ספר חבקוק – שיעור מס' 4

Print Friendly

ספר חבקוק

פרק א, פסוק 12 עד פרק ב, פסוק 1

12 הֲלוֹא אַתָּה מִקֶּדֶם, יהוה אֱלֹהַי קְדֹשִׁי לֹא נָמוּת; יהוה לְמִשְׁפָּט שַׂמְתּוֹ, וְצוּר לְהוֹכִיחַ יְסַדְתּוֹ׃ 13 טְהוֹר עֵינַיִם מֵרְאוֹת רָע, וְהַבִּיט אֶל־עָמָל לֹא תוּכָל; לָמָּה תַבִּיט בּוֹגְדִים, תַּחֲרִישׁ בְּבַלַּע רָשָׁע צַדִּיק מִמֶּנּוּ׃ 14 וַתַּעֲשֶׂה אָדָם כִּדְגֵי הַיָּם; כְּרֶמֶשׂ לֹא־מֹשֵׁל בּוֹ׃ 15 כֻּלֹּה בְּחַכָּה הֵעֲלָה, יְגֹרֵהוּ בְחֶרְמוֹ, וְיַאַסְפֵהוּ בְּמִכְמַרְתּוֹ; עַל־כֵּן יִשְׂמַח וְיָגִיל׃ 16 עַל־כֵּן יְזַבֵּחַ לְחֶרְמוֹ, וִיקַטֵּר לְמִכְמַרְתּוֹ; כִּי בָהֵמָּה שָׁמֵן חֶלְקוֹ, וּמַאֲכָלוֹ בְּרִאָה׃ 17 הַעַל כֵּן יָרִיק חֶרְמוֹ; וְתָמִיד לַהֲרֹג גּוֹיִם לֹא יַחְמוֹל׃

1 עַל־מִשְׁמַרְתִּי אֶעֱמֹדָה, וְאֶתְיַצְּבָה עַל־מָצוֹר; וַאֲצַפֶּה, לִרְאוֹת מַה־יְדַבֶּר־בִּי, וּמָה אָשִׁיב עַל־תּוֹכַחְתִּי׃

הציפייה לתשובת אלהים

תחושתו של חבקוק לנוכח תשובת אלהים בזעקו למשפט ביהודה היתה חייבת להיות תדהמה. הוא לבטח היה המום כאשר חשב על ההתגלות הבלתי-צפויה מאלהים. הוא אולי חשב, איך יכול אלהים קדוש לסבול את חטא הכשדים (הבבלים), ועוד להשתמש בהם כדי להביא משפט על יהודה? למרות חטאיה, יהודה היתה פחות חוטאת מן הכשדים. היתה זו תעלומה עבור חבקוק, כי ההתגלות לא התאימה לאופיו של אלהים.

האם הוא לא הבין כיאות את המסר אודות הדרך בה תענש יהודה? לא! חבקוק קיבל את המסר הנכון. אלהים ישתמש בכשדים, עם חוטא ואכזרי כדי להעניש את יהודה.

איך הגיב חבקוק למסר מאלהים?

 הוא חוזר ושואל, איך יכול אלהים קדוש להשתמש בעם חוטא כדי להוציא לאור את צדקתו?

מבוכה על הצלחת הרשעים

חיפושו של חבקוק אחר תשובה לשאלתו החל מנקודת מבט של אמונה. הוא מנסה להבין את יחסו של אלהים ליהודה על-ידי בחינה מחדש של ארבע אמיתות ידועות אודות טבעו ואופיו של אלהים.

