משלי ישוע — ישוע משיב לשואלים בעיניין סמכותו ומשל שני הבנים (מתי כא 23-32 [לוקס כ 1-8, מרקוס יא 15-19])

Print Friendly

בפרקים כא ואילך, מתי מתאר את האירועים שהתרחשו בחיי ישוע המשיח בשבוע האחרון לפני צליבתו.

המשלים הבאים שהתלמיד מתי מציין נאמרו על ידי ישוע לתלמידיו ולראשי העם.

כדי לקבל תמונה בהירה וברורה של האירועים, חשוב לקרא את התיאורים שנכתבו על ידי מתי, מרקוס ולוקס.

א. ישוע נכנס לירושלים כשהוא רכוב על עיר בן אתונות וקהל רב קורא בקול רם: "הושע נא! ברוך הבא בשם יהוה!" (מרקוס יא 9-11). הקהל פרש בגדיו והניחם על הדרך למען ידרוך המשיח עליהם ולא על האדמה, נופף בכפות תמרים בשמחה רבה. לאחר מכן ישוע חוזר לבית ענייה.

 

ב. ביום למחרת ישוע חוזר לירושלים, נכנס לבית המקדש ומסלק את הרוכלים (מתי כא 12-17, לוקס יט 45-48). זו הפעם השנייה שישוע מסלק את הרוכלים מבית המקדש. הראשונה מתוארת בבשורת יוחנן ב.

טיהור בית המקדש מציין את אכזבתו של ישוע המשיח מכל המערכת הדתית שהתנהלה במקדש וכמובן מניהולה על ידי הכוהן הגדול וכל שרשרת המשרתים במקדש. פעולתו של ישוע בבית המקדש ציינה את הביקורת החריפה שיש לאלוהים נגד עמו והעומדים בראש העם.

ישוע לא הסתפק רק בסילוק הרוכלים אלא גם בילה שעת רבות בחצר בית המקדש, כשהוא מלמד את הקהל הרעב לשמוע את דבר אלוהים בסמכות, וכפי שאלוהים התכוון שיבינו אותו.

מעשיו של ישוע, קרי, סילוק הרוכלים מחצר המקדש ולימוד הקהל באותו מקום היו ביטוי לסמכות שלטונית, כזו, שהייתה בידי הכוהן הגדול וזקני העם.

מסיבה זו ניגשו אל ישוע ראשי הכוהנים וזקני העם לשאול את השאלה הבאה:

הבה נקרא את פסוק 23:

23. "כשנכנס לבית המקדש ולימד שם ניגשו אליו ראשי הכוהנים וזקני העם ושאלו: "באיזה סמכות אתה עושה את הדברים האלה ומי נתן לך את הסמכות הזאת?"

הקבוצה שניגשה אל ישוע לא הייתה קבוצה של פקידים חסרי מעמד וסמכות.

מכיוון שמעשיו של ישוע פגעו פגיעה ישירה ומעליבה בסמכות הכוהן הגדול וההנהגה הרבנית – קרי – הסנהדרין, הגיעו אל ישוע הראשים – יתכן אף הכוהן הגדול או מספר שתיים בתפקיד (האחראי על האירועים בחצר המקדש או במתחם כולו), יחד עם שאר המנהיגים הרוחניים.

ישוע סילק את הרוכלים, לימד בסמכות דברים שלא תמיד היו בקו ישר עם המסורת הרבנית, חשף כשצריך את צביעות הפרושים והסופרים.

במילים פשוטות: ישוע נכנס למקדש כאילו אומר:

זה שלי, מה הבלגן הזה?

יאללה, מתחילים לסדר את המקום!.

מעשיו של ישוע היו כאילו משך את השטיח מתחת לרגלי הכוהן הגדול וזקני העם.

מכיוון שמעשיו של ישוע הינם מתפקידיו של "בעל המקום" או של השליט, באה אליו המשלחת כדי לשאול: "באיזה סמכות אתה עושה את הדברים האלה ומי נתן לך את הסמכות הזאת?"

