם שֶׁהָיָה מִמְּשָׁרְתָיו הַמְקֹרָבִים.

8 הוּא סִפֵּר לָהֶם אֶת הַכֹּל וְשָׁלַח אוֹתָם לְיָפוֹ.

9 לְמָחֳרָת, כַּאֲשֶׁר נָסְעוּ בַּדֶּרֶךְ וְהִתְקָרְבוּ אֶל הָעִיר, עָלָה כֵּיפָא אֶל הַגַּג לְהִתְפַּלֵּל; זֶה הָיָה בְּעֵרֶךְ בִּשְׁעַת הַצָּהֳרַיִם.

10 הוּא הָיָה רָעֵב וְרָצָה לֶאֱכֹל. אֲבָל בְּעֵת שֶׁהֵכִינוּ אֶת הָאֹכֶל הָיְתָה עָלָיו הָרוּחַ

11 וְהִנֵּה הוּא רוֹאֶה אֶת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחִים וְיוֹרֵד אֵיזֶה כְּלִי דּוֹמֶה לְמִפְרָשׂ גָּדוֹל, מוּרָד בְּאַרְבַּע קְצוֹתָיו אֶל הָאָרֶץ,

12 וּבוֹ מִכָּל חַיּוֹת הָאָרֶץ וְהָרְמָשִׂים וּמִכָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם.

13 וְקוֹל הָיָה אֵלָיו: "קוּם, כֵּיפָא, שְׁחַט וֶאֱכֹל!"

14 אָמַר כֵּיפָא: "בְּשׁוּם פָּנִים לֹא, אֲדוֹנִי, כִּי מֵעוֹלָם לֹא אָכַלְתִּי שׁוּם פִּגּוּל וְטָמֵא."

15 שֵׁנִית הָיָה הַקּוֹל אֵלָיו: "לַאֲשֶׁר טִהֵר אֱלֹהִים, אַתָּה אַל תִּקְרָא 'טָמֵא'."

16 כָּךְ הָיָה שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים וּמִיָּד נִלְקַח הַכְּלִי הַשָּׁמַיְמָה.

17 כֵּיפָא הָיָה עוֹדֶנּוּ חוֹכֵךְ בְּדַעְתּוֹ מַה כַּוָּנַת הַמַּרְאֶה שֶׁרָאָה, וְהִנֵּה הָאֲנָשִׁים, שֶׁנִּשְׁלְחוּ מֵאֵת קוֹרְנֶלְיוֹס וְחִפְּשׂוּ אֶת בֵּיתוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן, עָמְדוּ בַּשַּׁעַר.

18 הֵם קָרְאוּ וְשָׁאֲלוּ אִם שִׁמְעוֹן הַמְכֻנֶּה כֵּיפָא מִתְאַרֵחַ שָׁם.

19 כְּשֶׁהִרְהֵר כֵּיפָא עַל הַמַּרְאֶה אָמְרָה לוֹ הָרוּחַ: "הִנֵּה כַּמָּה אֲנָשִׁים מְבַקְשִׁים אוֹתְךָ.

20 קוּם, רֵד וְלֵךְ אִתָּם, אַל תְּהַסֵּס, כִּי אֲנִי שְׁלַחְתִּים."

21 יָרַד כֵּיפָא אֶל הָאֲנָשִׁים וְאָמַר: "הִנֵּה אֲנִי הָאִישׁ שֶׁאַתֶּם מְבַקְשִׁים. לְשֵׁם מַה בָּאתֶם?"

22 הֵשִׁיבוּ וְאָמְרוּ: "שַׂר הַמֵּאָה קוֹרְנֶלְיוֹס, אִישׁ צַדִּיק וִירֵא אֱלֹהִים אֲשֶׁר שֵׁם טוֹב לוֹ בְּקֶרֶב כָּל הָעָם הַיְהוּדִי, צֻוָּה עַל־יְדֵי מַלְאָךְ קָדוֹשׁ לִקְרֹא לְךָ אֶל בֵּיתוֹ וְלִשְׁמֹעַ דְּבָרִים מִפִּיךָ."

23 כֵּיפָא הִזְמִינָם לְהִכָּנֵס וְאֵרַח אוֹתָם.

לְמָחֳרָת קָם וְיָצָא אִתָּם, וְכַמָּה מִן הָאַחִים שֶׁבְּיָפוֹ נִלְווּ אֵלָיו.

24 יוֹם לְאַחַר מִכֵּן בָּאוּ לְקֵיסַרְיָה, וְקוֹרְנֶלְיוֹס חִכָּה לָהֶם עִם בְּנֵי מִשְׁפַּחְתוֹ וִידִידָיו הַמְקֹרָבִים שֶׁכִּנֵּס אֶצְלוֹ.

25 כַּאֲשֶׁר הִגִּיעַ כֵּיפָא נִגַּשׁ אֵלָיו קוֹרְנֶלְיוֹס, נָפַל לְרַגְלָיו וְהִשְׁתַּחֲוָה.

