נחמיה פרק ד (2)

Print Friendly

נחמיה פרק ד (שיעור שני) – פסוקים 13-17

 

"רחוק מאח – קרוב לאש!"

 

בפסוקים הבאים נחמיה ממשיך לטפל בבעיות הביטחון המטרידות את יושבי ירושלים.

לכאורה, ניתן לחבר את הקטע הבא לשיעור שעבר. הסיבה שהפרדתי את פסוקים 13-17 מקודמיהם נובעת מן הלקח החשוב שהמאמינים בישוע חייבים ללמוד מפסוקים אלה, דהיינו…

 

חשיבות ההתחברות והקרבה למאמינים אחרים

 

פסוקים 13-17:

13 וָאֹמַר אֶל הַחֹרִים וְאֶל הַסְּגָנִים וְאֶל יֶתֶר הָעָם: הַמְּלָאכָה הַרְבֵּה וּרְחָבָה, וַאֲנַחְנוּ נִפְרָדִים עַל הַחוֹמָה, רְחוֹקִים אִישׁ מֵאָחִיו. 14 בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר, שָׁמָּה תִּקָּבְצוּ אֵלֵינוּ; אֱלֹהֵינוּ יִלָּחֶם לָנוּ. 15 וַאֲנַחְנוּ עֹשִׂים בַּמְּלָאכָה, וְחֶצְיָם מַחֲזִיקִים בָּרְמָחִים מֵעֲלוֹת הַשַּׁחַר עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים. 16 גַּם בָּעֵת הַהִיא אָמַרְתִּי לָעָם: אִישׁ וְנַעֲרוֹ יָלִינוּ בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלָיִם, וְהָיוּ לָנוּ הַלַּיְלָה מִשְׁמָר וְהַיּוֹם מְלָאכָה. 17 וְאֵין אֲנִי וְאַחַי וּנְעָרַי וְאַנְשֵׁי הַמִּשְׁמָר אֲשֶׁר אַחֲרַי אֵין אֲנַחְנוּ פֹשְׁטִים בְּגָדֵינוּ, אִישׁ שִׁלְחוֹ הַמָּיִם (כלומר, תמיד נשקו וצפחת המים איתו, או, לא הניח נשקו גם כשהלך לרחוץ במים).

 

לאחר שנחמיה קבע שומרים בנשק המתריעים מפני התקפה והציב מארבים כדי לחזק את ביטחונם האישי של העובדים (פסוקים 1-12), הוא עשה דבר נוסף כדי לסכל התקפה מן האויב ולהעלות את רמת ההתגוננות והביטחון למקסימום האפשרי. הוא ציין שתי עובדות פשוטות, ולאחר מכן הסיק מסקנה ונתן פתרון:

 

א.    המלאכה רבה, והפועלים עתידים לבלות עוד זמן רב מחוץ לחומה. כל עוד הפועלים נמצאים מחוץ לחומות הם מהווים מטרה קלה יותר להתקפה. זו הזדמנות שסנבלט אינו מתכוון לפספס אותה.

ב.    שטח העבודה רחב. משמע, הפועלים פרושים על פני שטח גדול. חלק מהעובדים אינם בקו ראיה עם השאר, הם עלולים להיות מטרה קלה יותר לתקיפה.

 

שימו לב! נחמיה מציין את נקודות התורפה הללו, וזאת על אף שלעובדים ניתנו כלי נשק כדי להגן על עצמם. כל האמצעים שמדובר עליהם כעת באים בנוסף לכלי הנשק שבידי הפועלים.

 

מה הם הצעדים הנוספים שקבע נחמיה לשמירה על חיי כל פועל?

א.    תקיעת שופר לשם התאספות למגננה;

ב.    לינת לילה בתוך חומות העיר.

 

נחמיה קבע שומרים המשקיפים על הנעשה, וגם כאלו הנמצאים במארבים. במידה והשומרים חושפים ניסיון התקפה, הם מודיעים לקרובים אליהם ומשם לתוקע בשופר.

