מתנות רוח הקודש- פרק ב

Print Friendly

הטבילה ברוח הקודש ובאש … מתוך הכתוב בבשורת מתי פרק ג 12-7

פרק ב

הטבילה ברוח הקודש ובאש

… מתוך הכתוב בבשורת מתי פרק ג 12-7
בפרק הקודם למדנו על אודות זהותו של רוח הקודש ועל התפקידים שהוא ממלא לאור הכתוב בבשורת יוחנן פרקים יד-טז.

בפרק הנוכחי נלמד מספר מונחים כלליים הנוגעים לפעולת רוח הקודש. בדרך זו נבנה בסיס מוסכם להמשך הלימודים.

השאלות שעליהן נענה בפרק הן …

  • מהי הטבילה באש?
  • מהי הטבילה ברוח הקודש?
  • מי נטבל ברוח הקודש?
  • מי נטבל באש?

 

נפתח בדבריו של יוחנן המטביל:

בשורת מתי ג 12-7:

7 כְּשֶׁרָאָה רַבִּים מִן הַפְּרוּשִׁים וְהַצְּדוֹקִים בָּאִים לְהִטָּבֵל אָמַר לָהֶם: “יַלְדֵי צִפְעוֹנִים, מִי הוֹרָה אֶתְכֶם לְהִמָּלֵט מִן הֶחָרוֹן הַבָּא? 8 לָכֵן עֲשׂוּ פְּרִי רָאוּי לִתְשׁוּבָה 9 וְאַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם לֵאמֹר, ‘אַבְרָהָם הוּא אָבִינוּ’, כִּי אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם שֶׁמִּן הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה יָכוֹל אֱלֹהִים לְהָקִים בָּנִים לְאַבְרָהָם. 10 וּכְבָר מֻנָּח הַגַּרְזֶן עַל שֹׁרֶשׁ הָעֵצִים. עַל כֵּן כָּל עֵץ אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ עוֹשֶׂה פְּרִי טוֹב יִגָּדַע וְיֻשְׁלַךְ לְתוֹךְ הָאֵשׁ. 11 אֲנִי אָמְנָם מַטְבִּיל אֶתְכֶם בְּמַיִם לִתְשׁוּבָה, אַךְ הַבָּא אַחֲרַי חָזָק מִמֶּנִּי וְאֵינֶנִּי רָאוּי לָשֵׂאת אֶת נְעָלָיו. הוּא יַטְבִּיל אֶתְכֶם בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ וּבְאֵשׁ. 12 בְּיָדוֹ קִלְשׁוֹן הַמִּזְרֶה לְנַקּוֹת אֶת גָּרְנוֹ וְהוּא יֶאֱסֹף אֶת דְּגָנוֹ אֶל הָאָסָם, אַךְ אֶת הַמּוֹץ יִשְׂרֹף בְּאֵשׁ בִּלְתִּי נִכְבֵּית.”

יוחנן המטביל הכין את לבבות בני ישראל לקבל את המלך המשיח שעמד לבוא כדי לכפר חטאים ולכונן את מלכותו בארץ (מלאכי ג 1: “הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי, וּפִנָּה דֶרֶךְ לְפָנָי; וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן אֲשֶׁר אַתֶּם מְבַקְשִׁים, וּמַלְאַךְ הַבְּרִית אֲשֶׁר אַתֶּם חֲפֵצִים הִנֵּה בָא, אָמַר יהוה צְבָאוֹת”; ראה גם מתי ג 3-2; לוקס ד 21-18). הוא הטביל במים את החוזרים בתשובה — אלו שקיבלו את המסר שבפיו ובחנו את נפשם על מנת לוודא שאין בחייהם חטא (כלומר, כל מעשה או גישה המבזים את אלוהים). הם דאגו להיות נקיים מבחינה רוחנית. טבילתם הייתה סימן חיצוני לטוהר הפנימי ולשינוי שחל בחייהם. עתה היו מוכנים לפגוש את המלך העתיד לבוא.

 

הטבילה באש

גם נציגי הפרושים והצדוקים באו ליוחנן המטביל, אך עשו זאת כדי לבחון אותו ומתוך כוונה למצוא פסול בדבריו ובמעשיו. הם לא באו במטרה להתוודות על חטאיהם, לבחון את נפשם ולחזור בתשובה כנה. הם היו שם כדי להביך, להפחיד ולערער את סמכותו של יוחנן ואת אלו שקיבלו באמת ובכניעה את המסר שבפיו.

