מצוות התורה – שיעור מס' 4

Print Friendly

דיני קורבנות

להזכירנו:

א.         עוד לפני שהתורה והמצוות ניתנו, אנשים נושעו על סמך אמונה (כגון, נוח ואברהם). כלל זה נשאר תקף גם לאחר שניתנו המצוות על־ידי משה רבנו (חבקוק ב 4).

ב.         אף אדם אינו יכול לקיים את כל המצוות בשלמותן, ולכן כולם נמצאים אשמים וארורים לפני אלוהים (דברים כז 26; קוהלת ז 20).

 

אם כן, לשם מה ניתנו מצוות התורה?

1.         גלטים ג 23-25

            לִפְנֵי בּוֹא הָאֱמוּנָה (ישוע) נִשְׁמַרְנוּ תַּחַת יַד הַתּוֹרָה, כְּלוּאִים הָיִינוּ לִקְרַאת הָאֱמוּנָה (ישוע) הָעֲתִידָה לְהִגָּלוֹת. לְפִיכָךְ הָיְתָה הַתּוֹרָה אוֹמֶנֶת הַמַּדְרִיכָה אוֹתָנוּ אֶל הַמָּשִׁיחַ, לְמַעַן נֻצְדַּק עַל־יְדֵי אֱמוּנָה (ישוע). אֲבָל לְאַחַר בּוֹא הָאֱמוּנָה (ישוע) אֵינֶנּוּ נְתוּנִים עוֹד לְמָרוּת הָאוֹמֶנֶת.

2.         קולוסים ב 16-17

            לָכֵן אִישׁ אַל יַחֲרֹץ עֲלֵיכֶם מִשְׁפָּט עַל־דְּבַר מַאֲכָל וּמַשְׁקֶה אוֹ עַל־דְּבַר מוֹעֵד, רֹאשׁ חֹדֶשׁ אוֹ שַׁבָּת, אֲשֶׁר הֵם צֵל הַדְּבָרִים הָעֲתִידִים לָבוֹא, אֲבָל הַגּוּף הוּא שֶׁל הַמָּשִׁיחַ.

3.         אל הגלטים ב' 16:

            "וכיוון שיודעים אנו כי האדם אינו נצדק בקיום מצוות התורה, אלא באמונת המשיח ישוע, האמנו גם אנחנו במשיח ישוע, למען נוצדק מתוך אמונה במשיח ולא בקיום מצוות התורה, שכן בקיום מצוות התורה לא יוצדק כל בשר."

 

כמו שמצוות ודינים רבים אחרים ניתנו כסמל לפעולת הישועה של המשיח, כך גם דיני הקורבנות מהווים סמל המתאר את הקורבן הנצחי שהמשיח הציג עבור חטאינו (עברים ח 5: הקורבנות והמקדש כתבנית).

"חיים תמורת חיים"

עוד מבראשית, אלוהים לימד את בני האדם את העיקרון שלפיו הכפרה על חטא אפשרית רק על־ידי שפיכת דם – "חיים תמורת חיים"

לאחר שאדם וחווה חטאו בגן־עדן, הם מתו מבחינה רוחנית; כלומר, נותק הקשר שהיה להם עם אלוהים קדוש. מעתה ואילך בני אדם לא נולדים טהורים ובהתחברות עם אלוהים אלא צריכים להיוולד מחדש מבחינה רוחנית. כתוצאה מהחטא, תומתם אבדה. הם ניסו לכסות את ערוותם בעלי תאנה: "וַתִּפָּקחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, וַיֵּדְעוּ, כִּי עֵירֻמִּם הֵם; וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת" (בראשית ג 7), אבל אלוהים החליפם בבגדי עור (פסוק 21). בעשותו זאת, אלוהים לימד את אדם וחווה מספר עקרונות:

א.         חטא גורם לנתק בינינו לבין אלוהים קדוש וטהור.

ב.         יצור חי היה צריך למות כדי לכסות על תוצאות חטאם: " וַיַּעַשׂ יהוה אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם" (בראשית ג 21).

ג.          הקורבן שאלוהים סיפק היה תמים, ללא חטא או אשמה (ראה לדוגמה: בראשית כב). 

ד.         את אלוהים מספקים על פי תנאיו, ולא תנאינו (ראה: ויקרא י).

