נחמיה פרק א

Print Friendly

נחמיה שומע את החדשות מהמשלחת מיהודה. – תפילת נחמיה למען ישראל וירושלים


ספר נחמיה

 

מבוא

א. ספר נחמיה מתאר את בניית חומות ירושלים בעת בה אויבי ישראל פעלו בכל מרץ למנוע עשיית כל דבר טוב ליהודים ולעיר ירושלים.

נחמיה מתאר את המאמץ המשותף של משפחות רבות ביהודה לבניית חומות ירושלים. לנו ניתנת זכות גדולה ללמוד שיעור מאלף על עבודת צוות והקרבה.

לאחרונה קהילת ירושלים בית גאולה רכשה מקום לפעילויותיה, וכעת אנו משפצים את בית הקהילה. לכן, ראוי ללמוד מספר נחמיה כיצד פעלו יחד המשפחות בירושלים להשלמת המשימה.

אני מתפלל שכולנו נתעודד מלימוד דוגמה ראויה מדבר אלוהים!

ב. ספר נחמיה כולל את הנתון שבעזרתו ניתן להתחיל למנות את שבעים השבועים — "שָׁבֻעִים שִׁבְעִים" — של נבואת דניאל בפרק ט. נבואה חשובה זו מציינת את היום בו נכנס ישוע המשיח לירושלים והתקבל כמשיח בן־דוד על־ידי ההמון.

 
נחמיה בֶּן־חֲכַלְיָה, היה בשושן הבירה אשר בבבל.

משמעות שמו: "ה' ינחם", או "ניחם ה'".

משפחתו של נחמיה הוגלתה לבבל בעקבות כיבוש ירושלים על־ידי המלך נבוכדנאצר כמאה וחמישים שנה לפני כן. בשנת 539 לפנה"ס הממלכה הבבלית נפלה בידי הפרסים. נחמיה נולד וגדל בגולה תחת מלכות פרס, אך שמר על זהותו היהודית.

כל אותה עת ארץ ישראל על כל תושביה הייתה תחת כיבוש ממלכות הגויים.

לנחמיה היה תפקיד חשוב ורם. הוא היה טועם משקה המלך (ראה גם בראשית מ: "1 וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה חָטְאוּ מַשְׁקֵה מֶלֶךְ־מִצְרַיִם וְהָאֹפֶה לַאֲדֹנֵיהֶם לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם׃ 2 וַיִּקְצֹף פַּרְעֹה עַל שְׁנֵי סָרִיסָיו: עַל שַׂר הַמַּשְׁקִים וְעַל שַׂר הָאוֹפִים…";  מלכים ב יח 17).

טועם משקה המלך, או שר המשקים, היה תפקיד נחוץ בתקופה בה אנשים רבים רצו להרעיל את המלך, למרוד בו ולתפוס את מקומו. זו הייתה משרת אמון אשר ניתנה רק לאלו שהמלך בטח לחלוטין.

נחמיה היה קרוב למלך, ובכך האפשרות לנצל את קשריו כדי לבקש טובה בעבור עמו הסובל ביהודה.

אלוהים אפשר לנחמיה את המעמד הזה כפי שעשה לדניאל ולאסתר המלכה. בדרך זו הם פעלו למען היהודים בגולה והשארית שנותרה חסרת הגנה בארץ ישראל. זו עוד אחת מדרכיו של אלוהים לפעול בעבור עמו בכל מצב ובכל מקום.

 

נחמיה ועזרא היו בני אותה תקופה. עזרא עלה לירושלים 13 שנים לפני נחמיה.

עזרא היה אישיות רוחנית, כוהן וסופר. הוא היה מזרע אהרון הכוהן, אחיו של משה רבנו (עזרא ז 1-6, 12: "… עֶזְרָא בֶּן־שְׂרָיָה… בֶּן־פִּינְחָס בֶּן־אֶלְעָזָר, בֶּן־אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הָרֹאשׁ׃ 6 הוּא עֶזְרָא עָלָה מִבָּבֶל, וְהוּא סֹפֵר מָהִיר בְּתוֹרַת מֹשֶׁה, אֲשֶׁר נָתַן יהוה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וַיִּתֶּן לוֹ הַמֶּלֶךְ כְּיַד־יהוה אֱלֹהָיו עָלָיו כֹּל בַּקָּשָׁתו"). הוא פעל למען החזרה בתשובה של העם לאלוהים וקרבתם לתורת אלוהים.

נחמיה, לעומתו, גם כן היה איש ירא אלוהים ובוגר מבחינה רוחנית, אך התמקד בתחום המדיני ופעל למען הקמת העיר ירושלים על ניהולה התקין.

 

לידיעה כללית:

פרקים א-יב מתארים אירועים שהתרחשו במהלך שנה אחת (445 לפנה"ס). בין פרק יב לפרק יג קיים מרווח זמן של לפחות 20 שנה.

נחמיה שרת שתי תקופות ביהודה: הראשונה בשנים 445-433 לפנה"ס (נחמיה ה 14, יג 6). הוא חזר לפרס כפי שהבטיח למלך (פרק ב 6, יג 6), ואז שב בחזרה לירושלים בשנת 424 לפנה"ס לערך למשך כ-14 שנים.

בתרגום השבעים (בשנת 250 לפנה"ס לערך) ובתרגום התנ"ך ללטינית, נקרא ספר נחמיה בשם "עזרא ב". זאת מתוך הבנה, הנחה וידיעה, שעזרא היה האיש אשר העלה על הכתב את שני הספרים כיחידה אחת — כמו שמואל א, ב ומלכים א, ב.

נחמיה אינו מוזכר או מצוטט בספר הברית החדשה.

