נחמיה פרק ד (1)

Print Friendly

נחמיה פרק ד (שיעור ראשון) – פסוקים 1-12

 

התמודדות עם האויבים בעת בניית חומות ירושלים

 

 

נחמיה מסיים את פרק ג בציון העובדה שחומות ירושלים חוברו ונבנו עד מחצית מגובהן.

האם אויבי היהודים ישלימו עם המצב ויניחו ליהודים להמשיך ולסיים את העבודה עד תום?

ממש לא!

אויבי היהודים הבינו כי תכנית א' – שכללה לעג ובוז – לא עזרה, ולכן תכננו תכנית חדשה כדי להטריד את הבונים, לרפות את ידיהם ולפגוע בחייהם.

מטרתם האחת היא: לראות את ירושלים חרבה, את בית אלוהים הרוס ואת עמו חלש.

 

האויבים מתעצמים

פסוקים 1-2:

1 וַיְהִי כַאֲשֶׁר שָׁמַע סַנְבַלַּט וְטוֹבִיָּה וְהָעַרְבִים וְהָעַמּוֹנִים וְהָאַשְׁדּוֹדִים, כִּי עָלְתָה אֲרוּכָה (רפואה) לְחוֹמוֹת יְרוּשָׁלַיִם, כִּי הֵחֵלּוּ הַפְּרֻצִים לְהִסָּתֵם, וַיִּחַר לָהֶם מְאוֹד.

2 וַיִּקְשְׁרוּ כֻלָּם יַחְדָּו לָבוֹא לְהִלָּחֵם בִּירוּשָׁלָיִם וְלַעֲשׂוֹת לוֹ תּוֹעָה (בלבול ואי סדרים).

 

נחמיה מונה שוב את שמות האויבים: לרשימה מפרק ב מצטרפים כעת האשדודים. הם יושבי רצועת החוף שהתערבו בשרידי הפלשתים, ממערבה של יהודה. אויבי היהודים אינם מסתפקים במילים, אלא מגבירים את כוחם כדי לתכנן מעשי זדון וחמס נגד הבונים ויושבי ירושלים.

 

המלחמה הרוחנית – גם היום

לאורך כל פרק ד, ולמעשה דרך כל ספר נחמיה, ניתן לראות הקבלה בין שיקום חומות ירושלים ובנייניה לבין בניית גוף המשיח ושמירתו נקי מטומאת העולם ונכון תמיד לשירות אלוהים.

עלינו לזכור שסנבלט ורעיו היו בסך הכול כלים בידיו של השטן. כאשר סנבלט ראה כי ה"אגוז" היהודי קשה לפיצוח הוא לא הרים ידיים וויתר, אלא התחבר עם כוח נוסף – האשדודים, כדי להכין את המתקפה הבאה.

 

כמו שהשטן פעל נגד שיקום ירושלים בתקופת נחמיה, כך הוא פועל גם היום נגד משרתי אלוהים העמלים בבניית גוף המשיח ונגד אברי הגוף – כלומר, כל מאמין.

השטן אינו מפסיק את התקפותיו עלינו ברגע שהצלחנו לעמוד בפיתוי הראשון. אם התקפתו הראשונה לא הצליחה, הוא לא יעלם. הוא מיד מתכנן התקפה נוספת, מתוחכמת יותר ובדרך כלל קשה יותר מקודמתה.

השטן לא יפסיק את התקפותיו עלינו כל עוד אנו בגוף הנתון להשפעת החטא. מסיבה זו, אבוי לנו לחשוב כי לאחר ניצחון קטן על החטא השטן יעלם! אנו חייבים כל העת ללבוש את מלוא "כלי נשק אלוהים" ולהיות מוכנים תמיד.

