ספר חבקוק – שיעור מס' 5

Print Friendly

ספר חבקוק

פרק ב, פסוקים 2-4

2 וַיַּעֲנֵנִי יהוה וַיֹּאמֶר: כְּתוֹב חָזוֹן וּבָאֵר עַל־הַלֻּחוֹת, לְמַעַן יָרוּץ קוֹרֵא בוֹ. 3 כִּי עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד, וְיָפֵחַ לַקֵּץ וְלֹא יְכַזֵּב; אִם־יִתְמַהְמָהּ – חַכֵּה־לוֹ, כִּי־בֹא יָבֹא, לֹא יְאַחֵר.  4 הִנֵּה עֻפְּלָה, לֹא־יָשְׁרָה נַפְשׁוֹ בּוֹ; וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה.

צדיק באמונתו יחיה

לדברי אדם מבין ענין, "הסבלנות היא מעלה, השיגנה אם תוכל, לעתים רחוקות תמצאנה באשה, ולעולם לא בגבר." אמנם לא כולם יסכימו עם זאת – בעיקר עם הקביעה שנשים סבלניות לעתים רחוקות וגברים אף פעם. ובכל זאת, החברה המודרנית לוקה בחוסר סבלנות.

חוסר סבלנותם של אנשים מתגלה במסעדת אוכל-מהיר, בתור איטי בבנק, או בנסיעה מאחורי משאית איטית ברחוב דו-סטרי.

רבים הם גם חסרי סבלנות רוחנית. משיחיים רוצים תשובות מיידיות לתפילה, ישועה מיידית לאדם אהוב, ריפוי מיידי של מחלה סופנית, או גילוי מיידי של רצון אלהים לחייהם. מי לא חשב אי-פעם:"אלהים, תן לי סבלנות, אבל תזדרז בבקשה!".

חבקוק לא נהג כך. למרות שהוא ציפה לתשובות לתהיותיו אודות פועל אלהים ביהודה, הוא היה סבלני, כי הוא אומר, "אֶעֱמֹדָה, וְאֶתְיַצְּבָה …ואצפה לראות מה ידבר בי.." (פס' 1). הנביא חיכה כי ידע שאלהים יענה לו בבוא העת, אך הוא לא חיכה באדישות. הוא חיכה בכיליון עיניים להתגלות תשובת אלהים.

התגלות לנביא

אלהים גמל לחבקוק על סבלנותו בהתגלות: " וַיַּעֲנֵנִי יהוה וַיֹּאמֶר: כְּתוֹב חָזוֹן…"  (פס' 2). התשובה נגלתה לעיני הנביא בכתב. משמעות המילה חזון היא התגלות על-טבעית נראית לעין בזמן שהאדם ער.

על חבקוק היה לרשום את חזונו באותיות גדולות על לוח חימר כדי שכל אחד יוכל להבין אותו. המילים "למען ירוץ קורא בו" (פס' 2) לא אומרות כי יש לתלות את המסר במקום ציבורי כדי שהאנשים הרצים בסביבה יוכלו לקרוא אותו בקלות. אם כך היה, היה חבקוק כותב, "לְמַעַן יָרוּץ קוֹרֵא בוֹ". הרעיון כאן הוא שהקורא ירוץ לגלות את הבשורות השמחות והברורות, לאחרים – הבשורה שבבוא העת אלהים ישמיד את אויבי יהודה ויושיע אותם מעול הגויים.

רשימות הנביא

על הנביא לכתוב את החזון משתי סיבות: כדי שאחרים יוכלו לקרוא אותו, וכדי לשמר את תוכנו, כי התגשמות החזון תקרה בעתיד – "כִּי עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד" (פס' 3).

הביטוי חזון למועד מתייחס לצו אלהים, תקופה מסוימת בתוכניתו. במועד מסוים חטאת יהודה תגיע לשיאה (ב 5-13, 15-19). במועד מסויים בבל תחרב על-ידי אימפרית פרס ומדי (דניאל ה 25-31). זה קרה ב-13 באוקטובר, 539 לפנה"ס, כאשר המדים והפרסים היטו את זרימת הנהר פרת (שעבר מתחת לחומות העיר) ונכנסו לעיר בתוך אפיק הנהר היבש לפני שהבבלים הבינו מה קורה. עוד חזון למועד שנקבע לנפילת ממלכת הגויים בביאתו השנייה של המשיח  (התגלות יז 1 – כ 3). ברור כי חזון זה מתגשם בביאת המשיח, כפי שנראה באל-העברים י 37. כותב אל-העברים מתייחס (בהשראת רוח הקודש) למשיח "הבא" (אל-העברים י 37) במקום לחזון "הבא" (פס' 3). וכך, "עוֹד מְעַט קָט וְהַבָּא יָבוֹא, וְלֹא יְאַחֵר" (אל-העברים י 37). המשיח יחריב את ממלכת השטן בעולם. הבבלים הם רק סמל לממלכה זו בימיו של חבקוק. בזמן צרת יעקב תשוב בבל להיות סמל לדתות רשע ומערכות פוליטיות מושחתות, כמו בבל העתיקה. המערכת הפוליטית תחריב את המערכת הדתית, והיא עצמה תושמד על-ידי המשיח בבואו בגבורה.

