ספר חבקוק – שיעור מס' 8

Print Friendly

ספר חבקוק

פרק ג, פסוקים 3-19

3 אֱלוֹהַ מִתֵּימָן יָבוֹא, וְקָדוֹשׁ מֵהַר־פָּארָן סֶלָה; כִּסָּה שָׁמַיִם הוֹדוֹ, וּתְהִלָּתוֹ מָלְאָה הָאָרֶץ׃ 4 וְנֹגַהּ כָּאוֹר תִּהְיֶה, קַרְנַיִם מִיָּדוֹ לוֹ; וְשָׁם חֶבְיוֹן עֻזֹּה׃ 5 לְפָנָיו יֵלֶךְ דָּבֶר; וְיֵצֵא רֶשֶׁף לְרַגְלָיו׃ 6 עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ, רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם, וַיִּתְפֹּצְצוּ הַרְרֵי־עַד, שַׁחוּ גִּבְעוֹת עוֹלָם; הֲלִיכוֹת עוֹלָם לוֹ׃ 7 תַּחַת אָוֶן, רָאִיתִי אָהֳלֵי כוּשָׁן; יִרְגְּזוּן יְרִיעוֹת אֶרֶץ מִדְיָן׃ 8 הֲבִנְהָרִים חָרָה יהוה, אִם בַּנְּהָרִים אַפֶּךָ, אִם־בַּיָּם עֶבְרָתֶךָ; כִּי תִרְכַּב עַל־סוּסֶיךָ, מַרְכְּבֹתֶיךָ יְשׁוּעָה׃ 9 עֶרְיָה תֵעוֹר קַשְׁתֶּךָ, שְׁבֻעוֹת מַטּוֹת אֹמֶר סֶלָה; נְהָרוֹת תְּבַקַּע־אָרֶץ׃ 10 רָאוּךָ יָחִילוּ הָרִים, זֶרֶם מַיִם עָבָר; נָתַן תְּהוֹם קוֹלוֹ, רוֹם יָדֵיהוּ נָשָׂא׃  11 שֶׁמֶשׁ יָרֵחַ עָמַד זְבֻלָה; לְאוֹר חִצֶּיךָ יְהַלֵּכוּ, לְנֹגַהּ בְּרַק חֲנִיתֶךָ׃ 12 בְּזַעַם תִּצְעַד־אָרֶץ; בְּאַף תָּדוּשׁ גּוֹיִם׃ 13 יָצָאתָ לְיֵשַׁע עַמֶּךָ, לְיֵשַׁע אֶת־מְשִׁיחֶךָ; מָחַצְתָּ רֹּאשׁ מִבֵּית רָשָׁע, עָרוֹת יְסוֹד עַד־צַוָּאר סֶלָה׃ 14 נָקַבְתָּ בְמַטָּיו רֹאשׁ פרזו (פְּרָזָיו), יִסְעֲרוּ לַהֲפִיצֵנִי; עֲלִיצֻתָם, כְּמוֹ־לֶאֱכֹל עָנִי בַּמִּסְתָּר׃ 15 דָּרַכְתָּ בַיָּם סוּסֶיךָ; חֹמֶר מַיִם רַבִּים׃ 16 שָׁמַעְתִּי וַתִּרְגַּז בִּטְנִי, לְקוֹל צָלֲלוּ שְׂפָתַי, יָבוֹא רָקָב בַּעֲצָמַי וְתַחְתַּי אֶרְגָּז; אֲשֶׁר אָנוּחַ לְיוֹם צָרָה, לַעֲלוֹת לְעַם יְגוּדֶנּוּ׃ 17 כִּי־תְאֵנָה לֹא־תִפְרָח, וְאֵין יְבוּל בַּגְּפָנִים, כִּחֵשׁ מַעֲשֵׂה־זַיִת, וּשְׁדֵמוֹת לֹא־עָשָׂה אֹכֶל; גָּזַר מִמִּכְלָה צֹאן, וְאֵין בָּקָר בָּרְפָתִים׃ 18 וַאֲנִי בַּיהוה אֶעְלוֹזָה; אָגִילָה בֵּאלֹהֵי יִשְׁעִי׃ 19 יְהוִה אֲדֹנָי חֵילִי, וַיָּשֶׂם רַגְלַי כָּאַיָּלוֹת, וְעַל בָּמוֹתַי יַדְרִכֵנִי; לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹתָי׃

הלל לאלהים הגואל

הזכרון הוא מתנה נפלאה מאלהים, אך הוא יכול להיות עול או ברכה. הוא היה עול כאשר חבקוק זכר את אי-הצדק ביהודה ואדישותו לכאורה של אלהים בנוגע לאי-צדק זה. הוא היה עול כאשר הנביא שמע שאלהים ישתמש בכשדים הרשעים לשפוט את יהודה. הוא היה עול כאשר הוא חיכה וציפה לתשובת אלהים לשאלתו: איך יכול אלהים קדוש להשתמש בעם חוטא כדי להגשים את תוכניתו הצודקת?