 

על "כלים" אלה כותב שאול השליח באיגרת אל האפסים ו 10-18:

 

10 סוֹף דָּבָר, חִזְקוּ בַּיהוה וּבְכֹחַ גְּבוּרָתוֹ. 11 לִבְשׁוּ אֶת מְלוֹא נֶשֶׁק הָאֱלֹהִים לְמַעַן תּוּכְלוּ לַעֲמֹד נֶגֶד נִכְלֵי הַשָֹטָן; 12 כִּי לֹא עִם בָּשָׂר־וָדָם מִלְחָמָה לָנוּ, אֶלָּא עִם רָשֻׁיּוֹת וּשְׂרָרוֹת, עִם מוֹשְׁלֵי חֶשְׁכַת הָעוֹלָם הַזֶּה, עִם כֹּחוֹת רוּחָנִיִּים רָעִים בַּשָּׁמַיִם. 13 עַל כֵּן קְחוּ אֶת מְלוֹא נֶשֶׁק הָאֱלֹהִים, לְמַעַן תּוּכְלוּ לְהִתְנַגֵּד בַּיּוֹם הָרָע, וְלַעֲמֹד לְאַחַר עֲשׂוֹתְכֶם אֶת הַכֹּל. 14 עִמְדוּ כְּשֶׁהָאֱמֶת חֲגוּרָה עַל מָתְנֵיכֶם וְשִׁרְיוֹן הַצֶּדֶק לְבוּשְׁכֶם, 15 וּכְשֶׁרַגְלֵיכֶם נְעוּלוֹת נְכוֹנוּת לִבְשׂוֹרַת הַשָּׁלוֹם. 16 עִם כָּל אֵלֶּה שְׂאוּ אֶת מָגֵן הָאֱמוּנָה אֲשֶׁר תּוּכְלוּ לְכַבּוֹת בּוֹ אֶת כָּל חִצָּיו הַבּוֹעֲרִים שֶׁל הָרָע. 17 וּקְחוּ אֶת כּוֹבַע הַיְשׁוּעָה וְאֶת חֶרֶב הָרוּחַ, שֶׁהִיא דְּבַר הָאֱלֹהִים. 18 בְּכָל תְּפִלָּה וּתְחִנָּה הִתְפַּלְּלוּ תָּמִיד בְּרוּחַ. שִׁקְדוּ בִּתְפִלַּתְכֶם וְהַתְמִידוּ בִּתְחִנָּה בְּעַד כָּל הַקְּדוֹשִׁים.

 

קודם־כל פונים לאלוהים

מה הייתה תגובתו של נחמיה לנוכח ניסיון ההתקפה וההטרדה של סנבלט ורעיו?

 

פסוק 3:

"וַנִּתְפַּלֵּל אֶל אֱלוֹהֵינוּ; וַנַּעֲמִיד מִשְׁמָר עֲלֵיהֶם יוֹמָם וָלַיְלָה מִפְּנֵיהֶם."

 

נחמיה מלמד אותנו את הגישה הראויה לכל התקפה:

 

א.    תפילה,

ב.    עירנות מתמדת כדי לגלות מבעוד מועד ניסיון התקפה של האויבים.

 

בתפילתו – נחמיה מציג את הבעיה לפני אלוהים ומבקש את עזרתו;

בתפילתו – נחמיה מבטא את תלותו בעזרת אלוהים;

בתפילתו – נחמיה מבטא את ציותו לאלוהים ואת הקרבה לאלוהים – אל אבינו שבשמים המעוניין לשמוע את כל הבעיות והצרכים שלנו ושמח לענות על כל שאלותינו.

 

נחמיה לקח שני צעדים נוספים:

א.    הוא הכין את יושבי ירושלים כדי שיעמודו על המשמר ויזהו כל ניסיון של האויב לתקוף;

ב.    הוא עזר להם להיות מוכנים באופן פיזי לבלום כל התקפה.

 

גם אנו נוהגים לפעול באופן זהה! כאשר אנו מזהים התקפה רוחנית נגד מאמין בודד או קהילה כקבוצה, גם אנו מתפללים ומתחננים לחסד אלוהים. גם אנו מבקשים מאלוהים שייתן לנו חכמה וכוח כדי לזהות את הבעיה ולעמוד יציבים נגדה ולמגרה.

בתפילה אנו מפקידים את עצמנו ביד אלוהים, ואז אנו פועלים על פי הדרכתו כדי לזהות התקפה רוחנית ולהתמודד נגדה בהצלחה.

זקני הקהילה ושמשיה צריכים להיות רגישים לכל תורה זרה ומהירים להגיב כדי לשמור על שלומם הרוחני של בני הקהילה – של גוף המשיח.

 

לחץ מתמיד – שוחק

האם פעולות המנע של נחמיה הסירו את החשש והפחד מלב כלל תושבי ירושלים?

