מתנות רוח הקודש- פרק ו

Print Friendly

“הסדר הנכון” — 1. תנאי השימוש במתנות הרוח (הראשונה לקורינתים יד 40-26) — 2. נשים וגברים בקהילה — 3. סמכות ומרות

פרק ו

“הסדר הנכון”

1. תנאי השימוש במתנות הרוח  (הראשונה לקורינתים יד 40-26)

 

עד כה למדנו:

א. אף־על־פי שכל המאמינים נטבלו ברוח הקודש, לא לכולם נתן אלוהים את מתנת הלשונות (הראשונה לקורינתים יב).

ב. כל המתנות הרוחניות נועדו לבנות את גוף המשיח — הקהילה. כל שימוש במתנות הרוח שאינו לטובת כלל הגוף, הנו שימוש פסול ואינו בהתאם להדרכת אלוהים.

ג. מתנת הלשונות: אות לחסרי האמונה …

 1. אות המזהה את המאמינים כנושאי מסר מאלוהים;

 2. אות אזהרה למען יחזרו בתשובה ויינצלו מעונש קרב ובא. (ישעיהו כח 13-7; מעשי השליחים ב; הראשונה לקורינתים יד 22)

ד. מתנת הנבואה נועדה להתבטא בחברת מאמינים מכיוון שכל ייעודה הוא להציג את דבר אלוהים ולעודד את המאמינים לציית (הראשונה לקורינתים יד 22).

 

מפסוק 26 ואילך שאול מלמד את הסדר הנכון של השימוש במתנות הלשונות והנבואה במסגרת אסיפת הקהילה.

בכל שימוש הסוטה מההגדרות שהשליח נותן, יש לראות יזמה של אדם הפועל על דעת עצמו ולא בהדרכת אלוהים.

הראשונה לקורינתים יד 40-26:

26 וּבְכֵן מַה תַּעֲשׂוּ, אַחַי? כַּאֲשֶׁר אַתֶּם נִקְהָלִים יַחְדָּיו, לְאֶחָד יֵשׁ מִזְמוֹר, לְאַחֵר יֵשׁ דְּבַר־הוֹרָאָה, לָזֶה הִתְגַּלּוּת, לָזֶה לָשׁוֹן וְלָזֶה פֵּרוּשׁ; יְהֵא נָא הַכֹּל לְמַעַן תִּבָּנוּ. 27 אִם מְדַבְּרִים בְּלָשׁוֹן, יְדַבְּרוּ שְׁנַיִם אוֹ שְׁלוֹשָׁה, לֹא יוֹתֵר; זֶה אַחַר זֶה יְדַבְּרוּ וְאֶחָד יְפָרֵשׁ. 28 אַךְ אִם אֵין מְפָרֵשׁ, יַחֲרִישׁוּ בַּקְּהִלָּה וִידַבְּרוּ לְעַצְמָם וְלֵאלֹהִים. 29 אֲשֶׁר לַנְּבִיאִים, שְׁנַיִם אוֹ שְׁלוֹשָׁה יְדַבְּרוּ וְהַשְּׁאָר יִבְחֲנוּ אֶת דִּבְרֵיהֶם. 30 אִם יִגָּלֶה דָּבָר לְאַחַד הַיּוֹשְׁבִים שָׁם יַחֲרִישׁ הָרִאשׁוֹן, 31 כִּי כֻּלְּכֶם יְכוֹלִים לְהִתְנַבֵּא זֶה אַחַר זֶה בְּאֹפֶן שֶׁהַכֹּל יִלְמְדוּ וְהַכֹּל יִתְעוֹדְדוּ. 32 וְרוּחוֹת הַנְּבִיאִים כְּפוּפוֹת לַנְּבִיאִים, 33 שֶׁהֲרֵי אֱלֹהִים אֵינוֹ אֱלֹהֵי מְהוּמָה אֶלָּא אֱלֹהֵי הַשָּׁלוֹם. כַּנָּהוּג בְּכָל קְהִלּוֹת הַקְּדוֹשִׁים, 34 הַנָּשִׁים תֶּחֱשֶׁינָה בַּקְּהִלּוֹת; אֵין לָהֶן רְשׁוּת לְדַבֵּר, אֶלָּא תִּכָּנַעְנָה לְמָרוּת, כְּמוֹ שֶׁגַּם הַתּוֹרָה אוֹמֶרֶת. 35 וְאִם רְצוֹנָן לִלְמוֹד דָּבָר, תִּשְׁאַלְנָה אֶת בַּעֲלֵיהֶן בַּבַּיִת, כִּי לֹא יָאֶה שֶׁאִשָּׁה תְּדַבֵּר בַּקְּהִלָּה.

36 הַאִם מִכֶּם יָצָא דְּבַר אֱלֹהִים? וְכִי רַק אֲלֵיכֶם הִגִּיעַ? 37 כָּל הַחוֹשֵׁב שֶׁהוּא עַצְמוֹ נָבִיא אוֹ אִישׁ רוּחָנִי, שֶׁיַּכִּיר כִּי הַדְּבָרִים אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי אֲלֵיכֶם מִצְווֹת הָאָדוֹן הֵם. 38 וְאִם מִישֶׁהוּ אֵינוֹ מַכִּיר, לֹא יֻכַּר בּוֹ. 39 וּבְכֵן, אַחַי, הִשְׁתּוֹקְקוּ לְהִתְנַבֵּא וְאַל תִּמְנְעוּ דִּבּוּר בִּלְשׁוֹנוֹת, 40 אֲבָל יֵעָשֶׂה נָא הַכֹּל בְּאֹפֶן רָאוּי וּבְסֵדֶר.

