ספר עובדיה — פסוקים 10-1 — שיעור מס' 2

Print Friendly

ספר עובדיה

שיעור 2

פסוקים 10-1:

משפט אלוהים על אדום

עובדיה מתאר את גאוותם ויהירותם של האדומים אשר התבטאו בשנאה נגד עם ישראל ובניסיון להשמיד אותו. עובדיה מתאר איך אלוהים הגיב נגד אדום — ואיך הוא מגיב גם היום נגד כל מי שהולך בדרכם של האדומים.

■      מי הם העם האדומי?

למדנו מספר בראשית פרקים כה, כז, כי "אדום" הוא שם נרדף לעשיו, אחיו של יעקב. עשיו — אדום — קבע את מקום מגוריו בהר שעיר.

עובדיה ושאר הנביאים מתארים שנאה תהומית בין עשיו וצאצאיו לישראל.

■      מה מקורה של השנאה הזו?

עוד בהיות יעקב ועשיו ברחם אמר אלוהים לרבקה כי יהיו לשני עמים ושהאח הבכור ישרת את האח הצעיר (בראשית כה 23):

שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ,
וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ, וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר.

כשהגיע השלב של קבלת ברכת הבכור, חשב עשיו שהוא יכול פשוט לקחת אותה לעצמו תוך התעלמות משתי עובדות:

א.        מקביאת אלוהים כי "רַב יַעֲבֹד צָעִיר",

ב.        מהעסקה שבה הוא מכר את זכויותיו כבכור ליעקב תמורת קערה של מרק. אגב, זו הייתה עסקה חוקית לגמרי, ועשיו אפילו נשבע ליעקב לכבד אותה (בראשית כה 33).

כולנו יודעים מה קרה: יעקב לא חיכה להתערבות אלוהים. הוא לקח את העניינים בידו ו"סידר את עשיו" כשלקח במרמה את ברכת הבן הבכור. — החל מהיום הזה שנא עשיו את אחיו יעקב (בראשית כז 41). שנאתו הייתה כה עמוקה שעשיו ראה רק פתרון אחד: רצח! — רצח של אחיו התאום:  

וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ אָבִיו;
וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ:  "יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי, וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי."

יש כאן לקח עבורינו:         שׂמתם לב שכתוב כי עשיו אמר זאת "בְּלִבּוֹ" — במחשבות?
אז מדוע אנחנו קוראים בפסוק הבא:

וַיֻּגַּד לְרִבְקָה אֶת דִּבְרֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל (בראשית כז 41)?

האם מישהו קרא את מחשבותיו של עשיו? — לא היה צורך. כאשר הלב שלי מלא בשנאה כלפי מישהו, הסובבים אותי לא צריכים לקרוא מחשבות. במוקדם או במאוחר המחשבות הרעות האלה ייצאו החוצה דרך הפה. גם ישוע מגדיר את העיקרון הזה במתי יב 34. הוא אומר כי…

"מִתּוֹךְ הַשּׁוֹפֵעַ בַּלֵּב מְדַבֵּר הַפֶּה."

במחשבות, עשיו כבר רצח את אחיו. כעת הוא רק חיכה לרגע המתאים לביצוע בפועל.

מאוחר יותר, בתיאור חזרתו של יעקב לארץ כנען בבראשית פרק לג, אנחנו רואים את יעקב ועשיו מתחבקים ובוכים, ואנחנו נוטים לחשוב שזו הייתה נקודת הפיוס. אך האמת היא שעשיו לעולם לא סלח ליעקב.

איך אנחנו יודעים זאת? מכך שהשנאה שמלאה את לב עשיו עברה לצאצאיו אחריו. רבקה שמעה על כוונת עשיו לרצוח את יעקב דרך אנשים אחרים — ילדי עשיו שמעו אותם ממקור ראשון — בבית: "דוד יעקב שקרן; דוד יעקב רמאי; דוד יעקב גנב את מה ששייך לאבא; אם אבא יום אחד יתפוס את דוד יעקב לבד … הלך עליו!"

