מתנות רוח הקודש- פרק ג

Print Friendly

מתנות רוח הקודש — רקע לאיגרת הראשונה אל הקורינתים

פרק ג

מתנות רוח הקודש

רקע לאיגרת הראשונה אל הקורינתים
לפני שנפנה לפרק יב של האיגרת ונלמד לעומק על אודות מתנות הרוח, ראוי שנדע מה היה הרקע להקמת הקהילה בעיר קורינתוס, ומה היו הלכי הרוח וההתנהגות של בני אותה קהילה.

שאול השליח הגיע לקורינתוס לאחר שעזב את אתונה (מעשי השליחים פרק יח). שם הוא פגש את בני הזוג עקילס ופריסקילה, ועבד עמם בתפירת אוהלים לפרנסתו; ומדי שבת הוא דיבר בבית הכנסת אל יהודים ויוונים יראי שמים.

כאשר סילא וטימותיאוס הגיעו ממקדוניה, שאול התמסר לעבודת הבישור. ההתנגדות הרבה לבשורה אילצה את שאול להפסיק ללמד בבית הכנסת. למרות זאת, קריספוס, ראש בית הכנסת, האמין בישוע ועמו כל בני ביתו. אחריו, קורינתים רבים האמינו ונטבלו. כך נוצרה קהילה שניהלה את פגישותיה בביתו של טיטיוס יוסטוס, איש ירא אלוהים שהתגורר סמוך לבית הכנסת בקורינתוס.

הקהילה גדלה, ועם זאת גדלו הבעיות והאתגרים שניצבו בפני המאמינים.

לשאול השליח הגיע מידע שיש מריבות בין המאמינים (הראשונה לקורינתים א 11). בהמשך האיגרת אנו למדים שרמת בגרותה הרוחנית של הקהילה הייתה נמוכה מאוד (פרק ה).

למאמינים בקורינתוס לא היה קל! רובם באו מרקע פגני. בעבר הם עבדו אלילים והיו בעלי מוסר ירוד. דרך חשיבתם, התנהגותם והרגליהם הישנים לא חלפו בן־רגע.

במקום לעודד ולתמוך זה בזה הם התחרו על מקומות של כבוד, ואף הבגרות הרוחנית הפכה אצלם לנושא לתחרות (פרק ד). במקום להתפלל ולזכות לשרת את אלוהים בענווה, הם משכו את תשומת הלב לעצמם.

כנושעים, רוח הקודש שכן בהם והעניק להם מתנות רוחניות. מכיוון שהשתמשו במתנות רוח הקודש בצורה בזויה, הם היוו עדות עלובה בתור שגריריו ותלמידיו של ישוע. מסיבה זו, שאול הקדיש להם קטע במכתבו שנועד להסביר את מהות המתנות הרוחניות ולהדריכם בשימוש נכון במתנות אלה.

מתוך הדגש המושׂם על אהבה (פרק יג) אנו למדים שגישה חיונית זו הייתה חסרה ביותר בין המאמינים בקורינתוס.

 

לפני ששאול מפרט את ייעוד מתנת הלשונות, הוא מתייחס למספר נושאים חשובים לא פחות:

א. פרק יא:  סמכויות ומעמד הגבר והאישה בקהילה ולפני אלוהים; התנהגות נכונה בסעודת האדון.

ב. פרק יב: מתנות רוחניות — מהות ותכלית. 

ג. פרק יג:  אהבה — ללא אהבה בין אדם לחברו, שום עשייה למען האדון אינה ראויה בעיניו.

ד. פרק יד:  מתנות הלשונות והנבואה — תכלית והדרכה לשימוש נכון בהן.

 

מהותן ותכליתן של מתנות רוח הקודש

הראשונה לקורינתים פרק יב:

