פרק א

Print Friendly

א  ל  ו  ה  י  ם

מבוא

אדם שבונה את ביתו מניח קודם כל את היסודות. אם לא יניח יסודות מוצקים, כל הפאר והיופי, כל הנוחות והעונג שטמונים בבית עצמו עלולים יום אחד להתמוטט עליו ואז, במקום שהבית ישמש לו מחסה, הוא יהפוך לקברו.

בספר זה נלמד יחד את הדרך המובילה לישועה. לשם כך אשתמש בסדרה של דרשות שנישאו לראשונה בקהילת חסד ואמת במשך השנים. מהן נלמד: ממה עלינו להיוושע? כיצד נושעים? מי הוא שמושיע ומה הן תוצאות הישועה?

נקרא לפתיחה את ספר ישעיהו פרק מ:

1"נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי; יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם׃ 2 דַּבְּרוּ עַל־לֵב יְרוּשָׁלָיִם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ, כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ, כִּי נִרְצָה עֲוֹנָהּ; כִּי לָקְחָה מִיַּד יהוה, כִּפְלַיִם בְּכָל־חַטֹּאתֶיהָ׃

3 קוֹל קוֹרֵא, בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ יהוה; יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה, מְסִלָּה לֵאלֹהֵינוּ׃ 4 כָּל־גֶּיא יִנָּשֵׂא, וְכָל־הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ; וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר, וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה׃ 5 וְנִגְלָה כְּבוֹד יהוה; וְרָאוּ כָל־בָּשָׂר יַחְדָּו, כִּי פִּי יהוה דִּבֵּר׃

6 קוֹל אֹמֵר קְרָא, וְאָמַר מָה אֶקְרָא; כָּל־הַבָּשָׂר חָצִיר, וְכָל־חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה׃ 7 יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ, כִּי רוּחַ יהוה נָשְׁבָה בּוֹ; אָכֵן חָצִיר הָעָם׃ 8 יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ; וּדְבַר־אֱלֹהֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם׃

9 עַל הַר־גָּבֹהַ עֲלִי־לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן, הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ, מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלָיִם; הָרִימִי אַל־תִּירָאִי, אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה, הִנֵּה אֱלֹהֵיכֶם׃ 10 הִנֵּה אֲדֹנָי יְהוִה בְּחָזָק יָבוֹא, וּזְרֹעוֹ מֹשְׁלָה לוֹ; הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ, וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו׃ 11 כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ יִרְעֶה, בִּזְרֹעוֹ יְקַבֵּץ טְלָאִים, וּבְחֵיקוֹ יִשָּׂא; עָלוֹת יְנַהֵל׃

12 מִי־מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם, וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן, וְכָל בַּשָּׁלִשׁ עֲפַר הָאָרֶץ; וְשָׁקַל בַּפֶּלֶס הָרִים, וּגְבָעוֹת בְּמֹאזְנָיִם׃ 13 מִי־תִכֵּן אֶת־רוּחַ יהוה; וְאִישׁ עֲצָתוֹ יוֹדִיעֶנּוּ׃ 14 אֶת־מִי נוֹעָץ וַיְבִינֵהוּ, וַיְלַמְּדֵהוּ בְּאֹרַח מִשְׁפָּט; וַיְלַמְּדֵהוּ דַעַת, וְדֶרֶךְ תְּבוּנוֹת יוֹדִיעֶנּוּ׃ 15 הֵן גּוֹיִם כְּמַר מִדְּלִי, וּכְשַׁחַק מֹאזְנַיִם נֶחְשָׁבוּ; הֵן אִיִּים כַּדַּק יִטּוֹל׃ 16 וּלְבָנוֹן אֵין דֵּי בָּעֵר; וְחַיָּתוֹ, אֵין דֵּי עוֹלָה׃