  1. 1.                    אלהים הוא נצחי: "הֲלוֹא אַתָּה מִקֶּדֶם" (פס' 12). אלהים הוא נצחי, הוא קיים מחוץ למסגרת הזמן, אין לו התחלה או סוף, כי הזמן החל רק ברגע הבריאה (יוחנן   א 3) ויש לו משמעות רק ביחס לרגע זה. התנ"ך מעיד על נצחיותו של אלהים. אברהם קורא לו "אל עולם" (בראשית כא 33). משה אמר "וּמֵעוֹלָם עַד־עוֹלָם, אַתָּה אֵל" (תהלים צ 2). ישעיה מגלה כי אלהים "רָם וְנִשָּׂא, שֹׁכֵן עַד" (ישעיה נז 15). אלהים, בהיותו אלהים, היה קיים תמיד. מכיוון שאלהים נצחי וקיים מחוץ לזמן, העבר, ההווה והעתיד הינם היינו-הך – הם כולם  עכשיו עבורו. לכן הוא יודע היטב את אופי הכשדים ופועלם כנגד יהודה.
  2. 2.                     הנביא ידע כי אלהים קדוש (פס' 12). קדושה היא ריחוק מוחלט מכל רוע מוסרי. זהו המאפיין הראשון במעלה בטבע האלהי. ישראל ידעה היטב את קדושתו של אלהים, כי הוא גילה אותה בתורה, הכהונה, חוקי הטוהר, עבודת האלהים בהיכל, מערכת הקורבנות והחגים.
  3. 3.                     כיוון שאלהים הוא קדוש, הוא "טְהוֹר עֵינַיִם מֵרְאוֹת רָע, וְהַבִּיט אֶל־עָמָל לֹא תוּכָל" (פס' 13). חבקוק מסיק כי לא ניתן להאשים את אלהים בכל מעורבות במעשה חטא.
  4. 4.                     חבקוק קורא לאלהים "צור" (פס' 12), שמשמעותו סלע. שם זה מתייחס לכך שאלהים לא משתנה. משה מתאר את אלהים במילים "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ, כִּי כָל־דְּרָכָיו מִשְׁפָּט; אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל, צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דברים לב 4). משה מתייחס לאלהים כ"צור" חמש פעמים בספר דברים (לב 4, 15, 18, 30, 31). המילה צור מתייחסת לאלהים כיסוד בטוח, מחסה יציב ממנו יכלו בני ישראל לקבל עזרה  והגנה מסערות העולם בעוד הם נחים בצלו. המשיח התייחס לאלהים כצור מבטחים עליו צריכים כל בני האדם לבנות את חייהם (מתי ז 24-27). שאול השליח מתאר את המשיח כ"צור רוחני" (ראשונה לקורינתים י 4) שהגן על בני ישראל במשך 40 שנות נדודיהם במדבר.

חבקוק גם הבין שאלהים "למשפט שמתו [את הכשדים] וצור להוכיח [את עמו] יסדתו" (פס' 12). ביודעו כל זאת זועק הנביא, "לא נמות" (פס' 12). חבקוק ידע שאלהים בחר בישראל "להיות לו לעם סגולה" (דברים ז 6), עם עמו כרת ברית נצחית ובלא תנאי, אותה חתם בדם.

אחרי שבחן מחדש את אמונתו השלמה באופיו הנפלא של אלהים ותוכניתו עבור ישראל, חבקוק עדיין מתחבט בשאלה שאינה מרפה ממנו, איך יכול אלהים קדוש להשתמש בעם חוטא כדי להוציא לאור את צדקתו?

אלהים "טְהוֹר עֵינַיִם מֵרְאוֹת רָע, וְהַבִּיט אֶל־עָמָל לֹא תוּכָל" (פס' 13). חבקוק אינו אומר שאלהים לא יכול לראות חטא, כי "אֵין שׁוּם נִבְרָא נִסְתָּר מֵעֵינָיו; הַכֹּל חָשׂוּף וְגָלוּי לְעֵינֵי מִי שֶׁלְּפָנָיו עָלֵינוּ לָתֵת דִּין וְחֶשְׁבּוֹן" (אל העברים ד 13). אך אלהים לא יכול לסבול או להסכים עם מעשי הרשעים, כי טבעו הקדוש דוחה אותם – רשע הוא ההפך מקדושה.

מכיוון שאלהים הוא קדוש ושונא חטא, יש לחבקוק שתי שאלות הדורשות מענה:

 1. " לָמָּה תַבִּיט בּוֹגְדִים"? (פס' 13). הנביא תוהה מדוע אלהים בוחר לתת לעם נוראי ועובד אלילים כמו הכשדים כבוד ועושר. איך הוא יכול להשתמש בעם כזה לכל מטרה שהיא, מה גם כדי להעניש את יהודה?

2.  " לָמָּהתַּחֲרִישׁ בְּבַלַּע רָשָׁע צַדִּיק מִמֶּנּו"? (פס' 13). הנביא לא יכול היה להבין איך אלהים קדוש יכול להחריש, ולהימנע מלהפגין את צדקתו נגד הכשדים הרשעים, כי למרות שיהודה חוטאת, צדקתה גדולה משל הכשדים.

מבחינה הומניסטית יתכן והנחתו של חבקוק נכונה. צדקת יהודה אכן גדולה יותר. אך אין זה נכון להגיד שצדקת יהודה גדולה מצדקת הכשדים, כי אין צדיק בעיני אלהים. חבקוק היה צריך לאמר, העם שחטא פחות לפני אלהים.

אלהים לא מייסר את יהודה על בסיס מי חוטא יותר ומי פחות – בבל או יהודה. המשפט בא מפני שיהודה סרבה לחזור בה מחטאותיה אחרי שנים של אזהרות. אלהים מחריש (שותק) לנוכח שאלות הנביא.