 

פסוקים 4-6:

4 וַיֹּאמֶר יְהוּדָה: "כָּשַׁל כֹּחַ הַסַּבָּל, וְהֶעָפָר הַרְבֵּה, וַאֲנַחְנוּ לֹא נוּכַל לִבְנוֹת בַּחוֹמָה." 5 וַיֹּאמְרוּ צָרֵינוּ: "לֹא יֵדְעוּ וְלֹא יִרְאוּ עַד אֲשֶׁר נָבוֹא אֶל תּוֹכָם וַהֲרַגְנוּם, וְהִשְׁבַּתְנוּ אֶת הַמְּלָאכָה." 6 וַיְהִי כַּאֲשֶׁר בָּאוּ הַיְּהוּדִים הַיֹּשְׁבִים אֶצְלָם, וַיֹּאמְרוּ לָנוּ עֶשֶׂר פְּעָמִים מִכָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר תָּשׁוּבוּ עָלֵינוּ.

 

מתברר שלנחמיה לא היו חיים קלים! לא מספיק שהאויבים מאיימים מבחוץ, גם מצב הרוח של יושבי ירושלים לא היה טוב במיוחד.

עומס העבודה והקושי המתמשך התחילו לתת את אותותיהם באנשי יהודה:

 

א.    העבודה רבה והאנשים קורסים תחת העול. הם מתחילים לחשוב שאולי ראוי להפסיק את העבודה בשלב זה.

ב.    לחץ האויבים והאיומים מתחילים לחלחל לתודעת הקהל. בני יהודה באמת חוששים מאיומי האויבים האומרים: "…אנו נסתנן בסתר אל תוך העיר ונהרוג את כל הבונים… גם אם יבואו היהודים מכל התפוצות, עדיין נהיה פי עשר רבים מכם ונוכל להשמידכם."

 

כל קהל מורכב מאנשים בעלי בגרות רוחנית ברמה שונה! והנה, נחמיה עומד מול אתגר לא פשוט. חלק מהעמלים הגיעו לנקודת הכשל.

עומס העבודה והחיים תחת איום מתמיד החלו לקעקע את הביטחון והאופטימיות שאפיינו את העובדים בתחילת העבודה. האיומים של סנבלט ורעיו מראים את אותותיהם.

 

 

הנסיון לפורר מבפנים

עלינו לזכור פרט מאוד חשוב:

אף על פי שסנבלט ישב באופן פיזי בשומרון, הרי שהיו לו ולשאר האויבים קשרים ענפים עם חלק מיושבי ירושלים. לחלקם היו קשרי נישואין עם בני העיר, ולטוביה העמוני אף הייתה לשכה באזור בית המקדש.

האויבים לא זעקו ברמקולים מחוץ לחומות! היו להם קשרים הדוקים עם יהודים החיים בתוך ירושלים. הם ניצלו את הקרבה הזו כדי להשמיע את מילות הארס והתככים שלהם, על מנת להרוס את האחדות והחוזק של יושבי ירושלים מבפנים.

 

מה עשה נחמיה?

–     האם הוא התעלם מן הבעיה ושלח את המתלוננים בחזרה לביתם?

–     האם סילק אותם מן העיר?

–     האם השפיל אותם והזכיר להם את חולשתם הרוחנית בכל הזדמנות?

–     מה הוא עשה כדי לעודד את האנשים ולחזק את ביטחון יושבי העיר?

 

מתארגנים – אך נשארים ממוקדים בעיקר

פסוקים 7-8:

7 וָאַעֲמִיד מִתַּחְתְּיוֹת לַמָּקוֹם מֵאַחֲרֵי לַחוֹמָה בצחחיים (בַּצְּחִחִים) (בין שיני הסלעים); וָאַעֲמִיד אֶת הָעָם לְמִשְׁפָּחוֹת עִם חַרְבוֹתֵיהֶם, רָמְחֵיהֶם וְקַשְּׁתותֵיהֶם.

8 וָאֵרֶא וָאָקוּם וָאמַר אֶל הַחוֹרִים וְאֶל הַסְּגָנִים וְאֶל יֶתֶר הָעָם: אַל תִּירְאוּ מִפְּנֵיהֶם, אֶת אֲדוֹנָי הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא זְכוֹרוּ וְהִלָּחֲמוּ עַל אֲחֵיכֶם, בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם, נְשֵׁיכֶם וּבָתֵּיכֶם.