17 כָּל־הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ; מֵאֶפֶס וָתֹהוּ נֶחְשְׁבוּ־לוֹ׃ 18 וְאֶל־מִי תְּדַמְּיוּן אֵל; וּמַה־דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ׃ 19 הַפֶּסֶל נָסַךְ חָרָשׁ, וְצֹרֵף בַּזָּהָב יְרַקְּעֶנּוּ; וּרְתֻקוֹת כֶּסֶף צוֹרֵף׃ 20 הַמְסֻכָּן תְּרוּמָה, עֵץ לֹא־יִרְקַב יִבְחָר; חָרָשׁ חָכָם יְבַקֶּשׁ־לוֹ, לְהָכִין פֶּסֶל לֹא יִמּוֹט׃ 21 הֲלוֹא תֵדְעוּ הֲלוֹא תִשְׁמָעוּ, הֲלוֹא הֻגַּד מֵרֹאשׁ לָכֶם; הֲלוֹא הֲבִינֹתֶם, מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ׃ 22 הַיֹּשֵׁב עַל־חוּג הָאָרֶץ, וְיֹשְׁבֶיהָ כַּחֲגָבִים; הַנּוֹטֶה כַדֹּק שָׁמַיִם, וַיִּמְתָּחֵם כָּאֹהֶל לָשָׁבֶת׃ 23 הַנּוֹתֵן רוֹזְנִים לְאָיִן; שֹׁפְטֵי אֶרֶץ כַּתֹּהוּ עָשָׂה׃ 24 אַף בַּל־נִטָּעוּ, אַף בַּל־זֹרָעוּ, אַף בַּל־שֹׁרֵשׁ בָּאָרֶץ גִּזְעָם; וְגַם־נָשַׁף בָּהֶם וַיִּבָשׁוּ, וּסְעָרָה כַּקַּשׁ תִּשָּׂאֵם׃

25 וְאֶל־מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה; יֹאמַר קָדוֹשׁ׃ 26 שְׂאוּ־מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי־בָרָא אֵלֶּה, הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם; לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא, מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ, אִישׁ לֹא נֶעְדָּר׃

27 לָמָּה תֹאמַר יַעֲקֹב, וּתְדַבֵּר יִשְׂרָאֵל; נִסְתְּרָה דַרְכִּי מֵיהוה, וּמֵאֱלֹהַי מִשְׁפָּטִי יַעֲבוֹר׃ 28 הֲלוֹא יָדַעְתָּ אִם־לֹא שָׁמַעְתָּ, אֱלֹהֵי עוֹלָם יהוה בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ, לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע; אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ׃ 29 נֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ; וּלְאֵין אוֹנִים עָצְמָה יַרְבֶּה׃ 30 וְיִעֲפוּ נְעָרִים וְיִגָעוּ; וּבַחוּרִים כָּשׁוֹל יִכָּשֵׁלוּ׃ 31 וְקוֹיֵ יהוה יַחֲלִיפוּ כֹחַ, יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים; יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ, יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ׃"

 

לפני שנתחיל, עלינו להניח יסודות, אחרת כל הבניין שנקים עלול להתמוטט. לעומת מה שמקובל לפעמים לחשוב, הבשורה המשיחית לא מתמקדת בצורכיו של האדם אלא בתפארת של אלוהים, והיא נוגעת לו במיוחד. תכלית הבשורה היא לפאר את אלוהים, לגלות לעין כל את הפלא שבכבוד-חסדו, כדי שכולם יהללוהו.

כדי להבין זאת ניעזר בדברי הנביא ישעיהו.