אל לאלה הקוראים את החזון להתייאש כי הוא לא יתגשם בימיהם: "וְיָפֵחַ לַקֵּץ" (פס' 3). משמעות המילה יפח היא לנשום, לנשוף או למהר. האמת בחזון מצטיירת כדבר אלהים החי והפועל. החזון ממהר לקראת התגשמותו, ולכל אורך הדרך מוציא לפועל את אשר אלהים יעד לו.

על הקוראים את דבר החזון להבין שהוא לא ישקר – "וְלֹא יְכַזֵּב" (פס' 3). כאשר אלהים נותן חזון, הוא אמת ויתגשם בבוא העת. אמיתותו של אלהים מוכחת במאות נבואות שכבר התגשמו.

אל לקוראים את החזון להתאכזב מכך שהוא מתמהמה: "אִם־יִתְמַהְמָהּ – חַכֵּה־לוֹ, כִּי־בֹא יָבֹא, לֹא יְאַחֵר" (פס' 3). בעיניים אנושיות נראה לעיתים שישועתו המובטחת של אלהים מתעכבת, אך השגחתו ותוכניתו תמיד מתקדמות לקראת התגשמות. לא ניתן לזרז אותן, והן לא מתמהמהות, אלא נעות לקראת מועד הגשמתן. תמיד נראה לנו שהזמן זז לאט. אך במבט לאחור נראה כאילו השנים חלפו ביעף.

"אֵין יהוה מְאַחֵר בַּדָּבָר אֲשֶׁר הִבְטִיחַ, כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ הַחוֹשְׁבִים זֹאת לְאִחוּר" (השניה לפטרוס ג 9). לאנשים רבים נראה שעבר נצח מאז שניתנה ההבטחה שהמשיח יחזור, לפני כמעט 2,000 שנה. אך יש לזכור כי אלהים רואה את הזמן שונה מאתנו. אנחנו משווים זמן לזמן, בעוד אלהים רואה את הזמן לאור הנצח. "יוֹם אֶחָד כְּאֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֵי יהוה, וְאֶלֶף שָׁנִים כְּיוֹם אֶחָד" (השניה לפטרוס ג 8).

בפסוק 3 יש דוגמה טובה להליכתנו עם האדון:

ראשית, קיימת פעולת אלהים בחיי המאמינים. לכל דבר בחיים יש מועד. שלמה המלך אמר, "לַכֹּל זְמָן; וְעֵת לְכָל־חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם" (קהלת ג 1, פס' 2-11). אלהים הבטיח כי למועד יהיה לשרה הבן המובטח (בראשית יח 14). אלהים נתן את רבקה להיות ליצחק לאשה במועד (בראשית כד 14). אלהים הביא מגפה על מצרים במועד (שמות ט 5). איוב האמין שאלהים קבע את זמן ניסיונו וניצחונו כאשר כתב,  "כִּי יַשְׁלִים חֻקִּי" (איוב כג 14). איוב גם אמר, "הֲלֹא־צָבָא לֶאֱנוֹשׁ עַל־ (עֲלֵי־) אָרֶץ" (איוב ז 1). שלמה חזר על אותו רעיון כאשר כתב שיש "עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת" (קהלת ג 2). לא רק שיש מועדים בחיים, יש גם מועד עתיד לבוא: "וּכְשֵׁם שֶׁנִּגְזַר עַל בְּנֵי אָדָם לָמוּת פַּעַם אַחַת וְאַחֲרֵי כֵן הַמִּשְׁפָּט" (אל העברים ט 27). מאמינים נולדים, חיים ועוזבים את העולם על-פי לוח הזמנים של אלהים.