1 בְּעִנְיַן הַמַּתָּנוֹת הָרוּחָנִיּוֹת, אַחַי, אֵינֶנִּי רוֹצֶה שֶׁיֵּעָלֵם מִכֶּם דָּבָר. 2 אַתֶּם יוֹדְעִים כִּי בְּעֵת הֱיוֹתְכֶם עוֹבְדֵי אֱלִילִים נִדַּחְתֶּם וְנִמְשַׁכְתֶּם אֶל אֱלִילִים אִלְּמִים. 3 וּבְכֵן אֲנִי מוֹדִיעַ לָכֶם: אֵין אִישׁ מְדַבֵּר בְּהַשְׁרָאַת רוּחַ אֱלֹהִים וְאוֹמֵר “יֵשׁוּעַ חֵרֶם הוּא!”; וְאֵין אִישׁ יָכוֹל לוֹמַר “יֵשׁוּעַ הוּא הָאָדוֹן” אֶלָּא בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ. 4 אָמְנָם יֵשׁ מַתָּנוֹת שׁוֹנוֹת, אֲבָל הָרוּחַ הִיא אוֹתָהּ רוּחַ; 5 יֵשׁ תַּפְקִידִים שׁוֹנִים, אַךְ אוֹתוֹ אָדוֹן; 6 וְיֵשׁ פְּעֻלּוֹת שׁוֹנוֹת, אַךְ אוֹתוֹ אֱלֹהִים הוּא הַפּוֹעֵל הַכֹּל בַּכֹּל. 7 וּלְכָל אִישׁ נִתֶּנֶת הִתְגַּלּוּת הָרוּחַ כְּדֵי לְהוֹעִיל. 8 לָזֶה נִתָּן עַל־יְדֵי הָרוּחַ דְּבַר חָכְמָה; לָזֶה נִתָּן דְּבַר דַּעַת עַל־פִּי אוֹתָהּ רוּחַ; 9 לָזֶה נִתֶּנֶת אֱמוּנָה עַל־יְדֵי אוֹתָהּ רוּחַ; לָזֶה מַתְּנוֹת הָרִפּוּי עַל־יְדֵי אוֹתָהּ רוּחַ; 10 לָזֶה יְכֹלֶת לַעֲשׂוֹת נִסִּים, לָזֶה נְבוּאָה, לָזֶה הַבְחָנָה בֵּין הָרוּחוֹת, לָזֶה מִינֵי לְשׁוֹנוֹת וְלָזֶה פֵּרוּשׁ לְשׁוֹנוֹת; 11 וְאֶת כָּל הַדְּבָרִים הַלָּלוּ פּוֹעֶלֶת אוֹתָהּ רוּחַ אַחַת הַחוֹלֶקֶת כִּרְצוֹנָהּ לְכָל אִישׁ וָאִישׁ. 12 כְּשֵׁם שֶׁהַגּוּף הוּא אֶחָד וְאֵיבָרִים רַבִּים לוֹ, וְכָל אֵיבְרֵי הַגּוּף הֵם גּוּף אֶחָד אַף כִּי רַבִּים הֵם, כֵּן גַּם הַמָּשִׁיחַ. 13 הֲרֵי בְּרוּחַ אַחַת הֻטְבַּלְנוּ כֻּלָּנוּ לְגוּף אֶחָד, יְהוּדִים כִּיוָנִים, עֲבָדִים כִּבְנֵי חוֹרִין, וְכֻלָּנוּ הֻשְׁקֵינוּ רוּחַ אַחַת. 14 וְאָכֵן אֵין הַגּוּף אֵיבָר אֶחָד אֶלָּא רַבִּים. 15 אִם תֹּאמַר הָרֶגֶל: “אֵינֶנִּי יָד, לָכֵן אֵינֶנִּי שַׁיֶּכֶת לַגּוּף”, הַאִם מִשּׁוּם כָּךְ אֵינָהּ שַׁיֶּכֶת לַגּוּף? 16 וְאִם תֹּאמַר הָאֹזֶן: “אֵינֶנִּי עַיִן, לָכֵן אֵינֶנִּי שַׁיֶּכֶת לַגּוּף”, הַאִם מִשּׁוּם כָּךְ אֵינָהּ שַׁיֶּכֶת לַגּוּף? 17 אִם הַגּוּף כֻּלּוֹ יִהְיֶה עַיִן, כֵּיצַד תִּהְיֶה שְׁמִיעָה? וְאִם כֻּלּוֹ יִהְיֶה אֵיבָר שְׁמִיעָה, כֵּיצַד יוּכַל לְהָרִיחַ? 18 אֲבָל אֱלֹהִים שָׂם אֶת הָאֵיבָרִים בַּגּוּף, כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶם עַל־פִּי רְצוֹן אֱלֹהִים. 19 וְאִלּוּ הָיוּ כֻּלָּם אֵיבָר אֶחָד, אֵיפֹה הַגּוּף? 20 וְהִנֵּה יֵשׁ אֵיבָרִים רַבִּים, אַךְ גּוּף אֶחָד. 21 הָעַיִן לֹא תּוּכַל לוֹמַר אֶל הַיָּד: “אֵין לִי צֹרֶךְ בָּךְ”; גַּם הָרֹאשׁ לֹא יוּכַל לוֹמַר אֶל הָרַגְלַיִם: “אֵין לִי צֹרֶךְ בָּכֶן”. 22 אַדְּרַבָּא, אֵיבְרֵי הַגּוּף שֶׁלִּכְאוֹרָה חַלָּשִׁים יוֹתֵר, הֵם הַנְּחוּצִים יוֹתֵר; 23 אֵיבְרֵי הַגּוּף הַנִּרְאִים לָנוּ נִקְלִים, אוֹתָם אָנוּ עוֹטְרִים בְּיֶתֶר כָּבוֹד; וְהָאֵיבָרִים שֶׁהֵם לְבשֶׁת לָנוּ זוֹכִים לְיֶתֶר כָּבוֹד. 24 לְעֻמַּת זֹאת, אֵיבָרֵינוּ הַהֲגוּנִים אֵינָם זְקוּקִים לָזֶה. אֱלֹהִים הִרְכִּיב אֶת הַגּוּף בְּאֹפֶן שֶׁנָּתַן כָּבוֹד רַב יוֹתֵר לְאֵיבָרִים נְטוּלֵי כָּבוֹד, 25 לְמַעַן לֹא תִּהְיֶה מַחֲלֹקֶת בַּגּוּף אֶלָּא שֶׁיִּדְאֲגוּ הָאֵיבָרִים זֶה לָזֶה; 26 וְאִם יִכְאַב אֵיבָר אֶחָד, כָּל הָאֵיבָרִים יִסְבְּלוּ אִתּוֹ; וְאִם יְכֻבַּד אֵיבָר אֶחָד, כָּל הָאֵיבָרִים יִשְׂמְחוּ אִתּוֹ.
27 אַתֶּם גּוּף הַמָּשִׁיחַ וְאֵיבָרָיו, אִישׁ אִישׁ לְפִי חֶלְקוֹ. 28 וּמֵהֶם הֵקִים אֱלֹהִים בַּקְּהִלָּה — רֵאשִׁית שְׁלִיחִים, שֵׁנִית נְבִיאִים, שְׁלִישִׁית מוֹרִים, אַחֲרֵי כֵן עוֹשֵׂי נִסִּים, אַחֲרֵי כֵן מַתְּנוֹת הָרִפּוּי, עֶזְרָה לַזּוּלַת, הַנְהָגָה, וּמִינֵי לְשׁוֹנוֹת. 29 הַאִם כֻּלָּם שְׁלִיחִים? הַאִם כֻּלָּם נְבִיאִים? כֻּלָּם מוֹרִים? כֻּלָּם עוֹשֵׂי נִסִּים? 30 הַאִם לְכֻלָּם מַתְּנוֹת הָרִפּוּי? הַאִם כֻּלָּם מְדַבְּרִים בִּלְשׁוֹנוֹת? כֻּלָּם מְבָאֲרֵי לְשׁוֹנוֹת? 31 וּבְכֵן הִשְׁתּוֹקְקוּ לַמַּתָּנוֹת הַחֲשׁוּבוֹת יוֹתֵר; עִם זֹאת אַרְאֶה לָכֶם דֶּרֶךְ נַעֲלָה בְּיוֹתֵר…

פרקים יב-יד מתייחסים למתנות הרוח. להלן החלוקה:

1. יב 11-1: מקור המתנות הרוחניות — רוח הקודש.

2.  יב 31-12: רבגוניות ובכל זאת אחדות; מתנות שונות — רוח אלוהים אחד, מטרה אחת, גוף אחד.

3. יב 31 – יג 13:  אהבה — המרכיב ההכרחי שאִתו כל מתנות הרוח פועלות בהצלחה.

4.  יד 25-1: עליונות מתנת הנבואה על מתנת הלשונות; תנאים  והנחיות לשימוש נכון במתנות.

5.  יד 40-26: כללים ומגבלות לשימוש במתנות הנבואה והלשונות בבית אלוהים.

 

החל מפרק יב שאול השליח משיב (“אֵינֶנִּי רוֹצֶה שֶׁיֵּעָלֵם מִכֶּם דָּבָר…”) על שאלות שנשאל על־ידי המאמינים בקורינתוס בעניין “הַמַּתָּנוֹת הָרוּחָנִיּוֹת”.

