ספר עובדיה — פסוקים 14-11 — שיעור מס' 3

Print Friendly

תיאור מעשי האיבה של אדום כלפי ישראל — תגובת אלוהים למעשי אדום

א.      פסוקים 14-11:

        תיאור מעשי האדומים נגד בני ישראל

        "חֲמַס אָחִיךָ יַעֲקֹב"

ב.      פסוקים 16-15:

        תגובת אלוהים למעשי אדום

        "קָרוֹב יוֹם־יהוה"

מבוא

לבני אדום לא היה חסר דבר. הם שכנו באזור הררי בטוח ומוגן מפני תוקפים. הם ישבו על דרך מעבר שיירות המסחר והרוויחו ממיסוי וביזה. הייתה להם הכנסה נאה גם מכריית נחושת ממכרות בשטחם. הם הרגישו בטוחים והתרברבו ביכולתם, בעושרם ובחכמתם.

■      מה הביא עליהם את עונש אלוהים הקשה שעובדיה מנבא?

על כך קראנו בפסוקים 3, 10. עובדיה מציין בפסוקים אלה את הסיבות שבגללן אלוהים נלחם נגד אדום ומשפיל אותם:

א.        גאווה. — בפסוק 3 נאמר לאדום: "זְדוֹן לִבְּךָ הִשִּׁיאֶךָ. ביהירותך אתה אומר: 'מִי יוֹרִדֵנִי אָרֶץ?' — ובכן אני, אלוהי ישראל, עומד להוריד אותך!"

ב.        שנאה. — שנאה פעילה נגד ישראל. על כך מנבא עובדיה: "מֵחֲמַס אָחִיךָ יַעֲקֹב תְּכַסְּךָ בוּשָׁה, וְנִכְרַתָּ לְעוֹלָם."

הנביא יחזקאל מוסיף אשמה שלישית:

ג.        הרצון לשלוט על ישראל ולקחת מהם את נחלת אלוהים. — יחזקאל מצטט בפרק לה 10 את אדום שאומר:

"אֶת שְׁנֵי הַגּוֹיִם וְאֶת שְׁתֵּי הָאֲרָצוֹת (ממלכת יהודה וממלכת ישראל) לִי תִהְיֶינָה וִירַשְׁנוּהָ." 

בשיעור שעבר למדנו כי בתגובה למעשי אדום, אלוהים הרס להם את כל הדברים שבהם בטחו והתגאו.

 אילו לקחים הפקנו מהשיעור שעבר?

א.        גאווה מובילה לשבר. במשלי טז 18 נאמר: "לִפְנֵי שֶׁבֶר גָּאוֹן, וְלִפְנֵי כִשָּׁלוֹן גֹּבַהּ רוּחַ."

ב.        אי אפשר להילחם נגד דבר שאלוהים אוהב ועדיין לנצח.

ובכן, בפסוק 10 קראנו שאלוהים הבהיר לבני עשיו מדוע הם צפויים לעונש: עובדיה אומר: "האסון יפקוד אותך 'מֵחֲמַס אָחִיךָ יַעֲקֹב' — בגלל שִׂנאתך התהומית לבני ישראל." — כעת נלמד איך השנאה הזו התבטאה:

חלק א.     פסוקים 14-11:

                תיאור מעשי האדומים נגד
                בני ישראל

                "חֲמַס אָחִיךָ יַעֲקֹב"

11 בְּיוֹם עֲמָדְךָ מִנֶּגֶד, בְּיוֹם שְׁבוֹת זָרִים חֵילוֹ, וְנָכְרִים בָּאוּ שערו (שְׁעָרָיו) וְעַל יְרוּשָׁלָיִם יַדּוּ גוֹרָל, גַּם אַתָּה כְּאַחַד מֵהֶם;

12 וְאַל תֵּרֶא בְיוֹם אָחִיךָ, בְּיוֹם נָכְרוֹ, וְאַל תִּשְׂמַח לִבְנֵי יְהוּדָה בְּיוֹם אָבְדָם, וְאַל תַּגְדֵּל פִּיךָ בְּיוֹם צָרָה.