בפסוקים אלו שאול מגדיר את התנאים שבהם מתנות הלשונות והנבואות צריכות להתבטא. והנה, בפסוק הפתיח (26) ובפסוק הנעילה (40) שאול כותב שני כללים חשובים:

  • “יְהֵא נָא הַכֹּל לְמַעַן תִּבָּנוּ…”
  • “יֵעָשֶׂה נָא הַכֹּל בְּאֹפֶן רָאוּי וּבְסֵדֶר.”

המשפטים הללו נועדו להזכיר למאמינים שבקורינתוס את מה שמאוד חסר להם: אהבה.

לעתים איננו יודעים בדיוק אם תופעה מסוימת מקורה אכן מאלוהים. לכן, אם חוסר סדר ואי הבנה מאפיינים את התופעה, הרי זו הוכחה שהאות איננו מאלוהים.

זיכרו את שני התנאים הכלליים! הם נועדו לעודד שימוש נכון, אך גם לעזור לנו לזהות את אלו הפועלים מתוך מניעים אישיים שאינם מאלוהים.

בפסוק 27 שאול מוסיף תנאים ספציפיים יותר:

אם מדברים בלשון…

  • שניים או שלושה ידברו, לא יותר;
  • לא כולם ביחד, אלא בזה אחר זה.

ברור מעל לכל ספק שדבר אלוהים אינו מתיר לקהל שלם לדבר בלשונות בו־זמנית.

שמעתי מאמינים אומרים: “כולנו מדברים בלשונות ביחד, אך הכל בכפוף לסמכותו של רועה הקהילה, ולכן זה בסדר!”

ובכן, מכיוון שרועי הקהילות כפופים לדבר אלוהים, לא ניתנה להם סמכות “להכשיר” פעולה הסותרת את הכתוב.

מתוך דברי שאול השליח ניתן גם להסיק שדיבור בלשונות לא היה חובה בכל אסיפה. הוא אומר: “אִם מְדַבְּרִים בְּלָשׁוֹן …” — כלומר, לא בהכרח דיברו בלשונות בכל פעם שהקהילה התאספה.

 

חובה לפרש

שאול טרם סיים עם הצבת התנאים. הוא מסיים את פסוק 27 באמרו:

  • “… וְאֶחָד יְפָרֵשׁ.”

מכיוון שלשונות הן שפות קיימות, אך כאלו שהדובר לא למד, הרי שהמפרש הנו אדם המוכר בקהילה כדובר מספר שפות.

לכן שאול יכול לקבוע תנאי נוסף בפסוק 28:

  • “… אַךְ אִם אֵין מְפָרֵשׁ, יַחֲרִישׁוּ בַּקְּהִלָּה וִידַבְּרוּ לְעַצְמָם וְלֵאלֹהִים.”

הפסוק שלפנינו מתיר לדבר בלשונות רק כאשר יודעים בוודאות כי בקהל נוכח אדם מאמין המדבר בשפתו של הבלתי מאמין הנוכח בקהילה (שהרי אם לא נוכחים בלתי מאמינים, אין כל סיבה להשתמש במתנת הלשונות).

לדוגמה: אם בקהילה נמצא אדם סיני שאינו מאמין, הרי שמתנת הלשונות תתבטא בשפה הסינית. כמו כן חייב להיות נוכח אדם מאמין הדובר סינית, כדי שיוכל לתרגם לחברי הקהילה. — בעלי המתנות אמורים להיות ידועים בקהילותיהם.

ומה קורה אם לא נמצא במקום מפרש?

שאול עונה בפסוק 28:

  • “… יַחֲרִישׁוּ בַּקְּהִלָּה וִידַבְּרוּ לְעַצְמָם וְלֵאלֹהִים.”

מכיוון שכבר למדנו כי אמירת דברים בלתי מובנים בקול רם רק מביאה עִמה מבוכה ונזק, הרי שבמידה ואין מפרש, על אותם בעלי מתנת הלשונות להחריש.

 

למה הכוונה במילה “להחריש”?

לומר את דבריהם בלבם לאלוהים, ללא שימוש בשפתיים או במיתרי הקול.

 

דוגמה מהחיים

לא מזמן השתתפתי בכנס שבו הדובר לימד מהאיגרת הראשונה אל הקורינתים פרקים יב, יד.

הוא פסח על הפסוקים המציינים את ההגבלות והתנאים לשימוש במתנת הלשונות.

לפני סיום הכנס, הדובר הבטיח לכל הנוכחים כי כולם, ללא יוצא מן הכלל, יקבלו את “מתנות הרוח”; ואם מישהו לא ידבר בלשונות עד תום האסיפה הריהו חוטא המסרב להיכנע לרצון אלוהים. — כך הוא לימד!

הדובר ביקש מכל הנוכחים לדבר במהירות רבה, בהבטיחו שאז “רוח הקודש ישלוט על לשונם ויתחילו לדבר בלשונות”.

הקהל עמד על רגליו והחל למלמל ולגלגל את לשונו במהירות. רובם המשיכו למלמל, ואחרים החלו לבטא הברות חסרות תוכן שאינן שפות כלשהן. — כל האירוע היה מביך ביותר ונעשה בניגוד מוחלט לכתוב בדבר אלוהים.

