ספר מלאכי – שיעור מס' 2

Print Friendly

ספר מלאכי

פרק א, פסוקים 6-14

מבוא:

מלאכי הינו בן התקופה שאחרי עזרה ונחמיה, תקופה שלאחר החזרה מגלות בבל אשר אופיינה בחידוש הבניה בארץ והקמה מחודשת של בית המקדש.

לא חלפו שנים רבות ואת ההתלהבות הראשונית החליפה שיגרה חילונית. ההתלהבות לשרת את אלוהים בקודש הוחלפה בפעולות פורמליות נטולות רגש וחיבה. ליבו של העם החל מתרחק מאלוהים.

הספר פותח במילים "מַשָּׂא דְבַר־יהוה אֶל־יִשְׂרָאֵל.." וזאת כדי להדגיש את עומס דברי התוכחה שיש בפי אלוהים לומר לעם.

העם אשר לא מזמן ראה איך אלוהים החזיר אותם מגלות בבל, העם אשר לאורך כל ההיסטוריה שלו ראה איך אלוהים מתערב עבורו, העם הזה אומר לנביא: "מה, אלוהים באמת אוהב אותנו?, מה הוא עשה כדי להוכיח את אהבתו?"

הנביא עונה: "ובכן, אלוהים החזיר אתכם לארצכם רק לפני מספר שנים. וכדי להראות שאהבתו עומדת גם היום, הביטו וראו את ארץ אדום, מה יש לכם לומר עליהם? זאת ארץ שממה ותמיד הרוסה!. האם ידעתם שמצבה של אדום נוצר בגלל יחסה הרע כלפיכם? האם אתם יודעים שבגלל אהבת אלוהים אתכם הוא מעניש את אלו שאינם אוהדים אתכם?"

אלוהים הוכיח בתשובתו שאהבתו לעולם לא פסקה ואילו עמו פשוט התעלמו מכל מעשיו עבורם.

מלאכי סיים את הפניה הראשונה לעם עם משפט נבואי אשר אמר: "עוד יבוא היום שגדולת ה' תראה מעבר לגבולות ישראל". הנבואה הזו התגשמה במשיח ישוע אשר יצא מישראל ובו נודעה אהבת אלוהים וגדולתו לכל העמים (גלטים ג 8 ו־ 16).

אשמת הכהנים:

פנייתו של הנביא אל העם לא הסתיימה. בפסוקים 6-14 אלוהים פונה אל הכוהנים ומצביע עליהם כאשמים בהידרדרות הרוחנית של העם. הבה נראה לאיזו רמה הגיעה הכהונה. בפסוק 6 אלוהים מבסס את הסיבה שבעטיה הוא בא ודורש משמעת מעמו:

"בֵּן יְכַבֵּד אָב, וְעֶבֶד אֲדֹנָיו; וְאִם-אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי וְאִם-אֲדוֹנִים אָנִי אַיֵּה מוֹרָאִי אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, לָכֶם הַכֹּהֲנִים בּוֹזֵי שְׁמִי, וַאֲמַרְתֶּם, בַּמֶּה בָזִינוּ אֶת-שְׁמֶךָ."

"אם עם ישראל נחשב לבן בכור בין העמים (שמות ד 22, הושע יא 1) ומתפקידו של הבן לכבד את אביו (שמות כ 12, דברים ה 16), אז מדוע אני, אלוהים, הנחשב לאב, איני מקבל מבני בכורי, לא כבוד ולא יראה?"

הנביא ישעיה תיאר את המצב בצורה הפוגעת ביותר:

"יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ, וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו; יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע, עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן׃" (ישעיה א 3).

ובכן, מה היה חטאם של האחראים על רוחניות העם ־ הכוהנים? מה עשו מורי העם?

בפסוקים 7-14 הנביא הולך סעיף אחר סעיף ומעמיד את האשמה לעיני הכהנים.