13 אַל תָּבוֹא בְשַׁעַר עַמִּי בְּיוֹם אֵידָם, אַל תֵּרֶא גַם אַתָּה בְּרָעָתוֹ בְּיוֹם אֵידוֹ, וְאַל תִּשְׁלַחְנָה בְחֵילוֹ בְּיוֹם אֵידוֹ.

14 וְאַל תַּעֲמֹד עַל הַפֶּרֶק לְהַכְרִית אֶת פְּלִיטָיו וְאַל תַּסְגֵּר שְׂרִידָיו בְּיוֹם צָרָה.

פס' 11    "בְּיוֹם עֲמָדְךָ מִנֶּגֶד, בְּיוֹם שְׁבוֹת זָרִים חֵילוֹ, וְנָכְרִים בָּאוּ שערו (שְׁעָרָיו) וְעַל יְרוּשָׁלָיִם יַדּוּ גוֹרָל, גַּם אַתָּה כְּאַחַד מֵהֶם." — על מה מדבר עובדיה? מתי התרחשו המאורעות הללו? מתי אדום הספיקה לעשות את הרעה הזו לישראל?

התיאור של עובדיה מתאים להפליא לזמן נפילת ירושלים בידי נבוכדנאצר מלך בבל, בשנת 586 לפנה"ס.

כאשר הבבלים כבשו את ישראל, האדומים לא התנגדו. אדרבא…

"יוֹם שְׁבוֹת זָרִים חֵילוֹ…" — היום שבו האויבים הבבלים הרסו (השביתו) את הגנות יהודה, היה עבור האדומים …

"יוֹם עֲמָדְךָ מִנֶּגֶד." — הם עמדו והתבוננו מהצד כשעבודתם נעשתה על־ידי אחרים.

בשלב מסוים הם החליטו שלא די בלעמוד ולהביט. כאשר הקרב הגיע לשערי ירושלים, גם האדומים לקחו חלק בכיבוש:

כאשר "נָכְרִים בָּאוּ שערו (שְׁעָרָיו) וְעַל יְרוּשָׁלָיִם יַדּוּ גוֹרָל,  גַּם אַתָּה כְּאַחַד מֵהֶם." — עובדיה אומר: "גם אתם, האדומים, השתתפתם בהגרלה."

משמע: האויבים שעלו הגרילו מי יזכה לכבוד לכבוש, לבזוז ולשרוף את ירושלים עד היסוד. ייתכן שאף חילקו ביניהם בהגרלה את עבודות ההרס — מי יהיה אחראי על מה.

פס' 14-12       בפסוקים אלה עובדיה מונה שמונה אזהרות. — ייתכן שאלה ניתנו לאדומים בעבר, עוד לפני כיבוש ארץ יהודה על־ידי הבבלים. היום, בדיעבד, אנחנו יודעים שהאדומים התעלמו מן האזהרות ועשו את ההפך הגמור ממה שאלוהים אמר. — כעת הוא מזכיר להם: "שמונה פעמים הזהרתי אתכם: 'אל תעשו!' — ושמונה פעמים עשיתם דווקא."

1.        12 "אַל תֵּרֶא בְיוֹם אָחִיךָ, בְּיוֹם נָכְרוֹ." — את הביטוי "ביום נכרו" מפרשים בשתי דרכים:

א.        "ביום הליכתו לשבי לארץ נכר",
ב.   "ביום צרתו" — כשהוא גונח תחת הסבל.

אלוהים אומר "אַל תֵּרֶא", והאדומים יכלו לשאול: "מה רע בלהסתכל מרחוק?" —

■         מצטיירת כאן תמונה שדומה להתנהגות של בני אדם בימינו בעת אסון. גם אנחנו יכולים ללמוד מדבריו של עובדיה: "אם אתה עובר ליד מקום שבו התרחשה תאונת דרכים  —  ואין לך מה לעשות שם, ואינך יכול לעזור  —  אז אל תעמוד שם ותצפה בצרה של אחרים כאילו אתה צופה באיזו הצגה!"

2.        "וְאַל תִּשְׂמַח לִבְנֵי יְהוּדָה בְּיוֹם אָבְדָם." — כאמור, שררה עוינות בין האדומים ליהודים, ומתוך השנאה הזו צמחה כאן שמחה "מלוכלכת".