הוא עונה בהרחבה וביסודיות כדי להשליט סדר בכל הקשור לשימוש בלשונות בבית אלוהים.

רוח הקודש פעל בקרב המאמינים בקורינתוס; הם היו עדים ואף כלים לפעולות על־טבעיות. אבל לא כל בני הקהילה פעלו בהשראת רוח אלוהים, ולכן נוצר בלבול.

היה עליהם לדעת:

  • מה הן מתנות הרוח?
  • מי נותן את מתנות הרוח?
  • איך ניתן לזהות את המתחזים?
  • מה הם הכללים לשימוש נכון במתנות הרוח?

 

הראשונה לקורינתים יב 3-1:

1 בְּעִנְיַן הַמַּתָּנוֹת הָרוּחָנִיּוֹת, אַחַי, אֵינֶנִּי רוֹצֶה שֶׁיֵּעָלֵם מִכֶּם דָּבָר. 2 אַתֶּם יוֹדְעִים כִּי בְּעֵת הֱיוֹתְכֶם עוֹבְדֵי אֱלִילִים נִדַּחְתֶּם וְנִמְשַׁכְתֶּם אֶל אֱלִילִים אִלְּמִים. 3 וּבְכֵן אֲנִי מוֹדִיעַ לָכֶם: אֵין אִישׁ מְדַבֵּר בְּהַשְׁרָאַת רוּחַ אֱלֹהִים וְאוֹמֵר “יֵשׁוּעַ חֵרֶם הוּא!”; וְאֵין אִישׁ יָכוֹל לוֹמַר “יֵשׁוּעַ הוּא הָאָדוֹן” אֶלָּא בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ.

 

הגדרה לשם הבחנה:

מה הן מתנות רוח הקודש … ומה אינו נמנה עמן?

מתנות רוחניות הן יכולות שמקורן באלוהים. הן ניתנות לכל מאמין בישוע במידה שונה, ותכליתן לאפשר לו לפעול ולשרת את אלוהים במסגרת הקהילה ולכבוד ישוע המשיח (רומים יב 8-4).

כל המאמינים בקורינתוס שבאו מרקע פגני היו בעבר עובדי אלילים. הם ביקרו במקדשי אלילים עד אשר התחילו להאמין בישוע. רובם, אם לא כולם, השתתפו בטכסים אליליים ואחרים שבמהלכם היו עדים לתופעות שונות ואף חוו בעצמם שיכרון חושים או התנהגות מוזרה שנגרמו על־ידי השפעת רוחות שטניות על האדם.

מצב של שיכרון חושים במהלך טכס אלילי נחשב לדרגה רמה של “רוחניות” והתפרש כסימן של קרבה יתרה לאלוהות. בשלב זה, האדם היה רוקד בתזזית ומדבר כמהופנט. הפעילות הפולחנית במקדשים כללה השתכרות ואף השתתפות באורגיות מיניות.*

* S. Angus, The Mystery-Religions and Christianity, Dover Publ., New York, 1975, pp. 100-101;
W. Barclay, The Letters to the Corinthians, Westminster Publ., Philadelphia, 1975, p. 3

שאול מזכיר למאמינים מקורינתוס את עברם האפל — מה עשו וכיצד התנהגו לפני שרוח אלוהים הוליד אותם מחדש במישור הרוחני: “לפני שאלוהים הסיר את עיוורונכם הרוחני, נמשכתם לאלילים — פרי מחשבת האדם הנמצא תחת השפעת שדים. אלילים אלה אינם חיים באמת. זיכרו את מעשיכם הפסולים בעבר! דעו לכם כי מהרגע שאדם נושע, הוא אינו יכול לחזור ולעשות את דברי הבלע שהיו חלק מחייו כעובד אלילים” (ראה אפסים ב).

חלק מהמאמינים פשוט אימצו את דרך הפולחן שהיו רגילים אליה עוד בהיותם עובדי אלילים. הם התנהגו באסיפות הקהילה כפי שפעלו בעבר במקדשי האלילים.

שאול מסביר להם באופן חד־משמעי שמנהגיהם האליליים מן העבר אינם יכולים להימשך בחייהם ובקהילה. זו אינה דרכו של אלוהים ולפיכך היא אינה מכבדת את ישוע המשיח.

ניתן להבין מדבריו של שאול השליח שהתרחשו דברים מטרידים ביותר בקהילה בקורינתוס. בתוך הקהל היו אנשים שלטענתם האמינו בישוע, אך בפועל מעולם לא נושעו.

הם התנהגו באסיפות הקהילה כפי שהיו רגילים להתנהג במקדשי האלילים. תחת השפעת שדים ורוחות רעות הם קיללו את ישוע, השמיעו מילים איומות נגד אלוהים וסתרו במעש ובאומר את הכתוב בדברו.

תוך כדי כך הם טענו שמעשיהם ודבריהם נובעים מהשפעת רוח הקודש, דבר שנותן להם תוקף של נבואה והוראה מאת אלוהים. אנשים אלה לא השתמשו בכתבי הקודש כקנה מידה. הם העדיפו לזהות ולהעריך מתנות רוחניות על־פי חוויותיהם הרגשיות ולפי מידת ה"על־טבעיוּת" שהתלוותה לתופעות אלה.

רוח הקודש לעולם לא ידיח איש לחטא ולא יגרום לאדם כלשהו, בין אם הוא נושע בין אם לאו, לקלל, לומר מילה רעה נגד אלוהים או לשקר. מסיבה זו, שאול השליח אומר להם: “אֵין אִישׁ מְדַבֵּר בְּהַשְׁרָאַת רוּחַ אֱלֹהִים וְאוֹמֵר: יֵשׁוּעַ חֵרֶם הוּא!” מי שאומר מילים כאלה — בהכרה או מתוך שיכרון חושים — חייב להבין שאינו מדבר בהשראת רוח אלוהים, אלא בהשפעת השטן ושדיו.

לעומת זאת, מילים המאשרות את אלוהותו של ישוע המשיח נובעות מהשראת רוח אלוהים (מעשי השליחים ב 36; רומים י 10-9; אפסים א 21-20; פיליפים ב 11-9).

מה שאדם אומר על אודות ישוע המשיח מהווה מבחן להיותו תחת השפעת רוח הקודש או רוח רעה (הראשונה ליוחנן ד 3-2, ה 8-6).