7 מַגִּישִׁים עַל־מִזְבְּחִי לֶחֶם מְגֹאָל, וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה גֵאַלְנוּךָ; בֶּאֱמָרְכֶם שֻׁלְחַן יהוה נִבְזֶה הוּא׃ 8 וְכִי־תַגִּשׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ אֵין רָע, וְכִי תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחֹלֶה אֵין רָע; הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ, הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ, אָמַר יהוה צְבָאוֹת׃ 9 וְעַתָּה חַלּוּ־נָא פְנֵי־אֵל וִיחָנֵנוּ; מִיֶּדְכֶם הָיְתָה זֹּאת, הֲיִשָּׂא מִכֶּם פָּנִים, אָמַר יהוה צְבָאוֹת׃ 10 מִי גַם־בָּכֶם וְיִסְגֹּר דְּלָתַיִם, וְלֹא־תָאִירוּ מִזְבְּחִי חִנָּם; אֵין־לִי חֵפֶץ בָּכֶם, אָמַר יהוה צְבָאוֹת, וּמִנְחָה לֹא־אֶרְצֶה מִיֶּדְכֶם׃ 11 כִּי מִמִּזְרַח־שֶׁמֶשׁ וְעַד־מְבוֹאוֹ, גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם, וּבְכָל־מָקוֹם, מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי וּמִנְחָה טְהוֹרָה; כִּי־גָדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם, אָמַר יהוה צְבָאוֹת׃ 12 וְאַתֶּם מְחַלְּלִים אוֹתוֹ; בֶּאֱמָרְכֶם, שֻׁלְחַן אֲדֹנָי מְגֹאָל הוּא, וְנִיבוֹ נִבְזֶה אָכְלוֹ׃ 13 וַאֲמַרְתֶּם הִנֵּה מַתְּלָאָה וְהִפַּחְתֶּם אוֹתוֹ, אָמַר יהוה צְבָאוֹת, וַהֲבֵאתֶם גָּזוּל, וְאֶת־הַפִּסֵּחַ וְאֶת־הַחוֹלֶה, וַהֲבֵאתֶם אֶת־הַמִּנְחָה; הַאֶרְצֶה אוֹתָהּ מִיֶּדְכֶם אָמַר יהוה׃ס  14 וְאָרוּר נוֹכֵל, וְיֵשׁ בְּעֶדְרוֹ זָכָר, וְנֹדֵר וְזֹבֵחַ מָשְׁחָת לַאדֹנָי; כִּי מֶלֶךְ גָּדוֹל אָנִי, אָמַר יהוה צְבָאוֹת, וּשְׁמִי נוֹרָא בַגּוֹיִם׃

פסוק 7: הכהנים מגישים על המזבח קורבנות טמאים (לחם מגואל = קורבן מגואל ־ ויקרא כא 6, יחזקאל מד 7).

פסוקים 8 ו־ 13: מקריבים קורבנות פסולים, קורבנות פסחים עיוורים וחולים (ויקרא כב 17־30).

מה קרה לכהונה בישראל?

אלוהים לא התלונן שהכוהנים אינם עובדים ואינם מקריבים קורבנות. הכוהנים פשוט עבדו ללא לב! הכהונה עבדה בתוך מסגרת של שגרה, נטולת אהבת אלוהים.

מכיוון שפרנסתם נבעה מעבודת המקדש ומחלקי הקורבנות, יצא מכך שהם עסקו במלאכה על מנת לדאוג למזונם אך בוודאי לא מתוך יראה וכבוד לאלוהים.

מצב הכהונה בימי הנביא מלאכי מאוד דומה למצב הרוחני של העם היום.

מנהיגי העם הדתיים מלמדים את העם למלא אחר מצווה כזו ואחרת כדי להראות מושלמים חיצונית בעוד הלב בכלל לא מכיר את אלוהים ולא מלמד אודות אהבת אלוהים.

בפסוק 6 הנביא מוכיח את עומק הריחוק של הכהונה מאלוהים.

הנביא פונה אל הכוהנים ושואל אותם:

"מדוע אתם מבזים את שם אלוהים? מדוע אתם מטמאים את בית ה' ומזבחו?"

במקום התנצלות וחרטה על כל הקורבנות הטמאים, הם עונים:

"במה אנו מבזים את שם אלוהים?"

במילים אחרות הם עונים:"מה פסול בקורבנות שאנו מקריבים?"

אם הייתי במקום הנביא אינני יודע אם הייתי בוכה או צוחק!

הנביא עונה:

"אתם מבזים את שם אלוהים ומזלזלים בו בכך שאינכם נותנים כבוד למזבח אלוהים ומקריבים עליו קורבנות לא ראויים." (פסוק 7)

ובכן, הנביא עונה: (פסוק 8)

"האם תעזו להביא קורבן נכה או עיוור למושל?"

הנביא מוכיח לכוהנים שהם לא היו מעזים לעשות למושל בשר ודם מה שהם עושים לאלוהים.המושל היה מסלק אותם מנגד עיניו אילו היו נותנים לו זבח פסול. מכאן, מעשיהם הנפשעים נעשים ביודעין ולא מטעות.

בפסוק 9 הנביא אומר לכוהנים:

"האם לא תפנו אל אלוהים על מנת שיסלח לכם? אם תמשיכו להקריב לאלוהים כמו שאתם עושים ותמשיכו באותה גישה כלפיו, אתם חושבים שאלוהים יענה לכם?"

בפסוק 10 אלוהים אומר את דעתו בנוגע לקורבנות שכאלו: "מִי גַם־בָּכֶם וְיִסְגֹּר דְּלָתַיִם, וְלֹא־תָאִירוּ מִזְבְּחִי חִנָּם; אֵין־לִי חֵפֶץ בָּכֶם, אָמַר יהוה צְבָאוֹת, וּמִנְחָה לֹא־אֶרְצֶה מִיֶּדְכֶם".