כאשר העובדים שומעים את קול השופר, הם נדרשים ללא יוצא מן הכלל להתאסף במקום שממנו שמעו את התקיעה.

 

מן הסתם התוקע בשופר הוצב באחד המגדלים שהיוו נקודת התאספות ומקום מוגן יותר (שופטים ט 46-47, 51: "וַיִּשְׁמְעוּ כָּל בַּעֲלֵי מִגְדַּל־שְׁכֶם וַיָּבֹאוּ אֶל צְרִיחַ בֵּית אֵל בְּרִית. וַיֻּגַּד לַאֲבִימֶלֶךְ כִּי הִתְקַבְּצוּ כָּל בַּעֲלֵי מִגְדַּל־שְׁכֶם… 51 וּמִגְדַּל־עֹז הָיָה בְתוֹךְ הָעִיר, וַיָּנֻסוּ שָׁמָּה כָּל הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְכֹל בַּעֲלֵי הָעִיר, וַיִּסְגְּרוּ בַּעֲדָם; וַיַּעֲלוּ עַל גַּג הַמִּגְדָּל").

מעבר לכך, למרות רצונו העז של נחמיה שבניית החומות והגנות העיר יבואו לסיומן, הוא קבע כי בכל ערב הפועלים יפסיקו את עבודתם ויכנסו ללון אל תוך העיר. בלילה, הם יהיו מוגנים יותר בתוך החומות.

 

שימו לב! נחמיה התייחס ברצינות לכל טענה ולא זלזל בשום איום על חיי הפועלים. עם זאת, הוא הזכיר לפועלים ולראשי העם שאת המלחמה עצמה אלוהים עושה בעבורם (פסוק 14: "בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר, שָׁמָּה תִּקָּבְצוּ אֵלֵינוּ; אֱלֹהֵינוּ יִלָּחֶם לָנוּ."). שוב נחמיה מזכיר לכולם שהביטחון והחיים אינם תלויים בטיב השומרים והנשק, אלא בחסד אלוהים.

 

המקרה המתואר נשמע פשוט, אך ההשלכה לחיינו הרוחניים עצומה.

כפי שציינתי בתחילת הפרק, קיימת הקבלה בין בניית חומות העיר וביטחון הפועלים לבין בניית גוף המשיח – הקהילה, ושלומו הרוחני של כל איבר בה. מסיבה זו, המשך השיעור יתמקד בהקבלה לחיינו הרוחניים כתלמידי ישוע.

 

"רחוק מאח…"

ריחוק הפועלים זה מזה מהווה פיתוי לסנבלט לתקוף את הקבוצה המרוחקת והחלשה.

אם כן, מהי ההקבלה לחיי המאמינים בישוע?

כאשר המאמינים בישוע מתרחקים מהתחברות קהילתית או ממאמינים נאמנים אחרים, הם – כחוליה חלשה – מהווים פיתוי לתקיפה על־ידי השטן. כשאנו רחוקים מהתחברות בריאה, אנו חשופים הרבה יותר להשפעה רעה, והסיכוי להחלטות שגויות גדל.

למה הדבר דומה?

רובנו ראינו סרטי טבע בהם חבורת לביאות סורקת עדר זברות ומחפשת את הזברה הצעירה או הזקנה והחולה, הרחוקה או המנותקת מן העדר. ברגע שהלביאות זיהו את החוליה החלשה, אותה זברה הופכת לארוחה!

 

כולנו מסכימים שאנו חלשים יותר כאשר אנו לבד ומרוחקים מהתחברות, וזאת מתוך בחירה. אם כן, מדוע ישנם מאמינים בישוע שבוחרים להיות מחוץ למסגרת קהילתית והתחברות בריאה, ומה הן הסיבות שהם מתרחקים משאר איברי הגוף?

 

לכולם יש "סיבה טובה"

להלן מספר סיבות שכיחות. חלקן נשמעות מצד אלה שעוזבים את ההתחברות, אחרות נראות בחייהם:

 

1.    אכזבה, או בעיה שאינה פטורה עם אח או אחות באמונה

        לאנשים יש ציפיות ממאמינים אחרים, וכאשר הציפיות לא מתגשמות, הם מתאכזבים ומחליטים לא להשתתף באסיפות הקהילה כפי שעשו בעבר.