■         איך אנחנו מגיבים כשהאויב שלנו נפגע? — השמחה שאלוהים כאן מזהיר ממנה היא טבעית ביותר — גם לנו. הרי הפתגם אומר ש-"אין שמחה כמו שמחה לאֵיד."    —   (אֵיד = צרה, אסון)

זאת נטייה טבעית,  אבל אסורה!  משלי יז 5 מזהיר אותנו כי "שָׂמֵחַ לְאֵיד לֹא יִנָּקֶה."

אסור לנו לשמוח כשאסון פוקד אדם, גם כשמדובר באדם שלא אהוב עלינו במיוחד.

3.        "וְאַל תַּגְדֵּל פִּיךָ בְּיוֹם צָרָה." — דהיינו, האדומים גם לעגו לבני ישראל המובסים. — אנחנו יכולים לתאר את המחזה: על הכביש הראשי עוברת שיירה של יהודים כבולים, קשורים בחבל או בשרשרת אחד בשני — מלוכלכים, יחפים ובבגדים קרועים, חלקם פצועים. שוביהם הבבלים גוררים אותם לכיוון צפון, לגלות. והינה בצדי הכביש עומדים האדומים כשהם לועגים, שורקים, צוחקים ומקללים.

האדומים היו משוכנעים שתכנית אלוהים נכשלה. הוא, כביכול, לא הצליח לקיים את ההבטחה שלו לתת את הארץ כנחלת עולם לצאצאי יעקב. לכן, כשהם "הגדילו פֶּה", הם לא רק לעגו ליהודים אלא גם לאלוהי ישראל.

■         שמחה לאֵיד יכולה, כמובן, להישמר בלב, אך היא בדרך כלל אוהבת להתבטא — ללעוג לאויב הסובל, לשלוח אצבע ולהגיד לו, "מגּיע לך!" — כולנו יודעים אינסטינקטיבית שזה אסור, ובכל זאת, מי עוד לא נפל בחטא הזה?

4.        13 "אַל תָּבוֹא בְשַׁעַר עַמִּי בְּיוֹם אֵידָם." — עד כה ראינו תמונה של האדומים עומדים מרחוק, לועגים, שמחים לנוכח הרעה שפוקדת את בני ישראל. — עכשיו הם נכנסים לתוך היישובים הפרוצים, חסרי ההגנות, כדי לראות מקרוב מה מתרחש שם.

שוב אלוהים מזהיר: "אתה בא 'בְשַׁעַר עַמִּי'. אתה נכנס למקום ששייך לי — לאלוהים — ואני נתתי אותו לעמי. אין לך מה לחפש כאן."

5.        "אַל תֵּרֶא גַם אַתָּה בְּרָעָתוֹ בְּיוֹם אֵידוֹ." — חזרה על האזהרה שבתחילת פס' 12 — רק שכעת האדומים כבר הרבה יותר קרובים לנעשה. הם כבר בתוך היישובים הנכבשים, והצפייה "בְּרָעָתוֹ" של ישראל נעשית מטווח אפס. כל מה שנשאר לאדומים כעת לעשות, זה להושיט את היד ולהשתתף בביזה. — מכך אלוהים מזהיר אותם באזהרה השישית:

6.        "וְאַל תִּשְׁלַחְנָה בְחֵילוֹ בְּיוֹם אֵידוֹ." — "אל תשלח ידיים למה ששייך לעמי, בזמן שהוא חסר הגנה!"

■         כשאנחנו שומעים חדשות, זה בולט באיזו קלות אנשים מאבדים את המעצורים שמונעים מהם לקחת את מה שלא שייך להם.

כל חילופי השלטון האלימים במדינות צפון אפריקה היו מלווים במעשי ביזה נרחבים. כשאין חוק, אין משטרה, אין איום של עונש — למה לא לקחת?

וזה לא רק קורה במדינות ערב. יש לנו דוגמה טרייה ומחרידה מהמערב: את המהומות בלונדון ובערי אנגליה בקיץ 2011. אלפי אנשים יצאו לרחובות — כביכול להפגנות — ובזמן שמספר צעירים העסיקו את השוטרים בזריקת אבנים ובהצתת מכוניות, חלק ניכר מהפורעים היו עסוקים בשבירת חלונות של חנויות וסחיבת חבילות הביתה.