26 הֵקִים אוֹתוֹ כֵּיפָא בְּאָמְרוֹ: "קוּם! גַּם אֲנִי עַצְמִי בֶּן אֱנוֹשׁ".

27 כְּשֶׁהוּא מְשׂוֹחֵחַ אִתּוֹ נִכְנַס הַבַּיְתָה וּמָצָא נֶאֱסָפִים רַבִּים,

28 אָמַר לָהֶם: "אַתֶּם יוֹדְעִים שֶׁאָסוּר לְאִישׁ יְהוּדִי לִהְיוֹת חָבֵר לְנָכְרִי אוֹ לָבוֹא אֵלָיו, אַךְ לִי הֶרְאָה אֱלֹהִים שֶׁלֹּא לִקְרֹא לְשׁוּם אָדָם 'שִׁקּוּץ' אוֹ 'טָמֵא'.

29 לָכֵן גַּם בָּאתִי לְלֹא הִתְנַגְּדוּת כְּשֶׁנִּקְרֵאתִי. כָּעֵת אֲנִי שׁוֹאֵל לְשֵׁם מַה קְּרָאתֶם לִי?"

אלוהים הכין את שמעון כיפא ללכת ולבשר בביתו של גוי. בעת ההיא, יהודי ארץ ישראל לא נהגו להתערבב עם גויים, ובמיוחד לא להתארח ולאכול בביתם. הסיבה ברורה: שמירת כשרות וריחוק מהשפעת עבודת אלילים.

והנה, קורנליוס הגוי זוכה בכינוי הכבוד "איש ירא אלוהים"! אלוהים החליט שגם הגוי הנאמן לו יזכה לשמוע את דבר בשורת החיים דרך המשיח ישוע. מכיוון שהיהודים לא התחברו עם הגויים, היה על אלוהים להדריך את שמעון כיפא בדרך ייחודית.

אלוהים הראה לשמעון כיפא חזון: הורד אליו סדין משמים, ועליו מכל חיות הארץ – אוכל הנחשב לאסור עבור יהודי. כיפא סירב לאכול בטענה שהשחיטה והאכילה תטמא אותו. קול מהשמים אמר לו: "לַאֲשֶׁר טִהֵר אֱלֹהִים, אַתָּה אַל תִּקְרָא 'טָמֵא'." אחרי שלוש הזמנות לאכול ושלושה סירובים מצד כיפא, הועלה הסדין בחזרה לשמים.

שמעון כיפא הבין את הרמז של אלוהים. המטרה הופנמה והוא הלך עם שליחיו של קורנליוס לקיסריה, שם בישר את ישועת אלוהים לגויים. הם שמעו את דבר הבשורה וחזרו בתשובה כנה. רוח אלוהים פעל בהם, בדיוק כפי שפעל בלב היהודים ששמעו את הבשורה והאמינו. כך שמעון כיפא למד שבשורת אלוהים צריכה להגיע לכל אדם – הן ליהודי והן לגוי.

מעשי השליחים י' 34:

"פתח כיפא בדברו ואמר: "באמת רואה אני שאלהים איננו נושא פנים, 35 אלא בכל עם ועם מי שירא אותו ועושה צדק רצוי לפניו…"

מעשי השליחים י' 44-48:

44 בשעה שדבר כיפא את הדברים האלה צלחה רוח הקודש על כל השומעים את הדבר. 45 המאמינים בני המילה אשר נלוו אל כיפא השתוממו על שמתנת רוח הקדש נשפכה גם על הגויים,

46 שכן שמעו אותם מדברים בלשונות ונותנים גדלה לאלהים.

47 הגיב כיפא ואמר: "האם יכול מישהו למנע את הטבילה במים מאלה שקבלו את רוח הקדש כמונו?"

48 הוא ציוה עליהם להיטבל בשם ישוע המשיח. אחרי כן בקשו ממנו להישאר אצלם כמה ימים.

המקרה מעלה מספר שאלות נוספות:

1.      האם החזון הזה מלמד שהמאמין בישוע פטור מאיסור אכילת טמא?

2.      האם ייתכן שאלוהים, אפילו בחזון, יצווה על אחד מילדיו הנאמנים להפר חוק שהוא עצמו נתן?

המהפך

חשוב מאוד לזכור שאירוע זה התרחש לאחר תקומתו של ישוע המשיח מן המתים – לאחר שהברית החדשה נכנסה לתוקף.

עם תחייתו של ישוע מן המתים, נכנסה לתוקף הברית החדשה שנכרתה בדם כפרתו. מאותו רגע, אין חובה לקיים מצוות זמניות מן הסוג שהיוו סמל וצל ומטרתן הייתה להכין את עם ישראל לביאת המשיח (ראה אל הקולוסים ב' 16-17, אל הגלטים ד' 8-11).

כמו כן, אלוהים לעולם לא יצווה על ילדיו לחטוא ולהפר מצוותיו וגם לא בחזון. הדבר נוגד את אופיו ותכונותיו הקדושות והטהורות.