 
נחמיה א פסוקים 1-3:

1 דִּבְרֵי נְחֶמְיָה בֶּן־חֲכַלְיָה. וַיְהִי בְחֹדֶשׁ כִּסְלֵיו שְׁנַת עֶשְׂרִים וַאֲנִי הָיִיתִי בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה׃ 2 וַיָּבֹא חֲנָנִי אֶחָד מֵאַחַי הוּא וַאֲנָשִׁים מִיהוּדָה, וָאֶשְׁאָלֵם עַל הַיְּהוּדִים הַפְּלֵיטָה אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ מִן הַשֶּׁבִי וְעַל יְרוּשָׁלָיִם׃ 3 וַיֹּאמְרוּ לִי: הַנִּשְׁאָרִים אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ מִן הַשְּׁבִי שָׁם בַּמְּדִינָה בְּרָעָה גְדֹלָה וּבְחֶרְפָּה, וְחוֹמַת יְרוּשָׁלָיִם מְפֹרָצֶת, וּשְׁעָרֶיהָ נִצְּתוּ בָאֵשׁ.

 

המשלחת מירושלים

נחמיה בן־חכליה שרת את המלך בארמון שבעיר הבירה שושן. נחמיה היה עד לכל המתרחש "במרכז העצבים" של ממלכת פרס. הוא לא היה היחידי שחווה התנסויות מיוחדות בעיר שושן. לפניו היו שם אסתר המלכה (ספר אסתר) ודניאל בחזון (פרק ח: "… וָאֶרְאֶה בֶּחָזוֹן, וַיְהִי בִּרְאֹתִי וַאֲנִי בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה אֲשֶׁר בְּעֵילָם הַמְּדִינָה…").

בשנת עשרים למלכותו של המלך ארתחשסתא (424-464 לפנה"ס), בחודש כסלו (דצמבר / ינואר שנת 446 לפנה"ס), באה אל שושן הבירה משלחת של יהודים מיהודה.

המשלחת באה אל מלך פרס כדי להפריך את האשמה כאילו בני ירושלים בונים את חומות העיר ללא אישור מתאים כמרידה במלך.

 

האשמות האויבים

אויבי היהודים, רְחוּם וְשִׁמְשַׁי, פקידים רמי מעלה במנהל הפחווה ביהודה (עזרא ד 8), העלילו על יושבי ירושלים שהם בונים את חומות העיר במטרה למרוד במלך.

אותם פקידים תיארו את בני ירושלים כסוררים מאז ומתמיד ועתידים להוות סכנה אמיתית למלך אם יצליחו במשימתם להקים מחדש את חומות ירושלים. המתלוננים אף הזהירו את המלך שאם העיר ירושלים תיבנה (על הגנותיה) למלך לא יהיה יותר חלק מעבר לנהר, משמע — השפעת מלכות המלך באזור זה תימוג:

עזרא ד 16:

"…מודיעים אנחנו למלך שאם העיר הזאת תיבנה וחומותיה תושלמנה, אז לא יהיה לך חלק בעבר הנהר." — ("מְהוֹדְעִין אֲנַחְנָה לְמַלְכָּא, דִּי הֵן קִרְיְתָא דָךְ תִּתְבְּנֵא, וְשׁוּרַיָּה יִשְׁתַּכְלְלוּן; לָקֳבֵל דְּנָה, חֲלָק בַּעֲבַר נַהֲרָא, לָא אִיתַי לָךְ").

ההאשמה הזו הייתה מסוכנת ביותר מכיוון שבאותה עת מלך פרס היה עסוק בדיכוי מרידות באזור מצרים (מרד מגביזוס), וכל שמועה על ניסיון מרד נוסף הובילה לתגובה קשה וחסרת פשרות מכס המלכות. אי־שקט במלכות פרס נמשך עד לשנתיים לפני עליית נחמיה לישראל.

 

ראוי להקדיש תשומת־לב לפסוק זה! אף־על־פי שהמתלוננים חשבו לרעה, הרי שהם גם אמרו דבר שיש בו אמת:

כאשר העיר ירושלים תעמוד על תילה עם כל הגנותיה — זה יקרה כאשר המשיח ישוע יחזור ארצה לאחר תקופת צרת יעקב — אז ייבנה המקדש וירושלים, והמשיח ימלוך על העולם מציון. בעת ההיא המשיח לא יחלוק את כס מלכותו עם אף אדם.

הנבואה המתוארת בספר דניאל בפרק ב מחזקת את הטענה הזו: כאשר האבן (סמל למשיח) תיפול על רגלי הצלם (המסמל את כל מלכויות הגויים), כל הצלם יקרוס ויהפוך לאבק. אז תגדל האבן להר.

מקרה דומה כתוב בבשורת יוחנן פרק יא 49-52. שם, הכוהן הגדול ממליץ להרוג את ישוע:

"49 קַיָּפָא, שֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶם וְהוּא הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל בְּאוֹתָהּ שָׁנָה, אָמַר לָהֶם: “אֵין אַתֶּם יוֹדְעִים כְּלוּם, 50 אַף אֵינְכֶם מְבִינִים שֶׁכְּדַאי לָנוּ כִּי אִישׁ אֶחָד יָמוּת בְּעַד הָעָם וְלֹא תֹּאבַד כָּל הָאֻמָּה כֻּלָּהּ.” 51 לֹא מִלִּבּוֹ אָמַר זֹאת, אֶלָּא שֶׁבִּהְיוֹתוֹ כֹּהֵן גָּדוֹל בְּאוֹתָהּ שָׁנָה הִתְנַבֵּא כִּי יֵשׁוּעַ עָתִיד לָמוּת בְּעַד הָאֻמָּה; 52 וְלֹא רַק בְּעַד הָאֻמָּה, אֶלָּא גַּם כְּדֵי שֶׁיְּקַבֵּץ לְאֶחָד אֶת נְפוּצוֹת בְּנֵי־הָאֱלֹהִים."