אך הזכרון הוא גם ברכה, ביחוד כאשר חבקוק הגה במה שלמד מהניסיון. היתה זו ברכה לדעת שאלהים ישמיד בבוא העת את הכשדים ויגאל את עמו. היתה זו ברכה לקבל את התגלות אלהים, "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה" היתה זו ברכה לזכור שאלהים שולט בכל, וכל מה שקורה לעמו קורה על-פי תוכניתו. היתה זו ברכה כאשר שמח בגאולת אלהים בעבר והבין שהיא צל של העתיד לבוא. הנביא חוגג את הגאולה העתידית בשיר הלל בו הוא מתאר את גאולת ישראל בעבר.

תאור גבורת אלהים – נסים בסיני

חבקוק מתאר את אלהים כ"קָדוֹשׁ" (פס' 3), שם המתאר את קדושתו המוחלטת, ומתאים לרוח הספר (ראה א 12-13).

גבורתו וכוחו התגלו בחוזקה לישראל כאשר יצאו ממצרים וקיבלו את התורה בהר סיני. חבקוק מזכיר זאת כאשר אמר,"אֱלוֹהַ מִתֵּימָן יָבוֹא, וְקָדוֹשׁ מֵהַר־פָּארָן" (פס' 3). תימן היא אדום, מזרחית לערבה, בין ים-המלח ומפרץ אילת. פארן הוא מדבר הררי מערבית לאדום, בחצי-האי סיני.

בנקודה זו חבקוק הכניס את המילה "סֶלָה" (פס' 3), פיסוק מוסיקלי שמשמעותו לא ידועה. היא משמשת בפרק זה (פס' 3, 9, 13) כאתנחתא לאפשר לקורא זמן להגות בגאולת העם בידי אלהים.

ראשית, הוד אלהים "כִּסָּה שָׁמַיִם" (פס' 3), וגרם לעם-ישראל להלל אותו. הוא יצא בכוח רב: "וְנֹגַהּ כָּאוֹר תִּהְיֶה, קַרְנַיִם מִיָּדוֹ לוֹ; וְשָׁם חֶבְיוֹן עֻזֹּה" (פס' 4). לא ניתן לתאר את הוד אלהים. המשפט "קַרְנַיִם מִיָּדוֹ לוֹ" (פס' 4) הוא אנתרופומורפיזם (תיאור אלהים בדמות אדם) האומר שכבוד אלהים קורן לכל עבר. למרות שכבוד אלהים כה גדול, הוא עדין מחביא את "עוזו" (פס' 4) מן האדם, כי אין אדם יכול לראות את אלהים ולחיות. כבוד אלהים כה נורא עד שהיה צריך להחביא את משה "בנקרת הצור" כאשר עבר על פניו (שמות לג 18-23) לבל ימות.

כבוד אלהים התגלה בהר-סיני " וּמַרְאֵה כְּבוֹד יהוה, כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר; לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כד 17). מפעם לפעם אלהים נותן הצצות על כבודו. כבודו מילא את המשכן (שמות מ' 34) ואת מקדש שלמה (מלכים א פרק ח 10-11); תלמידי ישוע ראו אותו כאשר המשיח השתנה לעיניהם (מתי יז 2); יוחנן ראה את האדון בכבודו באי פטמוס (התגלות א 13-16). כיום יכולים מאמינים לראות את כבוד אלהים בישוע המשיח, "וַאֲנַחְנוּ רָאִינוּ אֶת כְּבוֹדוֹ, כְּבוֹד בֵּן יָחִיד מִלִּפְנֵי אָבִיו, מָלֵא חֶסֶד וֶאֱמֶת" (יוחנן א 14). כאשר ישוב האדון לגאול את ישראל ולקומם את מלכותו,"כִּי תִּמָּלֵא הָאָרֶץ, לָדַעַת אֶת־כְּבוֹד יהוה; כַּמַּיִם יְכַסּוּ עַל־יָם" (ב 14).