 

מתנות שונות — מטרה אחת

הראשונה לקורינתים יב 13-4:

4 אָמְנָם יֵשׁ מַתָּנוֹת שׁוֹנוֹת, אֲבָל הָרוּחַ הִיא אוֹתָהּ רוּחַ; 5 יֵשׁ תַּפְקִידִים שׁוֹנִים, אַךְ אוֹתוֹ אָדוֹן; 6 וְיֵשׁ פְּעֻלּוֹת שׁוֹנוֹת, אַךְ אוֹתוֹ אֱלֹהִים הוּא הַפּוֹעֵל הַכֹּל בַּכֹּל. 7 וּלְכָל אִישׁ נִתֶּנֶת הִתְגַּלּוּת הָרוּחַ כְּדֵי לְהוֹעִיל. 8 לָזֶה נִתָּן עַל־יְדֵי הָרוּחַ דְּבַר חָכְמָה; לָזֶה נִתָּן דְּבַר דַּעַת עַל־פִּי אוֹתָהּ רוּחַ; 9 לָזֶה נִתֶּנֶת אֱמוּנָה עַל־יְדֵי אוֹתָהּ רוּחַ; לָזֶה מַתְּנוֹת הָרִפּוּי עַל־יְדֵי אוֹתָהּ רוּחַ; 10 לָזֶה יְכֹלֶת לַעֲשׂוֹת נִסִּים, לָזֶה נְבוּאָה, לָזֶה הַבְחָנָה בֵּין הָרוּחוֹת, לָזֶה מִינֵי לְשׁוֹנוֹת וְלָזֶה פֵּרוּשׁ לְשׁוֹנוֹת; 11 וְאֶת כָּל הַדְּבָרִים הַלָּלוּ פּוֹעֶלֶת אוֹתָהּ רוּחַ אַחַת הַחוֹלֶקֶת כִּרְצוֹנָהּ לְכָל אִישׁ וָאִישׁ. 12 כְּשֵׁם שֶׁהַגּוּף הוּא אֶחָד וְאֵיבָרִים רַבִּים לוֹ, וְכָל אֵיבְרֵי הַגּוּף הֵם גּוּף אֶחָד אַף כִּי רַבִּים הֵם, כֵּן גַּם הַמָּשִׁיחַ. 13 הֲרֵי בְּרוּחַ אַחַת הֻטְבַּלְנוּ כֻּלָּנוּ לְגוּף אֶחָד, יְהוּדִים כִּיוָנִים, עֲבָדִים כִּבְנֵי חוֹרִין, וְכֻלָּנוּ הֻשְׁקֵינוּ רוּחַ אַחַת.

חשוב לציין שמתנות הרוח אינן זהות לכישרונות טבעיים. מדובר ביכולות הניתנות על־ידי רוח הקודש באופן על־טבעי לכל מאמין (פסוקים 7, 11).

באמצעות יכולות אלו המאמינים עוזרים זה לזה ומשרתים את האדון במסגרת הקהילה באופן המפאר את אלוהים.

ישנן מתנות רוח המביעות כוח על־טבעי (כגון דיבור בלשונות), ואחרות שבהן הכוח העל־טבעי אינו בולט, ולכן הן נראות ככישרון טבעי.

שמעון כיפא מחלק את מתנות רוח הקודש לקטגוריות של שירות ודיבור:

הראשונה לפטרוס ד 11-10:

10 אִישׁ אִישׁ כְּפִי הַמַּתָּנָה אֲשֶׁר קִבֵּל יְשָׁרֵת בָּהּ בְּקִרְבְּכֶם, כְּסוֹכְנִים טוֹבִים עַל חַסְדּוֹ רַב־הַפָּנִים שֶׁל אֱלֹהִים. 11 אִישׁ כִּי יְדַבֵּר, אִמְרֵי אֱלֹהִים יְדַבֵּר; אִישׁ כִּי יְשָׁרֵת, יַעֲשֶׂה זֹאת מִתּוֹךְ הַכֹּחַ שֶׁנָּתַן לוֹ אֱלֹהִים; וְזֹאת לְמַעַן יְכֻבַּד הָאֱלֹהִים בַּכֹּל דֶּרֶךְ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ אֲשֶׁר לוֹ הַכָּבוֹד וְהַגְּבוּרָה לְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים. אָמֵן.

… ושאול השליח מלמד כי מתנות הרוח נועדו להכשיר את המאמינים לעבודת השירות, לבניית גוף המשיח:

אפסים ד  7, 16-11:

7 אֲבָל לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מֵאִתָּנוּ הָעֳנַק חֶסֶד כְּפִי הַמִּדָּה שֶׁהֶעֱנִיק לוֹ הַמָּשִׁיחַ … 11 וְהוּא נָתַן אֶת אֵלֶּה לִהְיוֹת שְׁלִיחִים, אֶת אֵלֶּה נְבִיאִים, אֶת אֵלֶּה מְבַשְֹרִים, וְאֶת אֵלֶּה רוֹעִים וּמוֹרִים, 12 כְּדֵי לְהַכְשִׁיר אֶת הַקְּדוֹשִׁים לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁרוּת, לִבְנִיַּת גּוּף הַמָּשִׁיחַ, 13 עַד כִּי נַגִּיעַ כֻּלָּנוּ אֶל אַחְדוּת הָאֱמוּנָה וְאַחְדוּת יְדִיעַת בֶּן־הָאֱלֹהִים, אֶל הָאָדָם הַשָּׁלֵם, אֶל שִׁעוּר קוֹמָתוֹ הַמָּלֵא שֶׁל הַמָּשִׁיחַ. 14 וְכָךְ לֹא נִהְיֶה עוֹד יְלָדִים נִדָּפִים וּמִטַּלְטְלִים בְּרוּחַ שֶׁל כָּל תּוֹרָה הַמּוּפֶצֶת עַל־יְדֵי בְּנֵי אָדָם בְּעָרְמָה וּבְתַרְמִית כְּדֵי לְהַטְעוֹת, 15 אֶלָּא נְדַבֵּר אֶת הָאֱמֶת בְּאַהֲבָה וְנִגְדַּל בְּכָל דָּבָר אֱלֵי הַמָּשִׁיחַ, אֲשֶׁר הוּא הָרֹאשׁ, 16 וְעַל־יָדָיו כָּל הַגּוּף מָרְכָּב וּמִתְחַבֵּר בְּאֶמְצָעוּת כָּל קֶשֶׁר מְסַיֵּעַ, בְּהֶתְאֵם לַפְּעֻלָּה הַמְיֻעֶדֶת לְכָל אֵיבָר וְאֵיבָר, כְּדֵי שֶׁיִּגְדַּל הַגּוּף וְיִבָּנֶה בְּאַהֲבָה.