לכן, "אל תשלח ידיים במה שלא שייך לך — גם אם בעל הרכוש לא יכול להגן עליו!"

פס' 14    "אַל תַּעֲמֹד עַל הַפֶּרֶק לְהַכְרִית אֶת פְּלִיטָיו,    וְאַל תַּסְגֵּר שְׂרִידָיו בְּיוֹם צָרָה." — פסוק זה מכיל שתי אזהרות נוספות שמהן התעלמו האדומים:

7.        "אַל תַּעֲמֹד עַל הַפֶּרֶק לְהַכְרִית אֶת פְּלִיטָיו." "עמדתם בפרשות הדרכים ומנעתם מפליטי ישראל להגיע למקומות בטוחים."

8.        "וְאַל תַּסְגֵּר שְׂרִידָיו בְּיוֹם צָרָה." לכדתם את "השרידים", המעטים שהצליחו להימלט מהטבח, והסגרתם אותם לבבלים.  — ואת כל אלה עשיתם לא לזרים, אלא לאחיכם!

…ואחרי האזהרות עובדיה מוסיף:

פס' 15    "כִּי קָרוֹב יוֹם יהוה עַל כָּל הַגּוֹיִם." במילה "כִּי" הוא קושר את האיום הזה לשמונה האזהרות שקדמו: "אדומים, אל תעשו את כל הדברים האלה שמהם אני מזהיר אתכם, 'כִּי [ הרי ] קָרוֹב יוֹם יהוה עַל כָּל הַגּוֹיִם!'"

"יום המשפט של אלוהים קרוב, וביום הזה כולם יווכחו כי תחום השיפוט של אלוהי ישראל לא מוגבל לגבולות הארץ. הוא מלך ריבון גם על הבבלים, הפרסים, היוונים והאדומים — והוא ידרוש מ'כָּל הַגּוֹיִם' האלה דין וחשבון על יחסם לעם ישראל."

עִם האזכור הזה של "יוֹם יהוה", פסוק 15 מהווה מעבר לחזון אחרית הימים. — כל מה שעובדיה ניבא עד פסוק 14   התרחש בינתיים והפך לעובדות היסטוריות. לכן אנחנו יכולים להיות בטוחים שגם "יוֹם יהוה [יבוא] עַל כָּל הַגּוֹיִם" בוודאות של מאה אחוזים.

סיכום ביניים

1.        אלוהים — דרך הנביא עובדיה — הזהיר את האדומים מה לא לעשות. שמונה פעמים הוא אמר להם, "אל תעשו!", והם התעלמו בצורה גסה מכל אזהרותיו. כך חתמו בעצמם את גורלם המר.

■         אזהרות בדבר ה' תמיד ניתנות כדי לאפשר להוזהר לחזור בתשובה. זאת נכון לא רק לאדומים אלא גם לנו. אלוהים רוצה חוטאים נסלחים ונושעים — לא מתים.

2.        שמחה לאֵיד היא רגש טבעי לנו, כי אנו בני אדם חוטאים — אך דבר ה' מתעב אותה. — לא יאה למאמין בישוע להושיט אצבע לעבר יריב סובל ולהגיד "מגּיע לך!"

3.        האדומים נצלו את מצב החולשה של אחִיהם יעקב כדי לרמוס אותו וכדי להפיק רווח מתבוסתו. — נזָהר שלעולם לא יראו אותנו מנצלים את החלש!

 

חלק ב.     פסוקים 16-15:

                תגובת אלוהים למעשי אדום

                "קָרוֹב יוֹם־יהוה"

15 כִּי קָרוֹב יוֹם־יהוה עַל כָּל הַגּוֹיִם.
כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ יֵעָשֶׂה לָּךְ. גְּמֻלְךָ יָשׁוּב בְּרֹאשֶׁךָ.

16 כִּי, כַּאֲשֶׁר שְׁתִיתֶם עַל הַר קָדְשִׁי, יִשְׁתּוּ כָל הַגּוֹיִם תָּמִיד;
וְשָׁתוּ וְלָעוּ, וְהָיוּ כְּלוֹא הָיוּ׃

15ב      כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ יֵעָשֶׂה לָּךְ;  —  גְּמֻלְךָ יָשׁוּב בְּרֹאשֶׁךָ." כל אחד יקבל בדיוק את מה שמגיע לו!