כמו היום כך גם אז, מורה או רב נחשבו לכאלה לאחר שהוסמכו על ידי רבנים אחרים.

ההכרה וההסמכה של אדם כרב הייתה על ידי ההנהגה הרוחנית, קרי, הסנהדרין.

בדרך זו ניתן לוודא שלימוד התורה יעשה בדרך המקובלת על ההנהגה הרוחנית ושום רב חדש לא יצביע על הדור הקודם כשקרן או טועה אלא ימשיך את מסורת לימודם.

כך פועלת הרבנות הראשית גם היום.

לפיכך: הבה נלמד מה חברי המשלחת כבר ידעו על ישוע לפני ששאלו את שאלותיהם.

א. אותם רבנים וראשי הכוהנים ידעו שישוע אינו תלמיד של אחד הרבנים הידועים או של רב כלשהו.

הרי כל אחד מהם כבר שמע אודות מעשיו ולימודו של ישוע.

הם כולם כבר שמעו את הוראתו, היו עדים למעשי הריפוי של ישוע, אותות שעשה, גירוש שדים, חידוש איברים של חולים, הקמה מן המתים (אלעזר), מתן מאור לעיוורים, סלח חטאים [מתי ט 2-6],  והרשימה ארוכה מתיאור.

אותם ראשי העם ידעו טוב מאוד שלא היה שום רב מוכר שיכל ללמד את ישוע את הדברים הללו.

אף לא אחד מהם (שבאו בביקורת נגד ישוע) היה מסוגל לכך (ראה נקדימון מול ישוע ביוחנן ג).

ב. כאשר ישוע חולל ניסים מהממים וגירש שדים, הוא אמר שכוחו מאלוהים, אך ראשי העם העדיפו לקבוע שכוחו נובע מהשטן בכבודו ובעצמו (מתי יב 22-32). בקובעם שכוחו ויכולתו העל טבעית של ישוע נובעים מן השטן, הם תרצו והצדיקו את אי-כניעתם להוראתו.

לפיכך, הם ידעו שסמכותו אינה מן הסנהדרין, משמע שאינה משום רב יהודי כלשהו.

הם טענו בגלל קושי ליבם שכוחו נובע מן השטן, ולכן מנעו מעצמם כל אפשרות להתחבר אליו ולהסכים עם מעשיו והוראתו…

אבל…איך אדם האחוז על ידי השטן מלמד את כתבי הקודש באהבה ומביא את הקהל קרוב לאלוהים?

איך אפשר לשכנע את הקהל להאמין שזה אשר מרפא אותם בחינם אין כסף, ומלמדם בענווה אך בסמכות לאהוב את אלוהים ואיש את רעהו, הוא הוא אחוז שד ומשרת את השטן?

מכאן, ראשי הכוהנים וזקני העם לא באו באמת כדי לדעת ולקבל תשובה למען ישנו את דעתם וייכנעו לישוע. הם לא באו לשמוע את האמת למען ישנו את חייהם, אלא כדי להכשיל את ישוע בתשובתו וכך  למצוא צידוק לחיסולו.

ומהי המלכודת?

אילו ישוע היה אומר באותו מעמד כי מעשיו נובעים מהיותו אלוהים, היה הדבר ככלי בידי המנהיגים הללו כדי להאשימו בכפירה ולהביא להריגתו (ראה יוחנן ה 18, י 31, וכן את תגובתו של הכוהן הגדול במשפט של ישוע לפני צליבתו – מתי כו 57-68).

מסיבה זו בדיוק ישוע אינו עונה להם.

ישוע האדון לא חשש או פחד מהמשלחת שבאה לחקרו.

ישוע עמד מול סמכויות ארציות ונשאל לענות על שאלות [על ידי הכוהן הגדול (מתי כו 63] וכן על ידי הנציב פונטיוס פילטוס [כז 14]).