שים לב: חלק ממצוות התורה אינן "סמל וצל" אלא בעלות תוקף נצחי. מדובר בכל המצוות המעידות על תכונותיו הנצחיות של אלוהים, כגון: "לא תרצח, לא תחמוֹד, לא תגנוב, ואהבת רעך כמוך…" וכו'. כפי שבעל התכונות נצחי – כך גם מצוות אלה יישארו בתוקף לעולם.

אלוהים הציג לשמעון כיפא אוכל שנחשב בעיניו טמא, אך מכיוון שהברית החדשה ביטלה את המצוות הסמליות שבחוקי תורת משה, הרי שהדבר נהיה מותר.

שאול השליח אומר שישוע ביטל את המצוות שבחוקים (אפסים ב 15). מכיוון שישוע הוא המרוּת (גלטים ג 23-25); הרי הוא רשאי לצוות עלינו כרצונו! אילו היה הדבר אסור, אלוהים לא היה מצווה על אחד מילדיו לחטוא, אף לא בחזון.

 

ב. היתרים ומגבלות למאמינים

תלמידי ישוע מלמדים כיצד עלינו להתייחס לכל הקשור לאוכל טמא או כשר. בכל מראי המקומות הבאים אנו למדים שהמאמין רשאי לאכול כל דבר, אך ישנם שני תנאים מגבילים:

1. אסור למאמין להשתתף בארוחה המתקיימת במסגרת של עבודת אלילים;

2. אסור שמאמין יהווה מכשול לאדם אחר – גם בתחום האכילה:

ראשונה לקורינתים ח:

1 בְּעִנְיַן זִבְחֵי אֱלִילִים, אָנוּ יוֹדְעִים שֶׁלְּכֻלָּנוּ דַּעַת. דַּעַת מְבִיאָה לִידֵי גַּאֲוָה, אַךְ הָאַהֲבָה בּוֹנָה.

2 מִי שֶׁסָּבוּר כִּי הוּא יוֹדֵעַ דְּבַר מָה, עֲדַיִן אֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּפִי שֶׁצָּרִיךְ לָדַעַת.

3 אֲבָל מִי שֶׁאוֹהֵב אֶת אֱלֹהִים, הוּא יָדוּעַ לֵאלֹהִים.

4 וּבְכֵן בְּנוֹגֵעַ לַאֲכִילַת זִבְחֵי אֱלִילִים, אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים כִּי אֵין מַמָּשׁוּת לֶאֱלִיל בָּעוֹלָם וְכִי אֵין אֱלֹהִים אֶלָּא אֶחָד.

5 וְגַם אִם יֵשׁ הַקְּרוּיִים "אֵלִים", אִם בַּשָּׁמַיִם וְאִם בָּאָרֶץ, — כְּשֵׁם שֶׁיֵּשׁ אֵלִים רַבִּים וַאֲדוֹנִים רַבִּים —

6 הֲרֵי לָנוּ יֵשׁ אֱלֹהִים אֶחָד, הָאָב אֲשֶׁר הַכֹּל מִמֶּנּוּ וַאֲנַחְנוּ לְמַעֲנוֹ; וְאָדוֹן אֶחָד, יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ, אֲשֶׁר הַכֹּל דַּרְכּוֹ וְדַרְכּוֹ אֲנַחְנוּ מִתְקַיְּמִים.

7 אַךְ לֹא הַכֹּל יוֹדְעִים זֹאת. יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁעֲדַיִן רְגִילִים לֶאֱלִיל וְאוֹכְלִים אֶת הַמַּאֲכָל כְּאִלּוּ הוּא זֶבַח לֶאֱלִיל, וּמֵאַחַר שֶׁמַּצְפּוּנָם חַלָּשׁ הֲרֵי שֶׁהוּא נִטְמָא.

8 אוּלָם הַמַּאֲכָל לֹא יְקָרֵב אוֹתָנוּ לֵאלֹהִים. אִם לֹא נֹאכַל לֹא נַפְסִיד, וְאִם נֹאכַל לֹא נַשִֹיג יִתְרוֹן.

9 אֲבָל הִזָּהֲרוּ שֶׁלֹּא תִּהְיֶה רְשׁוּתְכֶם זוֹ מִכְשׁוֹל לַחַלָּשִׁים;

10 שֶׁכֵּן אִם יִרְאוּ אוֹתְךָ, אַתָּה אֲשֶׁר לְךָ הַדַּעַת, מֵסֵב בְּבֵית אֱלִילִים, כְּלוּם לֹא יְעוֹדֵד הַדָּבָר אֶת בַּעַל הַמַּצְפּוּן הַחַלָּשׁ לֶאֱכֹל זִבְחֵי אֱלִילִים?

11 וּבִגְלַל הַדַּעַת שֶׁלְּךָ יֵהָרֵס הָאָח הַחַלָּשׁ שֶׁלְּמַעֲנוֹ מֵת הַמָּשִׁיחַ.