מכיוון שחלק מהפרושים והצדוקים ראו עצמם טהורים ונקיים מעצם היותם יהודים (“אַבְרָהָם הוּא אָבִינוּ!”), אמר להם יוחנן המטביל: “שייכותכם הלאומית לא תועיל לכם ביום המשפט!” (ראה גם יוחנן ח) — גם היהודי צריך להתוודות על חטאיו ולבקש את חסד אלוהים וכפרת חטאים.

יוחנן המטביל הבהיר כי הוא מטביל לתשובה (פסוק 11), אבל ישוע המשיח יטביל “בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ וּבְאֵשׁ”. — למה הכוונה?

המילה “אש” בפסוקים 12-7 משמעה “משפט”:

  • פסוק 10: משל העץ הבלתי מועיל שסופו באש;
  • פסוק 12: משל המוץ, הקליפות שנשארות לאחר שדשים את החיטה. גם הן נחשבו לפסולת בלתי מועילה — וסופן היה באש.

מתוך ההקשר ברור שהנטבלים באש יהיו אלו שידחו את ישוע ולא יחזרו בתשובה. הם יישפטו באש, ממש כמו שהמוץ וגזם העץ נועדו לשריפה. טבילה זו היא עונש ולא פרס!

חיזוק לדעה זו ניתן למצוא בפסוקים הבאים: בשורת מתי יג 30-24, 43-36, כה 43-41; התגלות יד 20-14 יחד עם כ 15-14.

בכתובים, המילה “טבילה” מתארת כיסוי הגוף כולו על־ידי גורם כלשהו. לכן, “טבילה באש” גם היא מצביעה על כיסוי כל הגוף. במילים אחרות, מדובר בעונש כואב במיוחד.

ניתן לומר שהביטוי “טבילה באש” בפסוקים הנ”ל מציין את משפטם הסופי של הבלתי מאמינים באגם האש:

התגלות כ 15-14:

14 הַמָּוֶת וְהַשְּׁאוֹל הֻשְׁלְכוּ אֶל אֲגַם הָאֵשׁ. זֶהוּ הַמָּוֶת הַשֵּׁנִי — אֲגַם הָאֵשׁ. 15 וּמִי שֶׁלֹּא נִמְצָא כָּתוּב בְּסֵפֶר הַחַיִּים, הֻשְׁלַךְ אֶל אֲגַם הָאֵשׁ.

האם יוחנן המטביל משתמש במילים “רוח” ו”אש” באופן סמלי?

מכיוון שרוח הקודש אינו סמל אלא מציאות, הרי שגם השימוש ב”אש” מתייחס למציאות. מדובר על עונש אמיתי הכולל שריפה באש (התגלות יט 20, כ 10-9).

שים לב! אילו יוחנן המטביל היה מדבר אל אדם בודד ואומר לו: “הוא יטביל אותך ברוח הקודש ובאש", ניתן היה לומר שאותו אדם צריך לצפות לשתי הטבילות. מכיוון שיוחנן המטביל דיבר אל קהל רב בלתי נושע באמרו: “הוּא יַטְבִּיל אֶתְכֶם בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ וּבְאֵשׁ …”, יוצא מכך שחלקם עתידים להיטבל ברוח הקודש וחלקם — באש. בקהל נכחו אנשים שהיו עתידים להיוושע, ואחרים שעמדו להיענש לדיראון עולם.

לאחר שראינו כי טבילה באש הנה מנת חלקם של אלו הדוחים את ישועתו של אלוהים, הבה נלמד עתה על אודות חוויה אחרת, לא פחות אמיתית:

 

הטבילה ברוח הקודש

מעשי השליחים א 8-4:

