מתנות רוח הקודש- פרק ה

Print Friendly

התכלית לשמה נועדה מתנת הלשונות … מתוך הראשונה לקורינתים יד 26-20

פרק ה

התכלית לשמה נועדה מתנת הלשונות

… מתוך הראשונה לקורינתים יד 26-20
על הנושא שבפרק זה אשתדל לעבור במרב היסודיות. לכן, כשאנו מתעמקים בחומר, תפילתי היא שאלוהים יעניק לקורא יכולת ריכוז … בתוספת מנה גדושה של סבלנות.

בפרק הקודם למדנו משאול השליח שמתנת הדיבור בלשונות חייבת להתבטא באופן ברור ומובן כדי שהמסר יהיה נהיר.

רק מסר ברור יכול לבנות את גוף המשיח!

מסר שאינו ברור גורם לבלבול.

בפסוקים 26-20 השליח מגדיר את התכלית שלשמה נועדה מתנת הלשונות.

אנו נלמד:

  • מיהו קהל היעד?
  • לאיזו מטרה משמשת מתנת הלשונות?

הראשונה לקורינתים יד 26-20:

20 אַחַי, אַל תִּהְיוּ יְלָדִים בַּהֲבָנַתְכֶם; בַּאֲשֶׁר לָרַע הֱיוּ יְלָדִים, אַךְ בַּהֲבָנַתְכֶם הֱיוּ מְבֻגָּרִים. 21 בַּתּוֹרָה כָּתוּב: “כִּי בְּלַעֲגֵי שָׂפָה וּבְלָשׁוֹן אַחֶרֶת יְדַבֵּר אֶל־הָעָם הַזֶּה וְלֹא אָבוּא שְׁמוֹעַ.” 22 לְפִיכָךְ הַלְּשׁוֹנוֹת אֵינָן אוֹת לַמַּאֲמִינִים, אֶלָּא לַבִּלְתִּי מַאֲמִינִים. וְהַנְּבוּאָה אֵינֶנָּה לַבִּלְתִּי מַאֲמִינִים, אֶלָּא לַמַּאֲמִינִים. 23 וְהִנֵּה אִם תִּתְכַּנֵּס כָּל הַקְּהִלָּה וְכֻלָּם יְדַבְּרוּ בִּלְשׁוֹנוֹת, וְיִכָּנְסוּ אֲנָשִׁים שֶׁאֵין לָהֶם מֻשָֹג בָּעִנְיָן, אוֹ אֲנָשִׁים בִּלְתִּי מַאֲמִינִים, כְּלוּם לֹא יֹאמְרוּ שֶׁאַתֶּם מְשֻׁגָּעִים? 24 אֲבָל אִם הַכֹּל מִתְנַבְּאִים וְיִכָּנֵס אִישׁ בִּלְתִּי מַאֲמִין, אוֹ מִי שֶׁאֵין לוֹ מֻשָֹג בְָּעִנְיָן, אֲזַי יוּכַח עַל־יְדֵי כֻּלָּם וְיִדּוֹן עַל יְדֵי כֻּלָּם: 25 סִתְרֵי לִבּוֹ יִגָּלוּ וְהוּא יִפֹּל עַל פָּנָיו בְּהִשְׁתַּחֲוָיָה לֵאלֹהִים וְיַכְרִיז כִּי אָכֵן יֵשׁ אֱלֹהִים בְּקִרְבְּכֶם. 26 וּבְכֵן מַה תַּעֲשׂוּ, אַחַי? כַּאֲשֶׁר אַתֶּם נִקְהָלִים יַחְדָּיו, לְאֶחָד יֵשׁ מִזְמוֹר, לְאַחֵר יֵשׁ דְּבַר־הוֹרָאָה, לָזֶה הִתְגַּלּוּת, לָזֶה לָשׁוֹן וְלָזֶה פֵּרוּשׁ; יְהֵא נָא הַכֹּל לְמַעַן תִּבָּנוּ.

בפסוק 20 שאול פונה אליהם במשפט המסכם את התנהגותם של המאמינים בקורינתוס עד כה:

  • “אַחַי, אַל תִּהְיוּ יְלָדִים בַּהֲבָנַתְכֶם.” הכוונה לרמת הבנתם הנוכחית: “אל תמשיכו בדרך זו, התבגרו מבחינה רוחנית!”
  • “בַּאֲשֶׁר לָרַע הֱיוּ יְלָדִים.” — כלומר, “אל תהיו מנוסים ובוגרים בכל הנוגע לרע, לפסול ולטמא. היו תמימים (חסרי ניסיון) בכל הנוגע לרוע וטעות!”