ישוע לא פחד מבני אדם אך תמיד בחר לענות כשהיה צריך באמת.

הסיבה שישוע לא ענה לשאלתם הייתה כדי שתוכנית אלוהים האב תצא לפועל במועדה ולא תופרע על ידי שום גורם אנושי או אחר.

בתשובתו, ישוע מעניק לנו דוגמא מעשית לפסוק: "…היו ערומים כנחשים ותמימים כיונים." (מתי י 16).

הבה נבחן את תשובתו של ישוע בפסוקים 24-27:

24. "השיב ישוע ואמר להם: "גם אני אשאל אתכם דבר אחד אשר אם תגידו לי אותו, גם אני אגיד לכם באיזו סמכות אני עושה את הדברים האלה.

25. טבילת יוחנן מאין הייתה, מן השמיים או מבני אדם?"

אז חשבו בלבבם:

26. "אם נאמר 'מן השמים', יאמר לנו 'אם כן מדוע לא האמנתם לו?' ואם נאמר 'מבני אדם', חוששים אנו מן העם, כי כולם חושבים את יוחנן לנביא."

27. השיבו ואמרו לישוע: "אין אנו יודעים."

אמר להם: "גם אני לא אומר לכם באיזו סמכות אני עושה את הדברים האלה."

שאלתו של ישוע מאוד מתוחכמת ונועדה לחשוף את השקר החבוי בליבם ומניע את הווייתם.

במילים פשוטות ישוע שואל אותם:

האם יוחנן המטביל היה שליח אלוהים? נביא?

מדוע שישוע ישאל זאת?

לפני שנבחן את תשובת חברי המשלחת, הבה נעמוד על תוכן המסר של יוחנן המטביל.

יוחנן המטביל טען שמלכות שמיים קרבה ועל כולם להכין את ליבם (מתי ג ויוחנן א).

משמעות דבריו של יוחנן המטביל היו שהמלך בדרך ולכן על כולם להכין ליבם לקבלו – לבדוק אם מעשיהם ומחשבותיהם תואמים את מצוות התורה. להתוודות על חטאים ולחזור בתשובה כנה.

יוחנן אמר באופן ברור שהמלך כבר נמצא ביניהם ואינם מכירים אותו (יוחנן א 26-27).

מי שבאמת האמין למסר של יוחנן המטביל וראה בו נביא אלוהים, אכן ידע שהמשיח בנמצא ועתיד להתגלות בכל רגע.

הציון החיצוני להסכמה למסר של יוחנן המטביל הייתה הטבילה.

כאשר יוחנן המטביל ראה את ישוע הוא הצביע עליו ואמר בקול רם: הנה שה האלוהים הנושא חטאת עולם (יוחנן א 29, 36).

כוהנים ולווים שנשלחו מירושלים לחקור את יוחנן המטביל שמעו את כל זאת וכך לא היה להם תירוץ לומר – לא שמעתי או לא ראיתי.

אדרבא, אנשי המשלחת הניצבים מול ישוע ברגע זה היו אלו ששלחו את הכוהנים והלווים מירושלים למדבר כדי לחקור את יוחנן המטביל (יוחנן א 19, מתי ג).

במשך שלוש שנים ישוע פעל והוכיח במעשים ובדיבור שהוא המשיח המובטח מפי הנביאים.

ישוע לא שאל את השאלה הזו לחינם.

התשובה נועדה לאפשר להם לחזור בתשובה או לבחור בדרך הרע שממנו יתכן ולא תהיה להם יותר דרך חזרה.

אנשי המשלחת לא החלו להתדיין ולחפור בדבר אלוהים כדי לוודא אם יוחנן המטביל אכן מאלוהים או לאו. הם מיד החלו לעשות חישובים של רווח והפסד אישיים.

מה שהניא אותם היה כבודם ומעמדם ולא איך הם משרתים את אלוהים בטוהר ואמת.