4 כַּאֲשֶׁר הָיָה בְּחֶבְרָתָם צִוָּה עֲלֵיהֶם: “אַל תַּעַזְבוּ אֶת יְרוּשָׁלַיִם, כִּי אִם חַכּוּ לְקִיּוּם הַבְטָחַת הָאָב אֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם אוֹתָהּ מִפִּי; 5 כִּי יוֹחָנָן הִטְבִּיל בְּמַיִם, אֲבָל אַתֶּם תִּטָּבְלוּ בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ בְּעוֹד יָמִים לֹא רַבִּים.” 6 שָׁאֲלוּ אוֹתוֹ הַנֶּאֱסָפִים: “אֲדוֹנֵנוּ, הַאִם בַּזְּמַן הַזֶּה תָּשִׁיב אֶת הַמַּלְכוּת לְיִשְׂרָאֵל?” 7 עָנָה לָהֶם: “לֹא לָכֶם לָדַעַת עִתִּים וּזְמַנִּים שֶׁקָּבַע הָאָב בְּסַמְכוּתוֹ שֶׁלּוֹ. 8 אֲבָל בְּבוֹא עֲלֵיכֶם רוּחַ הַקֹּדֶשׁ תְּקַבְּלוּ כֹּחַ וְתִהְיוּ עֵדַי הֵן בִּירוּשָׁלַיִם וְהֵן בְּכָל יְהוּדָה וְשׁוֹמְרוֹן, עַד קְצֵה הָאָרֶץ.”

רגעים ספורים לפני עלייתו לשמים ישוע מזכיר לתלמידיו את שהבטיח בעבר (יוחנן יד): “כשאעלה השמיימה — יבוא רוח הקודש וישכון בכם. אתם, תלמידיי, תטבלו ברוח הקודש” (מתי ג 11). אחרי התזכורת הזו הוא מוסיף: “כשרוח הקודש יבוא עליכם — תקבלו כוח.”

למה הכוונה? איך יתבטא אותו כוח בחיי התלמידים?

המשך הפסוק נותן את התשובה: רוח הקודש יעניק לתלמידים את היכולת להיות עדיו של ישוע בירושלים ובכל יהודה ושומרון, עד קצה הארץ.

המסר ברור: בעוד שטבילת האש הנה מנת חלקם של חסרי האמונה, הרי שטבילת רוח הקודש הנה מנת חלקם של תלמידי ישוע המשיח. ישוע נותן לתלמידיו גבורה אלוהית — את הכוח היחיד שמאפשר להם למלא את ייעודם.

שים לב! ישוע לא אמר לתלמידיו שהם ייטבלו גם באש, אלא רק ברוח הקודש. 

שאול השליח מפציר במאמינים מקהילת קורינתוס לשרת את אלוהים בקדושה ובענווה, ולא מתוך תחרות. הוא מזהיר אותנו שאלוהים עתיד לבחון את מעשינו באש. בין אם מדובר באש פיזית או לאו, הרי ששאול מתייחס למשפט ולבחינת מעשינו, ואין מדובר על טבילה באש של המאמין:

הראשונה לקורינתים ג 15-12:

12 וְכָל אִישׁ, אִם יִבְנֶה עַל הַיְסוֹד הַזֶּה זָהָב אוֹ כֶּסֶף אוֹ אֲבָנִים יְקָרוֹת אוֹ עֵץ אוֹ חָצִיר אוֹ קַשׁ —  13 מַעֲשֵׂהוּ יִתְבָּרֵר, שֶׁכֵּן הַיּוֹם יוֹצִיאוֹ לָאוֹר, מִפְּנֵי שֶׁבָּאֵשׁ יִתְגַּלֶּה; וְהָאֵשׁ תִּבְחַן אֶת מַעֲשֵׂהוּ שֶׁל כָּל אִישׁ וָאִישׁ. 14 אִם יַעֲמֹד הַמַּעֲשֶׂה שֶׁבָּנָה, יְקַבֵּל הָאִישׁ אֶת שְׂכָרוֹ. 15 אִם יִשָֹרֵף מַעֲשֵׂהוּ —  יַפְסִיד; הוּא עַצְמוֹ יִוָּשַׁע, אַךְ זֹאת כְּאוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ.

 

סיכום ביניים:

1. “טבילה באש” הנה מנת חלקם של אלו הדוחים את ישוע ואינם מקבלים אותו כמושיעם מן החטא. טבילה זו הנה עונשם הסופי של חסרי האמונה — “אגם האש” המתואר בספר התגלות כ 15-14.

2. “הטבילה ברוח הקודש” הנה מנת חלקם של מי שמאמינים בישוע כאדון ומושיע מן החטא.

3. רוח הקודש השוכן במאמין מעניק לו את היכולת לדעת את רצון אלוהים בחייו ולבטאו במעשים.

 

מתי נטבלו התלמידים לראשונה ברוח הקודש?