“היו בוגרים בהבנתכם! אנא, תקנו את הטעויות ובטאו את מתנות הרוח בדרך בוגרת המבטיחה את ברכת אלוהים!”

 

“צו לצו, קו לקו”

החל מפסוק 21 שאול מגדיר את המטרה הבסיסית שלשמה ניתנה מתנת הלשונות. תחילה הוא משתמש בציטוט חלקי של ישעיהו כח 12-11. הבה נרחיב מעט את שדה הראייה על־ידי קריאת הפסוקים בהקשרם:

ישעיהו כח 13-7:

7 וְגַם אֵלֶּה בַּיַּיִן שָׁגוּ וּבַשֵּׁכָר תָּעוּ; כֹּהֵן וְנָבִיא שָׁגוּ בַשֵּׁכָר, נִבְלְעוּ מִן הַיַּיִן, תָּעוּ מִן הַשֵּׁכָר, שָׁגוּ בָּרֹאֶה, פָּקוּ פְּלִילִיָּה. 8 כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם.

“9 אֶת מִי יוֹרֶה דֵעָה, וְאֶת מִי יָבִין שְׁמוּעָה? גְּמוּלֵי מֵחָלָב, עַתִּיקֵי מִשָּׁדָיִם? 10 כִּי ‘צַו לָצָו צַו לָצָו, קַו לָקָו קַו לָקָו, זְעֵיר שָׁם זְעֵיר שָׁם’.”

11 כִּי בְּלַעֲגֵי שָׂפָה וּבְלָשׁוֹן אַחֶרֶת יְדַבֵּר אֶל הָעָם הַזֶּה, 12 אֲשֶׁר אָמַר אֲלֵיהֶם: “זֹאת הַמְּנוּחָה הָנִיחוּ לֶעָיֵף, וְזֹאת הַמַּרְגֵּעָה”, וְלֹא אָבוּא שְׁמוֹעַ. 13 וְהָיָה לָהֶם דְּבַר יהוה, “צַו לָצָו צַו לָצָו, קַו לָקָו קַו לָקָו, זְעֵיר שָׁם זְעֵיר שָׁם”, לְמַעַן יֵלְכוּ וְכָשְׁלוּ אָחוֹר וְנִשְׁבָּרוּ, וְנוֹקְשׁוּ וְנִלְכָּדוּ.

ישעיהו הנביא מגנה את התנהגותם הפסולה של אנשי יהודה, כוהניהם ונביאי השקר בתקופתו. אנשי יהודה לעגו לדברי נביא האלוהים וכשלו בחטאיהם. הם נמשלים לשיכורים הלומי יין, המקיאים ומלכלכים את המקום שבו הם נמצאים עד שלא נשאר דבר נקי.

במקום ללמד את עם ישראל את דבר האמת של אלוהים, מנהיגיו הרוחניים של העם התבוססו בשכרות רוחנית (גאווה); במקום לשפוט משפט אמת, הם עצמם היו שקועים בפלילים ונהגו בשחיתות רוחנית.

ישעיהו השתמש במילים בוטות כדי להדגיש את הריחוק מאלוהים: “הכול מלא קיא וצואה” — מצבו הרוחני של העם הוא מצב של טומאה מוחלטת.

האם מצבם הרוחני הירוד נבע מכך שדברי אלוהים לא היו ברורים?

בהחלט לא!

פסוקים 10-9 בישעיהו פרק כח מצטטים את הכוהנים המשפילים את ישעיהו הנביא:

“מדוע אתה מדבר אלינו כמו אל ילדים קטנים, ‘הוראה פה, הוראה שם! טיפה פה, טיפה שם!’ אתה חושב אותנו לפעוטות, לחסרי יכולת הבנה?”

הם החשיבו את עצמם לבוגרים מבחינה רוחנית, אולם המציאות הוכיחה את ההפך הגמור: במקום לציית לדבר אלוהים הברור שנמסר להם ברמה המובנת אפילו לתינוקות, הם בחרו ללעוג לנביא.