בחוגים משיחיים רבים, הדיבור בלשונות נחשב כהוכחה כי הדובר אכן  נושע וכי חייו מונחים על־ידי רוח אלוהים. לטענתם, מי שלא מדבר בלשונות ואינו יכול להעיד על התנסות אישית בחוויה זו, הנו חסר בגרות רוחנית במקרה הטוב, וחסר ישועה במקרה הגרוע!

כמה עצוב לראות אנשים כה רבים הולכים שולל אחר נטיות לבם! חוויותיהם הרגשיות הופכות לקנה מידה הקובע מהי בגרות רוחנית — של עצמם ושל אחרים. כל זה נעשה תוך התעלמות גסה מהכתוב בבירור בדבר אלוהים וגורם נזק רב.

 

סדר גם בנבואה

בפסוק 29 שאול מתייחס לבעלי מתנת הנבואה:

אֲשֶׁר לַנְּבִיאִים, שְׁנַיִם אוֹ שְׁלוֹשָׁה יְדַבְּרוּ וְהַשְּׁאָר יִבְחֲנוּ אֶת דִּבְרֵיהֶם.

יש לזכור שבעת כתיבת שורות אלו על־ידי שאול השליח עדיין לא נחתם ספר הברית החדשה, ונבואות יכלו להינתן ולהיחשב כחלק אינטגרלי של דבר אלוהים. לכן, הוא הנחה את המאמינים לבדוק אם דברי הנביא תואמים לדבר אלוהים ואינם נוגדים דבר או פרט כלשהו שאמר ה’ (ראה ספר דברים יח 22-20, יג 6-2: הנחיות לבחינת נביא אמת או שקר).

זה היה נכון בתקופת המקרא, אבל…

איך עלינו להתייחס למשפט הזה היום?

על הקהילה מוטלת האחריות לבחון את כל מה שמלמדים בה. כאשר רועה הקהילה מלמד, הוא עלול לטעות. לכן, טוב תעשה כל קהילה אם תבחן ותבדוק את דברי הרועה לאור הכתוב בדבר אלוהים (הראשונה ליוחנן ד 1; מעשי השליחים יז 11).

ישנן קהילות הטוענות כי בקרבן נמצאים נביאים. אם כך, האם הן בוחנות את “הנבואות” על־פי המבחנים שאלוהים ציין?

במידה ואדם בקהילה טוען שקיבל נבואה מאלוהים, על הקהילה לבצע את הפעולות הבאות:
טופס מעקב (דברים יח 22-20, יג 6-2)

1. לרשום במדויק את כל פרטי “הנבואה”.

2. לבחון אם הנתונים אינם סותרים או נוגדים מילה, משפט או עיקרון כלשהם בדבר אלוהים.

3. לוודא את התגשמות “הנבואה” במאה אחוזים.

4. במידה ו”הנבואה” לא התגשמה במאה אחוזים, על הקהילה להכריז על אותו אדם כנביא שקר ולהזהיר את כלל גוף המשיח מפניו (בעת הקדומה אדם כזה היה נסקל).

 

אינני מאמין שקיימים נביאים כמו ישעיהו, ירמיהו, דניאל וכו’ לאחר שדבר אלוהים הושלם, אך הבה לא נפעל לפי דעות אישיות! הבדיקה לפי הנחיות כתבי הקודש תוכיח את הדובר בשם עצמו כשקרן באופן פומבי. בדרך זו, ייתכן כי האיש יחזור בתשובה או שהקהילה תרחיק אותו מקרבה.

כמו דוברי הלשונות, כך גם הנביאים נדרשו לדבר בזה אחר זה בסדר מופתי. גם במקרה שלהם, השימוש במתנה הוגבל לשניים או שלושה מתנבאים במעמד אחד. — מדוע?

  • כי כך אומרים כתבי הקודש, מבלי לפרט סיבות;
  • כך אלוהים מיוצג בכבוד;
  • כך המתנה בונה את הקהילה.

 

פסוקים 33-32:

למה הכוונה במילים, “… וְרוּחוֹת הַנְּבִיאִים כְּפוּפוֹת לַנְּבִיאִים”?

תכופות נשמעת הטענה, “זה חזק ממני, זה משתלט עליי ואיני מסוגל לשתוק!” — האומר זאת מצדיק את התפרצותו בדיבור (או פעולה אחרת שלכאורה נכפית עליו) בעת שאחר דיבר, בטענה כי לא יכול היה לשלוט על עצמו. הדחף להתבטא היה חזק ממנו, ולטענתו היה זה בעצם רוח הקודש שדחף אותו לכך.

רבותיי, דברי שאול מאוד ברורים:

גם כאשר רוח אלוהים שורה עליך, פתיחת הפה ברגע הנכון נתונה בשליטתך (פסוק 32).

מה הבסיס לקביעה זו?

  • דבר אלוהים מלמד כי ריסון עצמי הוא חלק מפרי הרוח (גלטים ה 23-22).
  • מהומה היא מן השטן (יעקב ג 18-13).

הראשונה לקורינתים יד 33:

“אֱלֹהִים אֵינוֹ אֱלֹהֵי מְהוּמָה אֶלָּא אֱלֹהֵי הַשָּׁלוֹם.”