 

הרשימה

להלן רשימת מתנות הרוח לפי הכתוב באיגרת הראשונה לקורינתים יב 10-8; רומים יב 8-6; אפסים ד 16-11:

חכמה, דעת, אמונה, ריפוי, יכולת לעשות נסים, נבואה, הבחנה בין הרוחות, לשונות, פירוש לשונות, הנהגה, עזרה לזולת-שירות, הוראה-לימוד, עידוד, נתינה, גמילות חסדים-רחמים, שליחים, מבשרים, רועים-מורים.

 

רוח הקודש מחליט מה לתת — ולמי

רוח הקודש הוא אישיות אלוהית, הוויה של האלוהים האחד. הוא מחלק כרצונו את מתנותיו למאמינים בישוע.

לכל מאמין מובטחת לפחות מתנת רוח אחת, אך לא לכולם ניתנה אותה המתנה. אפשרי בהחלט שלמאמין יהיו מספר מתנות רוחניות, אך אין אדם רגיל שניתנו לו כל מתנות הרוח; זכות זו היא של אלוהים בלבד (הראשונה לקורינתים יב 30-27). אף־על־פי שלכולנו מתנות שונות ומגוונות, מטרתן היא לבנות נכונה את גוף המשיח ולפאר את אלוהים.

כתבי הקודש מציגים את הקהילה כגוף: כפי שבגוף אחד איברים רבים ושונים הפועלים יחדיו למענו, כך כל המתנות הרוחניות — למרות הגיוון והשוני ביניהן — פועלות כולן לטובתו ולתפארתו של אלוהים; בדיוק כפי שהיד אינה פועלת רק לעצמה, אלא לטובת הגוף. כשכולם עושים את רצון האלוהים באמונה ובאהבה, התוצאה תהיה בניית הגוף, הקהילה.

כאמור, רוח הקודש הוא המקור לכל המתנות הרוחניות והוא נותן אותן לתלמידי ישוע על־פי רצונו. המאמין אינו יכול לבחור לעצמו מתנות רוח מתוך “תפריט המתנות הרוחניות”.

שאול חוזר על עובדה זו מספר פעמים, וזאת על מנת…

  • להדגיש את הנקודה החלשה בקהילת קורינתוס,
  • להנחות את המאמינים לסור מדרכם הרעה והאלילית,
  • לאמץ בחייהם את דרכו של אלוהים. 

מוטל על המאמין להתפלל ולבקש מאלוהים שיראה לו איזו מתנה רוח הקודש נתן לו. אלוהים, בחסדו ובנאמנותו, ינחה את המאמין, והברכה השלמה תבוא עליו כאשר ישרת את גוף המשיח באמצעות מתנות הרוח שקיבל.

כאשר משיחיים מתעקשים לשרת בגוף המשיח בתחומים שבהם לא קיבלו מתנות רוחניות, התוצאה היא חיכוך מיותר המוביל לצער, סכסוכים, חוסר ברכה ועדות לקויה.

 

מילון מונחים

בפסוקים 10-8 באיגרת הראשונה לקורינתים יב, שאול מפרט רשימה של מתנות רוח. נציין ונסביר בקיצור כל אחת מהן:

חכמה

היכולת להבין את דבר אלוהים, לדעת את רצונו וליישם בדרך נכונה ובהצלחה את הלקח בחיי היומיום (מתי יא 19, יג 54; מרקוס ו 2; לוקס ז 35; מעשי השליחים ו 10; יעקב א 5, ג 13, 17; השנייה לפטרוס ג 15). תכלית המתנה הרוחנית הזו הנה הבנה והפנמה של בשורת הישועה שאלוהים נתן דרך בנו ישוע המשיח (ראה גם משלי ח).

דעת

היכולת להבין לעומק את נסתרות האלוהים ואת משמעות דברו, יחד עם היכולת לבטא אותן (רומים טז 25; אפסים ג 3; קולוסים א 26, ב 2, ד 3; הראשונה לקורינתים יג 2).

מתנת הדעת מתבטאת בהבנת האמת. מתנת החכמה מתבטאת ביישום הדעת במקרים הרלוונטים ובחיי היומיום.

אמונה

שאול אינו מתכוון לאמונה שדרכה כל מאמין נושע, שהרי כל המאמינים קיבלוה ונושעו על ידה. כוונתו להכרה עמוקה ובוטחת באלוהים ובדברו העומדת למאמין בעת מצוקה, רדיפה ובמצב בו הוא נדרש למסור את חייו למען קידוש שם אלוהים (מתי יז 20). מתנה רוחנית זו מתבטאת בנאמנות מוחלטת במילוי רצון אלוהים (מעשי השליחים כז 24-22; רומים ד 20; עברים יא 10-7, 23).

ריפוי

היכולת לרפא כדי להוכיח את אמיתות דבר הבשורה. יכולת זו ניתנה לשליחים כדי לאמת את הבשורה שבפיהם (מתי ח 17-16, י 1; לוקס י 9; מעשי השליחים ח 7-5; השנייה לקורינתים יב 12; עברים ב 4-3). ראה הרחבת הנושא בפרק “מתנת הריפוי”.

נסים

יכולת לחולל מעשים על־טבעיים, וכך להצביע באופן ברור על מעורבות אלוהים בנעשה.

גם מתנה זו ניתנה כדי לאמת את מסר הישועה שבפי תלמידי ישוע הראשונים. ישוע חולל את הנס הראשון בחתונה “בְּקָנָה אֲשֶׁר בַּגָּלִיל”. בדרך זו הראה את כבודו כדי שתלמידיו יאמינו בו (יוחנן ב 11, כ 31-30; מעשי השליחים ב 22). ישוע החל לחולל נסים רק עם תחילת פעילותו הציבורית כמשיח ולא לפני כן. ראה הרחבת הנושא בפרק “אותות ונסים”.

נבואה

היכולת (כפי שהיא מתבטאת אצל נביאי התנ”ך) להכריז מסר מאלוהים לאדם, לעם או לכלל העמים.

לפני שכתבי הקודש הושלמו היה מקום לנביאים כמו ישעיהו וירמיהו — נביאי אלוהים אשר דברם מחייב את כל בני האדם.

לאחר שכתבי הקודש הושלמו ונחתמו וכל תכניתו של אלוהים עבור האנושות מפורטת בדברו הכתוב, אין יותר צורך בנביאים שכאלו.

למרות זאת, אלוהים פועל בחיי ילדיו גם היום. הוא עונה לתפילותינו ומנחה אותנו בדרך הנכונה. אלוהים מעניק לנו חכמה והארה כדי “לקרוא” נכונה אירועים, להבין את דבריהם של נביאי התנ”ך, ללמד אותם בבהירות, ולקבוע את מהלך חיינו והחלטותינו בהתאם.