 

מאוחר יותר אלוהים קיבל את קורבן הדם של הבל אך דחה את קורבן פרי האדמה (הצמחי) של קין: "וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים; וַיָּבֵא קיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַיהוָה; וְהֶבֶל הֵבִיא גַם־הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן; וַיִּשַׁע יהוה, אֶל־הֶבֶל וְאֶל־מִנְחָתוֹ; וְאֶל־קיִן וְאֶל־מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה" (בראשית ד 3-5). בדחיית הקורבן, אלוהים הבהיר שקורבן חייב לבוא מן החי כדי להדגיש את המחיר הגבוה של הכפרה.

בספר ויקרא יז 11 אלוהים לימד את עמו – דרך מצוות התורה – שהדם בנפש יכפר:"כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא, וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל־הַמִּזְבֵּחַ, לְכַפֵּר עַל־נַפְשֹׁתֵיכֶם; כִּי־הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר;" כלומר, רק כפרת דם יכולה לכפר על חטא (חיים תמורת חיים). ובהמשך אלוהים ציווה להתחיל ולסיים אירועים חגיגיים בהעלאת קורבנות בבית המקדש. העם היה צריך להביא את הקורבן לפני אלוהים, משום שהחטאים נעשו נגד אלוהים. לכן, רק הוא רשאי לקבל את התשלום ולסלוח.

אלוהים רצה ללמד את עמו: כל חטא יוצר ניתוק; גם אם נעשה בשגגה, נדרש קורבן. דם הקורבן הוא המחיר היחידי שמתקבל על מנת לכפר על חטא ולשקם את הקשר שנותק בין אדם חוטא לאלוהים קדוש. אלוהים דרש את הקורבנות וזאת כדי להכין את בני ישראל ליום שבו המשיח (אלוהים הבן) ירד לעולם בדמות אדם וישלם בדמו הטהור את מחיר כפרת חטאינו

מדוע אלוהים קבע מחיר כה גבוה ובלתי ניתן להשגה – דם קדוש – כדי לכפר על חטא?

עלינו לזכור שהחטא של אדם וחווה הכניס לבריאה את המוות והזיהום הרוחני. מאחר שכל הבריאה הייתה תחת קללת החטא, לא היה בא דבר תמים וטהור שיכל לשמש כפרה נצחית עבור חטאי האדם.

אלוהים לא נטמא על ידי חטאם של אדם וחווה. אלוהים יכל לבחור בין להשמיד את הבריאה ולברוא חדשה וטהורה לבין לפעול בחסדו כדי לתקן. כפרת החטאים של בני האדם היא בחירת חסד בידו של אלוהים. אלוהים בחסדו בחר להושיע את בני האדם ולא להשמידם ולברוא בריאה אחרת.

תוכנית הישועה של אלוהים הציגה לעולם את צדקתו, קדושתו ואת אהבתו. אלוהים החליט לבוא לעולם בדמות אדם כדי לשלם בדמו הטהור מחטא את כפרת החטאים של בני האדם. מי שיאמין בו כמושיע מן החטא וימסור את חייו בידו, יוושע מקללת החטא, רוח אלוהים תשכון בו ומובטח לו שישכון לנצח עם אלוהים (ישעיה נ"ג, בשורת יוחנן ג' 16-19).

מדוע אלוהים קבע כזה מחיר גבוה ויקר?

א.      כך כל בני האדם יבינו שאין ביכולתם להושיע את עצמם מקללת החטא ויפנו לאלוהים לכפרה.

ב.      להראות לכל בני האדם את גודל אהבת אלוהים אותנו – יוחנן ג' 16: "כי כה אהב אלוהים את העולם עד כי נתן את בנו יחידו למען לא יאבד כל המאמין בו, אלא ינחל חיי עולם." (ראה גם זכריה ג', ישעיה נ"ג)

 

אוהל מועד ובית המקדש: הכל סביב הקורבנות

מיד לאחר מתן התורה בסיני, אלוהים נתן למשה הנחיות מפורטות לבניית אוהל מועד, בו אלוהים עתיד לשכון. המזבח, שעליו יעלו קורבנות, יעמוד בפתח אוהל מועד – ממש מול פני אלוהים.

אוהל המועד כלל פרטים רבים. אלוהים דרש ממשה לבנות את הכל לפי תבנית שהראה לו בהר סיני: "וּרְאֵה וַעֲשֵׂה, בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר־אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר" (שמות כה 40).

אוהל המועד, ומאוחר יותר בית המקדש, מהווים תבנית, צל של בית אלוהים השמימי (אל העברים ט'-י'). כמו שאוהל מועד היה סמל, צל של דבר שמימי, ניווכח שגם הקורבנות שהועלו על המזבח הארצי, היו סמל, צל של קורבן נצחי ועליון.