שנית, עם-ישראל ראה את כבוד ה'. "לְפָנָיו יֵלֶךְ דָּבֶר; וְיֵצֵא רֶשֶׁף לְרַגְלָיו" (פס' 5). כאשר אלהים עבר בארץ כדי לגאול את ישראל ממצרים, הארץ מלאה דבר ומגפה. בני-ישראל ראו את כבוד אלהים כאשר התמרמרו במדבר. כוחו וכבודו של אלהים שהתגלו לישראל בעבר יתגלו שוב כאשר אלהים ישמיד את אויביהם (פס' 12) ויגאל אותם בעתיד (פס' 13).

רוגז על חטא

לא רק שאלהים מגלה לישראל את נפלאות כבודו וגבורתו, הוא גם שופך את זעמו על אויביהם. הוא מתואר כעומד למדוד את הארץ (פס' 6) כהכנה למשפט. אלהים מתואר כצועד כמו ענק על הארץ אותה הוא עומד להחריב. למראהו עמים ישמדו: "רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם" (פס' 6). ההרים והגבעות (פס' 6) המסמלים יציבות וקביעות יתפוררו למראהו למרות שהם עמדו מאז הבריאה. דבר לא יעמוד בפני אלהים – לא גויים ולא הטבע.

באלהים יש נצח. "הֲלִיכוֹת עוֹלָם לוֹ" (פס' 6). מה שעשה עבור ישראל בעבר הוא יוכל לעשות בעתיד. משפט אלהים על חטא לא משתנה.

שני עמים, כושן ומדיין (פס' 7) מהווים דוגמא ליראה שחשו גויים שעמדו כנגד ה' ועמו.

חבקוק עובר לפתע מדיבור על משפט אלהים בגויים לשאלות לגבי זעמו על הטבע: הֲבִנְהָרִים חָרָה יהוה…אִם־בַּיָּם עֶבְרָתֶךָ [ים סוף, שמות יד 21-22; הירדן, יהושע ג 16] כִּי תִרְכַּב עַל־סוּסֶיךָ  [כמו איש מלחמה], מַרְכְּבֹתֶיךָ יְשׁוּעָה [לגאול את ישראל ממצרים] " לא, אלהים לא כועס על הטבע, אך הטבע מושפע כאשר אלהים מביא ישועה לעמו.

כמו גיבור מלחמה, "עֶרְיָה תֵעוֹר קַשְׁתֶּךָ" (פס' 9) – כלומר, היא מוצאת מנדנה בהכנה לקרב – כך יגן אלהים על עמו "שְׁבֻעוֹת מַטּוֹת אֹמֶר" (פס' 9). אלהים יעמוד בברית ההבטחה לישראל. השבועות יתגשמו כי הן מבוססות על דברו. גם כאן מוסיף חבקוק "סֶלָה" (פס' 9), אתנחתא להגות בהבטחת אלהים.

הנביא מזכיר לקוראיו ש"נְהָרוֹת תְּבַקַּע־אָרֶץ" (פס' 9). יתכן והוא מתכוון לנהרות בבריאה, או לאלה אחרי המבול, אך כנראה שהכוונה כאן לקריעת ים-סוף כאשר בני-ישראל יצאו ממצרים. בפסוק 10 יש האנשה של הארץ – מפסגות ההרים ועד למעמקי הים – כדי להביע את כוחו הגדול של אלהים ומשפטו. כוחו ומשפטו נראים בברור במבול בימי נח, אך הם יראו בצורה חזקה מזאת בעת צרת יעקב.

חבקוק ממשיך לתאר את כוח אלהים כאשר הוא מתייחס ליום הארוך בו ציווה יהושע על השמש לעמוד כדי שיהיה לו יותר שעות אור להביס את האמורים בגבעון (יהושע   י 12-14). בעת זאת "שֶׁמֶשׁ יָרֵחַ עָמַד זְבֻלָה" (פס' 11). "לְאוֹר חִצֶּיךָ יְהַלֵּכוּ, לְנֹגַהּ בְּרַק חֲנִיתֶךָ" (פס' 11) מתאר בצורה פיוטית את הברקים הנוראים שנורו מהשמים יחד עם הסערה שנשלחה מה' על האמורים. הנקודה של חבקוק ברורה: אלהים משתמש בנסים מכוחו האדיר לגאול את ישראל.

פועל הישועה

אחרי שעמד ביראה מול גבורת אלהים והודו, חבקוק מתמקד על גאולת ישראל המוחשית. "בְּזַעַם תִּצְעַד־אָרֶץ; בְּאַף תָּדוּשׁ גּוֹיִם׃ 13 יָצָאתָ לְיֵשַׁע עַמֶּךָ" (פס' 12-13). לפועל אלהים יש תכלית, הוא לא הפכפך. אם אלהים פעל לטובת ישראל כנגד אויביהם בעבר, הוא יעשה זאת גם בעתיד, כאשר הם יהיו מוכנים לדיש.