שנית, מאמינים יכולים להסתמך על דבר אלהים להדרכה במסעם בעולם הזה, כי הוא "וְלֹא יְכַזֵּב" (פס' 3). דוד גילה משהו כמעט בלתי-נתפס בנוגע לדבר אלהים: "כִּי־הִגְדַּלְתָּ עַל־כָּל־שִׁמְךָ, אִמְרָתֶךָ" (תהלים קלח 2). שמותיו של אלהים מתארים את שלמותו, קיומו, תכונותיו, חכמתו, כוחו ונצחיותו הבלתי-משתנה. ובכל זאת הוא גידל את דברו על שמו! האמת היא שמאמינים יכולים לסמוך על דברו יותר מאשר על מעשי ידיו. ישוע אמר, "אָמֵן. אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, עַד אֲשֶׁר יַעַבְרוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ אַף יוֹד אַחַת אוֹ תָּג אֶחָד לֹא יַעַבְרוּ מִן הַתּוֹרָה בְּטֶרֶם יִתְקַיֵּם הַכֹּל" (מתי ה 18). על המאמינים להתעודד בכתובים.

שלישית, מאמינים צריכים לחכות למועד שקבע אלהים בכל דבר שהם רוצים בחייהם. למרבה הצער אין הרבה משיחיים שחיים לאור מילים אלה.

שלא כמו חבקוק, מאמינים רבים הם חסרי-סבלנות, ואינם מוכנים להשקיע זמן בלחכות לפני אלוהים, ולדרוש את פניו כדי לקבל תשובות לשאלות המדוע בחייהם. רבים ממשרתי אלהים ציפו להתגלות תוכניתו של אלהים עבורם. אברהם חיכה 25 שנים לבן המובטח. יוסף נמכר לעבדות וחיכה שנים רבות עד שהבין למה זה קרה, ומאוחר יותר אמר, "כִּי לְמִחְיָה, שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם" (בראשית מה 5). משה בילה במדבר מדין 40 שנה לפני שאלוהים גילה לו את רצונו. המשיח בילה 30 שנה בכפר הנידח נצרת עד שהגיע המועד לשירותו.

ד"ר ו. ריימונד אדמן היטיב לומר: "התמהמהות אף פעם לא מסכלת את תוכניתו של אלהים, היא רק ממרקת את כלי השרת שלו…התמהמהות לא שוכחת את עבד אלהים או מכשילה את אמונתו; אדרבא, היא מחזקת את רוחם ומוכיחה את צדקת שמו…התמהמהות שמלמדת ומכינה חוסכת זמן, לא מבזבזת אותו."

עיקרון צודק

אלהים עונה לשאלות חבקוק על-ידי הצגת עיקרון צודק. הוא הראה לנביא שיש שני סוגים של אנשים בעולם. קודם כל, יש חוטאים: "הִנֵּה עֻפְּלָה, לֹא־יָשְׁרָה נַפְשׁוֹ בּוֹ" (פס' 4). פסוק זה מתייחס לכשדים הרשעים, שהם סמל לכל האנושות. אנשים הנשלטים על-ידי גאווה מתמרדים כנגד אלהים ומונעים מעצמם ישועה.

נבוכדנאצר המלך היה התגלמות הגאווה עד שאלהים השפיל אותו. מלכותו נלקחה ממנו והוא התהלך פרא וחי כמו חיה שבע שנים, עד שהכיר שלאלהים השלטון על מלכים וממלכות. נבוכדנאצר הבין ש"בידו [של אלהים] להשפיל גאים" (דניאל ד 34).

מנגד להם יש אנשים נושעים, אותם מייצגים בני יהודה המאמינים: "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה" (פס' 4). צדיקים מודים במצבם החוטא, משפילים עצמם לפני אלהים בתשובה, ולאחר שקיבלו סליחת חטאים הם מוכרזים כצדיקים. חבקוק לא מדגיש הצדקה באמונה, כפי שמשמש פסוק זה בברית החדשה, מכיוון שבהקשר זה מדובר בצדיק שכבר הוצדק.

משמעות המילה אמונה בעברית היא נאמנות. אמונה מצדיקה מתבטאת בחיים נאמנים לאלהים. נאמר על אברהם "וְהֶאֱמִן בַּיהוה; וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה" (בראשית    טו 6). כאשר אברהם שם את מבטחו באלהים,  אלהים נתן לו את צדקתו והחשיב אותו לצדיק.

כאן נמצאת התשובה לתהייתו של חבקוק. גאווה בחטא מובילה למוות, בעוד שאמונה באלהים מביאה לצדקה ונותנת חיים. בני יהודה שהאמינו באלהים ידעו שהוא נאמן להביא גאולה בעתיד. אך הכשדים הגאים, למרות שפרחו לזמן קצר, נשאו בחובם את זרע חטא הגאווה שהביא עליהם את סופם.