בספר ויקרא אלוהים מפרט את הכללים שעל פיהם עתידים בני ישראל להעלות את הקורבנות על המזבח. לאורך פרקים רבים אלוהים מפרט את סוגי הקורבנות לשמותיהם, ואיתם הוראות ביצוע מפורטות עד לפרטים הקטנים ביותר.

למעשה, עבודת הכוהנים בכל הקשור להעלאת הקורבנות איננה עבודה פשוטה כלל ועיקר. ריבוי הפרטים לאורך פרקים רבים יחסית, נועד ללמד את עם ישראל והכוהנים את החשיבות שאלוהים מעניק לנושא הקורבנות. בדרך זו, בני ישראל יבינו כי כפרת החטאים איננה נושא שולי במסגרת ההתחברות עם אלוהים והעבודה בקודש, אלא נושא מרכזי וחשוב ביותר.

העיקרון הזה נועד להכין את כל בני האדם, ובמיוחד את עם ישראל, ליום שבו המשיח יבוא וישלם בחייו את מחיר חיינו הנצחיים (ישעיהו נג 6 – מומלץ ללמוד את כל הפרק).

עד כמה חשוב למלא את ההנחיות הללו ככתבם וכלשונם?

אלוהים לימד את גודל החשיבות בספר ויקרא פרק י 1-2: "וַיִּקְחוּ בְנֵי־אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת; וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי יהוה אֵשׁ זָרָה, אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם׃וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יהוה וַתֹּאכַל אוֹתָם, וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יהוה."

שני בני אהרון, נדב ואביהוא, עסקו במלאכת הקורבנות. הם סטו מן ההוראות שאלוהים נתן בכל הנוגע להדלקת האש וההקרבה – ונענשו בו במקום במוות.

עוצמת העונש הייתה כואבת וקשה ביותר, אך נועדה ללמד את שאר הכוהנים ואת עם ישראל שאת הוראות אלוהים יש למלא בדייקנות. כל סטייה, כמוה כהקרבת אש זרה! כלומר, עבודה שלא על פי רצון אלוהים אינה מכבדת אותו.

 

האם כפרת חטאים ניתנת על סמך הקרבת קורבנות בלבד?

מיכה הנביא אומר בפרק ו 6-8: "בַּמָּה אֲקַדֵּם יהוה, אִכַּף לֵאלֹהֵי מָרוֹם? הַאֲקַדְּמֶנּוּ בְעוֹלוֹת, בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָׁנָה? הֲיִרְצֶה יהוה בְּאַלְפֵי אֵילִים, בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי־שָׁמֶן? הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי, פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי? הִגִּיד לְךָ, אָדָם, מַה־טּוֹב וּמָה־יהוה דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ: כִּי אִם־עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם־אֱלֹהֶיךָ!"

הנביא מבהיר שאלוהים אינו חפץ בעולות אם לב העם ותכונותיו לא משקפים את טוהרו וקדושתו של אלוהים. הנביא מדגיש שהקורבנות אינן מטרה, אלא אמצעי חינוכי הדרכתי. הקורבנות הן צל וסמל של קורבן עליון – המשיח ישוע.

למרות שבמסגרת ברית משה חלה חובה להעלות קורבנות כדי לכפר חטאים, הרי שסליחתו של אלוהים איננה ניתנת על סמך הימצאות הקורבן על המזבח, אלא רק אם לקורבן התלוותה אמונה כנה של המקריב (ראה גם ישעיהו נט, סד; שמואל א טו 22).

והיום – איפה אפשר להעלות קורבנות?

מאוחר יותר, כאשר עם ישראל שכן בארץ ההבטחה, במקומו הקבוע, בית המקדש החליף את אוהל מועד כמקום משכנו של אלוהים בתוך עמו (דברים כ"ו 2).

מכיוון שאת הקורבנות חייבים להעלות רק בבית המקדש, ומאחר שבית המקדש חרב, אין כעת כל אפשרות או דרך להעלות קורבנות (עברים ג 1-6, פרקים ז–ח; דניאל ט 26).

ובכן, איך אפשר להיטהר בימינו, ללא האמצעים שאלוהים קבע לטיהור – ללא קורבנות ובלי משכן או בית מקדש?

 

א. מהי הדיעה היהודית רבנית בכל הנוגע לקורבנות בימינו?