 

נחמיה הוסיף עוד מעטפת הגנה, בנוסף לצופים המתריעים מפני התקפה הבאה מרחוק:

הוא הוסיף שומרים והציב אותם במקומות מחבוא כדי להפר כל הפתעה ואף לפגוע במנסים לתקוף בתחבולה. הוא נתן נשק ביד העובדים, כדי שיוכלו להגן על עצמם ולתקוף במידת הצורך.

 

נחמיה עשה דבר נוסף כדי לחזק את ביטחונם של העובדים:

הוא חילק את השומרים והעובדים לקבוצות הקשורות בקשרי משפחה. בדרך זו הוגברו הביטחון האישי והמוטיבציה של כל עובד ושומר, כי הרי הוא מגן על חיי היקרים לו.

 

כבר בשלב מוקדם נחמיה הבין דבר חשוב: אם העם יחשוב ששומריו וכלי נשקם הם התשובה למתקפות האויבים, זו טעות. נחמיה פנה אל המנהיגים ואל העם ואמר להם במילים הברורות ביותר:

 

"היחיד שעליכם לירוא ממנו הוא אלוהים, לא האויבים בשר ודם!

זיכרו את אלוהים! זיכרו את דברו, מצוותיו ותורתו! זיכרו את הבטחותיו!

זיכרו איך אלוהים פעל בחיי עמנו עד כה! הוא שם חסד בלב מלך פרס, וכך צייד אותנו כדי לבנות את העיר. לאור הדברים שאלוהים כבר הוכיח בחיי העם ובחייכם, התמקדו בו!

אלוהים גדול מכל אויביכם העומדים לפניכם! אלוהים יכול להסיר את כולם מפניכם.

התקדשו, היטהרו, תנו לאלוהים את המקום שהוא אוהב בלבכם, ואז תזכו לראות את מלוא כוחו פועל בעבורכם!"

 

דברי עידוד דומים נמצאים המקומות רבים בכתבי הקודש. לדוגמא…

 

זכריה ד 6:    "לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ, כִּי אִם בְּרוּחִי, אָמַר יהוה צְבָאוֹת…".

שמות יד 14  (דברי משה לעם ישראל): "יהוה יִלָּחֵם לָכֶם, וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן…".

משלי ב 7:    "וְצָפַן (יִצְפֹּן) לַיְשָׁרִים תּוּשִׁיָּה, מָגֵן לְהֹלְכֵי תֹם".

 

 

כיצד נחמיה התמודד עם הפחד והחשש שכבשו את לב חלק מהעם? כיצד הוא עודד אותם להמשיך לעבוד ומילא את לבם בביטחון?

 

א.    הוא ענה וסיפק תשובות לשאלות ולבעיות שהעם הציג;

ב.    הוא חיזק את מערך ההגנה וסיפק נשק לשומרים;

ג.     הוא חילק אותם לפי משפחות כדי להבטיח הגנה איכותית ורגשית;

ד.     הוא כיוון אותם לאלוהים, כי ממנו הביטחון והעידוד.

 

נחמיה ידע שהצלחה מבורכת תלויה בחסד אלוהים ולא בכמות השומרים וסוג כלי הנשק.

 

מה הפסוקים מלמדים אותנו?

מה אנחנו, המאמינים בישוע, צריכים ללמוד היום מדוגמת התנהגותו ופעולותיו של נחמיה?

כמאמינים בישוע, אנו יודעים שאמונתנו אינה פופולרית בעיני עמנו. מכיוון שאנו קהילה הדוגלת בבישור ומחנכת שלא להתכחש לאמונתנו בישוע, ידוע לנו כי אנו עתידים לעמוד בהתקפות מילוליות וגם פיזיות.

מניסיון בחיים אני יודע שאם קהילתנו תתמודד עם לחצים מתמשכים, חלק מבני הקהילה ייכנעו ללחץ מהר יותר מאחרים ויפחדו.

ככל שיגבר הלחץ וההתקפות על מאמינים, יהיו כאלו שיעדיפו להגיע לאסיפות הקהילה לעתים רחוקות יותר.

 

מה עושים? האם מסלקים אותם? משפילים אותם? – חס וחלילה!

א.    מתפללים.

ב.    פועלים כדי להגביר את הביטחון האישי–רוחני, של הזקוקים לכך.

ג.     מתמקדים באדון ישוע המבטיח לספק את כל מחסורינו, בין אם מדובר בחוסר ביטחון או בחולשה רוחנית.