הם התעלמו ממצוות אלוהים הברורה המובילה לשלווה ולשלום, ובחרו ללכת בדרכם הפסולה, המובילה לסבל ולמוות.

 

שפה זרה כעונש מאלוהים

ומה תגובת אלוהים לדחיית דברו הברור והפשוט?

פסוקים 13-11 בישעיהו כח:“אלוהים יביא עליכם אויב המדבר בשפה זרה. מכיוון שסירבתם לציית לפקודות ברורות, תצטרכו לציית לפקודות בשפת אויביכם הלא מוכרת לכם …”

בתורה קיים חיזוי דומה:

דברים כח 50-49:

49 יִשָּׂא יהוה עָלֶיךָ גּוֹי מֵרָחוֹק, מִקְצֵה הָאָרֶץ, כַּאֲשֶׁר יִדְאֶה הַנָּשֶׁר; גּוֹי אֲשֶׁר לֹא תִשְׁמַע לְשֹׁנוֹ; 50 גּוֹי עַז פָּנִים אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים לְזָקֵן, וְנַעַר לֹא יָחֹן.

מתוך הנלמד מישעיהו הנביא, שאול השליח מסיק את המסקנה הבאה:

הראשונה לקורינתים יד 22 א:

לְפִיכָךְ הַלְּשׁוֹנוֹת אֵינָן אוֹת לַמַּאֲמִינִים, אֶלָּא לַבִּלְתִּי מַאֲמִינִים.

 

מדוע אות הדיבור בלשונות מיועד לבלתי מאמינים?

מתנת הלשונות הנה אות על־טבעי מאלוהים שנועד להצביע על הדובר כעל מי שנושא מסר מאלוהים. מרגע זיהוי הדובר כנושא מסר אלוהי, אין יותר צורך באות. מעתה על השומעים להקשיב לאמת ולהפנימה. הדיבור בלשונות אינו התכלית.

אלוהים נתן את מתנת הלשונות למאמינים בישוע כדי לאמת את המסר שבפיהם: את בשורת הישועה של ישוע המשיח. מי שמתעלם ממסר הבשורה, בעצם דוחה את יד אלוהים המושטת לו לעזרה ולהצלה. הוא דוחה את הדרך היחידה להינצל ממשפטו של אלוהים. מי שמקבל את המסר ומאמין שישוע הוא אכן מושיעו מן החטא, ייוושע ויינצל מהעונש.

 

 

מתנת הלשונותאות אזהרה ממשפט מתקרב

כל מי שרואה את המאורע המתואר במעשי השליחים פרק ב בתוך הקשר ההיסטוריה של עם ישראל באותה תקופה מבין שמסקנתו של שאול השליח הייתה נכונה:

יהודי התפוצות אשר היו עדים לפעולת רוח הקודש שמעו את המאמינים מהללים את אלוהים … והפלא ופלא! — כל אחד הבין אותם בשׂפתו שלו. רבים מהשומעים השתכנעו כי יד אלוהים אכן נחה על המאמינים בישוע וכי בפיהם מסר של אמת.

בלתי מאמינים רבים בקהל הבינו שעליהם לחזור בתשובה כדי להימנע מעונש:

מעשי השליחים ב 37:

כְּשָׁמְעָם הִתְעַצְּבוּ מְאֹד בְּלִבָּם וְאָמְרוּ לְכֵיפָא וְלִשְׁאָר הַשְּׁלִיחִים: “אֲנָשִׁים אַחִים, מֶה עָלֵינוּ לַעֲשׂוֹת?”

… אך היו גם רבים אחרים שלעגו והתעלמו מאות האזהרה.

כ-38 שנים לאחר האירוע המתואר בספר מעשי השליחים פרק ב, נחרבה ירושלים ובית המקדש נהרס עד היסוד. רבים מהדוחים את ישוע מצאו את מותם או הוגלו. רוב המאמינים ניצלו מכיוון שזכרו את אזהרתו של ישוע (לוקס יט 44-41) וברחו בעוד מועד לעבר הירדן.