מאז שחרב בית המקדש בשנת 70 לספירה, לא ניתן למלא את מצוות התורה בכל הנוגע לקורבנות. העיקרון נכון לכל המצוות הקשורות במקדש. לפיכך אימצה היהדות הרבנית שלושה עקרונות שמהווים תחליף לקורבנות.

א. תפילה -  לאור הנאמר בספר הנביא הושע י"ד 2-3: "שובה ישראל עד יהוה אלוהיך, כי כשלת בעווניך. קחו עימכם דברים ושובו אל יהוה, אימרו אליו כי תישא עוון וקח טוב ונשלמה פרים שמתינו…"

ב. גמילות חסדים

ג.  תשובה

כל העקרונות הללו כל כך נפלאים ובעלי חזות דתית נפלאה (מיכה ו' 6-8) אך במקרה הנוכחי מקורם בעוון.

הסיבה שהיהדות הרבנית אימצה את העקרונות הללו נובעת מתוך דחייתם את ישוע המשיח. מכיוון שלא קיבלו את ישוע כמשיח שבא להקים את הברית החדשה המובטחת על ידי ירמיה הנביא, הם אוחזים בדיעה שמצוות ברית משה עדיין בתוקף.

מציאת תחליפים (מפאת חוסר בית מקדש) בעלי חזות קדושה אינה מקובלת על אלוהים מכיוון שהם נובעים מלב הדוחה את המשיח המובטח, בחירו של אלוהים. פעולה זו נועדה להמציא דרך שונה לצדקה אך כזו שאלוהים אינו מכבד (אל הרומים ט' 30 – י' 4). ההולכים בדרך זו ודוחים את מושיעם היחיד, מביאים על עצמם את זעם אלוהים ולא את חסדו ורחמיו.

כל עוד עם ישראל דוחה את ישוע המשיח, כל עשייה דתית איננה נחשבת כרצויה לאלוהים. את אלוהים מרצים כאשר פועלים רק על פי רצונו מתוך אמונה ואהבה כנה.

ב. קורבן אחד . . . ולתמיד -

ירמיהו הנביא ניבא שאלוהים יכרות ברית חדשה עם עמו, וכי ברית זו תכלול סליחת חטאים (לא 30-33). הברית החדשה הזאת נחתמה בדמו של ישוע המשיח ובתקומתו מן המתים.

ל הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם-יְהוָה; וְכָרַתִּי, אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת-בֵּית יְהוּדָה–בְּרִית חֲדָשָׁה. 

לא לֹא כַבְּרִית, אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת-אֲבוֹתָם, בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם, לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:  אֲשֶׁר-הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת-בְּרִיתִי, וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם–נְאֻם-יְהוָה. 

לב כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם, נְאֻם-יְהוָה, נָתַתִּי אֶת-תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם, וְעַל-לִבָּם אֶכְתְּבֶנָּה; וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים, וְהֵמָּה יִהְיוּ-לִי לְעָם. 

לג וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד, אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת-אָחִיו לֵאמֹר, דְּעוּ, אֶת-יְהוָה:  כִּי-כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד-גְּדוֹלָם, נְאֻם-יְהוָה–כִּי אֶסְלַח לַעֲו‍ֹנָם, וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר-עוֹד. 

 

בספר בשורת מתי פרק כ"ו 26-28 ישוע המשיח אמר:

26. "…כאשר אכלו לקח ישוע לחם, ברך ובצע ונתן לתלמידים באומרו: "קחו ואיכלו, זה גופי."

27. לקח את הכוס, ברך ונתן להם באומרו: "שתו ממנה כולכם,

28. כי זה דמי, דם הברית החדשה הנשפך בעד רבים לסליחת חטאים…"

 

לכן, כל המקבל את ישוע כאדון ומושיע, הוא "מכוסה בדמו" של המשיח ומוגן מזעם אלוהים. את זה כבר ניבא ישעיהו הנביא:

"וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ, מְדֻכָּא מֵעֲוֹנֹתֵינוּ; מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו, וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא־לָנוּ. כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ, אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ; וַיהוה הִפְגִּיעַ בּוֹ אֵת עֲוֹן כֻּלָּנוּ … וַיהוה חָפֵץ דַּכְּאוֹ הֶחֱלִי, אִם־תָּשִׂים אָשָׁם נַפְשׁוֹ, יִרְאֶה זֶרַע יַאֲרִיךְ יָמִים; וְחֵפֶץ יהוה בְּיָדוֹ יִצְלָח" (נג 5-6, 10).