מעשי השליחים ב 4-1:

1 בְּיוֹם מְלֹאת שִׁבְעַת הַשָּׁבוּעוֹת הָיוּ כֻּלָּם יַחְדָּיו. 2 פִּתְאוֹם הָיָה קוֹל מִן הַשָּׁמַיִם, כְּקוֹל מַשַּׁב רוּחַ עַזָּה, וְהוּא מִלֵּא אֶת כָּל הַבַּיִת אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בּוֹ. 3 אָז הוֹפִיעוּ לְנֶגֶד עֵינֵיהֶם לְשׁוֹנוֹת כְּלַהֲבוֹת אֵשׁ, שֶׁהִתְפַּזְּרוּ וְנָחוּ אַחַת אַחַת עַל כָּל אֶחָד מֵהֶם. 4 וְכֻלָּם נִמְלְאוּ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְהֵחֵלּוּ לְדַבֵּר בִּלְשׁוֹנוֹת אֲחֵרוֹת כְּפִי שֶׁנָּתְנָה לָהֶם הָרוּחַ לְדַבֵּר.

באותו חג השבועות, עשרה ימים לאחר עלייתו של ישוע השמיימה, היו כל המאמינים יחד בירושלים.

מדוע דווקא אז היו כולם יחדיו? בפרק הקודם (פסוקים 5-4) אנו קוראים כי ישוע ציווה עליהם להישאר בירושלים עד שתתקיים הבטחתו של אלוהים — “אַתֶּם תִּטָּבְלוּ בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ” (יוחנן יד 16, 26, טו 26, טז 15-8).

בחג שבועות זה “נִמְלְאוּ” (נטבלו) התלמידים ברוח הקודש. מתן הרוח היה מלווה באות חיצוני: “לְשׁוֹנוֹת כְּלַהֲבוֹת אֵשׁ” נחו עליהם, אך לא שרפו אותם או כיסו את כל גופם.

 

מה העניקה להם הטבילה ברוח הקודש?

רוח הקודש נתן להם כוח להיות עדים לישוע בכל מקום על פני כדור הארץ (מעשי השליחים א 8: “אֲבָל בְּבוֹא עֲלֵיכֶם רוּחַ הַקֹּדֶשׁ תְּקַבְּלוּ כֹּחַ וְתִהְיוּ עֵדַי הֵן בִּירוּשָׁלַיִם וְהֵן בְּכָל יְהוּדָה וְשׁוֹמְרוֹן, עַד קְצֵה הָאָרֶץ”).

כלומר, ללא טבילת רוח הקודש (ללא עזרת אלוהים ומעורבותו בחייהם) לא יהיה להם הכוח לייצג ולשרת את אלוהים כראוי (הראשונה לקורינתים ב 16-10; ראה גם יוחנן ג 10-1).

והנה, בחג השבועות, בזמן שהמאמינים הראשונים התאספו יחד והמתינו להתגשמות הבטחתו של ישוע, התרחשה תופעה על־טבעית: קול משב רוח עזה נשמע, ולנגד עיניהם הופיעו לשונות כלהבות אש שהתפזרו עליהם. כל המאמינים שהתאספו שם התמלאו ברוח הקודש והחלו לדבר בשפות זרות. כל אחד דיבר בשפה קיימת וידועה שלא ידע אותה קודם לכן. היכולת הפלאית הזו ניתנה להם על־ידי רוח הקודש.

מה הייתה תגובת הנוכחים הבלתי מאמינים לאות הלשונות?

מעשי השליחים ב 13-5:

5 בִּירוּשָׁלַיִם הִתְגּוֹרְרוּ יְהוּדִים יִרְאֵי אֱלֹהִים מִכָּל עַם וְעַם אֲשֶׁר תַּחַת הַשָּׁמַיִם. 6 כַּאֲשֶׁר נִשְׁמַע הַקּוֹל הַזֶּה הִתְקַהֲלוּ עַם רַב וְכֻלָּם נָבוֹכוּ, שֶׁכֵּן כָּל אִישׁ שָׁמַע אוֹתָם מְדַבְּרִים בִּשְׂפָתוֹ שֶׁלּוֹ. 7 הֵם נִתְמַלְּאוּ תִּמָּהוֹן וּפְלִיאָה וְאָמְרוּ: “הֲרֵי כָּל הַמְדַבְּרִים הָאֵלֶּה גְּלִילִיִּים, 8 וְאֵיךְ כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ שׁוֹמֵעַ בִּשְׂפַת מוֹלַדְתּוֹ? 9 פַּרְתִּים אֲנַחְנוּ וּמָדִים, עֵילָמִים וְתוֹשָׁבֵי אֲרַם נַהֲרַיִם, תּוֹשָׁבֵי יְהוּדָה וְקַפָּדוֹקְיָה וּפוֹנְטוֹס וְאַסְיָה, 10 פְרִיגְיָה וְפַּמְפִילְיָה, מִצְרַיִם וּמְחוֹזוֹת לוּב הַסְּמוּכִים לְקִירֶנְיָה, תּוֹשָׁבֵי רוֹמָא הַמִּתְגּוֹרְרִים כָּאן, 11 יְהוּדִים וְגֵרִים, כְּרֵתִיִּים וְעַרְבִים — וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ שׁוֹמְעִים אוֹתָם מְסַפְּרִים בִּלְשׁוֹנוֹתֵינוּ אֶת גְּדֻלּוֹת הָאֱלֹהִים!” 12 הַכֹּל הִשְׁתּוֹמְמוּ וְנָבוֹכוּ. אָמְרוּ זֶה אֶל זֶה: “מַה זֶּה צָרִיךְ לִהְיוֹת?” 13 אֲבָל אֲחֵרִים לָעֲגוּ וְאָמְרוּ: “מְלֵאֵי יַיִן הֵם.”

בחג השבועות — השני משלושת הרְגָלִים — ירושלים הייתה גדושה באנשים יראי אלוהים ועולי רגל מישראל ומכל התפוצות (דברים טז 17-16: “שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי יהוה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר: בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת; וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי יהוה רֵיקָם. אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ, כְּבִרְכַּת יהוה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לָךְ”).

אנשים רבים ראו “לְשׁוֹנוֹת כְּלַהֲבוֹת אֵשׁ, שֶׁהִתְפַּזְּרוּ וְנָחוּ” על המאמינים ושמעו אותם מדברים בשפתם (שפות ידועות וקיימות). אותם אנשים התפלאו מאוד! — מדוע?

מכיוון שאותם מאמינים לא היו משכילים, אלא היו אנשים פשוטים מהגליל. והנה הם דיברו בשפות המדינות והעמים הבאים: פרתים, מדים, עילמים, תושבי ארם נהריים, יהודה, קפדוקיה, פונטוס, אסיה הקטנה, פריגיה, פמפיליה, מצרים, מחוזות לוב הסמוכים לקירניה, רומא, כרתים וערב.

שים לב! מדובר בשפות קיימות ומדוברות ולא בגיבובי מילים.

אף־על־פי שתלמידי ישוע דיברו בשפות רבות ושונות, מה היה המסר המיוחד והזהה שנאמר מפיהם בכל השפות?

מעשי השליחים ב 11:

“…וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ שׁוֹמְעִים אוֹתָם מְסַפְּרִים בִּלְשׁוֹנוֹתֵינוּ אֶת גְּדֻלּוֹת הָאֱלֹהִים!”

הפסוק מבהיר שדברי המאמינים בשפות השונות אמנם הובנו על־ידי השומעים ואף נשאו מסר מאוד ברור ומוגדר: “גְּדֻלּוֹת הָאֱלֹהִים” הוצגו באוזני הנוכחים.

חלק מהשומעים היה מאוד נבוך. הם הבינו שמשהו על־טבעי מתרחש דרך אותם מאמינים בישוע, אך הם עצמם לא היו שותפים למתרחש. אלו שלא הבינו את השפות הזרות ראו את שמחת המאמינים ואת התלהבותם ופירשו זאת כשכרות.

שמעון השליח, אחד התלמידים, זכה להזדמנות נפלאה להציג את הבשורה באוזני כל הנוכחים (פסוקים 42-14).

 

מה בעצם התרחש עד כה?

1. לשונות כלהבות אש שנחו על המאמינים הוכיחו לכל הנוכחים היהודים ולשאר יראי שמים שיד אלוהים הייתה על אותם תלמידי ישוע. כיהודים, הכירו כבר אש היורדת מהשמים כאות — זה קרה בימי אליהו הנביא, במבחן המזבחות (מלכים־א יח 40-20. ראה גם מלכים־ב א 12-9: אש משמים שורף בלתי מאמינים).