ד.     מחזקים את ההתחברות בינינו, כדי שנכיר טוב יותר זה את זה ותגבר אהבתנו זה לזה. כך נקריב יותר בהגנתנו זה על זה. כשאהבתנו תגבר, תתעצם גם עדותנו למען האדון ישוע.

 

שאול כתב באיגרת לגלטים ו 1-2 את האופן בו עלינו לעודד ולתמוך בחלש:

1 אַחַי, אִם יִכָּשֵׁל אִישׁ מִכֶּם בְּאֵיזוֹ עֲבֵרָה, אַתֶּם הָאֲנָשִׁים הָרוּחָנִיִּים תָּקִימוּ אוֹתוֹ בְּרוּחַ שֶׁל עֲנָוָה; וְהִזָּהֵר שֶׁלֹּא תָּבוֹא גַּם אַתָּה לִידֵי נִסָּיוֹן. 2 שְׂאוּ אִישׁ אֶת מַעֲמֶסֶת רֵעֵהוּ וְכָךְ תְּקַיְּמוּ אֶת תּוֹרַת הַמָּשִׁיחַ.

 

במאה הראשונה והשנייה לספירה רבו הרדיפות נגד המאמינים, ורבים נכנעו והתכחשו לישוע. בגמר הרדיפות חלק מהמאמינים שנשארו נאמנים לאדון וסבלו רבות בשל כך, תבעו לסלק מן הקהילה את המאמינים החלשים שבגדו באדון. לעומתם, היו אחרים שקראו לסלוח ולהבין את החולשה הרוחנית בה שרו אותם אנשים.

אני מקווה שאם נעמוד במבחנים כגון אלו, נעמוד כולנו ביחד עבור האדון. אך אם יהיו כאלו שייכשלו, אני מתפלל שתהיה בנו האהבה והרצון לסלוח ולהקים את החלש ברוח של ענווה.

 

נחמיה עשה דבר נוסף שכדאי לנו ללמוד ממנו ולהפיק לקחים. אף על פי שהוא התפלל, ביקש את עזרת אלוהים וכיוון את העם לאלוהים כמקור עזרתם, הוא עדיין חילק נשק לשומרים והציב אותם גם במארבים כדי לסכל כל ניסיון התקפה.

האם העמדת שומרים עם נשק על החומות מהווה הוכחה לחוסר אמונה באלוהים? – לא! – אין כל ניגוד, ולדעתי נחמיה לא פעל מחוסר אמונה וביטחון באלוהים.

 

לאופן פעולה שכזה יש דוגמאות נוספתות בתנ"ך:

יהושוע ח: לאלוהים הייתה היכולת להכניע את העיר העי ללא כל קרב. למרות זאת הוא בחר לשלוח את יהושוע בן נון נגד העי עם צבא גדול של חיילי ישראל ואף הכתיב לו את תכנית ההתקפה.

לאלוהים הייתה היכולת לתת את ארץ ההבטחה לבני ישראל ללא כל קרב, אך למרות זאת הוא ציווה עליהם להילחם נגד עמי הארץ.

מדוע?

כי בדרך זו בני ישראל חוו את כוחו של אלוהים. הן בקרב והן במצבי לחץ אחרים, הם נדרשו לפעול ביחד ולבטא את אהבתם ונחישותם למלא את רצון אלוהים ולעזור זה לזה.

 

נחמיה לא פעל בחוסר אמונה. אילו אלוהים היה מצווה עליו להמשיך בעבודה ולא להעמיד שומרים, אני משוכנע שנחמיה היה פועל כמצוות אלוהים.

 

האם אנו פועלים בדרך שונה מנחמיה?

מה אנו עושים כאשר אחד מילדנו, או אנחנו, שוברים עצם או זקוקים לניתוח מציל חיים?

 

א.    אנו מתפללים ומבקשים את עזרת אלוהים;

ב.    אנו פונים לבית החולים ומקבלים עזרה רפואית מהרופאים.

 

כאשר אנו נרפאים, אנו מודים לאלוהים על חסדו בכך שסיפק לנו תרופות ורופאים טובים ומסורים.

 

במצבים מסוימים גם הרופאים מרימים ידיים. במקרה כזה אנו מתפללים ומניחים את חיינו בידיו של אלוהים.