השנאה שילדי עשיו ינקו בבית עברה מדור לדור. היא בולטת בכל התאורים של בני אדום ושל בני עמלק בתנ"ך.

אף על פי שיצחק ברך את יעקב בברכת הבן הבכור, נשארו לו ברכות נוספות עבור בנו עשיו.

שימו לב לנאמר בברכת יצחק לעשיו! ניווכח איך הברכה הזו הפכה לנבואה (בראשית כז 40-39):

וַיַּעַן יִצְחָק אָבִיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו [ לעשיו ] : "הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ, וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל; 40 וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה, וְאֶת אָחִיךָ תַּעֲבֹד; וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד, וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ." — ("תָּרִיד" = תהיה חסר מנוחה).

ובכן, ברכתו של יצחק הייתה לנבואה, ועובדיה ראה את התגשמותה כבר בימיו.

 

עובדיה 4-1:

1 חֲזוֹן עֹבַדְיָה. כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה לֶאֱדוֹם: שְׁמוּעָה שָׁמַעְנוּ מֵאֵת יהוה וְצִיר בַּגּוֹיִם שֻׁלָּח: "קוּמוּ וְנָקוּמָה עָלֶיהָ לַמִּלְחָמָה."

2 "הִנֵּה קָטֹן נְתַתִּיךָ בַּגּוֹיִם; בָּזוּי אַתָּה מְאֹד. 3 זְדוֹן לִבְּךָ הִשִּׁיאֶךָ, שֹׁכְנִי בְחַגְוֵי־סֶּלַע, מְרוֹם שִׁבְתּוֹ, אֹמֵר בְּלִבּוֹ: 'מִי יוֹרִדֵנִי אָרֶץ?'"

4 "אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר וְאִם בֵּין כּוֹכָבִים שִׂים קִנֶּךָ, מִשָּׁם אוֹרִידְךָ," נְאֻם יהוה.

פס' 1     שְׁמוּעָה שָׁמַעְנוּ מֵאֵת יהוה וְצִיר בַּגּוֹיִם שֻׁלָּח: "קוּמוּ וְנָקוּמָה עָלֶיהָ לַמִּלְחָמָה." — עובדיה הנביא שמע מסר מאלוהים: שליח נשלח בין העמים כדי ליצור קואליציה למלחמה נגד אדום.

■      מהי מטרתה של המלחמה נגד אדום?

פס' 2     "הִנֵּה קָטֹן נְתַתִּיךָ בַּגּוֹיִם;  בָּזוּי אַתָּה מְאֹד."  —  אלוהים עומד להשפיל את אדום עד עפר לעיני כל העמים.

■      מדוע?

פס' 3     "זְדוֹן לִבְּךָ הִשִּׁיאֶךָ. שֹׁכְנִי בְחַגְוֵי־סֶּלַע, מְרוֹם שִׁבְתּוֹ, אֹמֵר בְּלִבּוֹ: 'מִי יוֹרִדֵנִי אָרֶץ?'" — כאן מתוארת התנהגותם הכללית של האדומים. הנביא משתמש במשחק מילים כדי לקשר בין גאוותו של אדום ומקור הבעיה:

"זְדוֹן לִבְּךָ" = רוע לבך גרם לבעיה:
מי שמבצע "זדון" הוא "מזיד",
והמבשל "נזיד עדשים" הוא גם "מזיד". — אתם זוכרים את המאורע?
מקור הבעיה כבר היה שם, עם הגישה שאומרת, "בא לי אוכל עכשיו!
מה אכפת לי מהבכורה?" (בראשית כה 34-30)

הִשִּׁיאֶךָ = רימה אותך.

"שֹׁכְנִי בְחַגְוֵי־סֶּלַע, מְרוֹם שִׁבְתּוֹ." — האדומים שכנו באזור הר שעיר, בדרום מזרח ביחס לישראל של היום. אזור מגוריהם היה הררי, גבוה, מוגן על־ידי מצוקים תלולים. תנאי השטח הקשו על פולשים להגיע בהפתעה או להסתער על יישובים. האדומים הרוויחו את לחמם במיסוי שיירות שעברו דרך ארצם ובשדידת שיירות אשר נראו פגיעות וחסרות הגנה. בנוסף לכך עסקו בכריית נחושת במכרות אשר באזורם.