הכוהן הגדול, קַיָּפָא, רצה במות ישוע כי ראה בו סיכון למעמדו. הוא לא ידע כי בהמלצה זו, הוא למעשה ממלא את תכלית אלוהים. הוא תכנן רעה, ועל כך ייתן דין לפני אלוהים, אך תכנית אלוהים יצאה לפועל כמתוכנן.

 

חדשות רעות

נחמיה עבד בארמון כטועם משקה המלך, ומן הסתם ראה רבים או את כל הבאים אל המלך. מתוקף תפקידו הוא פגש את אנשי המשלחת ושאל לשלומם של היהודים בירושלים ועל אודות מצב העיר.

מתברר שנחמיה מכיר לפחות חלק מהמשלחת.

חֲנָנִי מתואר כאחיו: "וַיָּבֹא חֲנָנִי אֶחָד מֵאַחַי הוּא", הוא שוב מוזכר בפרק ז 2: "… אֶת חֲנָנִי אָחִי…". נחמיה מינה אותו להיות "שַׂר הַבִּירָה" לאחר שנבנתה חומת ירושלים. בפרק ה 14 נחמיה מציין שיש לו אחים: "אֲנִי וְאַחַי…".

האם מדובר באח ביולוגי אשר עלה לירושלים לפני נחמיה? — בהחלט אפשרי!

אפשרות נוספת היא שנחמיה מכנה אותו "אח" מכיוון שתפקידו, מעמדו, של חנני מקביל לזה של נחמיה כאשר שרת בירושלים כפחה מטעם המלך ארתחשסתא.

כאשר נחמיה פגש את המשלחת הוא התעניין בשני נושאים:

א. גורל היהודים — הפליטה שנשארה מן השבי;

ב. מצבה העגום של העיר ירושלים.

נחמיה שואל לגבי שלומם של היהודים שעלו ליהודה יחד עם עזרא ואחריו. מאז הצהרת כורש, היו גלים של עלייה ליהודה.

ייתכן גם כן, לאור הכתוב בספר עזרא ד 8-23, שנחמיה מתייחס לשבויים שנלקחו על־ידי צרי יהודה בפעולת עונשין נגד בוני חומת ירושלים.

מכיוון שחומות ירושלים היו פרוצות, יושבי העיר היו חסרי הגנה וחשופים להתקפות מצד אויביהם. נחמיה מציין ששערי ירושלים ניצתו באש, והדבר מלמד על התקפות הרסניות נגד יושבי ירושלים (ג 3).

תושבי העיר סבלו ממחסור בכל תחום. הם הגיעו למצב בו מכרו את ילדיהם לעבדות כדי לממן את מזונם (ראה נחמיה ה; עזרא ד 7-24).

נחמיה מרבה להזכיר את שערי ירושלים (תהילים מח 13-14: "סֹבּוּ צִיּוֹן וְהַקִּיפוּהָ סִפְרוּ מִגְדָּלֶיהָ, שִׁיתוּ לִבְּכֶם לְחֵילָה, פַּסְּגוּ אַרְמְנוֹתֶיהָ, לְמַעַן תְּסַפְּרוּ לְדוֹר אַחֲרוֹן"; פז 2-3: "אֹהֵב יְהוָה שַׁעֲרֵי צִיּוֹן מִכֹּל מִשְׁכְּנוֹת יַעֲקֹב, נִכְבָּדוֹת מְדֻבָּר בָּךְ עִיר הָאֱלֹהִים"; התגלות כא).

תגובת נחמיה כאשר שמע על אודות צרות בני ירושלים והרס העיר:

פסוק 4:

"וַיְהִי כְּשָׁמְעִי אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה יָשַׁבְתִּי וָאֶבְכֶּה וָאֶתְאַבְּלָה יָמִים, וָאֱהִי צָם וּמִתְפַּלֵּל לִפְנֵי אֱלוֹהֵי הַשָּׁמָיִם."

צערו של נחמיה לא היה מן השפתיים החוצה! הוא ישב באבל, מנע מעצמו כל תענוג והתמקד בתפילה. אבלו וסבלו היו עדות לגודל אהבתו את בני עמו ולעיר האהובה על אלוהי השמים.

לא מן הנמנע שנחמיה שמע על אודות פגיעה באנשים אותם הכיר, בני משפחה ואחרים.

כמו דניאל לפניו (דניאל ט) ועזרא (עזרא י 6), גם נחמיה הבין כי…

… ירושלים הרוסה ויהודים סובלים — זאת הוכחה למצב של עוינות בין אלוהים לבני ישראל בגלל חטאי העם.

… ירושלים הרוסה — זהו מצב בו הגויים חוגגים את ניצחון אליליהם על יהוה (תהילים עט 4; דניאל ט), מצב ששם אלוהים נרמס בפי עמים רבים (יחזקאל לו).

מבחינתו של נחמיה המצב הזה היה בלתי נסבל.

 

שאלו שלום ירושלים — כמו שעשה נחמיה

דבר אלוהים מלמדנו לשאול לשלום ירושלים: "שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם, יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ" (תהילים קכב 6).

נחמיה שאל מכל לבו על אודות עירו האהובה של אלוהים ומקום משכנו.