כשישוע הוסגר לידי הנציב הרומי בארץ ישראל, פונטיוס פילטוס, הלה חקר אותו, מצא שאין בו כל אשמה וניסה לשחררו. הנציב הציע לשחרר את ישוע כמחווה לחג הפסח, מנהג מקובל דאז, אך הקהל דרש את שחרורו של אדם בשם ישוע בר־אבא שהיה מורד ורוצח (מתי כז 31-15; לוקס כג 19-18). כמה סמלי וכואב שהעם בחר בפושע בשם זהה לשמו של האדון (“בר־אבא” בארמית = “בן־האב” בעברית). עד היום העם הנבחר נמשך למשיחי שקר, וממשיך לדחות בשנאה יתרה את האחד והיחיד שיכול להושיעו.

פונטיוס פילטוס לָקַח מַיִם וְרָחַץ אֶת יָדָיו לִפְנֵי הֶהָמוֹן בְּאָמְרוֹ: “נָקִי אָנֹכִי מִדָּמוֹ שֶׁל זֶה. זֶהוּ עִנְיַנְכֶם!” עָנוּ וְאָמְרוּ כָּל הָעָם: “דָּמוֹ עָלֵינוּ וְעַל בָּנֵינוּ” (מתי כז 25-24).

אלוהים העניק בחסדו לעם ישראל פרק זמן של 38 שנים לבדוק את מעשיו ולחזור בתשובה לפני שבאו על יושבי יהודה וירושלים חורבן בית שני, הרג וגלות על־ידי צבא רומא.

אחיי לאמונה,

אנא, היו בוגרים בכל הנוגע להבנת הכתוב! אות הלשונות נועד …

א. להצביע על המאמינים כנושאי מסר מאלוהים;

ב. להזהיר את חסרי האמונה מפני דחיית דבר האלוהים הברור.

האות נועד עבור חסרי האמונה כדי למשוך את תשומת לבם לדבר הבשורה.

במילים אחרות: אם באסיפה כלשהי נוכחים רק מאמינים, אין כל סיבה לדיבור בלשונות. לעומת זאת, קיים הצורך בהתנבאות.

 

מתנות המהוות אות — ועת הקץ

בספר מעשי השליחים פרק ב שמעון פטרוס מסביר שהתופעה לה כולם היו עדים (דיבור בלשונות וכו’), הִנה חלק ממאורע כלל עולמי שיתרחש באחרית הימים. שמעון פטרוס מצטט מספר יואל הנביא פרק ג 5-1:

  • כעת, כל הנוכחים היו עדים ל”שפיכת רוח אלוהים” (יואל ג 1),
  • וגם ל“מופתים בארץ” (יואל ג 3) — תופעות על־טבעיות שליוו את מתן הרוח למאמינים.
  • בעתיד, “לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יהוה הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא”, יתרחשו גם אותות ומופתים “בשמים” (יואל ג 4-3).

מכאן ניתן להבין שלפני שובו של המשיח ארצה, אלוהים שוב יזהיר את בני האדם על אודות משפטו הקרב. אזהרה זו תלווה בתופעות על־טבעיות.

מכיוון שאיננו יודעים מתי בדיוק יחזור המשיח — וייתכן מאוד שאנו חיים כעת בתקופת אחרית הימים — ישנם מאמינים משיחיים רבים הטוענים כי ניתנו להם מתנות על־טבעיות (אלה שנועדו להיות אות) שבאות לידי ביטוי בחייהם היום.

לכן יש לזכור: אם מתנת הלשונות (או כל מתנה אחרת) משמשת בפועל ביזמת רוח הקודש, הדבר תמיד יהיה בהתאם לתנאים הכתובים באיגרת הראשונה לקורינתים פרק יד (בנוסף, ראה בהמשך את הקטע: "האם יש מקום למתנת הלשונות היום?").

 

מתנת הנבואה

שאול השליח ממשיך ומגדיר את קהל היעד אליו מכוון השימוש במתנת הנבואה:

הראשונה לקורינתים יד 22 ב:

…וְהַנְּבוּאָה אֵינֶנָּה לַבִּלְתִּי מַאֲמִינִים, אֶלָּא לַמַּאֲמִינִים.

מדוע “הנבואה איננה לבלתי מאמינים, אלא למאמינים”?

מתנת הנבואה מציגה את דבר אלוהים בדרך ישירה, ברורה ומובנת, ללא הזדקקות לאות על־טבעי הנראה לעין.

עלינו לזכור  כי…

  • הדרישה לראות אותות ונסים כתנאי לאמונה היא דרך מחשבתם של בלתי מאמינים (מתי טז 4);

בזמן ש…

  • לימוד דבר אלוהים באהבה וברצון לציית הנו לחם חוקם של המאמינים.