האדומים לא רק התגאו במיקומם הגיאוגרפי המוגן ובהכנסתם, אלא גם בחכמתם לעומת עמים אחרים (פסוק 8). שלוש יתרונות אלה — הסביבה המוגנת, המצב הכלכלי הטוב וחכמת המנהיגים — העניקו לאדומים תחושת ביטחון. בלבם הם אמרו: "מִי יוֹרִדֵנִי אָרֶץ?" — "מי יכול לנצח אותנו? מי יכול להתגבר על הגנותנו, כוחנו וחכמתינו?" — משפט מתנשא שכזה יכול אולי להרשים את השכנים, אך לא את אלוהים!

■      איך אלוהים מגיב לגאוותם של האדומים?

פס' 4        "אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר וְאִם בֵּין כּוֹכָבִים שִׂים קִנֶּךָ, מִשָּׁם אוֹרִידְךָ," נְאֻם יהוה. — במילים אחרות: "גם אם תבנה את ישוביך על הצוקים הגבוהים ביותר, כמו הנשר, משם יפיל אותך אלוהים. ואפילו אם יכולת לבנות את עריך בין הכוכבים, מוגנות מכל התקפה של בני אדם, גם לשם תגיע ידו של אלוהים כדי להוריד אותך."

"ובקשר לחכמתך הנעלה, תבוסתך תהיה תוצאה של טיפשות, של חוסר תבונה בסיסית, כך שהבושה תהיה ברורה ורבה: "וְהַאֲבַדְתִּי חֲכָמִים מֵאֱדוֹם, וּתְבוּנָה מֵהַר עֵשָׂו" (פסוק 8).

■      מה אנחנו לומדים מהלקח של האדומים?

לא צריך להיות אדומי, לגור בהר שעיר, לשדוד שיירות ולחצוב נחושת כדי לחטוא באותו חטא כמו האדומים. האדומים שמו את ביטחונם בהצלחתם החומרית שאותה הם טיפחו.

זה בדיוק מה שעושים היום רוב בני תבל — גם אנחנו!

כשיש בית מסודר ואין עליו משכנתא, כשיש משכורת נאה, חסכון טוב ותכנית פנסיה, אז אנחנו ישנים בשקט וחושבים שאנחנו וילדינו בטוחים! — זאת היא גאווה. לאורך כל התנ"ך אלוהים הוכיח כי שום דבר חומרי אינו יכול לתת ביטחון. אלוהים הוכיח כי רק הוא, והוא בלבד, הנו המקור לביטחון לי ולילדיי.

דבר ה' מונה שבעה דברים שאלוהים שונא. הראשון הוא חטא הגאווה. כך נאמר במשלי ו 19-16:

שֶׁשׁ הֵנָּה שָׂנֵא יְהוָה, וְשֶׁבַע, תּוֹעֲבוֹת (תּוֹעֲבַת) נַפְשׁוֹ:
          1.       17 עֵינַיִם רָמוֹת (זהו ביטוי נרדף ל"גאווה"),
       
2.      
לְשׁוֹן שָׁקֶר,
3.      
וְיָדַיִם שֹׁפְכוֹת דָּם נָקִי;
4.       18
 לֵב חֹרֵשׁ מַחְשְׁבוֹת אָוֶן,
5.
       רַגְלַיִם מְמַהֲרוֹת לָרוּץ לָרָעָה,
6.       19
 יָפִיחַ כְּזָבִים עֵד שָׁקֶר,
7.       וּמְשַׁלֵּחַ מְדָנִים בֵּין אַחִים.