… ואת משרתיו ניתן לזהות בדבקותם בדברו.
“הסדר הנכון”

2. נשים וגברים בקהילה
הראשונה לקורינתים יד 35-34:

34 הַנָּשִׁים תֶּחֱשֶׁינָה בַּקְּהִלּוֹת; אֵין לָהֶן רְשׁוּת לְדַבֵּר, אֶלָּא תִּכָּנַעְנָה לְמָרוּת, כְּמוֹ שֶׁגַּם הַתּוֹרָה אוֹמֶרֶת. 35 וְאִם רְצוֹנָן לִלְמוֹד דָּבָר, תִּשְׁאַלְנָה אֶת בַּעֲלֵיהֶן בַּבַּיִת, כִּי לֹא יָאֶה שֶׁאִשָּׁה תְּדַבֵּר בַּקְּהִלָּה.

שאול מתייחס כאן …

א. להתנהגות הנשים בכל הנוגע למשפטים האחרונים שאמר (כלומר, בחינת הדברים שנאמרו מפי העושים שימוש במתנות הנבואה והלשונות).

ב. להתנהגות הנשים באסיפות הקהילה בכלל.

בפרק יא השליח כבר דן בסמכויות הוראה ומרות בקהילה. מכיוון שאין סתירה בין הפרקים, ראוי שנבחן את דברי שאול בפרק יד לאור הנאמר גם בפרק יא.

  • נשים יכולות להתפלל וללמד (יא 5) אך עליהן להיות תחת מרות בעליהן ו/או זקני הקהילה;
  • במסגרת שירותן לא תינתן להן מרות על גברים.

כך נאמר באיגרת הראשונה לטימותיאוס ב 12-11:

11 הָאִשָּׁה תִּלְמַד בְּדוּמִיָּה, בְּהַכְנָעָה שְׁלֵמָה. 12 אֵינֶנִּי מַרְשֶׁה לָאִשָּׁה לְלַמֵּד, אַף לֹא לְהִשְׂתָּרֵר עַל הָאִישׁ, אֶלָּא לְהִשָּׁאֵר בְּדוּמִיָּה.

קביעה זו אינה נובעת מהמחשבה שלנשים אין יכולת אינטלקטואלית ללמד, אלא כדי שבדרך זו ייראה הסדר שקבע אלוהים והקהילה תתברך ותיבּנה.

סדר אלוהי זה נראה כבר בבראשית ג 16:

אֶל הָאִשָּׁה אָמַר: “הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ; בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים; וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ, וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ.”

… והוא מקבל הבהרה נוספת בטיטוס ב 5-4. כאן גם ניתן תפקיד חינוכי לנשים בוגרות במסגרת הקהילה:

… תְּחַנֵּכְנָה אֶת הַנָּשִׁים הַצְּעִירוֹת לֶאֱהֹב אֶת בַּעֲלֵיהֶן וְיַלְדֵיהֶן, וְלִהְיוֹת צְנוּעוֹת, טְהוֹרוֹת, מַשְׁגִּיחוֹת עַל בֵּיתָן, טוֹבוֹת, נִשְׁמָעוֹת לְבַעֲלֵיהֶן; זֹאת לְמַעַן לֹא יְנֹאַץ דְּבַר הָאֱלֹהִים (ראה גם אפסים ה 33-21).

 

ישועה אחתתפקידים שונים

אף־על־פי שנשים וגברים נושעים באופן זהה, הרי שלכל מין נתן אלוהים ייעוד שונה.

כפי שנשים לא נועדו להיות זקני קהילה ושמשים* (הראשונה לטימותיאוס ג; טיטוס א), כך אל לנו להתפלא כשהכתובים מציינים שוני בשימוש במתנה זו או אחרת על־ידי גברים או נשים. מתנת הלימוד, למשל, ניתנה הן לגברים והן לנשים. המתנה זהה לשני המינים, אך ביטויה שונה: על האישה נאסר ללמד גברים, אך לגבר מותר ללמד קהל מעורב.

* בשפת המקור ישנה רק מילה אחת (diakonos) המציינת באופן כללי נשים וגברים המשרתים את הקהילה (ראה רומים טז 1), והן את מי שממלא באופן ספציפי את תפקיד השמש. בשני המקרים בהם מלמדים הכתובים על בחירת מאמינים לתפקיד השמש מדובר על גברים בלבד (מעשי השליחים ו 6-3; הראשונה לטימותיאוס ג 12).

כאמור, השוני בין הגבר לאישה אינו נובע מאי־יכולתן האינטלקטואלית של הנשים, חס וחלילה! הרי גם לנשים יכולת מנהיגות המאפשרת להן לנהל עסק או למלא תפקיד ציבורי רם־מעלה. האיסור לשרת כזקן קהילה או שמש ולהשׂתרר על גברים במסגרת הקהילה נובע מן הכתוב בדבר אלוהים. ציות לדברו מתוך אהבה וכניעה ברצון יניבו ברכה למציית.

בעוד שכל איברי הקהילה, גברים ונשים כאחד, מצווים לשמוע ולבחון את מה שמלמדים לאור דבר אלוהים, הרי שהאחריות על טוהר הלימוד מוטלת על הנהגת הקהילה.

אם לאישה נשואה שאלות בנוגע לדבר אלוהים, עליה להפנותן ראשית לבעלה (פסוק 35). אם הבעל המאמין אינו יודע לענות, ראוי שילמד את הכתובים בעצמו או יפנה לעזרה להנהגת הקהילה. בתום תהליך הלימוד הוא יענה על שאלות אשתו.

בעלים, אנא למדו את דבר אלוהים והיו הסמכות הרוחנית בביתכם!