הם מיד חישבו את התוצאות של כל תשובה ביחס לבושה או לנזק שעתיד להיגרם להם מבני אדם.

האמת לא עניינה אותם ולא עמדה לנגד עיניהם.

הם לא היו יראי אלוהים אלא יראי אדם.

שימו לב: רוב האנשים השומעים היום את הבשורה בישראל גם כן מגיבים בדרך דומה. תשובתם הראשונה בדרך כלל היא: הנתונים מהממים. זה נשמע לגמרי נכון, אז מדוע הרבנים אינם מקבלים זאת?

ואז מגיע המשפט הבא: "וואו, אם אני אחליט להאמין בישוע אז משפחתי תתנכר לי, אני עלול להפסיד את מקום עבודתי, חברים, מה לא…"

רוב האנשים אכן יראים מבני אדם הרבה יותר משהם יראים את אלוהים!

בחזרה לפסוקים:

ראשי הכוהנים וזקני העם היו ראשי העם אך לא חשבו לרגע איך להועיל לעם מבחינה רוחנית.

אנשים אלו התעטפו בזהותם היהודית ובכיסוי דתי ובאמת חשבו ששני אלו – זהות יהודית וכיסוי דתי מבטיחים להם את מקומם בנוכחות אלוהים.

אנשים אלו לא דאגו לשלום בני עמם. מכיוון שלא קיבלו את יוחנן כנביא מאלוהים, הם היו צריכים לפעול נגדו ולהזהיר את העם מפניו – אך את זאת הם לא עשו כי פחדו מתגובת העם.

הם חישבו את מהות דברי יוחנן והבינו שאם ייכנעו למסר, כי אז יצטרכו לשלם אולי במעמדם או בכבודם – ואת זה הם בכלל לא היו מוכנים לעשות.

אנשי המשלחת לא היססו לשקר לישוע.

הם טענו: "אין אנו יודעים".

תשובתם בשקר יסודה.

הם ידעו היטב שאינם מקבלים את יוחנן כנביא מאלוהים ומכאן המסר של יוחנן לא נחרט על ליבם באמונה – עובדה, הם לא מקבלים את ישוע כמלך מושיע.

אילו תשובתם של אנשי המשלחת הייתה אמיתית, כי אז ישוע היה חייב לקבל תשובתם כתשובה כנה והיה צריך לעמוד במילתו ולומר באיזו סמכות הוא עושה את מעשיו.

ישוע אמר להם בפסוק 27:

"גם אני לא אומר לכם באיזו סמכות אני עושה את הדברים האלה.", ובכך ציין שלא עמדו בתנאי שהציב בפסוק 24.

ובכן, מה חושב ישוע המשיח על ראשי הכוהנים וזקני העם שבאו אליו?

את שהוא חושב עליהם ואת אשר היה על ליבם, ישוע מבהיר להם במשל על שני הבנים.

זיכרו:

המשלחת באה במטרה להטמין לישוע מלכודת בתשובה שייתן להם אודות סמכותו.

ישוע לא נפל במארב.

כעת ישוע מטמין למשלחת מלכודת מתוחכמת שאליה הם נופלים מיד. במו פיהם הם עתידים לקבוע את עיוורונם הרוחני ורוע ליבם. המשל נשמע תמים אך טומן בחובו אמת מרעישה.

הבה נקרא את הפסוקים כפי שכתוב בבשורת מתי כא 28-32:

28. "אבל מה דעתכם: לאיש היו שני בנים. הוא ניגש אל הראשון ואמר, 'בני, לך לעבוד היום בכרם'.

29. השיב הראשון, 'אינני רוצה', אבל לאחר מכן התחרט והלך.

30. ניגש אל השני ואמר לו אותו דבר. השיב השני, 'כן, אדוני' ולא הלך.

31. מי משניהם עשה את רצון האב?" השיבו: "הראשון."