על הגאווה נאמר בכתובים כי היא …
▪     מרמה את הלב, דהיינו היא סוג של הונאה עצמית (ירמיה מט 16),
▪     גורמת לאדם לעשות רע (דניאל ה 20),
▪     היא כמו שרשרת. האדם עונד אותה כתכשיט,
אך בפועל היא כובלת אותו (תהילים עג 6),
▪     מביאה בושה (משלי יא 2),
▪     גורמת למריבה ומתח בין אנשים (משלי יג 10).

■      מה אלוהים מבטיח לעשות לגאים?

משלי טז 18 עונה:

        לִפְנֵי שֶׁבֶר גָּאוֹן, וְלִפְנֵי כִשָּׁלוֹן גֹּבַהּ רוּחַ.

אלוהים מביא עליהם "שֶׁבֶר" ו"כִּשָּׁלוֹן". — וגם אם הגאוותן נראה לנו מצליח לאורך כל חייו, השבר והכישלון יבואו כשיעמוד לפני כס המשפט של אלוהים.

■      לעומת זאת, מה אלוהים מבטיח לעשות לענווים
ולמי שבוטח בו?

ההבטחה נמצאת בראשונה לפטרוס ה 6-5:

חִגְרוּ כֻּלְּכֶם נְמִיכוּת רוּחַ אִישׁ כְּלַפֵּי רֵעֵהוּ, כִּי אֱלֹהִים לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ וְלַעֲנָוִים יִתֵּן חֵן. 6 הַשְׁפִּילוּ עַצְמְכֶם תַּחַת יַד אֱלֹהִים הַחֲזָקָה, לְמַעַן יְרוֹמֵם אֶתְכֶם בְּעִתּוֹ.

■      אם כן, איך הגיב אלוהים לגאוותם של האדומים
ולשנאתם כלפי אחיהם בני יעקב?

■         הוא השתמש בעמים אחרים כדי להענישם. — זוהי אחת האופציות של אלוהים ללמד ולחנך גם אותנו: הוא יכול להשתמש באנשים שעושים לנו רע.

דויד המלך הבין זאת. אתם זוכרים כשנאלץ לברוח מבנו אבשלום שלקח את המלכות? זוכרים את שִׁמְעי, האיש מבית שאול, שקילל את דויד ביציאה מירושלים וזרק עליו עפר ואבנים? וכשאחד מקציני דויד התנדב להשתיק את שִׁמעי בכוח, מה השיב לו דויד? — "הַנִּחוּ לוֹ וִיקַלֵּל, כִּי אָמַר לוֹ יהוה" (שמו"ב טז 11) — ובכן, אלוהים בהחלט יכול לחנך אותנו על־ידי אנשים שעושים לנו רע.

נקרא כעת על העונש שנפל על בני אדום:

עובדיה 9-5 (ראה פסוקים מקבילים בירמיהו מט 10-9):  

5 "אִם גַּנָּבִים בָּאוּ לְךָ, אִם שׁוֹדְדֵי לַיְלָה — אֵיךְ נִדְמֵיתָה?! — הֲלוֹא יִגְנְבוּ דַּיָּם? אִם בֹּצְרִים בָּאוּ לָךְ, הֲלוֹא יַשְׁאִירוּ עֹלֵלוֹת?"

6 "אֵיךְ נֶחְפְּשׂוּ עֵשָׂו, נִבְעוּ מַצְפֻּנָיו! 7 עַד הַגְּבוּל שִׁלְּחוּךָ כֹּל אַנְשֵׁי בְרִיתֶךָ; הִשִּׁיאוּךָ, יָכְלוּ לְךָ אַנְשֵׁי שְׁלֹמֶךָ. לַחְמְךָ יָשִׂימוּ מָזוֹר תַּחְתֶּיךָ.

אֵין תְּבוּנָה בּוֹ. 8 "הֲלוֹא בַּיּוֹם הַהוּא," נְאֻם יהוה, "וְהַאֲבַדְתִּי חֲכָמִים מֵאֱדוֹם וּתְבוּנָה מֵהַר עֵשָׂו. 9 וְחַתּוּ גִבּוֹרֶיךָ, תֵּימָן, לְמַעַן יִכָּרֶת אִישׁ מֵהַר עֵשָׂו מִקָּטֶל."