פסוק זה אינו רק הנושא של ספר חבקוק, הוא גם נושא מרכזי בשלוש אגרות בברית החדשה: אל-הרומים, אל-הגלטים, ואל-העברים:

  • באל-הרומים א 17 הדגש הוא על "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה" רק אנשים צדיקים יכולים לחיות באמונה. כאשר חוטאים מאמינים שדמו המטהר של ישוע המשיח נשפך לכפרת חטאיהם, אלהים מצהיר עליהם כעל נצדקים וכך גם מתייחס אליהם. חטאיהם נסלחו, ולא ניתן עוד להרשיע אותם (אל-הרומים ח 1, 31-34). המילה הצדקה וצדקה קשורות זו בזו. להצדיק מישהו משמעו להכריז כי הוא צדיק בעיני אלהים. צדקתו של המשיח מיוחסת לצדיקים. כך יכולים אנשים נצדקים (צדיקים) לחיות באמונה. אמונתם (בטחונם באלהים) שומרת אותם בעת צרה.
  • באל-הגלטים ג 11, הדגש הוא על "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה". שאול מצטט פסוק זה כנגד טענות המייהדים, שלימדו כי אנשים נצדקים באמונה, אך צריכים לשמור את התורה בחיי היום-יום כדי לשמור על ישועתם. שאול טען שלא כן הוא. אלה הנצדקים באמונה גם חיים לפי אותו עיקרון. איש לא יוכל להתקרב לאלהים במעשי התורה, מפני שהתורה רק מרשיעה. זה היה נכון גם כאשר ישראל חיו תחת התורה, כי אלהים אמר לחבקוק, "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה". צדיקים חיים באמונה ולא תוך שמירה על מצוות התורה.
  • באל-העברים י 38, הדגש הוא על "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה". בהקשר זה, רבים מן המשיחיים העברים, שנצדקו באמונת ישוע המשיח, חשבו לחזור ליהדות בגלל הרדיפות. כותב האגרת מנסה לעודד אותם לנוכח הניסיונות העומדים לבוא בהזכירו להם את אמונתם הראשונה בישוע כמשיח. הוא עודד אותם שלא לזנוח את בטחונם באדון, כי הוא יגמול להם בעתיד אם יתמידו באמונתם. היה עליהם להתמיד עד בואו הקרוב של האדון (אל-העברים י 35-37). אם יתכחשו לאמונתם במשיח ויחזרו ליהדות, יהיו לכופרים ויביאו על עצמם את חרון ה' לשארית ימיהם. הכותב מצטט את חבקוק ב 4 ומראה שהנצדק באמונה באמונתו יחיה (אל-העברים י 38). כותב האגרת אל-העברים נותן הסבר נוסף על חיי האמונה בפרק יא. בפרק זה הוא מתאר מהי אמונת אמת ונותן דוגמאות מחייהם של אנשים ונשים מן התנ"ך, שחיו חיי אמונה בתוך רדיפות קשות.

איש לא ידע טוב יותר מהדסון טיילור את משמעות הציפייה בסבלנות ואמונה עם תפילה למועד שקבע אלהים. ד"ר אדמן כתב,

הדסון טיילור עמד בניסיון המחסם את הנפש כמו פלדה. אחרי שש שנות שירות אינטנסיבי בסין הוא הפך נכה בגיל עשרים ותשע, ועבר עם משפחתו הקטנה למזרח לונדון. עניינים חיצוניים איבדו מחשיבותם, חברים שכחו אותו. הוא בילה חמש שנים ארוכות ונשכחות ברחובות העניים של לונדון, שם משפחת טיילור "הסתגרה לתפילה וסבלנות". על שנים אלה נכתב, "ללא אותן שנים נסתרות, הרצופות בגידול רוחני ובניסיון, איך יכלו החזון והתלהבות הנעורים להבכיר למנהיגות העתידית?" אמונה, נאמנות, מסירות, הקרבה עצמית, עבודה בלתי-פוסקת ותפילה סבלנית ומתמידה הפכו להיות חלקם וכוחם, אך יותר מכך, היה "תרגיל עמוק וארוך של נפש ההולכת בעקבות אלהים…ההתחזקות ההדרגתית של אדם שנקרא להתהלך באמונה ולא לפי מראה עיניים; הבטחון השלם של לב הדבק באלהים לבדו, המענג אותו כפי ששום דבר אחר לא יכול." ככל שעברו שנות האלמוניות, "תפילה היתה המוצא היחיד להקל את עולו הכבד של הלב". לאחר שהסתיימה תקופת החינוך, יוסד מיסיון סין המרכזית (China Inland Mission), תחילה כשורש קטנטן, אך נועד מאת אלהים למלא את סין כולה בפרי הבשורה.

ידיד מאמין, יש לאלהים מועד בו הוא יגלה מה הוא מיעד לך בכל מצב בחייך. אך כמו חבקוק, אתה חייב לומר באמונה:

"אֶעֱמֹדָה, וְאֶתְיַצְּבָה …ואצפה לראות מה ידבר בי.." (חבקוק ב 1).