■         זהו עיקרון חשוב ביותר, ולכן קצת נרחיב עליו. הוא לא רק חל על צאצאי עשיו, אלא על כל אדם.

בברית החדשה הוא מופיע בגלטים ו 7:

"…מַה שֶּׁאָדָם זוֹרֵעַ, אֶת זֹאת גַּם יִקְצֹר."

■         איך עיקרון זה קשור ליום-ה',  לאחרית הימים?

ובכן, בני אדם שואפים, בדרך כלל, לפעול על פיו:

▪          העושׂה טוב מקבל טוב,

▪          העושׂה רע מקבל רע, מקבל עונש: "גְּמֻלְךָ יָשׁוּב בְּרֹאשֶׁךָ".

כך זה אמור להיות ברמת העיקרון; זה האידיאל ששואפים אליו. כדי שכך יהיה, ניתנו חוקים והוקמה מערכת לאכיפת החוק (ראה גם רומים יג 7-1).

אבל מי שמתבונן במציאות רואה שהעיקרון לא תמיד מיושם בשלמות, ושלפעמים הוא לא מיושם בכלל. הסיבה היא שאנחנו בסה"כ בני אדם, ולא אלוהים. לדוגמה:

א.        לא תמיד אנחנו שולטים על מתן התגמול הצודק.

▪ אם רוצח נמלט והמשטרה לא מוצאת אותו, הוא כביכול לא מקבל את התגמול שמגיע לו.

▪ ואם בזירת הרצח היה אדם שניסה למנוע את הפשע, ותוך כדי כך נהרג גם הוא, אזי כבר אי אפשר לתת לו את התגמול הטוב שמגיע לו.

ב.        אנחנו לא רק בני אדם, אנחנו בני אדם חוטאים. החטא מעוות את ההגדרות שלנו של טוב ורע.

▪ למשל, אם אישה באיראן נוהגת ברכב עם חלון פתוח והרוח מרימה לה את השרוול, גורמי אכיפת החוק עוצרים אותה, מוציאים אותה מהאוטו ומרביצים לה מכות. על פי החוק, הם הטובים והיא הרעה.

▪ או אם בעל מלון בישראל מסרב לארח חתונה של זוג לסבי, בית המשפט יכול, לפי החוק, להצדיק טביעת פיצוי לזוג בגובה מאות אלפי שקלים — ואם בעל המלון עומד בסירובו לארח אותן, הוא יאלץ לסגור את העסק.

מסקנה: בני אדם, במקרים רבים, אינם מסוגלים לתת תגמול צודק, גם אם כל הכוונות שלהם טובות.

אבל אמרנו כי "גְּמֻלְךָ יָשׁוּב בְּרֹאשֶׁךָ" ו"…מַה שֶּׁאָדָם זוֹרֵעַ, אֶת זֹאת גַּם יִקְצוֹר", זהו עיקרון תנ"כי — עיקרון שאלוהים קבע. לכן מתן התגמול הצודק לא נגמר ביכולת או באי היכולת של בני אדם לתגמל כראוי.

אלוהים הוא ריבון. הוא רואה את הכל, יודע הכל, מבין את כל המניעים — והוא יכול בכל רגע לעשות צדק מושלם, הן עם הטובים והן עם הרעים. הוא יכול — אך במקרים רבים הוא מעדיף לחכות. זאת בגלל שהוא אלוהים רב חסד. ביחזקאל לג 11 אלוהים אומר:

"חַי אָנִי," נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה, "אִם אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע, כִּי אִם בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה."

כשאלוהים משהה את העונש, הוא עושה זאת בגלל שהוא מעדיף בני אדם נושעים על פני בני אדם מתים.

אלוהים עלול גם להשהות את התגמול הטוב — את התגמול לאלה שעושים את רצונו. זאת מפני ש…

א.        לפעמים הוא רוצה לחנך אותנו באמצעות קשיים וסבל — להביא אותנו קרובים יותר אליו — להדגיש שאנחנו תלויים בו בלבד, ולא במה שהוא נותן — בברכות חומריות או אחרות.