2. הנוכחים זכו לראות נס נוסף: קבוצה של מאמינים בישוע — אנשים פשוטים מהגליל — דיברו פתאום במספר רב של שפות זרות (ידועות וקיימות), כשהם מכריזים מסר אחיד וברור.

3. לשונות האש והדיבור בשפות שונות היוו הוכחה שאלוהים שוכן באותם מאמינים. לעומת זאת, לרבים בקהל (שהאות לא התחולל דרכם) התברר פתאום כי אין הם הולכים בדרך אלוהים, אלא סוטים מהדרך הישרה וצפויים לעונש.

הנסים העניקו למסר שהיה בפי המאמינים בישוע סמכות של דבר אלוהים, שחובה להתייחס אליו. לרבים היה ברור כי התעלמות מהמסר תביא בעקבותיה עונש מאלוהים.

4. בנוסף, כל זה התרחש בחג השבועות, הנחשב לחג מתן תורה — מתן דבר אלוהים.

 

על רקע ההבנה הזו, שהייתה חלק מהמחשבה היהודית, זכה שמעון השליח להקשבתם המלאה של הנוכחים. 

 

הצגת הבשורה ותגובת הקהל

סקירה קצרה של מעשי השליחים ב 36-14:

  • שמעון השליח מסביר לנוכחים כי ישוע, אשר התהלך ביניהם ועשה נסים לנגד עיניהם, הוא המשיח המובטח מפי הנביאים בתנ”ך.
  • אותו משיח, ישוע, שהוסגר לידי הצולבים, הרשה זאת כדי למלא את תכנית האלוהים שתוכננה מקדם ונכללה בנבואות התנ"ך.
  • ישוע המשיח קם לתחייה — בדיוק כפי שדויד המלך הבטיח.
  • ישוע הבטיח לשפוך את רוחו על תלמידיו, “…ואתם השומעים, עדים לקיום הבטחתו. לכן, מה שראיתם הנו הוכחה לאמיתות דברינו!”
  • ישוע המשיח, אשר נצלב וקם לתחייה, אכן יושב כעת לימין האלוהים.

 

מה הייתה תגובת השומעים לבשורה?

מעשי השליחים ב 37:

כְּשָׁמְעָם הִתְעַצְּבוּ מְאֹד בְּלִבָּם וְאָמְרוּ לְכֵיפָא וְלִשְׁאָר הַשְּׁלִיחִים: “אֲנָשִׁים אַחִים, מֶה עָלֵינוּ לַעֲשׂוֹת?”

אותם אנשים התעצבו מאוד ופחד מילא את לבם. מכיוון שדחו את ישוע כאשר חי ביניהם, וכעת התברר להם שישוע היה באמת המשיח, הם חשבו שהחמיצו את ההזדמנות להיוושע וכי משפט אלוהים נחרץ עליהם.

מתוך תחושת ייאוש זו נובעת זעקתם לשמעון כיפא ולשאר המאמינים: “אֲנָשִׁים אַחִים, מֶה עָלֵינוּ לַעֲשׂוֹת?” — והנה שמעון מסביר את האמת הפשוטה:

מעשי השליחים ב 39-38:

38 …“שׁוּבוּ בִּתְשׁוּבָה וְהִטָּבְלוּ אִישׁ אִישׁ מִכֶּם בְּשֵׁם יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ לִסְלִיחַת חֲטָאֵיכֶם, וּתְקַבְּלוּ אֶת מַתְּנַת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ; 39 כִּי לָכֶם הַהַבְטָחָה וְלִבְנֵיכֶם וּלְכָל הָרְחוֹקִים, לְכָל אֲשֶׁר יִקְרָא לָהֶם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ.”

“שׁוּבוּ בִּתְשׁוּבָה” — כלומר, “לפני כן דחיתם את ישוע וכעת הבנתם שהוא המשיח, לכן קבלו אותו ככפרת חטאיכם, התוודו והיטבלו בשמו!”

אמונה כנה תמיד מלווה בציות. הצעד הראשון הוא טבילה במים.

שמעון השליח מעודד את שומעיו: “לא ‘איחרתם לרכבת’. לכל מי שיחזור בתשובה, יתוודה על חטאיו ויקבל את ישוע כמושיעו מחטא, יעמדו הבטחותיו של אלוהים וישועתו גם היום!”