        האכזבה יכולה לנבוע מכך שחברי הקהילה האחרים, לטענתו, מתעלמים מהמתלונן, שהוא אינו זוכה לביקורים, או שהוא נתקל בהתנהגות לא הולמת וכו'.

        לפעמים, אי הסכמה בנושא מסוים גורם למישהו להתרחק מהתחברות, או להגיע  לעתים רחוקות יותר. – מה לעשות? רבים עדיין באים לקהילה לראות אנשים במקום לפגוש את אלוהים.

 

2.    חטא אישי

        ישנם כאלו שנפלו בחטא. במקום לחזור בתשובה, להמשיך את חייהם עם האדון ישוע ולגדול מבחינה רוחנית, הם מתרחקים מההתחברות. גאוותם או בושתם מונעות מהם לחזור להתחברות בקהילה.

 

3.    אי הסכמה עם המסר

        ישנם אלו אשר שמעו מסר שאינו נכון, או שאינם מסכימים עם תוכנו. במקום לשוחח עם המורה, הם עוזבים ואינם באים יותר לאסיפות הקהילה. לו היו מצטרפים לקהילה אחרת, ניחא. אך לא תמיד הם עושים זאת.

 

4.    עומס עבודה

        שעות העבודה הרבות אינן משאירות זמן מספיק למנוחה, ולפעמים הפתרון הקל ביותר הוא לוותר על פעילויות בקהילה: שיעורי תנ"ך, אסיפות תפילה, או התחברות באמצע שבוע.

 

5.    סתם סיבה, שהרי צריך לומר משהו…

        התירוצים מאוד מגוונים! … התספורת של המורה אינה יפה, או שירי ההלל אינם מושכים…

 

6.    העוזבים מעולם לא נושעו

        עובדה זו גרמה להם להינתק סופית מהמאמינים. מקרים כאלה תוארו כבר בראשונה ליוחנן ב 19: "הַלָּלוּ מִקִּרְבֵּנוּ יָצְאוּ, אֲבָל לֹא מִשֶּׁלָּנוּ הָיוּ; כִּי אִלּוּ הָיוּ מִשֶּׁלָּנוּ, הָיוּ נִשְׁאָרִים אִתָּנוּ, אַךְ הֵם יָצְאוּ לְמַעַן יִוָּדַע שֶׁכֻּלָּם אֵינָם מִשֶּׁלָּנוּ."

 

מהן התשובות שאנו עתידים לשמוע מאלו המתרחקים מהתחברות בקהילה?

●     "לקחתי פסק זמן כדי לחשוב ולשקול את צעדיי."

●     "המאמינים בישוע ממש גרועים ופגעו בי קשה מאוד! … אין הבדל ביניהם לבין 'העולם', אז עדיף להישאר 'בעולם'!"

והנה חלפו להם הימים ואנו עתידים לפגוש את אותם אנשים בצומת אחר בחיים, ואז ניווכח לראות שהם נשארו באותו מצב כפי שהיו, או גרוע מכך. בדרך כלל הצלקות לא נגלדו, אלא גדלו ולעתים הדביקו את שאר בני המשפחה.

אותם אנשים פעלו מתוך רגש, גאווה, חוסר הבנה נכונה של הכתובים, אך התוצאה היא אותה תוצאה בכל המקרים – הם הפכו למטרה קלה ונוחה יותר לשטן ולתככיו.

 

ייתכן מאוד שנעשה להם עוול, ייתכן שבאמת פגעו בהם מבלי אשם מצדם, אך הם והקרובים להם נפגעים כי הם אמצו תגובה שאינה תואמת להדרכה שבכתבי הקודש.

הרגש והעולם הכתיבו להם את תגובתם, במקום דבר אלוהים.