 

בפסוקים 25-23 שאול מסביר מדוע קביעתו הגיונית ונכונה:

פסוק 23: אם תתכנס הקהילה וכולם ידברו בלשונות (הכוונה לדיבור שאינו מובן ואין לו פירוש או הסבר), מה יחשבו עליכם הנוכחים שאינם מאמינים? הם יאמרו שאתם משוגעים!

שים לב! אף־על־פי שמתנת הלשונות נועדה מלכתחילה להתבטא בנוכחות בלתי מאמינים, היא תהיה חסרת תועלת ואף מזיקה אם לא תשמש בדרך הנכונה על־פי הכתובים.

פסוקים 25-24: השליח מצביע על התוצאה החיובית שתצמח ממצב שבו כולם מתנבאים (כלומר, דבר אלוהים שיינתן להם בהשראת רוח הקודש — ייאמר באופן ברור ומובן. ראה גם פסוק 3).

אני מאמין שרוח הקודש מעניק לנו חכמה, את המילים ואת הנושאים המתאימים בזמן הנכון. רוח הקודש יכול להנחות אותנו לדבר על נושא שאדם כלשהו בקהילה מאוד צריך לשמוע. אותו אדם בלתי מאמין יבין שאלוהים מדבר אליו ישירות, והוא חש כאילו גילה אלוהים לדובר את סתרי לבו. במקרה שכזה, הוא יגיב בכניעה לאלוהים ויחזור בתשובה. אותו אדם יאמר ביחס לקהילה: “אלוהים שוכן בקרבכם!”

מסקנה: מסר ברור ומובן נכון לכל אוזן — מועיל לכל שומע!

  

 

האם קיימת סתירה בין חלקו השני של פסוק 22 (“הַנְּבוּאָה אֵינֶנָּה לַבִּלְתִּי מַאֲמִינִים”) לבין פסוק 24 (אדם בלתי מאמין שומע נבואה ונושע)?

לא! מטרת הדוגמה שבפסוק 24 היא להוכיח שלימוד ברור על־פי הדרכת רוח אלוהים יכול לחדור לכל לב — לזה של המאמין ולזה של חסר האמונה כאחד.

בני אדם הרי נושעו מאז ומתמיד על־ידי האמונה שבאה בעקבות שמיעת דבר אלוהים (רומים י 17: “לְפִיכָךְ הָאֱמוּנָה בָּאָה בִּשְׁמִיעָה וְהַשְּׁמִיעָה — בְּהַכְרָזַת דְּבַר הַמָּשִׁיחַ”).

שאול מעוניין להבהיר את חשיבותה ואת עליונותה של מתנת הנבואה. לאחר שהמאמינים צוינו כנושאי מסר אלוהים, הדגש הוא על דבריהם ולא על האותות הנלווים.

לפי הכתוב במעשי השליחים ב, המסר שהיה בפי המדברים בלשונות כלל דברי הלל לאלוהים בשפות שהדוברים לא למדו מעולם (פסוקים 11-8). לעומת זאת, כאשר שמעון פטרוס הכריז את הבשורה המושיעה באוזני הבלתי מאמינים (פסוק 14), הוא דיבר בשפה השגורה בפי כל.

לפיכך אין כל חובה או הכרח שאות הדיבור בלשונות יינתן כאשר חסרי אמונה נוכחים בקהילה. לעומת זאת, יש צורך תמידי להשמיע ולשמוע את דבר הבשורה הברור שבכוחו להוביל לישועה.

לאחר ששאול הבהיר שמתנת הלשונות היא אות לבלתי מאמינים ושמתנת הנבואה נועדה למאמינים בישוע המשיח, הוא מקדיש את פסוקים 26 ואילך ללמד את הסדר הנכון של השימוש במתנות הלשונות והנבואה בקהילה (על כך בפרק הבא).

 

הגיע הזמן לסכם את הפרק הנוכחי:

1. מתנות הרוח צריכות להתבטא בדרך מובנת, כי רק כך הן מועילות לקהילה.

2. מתנת הנבואה נועדה למאמינים מכיוון שייעודה הוא להשמיע את דבר אלוהים ולעודד את המאמינים לציית.