אמר להם ישוע: "אמן. אומר אני לכם, המוכסים והזונות יבואו לפניכם למלכות האלוהים,

32. כי יוחנן בא אליכם בדרך צדקה ולא האמנתם לו, אבל המוכסים והזונות האמינו לו.

אתם לעומת זאת ראיתם ולא חזרתם בכם אחרי כן להאמין לו."

 

לאיש היו שני בנים.

האב שהיה זקוק לעזרת שני בניו בעבודה בכרם פנה אליהם ושאל כל אחד מהם שיעזור לו.

הראשון השיב "לא רוצה" אך לאחר מכן התחרט והלך לעזור לאב בכרם.

השני אמר "כן אדוני" אך לא הלך.

למרות שהבן הראשון סירב בתחילה, מצפונו הטריד אותו, הוא חשב על תשובתו ולבסוף הצטער והלך לעשות את רצון האב. הבן הראשון הבין שטעה והיה מוכן להשתנות.

הבן השני שיקר מלכתחילה. הוא לא התכוון לעשות את שהוא הבטיח לעשות.

מצפונו לא הוכיח אותו. סמכות האב לא הייתה מספיק ראויה מבחינתו בכדי שיכבד אותו או ירא מלשקר לו במצח נחושה. פיו וליבו לא היו שווים.

כשישוע שאל את אנשי המשלחת המורכבת מראשי הכוהנים וזקני העם מי משני הבנים עשה את רצון האב, הם ידעו לענות נכונה – הבן הראשון. למרות שסירב בתחילה, הוא הצטער ולבסוף עשה את רצון האב.

ברגע שאנשי המשלחת אמרו – "הבן הראשון", הם הפלילו את עצמם. הם נפלו במלכודת!

בשלב זה ישוע המשיח מסביר את הנמשל.

הבן הראשון מסמל את המוכסים והזונות. הם הנחשבים בעיניכם לאשפה חברתית, לאנשים בזויים, טמאים ובוגדים, הבינו את טעותם וחזרו בתשובה. הם שמעו את המסר של יוחנן המטביל ורבים מהם התוודו על חטאיהם וזוכים לצדקת אלוהים ונושעים (לוקס ג 12).

אלו הבזויים בעיני העם פנו אל אלוהים והוא קיבל את סליחתם וטיהר אותם מחטא.

הבן השני לעומת זאת מסמל את ראשי הכוהנים וזקני העם.

אתם מצטיירים כעושי רצון אלוהים וכך טוענים, אך בפועל אינכם עושים את מה שאלוהים מבקש.

ישוע מאשים אותם: אתם מלאים בדברי קודש ובמילים גבוהות, אך פיכם וליבכם אינו שווה.

אינכם עושים את אשר אתם מלמדים אחרים לעשות. אתם משקרים לאלוהים ולאדם ואתם באמת ובתמים חושבים שכך נכון וראוי (ראה מתי כג).

אתם זועקים ומבקשים שהמשיח יבוא במהרה, וכאשר הכרוז שלו מגיע ומוכיח את אמינותו ואמיתות דבריו, אתם דוחים אותו ללא כל הצדקה.

אתם שמעתם את דבריו, ראיתם איך אנשים חוטאים מקבלים את המסר וחוזרים בתשובה ולמרות זאת נשארתם אדישים.

שימו לב שאנשי המשלחת שבאו אל ישוע היו אלו ששלחו את השליחים לבדוק ולחקור את יוחנן המטביל  (יוחנן א 19-28).

יוחנן המטביל דיבר את דבר אלוהים, חי על פי מצוות אלוהים ועליו נאמר מפי ישוע המשיח שלא היה ילוד אישה גדול ממנו (מתי יא 11).

אותם ראשי הכוהנים וזקני העם לא היו מוכנים לקבל שום מסר של תיקון או התאמצות של שינוי.

מבחינתם נביא אמת או שליח אמת הם כאלו המצדיקים את מעשיהם.

מבחינה רוחנית, (ישוע אומר להם) אתם גרועים יותר מזונות ומוכסים.