אלהים לא תמיד עונה לשאלות הרבות שיש לצדיקים בזמן או בצורה שהם היו רוצים. כל מאמין עובר תקופות בהן תשובת אלהים מבוששת לבוא או בהן הוא לא מקבל כלל תשובות לשאלותיו. יתכן וזוג שלא יכולים להוליד ילדים שואלים מדוע? ותשובה אין. יתכן וזוג שאיבד את ילדם שואל מדוע? ותשובה אין. נכה שנפגע בתאונה נוראה יכול לקרוא מדוע? וסיבה אין. במקרה של חבקוק התשובה בוא תבוא, אך לא ברגע זה.

הרשעים מצליחים

חבקוק עדין נדהם מדרכי אלהים, והוא ממשיך ושואל מה קורה ליהודה. הוא שואל האם יהודה אינה "כִּדְגֵי הַיָּם; כְּרֶמֶשׂ לֹא־מֹשֵׁל בּוֹ" (פס' 14). דגים ורמשים (זוחלים) הם חלשים ואינם מסוגלים להתנגד לכוחם של המים או הרוח הדוחפים אותם לסופם. אפילו אם היו רוצים להשיב מלחמה שערה, אין להם את היכולת הפיזית או הנפשית לבקש עזרה. בלא היכולת להתנגד לסביבתם הם נתונים לחסדי גורלם. אין להם גם מנהיג שיכול לתת להם חוכמה, הדרכה, או הגנה מפני הטורף האורב להם. זהו גורלה של יהודה – או כל עם אחר – כאשר אלהים מסיר את השגחתו מהם.

הכשדים היו טורף מטיל אימה, ש"כֻּלֹּה בְּחַכָּה הֵעֲלָה וְיַאַסְפֵהוּ בְּמִכְמַרְתּוֹ" (פס' 15). חזון דומה ניתן לירמיה. אלהים אומר שאחרי שישלח דייגים לדוג את בני יהודה הוא ישלח ציידים רבים שיחפשו את הניצולים בהרים, הגבעות והנקיקים (ירמיה טז 16). אף אחד לא ינצל מן השבי. כך היה כאשר הרומאים הביסו את ישראל בשנת 70 לספירה. הם לא הותירו כל מתנגדים.

חבקוק זעק בדאגה: אלהים, איך אתה מאפשר לעמך לעלות כמו יצורים חסרי-משמעות ברשתם של הכשדים האכזריים? הוא לא קיבל תשובה לשאלה זו.

עמים צריכים ללמוד מניסיונה של יהודה. ראשית, אל להם להתגאות בכוחם, כי כל עושרם וכוחם באים מאלהים. אלהים יכול להפילם ברגע, וללא אזהרה מראש, אם כך יחפוץ. שנית, אל להם להסתמך על חכמתם הסופית, כי הם נתונים לחסדי אלהים שיכול לשטפם כמו דגים או רמשים. שלישית, כל דבר נתפס ברשת המשפט. הצדיקים נלכדים יחד עם הרשעים.

קידום הרשעים

חבקוק גם מתפלא על קידומם של הכשדים, כי "עַל־כֵּן יְזַבֵּחַ לְחֶרְמוֹ, וִיקַטֵּר לְמִכְמַרְתּוֹ" (פס' 16). במקום להשתחוות לאלהים כל-יכול שנתן להם ניצחון על העמים, הם השתחוו לכוח נשקם והפכו עצמם לאלים (ראה פס' 11). איך יכול אלהים לתמוך בעם שסירב לתת לו את הכבוד עקב ניצחונותיהם?

חבקוק שאל, "הַעַל כֵּן יָרִיק חֶרְמוֹ; וְתָמִיד לַהֲרֹג גּוֹיִם לֹא יַחְמוֹל" (פס' 17). הם דגו עם אחר עם (אשור, מצרים, וכו'), ועתה היו על סף ניצחון על יהודה. האם לא ניתן לעצור בעדם? האם אלהים יאפשר להם לרוקן את רשתם רק כדי שיוכלו למלא אותה שוב בשלל עמים כבושים? האם אלהים יאפשר להם לשמוח ולגיל (פס' 15) ברעתם בלי סוף? האם אלהים יעמוד מנגד כאשר הם מרימים כף קפוצה כנגד כל?

דוגמה מודרנית למצב זה היא מנהיגי ברית-המועצות לשעבר, שהיו אתאיסטים מוצהרים ועבדו את עוצמת המדינה. הם עברו כרוח סערה בעולם וקידמו מהפכות, בניסיון לקבל דריסת רגל במדינות העולם השלישי, ולבסוף לשלוט בהן. הם דגו מדינה אחר מדינה ונתנו כבוד על ניצחונותיהם  לאלוהיהם, הקומוניזם.