כאשר אלהים יושיע את יהודה יהיה זה בעזרת משיחו (פס' 13). הביטוי "אֶת־מְשִׁיחֶךָ" פורש במספר דרכים. מספר חוקרים חושבים שהוא מתייחס לישראל כגואל של עצמו, אך המונח בלשון יחיד ותמיד מתייחס ליחיד ולא לעם. אחרים חושבים שהביטוי מתייחס למלך, כמו דוד או כורש (ישעיה מה 1) הפרסי (558-529 לפנה"ס), שיגאל את יהודה מגלות בבל (ישעיה מד 28). אחרים חושבים שהביטוי מתייחס למשיח שיבוא ויגאל את ישראל. ההסבר המתקבל ביותר על הדעת הוא שהכוונה לכורש, שנמשח על-ידי אלהים לגאול את ישראל מבבל.

ישראל ייוושע על ידי משיח אלהים, "מָחַצְתָּ רֹּאשׁ מִבֵּית רָשָׁע, עָרוֹת יְסוֹד עַד־צַוָּאר" (פס' 13). זוהי אלגוריה לחומות בבל האימתניות שיהרסו עד היסוד (ירמיה נא).

אחרי שיקראו נבואה זו, בני יהודה יזכרו את גאולתו של אלהים ממצרים בימי אבותיהם, ויקבלו תקווה מחודשת בבטחון שאלהים יגאל אותם גם מידי הכשדים.

זוהי תמונה של ישועתה הסופית של ישראל, כאשר ישוע (משיח אלהים) ימחץ את מלכות הגויים (דניאל ב 44-45) וישמיד את צבאות העולם בהר מגידו (התגלות יט 19-21). נבואה פיוטית זו מגיעה שוב לשיא עם המילה "סלה" (פס' 13).

חבקוק ממשיך ומתאר מה יקרה לאויבי אלהים. הם ישמידו את עצמם: "נָקַבְתָּ בְמַטָּיו רֹאשׁ פרזו (פְּרָזָיו)" (פס' 14). אויבי ישראל יתבלבלו וילחמו זה בזה. זה כבר קרה מספר פעמים בהיסטוריה של ישראל. המדיינים השמידו את עצמם בימי גדעון (שופטים ז 22). אלהים נתן את הפלשתים ביד יונתן (שמואל א פרק יד 16, 20) ועמון, מואב ואדום נלחמו ביניהם (דברי הימים ב פרק כ 22-23). כך יקרה שוב כאשר רוסיה תתקיף את ישראל (יחזקאל לח 21). במקרה של בבל, הפרסים הצטרפו אליהם להלחם באשורים, אבל אז פנו והשמידו אותם (ירמיה נא 11, 28).

לפני שנוצחו הבבלים, הם עלו על יהודה: "יִסְעֲרוּ לַהֲפִיצֵנִי" (פס' 14). הבבלים היו כה  עזים עד שהם נפלו על יהודה כרוח סערה שמפיצה כל מה שעומד בדרכה. הם שמחו בהנאה שטנית בניצחונותיהם, כמו גנבים ורוצחים המחכים לשדוד ולהרוג עוברי אורח בסתר. ה"עָנִי" (פס' 14) היו בני יהודה חסרי ההגנה שהיו נתונים לחסדי הבבלים, כאשר אלה חיפשו אנשים לא מוגנים כדי לשדוד אותם ולהורגם.

אך שמחת הבבלים היתה מוקדמת מדי. חבקוק משתמש בדימוי מחצית ים-סוף, ומתאר את אלהים כגיבור עז הרוכב במרכבתו דרך הים כדי להשמיד את אויבי ישראל ולגאול אותם. שום דבר לא עומד בדרכו של אלהים לגאול את עמו! עובדה זו היתה מקור עידוד לחבקוק. כאשר יהודה תזכור את גאולות העבר, היא תוכל לבטוח שתגאל מאויביה גם בעתיד. אלהים ירכב מענני השמים כדי לגאול את ישראל מצבאות העולם בהר מגידו (התגלות יט 11).

הגות בגבורת אלהים

בקטע האחרון של שירו של חבקוק, הקצב משתנה מהתרגשות לרוח של שלווה ובטחון בנוגע לנצחון יהודה על אויביה. כפי שכתוב בפסוק 2, חבקוק ידע שהמשפט הוא בלתי-נמנע, וזה גרם לו לחרדה רבה.