נחמיה מזכיר בספרו את שערי ירושלים באופן המבהיר לכל קורא שאין שום פרט זניח בירושלים מבחינתו. נחמיה יכול לומר ששופצו כל השערים והעיר בנויה, אך במקום זאת הוא מפרט שם כל שער וכל חלק כדי להדגיש את מקומה המכובד של העיר ירושלים בלבו.

התנהגותו של נחמיה מלמדת שהוא דרש את האינטרס של אלוהים:

  • קיום עם ישראל — זהו אינטרס של אלוהים (ירמיה לא 35-37);
  • ישועת עם ישראל — זהו אינטרס של אלוהים (אל הרומים יא 26);
  • קיום בית אלוהים בירושלים — זהו אינטרס של אלוהים (ישעיה ב, ד; מיכה ד ועוד).

 

נחמיה פעל להגשים את רצון אלוהים, ולכן זכה לחסד, ברכה והכוונה מאלוהים בתפקידיו.

ישנם עמים שטובת היהודים וקיום עם ישראל אינם בראש מעיניהם. ישנם כאלה שחורבן ישראל והיהודים היא משאת נפשם. עמים ואנשים כאלו אינם פועלים כדי להגשים את האינטרסים של אלוהים, אלא את האינטרסים של השטן. לכן ברכת אלוהים אינה עליהם.

האם גם אנו חושבים כל יום, כמו נחמיה, איך לקדם את האינטרסים של אלוהים?

  • האינטרס של אלוהים הוא שבני אדם ישמעו את הבשורה וייוושעו (מעשי השליחים א; אל הרומים י; שמות יט 5-6).

    האם אנו שואפים לחלוק את הבשורה עם כל אדם? האם אנו משקיעים ממרצנו ויכולותינו לקידום הבישור בישראל ובעולם?

                        

  • האינטרס של אלוהים הוא שננהל חיים קדושים (אפסים ד).

    האם אנו שואפים לכך בכל לבנו וכוחנו?


  • האינטרס של אלוהים הוא שנסלח ושנאהב באמת איש את רעהו (בשורת יוחנן יג 34-35; אפסים ד; שמות יט-כ).

    האם אנו מתפללים לכוח מאלוהים כדי שנוכל ליישם את רצונו זה בחיינו?

     

  • רצון אלוהים הוא שזוג נשוי לא יתגרש, זאת על מנת לגדל כראוי את הדור הבא ביראת אלוהים (בראשית ב 24; מלאכי ב 15).

    האם אנו נזהרים לשמור את טוהר חיי הנישואין שלנו למען יהוו דוגמה לשלמות האלוהית?

 

לעתים כולנו מקנאים בחסד הרב שאלוהים העניק לנחמיה, לדניאל ולשאר גדולי האמונה, ורוצים חסד כזה גם בחיינו.

אלוהים מוכן לתת לכולנו חסד גדול מזה שנתן לנחמיה ולאחרים, אך לפני כן עלינו לאהוב אותו, להאמין בו ולרצות לקדם את האינטרסים שלו — לפחות כמו שנחמיה ודומיו רצו ועשו.

חיים על פי דבר אלוהים וקיום רצונו גורמים לכך ששם אלוהים מתכבד בפי רבים.

האם חיינו מונעים כך ששם אלוהים יכובד בגלל מעשינו והתנהגותנו?

האם כל אחד מאיתנו מוכן להקריב דבר היקר לו כדי לפעול למען האינטרס של אלוהים?

לא לחינם אמר האדון ישוע: "אַתֶּם בַּקְּשׁוּ תְּחִלָּה אֶת מַלְכוּתוֹ וְאֶת צִדְקָתוֹ, וְכָל אֵלֶּה יִוָּסְפוּ לָכֶם…" (מתי ו 33).

 

תפילת נחמיה

בפסוקים 5-11 מתועדת תפילתו של נחמיה:

"5 וָאֹמַר: אָנָּא, יהוה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, הָאֵל הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא, שֹׁמֵר הַבְּרִית וָחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָיו׃ 6 תְּהִי נָא אָזְנְךָ קַשֶּׁבֶת וְעֵינֶיךָ פְתֻוּחוֹת לִשְׁמֹעַ אֶל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ אֲשֶׁר אָנֹכִי מִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ הַיּוֹם יוֹמָם וָלַיְלָה עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ, וּמִתְוַדֶּה עַל־חַטֹּאות בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חָטָאנוּ לָךְ, וַאֲנִי וּבֵית־אָבִי חָטָאנוּ׃ 7 חֲבֹל חָבַלְנוּ לָךְ, וְלֹא שָׁמַרְנוּ אֶת הַמִּצְוֹת וְאֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוִּיתָ אֶת מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ׃ 8 זְכָר־נָא אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוִּיתָ אֶת מֹשֶׁה עַבְדְּךָ לֵאמֹר: אַתֶּם תִּמְעָלוּ, אֲנִי אָפִיץ אֶתְכֶם בָּעַמִּים׃ 9 וְשַׁבְתֶּם אֵלַי וּשְׁמַרְתֶּם מִצְוֹתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם; אִם יִהְיֶה נִדַּחֲכֶם בִּקְצֵה הַשָּׁמַיִם מִשָּׁם אֲקַבְּצֵם וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי לְשַׁכֵּן אֶת שְׁמִי שָׁם׃ 10 וְהֵם עֲבָדֶיךָ וְעַמֶּךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ בְּכֹחֲךָ הַגָּדוֹל וּבְיָדְךָ הַחֲזָקָה׃ 11 אָנָּא, אֲדֹנָי, תְּהִי נָא אָזְנְךָ־קַשֶּׁבֶת אֶל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל תְּפִלַּת עֲבָדֶיךָ הַחֲפֵצִים לְיִרְאָה אֶת שְׁמֶךָ וְהַצְלִיחָה־נָּא לְעַבְדְּךָ הַיּוֹם וּתְנֵהוּ לְרַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ הַזֶּה. וַאֲנִי הָיִיתִי מַשְׁקֶה לַמֶּלֶךְ."