 

דניאל הנביא מציין בפרק ט 22-27 את התאריך בו נכרת המשיח – את היום שבו נכנסה הברית החדשה לתוקף:

24 שָׁבֻעִים שִׁבְעִים נֶחְתַּךְ עַל־עַמְּךָ וְעַל־עִיר קָדְשֶׁךָ, לְכַלֵּא הַפֶּשַׁע ולחתם וּלְהָתֵם חטאות חַטָּאת וּלְכַפֵּר עָוֹן וּלְהָבִיא צֶדֶק עֹלָמִים וְלַחְתֹּם חָזוֹן וְנָבִיא וְלִמְשֹׁחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים.

25 וְתֵדַע וְתַשְׂכֵּל מִן־מֹצָא דָבָר לְהָשִׁיב וְלִבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם עַד־מָשִׁיחַ נָגִיד שָׁבֻעִים שִׁבְעָה, וְשָׁבֻעִים שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם תָּשׁוּב וְנִבְנְתָה רְחוֹב וְחָרוּץ, וּבְצוֹק הָעִתִּים.

26 וְאַחֲרֵי הַשָּׁבֻעִים שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם יִכָּרֵת מָשִׁיחַ וְאֵין לוֹ, וְהָעִיר וְהַקֹּדֶשׁ יַשְׁחִית עַם נָגִיד הַבָּא…

 

דברי הנביא דניאל מאוד ברורים בנוגע לתקופה ואף לתאריך בו נכרת המשיח:

תקופה:   לפני חורבן בית שני (שאירע בשנת 70 לספירה).

תאריך:    מי שיעמיק יותר בלימוד דברי הנביא יגיע למסקנה שהתאריך המדויק לכריתת המשיח הוא חודש ניסן (חג הפסח) בשנת 32 לספירה. בדיוק במועד זה ישוע, המשיח היהודי המובטח, נכרת – נצלב כקורבן כפרה עבור חטאינו.

               (ללימוד מעמיק בנושא זה מומלץ לגשת לאתר "YESHUA" / שיעורים / תנ"ך / דניאל הנביא / שיעור מס' 9 על דניאל פרק ט).

מי שלא מקבל את ישוע כאדון ומושיע, מורד בתורה (גלטים ג 23-25) ואינו רצוי בעיני אלוהים; הוא רחוק ממנו ומישועתו. גם אם יבנה מחדש את בית המקדש ויציב בו כוהנים, הקורבנות יהיו כאש זרה בעיני אלוהים.

מחבר האיגרת אל העברים מתאר באיגרת את עליונותה של הברית החדשה על פני כל ברית אחרת.

המחבר מסביר בדרך שאינה משתמעת לדו פנים שקורבנו של ישוע עבור חטאינו היה קורבן נצחי וכל מי שמאמין שישוע שילם בדמו את מחיר כפרת חטאיו, הריהו נושע ולתמיד.

מי שמקבל באמונה את קורבנו של ישוע, אינו זקוק יותר לקורבן חטאים נוסף.

להלן מבחר ציטוטים מאיגרת אל העברים  פרקים ז' – י'ג.

פרק ז' 11-28:

11. לכן אילו הושגה שלמות על-ידי כהונת לוי, שבזמנה קבל העם את התורה, מה צריך עוד שיקום כהן אחר על-דברתי מלכי-צדק ולא יקרא על-דברתי אהרן?

12. אכן כאשר משתנית הכהונה, מן ההכרח שתשתנה גם התורה.

13. ומי שנאמר עליו הדבר הזה שיך לשבט אחר אשר איש מבניו לא שרת במזבח.

14. הן גלוי וידוע שאדוננו צמח מיהודה, שבט אשר משה לא דבר עליו דבר בעניין כהונה.

15. וזה ברור עוד יותר כאשר, בדומה למלכי-צדק, קם כוהן אחר

16. שהיה לכוהן לא על-פי תורת חוקים התלויה בבשר ודם, אלא מתוקף כוח החיים שאין להם הפסק.

17. הן העיד עליו, "אתה-כוהן לעולם על-דברתי מלכי-צדק."

18. ואכן המצווה שניתנה בעבר מתבטלת בגלל חולשתה ואי יכולתה להועיל,

19. שכן התורה לא השלימה דבר; לעומת זאת באה תקווה טובה יותר ועל-ידיה אנחנו מתקרבים לאלהים.

20. וכשם שזה לא היה בלי שבועה –

21. אמנם הללו היו לכוהנים בלי שבועה, אך הוא בשבועה, על-ידי האומר לו, "נשבע יהוה ולא ינחם, אתה-כוהן לעולם על-דברתי מלכי-צדק"

22. כך גם טובה יותר הברית אשר ישוע נהיה ערב לה.