שים לב! שמעון לא הזכיר את הטבילה באש. לחוזרים בתשובה מיועדת ברכתו של אלוהים ולא עונש.

 

האם אות הלשונות באותו חג השבועות נשא פרי?

מעשי השליחים ב 47-40:

40 גַּם בְּמִלִּים רַבּוֹת אֲחֵרוֹת הֵעִיד בָּהֶם וְהֵאִיץ בָּהֶם בְּאָמְרוֹ: “הִמָּלְטוּ מִן הַדּוֹר הַסּוֹרֵר הַזֶּה!” 41 אֵלֶּה שֶׁקִּבְּלוּ בְּרָצוֹן אֶת דְּבָרוֹ נִטְבְּלוּ, וּבְאוֹתוֹ יוֹם נוֹסְפוּ כִּשְׁלשֶׁת אֲלָפִים נְפָשׁוֹת. 42 הֵם הָיוּ שׁוֹקְדִים עַל תּוֹרַת הַשְּׁלִיחִים, עַל הַהִתְחַבְּרוּת, עַל בְּצִיעַת הַלֶּחֶם וְעַל הַתְּפִלּוֹת. 43 כָּל נֶפֶשׁ נִתְמַלְּאָה יִרְאָה וּמוֹפְתִים וְאוֹתוֹת רַבִּים עָשׂוּ הַשְּׁלִיחִים. 44 כָּל הַמַּאֲמִינִים הָיוּ יַחְדָּיו וּבְכָל אֲשֶׁר הָיָה לָהֶם הָיוּ שֻׁתָּפִים. 45 הֵם מָכְרוּ אֶת אֲחֻזּוֹתֵיהֶם וְאֶת רְכוּשָׁם וְחִלְּקוּ אוֹתָם לַכֹּל, לְכָל אִישׁ כְּפִי צָרְכּוֹ. 46 יוֹם יוֹם הִתְמִידוּ לִהְיוֹת לֵב אֶחָד בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ וְהָיוּ בּוֹצְעִים אֶת הַלֶּחֶם בְּבָתֵּיהֶם, אוֹכְלִים אֶת מְזוֹנָם בְּשִׂמְחָה וּבְתֹם לֵב 47 וּמְשַׁבְּחִים אֶת אֱלֹהִים. הֵם מָצְאוּ חֵן בְּעֵינֵי כָּל הָעָם, וְהָאָדוֹן הוֹסִיף עֲלֵיהֶם יוֹם יוֹם אֶת הַנּוֹשָׁעִים.

אות הדיבור בלשונות משך את תשומת לבו של הקהל לבשורה הברורה, ומה שנאמר — אמת מאלוהים — הניע כשלושת אלפים נפשות לחזור בתשובה.

הם קיבלו את ישוע כאדונם ומושיעם וכמשיח ישראל המובטח. מיד העידו על אמונתם לעיני שאר הנוכחים בסימן חיצוני — באמצעות הטבילה. בסמוך לבית המקדש היו עשרות מקוואות, ולכן אפשר היה להטביל קהל רב בזמן קצר.

בחג השבועות — הנקרא גם חג הביכורים (שמות כג 16, לד 22) — ישוע המשיח הבהיר את משמעות החג: “מאמינים אלה, הם הביכורים הראשונים. אחריהם יבואו עוד רבים!” ואכן, פרק ב מסתיים במילים: “…וְהָאָדוֹן הוֹסִיף עֲלֵיהֶם יוֹם יוֹם אֶת הַנּוֹשָׁעִים”.

כמה פעמים אנחנו מתפללים כדי לראות יותר ויותר אנשים נושעים?

מה עלינו לעשות כדי לראות פרי מבורך בעמלנו למען האדון?

הבה נעשה כפי שעשו המאמינים הראשונים, לאור הכתוב במעשי השליחים ב 47-40, ד 37-32, ו 7-1, טז 5-1; אפסים ד 16-1:

הם התמידו…

  • בלימוד הכתובים,
  • בתפילה,
  • בהתחברות,
  • בשירות האדון באהבה באמצעות מתנות הרוח שאלוהים נותן …“וְהָאָדוֹן הוֹסִיף עֲלֵיהֶם יוֹם יוֹם אֶת הַנּוֹשָׁעִים”.