אם הבעל אינו מאמין, האישה יכולה לשאול גברים אחרים מבין המורים המלמדים בקהילה.

אישה רווקה תִפנה עם שאלותיה לאביה, אחיה, נשים בוגרות באמונה או אל זקני ושמשי הקהילה.

הנחיה זו של השליח אינה זרה לאוזן היהודית, והוא אומר: “… כְּמוֹ שֶׁגַּם הַתּוֹרָה אוֹמֶרֶת” (ראה בראשית ג 16), הרי זהו הנוהג בבתי הכנסת מאז ומתמיד. כל ילד שגדל על ברכי התורה מבין ששאול מציג עיקרון בסיסי מדבר אלוהים.

 

ללכת עם הזמןאו עם דבר אלוהים?

הסיבה שכל ההוראות הקשורות להתנהגות האישה בקהילה נשמעות כה זרות למאמינים רבים — נובעת מתוך ריחוקם מעקרונות כתבי הקודש במשך דורות. רבים מאתנו נוהים אחר אופנת העולם הזה במקום להישאר נאמנים לדבר אלוהים, שלעולם לא ישתנה.

משלי ג 12-1 מראה את הדרך הנכונה:

1 בְּנִי, תּוֹרָתִי אַל תִּשְׁכָּח, וּמִצְוֹתַי יִצֹּר לִבֶּךָ; 2 כִּי אֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לָך; 3 חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל יַעַזְבֻךָ; קָשְׁרֵם עַל גַּרְגְּרוֹתֶיךָ, כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ, 4 וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם. 5 בְּטַח אֶל יְהוָה בְּכָל לִבֶּךָ, וְאֶל בִּינָתְךָ אַל תִּשָּׁעֵן. 6 בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ, וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ. 7 אַל תְּהִי חָכָם בְּעֵינֶיךָ; יְרָא אֶת יְהוָה וְסוּר מֵרָע, 8 רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶּךָ וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ. 9 כַּבֵּד אֶת יְהוָה מֵהוֹנֶךָ וּמֵרֵאשִׁית כָּל תְּבוּאָתֶךָ, 10 וְיִמָּלְאוּ אֲסָמֶיךָ שָׂבָע, וְתִירוֹשׁ יְקָבֶיךָ יִפְרֹצוּ. 11 מוּסַר יְהוָה, בְּנִי, אַל תִּמְאָס, וְאַל תָּקֹץ בְּתוֹכַחְתּוֹ, 12 כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יְהוָה יוֹכִיחַ, וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה.

פעמים רבות שמעתי מאמינים אומרים: “הדברים ששאול מלמד נכונים לתקופה הקדומה, אך לא לתקופתנו המודרנית והמפותחת …”

אני מאמין שהעקרונות ששאול השליח מציג בפרקים אלו נכונים גם לימינו. זה רק עניין של זמן לפני שאנשים אלו יאמרו: “עשרת הדיברות גם הם אינם מתאימים עוד לעידן המודרני והנאור שלנו! הרי אם ניאוף אינו נחשב לעבירה על־פי החוק האזרחי במדינת ישראל, איזו זכות יש לנו להוקיע אותו כחטא במסגרת הקהילה?”

הסיבה להידרדרות החברתית והמוסרית (גם בתוך גוף המשיח) נובעת מעיוותים בלימוד דבר אלוהים וזניחת העקרונות הברורים והפשוטים הנלמדים מהכתובים. במקום להתאים את אורח חייהם לכתוב, אנשים מביאים עמם אל הקהילה את הרגליהם הפסולים אותם רכשו בעולם לפני שנושעו — ממש כפי שעשו הקורינתים.

 

מסקנה:

אם ניישם את רצון אלוהים כפי שהוא מתבטא בכתובים — הן בקהילה והן בחיי היומיום — נזכה לברכה רבה יותר בעמלנו.

 

דרושה:  מנהיגות אוהבת

גברים, שימו לב! הנחיה זו של שאול השליח נועדה לעורר אתכם!

אלוהים מצפה מהגברים להיות הסמכות הרוחנית בביתם. עליהם מוטלת האחריות ללמוד את דבר אלוהים ולפעול על־פיו.

כניעה איננה דבר פשוט! כל הווייתנו מתנגדת לה. והנה אלוהים מצווה על הנשים להיכנע לבעליהן. זה לא קל! לכן, עזרו להן למלא את רצון האלוהים (קולוסים ג 18; הראשונה לפטרוס ג 6-1).

אהבו אותן, שרתו אותן באהבה ובהערכה, היכנעו איש לרעהו! אם תעשו כך, תראו ברכה. אם תזלזלו באחריות שאלוהים נתן לכם כגברים, אלוהים לא יזכה לכבוד בתוצאה (אפסים ה; קולוסים ג 19).

בעל, אהוֹב וכבד את אשתך! זכור: אם לא תעשה זאת מכל לבבך כפי שאלוהים דורש, תפילותיך יעוכבו (הראשונה לפטרוס ג 7). במילים אחרות: סירבת להתייחס לאשתך באהבה ובכבוד — אלוהים מסרב לשמוע אותך!
“הסדר הנכון”

3. סמכות ומרות
לא לחינם שאול הקדיש חלק ניכר ממכתבו לנושא המרות, הסמכויות, וליחסים בין גברים ונשים במסגרת הקהילה.

רעיונות פמיניסטיים וסטיות אחרות החלו לחלחל לתוך הקהילה בקורינתוס, ועל מנת שלא תיראה כמקדש אלילים היה צורך דחוף להבהיר נושאים אלה.