במשלי ג 3-7 נאמר:

3 "חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל יַעַזְבֻךָ קָשְׁרֵם עַל גַּרְגְּרוֹתֶיךָ, כָּתְבֵם עַל־לוּחַ לִבֶּךָ. 4 וּמְצָא־חֵן וְשֵׂכֶל־טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם. 5 בְּטַח אֶל יְהוָה בְּכָל לִבֶּךָ, וְאֶל בִּינָתְךָ אַל תִּשָּׁעֵן. 6 בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ, וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ. 7 אַל תְּהִי חָכָם בְּעֵינֶיךָ; יְרָא אֶת יְהוָה וְסוּר מֵרָע. 8 רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶּךָ, וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ."

ובאל האפסים ד 25-32 כתוב:

 

25 "עַל כֵּן הָסִירוּ אֶת הַשֶּׁקֶר וְדַבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ לְרֵעֵהוּ, כִּי אֵיבָרִים אֲנַחְנוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ. 26 רִגְזוּ וְאַל־תֶּחֱטָאוּ; אַל תִּשְׁקַע הַשֶּׁמֶשׁ עַל כַּעַסְכֶם, 27 וְאַל תִּתְּנוּ מָקוֹם לַשָֹטָן. 28 הַגּוֹנֵב אַל יוֹסִיף לִגְנֹב, כִּי אִם יַעֲמֹל וּבְיָדָיו יַעֲשֶׂה אֶת הַטּוֹב כְּדֵי שֶׁיוּכַל לָתֵת לְמִי שֶׁשָּׁרוּי בְּמַחְסוֹר. 29 אַל יֵצֵא מִפִּיכֶם כָּל דְּבַר נִבּוּל, אֶלָּא דָּבָר שֶׁהוּא טוֹב בְּעִתּוֹ וְיֵשׁ בּוֹ כְּדֵי לִבְנוֹת, לְמַעַן יַשְׁפִּיעַ נֹעַם עַל הַשּׁוֹמְעִים. 30 וְאַל תַּעֲצִיבוּ אֶת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר נֶחְתַּמְתֶּם בָּהּ לְיוֹם הַגְּאֻלָּה. 31 הָסִירוּ מִכֶּם כָּל מְרִירוּת וְחֵמָה וְכַעַס וּצְעָקָה וְגִדּוּף וְכָל רִשְׁעָה. 32 הֱיוּ טוֹבִים אִישׁ לְרֵעֵהוּ; הֱיוּ מְלֵאֵי רַחֲמִים וְסִלְחוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ כְּשֵׁם שֶׁאֱלֹהִים סָלַח לָכֶם בַּמָּשִׁיחַ.

 

במקום לחזור למקום הסליחה וההגנה מאלוהים, הם הלכו ל"שדה מוקשים" והעמידו את עצמם חשופים לרע ולהשפעותיו – כזברה פצועה אל מול קבוצת לביאות.

הם עלולים להיפגע יותר, לא בגלל שהם היו הגורם לבעיה, אלא מכיוון שלא נכנעו לדרך שבה אלוהים בוחר לרפא את איברי גוף המשיח.

 

האם אלו שנשארו בקהילה הם אנשים טובים יותר?

לא! אך הם נשארו במסגרת המגוננת והמלמדת לתקן ולבקש את פני האדון.

דבר אלוהים אומר באיגרת אל העברים י 24-25:

24 "נָשִׂים לִבֵּנוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ, לְעוֹרֵר זֶה אֶת זֶה לְאַהֲבָה וּלְמַעֲשִׂים טוֹבִים. 25 בַּל נַזְנִיחַ אֶת הִתְכַּנְּסוּתֵנוּ כְּמִנְהַג כַּמָּה אֲנָשִׁים, כִּי אִם נְעוֹדֵד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ, וּבְיִחוּד בִּרְאוֹתְכֶם כִּי קָרֵב הַיּוֹם".