12 אִם כָּךְ תֶּחֶטְאוּ לַאֲחֵיכֶם וְתִפְגְּעוּ בְּמַצְפּוּנָם הַחַלָּשׁ — לַמָּשִׁיחַ אַתֶּם חוֹטְאִים.

13 לָכֵן אִם מַאֲכָל הוּא מִכְשׁוֹל לְאָחִי, לֹא אֹכַל בָּשָׂר לְעוֹלָם לְמַעַן לֹא אַכְשִׁיל אֶת אָחִי.

 

ראשונה לקורינתים י

1 אַחַי, אֵינֶנִּי רוֹצֶה שֶׁיֵּעָלֵם מִכֶּם שֶׁאֲבוֹתֵינוּ כֻּלָּם הָיוּ תַּחַת הֶעָנָן, וְכֻלָּם עָבְרוּ בְּתוֹךְ הַיָּם,

2 וְכֻלָּם נִטְבְּלוּ לְמֹשֶׁה בֶּעָנָן וּבַיָּם.

3 כֻּלָּם אָכְלוּ אוֹתוֹ מַאֲכָל רוּחָנִי,

4 וְכֻלָּם שָׁתוּ אוֹתוֹ מַשְׁקֶה רוּחָנִי, כִּי שָׁתוּ מִן הַצּוּר הָרוּחָנִי הַהוֹלֵךְ עִמָּהֶם וְהַצּוּר הוּא הַמָּשִׁיחַ. 5 אֲבָל בְּרֻבָּם לֹא רָצָה אֱלֹהִים וְהֵם הוּמְתוּ בַּמִּדְבָּר.

6 כָּל זֶה הָיָה דֻּגְמָה לָנוּ, לְמַעַן לֹא נִתְאַוֶּה לְרָעוֹת כְּשֵׁם שֶׁהִתְאַוּוּ הֵם.

7 אַל תִּהְיוּ עוֹבְדֵי אֱלִילִים כְּשֵׁם שֶׁהָיוּ כַּמָּה מֵהֶם, כַּכָּתוּב: "וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק."

8 גַּם אַל נִזְנֶה כְּשֵׁם שֶׁזָּנוּ כַּמָּה מֵהֶם וּבְיוֹם אֶחָד נָפְלוּ עֶשְׂרִים וּשְׁלוֹשָׁה אֶלֶף.

9 וְאַל נְנַסֶּה אֶת יהוה כְּשֵׁם שֶׁנִּסּוּהוּ אֲנָשִׁים מֵהֶם וְהוּמְתוּ עַל־יְדֵי הַנְּחָשִׁים.

10 אַף אַל תִּתְלוֹנְנוּ כְּשֵׁם שֶׁהִתְלוֹנְנוּ כַּמָּה מֵהֶם וּמֵתוּ בִּידֵי הַמַּלְאָךָ הַמַּשְׁחִית.

11 מַה שֶּׁקָּרָה לָהֶם הָיָה לֶקַח לְדֻגְמָה וְזֶה נִכְתַּב כְּדֵי לְהַזְהִיר אוֹתָנוּ, אֲנַחְנוּ אֲשֶׁר קִצֵּי הָעוֹלָמִים הִגִּיעוּ אֵלֵינוּ.

12 לָכֵן מִי שֶׁחוֹשֵׁב כִּי עֲמִידָתוֹ אֵיתָנָה, יִזָּהֵר פֶּן יִפֹּל.

13 שׁוּם נִסָּיוֹן לֹא בָּא עֲלֵיכֶם מִלְּבַד נִסָּיוֹן אֱנוֹשִׁי רָגִיל. נֶאֱמָן הוּא הָאֱלֹהִים וְלֹא יַנִּיחַ לָכֶם לְהִתְנַסּוֹת לְמַעְלָה מִיכָלְתְּכֶם, אֶלָּא עִם הַנִּסָּיוֹן יָכִין גַּם אֶת דֶּרֶךְ הַמּוֹצָא כְּדֵי שֶׁתּוּכְלוּ לַעֲמֹד בּוֹ.

14 עַל כֵּן, חֲבִיבַי, תִּבְרְחוּ מֵעֲבוֹדַת אֱלִילִים.

15 כְּאֶל אֲנָשִׁים נְבוֹנִים אֲנִי מְדַבֵּר; שִׁפְטוּ אַתֶּם מַה שֶּׁאֲנִי אוֹמֵר:

16 כּוֹס הַבְּרָכָה שֶׁאָנוּ מְבָרְכִים עָלֶיהָ, הַאֵין הִיא הִתְחַבְּרוּת לְדַם הַמָּשִׁיחַ? הַלֶּחֶם שֶׁאָנוּ בּוֹצְעִים, הַאֵין הוּא הִתְחַבְּרוּת לְגוּף הַמָּשִׁיחַ?