פס' 5     "אִם גַּנָּבִים בָּאוּ לְךָ, אִם שׁוֹדְדֵי לַיְלָה … הֲלוֹא יִגְנְבוּ דַּיָּם?" — עובדיה שואל שאלה רטורית, "כשבאים גנבים, הלא יגנבו רק עד שיספיק להם?" נדיר שגנבים פורצים ומרוקנים את הבית עד הפריט האחרון. בדרך כלל משאירים משהו, וברוב המקרים הם מחפשים רק כסף ותכשיטים — ואולי אייפון או לאפטופ — אך לא מעוניינים בשאר.

        "אִם בֹּצְרִים בָּאוּ לָךְ, הֲלוֹא יַשְׁאִירוּ עֹלֵלוֹת?" — גם בוצרי הכרמים משאירים אשכולות לא בשלים (עוללות) בכרם.

"אך לכם, האדומים, לא יהיה כך. כאשר יבואו עליכם הפולשים, הם 'יגלחו' אתכם. לא ישאר דבר ממה שמהווה לכם כעת מקור לגאווה ולביטחון."

        "אֵיךְ נִדְמֵיתָה?!" — "איך אבדת!" (דמה = פסק, חדל, הפסיק להתקיים). זהו מאמר מוסגר — מעין קריאת ביניים של הנביא עצמו. עלינו לזכור מה שקראנו בפסוק 1: "חֲזוֹן עֹבַדְיָה". ייתכן כי עובדיה ראה את המאורעות העתידיים בחיי האדומים כמו בוידאו, והתמונות המזעזעות גרמו לו לזעוק.   

פס' 6     "אֵיךְ נֶחְפְּשׂוּ עֵשָׂו, נִבְעוּ מַצְפֻּנָיו!" — כל סודותיה של אדום נתגלו. כל אוצרותיה הוצאו ממחבואם כמו מים ששופעים ממעין (פסוק 6). האדומים ישארו ערומים לחלוטין, חומרית ונפשית.

נֶחְפְּשׂוּ = מ"לחפש" = הפולשים חיפשו ומצאו את הכל;
נִבְעוּ = נִגלו, נִמצאו;
מַצְפֻּנָיו = כל הדברים ה"צפונים", כל הסודות וכל האוצרות הנסתרים.

פס' 7     "עַד הַגְּבוּל שִׁלְּחוּךָ כֹּל אַנְשֵׁי בְרִיתֶךָ; הִשִּׁיאוּךָ, יָכְלוּ לְךָ אַנְשֵׁי שְׁלֹמֶךָ." — אדום לא נכבשה על־ידי אויב, אלא על־ידי בני בריתה — על־ידי אלה שנלחמו לצדה ושבהם בטחה. "אנשי שלומם" אלה נכנסו לארץ אדום בהכרזת שלום, אך בסופו של דבר סלקו את האדומים מאדמתם. "עַד הַגְּבוּל שִׁלְּחוּךָ." — מי שלא נהרג נאלץ לעבור את הגבול.

        "לַחְמְךָ יָשִׂימוּ מָזוֹר תַּחְתֶּיךָ." — יש כאן כינוי נוסף ל"אנשי שלומם" של האדומים: "לַחְמְךָ" — "האנשים שאכלו אִתך לחם" — וכולנו יודעים כי לאורך התנ"ך והברית החדשה הישיבה סביב שולחן האוכל תמיד מסמלת קרבה, ידידות ושלום.

ומה עשו "לחמו" של אדום? — הם שָׂמו "מזור תחתיו". זהו ביטוי קשה עם שני פירושים אפשריים:

א.        הם הפכו את אדום לחולה;

ב.        הם הניחו מוקשים על דרכו.

           לשניהם תוצאה זהה: לאדום מתברר מאוחר מדי כי אותם "ידידים" הם למעשה אויבים שגורמים למפלתו.

