מתנות רוח הקודש- פרק ד

Print Friendly

מתנות הלשונות והנבואה — הדרכה לשימוש נכון … מתוך האיגרת הראשונה לקורינתים פרק יד

פרק ד

מתנות הלשונות והנבואה — הדרכה לשימוש נכון

… מתוך האיגרת הראשונה לקורינתים פרק יד

 

הראשונה לקורינתים יד 4-1:

1 רִדְפוּ אַהֲבָה וְהִשְׁתּוֹקְקוּ לְמַתָּנוֹת רוּחָנִיּוֹת, וּבְעִקָּר שֶׁתִּתְנַבְּאוּ. 2 הַמְדַבֵּר בְּלָשׁוֹן אֵינוֹ מְדַבֵּר לַאֲנָשִׁים אֶלָּא לֵאלֹהִים; אִישׁ אֵינֶנּוּ מֵבִין אוֹתוֹ, כִּי בְּרוּחַ הוּא מְבַטֵּא סוֹדוֹת. 3 אֲבָל הַמִּתְנַבֵּא מַשְׁמִיעַ לַאֲנָשִׁים דְּבָרִים שֶׁתַּכְלִיתָם לִבְנוֹת, לְעוֹדֵד וּלְנַחֵם. 4 הַמְדַבֵּר בְּלָשׁוֹן בּוֹנֶה אֶת עַצְמוֹ; הַמִּתְנַבֵּא בּוֹנֶה אֶת הַקְּהִלָּה.

על מנת להבין את רגשותיו של שאול כאשר כתב את פרק יד, חובה לקרוא ולהבין את פרקים יב-יג.

נקודת המוצא היא: “רִדְפוּ אַהֲבָה!”

אם עלינו “לרדוף” משהו, חשוב מאוד שנדע בדיוק מה הוא! לכן…

 

מהי אהבה?

אהבה היא לתת מבלי לצפות לקבל דבר בתמורה; היא נתינה ברמה של הקרבה עצמית:

הראשונה לקורינתים יג 7-4:

4 הָאַהֲבָה סַבְלָנִית וּנְדִיבָה; הָאַהֲבָה אֵינָהּ מְקַנֵּאת; הָאַהֲבָה לֹא תִּתְפָּאֵר וְלֹא תִּתְנַשֵֹא; 5 הִיא לֹא תִּנְהַג בְּגַסּוּת, לֹא תִּדְרשׁ טוֹבַת עַצְמָהּ, לֹא תִּרְגַּז וְלֹא תַּחֲשֹׁב רָעָה. 6 הָאַהֲבָה לֹא תִּשְׂמַח בָּעַוְלָה, כִּי בָּאֱמֶת שִׂמְחָתָהּ. 7 הִיא תְּכַסֶּה עַל הַכֹּל, תַּאֲמִין בַּכֹּל, תְּקַוֶּה לַכֹּל וְתִסְבֹּל אֶת הַכֹּל.

האחים בקהילת קורינתוס התמקדו בעצמם ולא השכילו להבין ש”לאהוב” משמעו לתת ולהחשיב את אחי ואחותי כקודמים לי.

“רִדְפוּ אַהֲבָה” — הפסיקו לחפש רק את טובתכם האישית, פעלו עבור האחרים באותה אהבה והתלהבות שהייתם משקיעים למען עצמכם. הפסיקו לחשוב שיש תחרות בגוף המשיח, התחילו להיות רגישים לצורכי אחיכם, הביטו סביב והושיטו יד על מנת לעזור זה לזה!

לא לחינם ישוע אמר לתלמידיו (יוחנן יג 35-34):

“… אֶהֱבוּ זֶה אֶת זֶה; כְּמוֹ שֶׁאָהַבְתִּי אֶתְכֶם כָּךְ גַּם אַתֶּם אֶהֱבוּ זֶה אֶת זֶה. בָּזֹאת יֵדְעוּ הַכֹּל שֶׁתַּלְמִידַי אַתֶּם: אִם תִּהְיֶה אַהֲבָה בֵּינֵיכֶם.”

הלקח הזה היה נכון לקהילת קורינתוס, והוא נכון לכל קהילה היום:

  • האם אנו רגישים לצורכי החלשים שבינינו?
  • האם אנו מוכנים לוותר על דבר יקר או חשוב למען אח או אחות?