17 מִשּׁוּם שֶׁהַלֶּחֶם אֶחָד, אֲנַחְנוּ הָרַבִּים גּוּף אֶחָד; שֶׁכֵּן כֻּלָּנוּ מִשְׁתַּתְּפִים בַּלֶּחֶם הָאֶחָד.

18 רְאוּ נָא אֶת עַם יִשְׂרָאֵל . הַאִם אֵין הָאוֹכְלִים מִן הַקָּרְבָּנוֹת שֻׁתָּפִים בַּמִּזְבֵּחַ?

19 וּבְכֵן מָה אֲנִי אוֹמֵר — שֶׁיֵּשׁ מַמָּשׁ בְּזִבְחֵי אֱלִילִים? שֶׁיֵּשׁ מַמָּשׁ בָּאֱלִיל?

20 לֹא! אֶלָּא מַה שֶּׁהַגּוֹיִם מַקְרִיבִים, לְשֵׁדִים הֵם מַקְרִיבִים וְלֹא לֵאלֹהִים; וְאֵינֶנִּי רוֹצֶה שֶׁתִּהְיוּ שֻׁתָּפִים לַשֵּׁדִים.

21 אֵינְכֶם יְכוֹלִים לִשְׁתּוֹת מִכּוֹס הָאָדוֹן וּמִכּוֹס הַשֵּׁדִים; אֵינְכֶם יְכוֹלִים לְהִשְׁתַּתֵּף בְּשֻׁלְחַן הָאָדוֹן וּבְשֻׁלְחַן הַשֵּׁדִים.

22 הַאִם נָעֵז לְעוֹרֵר אֶת קִנְאַת הָאָדוֹן? כְּלוּם חֲזָקִים אֲנַחְנוּ מִמֶּנּוּ?

23 הַכֹּל מֻתָּר, אַךְ לֹא הַכֹּל מוֹעִיל; הַכֹּל מֻתָּר, אַךְ לֹא הַכֹּל בּוֹנֶה.

24 אִישׁ אַל יְבַקֵּשׁ אֶת טוֹבַת עַצְמוֹ אֶלָּא אֶת טוֹבַת זוּלָתוֹ.

25 אִכְלוּ כָּל מַה שֶּׁנִּמְכָּר בַּשּׁוּק וְאַל תִּשְׁאֲלוּ שׁוּם שְׁאֵלָה שֶׁל מַצְפּוּן,

26 כִּי לַיהוה הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ.

27 אִם יַזְמִינְכֶם אִישׁ בִּלְתִּי מַאֲמִין וּרְצוֹנְכֶם לָלֶכֶת אֵלָיו, אִכְלוּ כָּל מַה שֶּׁיֻּגַּשׁ לָכֶם וְאַל תִּשְׁאֲלוּ שׁוּם שְׁאֵלָה שֶׁל מַצְפּוּן.

28 אֲבָל אִם מִישֶׁהוּ יֹאמַר לָכֶם: "זֶה נִזְבַּח לֶאֱלִיל", אַל תֹּאכְלוּ לְמַעַן הָאִישׁ שֶׁהוֹדִיעַ לָכֶם וּלְמַעַן הַמַּצְפּוּן.

29 מַצְפּוּן, אֲנִי אוֹמֵר — לֹא זֶה שֶׁלְּךָ אֶלָּא שֶׁל הָאַחֵר, שֶׁכֵּן לָמָּה שֶׁתִּשָּׁפֵט חֵרוּתִי עַל־יְדֵי מַצְפּוּנוֹ שֶׁל אַחֵר?

30 אִם אֲנִי מְבָרֵךְ וְאוֹכֵל לָמָּה שֶׁיְּדֻבַּר בִּי רָעוֹת בִּגְלַל מַה שֶּׁאֲנִי מְבָרֵךְ עָלָיו?

31 וּבְכֵן אִם תֹּאכְלוּ אוֹ תִּשְׁתּוּ, אוֹ כָּל מַה שֶּׁתַּעֲשׂוּ — עֲשׂוּ אֶת הַכֹּל לְמַעַן כְּבוֹד אֱלֹהִים. 32 אַל תִּהְיוּ מִכְשׁוֹל לֹא לַיְּהוּדִים וְלֹא לַגּוֹיִם וְלֹא לִקְהִלַּת אֱלֹהִים,

33 כְּדֶרֶךְ שֶׁגַּם אֲנִי מִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת רָצוּי לְכֻלָּם בְּכָל דָּבָר וְאֵינֶנִּי מְבַקֵּשׁ אֶת טוֹבָתִי אֲנִי, אֶלָּא אֶת טוֹבַת הָרַבִּים לְמַעַן יִוָּשְׁעוּ.

ראשונה לקורינתים יא 1:

לְכוּ בְּעִקְּבוֹתַי, כְּשֵׁם שֶׁגַּם אֲנִי הוֹלֵךְ בְּעִקְּבוֹת הַמָּשִׁיחַ. 