■         זהו אחד הניסיונות המרים ביותר גם בחיינו: כשאנשים, שבהם אנו בוטחים, בוגדים בנו.

אותה תחושה קשה גם לא נחסכה מישוע. הוא נאלץ להגיד על תלמידו יהודה איש קריות: "אוֹכֵל לַחְמִי הִגְדִּיל עָלַי עָקֵב" (יוחנן יג 18). ההבדל בינינו לבין ישוע הוא שישוע ידע מראש מה יהודה עומד לעשות — והוא בכל זאת אהב אותו.

נחזור כעת לאדום. עובדיה מכריז:

פס' 7ב-8  אֵין תְּבוּנָה בּוֹ. 8 "הֲלוֹא בַּיּוֹם הַהוּא," נְאֻם יהוה, "וְהַאֲבַדְתִּי חֲכָמִים מֵאֱדוֹם וּתְבוּנָה מֵהַר עֵשָׂו." — הנבטים כבשו את האדומים, וכל הביצורים במקומות ההרריים, כל רכושם וכל חכמתם לא עזרו לאדומים ביום מפלתם.

פס' 9     "וְחַתּוּ גִבּוֹרֶיךָ, תֵּימָן…" — גם הגיבורים, הלוחמים המנוסים, התמלאו בפחד ורעדו והיו חסרי אונים מול הכובשים.  (חַתּוּ = פחדו)

אין קשר בין "תֵּימָן" לבין התימנים של היום. "תימן" הם בני אחד השבטים של העם האדומי, והם נקראים על שם אביהם, נכדו של עשיו.

        "לְמַעַן יִכָּרֶת אִישׁ מֵהַר עֵשָׂו מִקָּטֶל." — כל אמצעי ההגנה נכשלו, לא מפני שהאדומים היו לא ערוכים, או חלשים, או טיפשים, או פחדנים — הם הובסו בגלל שכך קבע אלוהים!

אלוהים אמר בפס' 4: "אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר … מִשָּׁם (אני) אוֹרִידְךָ,"
ובפס' 8: "(אני) הַאֲבַדְתִּי חֲכָמִים מֵאֱדוֹם." אלוהים עצמו נלחם נגד צאצאי עשיו, ולכן לא היה לאדומים סיכוי.

■         את העיקרון הזה אנחנו רואים בכל מלחמות התנ"ך: אין זה משנה למי יש את הצבא הגדול או המיומן או המצויד ביותר — מה שקובע הוא אם אתה בצד של אלוהים (וזה, כמובן, לא רק נכון לגבי מלחמות). — האדומים לא היו בצד של אלוהים.

        "…מִקָּטֶל." — האדומים לא גורשו או הועברו "מֵהַר עֵשָׂו". לא היה שם "טרנספר" אלא קֶטֶל, הרג המוני. רק שארית קטנה הצליחה להימלט.

           שארית העם האדומי ברחה לנגב הדרומי. לכן כונה אזור זה בשם "אידומיה" בתקופה ההלניסטית ותחת הכיבוש הרומי.

בשנת 120 לפני הספירה כבש יוחנן הוֹרְקנוס את האדומים והכריח אותם להתגייר. מכאן קיבלנו מאוחר יותר את המלך הורדוס כיהודי.

כדאי לזכור את שתי הסיבות מדוע נכתבו מילות הנבואה הקשים של עובדיה:

א.

           פסוק 10 מציין את הסיבה הראשונה לכל האירועים הטרגיים שפקדו את אדום:

פס' 10           מֵחֲמַס אָחִיךָ יַעֲקֹב תְּכַסְּךָ בוּשָׁה, וְנִכְרַתָּ לְעוֹלָם.

פסוק זה מקביל ליחזקאל לה 6-5:

יַעַן הֱיוֹת לְךָ אֵיבַת עוֹלָם, וַתַּגֵּר אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל־יְדֵי חָרֶב בְּעֵת אֵידָם, בְּעֵת עֲוֹן קֵץ, 6 לָכֵן … לְדָם אֶעֶשְׂךָ וְדָם יִרְדֲּפֶךָ.