שאול אומר לקוראיו: “הִשְׁתּוֹקְקוּ לְמַתָּנוֹת רוּחָנִיּוֹת, וּבְעִקָּר שֶׁתִּתְנַבְּאוּ.”

 

מה הן מתנות רוחניות?

כבר הגדרנו זאת בפרק ג, אך מאחר ש”שינון הוא אֵם הלמידה”, הבה נחזור על כך:

מתנות רוחניות הן היכולות שרוח הקודש מעניק למאמינים הנושעים כדי שישרתו בעזרתן את אלוהים במסגרת גוף המשיח — הקהילה (ראה הראשונה לקורינתים פרק יב).

הגדרה פשוטה זו היא היסוד שעליו נבנה את התשובות הבאות:

מדוע שאול רוצה שהמאמינים ישאפו בעיקר להתנבא?

התשובה נמצאת בפסוק 3: המתנבא משמיע דברים שתכליתם…

  • לבנות,
  • לעודד (למילה במקור היווני יש גם משמעות של “להוכיח” — כלומר, לעודד ולדרבן לעשות את הדבר הנכון),
  • לנחם.

אם כן, מתנת הנבואה מבטאת באופן מעשי את משמעות ה”אהבה” שהייתה חסרה כל כך באותה קהילה.

לאורך הפרק שאול חוזר על המילה “לבנות” שבע פעמים כדי להדגיש את המטרה לשמה נועדו מתנות הרוח — לבנות!

למה הכוונה במילה “להתנבא”?

לאחר שהבנו מהי השפעתה של מתנת הנבואה, הבה נקבע מהו שימוש נכון במתנה זו, ומה לא נחשב בגדר שימוש נכון בה.

יש לזכור שבעת כתיבת האיגרת טרם נחתם ספר הברית החדשה. נבואות חדשות עדיין יכלו להינתן (כך אכן קרה עם ספר ההתגלות). מאז שספר הברית החדשה נחתם, אין מקום לנבואות חדשות עבור כלל גוף המשיח. כלומר, היום אנו לא צפויים לפגוש נביאים חדשים כמו דניאל, יחזקאל, ישעיהו וכו’ שנבואותיהם, המתועדות בכתב, כמוהן ככתבי הקודש המחייבים את כלל יושבי כדור הארץ.

אין זה אומר שאלוהים חדל לדבר אל ילדיו בדרכים שונות; אלוהים אינו מפסיק לדבר אלינו, אך הדבר נעשה על־פי הכללים הבאים:

א.  אלוהים פועל במחשבותינו ובלבנו דרך כתבי הקודש שאנו קוראים ולומדים.

ב.  הוא משפיע עלינו דרך אחים ואחיות אחרים באמונה.

ג.  הוא משפיע עלינו דרך אירועים שמתרחשים בחיינו.

את כל אלה אלוהים ממשיך לעשות כדי להחכים אותנו לדעת את רצונו ולהתרחק מהרע. החכמה והדעת שאלוהים מעניק לנו — שבעזרתן אנו יודעים לתכנן את צעדינו או להבין טוב יותר את מהלך האירועים שלפנינו — אינן הופכות אותנו לנביאים.

קבלת מידע שנועד לעזור לנו להחליט החלטה אישית אינה נבואה, אלא פעולת ידו של אלוהים רב החסד. הבנה וחכמה במקרים כאלה מתקבלות כתשובה לתפילה. אם נחשיב לנביא אדם שאלוהים מדריך אותו לגבי החלטה עתידית, הרי שכל המאמינים הם נביאים.

“להתנבא” בימינו — משמעו לומר את דבר אלוהים (לאחר שהוא נלמד מכתבי הקודש)…

  • בהשראת רוח אלוהים,
  • במדויק,
  • בבירור,
  • באופן הבונה, מעודד ומנחם את הקהילה,
  • באופן המדגיש את הנושא המרכזי של כל כתבי הקודש: ישוע המשיח. הרי על־פי התגלות יט 10 “עֵדוּת יֵשׁוּעַ הִיא רוּחַ הַנְּבוּאָה”. 

ובכן, האם המאמינים בקהילת קורינתוס שאפו בעיקר להתנבא?

התשובה היא: לא!