ההיסטוריה מלמדת שמעולם לא היו יותר מדי נביאי אמת בזמן נתון כלשהו. ההפך הוא הנכון: דיווח בתנ”ך על ריבוי נביאים בפרק זמן מסוים מתקשר תמיד לנביאי שקר (ראה מלכים־א יח 19; דברי הימים־ב יח 7-4).

לאור זאת, “נבואה” ברשימה של שאול בפרק יב היא היכולת (הניתנת מאת רוח הקודש) לומר את דבר אלוהים בבירור ובעוז כדי לעודד, לבנות ולנחם, ולא בהכרח כדי להציג נבואות חדשות בנוגע לעתיד (הראשונה לקורינתים יד 3). 

הבחנה בין הרוחות

היכולת להבחין מתי אדם מדבר בשם אלוהים ובהתאם לדברו, ומתי נשמעים דבריו של מתחזה או מורה שקר המוּנע על־ידי השטן (יוחנן ח 44; השנייה לקורינתים יא 15-14; הראשונה ליוחנן ד 1; השנייה ליוחנן 10; התגלות ב 2, 22-20).

הדרך היחידה והאמינה להבחין בין דובר אמת לדובר שקר היא להשוות את הנאמר לכתוב בדבר אלוהים. ההבחנה הקובעת אינה מתבססת על רגש פנימי או על דברים כמו מוצאו ומעמדו של הדובר, אלא על הכתוב בדבר אלוהים (מעשי השליחים יז 11). מורי שקר יתקשו לבסס את מעמדם ולהפיץ את תורתם בקהילה שבה דבר אלוהים נחשב לאמת מוחלטת ומושׂם דגש על לימוד יסודי של הכתובים.

דיבור בלשונות

היכולת של מאמין משיחי לדבר בשפה מדוברת וקיימת — אותה לא למד מעולם (מעשי השליחים ב 11).

פירוש לשונות

היכולת של מאמין ללמוד שפות באופן כישרוני במיוחד. בעלי מתנה רוחנית זו מוכרים בקהילותיהם כדוברי שפות שונות (הראשונה לקורינתים יד 28-27).

 

שים לב! לא כל מתנת רוח היא מתנה הנראית על פניה מיד כתופעה על־טבעית. לאלו שניחנו במתנת ההוראה נדרשות לעתים גם שנים רבות של למידה על מנת להגיע למרב התועלת בשרתם את אלוהים.  

 

רוח הקודש יוצר אחדות

בפסוק 13 באיגרת הראשונה לקורינתים יב שאול אומר:

“הֲרֵי בְּרוּחַ אַחַת הֻטְבַּלְנוּ כֻּלָּנוּ לְגוּף אֶחָד, יְהוּדִים כִּיוָנִים, עֲבָדִים כִּבְנֵי חוֹרִין, וְכֻלָּנוּ הֻשְׁקֵינוּ רוּחַ אַחַת.”

הקהילה — גופו הרוחני של ישוע — מורכבת ממאמינים בני כל העמים וכל המעמדות שנטבלו על־ידי המשיח ברוח הקודש (מתי ג 11; גלטים ג 29-26; אפסים ב 22-11).

נדגיש זאת שוב ליתר דיוק:

  • רוח אלוהים הוא רוח אחד, שחי ופועל בכל המאמינים;
  • לכל המאמינים תכלית זהה;

… והתוצאה:

  • כולנו גוף אחד — גוף המשיח (מעשי השליחים ח 17, י 45-44, יא 17-15).

מאחר ואחדות זו היא עובדה, נדרש מכל המאמינים בישוע שנטבלו ברוח הקודש להפגין בחייהם בדיוק את מה שהמילה “אחדות” אומרת — להיות מאוחדים (יוחנן יז 23-20).

אף־על־פי שהמאמינים בישוע מפוזרים בארצות שונות ובאין ספור יישובים ברחבי העולם, הם מחויבים להתאסף באחדות, כגוף אחד (במסגרת קהילה מקומית) בכל מקום בו הם נמצאים, ולפעול יחד כדי לקדם את מימוש תכניתו ורצונו של אלוהים בעולם.

כאשר אדם נושע, אלוהים משכין בו את מלוא רוח הקודש. במילים אחרות: גופו של המאמין הופך למשכנו של רוח הקודש (הראשונה לקורינתים ג 16, ו 19; אפסים א 14-13; השנייה לקורינתים א 22; קולוסים ב 10-9).

המאמין נדרש למסור את כל כולו להגשמת רצון אלוהים, כפי שרוח אלוהים מנחה אותו (רומים יב 1; גלטים ב 20; אפסים ה 18).

ישועתנו נתנה לנו את כל שאנו זקוקים לו מבחינה רוחנית. תפקידנו עתה הוא להאמין ולציית. תוך כדי כך נמצא את עצמנו כ”צופים פעילים” — פועלים במלוא המרץ, ובו זמנית רואים בפליאה את פעולת אלוהים בחיינו.

 

לא מתחרים — תומכים!

מפסוק 14 עד סוף פרק יב שאול משתמש בגוף האדם כמשל לשיתוף פעולה מושלם. הוא מבהיר ומדגיש איך כל איבר חיוני לתפקוד בריא ותקין של הגוף כולו.

על־פי דברי השליח, אחדות המושתתת על אמונה ואהבה היא חובה על המאמינים, מכיוון שרק כך תוכל הקהילה להציג בנאמנות את המשיח לעולם; רק בדרך זו תזכה לברכה שהמשיח רוצה להעניק לילדיו.