נושא המרות הנו נושא רגיש ביותר. עלינו לזכור: כשיש אהבה, כבוד הדדי ויראת אלוהים בין בני הזוג, נושא המרות אינו מטרד אלא חלק מציות לרצון ה’ שנעשה באהבה (הראשונה לפטרוס ג 8-1; אפסים ה 33-21).

הראשונה לקורינתים יד 38-36:

36 הַאִם מִכֶּם יָצָא דְּבַר אֱלֹהִים? וְכִי רַק אֲלֵיכֶם הִגִּיעַ? 37 כָּל הַחוֹשֵׁב שֶׁהוּא עַצְמוֹ נָבִיא אוֹ אִישׁ רוּחָנִי, שֶׁיַּכִּיר כִּי הַדְּבָרִים אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי אֲלֵיכֶם מִצְווֹת הָאָדוֹן הֵם. 38 וְאִם מִישֶׁהוּ אֵינוֹ מַכִּיר, לֹא יֻכַּר בּוֹ.

שאול מקדים לענות על התקפה צפויה. מאחר שאיגרתו נועדה בעיקר לתקן ולהעיר, משער השליח שהקורינתים יגיבו בתרעומת במקום בכניעה.

הוא כביכול עונה על טענות הנגד שבמחשבותיהם:

  • האם אתם באמת חושבים שסמכות דבר אלוהים נובעת מכם?
  • האם אתם המצאתם את התורה?
  • האם אתם חושבים שאלוהים מדבר רק דרככם?
  • אם יש ביניכם אדם מאמין כן, רוחני באמת, הוא יודע שכל מה שאמרתי תואם לדבר אלוהים; ואם מישהו מכם יסרב להיכנע לדבר אלוהים, לא נכיר בו.

 

במילים פשוטות: מכיוון שדברי שאול הנם דבר אלוהים, כדאי לציית!

בפסוקים 40-39 השליח חוזר על הנלמד בתמציתיות:

  • “הִשְׁתּוֹקְקוּ לְהִתְנַבֵּא” — כלומר, ללמד את דבר אלוהים הברור והבונה.
  • “וְאַל תִּמְנְעוּ דִּבּוּר בִּלְשׁוֹנוֹת”,
  • “אֲבָל יֵעָשֶׂה נָא הַכֹּל בְּאֹפֶן רָאוּי וּבְסֵדֶר.”

 

ומה הממצאים בנושא מתנת הלשונות?

להלן סיכום הכללים לדיבור בלשונות לאור הכתוב באיגרת הראשונה לקורינתים פרק יד:

1. דיבור בלשונות הנו דיבור בשפה ארצית קיימת, אך הדובר מעולם לא למד אותה.

2. בדיבור בלשונות נאמרים דברים על אודות אלוהים בשפה שהדובר אינו מבין.

3. דיבור בלשונות נעשה בנוכחות ועבור חסרי אמונה בלבד.

4. תכלית הדיבור בלשונות היא לציין את הדובר כנושא מסר אמת מאלוהים. כאשר זה נעשׂה, נדרש הבלתי מאמין להישמע לדבר אלוהים הנאמר בקהילה. מכיוון שאלוהים אינו מחולל אותות לחינם, התעלמות מהאות ומהמסר תוביל לעונש.

5. הדיבור בלשונות יהיה בשפה של הבלתי מאמין הנוכח באותו מעמד.

6. חייב להימצא מפרש — אדם מאמין הדובר את אותה השׂפה.

7. שניים או שלושה ידברו בלשונות — בזה אחר זה ולא ביחד.

8. השימוש במתנת הלשונות במסגרת הקהילה ייעשה על־ידי גברים בלבד.

 

… ועוד שלוש קביעות חשובות:

 

1. מתנת הלשונות לא ניתנה לכל מאמין

הראשונה לקורינתים יב 11 , 30:

וְאֶת כָּל הַדְּבָרִים הַלָּלוּ פּוֹעֶלֶת אוֹתָהּ רוּחַ אַחַת הַחוֹלֶקֶת כִּרְצוֹנָהּ לְכָל אִישׁ וָאִישׁ … הַאִם לְכֻלָּם מַתְּנוֹת הָרִפּוּי? הַאִם כֻּלָּם מְדַבְּרִים בִּלְשׁוֹנוֹת? כֻּלָּם מְבָאֲרֵי לְשׁוֹנוֹת?

 