 

תפילתו של נחמיה מאוד מעניינת! היא דומה לתפילתם של דניאל (דניאל ט), יהושפט מלך יהודה (דברי הימים ב פרק כ) ועזרא (עזרא ט).

תפילתו של נחמיה נראית כאוסף פסוקים ועקרונות מכתבי הקודש; השווה למשל:

פסוק 5, לעומת דברים ז 9, 21; דניאל ט 4.

פסוק 6, לעומת מלכים א ח 29 (תפילת שלמה); דברי הימים ב ו 20, 40, ז 15.

פסוק 8, לעומת דברים ד 27.

פסוק 10, לעומת דברים ט 29 ועוד.

 

תפילה לפי רצון אלוהים

האם משתמע מכך שלפסוקים יש כוח מאגי — כלומר, אם אדם כלשהו יצטט אותם אז אלוהים יהיה מחויב לענות לבקשתו?

לא ולא! — תפילתו של רשע היא תועבה בעיני אלוהים, ולא משנה אילו מילים או פסוקים הוא מצטט.

שינון דבר אלוהים, ידיעת רצון אלוהים והבטחותיו בהחלט עוזרים לנו לדעת מה אנו יכולים לבקש מאלוהים. כאשר נבקש לפי רצונו, נוכל גם לשמוח בביטחון שהוא יענה לבקשותינו. זאת מתוך הידיעה שאלוהים נאמן להבטחותיו ואינו מתחרט על בחירתו.

ידיעת כוחו של אלוהים והבטחתו לפעול בחיינו בכל תחום, דוחפת אותנו להציג בפניו את כל בקשותינו עם הביטחון המוחלט ביכולתו לפתור בשלמות כל בעיה.
א. תפילתו של נחמיה, כמו זו של דניאל, עזרא ויהושפט, עוזרת לנו לדעת איך ראוי לפנות לאלוהים.

אף־על־פי שאלוהים הוא אבינו, אבינו שבשמים, עלינו לזכור שהוא אלוהים קדוש וטהור המתעב את החטא על כל צורותיו. לכן עלינו לפנות אליו בהדרת קודש לאחר שהתוודנו על חטאינו.

פורמט התפילה של נחמיה תואם להנחיית התפילה שישוע לימד את תלמידיו בבשורת מתי ו 9-13:

1. תיאור תכונותיו ואופיו של אלוהים, הלל ומתן כבוד לאלוהים;

2. קבלת רצון אלוהים ללא תנאי;

3. הצגת בקשותינו;

4. התוודות על חטא ובקשת מחילה.

ב. אלוהים עונה לתפילותינו. הוא נאמן להבטחותיו אם אנו פונים אליו באמונה ומקיימים את רצונו באהבה ובטוהר (תהילים לז 4-5, נא 19; א יוחנן ה 14-15).
המרכיבים בתפילתו של נחמיה:

פסוק 5:

"וָאוֹמַר: אָנָּא, יְהוָה אֱלוֹהֵי הַשָּׁמַיִם, הָאֵל הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא, שׁוֹמֵר הַבְּרִית וָחֶסֶד לְאוֹהֲבָיו וּלְשׁוֹמְרֵי מִצְווֹתָיו."

נחמיה פותח את תפילתו בתיאור תכונותיו ואופיו של אלוהים. בצורה זו נחמיה מציין שהוא מכיר נכוחה את אלוהים וכנוע לכל רצונו.

נחמיה אינו פונה לאלוהים כדמות השווה לו, אלא כאלוהים הריבון על כל הבריאה.

"אֱלוֹהֵי הַשָּׁמַיִם" — נחמיה משתמש בביטוי המקובל בתקופתו. המילים מציינות את אלוהים כעליון לכל, האחראי על מה שמעל ומתחת לשמים.  

 

אלוהים הוא "נורא"… 

"הָאֵל הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא" — אלוהים גדול מכל דמות או אישיות אחרת. שום אליל אינו מסוגל לעשות כפי שיהוה עשה, עושה ועתיד לעשות.

מעבר לכך, אלוהים הוא "אל נורא" (בשפה האנגלית המילה מתורגמת ל-AWESOME).

למה הכוונה?

"נּוֹרָא" — מטיל אימה ופחד, גורם ליראה.

במילים פשוטות: זו הרגשת יראה הדוחפת כל אדם הרוצה את קרבתו של אלוהים להיטהר מכל חטא או טומאה.

אותו "ה' נורא" מצווה על הכוהן הגדול להיכנס פעם בשנה לקודש הקודשים כשהוא מוכן לפגשו באופן אישי. אם הכוהן הגדול הכין את לבו כראוי ועומד נקי לפני אלוהים, הפגישה תהיה החוויה הנעימה והמכוננת של חייו. הוא ייפגש עם אל אוהב ונאמן להבטחותיו. באותו מעמד הכוהן ישמע את נועם דברי אלוהים על עמו.

לעומת זאת, אם הכוהן הגדול יזלזל במעמד ויכנס לקודש הקודשים בלתי מוכן על פי דרישת אלוהים, כי אז יחווה את חרון אפו של אלוהים בו במקום.

לכן, "ה' נורא" דוחף ומניע את הכוהן הגדול להתרחק מן הרע על כל צורותיו, להתוודות על חטא למען יוכל ליהנות מהתחברות קדושה עם אלוהים.