אלוהים כל כך בז לסוג כזה של קורבנות שהוא מעדיף שבית המקדש ייסגר ובלבד שלא יתבזה. כמעט 400 שנים חלפו מתקופתו של מלאכי הנביא והתמונה ממש חזרה על עצמה.

בספר מתי פרק כא פסוק 13 ישוע המשיח, אל־שדי, אלוהים בכבודו ובעצמו נכנס לתוך בית המקדש ובמקום לראות כוהנים העסוקים בזבח ובלימוד תורת אלוהים, הוא רואה שבית המקדש משמש שוק בהנהלת הכוהנים. מתברר שהעם באמת לא השכיל להבין שמה שאלוהים רוצה זה שירות הנובע מלב טהור ותמים.

בפסוקים 11 ו־14 אלוהים מעמיד את הכהונה בפני מציאות כואבת.

היהדות הרבנית אז והיום מחשיבים את הגויים כעמים פחותי ערך.

אז והיום היהדות הרבנית ראתה את עצמה כדרך היחידה והנעלה אשר דרכה אלוהים ייוודע לכל אותם העמים החיים בחושך הרוחני.במילים אחרות- הם התנהגו כאילו יש להם בעלות בלעדית על אלוהים.

"הוא שלנו, אנו יודעים מה לעשות איתו"

בני ישראל מתנהגים כאילו אלוהים הוא רכושם הפרטי!.

אלוהים מודיע למנהיגים הרוחניים של עמו שבעוד עבודת אלוהים מתבזה בתוך ישראל, בעוד שם אלוהים מתבזה בתוך העם הנבחר, עמים גויים מקצה עולם אחד למשנהו מפארים את שמו ומקריבים לו זבח ניחוח!, ז"א זבח ראוי, קדוש וטהור (דברי הימים ב פרק לב 23). איזו בושה! העם המורה נכשל, אלוהים דוחה את זבחי עמו הפסולים ומקבל את זבחי הגויים הקדושים והטהורים!

בפסוקים 12-14, הנביא שוב מדגיש את הזלזול של הכוהנים והעם באלוהים.

"אתם לוקחים בהמה חלשה וחולה ו"מתקנים" אותה, ז"א מייפים אותה כדי שתיראה ראויה לזבח. אתם מעלים על המזבח קורבן שלא בא מלבכם ולא היה יקרא לכם אלא קורבן גזול שהשגתם במרמה. הבאתם לאלוהים את הקורבן הפסול והחולה. מקולל הוא האדם שנודר נדר לאלוהים ויש בידו לתת קורבן ראוי לזבח, וכשמגיעה השעה לשלם את נידרו לאלוהים, הוא זובח קורבן פסול ומושחת. בושה וחרפה."

סיכום:

פעם נוספת אלוהים מוכיח לעמו שאינו חפץ בטובות אלא בלב שלם ותמים.

ישוע אמר לעם שהלכו אחריו: “וְלָמָּה אַתֶּם קוֹרְאִים לִי ‘אֲדוֹנִי, אֲדוֹנִי’, וְאֵינְכֶם עוֹשִׂים אֶת אֲשֶׁר אֲנִי אוֹמֵר?" (לוקס ו 46).

רבותיי, בואו נבחן את ליבנו, האם אנו נותנים לישוע מה שמגיע לאדון?

הבה נבחן את השירות שלנו לאלוהים, האם מעשינו נעשים מתוך הצורך למלא שגרה או מתוך שאיפה לעשות עבור אלוהים אהוב? האם אנו נותנים לאלוהים דברים שנתבייש להגיש לפני אנשים או שעבורו אנו נותנים את הטוב והיקר ביותר?

מה אלוהים רוצה? מה נחשב לקורבן טוב לאלוהים?

באיגרת לרומיים פרק יב 1 שאול השליח תיאר במדויק מה נחשב לקורבן רצוי בעיני אלוהים:

"וּבְכֵן, אַחַי, בִּגְלַל רַחֲמֵי אֱלֹהִים אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִכֶּם שֶׁתִּמְסְרוּ אֶת גּוּפְכֶם קָרְבָּן חַי, קָדוֹשׁ וְרָצוּי לֵאלֹהִים; כָּךְ תַּעַבְדוּהוּ עֲבוֹדָה שֶׁבַּלֵּב.".

רבותיי

אלוהים לא רוצה שנמות אך הוא כן רוצה שנמלא את רצונו בכל גופינו ורכושנו, מתוך בחירה חופשית שנובעת מאהבה אליו.

האם מעשיי מעידים על שירות ואהבת אלוהים?

האם רכושי משמש כדי להאדיר את שם אלוהים בארץ ובעולם?

האם נתינתי ברמה שאינה מורגשת או במידה שכמעט כואבת?

האם קורבני לאלוהים מעיד על רמת האהבה שלי אליו?

השאלות הללו מאוד אישיות, אבל אם אני קורא לאלוהים אדון אז עלי לנהוג כלפיו כאדון.