23. ורבים היו לכוהנים, כי המות מנעם מלהמשיך בכהונה.

24. אבל זה, מכיוון שהוא נשאר לעולם, יש לו כהונה שאיננה עוברת.

25. לכן הוא גם יכול להושיע לנצח את הבאים לאלהים דרכו, כי חי הוא תמיד כדי להפגיע בעדם.

26. אכן כוהן גדול כזה יאה לנו –  קדוש, תמים, טהור, נבדל מחוטאים ונישא מעל השמים,

27. אשר אינו צריך יום יום, ככוהנים הגדולים, תחילה להקריב קורבנות על חטאיו ואחרי כן על חטאי העם; כי זאת עשה אחת ולתמיד בהקריבו את עצמו.

28. הן התורה מינתה בני אדם חלשים לתפקיד של כוהנים גדולים, אך דבר השבועה שנאמר לאחר התורה העמיד את הבן אשר הושלם לעולם.

מחבר האיגרת מציין שכהונתו של ישוע ככוהן גדול הייתה עליונה לזו של כהונת בני לוי ששרתו במקדש. אילו הושגה שלמות על ידי כהונתם של בני לוי, לא היה כל צורך בכהונתו של ישוע. מכיוון שישוע המשיח היה שלם וללא חטא, הרי שקורבנו שלם ונצחי. לאחר שהקריב עצמו בעבור חטאינו, אין לנו צורך בקורבנות נוספים.

 

פרק ט' 11-15 (מומלץ לקרא את כל הפרק)

11. אבל המשיח, בבואו להיות כוהן גדול לטובות העתידות, עבר במשכן גדול ומושלם יותר שאינו מעשה ידים – כלומר, שאינו שיך לבריאה הזאת

12. ובדמו הוא, ולא בדם שעירים ועגלים, נכנס אחת ולתמיד אל הקודש והשיג פדות עולמים;

13. שכן אם דם פרים ושעירים ואפר הפרה, בהיזרקם על הטמאים, יקדשו עד כדי לטהר את הגוף,

14. על אחת כמה וכמה דמו של המשיח אשר הקריב עצמו לאלוהים ברוח עולמים ובלא מום – יטהר את מצפוננו ממעשי מות כדי שנעבוד את אלהים חיים.

15. לכן הוא מתווך לברית חדשה, ועל-ידי כך – מאחר שמת לפדות מן הפשעים אשר נעשו בימי הברית הראשונה – יקבלו המקוראים את נחלת עולם המבטחת.

 

פרק י' פסוקים 1-24:

1. התורה, אשר צל הטובות העתידות בה ולא עצם צלם הדברים, אף פעם אינה יכולה להביא לידי שלמות על-ידי אותם הקורבנות את הבאים להקריבם בהתמדה שנה בשנה.

2. אילו יכלה לעשות כן, היתה מופסקת הקרבתם; כי לאחר שהמשרתים בקודש היו נטהרים פעם אחת, לא היתה בהם עוד הכרת חטא.

3. אבל יש בקורבנות הללו זכרון חטאים מדי שנה בשנה,

4. שכן דם פרים ושעירים אינו יכול להסיר חטאים.

5. לכן בהיכנסו אל העולם הוא אומר: "זבח ומנחה לא-חפצת, גוף כוננת לי;

6. עולה וחטאה לא שאלת.

7. אז אמרתי: הנה-באתי – במגילת-ספר כתוב עלי – לעשות-רצונך, אלהי."

8.באומרו לעיל, "זבח ומנחה ועולה וחטאה לא חפצת אף לא שאלת", אשר מקריבים אותם על-פי התורה,

9. ובאומרו אחרי כן, "הנה באתי לעשות רצונך", מסיר הוא את הראשונה כדי להקים את השניה.

10. ובאותו הרצון מקודשים אנחנו על-ידי הקרבת גופו של ישוע המשיח פעם אחת ולתמיד.

11. כל כוהן עומד יום יום לשרת בקודש ומקריב פעמים רבות את אותם הקורבנות אשר אף פעם אינם יכולים להסיר חטאים.

12. אבל זה, לאחר שהקריב קורבן אחד על החטאים, ישב לימין האלהים לתמיד

13. ומאז הוא מחכה עד אשר יושתו אויביו הדום לרגליו,

14. שכן בקורבן אחד השלים לתמיד את המקודשים.