 

רומים פרק יד:

קַבְּלוּ אֶת הַחַלָּשׁ בָּאֱמוּנָה, אַךְ לֹא לְשֵׁם וִכּוּחִים עַל דֵּעוֹת.

2 אֶחָד מַאֲמִין שֶׁמֻּתָּר לֶאֱכֹל הַכֹּל; אַחֵר, שֶׁהוּא חַלָּשׁ, אוֹכֵל מַאֲכָלִים צִמְחִיִּים.

3 אַל יָבוּז הָאוֹכֵל לְזֶה שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל, וְזֶה שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל אַל יַחֲרֹץ מִשְׁפָּט עַל הָאוֹכֵל, שֶׁכֵּן אֱלֹהִים קִבֵּל אוֹתוֹ בְּרָצוֹן.

4 מִי אַתָּה כִּי תִּשְׁפֹּט אֶת עַבְדּוֹ שֶׁל אַחֵר? הֲרֵי בְּעֵינֵי אֲדוֹנָיו הוּא עוֹמֵד אוֹ נוֹפֵל. אַךְ הוּא יַעֲמֹד, כִּי הָאָדוֹן יָכוֹל לַעֲזֹר לוֹ לַעֲמֹד.

5 יֵשׁ אָדָם הַמַּחְשִׁיב יוֹם אֶחָד יוֹתֵר מִיּוֹם אַחֵר, וְיֵשׁ שֶׁמַּחְשִׁיב כָּל יוֹם וְיוֹם. יְהֵא כָּל אָדָם בָּטוּחַ בְּדַעְתּוֹ.

6 מִי שֶׁמַּחְשִׁיב אֶת הַיּוֹם מַחְשִׁיב אוֹתוֹ לְשֵׁם יהוה. הָאוֹכֵל אוֹכֵל לְשֵׁם יהוה, שֶׁכֵּן הוּא מוֹדֶה לֵאלֹהִים. וְזֶה שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל, לְשֵׁם יהוה אֵינוֹ אוֹכֵל וְגַם הוּא מוֹדֶה לֵאלֹהִים.

7 אִישׁ מֵאִתָּנוּ אֵינוֹ חַי אֶת חַיָּיו לְשֵׁם עַצְמוֹ וְאִישׁ אֵינוֹ מֵת לְשֵׁם עַצְמוֹ.

8 כְּשֶׁאָנוּ חַיִּים, לְשֵׁם הָאָדוֹן אָנוּ חַיִּים. כְּשֶׁאָנוּ מֵתִים, לְשֵׁם הָאָדוֹן אָנוּ מֵתִים. לְפִיכָךְ, בֵּין שֶׁחַיִּים בֵּין שֶׁמֵּתִים, לָאָדוֹן אָנוּ שַׁיָּכִים;

9 שֶׁהֲרֵי הַמָּשִׁיחַ מֵת וְקָם שׁוּב לְחַיִּים כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה אָדוֹן גַּם לַמֵּתִים גַּם לַחַיִּים.

10 וּמַדּוּעַ אַתָּה חוֹרֵץ מִשְׁפָּט עַל אָחִיךָ? מַדּוּעַ אַתָּה בָּז לְאָחִיךָ? הֲרֵי כֻּלָּנוּ נַעֲמֹד לִפְנֵי כֵּס הַמִּשְׁפָּט שֶׁל אֱלֹהִים;

11 הֲלֹא כָּתוּב: "חַי־אֲנִי, נְאֻם־יהוה, כִּי־לִי תִּכְרַע כָּל־בֶּרֶךְ וְכָל־לָשׁוֹן תּוֹדֶה לֵאלֹהִים."

12 וּבְכֵן כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ יִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן עַל עַצְמוֹ לִפְנֵי אֱלֹהִים.

13 לָכֵן אַל נִשְׁפֹּט עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ, אֶלָּא שֶׁזֶּה יִהְיֶה שִׁפּוּטְכֶם: שֶׁלֹּא יִתֵּן אִישׁ אֶבֶן נֶגֶף אוֹ מִכְשׁוֹל לִפְנֵי אָחִיו.

14 יוֹדֵעַ אֲנִי, וְגַם בָּטוּחַ אֲנִי בָּאָדוֹן יֵשׁוּעַ, שֶׁשּׁוּם דָּבָר אֵינוֹ טָמֵא בִּפְנֵי עַצְמוֹ, אֶלָּא טָמֵא הוּא לְמִי שֶׁחוֹשֵׁב אוֹתוֹ לְטָמֵא.

15 אִם בִּגְלַל הַמַּאֲכָל שֶׁלְּךָ נִגְרָם צַעַר לְאָחִיךָ, הֲרֵי שֶׁאֵינְךָ מִתְהַלֵּךְ עוֹד בְּדֶרֶךְ שֶׁל אַהֲבָה. אַל נָא תַּהֲרֹס בְּמַאֲכָלְךָ אָדָם שֶׁהַמָּשִׁיחַ מֵת בַּעֲדוֹ.