כל מאמין מחכה ליום בו יראה את האדון פנים אל פנים אך אנו לא מספיק לומדים איך להתכונן למפגש הזה! הלוואי שנתכונן לכך כל יום, כמו שהכוהן הגדול התכונן להיכנס לקודש הקודשים ביום כיפור.

"הָאֵל הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא". נחמיה מציין את התכונה הזו של אלוהים, ובכך הוא מלמד שעלינו לבוא לפני אלוהים בדברי אמת ובלב שבור. הוא תחילה מתוודה על כל חטא, ולאחר מכן יכול לעמוד נקי מכל אשמה לפני אלוהים.

בני דורנו מפרשים את מילה "נּוֹרָא" כאילו אלוהים הוא דמות גזעית, מצחיקה, כיפית ומדליקה! — חשוב מאוד להבין את המילים לאור משמעותן בעת כתיבתן. לעתים משמעויות של מילים משתנות לאורך הדורות, ואז מתעוותת הבנת הפסוקים.

 

…אך אלוהים גם נאמן

לאחר שנחמיה ציין את אלוהים כ-"אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, הָאֵל הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא", הוא ממשיך בציון תכונותיו של אלוהים:

"…שׁוֹמֵר הַבְּרִית וָחֶסֶד לְאוֹהֲבָיו וּלְשׁוֹמְרֵי מִצְווֹתָיו" (המשך פסוק 5).

אלוהים נאמן להבטחותיו, אינו מתחרט על בחירתו (אל הרומים יא 29) ולעולם לא יבטיח את מה שאינו יכול לקיים.

נחמיה היה זקוק לחזור על אמת זו כדי להשקיט את לבו ולהתעודד. הוא הרי צריך לעמוד מול מלך האימפריה הפרסית ולבקש ממנו בעבור עם ישראל.

מלכים החליטו על גורל עמים בהנף־יד, וגורל אנשים נחרץ בתלות מצב רוחם — אם המלך היה עצבני, פנייתו של נחמיה אליו באותה עת הייתה מעמידה אותו ואת עם ישראל בסכנה.

מסיבה זו פונה נחמיה לאלוהים ומזכיר את התכונות ואת ההבטחות שלהן היה זקוק.

גם אנו לעתים צריכים לחזור ולשנן את תכונותיו, אופיו והבטחותיו של אלוהים למען יישמר שלומנו ונוכל להמשיך לשרתו על פי רצונו, מבלי לסטות מדרך הישר.

התכונות הללו מעניקות לנו ביטחון רב כאשר אנו צריכים לציית לאלוהים, גם במחיר חיינו.

שימו לב מה אומר נחמיה: אלוהים "שֹׁמֵר הַבְּרִית וָחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָיו".

נחמיה רואה עצמו כאוהב אלוהים. הוא שואף לקיים את מצוות האל, ולכן הוא בטוח שאלוהים יענה לו ויקיים את אשר הבטיח:

  • לשמור את עם ישראל חי: ירמיה לא 34-37; זכריה ב 12; דברים ז 7-9.
  • להעניק לעם ישראל את נחלתם: בראשית טו, יז; דברים ט.
  • להגן על עם ישראל מפני אויביהם: דברים ט.

את כל אלה נחמיה היה צריך מאוד!

 

הכל בחסד

נחמיה מציין את חסדו של אלוהים (באנגלית המילה תורגמה ל-MERCY).

"חֶסֶד" מבטא נתינה ועשייה עבור האחר מתוך אהבה, גם כאשר לא מגיע לו, וזאת ללא כוונה לקבלת דבר בתמורה.

נחמיה ידע שעם ישראל לעולם לא יקיים בשלמות את תנאי הברית שכרת עם אלוהים. בכל מצב העם יהיה זקוק למחילה, ויתור מתוך אהבה — זאת משמעות ה"חסד" במשפט הזה.

מאותה סיבה שאול השליח אומר למאמינים בעיר אפסוס:

"8 הֵן בַּחֶסֶד נוֹשַׁעְתֶּם עַל־יְדֵי הָאֱמוּנָה; וְזֹאת לֹא מִיֶּדְכֶם, כִּי אִם מַתְּנַת אֱלֹהִים הִיא. 9 אֵין זֶה נוֹבֵעַ מִמַּעֲשִׂים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְגָּאֶה אִישׁ; 10 שֶׁהֲרֵי מַעֲשֵׂה יְדֵי אֱלֹהִים אֲנַחְנוּ, בְּרוּאִים בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ לְמַעֲשִׂים טוֹבִים אֲשֶׁר אֱלֹהִים הֵכִינָם מִקֶּדֶם לְמַעַן נִחְיֶה בָּהֶם" (אפסים ב 8-10).

 

ציות מתוך אהבה

נחמיה מתנה את מתנות אלוהים לאלו השומרים את מצוותיו.

מי שומר את מצוות אלוהים? — אלו האוהבים אותו (דברים ו; יוחנן ח 31-33, 54-56).

אלוהים מעולם לא אמר כי כל יהודי הנולד מזרע אברהם ייוושע. אדרבא, אלוהים הבטיח שזרע ישראל לא ייכחד; הוא הבטיח לשמור על שארית מן העם (ישעיה ו).

לפיכך נחמיה בוטח שאלוהים יענה לבקשותיו, כי הוא, נחמיה, ממלא את רצון אלוהים ואוהב את מצוותיו. כמוהו, היו עוד יהודים רבים שקיימו את רצון אלוהים באהבה ובאמונה.