15. וגם רוח הקודש מעידה לנו על זאת, כי לאחר שאמר,

16. "זאת הברית אשר אכרות איתם אחרי הימים ההם, נאם-יהוה: נתתי את-תורתי בקרבם ועל-לבם אכתבנה",

17. הוא אומר, "ולעוונם ולחטאתם לא אזכר-עוד.

18. ובמקום שהללו נסלחים אין עוד קרבן על חטאים.

19. לכן, אחי, מכיוון שיש לנו בטחון להיכנס אל הקודש בדם ישוע,

20. בדרך חדשה וחיה אשר הוא חנך לנו דרך הפרוכת, שהיא בשרו,

21. ובהיות לנו כהן גדול על בית אלוהים,

22. נתקרבה נא בלבב שלם ובמלוא ודאות האמונה, כשלבותינו מטוהרים מהרשעת מצפון והגוף רחוץ במים טהורים.

23. נחזיקה נא בתקווה שאנו מצהירים עליה ואל נמוט, שכן נאמן המבטיח.

24. נשים לבנו איש אל רעהו, לעורר זה את זה לאהבה ולמעשים טובים.

 

פרק י"ב פסוקים 22-29:

22. אתם באתם אל הר ציון ואל עיר אלהים חיים, אל ירושלים השמימית ואל רבבות המלאכים, אל עצרת,

23. אל קהילת הבכורים הכתובים בשמים, אל אלוהים שופט הכל, אל רוחות הצדיקים שנעשו מושלמים,

24. אל ישוע מתווך הברית החדשה ואל דם ההזיה המיטיב דבר מדם הבל.

25. לכן היזהרו פן תסרבו למדבר, שכן אם לא נמלטו אלה שסירבו למדבר על הארץ, על אחת כמה וכמה לא נימלט אנחנו אם נסור מהמדבר מן השמים,

26. אשר קולו הרעיש אז את הארץ ועתה הבטיח באומרו, "עוד אחת ואני מרעיש לא את-הארץ בלבד, אלא גם את-השמים."

27. "עוד אחת" מציין את הסרת הדברים המתמוטטים – כגון דברים שנעשו — למען יישארו הדברים אשר לא ימוטו.

28. וכיוון שאנו מקבלים מלכות אשר לא תימוט, נהיה נא מכירי טובה ובהכרה זאת נעבוד את אלהים כרצונו, בחסידות וביראה;

29. כי אלוהינו אש אוכלה הוא.

 

פרק י"ג 15-16:

15. לכן בכל עת נקריבה בתווכו זבח תודה לאלהים, כלומר, פרי שפתים המודות לשמו.

16. ואל תשכחו לגמול חסד ולשתף את הזולת באשר לכם, כי זבחים כאלה יערבו לאלהים…"

 

דברי מחבר האיגרת אל העברים מאוד ברורים:

מצוות הקורבנות שבתורה היו צל וסמל לקורבן הנצחי שישוע המשיח נתן בדמו.

המאמין בישוע כמושיעו מן החטא, זוכה לכפרת חטאים נצחית.

המאמין בישוע אינו צריך להקריב קורבנות נוספים בבית המקדש.

מרגע שנושענו, חיינו שייכים למושיענו ישוע. הוא פדה אותנו מעונש החטא וכעת חיינו שייכים לו.

מסיבה זו אומר שאול השליח באיגרת אל הרומים פרק י"ב 1:

"ובכן, אחי, בגלל רחמי אלוהים אניע מבקש מכם שתמסרו את גופכם קורבן חי, קדוש ורצוי לאלוהים. כך תעבדוהו עבודה שבלב…"

 

דניאל הנביא בפרק ט 22-27 גם מלמד אודות האירועים שיבואו על עם ישראל עד לחזרתו של המשיח ישוע באחרית הימים.

מדברי הנביא אנו למדים כי המקדש ייבנה שוב וקורבנות יועלו, אך בסמוך הוא מתאר התפתחות כואבת מאוד:

–          המקדש שייבנה בעתיד, לפני חזרתו של המשיח, לא יהיה רצוי בעיני אלוהים.

–          צר המשיח, האויב הגדול ביותר של עם ישראל, ייכנס למקדש ויתקבל על־ידי עם ישראל בכבוד רב! עיוורונו הרוחני של עם ישראל יהיה כה עמוק עד כי צר המשיח יחשב למשיח עצמו (התגלות י"ב-י"ג).

–          רק לאחר שצר המשיח יכריז על עצמו כאל, עם ישראל יסור ממנו ויירדף על ידו. צר המשיח לא יסתפק בחילול המקדש, הוא גם ינסה להשמיד את שארית עם ישראל (מתי כ"ד 15-28).