ב.        לפעמים הוא רוצה ללמד אותנו לחכות בסבלנות.

במתי ה 12 ישוע אומר לילדיו הסובלים רדיפות: "שִׂמְחוּ וְגִילוּ, כִּי שְׂכַרְכֶם רַב בַּשָּׁמַיִם." — במילים אחרות, "אני לא עומד לתגמל אתכם כאן ועכשיו. את שכרכם תקבלו כשתגיעו הביתה, למלכותי." — מדוע זה יותר טוב משׂכר עלי אדמות? — מפני שכל דבר שמקבלים כאן הוא זמני, מתכלה, אך כל שכר שמקבלים בשמים הוא נצחי.

■         וכאן נמצא הקשר בין "כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ יֵעָשֶׂה לָּךְ" — בין עיקרון התגמול הצודק, לבין יום־ה': הרגע שבו ייסגרו כל החשבונות הפתוחים זהו "יוֹם יהוה [שיבוא] עַל כָּל הַגּוֹיִם" — על כל אדם ללא יוצא מן הכלל. כל מה שבני אדם לא הצליחו לתגמל כראוי — כל תגמול שהיה מגיע ושלא ניתן מתוך אי־צדק — הכל יישולם בשלמות ביום־ה'.

עד אז נאמר לנו כתלמידי ישוע…

"אַל נָא יִרְפּוּ יָדֵינוּ מֵעֲשׂוֹת טוֹב!  בְּבוֹא הָעֵת נִקְצֹר, אִם לֹא נִרְפֶּה" (גלטים ו 9).

"יוֹם יהוה" יסתיים סופית כשישוע המשיח יתחיל למלוך על העולם מציון וכל העמים ישרתו אותו ויכרעו ברך לפניו. בנקודה זו הרי לא ישאר בכדור הארץ אף אדם העויין למשיח, עויין לאלוהים או עויין לישראל. היחידים שיהיו נוכחים בחנוכת ממלכת ישוע עלי אדמות יהיו מאמינים נושעים. כל היתר לא שׂרדו (ישעיהו לד 3-1; התגלות יט 16-11; דניאל ב; תהילים ב).

פס' 15    נחזור למה שנאמר בפסוק 15 לאדום:

כִּי קָרוֹב יוֹם־יהוה עַל כָּל הַגּוֹיִם; כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ יֵעָשֶׂה לָּךְ, גְּמֻלְךָ יָשׁוּב בְּרֹאשֶׁךָ.

פסוק זה מאוד דומה לפסוקים הכתובים במזמור קל"ז 9-7:

7 זְכֹר, יְהוָה, לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלִָם, הָאֹמְרִים, "עָרוּ,  עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ!"
8
בַּת בָּבֶל הַשְּׁדוּדָה,  אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶּם לָךְ אֶת גְּמוּלֵךְ שֶׁגָּמַלְתְּ לָנוּ.
9 אַשְׁרֵי שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת עֹלָלַיִךְ אֶל הַסָּלַע.

"עָרוּ!" = גלו את היסודות.

מילים אלה מאוד קשות, אך מה שמשתמע מהם הוא: "כך עשו אותם כובשים בבלים ואדומים לבני ירושלים": "יְשַׁלֶּם לָךְ [כפי] שֶׁגָּמַלְתְּ לָנוּ!"

כותב המזמור אינו אדם הצמא לדם. גם הוא וגם הנביא עובדיה מבקשים כי אלוהים יגמול לאויבים כפי שמגיע להם. בקשה דומה כתובה בספר ההתגלות פרק ו פסוק 10:

וְהֵם צָעֲקוּ בְּקוֹל גָּדוֹל: "עַד מָתַי,  אֲדֹנָי הַקָּדוֹשׁ וַאֲמִתִּי,  לֹא תִּשְׁפֹּט וְתִנְקֹם אֶת דָּמֵינוּ מִיּוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ?"

כלומר, נפשות אלה שנהרגו בגלל אמונתם בישוע זועקות לאלוהים שיחשבן עם החוטאים, וזאת מתוך רצון לראות את משפט הצדק של אלוהים.