2. דבר אלוהים מלמד מה הם סימני ההיכר לישועה

  • פרי הרוח (גלטים ה 23-22);
  • אהבה לאלוהים (תהילים מב, עג 26-25; לוקס י 27; רומים ח 7);
  • חזרה בתשובה מהחטא (תהילים לב 5; משלי כח 13; מעשי השליחים ב 38-36; רומים ז 25-14, י 10-9; השנייה לקורינתים ז 10; הראשונה ליוחנן א 10-8);
  • ענווה כנה (במדבר יב 3; תהילים נא 19; מתי ה 12-1; יעקב ד 6, 16-9);
  • מתן כבוד לאלוהים כמטרה עליונה (תהילים קה 5-1 , קטו 1 ; ישעיהו מג 7, מח 11-10; ירמיהו ט 23-22; הראשונה לקורינתים י 31);
  • התמדה בתפילה (לוקס יח 1; אפסים ו 19-18; פיליפים ד 6; הראשונה לתסלוניקים ה 17; הראשונה לטימותיאוס ב 4-1; יעקב ה 18-16);
  • אהבה בלתי אנוכית (הראשונה ליוחנן ב 11-9, ג 14, ד 16-7);
  • היבדלות מן העולם והתחברות עם מאמינים בישוע (מעשי השליחים ב 42-38; הראשונה לקורינתים ב 12; יעקב ד 10-4; הראשונה ליוחנן ב 17-15, ה 5);
  • גדילה רוחנית (לוקס ח 15; יוחנן טו 6-1; אפסים ד 16-12);
  • ציות לדבר אלוהים (מתי ז 21; יוחנן טו 20-14; רומים טז 26; הראשונה לפטרוס א 2, 22; הראשונה ליוחנן ב 6-3);
  • רעב לדבר אלוהים (הראשונה לפטרוס ב 3-1);
  • שינוי בחיים — שינוי ניכר לעומת החיים לפני הישועה (השנייה לקורינתים ה 17).

אדם שחייו אינם מאופיינים במידה ניכרת על־ידי הנקודות הנ”ל אינו בהכרח נושע — גם אם הוא טוען שקיבל את מתנת הלשונות (העדר מוחלט של כל הנקודות מוכיח למעשה העדר ישועה).

 

3. הרגש לא קובע

לעתים קרובות כאשר אני מלמד נושא זה, אני נתקל בשתי תגובות מידיות:

א. “הרגשתי נפלא, ממש רוממות רוח, כאשר דיברתי בלשונות! ברגעים שכאלה אני מרגיש הרבה יותר קרוב לאלוהים …”

ב. “בעקבות הדיבור בלשונות אנשים רבים באים לקהילותינו …”

אני מאמין בלב שלם שהרגשה נפלאה מתלווה לתופעה — ובכל זאת עלינו לזכור שרגשות לא קובעים מהי האמת האלוהית. לאמיתו של דבר, אלוהים מזהיר אותנו במפורש שלא לנטות אחר נטיית הלב, אלא רק אחר דברו (ירמיהו יז 9: “עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל וְאָנֻשׁ הוּא; מִי יֵדָעֶנּוּ”).

רק דבר אלוהים קובע מהי אמת, לא רגשות ואף לא אנשים הקרובים לנו ביותר (משלי ג 12-1).

מידת הקִרבה שלנו לאלוהים נקבעת לפי הבנה נכונה של דברו הכתוב ולפי מידת ציותנו לו — לא לפי הרגשותינו.

 

האם יש מקום למתנת הלשונות היום?

האיגרת הראשונה לקורינתים מכילה מידע מועיל לאלה הרוצים תשובה:

הראשונה לקורינתים יג 10-8:

8 הָאַהֲבָה לֹא תִּמּוֹט לְעוֹלָם, אַךְ נְבוּאוֹת תִּבָּטַלְנָה, לְשׁוֹנוֹת תֶּחְדַּלְנָה, דַּעַת תִּבָּטֵל; 9 כִּי חֶלְקִית הִיא יְדִיעָתֵנוּ וּבְאֹרַח חֶלְקִי מִתְנַבְּאִים אָנוּ, 10 אַךְ בְּבוֹא הַמֻּשְׁלָם יְבֻטַּל הַחֶלְקִי. 

מבלי לגרוע מחשיבות מתנות הנבואה והלשונות, מלמד השליח עובדה חשובה: שתיהן זמניות! האהבה לעומתן נצחית, מפני שאלוהים הנצחי הוא אהבה (פסוק 13; הראשונה ליוחנן ד 8).

לגבי נבואות:

לאחר שהנבואות מתגשמות, הן בטלות. כלומר שאין יותר צורך לחכות להתגשמותן.

“תִּבָּטַלְנָה” — (קונקורדנציה של Strong, קוד מס’ 2673):

katargeo: to be (to render) entirely idle (useless), lit. or fig. New Strong’s Concise Dictionary of the Words in the Greek Testament, 1995.

לגבי מתנת הלשונות:

שאול השליח אומר שהלשונות תחדלנה. הוא משתמש במילה אחרת מזו שציינה מה יקרה בתחום הנבואות: “תִּבָּטַלְנָה” לעומת “תֶּחְדַּלְנָה”.

“תֶּחְדַּלְנָה” — (קונקורדנציה של Strong, קוד מס’ 3973):

pauo: to stop, restrain, quit, desist, come to an end.

אם כן, מה ההבדל?

המילה היוונית (pauo) שתורגמה “תֶּחְדַּלְנָה” מביעה את המשמעות שאנו מייחסים לאנרגיה האצורה בסוללה. מהרגע שהסוללה החלה לפעול, כולם יודעים שהאנרגיה שבתוכה תתקיים לזמן ידוע מראש, ובסיום פרק זמן זה הסוללה מרוקנת ואינה יכולה להפעיל דבר.

 

האם זה אומר שהלשונות חדלוּ?

הבה נעיין בעובדות שלמדנו מהכתובים על מנת להגיע למסקנה:

מצד אחד, כתבי הקודש אינם מציינים תאריך כלשהו שבו תפוג מתנת הלשונות.

מצד שני, דבר אלוהים כן מלמד מהי המטרה הכפולה של מתנה זו:

א. לזהות את הדוברים כנושאי מסר מאלוהים (מעשי השליחים ב; השנייה לקורינתים יב 12; עברים ב 4);

ב. להתריע ולהזהיר מפני אסון קרב (הראשונה לקורינתים יד 24-20).