שאיפתם הייתה להוכיח את רוחניותם הגדולה בעיקר במתנה הרוחנית המצביעה על כוח על־טבעי (דיבור בלשונות), ובדרך זו להדגיש את מעמדם האישי ואת חשיבותם. זיכרו! כאשר שאול מדרג את מתנות הרוח באמרו “ראשית … שנית … אחרי כן …”, מתנת הלשונות נמנית עם החשובות פחות, והיא נמצאת במקום האחרון ברשימה (פרק יב 31-27).

 

האם יש פסול כלשהו במתנת הדיבור בלשונות?

חס וחלילה! אך כמו עם כל דבר אחר, שימוש לא נכון במתנה זו גורם נזק.

בפסוקים 2, 4 שאול פותח בהסבר על אודות הנזק הנגרם משימוש לא נכון במתנת הלשונות:

המדבר בשפה שאינה מובנת, אינו מדבר לאנשים אלא לאלוהים. איש איננו מבין אותו כי ברוח הוא מבטא סודות (מסתורין). אלוהים יודע מה מתרחש (הוא כול־יכול ואין דבר נסתר ממנו), אך בני האדם שמסביב אינם מסוגלים לכך.

האם זהו מצב ראוי וטוב? — בוודאי שלא!

מתנות הרוח ניתנו לנו כדי לשרת זה את זה בגוף המשיח לכבוד האלוהים, ולא כדי שנדבר לאלוהים בקודים מוצפנים. דבר אלוהים מנחה אותנו לדבר בבהירות ובדרך שתבנה את גוף המשיח — את הקהילה (הראשונה לטימותיאוס ו 20; השנייה לטימותיאוס ב 16).

מי שמדבר בשפה שאינה מובנת — בונה את עצמו. החוויה מעניקה לו הרגשה טובה, אך הוא אינו בונה את הקהילה.

מי שעושה כך בציבור, באסיפות הקהילה, נוהג בחוסר אהבה! השליח מציין זאת כנקודה שלילית ולא כזכות.

שאול אינו מנחה את הקורינתים לפעול כך, אלא מצביע על הדרך הפסולה שבה הם פועלים.

מתנות רוחניות ניתנו כדי שנועיל זה לזה. כשם שבעל מתנת הנתינה אינו מועיל אם הוא מעביר סכום נאה מכיס ימין לכיס שמאל, כך המדבר בלשון זרה אינו מועיל לכלום אם הוא מדבר לעצמו.

מדוע? — כי מעשיו אינם מועילים לכלל הגוף.

 

בפסוק 12 שאול אומר במילים ברורות ביותר:

“…בַּקְּשׁוּ לְהַעֲשִׁיר בְּמַה שֶּׁבּוֹנֶה אֶת הַקְּהִלָּה.”

מתוך הפסוק עולה כי דיבור בלשונות שאינו מובן וברור (כלומר, ללא פירוש) לנוכחים באסיפת הקהילה, אינו דבר תקין מכיוון שאין הוא בונה, מעודד או מנחם את כלל הקהילה. דיבור בלשונות בדרך שכזו עומד בניגוד לציווי “וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ!” (ויקרא יט 18).

 

מדוע טוב יותר להתנבא?

מכיוון שהמתנבא בונה את הקהילה.

מי שבונה את הקהילה מבטא את האהבה שאמורה לאפיין את תלמידי המשיח.

בפסוק 5 מסכם השליח את החלק הראשון במילים אלו:

“רְצוֹנִי שֶׁכֻּלְּכֶם תְּדַבְּרוּ בִּלְשׁוֹנוֹת, אַךְ עָדִיף שֶׁתִּתְנַבְּאוּ. הַמִּתְנַבֵּא גָּדוֹל מִן הַמְדַבֵּר בִּלְשׁוֹנוֹת, זוּלָתִי אִם יְפָרֵשׁ הָאַחֲרוֹן אֶת דְּבָרָיו כְּדֵי שֶׁהַקְּהִלָּה תִּבָּנֶה.”

שאול אינו מלמד שיש פסול במתנת הלשונות. הוא היה רוצה לראות את כולם מדברים בלשונות, אך זאת בדרך הנכונה על־פי הכתוב, כי רק אז תהיה בכך תועלת לכלל הקהילה. הפסול הוא בשימוש שאינו תואם את רצון אלוהים — שימוש שאינו מבטא אהבה.