3. מתנת הלשונות הנה אות לבלתי מאמינים:

 א. אות המציין את המאמינים כנושאי מסר מאלוהים;

 ב. אות אזהרה למען יחזרו בתשובה ויינצלו מעונש קרב ובא.

4. אילו גוף המשיח היה מציית לדברי שאול שבפסוקים אלו, הרבה בלבול ופילוגים היו נמנעים!

 

נספח לפרק ה

טענה נפוצה בדבר מתנת הלשונות:

ישנם הטוענים…

“כתבי הקודש מלמדים שכאשר אנשים התחילו להאמין וקיבלו את רוח הקודש, הם בהכרח דיברו בלשונות.”

קביעה זו אינה נכונה!

הבה נתבונן במספר פסוקים ונלמד מה דבר אלוהים אומר:

מעשי השליחים ח 17-14: שומרונים שהחלו להאמין בישוע ונטבלו מספר ימים קודם לכן, מקבלים את רוח הקודש באמצעות השליחים שמעון ויוחנן. דיבור בלשונות נרמז.

מעשי השליחים י 46: גויים החלו לדבר בלשונות ברגע שקיבלו את ישוע.

מעשי השליחים יט 6: שאול השליח נתקל בקבוצת תלמידים שהחלו להאמין בישוע זמן קצר קודם לכן. לאחר שהוא לימד אותם על קיום רוח הקודש, הם החלו לדבר בלשונות.

 

לעומת זאת…

מעשי השליחים טז 35-29: ישועת הסוהר בפיליפי. בעקבות הנס שקרה לשאול ולשאר האסירים, הסוהר האמין ונושע יחד עם כל בני ביתו. אין כל זכר לדיבור בלשונות! אדרבא, שאול השליח מפרט לו את תנאי הישועה: “הַאֲמֵן בָּאָדוֹן יֵשׁוּעַ וְתִוָּשַׁע אַתָּה וּבְנֵי בֵּיתְךָ” (מעשי השליחים טז 31).

גם רומים י 10-9 מציין את התנאים לישועה, וכאן מצטרפת ההודאה המילולית: “וְאִם אַתָּה מוֹדֶה בְּפִיךָ שֶׁיֵּשׁוּעַ הוּא הָאָדוֹן וּמַאֲמִין בִּלְבָבְךָ שֶׁאֱלֹהִים הֵקִים אוֹתוֹ מִן הַמֵּתִים — תִּוָּשַׁע. הֲרֵי בְּלִבּוֹ מַאֲמִין אִישׁ וְיֻצְדַּק, וּבְפִיו יוֹדֶה וְיִוָּשַׁע”. גם כאן, הכתוב אינו אומר כי בעקבות האמונה המושיעה חייב לבוא דיבור בלשונות. 

ובכן, מתנת הלשונות ניתנה בחלק מהמקרים, אך לא בכולם.

מאחר שרק בחלק מהמקרים מוזכר דיבור בלשונות, לא ניתן לקבוע כי קבלת מתנה זו היא חוק בל יעבור עבור כל מאמין. (ראה מעשי השליחים ח 39-37, ט 35, 42, יא 21, יד 1, טז 15-14, יז 12, יח 8 ועוד.)

 

הבה נחזור על שלוש נקודות שלמדנו מהאיגרת הראשונה לקורינתים יב:

א. לכל מאמין ניתנת לפחות מתנת רוח אחת (פסוק 7): “לְכָל אִישׁ נִתֶּנֶת הִתְגַּלּוּת הָרוּחַ כְּדֵי לְהוֹעִיל.”

ב. אלוהים הוא המעניק את מתנות הרוח כראות עיניו. המאמין אינו בוחר במתנה כרצונו (פסוקים 11-7, 18, 30-27).

ג. הניסוח בפרק יב 10-8 הוא: “לָזֶה נִתָּן … דְּבַר חָכְמָה … לָזֶה נִתֶּנֶת אֱמוּנָה … לָזֶה יְכֹלֶת לַעֲשׂוֹת נִסִּים … לָזֶה מִינֵי לְשׁוֹנוֹת …”. לקורא ברור: אין כאן ציון של מתנה מסוימת שניתנה לכל המאמינים, גם לא מתנת הלשונות.

ספר מעשי השליחים והאיגרת הראשונה לקורינתים יב מלמדים:

  •  מתנת הלשונות מעולם לא נועדה לכל מאמין. רוח הקודש מעניק אותה לאלו שהוא בוחר.