בפסוקים 6-7 נחמיה מבהיר שאין לו כל טענה נגד אלוהים, וכל הרע שפקד את עם ישראל נבע מאשמת העם בלבד:

"6 תְּהִי נָא אָזְנְךָ־קַשֶּׁבֶת וְעֵינֶיךָ פְתֻוּחוֹת לִשְׁמֹעַ אֶל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ אֲשֶׁר אָנֹכִי מִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ הַיּוֹם יוֹמָם וָלַיְלָה עַל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ, וּמִתְוַדֶּה עַל חַטֹּאות בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חָטָאנוּ לָךְ, וַאֲנִי וּבֵית־אָבִי חָטָאנוּ׃ 7 חֲבֹל חָבַלְנוּ לָךְ, וְלֹא שָׁמַרְנוּ אֶת הַמִּצְוֹת וְאֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוִּיתָ אֶת מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ."

 

נחמיה מבקש מאלוהים שישמע את דברי התוודותו. במילים אלו נחמיה מתוודה שהצרה שבאה על עם ישראל (מלחמות וגלויות) נובעות מאשמת העם, ולא באשמת אלוהים. בני ישראל סטו ממצוות אלוהים, ולכן נמצאה בהם אשמה.

אי קיום מצוות אלוהים פגעו ("חֲבֹל חָבַלְנוּ") בשמו של אלוהים, וגרמו לכך ששם אלוהים הפך לבוז ולכלימה בעיני עמים רבים (יחזקאל לו).

נחמיה מציין שחטאי ישראל לא התרחשו בתקופה קצרה, אלא לאורך שנים — "וַאֲנִי וּבֵית אָבִי…". 

במילים אלו נחמיה מציין את חסדו של אלוהים אשר ספג פגיעה מבני ישראל לאורך שנים, עד שעלה חרון אפו של אלוהים והעם נענש כפי שהבטיח בתורת משה.

זכור: מצוות אלוהים אינן עונש!

  • אלוהים נתן לעמו תורת מצוות למען יידעו מהו חטא, ויישמרו מן החטא על כל צורותיו.
  • אלוהים נתן לעמו מצוות וחוקים למען יחיו כראוי לילדי אלוהים קדוש, ולא כמו גויים עובדי אלילים.
  • אלוהים נתן לעמו מצוות, חוקים ומשפטים על מנת שיכירו את המשיח ויישמרו טהורים ליום הופעתו (גלטים ג 23-25).

כאשר עם ישראל דוחה את מצוות אלוהים, הוא מחקה את הלך חיי הגויים עובדי האלילים ובכך מבזה את אלוהי השמים. סגנון חיים שכזה הנו ניאוף רוחני.

דבריו של נחמיה, כמו דניאל, מלמדים אותנו שכישלונות במלחמות, אסונות ושואות הנם תוצאה של בגידה רוחנית של עם ישראל באלוהים (דניאל ט; דברים ז-יא, כז-כח; במדבר יד 11-19; שמואל-א יב 19-25; לוקס יט 41-44). תוצאה של בגידה רוחנית לאורך דורות גם פוגעת בצאצאנו הממשיכים בדרכי אבותיהם הפסולות.

הפתרון לסיום הצרה, או האסון, אינה בהאשמה כלפי אלוהים, אלא בהתוודות על חטא ובקשת מחילה וחסד לסליחת חטאים.

מי שממשיך להפנות אצבע מאשימה כלפי אלוהים, מובטח לו שאסונו ימשיך.

 

אלוהים הבטיח — והוא מקיים

בפסוקים 8-10 נחמיה פורש לפני אלוהים את כל הבטחתו:

"8 זְכָר־נָא אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוִּיתָ אֶת מֹשֶׁה עַבְדְּךָ לֵאמֹר: אַתֶּם תִּמְעָלוּ, אֲנִי אָפִיץ אֶתְכֶם בָּעַמִּים׃ 9 וְשַׁבְתֶּם אֵלַי וּשְׁמַרְתֶּם מִצְוֹתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם; אִם יִהְיֶה נִדַּחֲכֶם בִּקְצֵה הַשָּׁמַיִם מִשָּׁם אֲקַבְּצֵם, וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי לְשַׁכֵּן אֶת שְׁמִי שָׁם׃ 10 וְהֵם עֲבָדֶיךָ וְעַמֶּךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ בְּכֹחֲךָ הַגָּדוֹל וּבְיָדְךָ הַחֲזָקָה."

"זְכָר" הנה מילת מפתח בספר נחמיה. היא מופיעה גם בפרקים: ה 19, ו 14, יג 14, 22, 29, 31.

"אלוהים, הבטחת שאם נסטה ממצוותיך, אתה תפיץ אותנו בעמים (גלות בבל ופרס) וכך אמנם עשית!"

עד היום ישנם יותר יהודים בחוץ לארץ מאשר בישראל. יום יבוא וכולם יעלו לארץ ההבטחה (יחזקאל לז, מז-מח).

"… צדקתך יצאה לפועל בכך שקיימת את הבטחתך להעניש אותנו על חטאינו. יחד עם זאת גם הבטחת שאם נחזור בתשובה, אתה תחזיר לארץ האבות את כל נדחי ישראל (דברים ל 1-5; ישעיה יא 12; ירמיה כג 3, כט 14, לא 8-10; יחזקאל יא 17, טז 37, כ 34, 41, לו 24; מיכה ב 12-13).

והנה, אלוהי השמים, חלקנו חוזרים בתשובה ומבקשים בכל לשון 'סליחה ומחילה'!"

לפיכך, נחמיה מבקש מאלוהים למלא את חלקה השני של הבטחתו: לסלוח לעמו ולהשיבם לארצם (דברים ל 4), לעיר ירושלים. כי זו העיר שבה אלוהים משכין את שמו — "אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי לְשַׁכֵּן אֶת שְׁמִי שָׁם".