יראה מגבורת אלהים

כאשר שמע על משפט אלהים, חבקוק אמר, "שָׁמַעְתִּי וַתִּרְגַּז בִּטְנִי [האני הפנימי נחרד] לְקוֹל צָלֲלוּ שְׂפָתַי [המשפט הותיר אותו ללא מענה] יָבוֹא רָקָב בַּעֲצָמַי [גופו נחלש מאימה] וְתַחְתַּי אֶרְגָּז [הוא רעד מפחד]" (פס' 16).

אך הידיעה שאלהים יגאל את יהודה מילאה את חבקוק בטחון. הוא יכול היה לומר, "אֲשֶׁר אָנוּחַ לְיוֹם צָרָה, לַעֲלוֹת לְעַם יְגוּדֶנּוּ" (פס' 16).

איזה בטחון נפלא באלהים! למרות שהוא נחרד מההתגלות על טיב המשפט נגד יהודה, היה לחבקוק שלום בתוך כל האימה סביבו.

אמונה בתוכניתו של אלהים

ההרס שהבבלים ישאירו מאחוריהם יהיה איום ונורא (ראה ספר איכה). לא ישארו ביהודה כל משאבים טבעיים: "כִּי־תְאֵנָה לֹא־תִפְרָח, וְאֵין יְבוּל בַּגְּפָנִים, כִּחֵשׁ מַעֲשֵׂה־זַיִת, וּשְׁדֵמוֹת לֹא־עָשָׂה אֹכֶל; גָּזַר מִמִּכְלָה צֹאן, וְאֵין בָּקָר בָּרְפָתִים"    (פס' 17). בזמנים המודרניים הינו יכולים להגיד, למרות שאין כסף בבנק, המקרר ריק, וההסקה מקולקלת…

למרות הכל, חבקוק יכול לומר, "וַאֲנִי בַּיהוה אֶעְלוֹזָה; אָגִילָה בֵּאלֹהֵי יִשְׁעִי" (פס' 18). הוא עמד איתן כעדות למאמינים ביהודה. הוא ראה מעבר למשפט הקרב לעת הישועה (גאולה). הוא לא התמקד בנסיבות אלא באלהים.

אמונת הנביא הגיעה לשיא בביטוי "יְהוִה אֲדֹנָי חֵילִי" (פס' 19). חבקוק משתמש באיילה כדוגמה לכוח מאלהים. האיילה חלשה ולא יכולה להגן על עצמה מפני טורפים, אך כאשר היא חשה בסכנה היא רצה מהר לפסגת ההר, למקום מבטחים. האיילה הולכת בבטחון על המדרונות התלולים ללא פחד מפני טורפים. כאשר דוד ניצל מיד שאול, הוא ביטא את תודתו לאלהים באותן מילים: "מְשַׁוֶּה רַגְלָיו (רַגְלַי) כָּאַיָּלוֹת; וְעַל בָּמוֹתַי יַעֲמִדֵנִי" (שמואל ב כב 34, תהלים יח 34).

כמו איילה, חבקוק יכול לעמוד במקומות הגבוהים: "וְעַל בָּמוֹתַי יַדְרִכֵנִי" (פס' 19), ביטוי המביע חיי נצחון על הנסיבות.

חבקוק ניצח את הספקות, היאוש והמפלה. הוא התחיל את מסעו הרוחני בעמק, בשאלה מדוע ה'? הוא טיפס עם החזון: "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה". לבסוף,הוא הילך בנצחון, חי מעל לנסיבות, ושמח באלוהי ישעו.

יתכן וכמו הנביא שאלת מדוע? ואלהים עדיין לא ענה. כמוהו עליך לעמוד בתקווה ולצפות לתשובת ה'. אלהים פועל, כי "אָנוּ יוֹדְעִים כִּי אֱלֹהִים גּוֹרֵם לְכָךְ שֶׁכָּל הַדְּבָרִים חוֹבְרִים יַחַד לְטוֹבַת אוֹהֲבָיו, הַקְּרוּאִים עַל־פִּי תָּכְנִיתוֹ" (אל הרומיים ח 28). המפתח לנצחון הוא חיי השתחוויה, בידיעה שאלהים עונה בזמנו ובדרכו. למרות שחבקוק לא חווה את גאולת אלהים בעצמו, הוא יכל לומר, "אָגִילָה בֵּאלֹהֵי יִשְׁעִי" למה שלא נעשה כך כולנו?