כלומר: המכה הזו היא התוצאה של שִׂנאתך לאחיך יעקב.

ב.

סיבה נוספת למשפט על אדום צוינה בדברי הנביא יחזקאל בפרק לה 10. הוא פונה לאדום ואומר:

יַעַן אֲמָרְךָ, "אֶת שְׁנֵי הַגּוֹיִם וְאֶת שְׁתֵּי הָאֲרָצוֹת לִי תִהְיֶינָה וִירַשְׁנוּהָ…"

במילים אחרות: "הסיבה למשפט היא שאינך מקבל את רצון אלוהים עבורך. אתה נענש על כך שאתה רוצה לשלוט על עם אלוהים ורוצה את נחלתו לעצמך."

הרי לא היה חסר מקום לאדומים. כמו שאלוהים קבע מקום לעם ישראל, כך הוא קבע מקום לצאצאי עשיו. אלוהים אפילו נתן לבני ישראל פקודה מפורשת לא לגעת באזור שהוא יעד לאדומים. את זאת אנחנו קוראים בספר דברים ב 5:

אַל תִּתְגָּרוּ בָם (באדומים), כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף רָגֶל,
כִּי יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר.

אך האדומים לא היו מוכנים לקבל את רצון אלוהים ואת תכניתו. על כך ניבא כבר יצחק בברכתו לעשיו בבראשית כז 40:

"אֶת אָחִיךָ תַּעֲבֹד; וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד, וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ."

סיכום

1.        כל עושרם, הגנותיהם וחכמתם של האדומים לא עזרו להם. הם הובסו בבושה, ומי ששרד נותר חסר כול.

■         בית גדול, עבודה בטוחה, חיסכון נאה וחכמה אנושית אינם ערבון להגנה ממשפט אלוהים. רק ענווה לפני אלוהים, קרבה אליו, ביטחון בו כמושיע — הם הערבון להגנה ניצחית.

2.        עשיו שנא את יעקב, ובמקום לסלוח הוא העביר את שנאתו לצאצאיו — לעם האדומי.

בספר עובדיה — כמו לאורך כל התנ"ך — אלוהים מוכיח כי אין תקווה או שלום לאלו ששונאים ונלחמים נגד מה שאלוהים אוהב.

כבר בבראשית יב 3 הבטיח אלוהים לאברהם:

"אֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ,  וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר."

זה לא בגלל שישראל טוב יותר מעמים אחרים, אלא בגלל ש…

▪          דרכם אלוהים מגשים את תכנית ישועתו,

▪          בחיי עם ישראל אלוהים מדגים לשאר העמים את צדקתו ומשפטו מחד ואת חסדו ורחמיו מאידך.

ניסיון לפגוע בישראל מצטייר כניסיון להפר את תכנית אלוהים, כניסיון להילחם נגד בורא העולם.

3.        עד כה דברנו רבות על גישות ומעשים אשר הביאו עונש וכיליון על אדום ועל עמים אחרים.

לעומת זאת, מה מביא ישועה, ברכה ושלווה?

א.        הכרת אלוהים באופן אישי, — והדרך היחידה להכרה זו היא קבלת ישוע המשיח כאדון ומושיע מן החטא. החטא הוא שמפריד את בני האדם מאלוהים, וישוע קובע חד־משמעית: "אֲנִי הַדֶּרֶךְ וְהָאֱמֶת וְהַחַיִּים. אֵין אִישׁ בָּא אֶל הָאָב אֶלָּא דַּרְכִּי" (יוחנן יד 6).

ב.        תפילה, לימוד הכתובים וטיפוח הקשר האישי ביני לבין אלוהים, אשר תוצאתם: ציות, נתיב חיים אשר בו אני מאוהב בדברים שאלוהים אוהב.

חיים שכאלו הם חיים בטוחים לי ולזרעי אחרי.

בשיעור הבא נלמד איך האדומים שיתפו פעולה עם הבבלים בכיבוש והרס ירושלים.