 

אותם אנשים שחוו את הפגיעות והכאבים מהשאר אך נשארו בקהילה, זכו למידה רבה יותר של חסד, כי הם נכנעו לרצון אלוהים. כניעתם לרצון אלוהים מפארת את שם האדון, וכך ראוי לכולנו לפעול, כי לתכלית זו נבראנו (אל האפסים ב 10: "שֶׁהֲרֵי מַעֲשֵׂה יְדֵי אֱלֹהִים אֲנַחְנוּ, בְּרוּאִים בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ לְמַעֲשִׂים טוֹבִים אֲשֶׁר אֱלֹהִים הֵכִינָם מִקֶּדֶם לְמַעַן נִחְיֶה בָּהֶם").

 

כאשר אותם "ילדים לא מושלמים" נשארו בקהילה, הם נשארו חשופים לשמיעת אמת אלוהים שבכוחה להוכיח, לתקן, לנחם, לעודד ולשמור.

כאשר אותם נאמנים לדבר אלוהים נשארו בתוך ההתחברות, הם נשארו מחוברים למסגרת שמאפשרת להם להתוודות על חטא, לסלוח ולקבל סליחה ולצור שלום בין אחים ואחיות. 

 

אף אחד מאיתנו אינו מושלם. – אך כאשר אנו נכנעים לרצון אלוהים, אנו זוכים לחוות את כוחו ולראות את פעולתו עבורנו. רק כך נראה את אלוהים נלחם עבורנו. רק כך נזכה להגנה  ולכוח הדרושים על מנת לעמוד בפיתוים ותככי השטן.

 

האם משתמע מדבריי שמאמין עלול לאבד את ישועתו אם הוא עוזב את הקהילה?

לא! ישועה ניתנה בחסד, ומי שבאמת נושע הריהו נושע לעולם (בשורת יוחנן י 27-30):

27 "צֹאנִי שׁוֹמְעוֹת אֶת קוֹלִי וַאֲנִי מַכִּיר אוֹתָן; הֵן הוֹלְכוֹת אַחֲרַי 28 וַאֲנִי נוֹתֵן לָהֶן חַיֵּי עוֹלָם; וְלֹא תֹּאבַדְנָה לְעוֹלָם, אַף לֹא יַחֲטֹף אוֹתָן אִישׁ מִיָּדִי. 29 אָבִי שֶׁנָּתַן אוֹתָן לִי גָּדוֹל מִכֹּל וְאֵין אִישׁ יָכוֹל לַחֲטֹף אוֹתָן מִיָּד הָאָב. 30 אֲנִי וְהָאָב אֶחָד אֲנַחְנוּ."

…ואל האפסים א 4:

"כְּשֵׁם שֶׁבָּחַר אוֹתָנוּ בּוֹ בְּטֶרֶם הִוָּסֵד תֵּבֵל, לִהְיוֹת קְדוֹשִׁים וּבְלִי דֹּפִי לְפָנָיו בְּאַהֲבָה."

ישועה מתבטאת בציות לישוע המשיח

מי שבפירותיו לאורך זמן מוכיח כי לדבר אלוהים אין סמכות על חייו, הריהו אומר שאין לישוע מקום בחייו.

עלינו לזכור: אלוהים הקים את הקהילה למעננו כדי שנגדל כראוי לכבודו. הוא מצווה עלינו להיות חלק ממנה, כי דרכה אנו מקבלים את ההכשרה לגדילה רוחנית ולשירות טוב (אל האפסים ד 12-14; א-קורינתים יב; אל הרומים יב).

 

תקיעת השופר וקהילת המשיח

תקיעת השופר של נחמיה מתריעה על סכנה וקוראת לכל העובדים להגיע במהירות למקום ההתאספות כדי להתגונן.

"קריאת השופר" של המאמינים היא אזהרה מהוראת שקר, מזאבים רוחניים הבאים בדמות כבשים תמימים, ומכל דבר שעלול לפגוע בילדי האדון.

מי ששם עצמו מחוץ לקהילה, הריהו מנותק מהתחברות. הוא חוסם לעצמו את הערוץ שדרכו ניתן לשמוע את קריאת האזהרה. כמוהו כאדם שאטם את אוזניו משמוע את דברי האחים והאחיות באדון.