נחמיה מציין שאלוהים כבר עשה פעולה דומה בעבר, אך הוא אינו אומר זאת במפורש.

אלוהים פדה את עמו מעבדות מצרים. לאור זאת נחמיה מבקש מאלוהים שיפעל שוב באופן דומה בעבור עם ישראל ויוציאו מגלות בחזרה לעיר הקודש ירושלים.

נחמיה רומז בתפילתו שפדות עם ישראל, מלבד הרווח שיש בו עבור העם, יש בו יותר רווח לאלוהים. כשעם ישראל ייצא מגלות ויחזור לירושלים הבנויה, יעלה כבוד אלוהים בפי כל. כוחו וגדולתו של אלוהים ייראו לעיני כל. כך גם התפלל דניאל (בפרק ט) עבור עם ישראל, העיר ירושלים והמקדש.

 

מדוע אני מתעכב על תפילתו של נחמיה?

מכיוון שרבות מתפילותינו לעתים אינן על פי הדרכתו של אלוהים ואינן מכבדות אותו. רבות מהן מדגישות אותנו ואת רצוננו, ולא את רצון אלוהים וכבודו.

רבות מהן לא נענות כי איננו יודעים להתפלל! זאת מתוך עצלנות רוחנית וחשיבות עצמית.

הבה, נקדיש זמן רב יותר ומחשבה עמוקה לתפילות הקדושים בכתבי הקודש על מנת שנכיר טוב יותר את אלוהים, את עצמנו, ומה ואיך להציג לפניו!

בפסוק 11 נחמיה מסכם את תפילתו, ומחדד את בקשתו המידית מאלוהים:

"11 אָנָּא, אֲדֹנָי, תְּהִי נָא אָזְנְךָ־קַשֶּׁבֶת אֶל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל תְּפִלַּת עֲבָדֶיךָ הַחֲפֵצִים לְיִרְאָה אֶת שְׁמֶךָ, וְהַצְלִיחָה־נָּא לְעַבְדְּךָ הַיּוֹם וּתְנֵהוּ לְרַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ הַזֶּה. וַאֲנִי הָיִיתִי מַשְׁקֶה לַמֶּלֶךְ."

נחמיה כבר ציין שאלוהים שומר את בריתו עם נאמניו ואוהבי מצוותיו.

כאוהב אלוהים ושומר את מצוותיו, הוא פונה לאלוהים בביטחון ומבקש הצלחה במשימה שהיא בהחלט קיום רצון אלוהים: לפעול למען עם ישראל, להקים את עיר אלוהים ובית משכנו בירושלים.

נחמיה יודע שאם בקשתו מגיעה לאוזנו של אלוהים, הוא גם יעשה (א יוחנן ה 14-15).

נחמיה זקוק לרחמים מצד המלך ארתחשסתא, וגם את הבקשה הזו הוא מציג לפני אלוהים.

כידוע מספר אסתר, עבדי המלך אינם רשאים לגשת ישירות אל המלך ללא אישורו או ציוויו. כל סטייה מכלל זה עלולה להביא למותו של נחמיה.

נחמיה ידע שלב המלך נתון ביד אלוהים, ולכן אלוהים הוא הכתובת לכל בקשותיו. הלוואי שנזכור את האמת הזו כל ימינו!
לסיכום:

א. ספר נחמיה מציין את התקופה והאירועים שהתרחשו בשושן הבירה וביהודה, כאשר חלק מהיהודים שבו מהגולה והחלו לבנות את בית אלוהים ואת העיר ירושלים.

ב. אלוהים בריבונותו העניק לנחמיה תפקיד כל כך חשוב וקרוב למלך במלכות פרס, אשר גורל היהודים היה תלוי בהחלטותיו. אלוהים עשה כך גם עם אסתר המלכה ודניאל הנביא.

בדרך זו אלוהים מוכיח את ריבונותו על כל המהלכים בעולם, וזאת כדי להבטיח שרצונו ותכניתו תצא לפועל בשלמות.

לאור זאת, עלינו לזכור שאם אנו אוחזים בתפקיד רם ורב אחריות, ייתכן מאוד שאלוהים הפקיד בידינו אחריות ומשימה בעבור היקרים לו.

ג. נחמיה פעל בכל מאודו כדי לשמור ולקדם את האינטרסים של אלוהים.

האם גם אנו פועלים בכל דרך באופן טהור וקדוש, כדי שיישמרו האינטרסים של אלוהים — בחיינו האישיים ובבית אלוהים?

ד. תפילתו של נחמיה, כמו זו של עזרא ודניאל, מלמדת אותנו את אופן הפנייה לאלוהים "הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא".

אף־על־פי שאלוהים הוא אב אוהב וטוב, עלינו לזכור שהוא גם אלוהים קדוש וטהור הסולד מן החטא על כל צורותיו. תפילותיהם של יראי אלוהים אלו, מלמדות אותנו שאלוהים נאמן לקיים את כל הבטחותיו לילדיו האוהבים אותו והמבטאים את אהבתם בשמירת מצוותיו.

יש לנו ביטחון רב להציג לפני אלוהים את בקשותינו כאשר הן תואמות את הבטחותיו.

נספח:

סדר העליות מגלות בבל ופרס לארץ ישראל.

א. 538 לפנה"ס: עזרא א-ו – בראשות זרובבל ויהושוע הכוהן הגדול בעקבות הצהרת כורש.

ב. 458 לפנה"ס: עזרא ז-י – בראשות עזרא תחת מלכות ארתחשסתא.

ג. 445 לפנה"ס: נחמיה א-יג – בראשות נחמיה תחת מלכות ארתחשסתא.