16 וּבְכֵן, שֶׁלֹּא יֵצֵא שֵׁם רַע לְמַה שֶּׁטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם;

17 כִּי מַלְכוּת אֱלֹהִים אֵינָהּ אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, אֶלָּא צֶדֶק וְשָׁלוֹם וְשִׂמְחָה בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ.

18 מִי שֶׁמְּשָׁרֵת אֶת הַמָּשִׁיחַ בְּדֶרֶךְ זוֹ, רָצוּי הוּא לֵאלֹהִים וּמְקֻבָּל עַל הַבְּרִיּוֹת.

19 לָכֵן נַחְתֹּר נָא אֶל דְּבָרִים שֶׁמְּבִיאִים לִידֵי שָׁלוֹם, וְאֶל דְּבָרִים שֶׁבְּאֶמְצָעוּתָם יִבְנֶה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ.

20 אַל תַּהֲרֹס אֶת מְלֶאכֶת אֱלֹהִים בִּגְלַל מַאֲכָל. אָמְנָם הַכֹּל טָהוֹר, אַךְ רַע הַמַּעֲשֶׂה כְּשֶׁאָדָם אוֹכֵל וְהָאֲכִילָה הִיא לְמִכְשׁוֹל.

21 מוּטָב שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל בָּשָׂר וְלֹא לִשְׁתּוֹת יַיִן וּלְהִמָּנַע מִכָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ בּוֹ כְּדֵי לְהַכְשִׁיל אֶת אָחִיךָ.

22 יֵשׁ לְךָ אֱמוּנָה, חֲיֵה בָּהּ בְּעַצְמְךָ לִפְנֵי אֱלֹהִים. אַשְׁרֵי הָאָדָם שֶׁאֵינוֹ מַרְשִׁיעַ אֶת עַצְמוֹ בְּמַה שֶּׁהוּא בּוֹרֵר לוֹ.

23 אַךְ הָאוֹכֵל וּבְלִבּוֹ סָפֵק — אָשֵׁם, כִּי לֹא מִתּוֹךְ אֱמוּנָה פָּעַל. וְכָל מַה שֶּׁאֵינוֹ מִתּוֹךְ אֱמוּנָה חֵטְא הוּא.

 

 

ראשונה לטימותיאוס ד 1-5:

1 הָרוּחַ אוֹמֶרֶת בְּפֵרוּשׁ, שֶׁבִּרְבוֹת הַיָּמִים יִסְטוּ אֲנָשִׁים מִן הָאֱמוּנָה וְיִפְנוּ לְרוּחוֹת מַטְעוֹת וּלְתוֹרוֹת שֶׁל שֵׁדִים,

2 בְּאֶמְצָעוּת מַטִּיפֵי כָּזָב מִתְחַסְּדִים אֲשֶׁר מַצְפּוּנָם שֶׁלָּהֶם קָהָה כְּחוּשִׁים שֶׁקָּהוּ בְּבַרְזֶל מְלֻבָּן.

3 הַלָּלוּ יַאַסְרוּ לָשֵׂאת אִשָּׁה וְיַטִּילוּ אִסּוּר עַל מִינֵי מַאֲכָל אֲשֶׁר בְּרָאָם אֱלֹהִים לְמַעַן יֹאכְלוּם בְּתוֹדָה הַמַּאֲמִינִים וְיוֹדְעֵי הָאֱמֶת.

4 הֵן כָּל מַה שֶּׁבָּרָא אֱלֹהִים טוֹב הוּא, וְאֵין לִפְסֹל דָּבָר אִם אוֹכְלִים אוֹתוֹ בִּבְרָכָה,

5 שֶׁכֵּן הוּא מְקֻדָּשׁ בִּדְבַר אֱלֹהִים וּבִתְפִלָּה.

 

הבה נסכם בקצרה את הכתוב בפסוקים שקראנו עד כה:

א. הברית החדשה שהוקמה בדמו של ישוע המשיח אינה אוסרת על אכילת חיה או מאכל כלשהו.

 

ב. ההנחיה של שאול מתמקדת בעדות של המאמין עבור חסרי האמונה ולא במאכל עצמו.

 

ג. המאמין בישוע יודע שאין ממש באלילים. ז"א, לא קיים אליל בשם "בעל" היושב בשמיים ושולט על תחום זה או אחר. כל האמונה הזו יסודה בהשפעה של השדים והשטן.

למרות זאת, אילו ישתתף המאמין בישוע בארוחה שבה נאכל בשר שהוקרב לאליל, וכל הנוכחים מבינים ומאמינים שהשתתפות בארוחה כמוה כהשתתפות בזבח לאליל, כי אז אסור למאמין לקחת חלק באירוע שכזה. השתתפותו תפגע בעדותו ושם אלוהים יחולל.

 

ד. מאמין בישוע יכול לקנות בשר בשווקים גם אם הקצב או המוכר הקריב את הבשר לאלילו.

המאמין אינו משתתף עם המוכר בארוחה ולכן עדותו אינה נפגמת.