משמרת הנביא

למרות שחבקוק ידע כי הוא נמהר בשאלותיו לאלהים, הוא יחכה ויצפה, בביטחון שהתשובות יגיעו בבוא העת. כעבד לפני אדונו, הנביא אומר, "עַל־מִשְׁמַרְתִּי אֶעֱמֹדָה, וְאֶתְיַצְּבָה עַל־מָצוֹר; וַאֲצַפֶּה, לִרְאוֹת מַה־יְדַבֶּר־בִּי, וּמָה אָשִׁיב עַל־תּוֹכַחְתִּי" (ב 1).

חבקוק לא איבד את סבלנותו, ולא דרש לדעת מדוע אלהים פועל כפי שהוא פועל. הוא גם לא התריס כנגד אלהים ולא טען כי אין צדק בדרך שבה בחר לטפל ביהודה. הוא אף לא איבד אמונה באלהים שישתמש ברשעים כדי לייסר את עמו. אדרבא, חבקוק שם עצמו על המשמר (לא פיזית, כי אם נפשית), וציפה לראות (לא לשמוע) את תשובת אלהים.

הנביא לא חשש שאלהים יכעס על שאלותיו כפי שסבורים מספר מפרשים. המילים "מָה אָשִׁיב עַל־תּוֹכַחְתִּי" מתיחסות לתשובת אלהים. הוא אומר כי כאשר אלהים יענה, תשובתו תהיה תוכחה. בעוד חבקוק עומד על המשמר, הוא הוגה בתגובתו לנוכח תשובת אלהים.

חבקוק ידע שאלהים נאמן. הוא לא ישכח, יכשל, יהסס או יחזור בו מדברו. הוא ידע ש"לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב" (במדבר כג 19). הוא ידע שאלהים חיב לייסר את יהודה, אך הוא לא יסיר מהם את חסדו. נאמנותו להם לא תגמר לעולם (תהלים פט 33-34). לכן הוא יחכה ויצפה לראות את תשובת אלהים.

השומר צריך עיניים חדות כנץ כדי שיוכל להבחין מיד בסכנה. הוא צריך עצבי ברזל לעמוד על משמרתו ללא הרף, פן יבוא האויב. הוא חייב להיות ערני, כי שינה בזמן השמירה יכולה להביא אסון על עמו. תפקיד השומר הוא מכובד, כי בטחון העם בידיו. מעל לכל, על השומר להיות נאמן לתפקידו. חוסר נאמנות היא בלתי-נסלחת, ותוצאותיה מוות לו ולעמו.

חבקוק היה שומר כזה – חד-עיניים לראות את הסכנה המתקרבת. היו לו עצבי-ברזל והנכונות לעמוד נכון להגנת עמו, בעודו שואל מדוע אלהים מאפשר לעם חוטא כל כך להשמיד את יהודה. הוא לא ישן. הוא היה ערני ומוכן לקבל את תשובת אלהים לשאלותיו. חבקוק ידע שעל השומר להיות נאמן למשמרתו וצייתן לדבר אלהים, בין אם הוא משיב ובין אם לאו.

מאמינים תוהים לעיתים מדוע אלהים מאפשר לדברים מסוימים לקרות בחייהם. הם זועקים בתפילה, אך מגלים שאלהים מחריש.

אוסוולד צ'יימברס כתב, "שתיקתו של אלהים היא תשובתו…שתיקתו היא סימן לכך שהוא מביא אותך להבנה נפלאה אודותיו…אלהים בוטח בך בצורה האינטימית ביותר, בשתיקה מוחלטת, לא של יאוש, אלא של עונג, מפני שהוא יודע שאתה מוכן להתגלות גדולה יותר."

במקרה של חבקוק, זוהי התגלות גדולה יותר של אלהים ותכניתו עבור יהודה, אך עליו לחכות ולצפות לה בסבלנות. זה נכון גם בחיי מאמינים כיום.

צ'יימברס ממשיך ואומר, "הדבר הנפלא בשתיקתו של אלהים…שלוותו נכנסת בך ואתה נהיה בטוח לחלוטין – 'אני יודע שאלהים שמע אותי'."

פעמים רבות מאמינים לא מבינים מה אלהים עושה בחייהם, אך יש להם את הביטחון שלמרות שהוא מחריש, הוא בשליטה מלאה. הלוואי שדברי האדון לשמעון פטרוס  – "מַה שֶּׁאֲנִי עוֹשֶׂה אֵינְךָ יוֹדֵעַ כָּעֵת, אֲבָל אַחֲרֵי כֵן תָּבִין" (יוחנן יג 7) – יחזקו אותנו באותם זמנים בהם אלהים מחריש.