האזהרה מגיעה לאוזני ילדי האדון משאר האחים והאחיות לאמונה וממנהיגי הקהילה. אלו שנמצאים בהתחברות קדושה שומעים את האזהרה, ולכן הם מוגנים יותר. הם מודעים לרע ולפעולותיו ויודעים טוב יותר להתרחק ממנו ולהתגונן מפניו. הם נתונים להוראת האדון באופן ישיר ויעיל יותר. חייהם הרוחניים חשופים יותר, ולכן ניתנים לתיקון ושיפור.

 

כשהפועלים שמעו את קריאת השופר הם התאספו למקום ההגנה, מן הסתם לתוך החומה ובסמוך למגדל.

 

כאשר אנו, כמאמינים במשיח, שומעים את אות האזהרה, לאן אנחנו רצים?

ההתאספות לשם מגננה אינה בבניין או באדם, אלא באדון ישוע המשיח – באלוהים.

שם, לרגלי האדון, אנו מוגנים ובטוחים גם אם יפגעו בגופנו; רק שם אנו מפארים את שמו; שם נפגוש את שאר אחינו ואחיותינו האמיתיים; שם נמצא מבצרינו ושם הוא ילחם לנו.

 

המלאכה רבה

נחמיה אמר לעובדים כי "המלאכה רבה". כוונתו היתה, שעל העובדים לאמץ את כל ההנחיות ואמצעי הביטחון כדי לשמור על שלומם. רק אז יהיו יעילים בקידום העבודה.

מילותיו נכונות גם לגבי שירותנו היום עבור האדון:

המלאכה רבה! לא כל הנוכחים בבית אלוהים נושעים, לא כל בני משפחתנו נושעים ולא כל עם ישראל שמע את הבשורה. העולם מלא באנשים המחכים לשמוע את בשורת הישועה.

לאור זאת, הבה נעמוד עירניים אל מול התקפות השטן המאיים תמיד להרוס את שלומנו האישי ואת האחדות בין איברי הקהילה.

 

מכיוון שטיב מלאכתנו תלוי ברמת טוהרנו, הרי שכולנו נקראים להיכנע לפני רגלי האדון, לסלוח איש לרעהו ולקבל את סמכות הכתובים בכל תחום בחיינו.

 

 

סיכום:

 

לאורך כל ספר נחמיה ניתן לראות הקבלה ברורה בין שיקום חומות ירושלים ובנייניה לבין בניית גוף המשיח:

 

א.    בגלל גודל שטח העבודה, חלק מהעובדים היו מנותקים מן השאר, ולכן היו חשופים יותר לתקיפה מצד האויב.

        נחמיה קבע כי ברגע שישמעו את קול השופר, כל העובדים יתאספו למקום מוסכם כדי להתגונן מפני התוקפים. אף־על־פי שנחמיה צייד את השומרים בנשק והעלה את רמת ביטחונם, הוא שוב הזכיר להם כי ביטחונם אינו תלוי בטיב השומרים והנשק, אלא באלוהים בכבודו ובעצמו.

 

ב.    על המאמינים בישוע ללמוד לקחים מנחמיה:

●     הריחוק בין המאמינים בישוע, הנובע מאי הסכמה, חטא או כל סיבה אחרת, מחליש את הקהילה.

●     הריחוק מהקהילה מעמיד את האיבר הבודד כחוליה חלשה שקל יותר לתקוף אותה.

 

ג.     תקיעת השופר התריעה על סכנה וקראה לכולם להגיע למקום מבטחים.

        קריאת האזהרה בקהילה היא ההוראה והאזהרה מפני מורי שקר והתקפות רוחניות.

        מי שמטה אוזן להוראת זקני הקהילה ולשאר איבריה הנאמנים, מודע לסכנה וידע להתגונן.

        מי שמתרחק או אוטם את אוזניו, לא ידע על אודות הסכנה והוא חשוף לה יותר.

 

ד.     מקום המבטח של המאמין אינו בבניין או בחיק אנשים, אלא לרגלי האדון ישוע המשיח.

        כאשר אנו בוטחים בהוראת האדון ומקיימים את רצונו, אנו נמצאים לרגליו. שם אנו מפארים אותו, ושם אנו זוכים למרב החסדים.