מתנת הדיבור בלשונות הנה מתנה מאלוהים, אך היא מועילה רק כאשר המסר שניתן יזכה לפירוש.

השליח מסיים את פסוק 5 בציון המטרה לשמה ניתנות מתנות הרוח — “… כְּדֵי שֶׁהַקְּהִלָּה תִּבָּנֶה”; זה בדיוק מה שהיה חסר בקהילת קורינתוס.

 

סיכום ביניים:

א. המאמינים מקהילת קורינתוס היו עשירים במתנות הרוח אך נכשלו באופן בו עשו בהן שימוש.

במקום להשתמש בכל מתנת רוח למען בניית הקהילה, הם השתמשו במתנותיהם הרוחניות דווקא כדי להדגיש את מעמדם ואת חשיבותם האישית. התנהגותם זו הביעה חוסר אהבה.

ב. מתנות הרוח ניתנו כדי לבנות את גוף המשיח. לא לחינם מופיעה המילה “לבנות” שבע פעמים בפרק! זאת כדי להדגיש את העיקר.

ג. כל שימוש במתנות הרוח שאינו על־פי הגדרת דבר אלוהים יגרום נזק ויפגע בעדות הקהילה.

ד. שאול אמנם דיבר אל האחים והאחיות מקורינתוס, אך המסר נכון גם עבורנו היום:

  • בכל עשייה למען הקהילה, חשוב לפעול באהבה.
  • חובה לבטא את כל דברינו באופן ברור ומובן, כדי שהגוף (הקהילה) ייבנה ויתבגר מבחינה רוחנית.
  • כאשר כל אחד מאִתנו יעשה את פועלו באהבה ולטובת הגוף, שם המשיח ישוע יפואר.

 

מה שאינו ברור — אינו בונה (הראשונה לקורינתים יד 19-6)

שאול השליח לא מסתיר לרגע את התכלית שלשמה הוא כותב את האיגרת: 

המצב הרוחני בקהילה הנו גרוע. במקום שכל אחד ישאף לתרום, לעודד, לנחם ולעזור, חברי הקהילה מתמקדים בעצמם וכך פוגעים בעדות הקהילה. האהבה — שמשמעה לתת ולהחשיב את רעי כקודם לי — הנה זרה לדרך חייהם. רבים מתנהגים כפי שנהגו בעבר, טרם ישועתם, כאשר סגדו במקדשי האלילים.

חוסר הבגרות הרוחנית גם משפיע על הדרך שבה הם משתמשים במתנות הרוחניות שהעניק להם רוח הקודש.

השליח מנצל את ההזדמנות הזו כדי ללמדם מהי אהבה ואיך לעשות שימוש נכון במתנות הרוח, במיוחד הנבואה והלשונות.

המסר הברור לכל אורך פרק יד הוא:

“פעלו למען הקהילה, כי זהו רצון אלוהים. מה שאינו בונה את גוף המשיח, אינו מן האדון!”

בחמשת הפסוקים הראשונים אמר שאול: “מה שאינו ברור — אינו בונה, אינו מועיל … ולכן מזיק.”

בפסוקים 25-6 הוא מסביר מדוע השימוש במתנות הלשונות והנבואה צריך להיות ברור ומובן:

הראשונה לקורינתים יד 12-6:

6 וְעַתָּה, אַחַי, אִם אָבוֹא אֲלֵיכֶם וַאֲדַבֵּר בִּלְשׁוֹנוֹת, מָה אוֹעִיל לָכֶם אִם לֹא אַגִּיד לָכֶם דְּבַר הִתְגַּלּוּת אוֹ דְּבַר דַּעַת, דְּבַר נְבוּאָה אוֹ דְּבַר הוֹרָאָה? 7 אֲפִלּוּ עֲצָמִים דּוֹמְמִים שֶׁנִּתָּן לְהָפִיק מֵהֶם קוֹל, כְּגוֹן חָלִיל אוֹ כִּנּוֹר, אִם לֹא יַשְׁמִיעוּ שִׁנּוּיֵי צְלִילִים, כֵּיצַד תֻּכַּר הַנְּעִימָה הַמְנֻגֶּנֶת בְּחָלִיל אוֹ בְּכִנּוֹר? 8 וְאִם הַחֲצוֹצְרָה תַּשְׁמִיעַ קוֹל בִּלְתִּי בָּרוּר, מִי יִתְכּוֹנֵן לַקְּרָב? 9 כֵּן גַּם אַתֶּם, אִם לֹא תַּשְׁמִיעוּ דְּבָרִים בְּרוּרִים בַּלָּשׁוֹן, כֵּיצַד יוּבַן מַה שֶּׁנֶּאֱמַר? הֲרֵי תִּהְיוּ מְדַבְּרִים אֶל הָאֲוִיר! 10 רַבִּים הֵם מִינֵי הַקּוֹלוֹת בָּעוֹלָם וְאֵין אֶחָד מֵהֶם שֶׁאֵינוֹ מַבִּיעַ מַשֶּׁהוּ. 11 לְפִיכָךְ אִם אֵינֶנִּי מֵבִין אֶת הַתֹּכֶן שֶׁל הַקּוֹל, אֶהְיֶה לוֹעֵז (חסר הבנה) בְּעֵינֵי הַמְדַבֵּר וְהַמְדַבֵּר יִהְיֶה לוֹעֵז בְּעֵינַי. 12 כֵּן גַּם אַתֶּם, הֱיוֹת וְאַתֶּם לְהוּטִים אַחֲרֵי מַתָּנוֹת רוּחָנִיּוֹת, בַּקְּשׁוּ לְהַעֲשִׁיר בְּמַה שֶּׁבּוֹנֶה אֶת הַקְּהִלָּה.

 

דוגמאות להמחשה

על מנת להסביר את ההיגיון שבשימוש ברור ומובן במתנות הרוחניות, שאול מציג שלוש דוגמאות מן החיים:

א. כלי מוסיקה:

אם אדם “ינגן” בחליל או בכינור ללא שינוי צלילים, כשהוא סתם יפיק צלילים שאינם מנגינה, שומעיו לא יזהו שום שיר. אדרבא, הצליל יגרום לכאב ראש ויהווה מטרד (פסוק 7).

ב. תרועת קרב:

תפקידו של החצוצרן היה לתת הוראות לגדודים על־ידי תרועות מוסכמות מראש. כל תרועה ציינה פקודה כלשהי. אם החצוצרן היה משמיע תרועות שאינן מוסכמות מראש, הצבא לא יכול היה להבין את משמעותן ולא היה מתכונן לבאות (פסוק 8).

ג. שיחת חולין:

כאשר אתם מדברים זה עם זה, ברור מעל לכל ספק ששפתכם צריכה להיות ברורה. המדבר בצורה שאינה מובנת או ברורה שם עצמו ללעג (פסוק 9: “הֲרֵי תִּהְיוּ מְדַבְּרִים אֶל הָאֲוִיר”).

 

בפסוק 6 שאול אומר בפשטות: “אם אבוא אליכם ואדבר באופן שאינו מובן לכם, איזו תועלת אביא?”

בפסוק 10 הוא מוכיח לקורינתים את היגיון דבריו בהזכירו את הטבע והבריאה: “פתחו אוזניים והקשיבו לקולות הבאים מן הטבע — האם ישנו קול שאינו מביע משהו?”

התשובה המתבקשת היא: “בוודאי שלא!”

לכל קול יש משמעות ועליו להביע דבר ברור.

בפסוק 11 מתאר השליח את הנזק והמבוכה הנובעים מביטוי כלשהו שאינו מובן:

  • אדם השומע לשונות שאינן מפורשות חושב שהדובר הוא ברברי — זר, נכרי, אינו מובן, מטריד.
  • המדבר בלשונות שאינן מפורשות בעצם מתייחס אל הנוכחים כאל חסרי יכולת הבנה, טיפשים, מכיוון שאינם מבינים אותו.

מכיוון ששימוש מוטעה במתנות הרוח עלול לפגוע באחדות הקהילה ולהטיל דופי במשיח, שאול מנחה את חברי הקהילה כיצד לפעול בדרך הנכונה:

הראשונה לקורינתים יד 12:

“כֵּן גַּם אַתֶּם, הֱיוֹת וְאַתֶּם לְהוּטִים אַחֲרֵי מַתָּנוֹת רוּחָנִיּוֹת, בַּקְּשׁוּ לְהַעֲשִׁיר בְּמַה שֶּׁבּוֹנֶה אֶת הַקְּהִלָּה.”