הזונות והמוכסים מכירים בעובדת היותם חוטאים וזקוקים לשינוי וחסד. אתם לעומת זאת בוטחים בדתיותכם אשר יצרתם במו ידכם ותחת כסות זו חושבים שאתם טהורים וקדושים והכול מותר לכם (אל הרומים י 1-4).

אתם טועים.

לא לחינם ישוע המשיח השווה אותם לזונות ולמוכסים.

הזונות כסמל לטומאה רוחנית, והמוכסים כסמל לבגידה.

בעת ההיא המוכסים היו סוחטים את המיסים מן העם כדי למלא את המכסה שקבע השליט הרומי. מעבר לכך הם היו לוקחים נתח משמעותי לעצמם. בעיני כל העם הם נחשבו לבוגדים בעמם שלהם. כאלו הדואגים בראש ובראשונה לרווחיהם ולענייניהם וזאת על חשבון עמם.

והנה, ישוע המשיח מצביע על חברי המשלחת ואומר להם:

אתם טמאים ובוגדים בעיני אלוהים.

מכיוון שאינכם מקבלים את העובדה שאתם טועים, אתם גם לא חושבים על התוודות על חטא כלשהו. בדרך זו, אתם תקועים בחטאיכם ולא תיוושעו.

מסיבה זו, הזונות והמוכסים שמתוודים על חטאם ומצייתים לאלוהים נושעים ומתקבלים בברכה אצל אלוהים.

מבחינה רוחנית, הם שם [במלכות אלוהים מכיוון שהתוודו על חטאיהם], ואתם לא!

מעשי ראשי הכוהנים וזקני העם מזכירים את זעקתו של הנביא מלאכי (א 6).

"בן יכבד אב ועבד אדוניו, ואם אב אני אייה כבודי? ואם אדונים אני איה מוראי אמר יהוה צבאות לכם הכוהנים בוזי שמי…

ומה הייתה תשובת הכוהנים – ראשי העם?

"…ואמרתם במה בזינו את שמך?"

גם כאשר הנביא הצביע על חטאם המחפיר, הכוהנים ענו ואמרו: מה עשינו? מה לא היה בסדר?

במקום להיכנע לדברי הנביא, לחקור את מעשיהם ולהבין שחטאו, הם הגיבו כילד ששבר כלי ומעמיד פני תמים כאילו לא עשה דבר.

לסיכום:

א. למרות ששני הבנים חטאו והתנהגו לא כשורה בתחילה, רק הראשון חזר בתשובה ולבסוף ציית לאב. המבחן הסופי הוא בציות לרצון האב.

ב. אף לא אחד מן הבנים מושלם. שניהם מתוארים כחוטאים, אך רק אחד, הראשון, חזר בו ותיקן את דרכו. כל בני האדם חוטאים ונדרשים לתקן את דרכם.

ג. יהודים רבים שומעים את הבשורה של ישוע ואומרים לנו: "המסר באמת תואם את שכתוב בתנ"ך", אך בכל זאת הם דוחים את הבשורה.

מדוע? כי הם מיד מחשבים את העלות המשפחתית והחברתית של החלטתם.

הלוואי שכל אחד מהם ישאל עצמו קודם: מה יקרה לי מאלוהים אם אדחה את בשורת חיי הנצח בכפרה של ישוע?.

ד. מי שיודע את האמת ומתנגד לה, וממשיך לחיות בניגוד לרצון אלוהים נחשב לטמא ובוגד בעיני אלוהים. לכאלה אין מקום במלכותו.

הכניסה למלכות אלוהים אינה תלויה בכסות דתית או צדקנות פרי מעשי אדם או מסורת. הכניסה למלכות אלוהים תלויה בקבלת ישוע כאדון ומושיע מן החטא. בחזרה בתשובה כנה המתבטאת בהתרחקות מן החטא על כל צורותיו וגדילה רוחנית יומיומית (אל הרומים י 1-10).