–          אנו למדים שהמקדש אשר ייבנה ללא אמונה בישוע, יידחה על־ידי אלוהים; והקורבנות על המזבח יהיו כצנינים בעיני אלוהים (דניאל ט' 26-27).

בסיום תקופת הצרה בת שבע השנים, שבמהלכה יושמדו שני שליש מעם ישראל, המשיח ישוע יחזור ארצה כשהוא דורך על הר הזיתים:

זכריה יג 8-9:

8 וְהָיָה בְכָל־הָאָרֶץ נְאֻם־יהוה, פִּי־שְׁנַיִם בָּהּ, יִכָּרְתוּ יִגְוָעוּ; וְהַשְּׁלִשִׁית יִוָּתֶר בָּהּ;

9  וְהֵבֵאתִי אֶת־הַשְּׁלִשִׁית בָּאֵשׁ, וּצְרַפְתִּים כִּצְרֹף אֶת־הַכֶּסֶף, וּבְחַנְתִּים כִּבְחֹן אֶת־הַזָּהָב; הוּא יִקְרָא בִשְׁמִי, וַאֲנִי אֶעֱנֶה אֹתוֹ, אָמַרְתִּי עַמִּי הוּא, וְהוּא יֹאמַר יהוה אֱלֹהָי;

 

זכריה יד 4:

וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם־הַהוּא עַל־הַר הַזֵּתִים אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי יְרוּשָׁלָיִם מִקֶּדֶם, וְנִבְקַע הַר הַזֵּיתִים מֵחֶצְיוֹ מִזְרָחָה וָיָמָּה, גֵּיא גְּדוֹלָה מְאֹד; וּמָשׁ חֲצִי הָהָר צָפוֹנָה וְחֶצְיוֹ־נֶגְבָּה.

 

הר הזיתים יבקע לשניים, דבר שיגרום לרעש אדיר ולשינויים גיאוגרפיים גם באזור הר הבית (דהיינו מהמקדש לא ישאר אבן על אבן).

מיד לאחר השמדת אויבי ישראל שעלו על ירושלים, המשיח יבנה את המקדש מחדש:

"הִנֵּה־אִישׁ צֶמַח שְׁמוֹ וּמִתַּחְתָּיו יִצְמָח, וּבָנָה אֶת־הֵיכַל יהוה; וְהוּא יִבְנֶה אֶת־הֵיכַל יהוה וְהוּא־יִשָּׂא הוֹד, וְיָשַׁב וּמָשַׁל עַל־כִּסְאוֹ" (זכריה ו 12, 13).

רק אז יעלה עם ישראל קורבנות רצויים בעיני אלוהים (יחזקאל מ–מז).

מכאן, שבעתיד אכן יועלו קורבנות הרצויים לאלוהים על מזבחו שבירושלים – אבל זאת רק לאחר שבני ישראל יקבלו באמונה את ישוע כמושיעם ואדונם. כך יתגשמו דברי ישוע המשיח: "הִנֵּה בֵּיתְכֶם יִנָּטֵשׁ לָכֶם, וַאֲנִי אוֹמֵר לָכֶם: מֵעַתָּה לֹא תִּרְאוּנִי עַד אֲשֶׁר תֹּאמְרוּ: בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם יְהוָה!" (מתי כג 38-39).

כך ילמד עם ישראל שישנה רק דרך אחת לספק את אלוהים, והיא – עשיית רצונו!

 

סיכום:

א.         הקורבנות נועדו ללמד את עם ישראל את העיקרון של "חיים תמורת חיים": מחיר כפרת החטא הוא מחיר חייו של מישהו אחר. 

ב.         יש צורך בטוהר מחטא כדי לשמור על התחברות קדושה עם אלוהים.

ג.          קורבנות החיות היו סמל וצל של קורבן עליון ונצחי, הוא ישוע המשיח.

            מי שמאמין שישוע המשיח שילם בדמו את מחיר כפרת חטאיו, הרי שאלוהים סולח לו, חי בתוכו ומבטיח לו חיי נצח. את מתנת החסד הנפלאה הזו אלוהים מעניק לכל המאמין בו באמת – לכל המוכיח את אמונתו זו בחיים קדושים, טהורים, המאופיינים על־ידי ציות לדבר אלוהים.

"הִנֵּה שֵׂה הָאֱלֹהִים הַנּוֹשֵׂא חַטַּאת הָעוֹלָם" (יוחנן א 29).