  • ידוע לנו כי מטרה "א" אינה קיימת עוד. עם כתיבת הספר האחרון של הברית החדשה הושלמו ונחתמו כתבי הקודש. מרגע החתימה, דבר אלוהים הכתוב הוא קנה המידה שעל־פיו אנו מודדים כל מסר או דבר לימוד הטוען לסמכות אלוהית.
  • בנוגע למטרה "ב", אני משוכנע שחורבן בית שני, עם ההרס והגלות שנלוו אליו, היה תכלית האזהרה שלשמה ניתן אות הלשונות בחג השבועות.
  • מאז ועד עתה, אלוהים מזהיר את בני האדם מפני המשפט הקרב באמצעות דברו הכתוב השלם. האזהרה נחוצה בהחלט, מכיוון שאסון נורא עתיד לבוא על ישראל ועל עמי העולם (שבע שנות “צרת יעקב” בה ייכחדו שני שליש מעם ישראל ויותר ממחצית משאר העמים [ראה זכריה יג 10-8; התגלות פרקים ו, יט]). כתבי הקודש לא רק מתארים את המשפט, הם גם מזהירים את עם ישראל והגויים שלא לדחות את הישועה שאלוהים מציע להם באמצעות ישוע המשיח.

 

מסקנה: 

על־פי הבנתנו את הכתובים, לא נראית סיבה לביטוי מתנת הלשונות בימינו. הרי דבר אלוהים הכתוב בהחלט מסוגל למלא את שני תפקידיה של המתנה הרוחנית הזו.

אך מאחר שמאמינים כה רבים טוענים שמתנה זו הוענקה להם, מעשי השליחים ב והראשונה לקורינתים יד מספקים לנו את קני המידה שעל־פיהם ניתן לבדוק אם הדובר אכן מביע ומוסר את דבר אלוהים. בכל פעם שאנו נתקלים בדיבור בלשונות, הבה נשתמש בשיטת …
השאלון (סמן את המתאים ב- V)

1. האם הדובר מתבטא בשפה ארצית קיימת אותה לא למד מעולם? (מעשי השליחים ב 8-7)

2. האם הדובר משבח את אלוהים ואת גדולתו בשפה שהוא עצמו אינו מבין? (מעשי השליחים ב 11, י 46; הראשונה לקורינתים יד 14)

3. האם הדיבור בלשונות נעשה בנוכחות ועבור בלתי מאמין(ים)? (הראשונה לקורינתים יד 22)

4. האם השפה שנשמעת היא זו של אותו(ם) בלתי מאמין(ים)? (מעשי השליחים ב 8)

5. האם האות העל־טבעי גורם לנוכחים להקשיב לבשורה הברורה שיכולה להדריכם לישועה? (מעשי השליחים ב 38-12)

6. האם נוכח במקום מפרש (מאמין הדובר את אותה השפה), והאם המסר אכן פורש? (הראשונה לקורינתים יד 28)

7. האם הדיבור מאופיין על־ידי סדר (שניים או שלושה דוברים; בזה אחר זה; לא ביחד)? (הראשונה לקורינתים יד 27, 33, 40)

8. (כאשר מישהו מדבר בלשונות במסגרת אסיפת הקהילה) האם הדובר הנו ממין זכר? (הראשונה לקורינתים יד 34)

אם השלמת את השאלון וסימנת פחות משמונה פעמים "כן", התופעה לה היית עֵד לא נבעה מרוח הקודש!
הבה נזכור:

אם וכאשר מתנת הלשונות משמשת בפועל ביזמת רוח הקודש, הדבר יהיה בהתאם לתנאים הנ"ל הנלמדים מתוך האיגרת הראשונה לקורינתים יד ומעשי השליחים ב.

רק כך נוכל לזהות אם הדובר אכן פועל בהשראת רוח אלוהים.

ביקורתי איננה מופנית נגד מתנה רוחנית כלשהי שאלוהים מעניק, אלא כלפי אלו המבזים את מתנות אלוהים הקדושות והמנצלים אותן לצורכיהם האישיים והאנוכיים. כל מתנה מידיו של אלוהים נחוצה והיא נפלאה, במסגרת המטרות להן נועדה.

 

סיכום פרק ו:

1. שאול כתב את הפרקים הללו כדי לתקן עיוותים קשים שהיו קיימים בתפיסותיהם ובהתנהגותם של אנשי הקהילה בקורינתוס.

במקום לבנות זה את זה באהבה ולהשתמש בענווה במתנות שרוח הקודש נתן להם, חברי הקהילה התחרו זה בזה כדי להציג את עצמם רוחניים יותר מאחרים.

2. השליח מפרט את התנאים לביטוי נכון של מתנות הלשונות והנבואה. הסיבות למתן התנאים הן:

 א. לאפשר לנו לזהות את בעלי המתנות האמיתיות;

 ב.  לאפשר לנו להקשיב לדבר האמת הברור ולגדול באמונה;

 ג.  לעזור לנו להתרחק ממתחזים הפוגעים בגוף המשיח והמשחיתים את עדותו.

גם אם אנחנו לא זוכרים את כל הכללים בכל רגע נתון, תמיד ניתן לזכור שני עקרונות:

  • אלוהים הנו אלוהי סדר ומופת;
  • דבריו ברורים ומובילים לתיקון, ולא לבלבול.

מי ייתן ונזכור דברים אלו ונפעל בהתאם בכל תחומי חיינו!