הראשונה לקורינתים יב 31-14:

14 וְאָכֵן אֵין הַגּוּף אֵיבָר אֶחָד אֶלָּא רַבִּים. 15 אִם תֹּאמַר הָרֶגֶל: “אֵינֶנִּי יָד, לָכֵן אֵינֶנִּי שַׁיֶּכֶת לַגּוּף”, הַאִם מִשּׁוּם כָּךְ אֵינָהּ שַׁיֶּכֶת לַגּוּף? 16 וְאִם תֹּאמַר הָאֹזֶן: “אֵינֶנִּי עַיִן, לָכֵן אֵינֶנִּי שַׁיֶּכֶת לַגּוּף”, הַאִם מִשּׁוּם כָּךְ אֵינָהּ שַׁיֶּכֶת לַגּוּף? 17 אִם הַגּוּף כֻּלּוֹ יִהְיֶה עַיִן, כֵּיצַד תִּהְיֶה שְׁמִיעָה? וְאִם כֻּלּוֹ יִהְיֶה אֵיבָר שְׁמִיעָה, כֵּיצַד יוּכַל לְהָרִיחַ? 18 אֲבָל אֱלֹהִים שָׂם אֶת הָאֵיבָרִים בַּגּוּף, כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶם עַל־פִּי רְצוֹן אֱלֹהִים. 19 וְאִלּוּ הָיוּ כֻּלָּם אֵיבָר אֶחָד, אֵיפֹה הַגּוּף? 20 וְהִנֵּה יֵשׁ אֵיבָרִים רַבִּים, אַךְ גּוּף אֶחָד. 21 הָעַיִן לֹא תּוּכַל לוֹמַר אֶל הַיָּד: “אֵין לִי צֹרֶךְ בָּךְ”; גַּם הָרֹאשׁ לֹא יוּכַל לוֹמַר אֶל הָרַגְלַיִם: “אֵין לִי צֹרֶךְ בָּכֶן”. 22 אַדְּרַבָּא, אֵיבְרֵי הַגּוּף שֶׁלִּכְאוֹרָה חַלָּשִׁים יוֹתֵר, הֵם הַנְּחוּצִים יוֹתֵר; 23 אֵיבְרֵי הַגּוּף הַנִּרְאִים לָנוּ נִקְלִים, אוֹתָם אָנוּ עוֹטְרִים בְּיֶתֶר כָּבוֹד; וְהָאֵיבָרִים שֶׁהֵם לְבשֶׁת לָנוּ זוֹכִים לְיֶתֶר כָּבוֹד. 24 לְעֻמַּת זֹאת, אֵיבָרֵינוּ הַהֲגוּנִים אֵינָם זְקוּקִים לָזֶה. אֱלֹהִים הִרְכִּיב אֶת הַגּוּף בְּאֹפֶן שֶׁנָּתַן כָּבוֹד רַב יוֹתֵר לְאֵיבָרִים נְטוּלֵי כָּבוֹד, 25 לְמַעַן לֹא תִּהְיֶה מַחֲלֹקֶת בַּגּוּף אֶלָּא שֶׁיִּדְאֲגוּ הָאֵיבָרִים זֶה לָזֶה; 26 וְאִם יִכְאַב אֵיבָר אֶחָד, כָּל הָאֵיבָרִים יִסְבְּלוּ אִתּוֹ; וְאִם יְכֻבַּד אֵיבָר אֶחָד, כָּל הָאֵיבָרִים יִשְׂמְחוּ אִתּוֹ. 27 אַתֶּם גּוּף הַמָּשִׁיחַ וְאֵיבָרָיו, אִישׁ אִישׁ לְפִי חֶלְקוֹ. 28 וּמֵהֶם הֵקִים אֱלֹהִים בַּקְּהִלָּה — רֵאשִׁית שְׁלִיחִים, שֵׁנִית נְבִיאִים, שְׁלִישִׁית מוֹרִים, אַחֲרֵי כֵן עוֹשֵׂי נִסִּים, אַחֲרֵי כֵן מַתְּנוֹת הָרִפּוּי, עֶזְרָה לַזּוּלַת, הַנְהָגָה, וּמִינֵי לְשׁוֹנוֹת. 29 הַאִם כֻּלָּם שְׁלִיחִים? הַאִם כֻּלָּם נְבִיאִים? כֻּלָּם מוֹרִים? כֻּלָּם עוֹשֵׂי נִסִּים? 30 הַאִם לְכֻלָּם מַתְּנוֹת הָרִפּוּי? הַאִם כֻּלָּם מְדַבְּרִים בִּלְשׁוֹנוֹת? כֻּלָּם מְבָאֲרֵי לְשׁוֹנוֹת? 31 וּבְכֵן הִשְׁתּוֹקְקוּ לַמַּתָּנוֹת הַחֲשׁוּבוֹת יוֹתֵר; עִם זֹאת אַרְאֶה לָכֶם דֶּרֶךְ נַעֲלָה בְּיוֹתֵר …

בפסוקים 21-14 שאול מתאר באופן ברור והגיוני את הצורך באחדות בקהילה המקומית בפרט, ובגוף המשיח בכלל.

כמו שהיד אינה יכולה להצטער שהיא יד ולעולם לא תהיה איבר אחר בגוף, כך גם כל מאמין חייב לתפקד תוך כדי שימוש במתנה הרוחנית שקיבל מאלוהים ולא לבזבז את חייו בשאיפה לדברים שאלוהים לא קבע עבורו.

שאול מבהיר שכל מאמין הוא חשוב, ממש כפי שכל איבר בגוף הוא חשוב. כמו ש”הָעַיִן לֹא תּוּכַל לוֹמַר אֶל הַיָּד: אֵין לִי צֹרֶךְ בָּךְ”, כך אף אחד מאתנו אינו יכול ואינו רשאי לחשוב שהוא חשוב יותר מאח אחר לאמונה. כולנו זקוקים זה לזה כדי להראות עדות שלמה ואמיתית לפעולת אלוהים בחיינו ובעולם.

כפי שלא כל האיברים בגוף האדם זהים (למעשה, אם תשווה את יד ימין ליד שמאל, מתברר כי אינן זהות), כך כל מאמין שונה מרעהו והוטל עליו תפקיד שונה בקהילה.

המאמינים בקהילת קורינתוס התגאו והתחרו ביניהם על חשיבות מתנותיהם.

אכן קיימות מתנות רוח הבולטות יותר מאחרות, אך גישת כל המאמינים צריכה להיות אחת ויחידה: מתנותינו ויכולותינו ניתנו לנו על־ידי אלוהים — ומטרתן לשרתו בענווה ובחריצות. תחרות בין מאמינים או השפלת בעל מתנה רוחנית הנראית “נחותה”, הן דרך החטא של השטן, ואסור שאלה השייכים לגוף המשיח ינהגו כך.

 

עדיין לא ברור? — הנה עוד דוגמה…

בפסוקים 26-22 שאול שוב מסביר את ההיגיון שבדבריו לאור מבנה גוף האדם:

למעיים ולשאר האיברים הפנימיים אין יופי (ואף לא מדיפים ריח טוב!); הם נתפסים כאיברים “נטולי כבוד”. אך האם מישהו מאִתנו יכול לדמיין את חיי האדם ללא איברים אלו? האם מישהו היה מעוניין לחיות עם פצע במעיים, כבד מדמם או אבן בכליה?