משמעות הפסוקים ברורה:

מה שאינו מובן ומפורש…

  • אינו בונה את הקהילה;
  • דבר שאינו בונה, ראוי שלא ייעשה בקהילה;
  • דבר שאינו מתאים וראוי להיעשות בקהילה — לא יכול להיות מאלוהים.

ובכן, מה עלינו לעשות על מנת להעשיר את הקהילה?

 

הרוח, השׂכל והפירוש

הראשונה לקורינתים יד 19-13:

13 לָכֵן הַמְדַבֵּר בְּלָשׁוֹן יִתְפַּלֵּל שֶׁיּוּכַל לְפָרֵשׁ אֶת דְּבָרָיו. 14 אִם אֲנִי מִתְפַּלֵּל בְּלָשׁוֹן רוּחִי (נפשי) מִתְפַּלֶּלֶת, אֲבָל שִׂכְלִי (מוחי) אֵינֶנּוּ עוֹשֶׂה פְּרִי. 15 אִם כֵּן מַה לַּעֲשׂוֹת? אֶתְפַּלֵּל בְּאֶמְצָעוּת הָרוּחַ וְאֶתְפַּלֵּל גַּם בְּאֶמְצָעוּת הַשֵֹכֶל; אָשִׁיר בְּאֶמְצָעוּת הָרוּחַ וְאָשִׁיר גַּם בְּאֶמְצָעוּת הַשֵֹכֶל; 16 שֶׁכֵּן אִם תְּבָרֵךְ בְּרוּחַ (נפש), כֵּיצַד יֹאמַר “אָמֵן” עַל הוֹדָיָתְךָ מִי שֶׁנִּמְנֶה עִם הַבִּלְתִּי מְבִינִים? הֲרֵי אֵין הוּא יוֹדֵעַ מָה אַתָּה אוֹמֵר! 17 אַתָּה אָמְנָם מַשְׁמִיעַ תּוֹדָה כָּרָאוּי, אַךְ רֵעֲךָ אֵינֶנּוּ נִבְנֶה.

18 אֲנִי מוֹדֶה לֵאלֹהִים שֶׁאֲנִי מְדַבֵּר בִּלְשׁוֹנוֹת יוֹתֵר מִכֻּלְּכֶם. 19 בְּרַם בַּקְּהִלָּה אֲנִי מַעֲדִיף לוֹמַר חָמֵשׁ מִלִּים בְּעֶזְרַת שִׂכְלִי (באופן ברור) כְּדֵי לְלַמֵּד גַּם אֲחֵרִים — מֵאֲשֶׁר לְהַשְׁמִיעַ רִבְבוֹת מִלִּים בְּלָשׁוֹן (שאינן מובנות).

על מנת להבין את הפסוקים האלה ראוי שנגדיר את משמעות המילים הבאות:

1.  “רוּחִי” = נפש האדם. לא מדובר ברוח הקודש (הראשונה לקורינתים ב 11).

2.  “שִׂכְלִי” = מוח האדם — התבונה, המחשבות, ההבנה האישית.

שאול פותח את הקטע הבא בהרצאת דבריו בכותרת כללית: “מי שמדבר בלשון, יתפלל שיוכל לפרש את דבריו!”

מנקודה זו העיקרון ברור: יש פירוש — זה טוב!  אין פירוש — זה רע!

 

מפסוק 14 ואילך שאול מסביר מה קורה לאדם המדבר בלשון:

דיבור בשפה שאינה מפורשת הנו פועל של רוחי (של רוח האדם — הנפש), אך שכלי אינו מבין דבר ולכן אין כל פרי לפעולה. אני מתרגש, אך אין כל הבנה — לא אצלי ולא אצל השומעים אותי.

האם מצב של חוסר פרי הנו מצב רצוי וטוב? — לא!

אם כן, מה לעשות?

פסוק 15: “אֶתְפַּלֵּל בְּאֶמְצָעוּת הָרוּחַ וְאֶתְפַּלֵּל גַּם בְּאֶמְצָעוּת הַשֵׂכֶל” — כלומר, אערב גם את שכלי על מנת לקבל פירוש מובן וברור למה שנאמר בלשון הזרה.