האם אנו מבטאים חוסר אמונה בכך שאנו פונים לבית חולים?

לא! אנו מודים לאלוהים על חסדיו ומשתמשים בכלי הברכה שהוא מעניק.

 

האם אינני מאמין שאלוהים יכול לחולל נסים ולרפא שבר באופן על טבעי?

בוודאי שאני מאמין! יש מקרים ומצבים בחיים – והם לא בהכרח קשורים תמיד לבריאות ולרפואה – שבהם אין לנו כל ברירה אלא לקוות לידו של אלוהים, שתתן את הפתרון הדרוש באופן על טבעי.

 

 

תוצאת פעולות נחמיה

פסוק 9:

"…וַיְהִי כַּאֲשֶׁר שָׁמְעוּ אוֹיְבֵינוּ כִּי נוֹדַע לָנוּ, וַיָּפֶר הָאֱלוֹהִים אֶת עֲצָתָם, ונשוב (וַנָּשָׁב) כֻּלָּנוּ אֶל הַחוֹמָה אִישׁ אֶל מְלַאכְתּוֹ."

 

אלוהים בחסדו פעל מיד למען תושבי ירושלים. האויבים שמעו שמזימתם נודעה לתושבי ירושלים וכך נעצרה התקפתם הנוכחית.

נכון, הם ישבו מיד לתכנן את ההתקפה הבאה, אך תושבי יהודה זכו לטעום מכוח חסדו של אלוהים ולמדו סמוך עליו גם בפעם הבאה.

התוצאה ברורה: חוזרים במרץ מחודש למלאכת בניית החומות והעיר.

 

כך גם עלינו לפעול בחיינו הרוחניים. הצלחנו בחסד אלוהים לעקוף את ניסיונותיו של השטן – נפלא! נחזור מיד למסלול השירות למען נפאר את שם אלוהים.

 

בשלב זה לא הסתיים המאבק בין תושבי יהודה לאויבי ישראל. נחמיה הוציא לפועל תכנית נוספת שעליה נדון בשיעור הבא.

 

 

סיכום:

 

לאורך כל ספר נחמיה ניתן לראות הקבלה בין שיקום חומות ירושלים ובנייניה לבין בניית גוף המשיח.

 

א.    סנבלט ורעיו, אויבי היהודים, ראו שהבוז והלעג שלהם לא רפו את ידי העמלים בבניית ירושלים, אז הם החליטו לפעול ביתר שאת נגד הבונים.

        כך פועל גם השטן! הוא לא מניח לנו אם התגברנו על הפיתוי או המכשול הראשון, אלא מיד יכין את השני בדרגה קשה יותר. מסיבה זו עלינו כל העת ללבוש את מלוא כלי נשק האלוהים (אפסים ו 10-18).

 

ב.    כאשר אנו פועלים בדרך אלוהים, עלינו לצפות לכך שתגבר ההתנגדות לפועלנו.

        כאשר יגבר הלחץ או תחל רדיפה קשה נגד המאמינים בישוע, יהיו אלו שיישברו ראשונה ויקרסו תחת הלחץ.

        מה עשה נחמיה כאשר יושבי ירושלים התלוננו על הלחץ והפחד?

        הוא לא התעלם מתלונת העמלים ופחדיהם, הוא לא השפיל אותם או ביקר אותם, אלא הדריך אותם לפנות אל אלוהים בתפילה, ועם זאת הגביר את השמירה מסביב לחומות כדי להפר כל ניסיון התקפה או פגיעה מצד האויבים.

        במידה דומה עלינו להתפלל עם הפוחדים מלחץ ולעודד אותם לבטוח באדון. יחד עם זאת, נפעל כדי להגביר את ביטחוננו במסגרת החוק.

 

ג.     בכך שנחמיה התפלל והפנה את העם לאלוהים למען ישמע את תחינתם ויפעל למענם, הוא לימד את כולם כי ביטחונם של יושבי ירושלים אינו טמון בכמות וטיב השומרים ולא בסוג נשקם, אלא בחסד אלוהים.

        הדרך להתעודד ולהימלא בביטחון כדי להמשיך בשמחה את השירות לאלוהים, היא לזכור את נאמנותו, הבטחותיו וניסיוננו עם אלוהים עד כה.

        אלוהים נאמן, והוא חזק יותר מכל אויבינו או מהדברים שמסביבנו.