 

סיכום לפרק ב

… האירוע בחג השבועות:

א. בחג השבועות, זמן קצר אחרי תקומתו של ישוע המשיח מן המוות, רוח הקודש מילא את המאמינים הראשונים. הדבר התבטא בלשונות כלהבות אש שנחו עליהם.

ב. המאמינים דיברו בשפות שונות — קיימות וידועות — אותן לא למדו מעולם. כך הדוברים הובנו על־ידי נוכחים רבים. הם לא דיברו בגיבובי מילים בלתי מובנות.

ג. היכולת לדבר בשפות האלה ניתנה למאמינים כראות עיניו של רוח הקודש, ולא לפי בחירתו של האדם.

ד. האות כולו התרחש לעיני נוכחים בלתי מאמינים בישוע.

ה. המסר היה: גדולות האלוהים.

ו. האות הראה שהמאמינים מלאים בשכינת האלוהים וציין שהמסר מפיהם הנו דבר אלוהים.

ז. בעקבות האות העל־טבעי, שמעון השליח זכה להזדמנות לחלוק את הבשורה עם מאזינים רבים.

ח. כאשר שמעו והבינו את אמת האלוהים, רבים מתוך הקהל האמינו בישוע וחזרו בתשובה.

ניתן לומר שאות הדיבור בלשונות נועד להכין את הקרקע להצגת הבשורה ולהתריע מפני דחייתה:

  • “אם קיבלת את המסר — נושעת.”
  • “אם דחית את המסר — דחית את חסד אלוהים ואתה צפוי לעונש.”

כשנות דור אחד אחרי מאורעות אלה, אסון פקד את הארץ: הרומאים החריבו את ירושלים ואת בית המקדש, הרגו מספר רב של יהודים, ורבים הוגלו (ראה לוקס יט 44-41).

תפילתי היא שכל אדם יחקור את דבר אלוהים ויבקש באמונה את כפרת החטאים שאלוהים נתן בישוע המשיח. זאת הדרך היחידה לישועה (מעשי השליחים ד 12; יוחנן יד 6; רומים י 10-9).

אני פונה אל המאמינים שטרם נטבלו: אנא, בחנו את רצינות אמונתכם, הציגו דוגמה טובה וצייתו לאדון!

 

קיבלו את הרוח — או לא קיבלו?

בבשורת יוחנן כ 23-22 אנו קוראים:

22 אַחֲרֵי אָמְרוֹ זֹאת נָפַח עֲלֵיהֶם וְאָמַר לָהֶם: “קַבְּלוּ אֶת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ. 23 כָּל מִי שֶׁתִּסְלְחוּ לוֹ עַל חֲטָאָיו, הֵם יִסָּלְחוּ לוֹ; לְכָל מִי שֶׁתִּזְקְפוּ אוֹתָם, יִזָּקְפוּ לוֹ.”

לעומת זאת, ביוחנן טז 7 אומר ישוע:

“…אִם לֹא אֵלֵךְ, הַמְנַחֵם לֹא יָבוֹא אֲלֵיכֶם; וְאִם אֵלֵךְ, אֶשְׁלַח אוֹתוֹ אֲלֵיכֶם.”

… והדבר תואם את הבטחתו במעשי השליחים א 8:

“אֲבָל בְּבוֹא עֲלֵיכֶם רוּחַ הַקֹּדֶשׁ תְּקַבְּלוּ כֹּחַ וְתִהְיוּ עֵדַי הֵן בִּירוּשָׁלַיִם וְהֵן בְּכָל יְהוּדָה וְשׁוֹמְרוֹן, עַד קְצֵה הָאָרֶץ.”

ישנם הטוענים שקיימת סתירה בין הקטע הראשון לבין שני האחרים. מצד אחד ישוע אומר: “קיבלתם את הרוח”, אך מצד שני: “המתינו וקבלו אותו בעתיד”.

ישוע המשיח אכן נפח את רוח הקודש על תלמידיו במעמד המצוין ביוחנן פרק כ (כי הוא הרי תמיד דובר אמת). אך כוחו של רוח הקודש נגלה ובא לידי ביטוי בחייהם במועד שאלוהים קבע עוד מקדם: בחג השבועות, כמתואר במעשי השליחים פרק ב. אלוהים פועל במועדיו כפי שצוינו בתנ”ך. רק כך אנו יכולים לזהות את ידו ולא ניפול בידי הרע.