פס' 16    "כִּי כַּאֲשֶׁר שְׁתִיתֶם עַל הַר קָדְשִׁי, יִשְׁתּוּ כָל הַגּוֹיִם תָּמִיד, וְשָׁתוּ וְלָעוּ, וְהָיוּ כְּלוֹא הָיוּ." — ביום שבו עלו הכובשים על ירושלים ויכלו לה, הם הרימו כוסית והשתכרו לאות שמחה. כך הם חגגו את ניצחונם. ירושלים בידם — משכנו של אלוהים הרוס ושרוף וידם על העליונה.

אך מה נשאר מנצחונם לטווח הארוך? — כעבור מספר שנים "הָיוּ כְּלוֹא הָיוּ."

שָׁתוּ וְלָעוּ = שתו ובלעו

שׂים לב שהפסוק מדבר על שתי כוסות שונות:

הראשונה היא כוס הניצחון של בני האדם — כוס האלכוהול שממנה הם השתכרו אחרי כיבוש הר ציון;

השנייה, שממנה "יִשְׁתּוּ כָל הַגּוֹיִם תָּמִיד", היא כוס המשפט של אלוהים.

אלוהים אומר לאדומים: "כך — כמוכם — יִשְׁתּוּ כָל הַגּוֹיִם תָּמִיד. — זה הופך את הפסוק למאוד אקטואלי גם לתקופה שלנו: תמיד יהיו עמים שירצו לקחת את ירושלים.

ומה מבטיח להם אלוהים? — "תמיד אתן לכם לשתות מן הכוס שלי, והשתייה ממני תביא להכחדתכם" (ראה גם ירמיהו מט 12; כה 17, 18, 28, 29).

משפט דומה עם קונטקסט דומה נאמר גם בנבואת זכריה בפרק יב 6-1. גם שם מדובר על "יוֹם־יהוה [שבא] עַל כָּל הַגּוֹיִם", וגם שם העונש מאלוהים מתואר כ"כוס" שהעמים שותים:

1 מַשָּׂא דְבַר יהוה עַל יִשְׂרָאֵל; נְאֻם יהוה, נֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָרֶץ וְיֹצֵר רוּחַ אָדָם בְּקִרְבּוֹ: 2 "הִנֵּה אָנֹכִי שָׂם אֶת יְרוּשָׁלָיִם סַף רַעַל [זוהי כוס המשפט של אלוהים] לְכָל הָעַמִּים סָבִיב; וְגַם עַל יְהוּדָה יִהְיֶה בַמָּצוֹר עַל יְרוּשָׁלָיִם. 3 וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא אָשִׂים אֶת יְרוּשָׁלָיִם אֶבֶן מַעֲמָסָה לְכָל הָעַמִּים. כָּל עֹמְסֶיהָ שָׂרוֹט יִשָּׂרֵטוּ; וְנֶאֶסְפוּ עָלֶיהָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ."

4 "בַּיּוֹם הַהוּא," נְאֻם יהוה, "אַכֶּה כָל סוּס בַּתִּמָּהוֹן וְרֹכְבוֹ בַּשִּׁגָּעוֹן. וְעַל בֵּית יְהוּדָה אֶפְקַח אֶת עֵינַי, וְכֹל סוּס הָעַמִּים אַכֶּה בַּעִוָּרוֹן. 5 וְאָמְרוּ אַלֻּפֵי יְהוּדָה בְּלִבָּם, 'אַמְצָה לִי יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלָיִם בַּיהוה צְבָאוֹת אֱלֹהֵיהֶם.' 6 בַּיּוֹם הַהוּא אָשִׂים אֶת אַלֻּפֵי יְהוּדָה כְּכִיּוֹר אֵשׁ בְּעֵצִים, וּכְלַפִּיד אֵשׁ בְּעָמִיר, וְאָכְלוּ עַל יָמִין וְעַל שְׂמֹאול אֶת כָּל הָעַמִּים סָבִיב. וְיָשְׁבָה יְרוּשָׁלָיִם עוֹד תַּחְתֶּיהָ בִּיְרוּשָׁלָיִם."