 

ה. למרות שלמאמין בישוע יש את החירות המלאה לאכול כל דבר בהודיה לאלוהים הרי שראוי להימנע מאוכל שאינו כשר במידה והדבר פוגם באפשרות של המאמין להיות בקשר עם חסרי אמונה או להזמינם לביתו.

 

ו. אין כל זכות למאמין השומר כשרות להטיל דופי במאמין הנהנה מהחירות לאכול את מה שאלוהים איפשר לו.

ז. אין כל זכות למאמין הנהנה מהחירות לאכול כל מאכל להכריח או להטיל דופי במאמין שהחליט להימנע ממאכל זה או אחר.

 

הלוואי שנעשה את הכל במצפון נקי ולכבוד אלוהים.

 

ג. "בשר הנחנק"

בספר מעשי השליחים פרק ט"ו פסוקים 19-21 , 28-29 מוזכר איסור על אכילת בשר הנחנק.

מעשי השליחים ט"ו 19-21:

19. "…על כן אני פוסק שלא להקשות על אותם אנשים מן הגויים אשר שבים אל אלוהים,

20. אלא לכתוב אליהם להימנע מטומאות אלילים ומזנות, מבשר הנחנק ומן הדם.

21. הרי למשה יש מדורות קדומים אנשים המכריזים אותו בכל עיר ועיר, ומדי שבת הוא נקרא בבתי הכנסת."

מעשי השליחים ט"ו 28-29:

28. "…נראה לרוח הקודש ולנו שלא להטיל עליכם שום מעמסה נוספת מלבד הדברים הנחוצים האלה:

29. להימנע מזבחי אלילים ומדם, מבשר הנחנק ומן הזנות. אם תשמרו מאלה תיטיבו לעשות. שלום לכם."

בתקופה המדוברת, גויים רבים שמעו את בשורת הישועה והאמינו בישוע כגואלם ומושיעם מן החטא.

אותם גויים באו מרקע פגאני ולא ידעו דבר בנוגע לכשרות.

אותם גויים התחברו בקהילות הקיימות שבהן היו בתחילה רוב יהודי. היהודים המאמינים שעדיין שמרו על כשרות אם מתוך הרגל ואם מתוך מצפון או חוסר בגרות רוחנית, נפגעו ואף התפלצו נוכח ההרגלים הפסולים של אחיהם הגויים.

למרות שלגוי המאמין יש את החירות המלאה לאכול בשר שאינו כשר, הרי שלמען אחדות הקהילה, כדאי מאוד שהגוי המאמין ימנע ממספר הרגלים כדי לתרום לאחדות בגוף המשיח ובמיוחד בקהילה שבה הוא משתחווה.

ראוי שהגוי המאמין לא ישתתף בארוחות במקדשי האלילים שבהם האוכל הוקרב לאליל.

ראוי שהגוי ימנע מאכילת בשר שנחנק – הכוונה לחיה שהומתה בחניקה ולא בשחיטה כך שדמה ישפך החוצה.

על הגוי המאמין נאסר ללכת אל המקדשים האליליים למרות שהוא יודע שאין אמת באליל. במקדשים הללו נערכו אורגיות מין כחלק מעבודת האלילים ונוכחות המאמין שם ולו למטרה נעלה של בישור, אינה תורמת לאחדות בקהילתו.

כדאי יותר שהמאמין הגוי יראה שחל שינוי בחייו ולא יחזור להרגלים שהיו קשורים לחייו בעבר שלפני שנושע ושפוגעים קשות ברגשי שאר בני הקהילה ושעלולים להביא לפירוד וריחוק בין מאמינים גויים ליהודים.

בתחומי המוסר וחיי האישות ראוי מאוד שהגוי המאמין יאמץ את הכללים שבתורה (ויקרא י"ח 6-20). כל זאת למען שכל אברי גוף המשיח יראו דרך אחת של אמונה וכך שמו של המשיח יתפאר בתוכם.

בספר בראשית פרק ט' פסוק 4 נאמר:

"…אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו."

פסוקים דומים כתובים במראי המקומות הבאים: ויקרא ז' 26, י"ז 12-14, י"ט 26, דברים י"ב 16, 23, ט"ו 23, שמואל א' י"ד 32-34, יחזקאל ל"ג 25.

אלוהים ציווה על שחיטה ושפיכת הדם כי נפש החיים נמצאת בדם.

לאור הכתוב בפסוקים אלו ניתן להסיק שאלוהים קבע את האיסור לאכול חיה בעודה בחיים אלא לשחטה ולשפוך את דמה כדי להדגיש את הכבוד לחיים.

האם דבר אלוהים אוסר על מאמין כלשהו לאכול מוצר המבוסס על דם חיה?

לא!

פעולת הוצאת הדם מן החיה בעת השחיטה מציינת את הוצאת נפשה. כעת הבשר נתון לאדם לאוכלו. הנפש עצמה איננה נשארת בשלולית הדם.