אף־על־פי שאיברים אלו נראים נטולי כבוד, כל גופנו יכאב, ייחלש ואף ימות אם אחד מהם ייפגע. אנו עושים כל מה שביכולתנו כדי להבטיח את שלומם.

כפי שכל האיברים תלויים זה בזה כדי לפעול בשלמות וביעילות, כך כל המאמינים — בקהילה המקומית בפרט ובגוף האדון בכלל — צריכים לכבד ולאהוב זה את זה ולפעול יחד באווירה של תמיכה ועזרה הדדית.

כפי שאלוהים לא ברא איברים מיותרים בגוף האדם, כך גם אין מתנה רוחנית מיותרת!

ישנם איברים חיוניים יותר ואחרים — פחות, אך כולם חשובים ונחוצים לפעולה מושלמת של גוף המשיח.

היחס ורמת הטיפול שבני הקהילה מעניקים לאלו הנראים “פחותי ערך” מעידים על דרגת בגרותם הרוחנית (פיליפים ב 8-1).

בגרותם הרוחנית של המאמינים בקהילת קורינתוס הייתה נמוכה ביותר.

 

חשוּב פחות … חשוּב יותר

והחשוב באמת חסר!

מפסוק 28 עד סוף הפרק, השליח מונה חלק ממתנות הרוח לפי חשיבותן (ראשית… שנית… שלישית… ואחרי כן…).

מטרתו אינה להדגיש את חשיבותן השונה של מתנות רוח מסוימות, אלא להוכיח למאמינים שבקורינתוס את חוסר בגרותם הרוחנית. הם רדפו אחר מתנות שמפגינות כוח על־טבעי (כמו הדיבור בלשונות), אף־על־פי שלפי המדד האלוהי מתנות אלו חשובות פחות.

שאול מבהיר שאלוהים לא בחר בכל המאמינים להיות שליחים, נביאים, מורים או מרפאים. באותה מידה הוא מעולם לא התכוון לתת, ולא נתן, לכל המאמינים את מתנת הלשונות.

השליח מדגיש אמת זו בסדרת שאלות רטוריות (פסוקים 30-29). התשובה לכל אחת מהשאלות מובנת מאליה, והיא: לא! 

לכן, במקום להתחרות ביניכם ולנסות לפעול בתחומים שאלוהים לא יעד לכם, אנא התפללו ובקשו מאלוהים לדעת איזו מתנת רוח הוא נתן לכם!

למאמינים מקורינתוס לא חסרה אף אחת מהמתנות הרוחניות. כולן היו קיימות. אולם הדבר החשוב ביותר היה חסר: “אהבה” — המרכיב המאפשר לכל המתנות הרוחניות לפעול בהרמוניה מושלמת. הרי ללא אהבה לעולם לא יכול כבוד המשיח להיראות דרכם (ראה גם בשורת יוחנן יג 35-34).

בפרק הבא באיגרתו מסביר שאול מהי אהבה ועד כמה היא חשובה.

 

פרק האהבה

הראשונה לקורינתים פרק יג:

1 אִם בִּלְשׁוֹנוֹת בְּנֵי אָדָם וּמַלְאָכִים אֲדַבֵּר וְאֵין בִּי אַהֲבָה, הֲרֵינִי כִּנְחשֶׁת הוֹמָה אוֹ כִּמְצִלְתַּיִם רוֹעֲשִׁים. 2 אִם תִּהְיֶה לִי מַתַּת הַנְּבוּאָה וְאֵדַע כָּל הַסּוֹדוֹת וְאַשִֹיג כָּל הַדַּעַת; וְאִם תִּהְיֶה בִּי כָּל הָאֱמוּנָה עַד לְהַעְתִּיק הָרִים מִמְּקוֹמָם, וְאֵין בִּי אַהֲבָה, הֲרֵינִי כְּאַיִן וּכְאֶפֶס.

3 אִם אֲחַלֵּק אֶת כָּל רְכוּשִׁי לִצְדָקָה וְגַם אֶתֵּן אֶת גּוּפִי לִשְׂרֵפָה וְאֵין בִּי אַהֲבָה — לֹא יוֹעִיל לִי דָּבָר. 4 הָאַהֲבָה סַבְלָנִית וּנְדִיבָה; הָאַהֲבָה אֵינָהּ מְקַנֵּאת; הָאַהֲבָה לֹא תִּתְפָּאֵר וְלֹא תִּתְנַשֵֹא; 5 הִיא לֹא תִּנְהַג בְּגַסּוּת, לֹא תִּדְרשׁ טוֹבַת עַצְמָהּ, לֹא תִּרְגַּז וְלֹא תַּחֲשֹׁב רָעָה. 6 הָאַהֲבָה לֹא תִּשְׂמַח בָּעַוְלָה, כִּי בָּאֱמֶת שִׂמְחָתָהּ. 7 הִיא תְּכַסֶּה עַל הַכֹּל, תַּאֲמִין בַּכֹּל, תְּקַוֶּה לַכֹּל וְתִסְבֹּל אֶת הַכֹּל.

8 הָאַהֲבָה לֹא תִּמּוֹט לְעוֹלָם, אַךְ נְבוּאוֹת תִּבָּטַלְנָה, לְשׁוֹנוֹת תֶּחְדַּלְנָה, דַּעַת תִּבָּטֵל; 9 כִּי חֶלְקִית הִיא יְדִיעָתֵנוּ וּבְאֹרַח חֶלְקִי מִתְנַבְּאִים אָנוּ, 10 אַךְ בְּבוֹא הַמֻּשְׁלָם יְבֻטַּל הַחֶלְקִי. 11 בִּהְיוֹתִי יֶלֶד דִּבַּרְתִּי כְּיֶלֶד, הֵבַנְתִּי כְּיֶלֶד, חָשַׁבְתִּי כְּיֶלֶד. כְּשֶׁהָיִיתִי לְאִישׁ שַׂמְתִּי קֵץ לְדִבְרֵי הַיַּלְדוּת. 12 עַכְשָׁו רוֹאִים אָנוּ בְּמַרְאָה, בִּמְעֻרְפָּל, אֲבָל אָז — פָּנִים אֶל פָּנִים. עַכְשָׁו יְדִיעָתִי חֶלְקִית, אֲבָל אָז אַכִּיר כְּדֶרֶךְ שֶׁגַּם אֲנִי מֻכָּר. 13 אַךְ כָּעֵת עוֹמְדוֹת שָׁלשׁ אֵלֶּה: אֱמוּנָה, תִּקְוָה, אַהֲבָה; וְהַגְּדוֹלָה שֶׁבָּהֶן — אַהֲבָה.