הנביא זכריה מנבא לעתיד. ירושלים תהווה מוקד אשר ימשוך עמים רבים לעלות עליה לשם כיבוש. הכוונה לעמים אשר רוצים ודורשים חלק בשליטה על העיר. הקונטקסט הוא שלילי. לא מדובר בעמים שנמשכים לירושלים מתוך אהבת אלוהים ודאגה לעמו. — לעמים אלה אלוהים אומר דרך זכריה: "כשתגעו בירושלים, התוצאה תהיה כאילו שתיתם כוס מלאה ברעל."

ומה אומר אלוהים דרך עובדיה?

"כך יִשְׁתּוּ כָל הַגּוֹיִם תָּמִיד." — הדחף לשלוט על ירושלים או לקחת חלק ממנה יהיה כמו התמכרות לסם אצל אותם עמים. הם כל כך נמשכים ורוצים חלק בעיר הזו, עד שהם מתעלמים מהסכנה הכרוכה בכך.

במילים אחרות: חלק מהעונש של אלוהים על אותם עמים תהיה עצם ההתעקשות לקחת חלק מירושלים. הם לא מרפים, עד שבאה עליהם מכת המוות מאלוהים.

מדוע ירושלים?

מכיוון שהיא המקום שבו בחר אלוהים לשכון עלי אדמות (יחזקאל לה 10-5) — ואת המקום הזה רוצה השטן. ביום שישוע המשיח יחזור לגור שם, השטן ימצא את עצמו כבול בתהום. לא פלא שהוא נלחם על השליטה בירושלים.

אם כן, כל עם שמנסה לקחת חלק מישראל, חלק מירושלים, חלק כלשהו מהבטחת אלוהים, הריהו ככלי ביד השטן.

נכון שהעונש הסופי של אלוהים עבור בני האדם יבוא עליהם בגלל חוסר אמונתם, אי ציות לדברו והתעלמותם מרצונו, אך אלוהים משתמש בירושלים כמעין פיתיון שמושך את העמים לנקודה שבה הם מקבלים את עונשם הצודק.  

מפסוק 17 עובדיה פונה לעבר העתיד, ליום שאחרי יום ה'.

את נבואת השׂמחה הזו, שאותה יטעמו כל ילדי אלוהים, נלמד בשיעור הבא.  

סיכום

עד כה הגענו למספר מסקנות חשובות:

א.        גאווה מכל סוג מובילה לשבר (משלי טז 18: "לִפְנֵי שֶׁבֶר גָּאוֹן, וְלִפְנֵי כִשָּׁלוֹן גֹּבַהּ רוּחַ").

ב.        על מנת להתברך יש לאהוב את מה שאלוהים אוהב ולכבד את בחירתו.

ג.        נבואות התנ"ך עוזרות לנו לגבש דעה בנושא פוליטי חשוב:

ירושלים נמצאת במרכזה של עסקה שאמורה — לטענת השליטים — להוביל לשלום במזרח התיכון.

על פי עובדיה וזכריה ברור מעל לכל ספק שמשיכת העמים בעבר, בהווה ובעתיד לירושלים, אינה נובעת מאהבתם לאלוהים ולישראל, גם לא מרצון אמיתי להביא לשלום, אלא מתאוותם לכוח ולשליטה במה ששייך לאלוהים. משיכה זו תוביל למלחמה.

זוהי שוב תזכורת כי שלום אמיתי מתחיל ומסתיים בישוע המשיח.

ד.        באיגרת אל העברים פרק יב 17 כתוב כי עשָׂיו בז לבכורה ולכל דבר קדוש ורוחני. עשיו בחר להתערב עם העולם, והתוצאה היא שצאצאיו אינם מכירים את אלוהים ואף נלחמים נגד בן ההבטחה — ישראל.

האזהרה לנו היא שנשמור על אורח חיים שמאופיין על ידי טוהר וקדושה. האזהרה שלא נהיה דומים לעולם ושלא נתבולל בנישואים ובקשר עמוק עם בלתי מאמינים. קשר שכזה תמיד יחליש את מחויבותנו לאלוהים ויניב דור חדש שמתרחק מכל דבר קדוש או מבורך — דור שבז לדברים רוחניים — דור אשר ימצא את עצמו נלחם נגד אלוהים.

הבה נתפלל שאלוהים יתן לנו חכמה לגדל דור חדש שאוהב את משיח אלוהים ושמסור לו אף יותר מאתנו.