פסוקים 17-16: אם תאמר דבר שאינו מובן, איך יוכלו יתר הנוכחים לומר “אמן” — כלומר, להסכים עם מה שאמרת?

פסוקים 19-18: שאול זכה לקבל את מתנת הלשונות מרוח הקודש, אך הוא הבין שמתנתו זו משפיעה ובונה רק כאשר היא משמשת בצורה ברורה.

מוסר השכל:

חמש מילים ברורות — טובות יותר מאלפי מילים שאינן מובנות!

 

כך כתוב, אז מדוע נוהגים בצורה שונה?

 

“אנחות עמוקות ממילים” או “שפת מלאכים”

לאור הדוגמה הברורה ממעשי השליחים פרק ב ולמרות ההסבר הברור של שאול, שמתנת הלשונות הנה דיבור בשפה קיימת ומדוברת, אנו עדים למקרים שבהם אנשים מדברים בגיבובי מילים.

שני ההסברים השכיחים ביותר שניתנים על מנת לתרץ תופעות אלה, הם:

1.  מדובר ב”אֲנָחוֹת עֲמֻקּוֹת מִמִּלִּים”

הטענה היא שהאנחות הנשמעות נובעות מרוח הקודש, המבטא את מה שהדובר עצמו אינו מסוגל לבטא במילים ברורות. טענה זו מסתמכת על הכתוב באיגרת אל הרומים:

רומים ח 27-26:

26 וְכֵן גַּם הָרוּחַ עוֹזֶרֶת לָנוּ בְּחֻלְשׁוֹתֵינוּ, כִּי אֵין אָנוּ יוֹדְעִים לְהִתְפַּלֵּל כָּרָאוּי. וְאוּלָם הָרוּחַ עַצְמָהּ מַפְגִּיעָה בַּעֲדֵנוּ בַּאֲנָחוֹת עֲמֻקּוֹת מִמִּלִּים. 27 וְהַבּוֹחֵן לְבָבוֹת יוֹדֵעַ אֶת מַחְשְׁבוֹת הָרוּחַ, מִפְּנֵי שֶׁהִיא מַפְגִּיעָה בְּעַד הַקְּדוֹשִׁים בְּהֶתְאֵם לִרְצוֹן אֱלֹהִים.

ומהי האמת?

שאול השליח מתאר בקטע זה את היגון והכאב שהם מנת חלקו של המאמין החי בעולם הזה.

בתקופה שבה נכתבה האיגרת אל הרומים, הקהילה נרדפה והמאמינים אף שילמו בחייהם בעבור עדותם. על רקע שכזה שאול מעודד את המאמינים ואומר להם:

“לעתים איננו יודעים איך להתפלל, מה נכון לבקש ולעשות. אך אל דאגה! אלוהים נאמן ואכפת לו מילדיו. כשאיננו יודעים מה לומר, רוח הקודש יציג את משאלתנו לפני אלוהים”.

הטקסט המקורי ביוונית אומר: רוח הקודש מפגיע בעדנו בדרך שאי־אפשר לבטא במילים. כלומר, אנחנו שותקים — פינו ושפתינו אינם נעים, מיתרי קולנו לא פועלים בגלל שאיננו יודעים מה לומר. אך בחסד אלוהים, רוח הקודש מביא את הבקשה הנכונה לפני אלוהים.

במילים פשוטות: אין מדובר בשפה או במילים כלשהן. אלוהים יודע את מחשבות הרוח ולכן אין צורך בהבעתן בקול.

2. מדובר ב”שפת מלאכים”

לפי טענה זו, גיבובי המילים הם שפת מלאכים — שפה שמיימית קיימת. המונח נלקח מהאיגרת:

הראשונה לקורינתים יג 3-1:

1 אִם בִּלְשׁוֹנוֹת בְּנֵי אָדָם וּמַלְאָכִים אֲדַבֵּר וְאֵין בִּי אַהֲבָה, הֲרֵינִי כִּנְחשֶׁת הוֹמָה אוֹ כִּמְצִלְתַּיִם רוֹעֲשִׁים. 2 אִם תִּהְיֶה לִי מַתַּת הַנְּבוּאָה וְאֵדַע כָּל הַסּוֹדוֹת וְאַשִֹיג כָּל הַדַּעַת; וְאִם תִּהְיֶה בִּי כָּל הָאֱמוּנָה עַד לְהַעְתִּיק הָרִים מִמְּקוֹמָם, וְאֵין בִּי אַהֲבָה, הֲרֵינִי כְּאַיִן וּכְאֶפֶס. 3 אִם אֲחַלֵּק אֶת כָּל רְכוּשִׁי לִצְדָקָה וְגַם אֶתֵּן אֶת גּוּפִי לִשְׂרֵפָה וְאֵין בִּי אַהֲבָה — לֹא יוֹעִיל לִי דָּבָר.

ומהי האמת?

ישנן מספר דרכים להבין פסוקים אלה, אך מסקנותיו של שאול ברורות דיין והן יעזרו לנו להגיע להבנה נכונה.

כפי שלמדנו, הבעיה בקהילת קורינתוס נבעה מהעדר אהבה בין המאמינים. במקום לתת ולעודד את שאר האחים, הם התמקדו בטובת עצמם.

על רקע מצב עגום זה יש להבין את פסוקים 3-1 בפרק יג: “אִם בִּלְשׁוֹנוֹת בְּנֵי אָדָם וּמַלְאָכִים אֲדַבֵּר וְאֵין בִּי אַהֲבָה — הרי שאין כל תועלת בדיבורי”.

ישנן שתי נקודות שיכולות לתרום להבנת פסוקים אלה:

א. לדעת מפרשים רבים, הפסוקים מציגים בכוונה מצבים קיצוניים, לא מציאותיים, כדי להדגיש את חשיבות האהבה. זאת אומרת ש”שפת מלאכים” הנו מונח היפותטי. לא מדובר בשפה הקיימת במציאות. באותה מידה שאול לא היה “נותן את גופו לשריפה” (פסוק 3) כי לא היה בכך כל תועלת.  

ב. לאורך כל כתבי הקודש לא מוזכרת שפה הנקראת “שפת מלאכים”, כלומר, שפה מסוימת שרק מלאכים מדברים בה.

  • בכל אירוע בכתבי הקודש שבו אדם שמע דברי מלאך הנאמרים לאלוהים או לאדם, השפה הייתה שפתו של השומע.
  • בכל אירוע בכתבי הקודש שבו אלוהים דיבר אל אדם כלשהו, השפה הייתה שפתו של אותו אדם.

הכוונה של דברי שאול בפרק יג 1 היא: אם אחד מאתנו חוּנן ביכולת לדבר בכל השפות הקיימות, הן בעולם הגשמי והן בעולם הרוחני, ואין לו אהבה, יכולתו הנפלאה היא חסרת ערך.

 

מסקנות:

1. כל תירוץ שמנסה להצדיק דיבור בגיבובי מילים או באנחות שאינן מובנות ומפורשות, אינו מבוסס על כתבי הקודש ולכן לא יכול להיות מאלוהים.

2. מה שמבוסס על הרגשה או על התנסות אישית בלבד אינו בהכרח מאלוהים ואינו בהכרח קדוש או טוב.

 

הערה: “שפה” אינה אוסף הברות או מילים אקראי. לכל שפה יש כללי דקדוק ותחביר.

לגיבובי ההברות והצלילים המתוארים בימינו כאילו הם לשונות שרוח הקודש נותן לדוברים, אין כל כללי תחביר ולכן אינם יכולים לבטא שפה כלשהי. מילים אלו נובעות ממוחם של המדברים ולא מרוח הקודש.

 

סיכום פרק ד:

בפסוקים 19-6 שאול השליח מעביר מסר אחיד וברור:

1. גם ההיגיון והטבע מלמדים: כל מה שנאמר בקהילה חייב להיות ברור ומובן.  

2. כל מתנות הרוח הקשורות בדיבור יניבו פרי רק כשהדיבור מובן. על מנת להבטיח בהירות, שימוש נכון במתנות הרוח תמיד יערב הן את “רוח” האדם (נפשו, רגשותיו) והן את “שכלו” (מוחו, יכולת החשיבה והשליטה על הנאמר).

3. עלינו להתפלל שמתנות הרוח הניתנות לנו ישמשו בצורה מובנת וברורה. רק כך גוף המשיח (הקהילה) ייבנה, יתברך ויפאר את שם המשיח.