פרק לט מסתיים בנבואה: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים, וְנִשָּׂא כָּל־אֲשֶׁר בְּבֵיתֶךָ, וַאֲשֶׁר אָצְרוּ אֲבֹתֶיךָ עַד־הַיּוֹם הַזֶּה בָּבֶל; לֹא־יִוָּתֵר דָּבָר אָמַר יהוה׃ וּמִבָּנֶיךָ אֲשֶׁר יֵצְאוּ מִמְּךָ אֲשֶׁר תּוֹלִיד יִקָּחוּ; וְהָיוּ סָרִיסִים, בְּהֵיכַל מֶלֶךְ בָּבֶל". מילים אלה מסיימות שורה של פרקים שרובם גדושים בנבואות על חורבן יהודה וירושלים משום חטאי העם, כוהניו, קציניו, שריו ומלכיו. פרק לט מסכם את הנאמר באותן נבואות במשפט קצר, קולע ומכאיב.

אולם אלוהים איננו רק אלוהי חרון וצדק. הוא גם אלוהי הנחמות והחסד. משום כך הוא פונה מכעסו כדי לעודד את העם ולחזקו בשעת צרה כך שיידע אל מי לפנות, וכדי להבטיח לו שימצא אוזן קשבת אצל אלוהים – אם רק יפנה אליו.

כבר כאן טמונים מספר לקחים חשובים ומעשיים. ראשית, אלוהים מרחם. הוא טוב. לבו מלא אהבה. הוא אמנם מוכיח חוטאים בצדקתו, אבל גם בשעה שהוא פוצע – הוא מרפא, ובשעה שהוא מכה – הוא גם מנחם.

בל נשכח לעולם את קדושת אלוהים, ואל נחשוב על קדושה זו בלי לזכור את רחמיו.

שנית, אלוהים מלמד אותנו על-ידי מתן דוגמה אישית כיצד להוכיח אחרים, בין אם מדובר בילדינו, בידידינו, בבני זוגנו או בחברינו בקהילה: עלינו לעשות זאת באהבה. תוכחה שאין בה אהבה איננה רצויה לאלוהים, ממש כמו שאהבה שאין בה תוכחה איננה אהבה משיחית. תוכחה משיחית היא מעשה הנובע מאהבה, לא מיצר נקמנות או הרס. מטרתה להשיב חוטא מדרכו, לא לרמוס אותו.

ועתה, הבה נחזור אל הנושא שלפנינו. בישעיהו פרק מ אלוהים מנחם את ישראל לקראת שעתו הקשה על-ידי הבטחה של חסד שיתגלה לעמו. בפרקים מ עד מה יש קטעים רבים המתארים את אלוהים, ומעודדים את ישראל להיאחז בו, לבטוח בו, לשוב אליו ולקרוא אליו בשעת משבר.

"'נחמו נחמו עמי', יאמר אלוהיכם" – עלינו להבין כי אי אפשר להפיק טובה רוחנית מהכתובים בלי לעסוק בתיאולוגיה. הרי מה זאת תיאולוגיה? תיאולוגיה פירושה דעת אלוהים. מה שישעיהו אומר כאן על אלוהים זו תיאולוגיה. הוא מציג בפנינו עובדות על אלוהים.

אבל אין שום תועלת בעיסוק תיאולוגי כאילו היה זה מדע תיאורטי. עלינו ליישם במציאות את מה שלמדנו. יפה אמר קלווין, "מפרק זה אנו לומדים מה הוא הדבר העיקרי שעלינו לחפש בספרי הנביאים, והוא לטפח את תקוות המאמינים על-ידי הצגת פאר כבוד חסדו הנהדר (של אלוהים)… בזאת תפארת משרת הנביא – שהוא נקרא לעודד מאמינים ולתמוך בהם בשעת משבר".

זו שמחתו של כל מי שמבשר את דבר ה'. זו אחת הזכויות הנפלאות והמשמחות ביותר של כל מבשר: לנחם ולעודד את קהילת אלוהים, להיות ער לצורכי מאזיניו, לדאוג להם, לרצות בטובתם

ובעזרת אלוהים להביא להם נחמה, הדרכה, עידוד ותוכחה אוהבת. מבשרים צריכים להיות אנשים שיודעים להיטיב עם המאמינים ולבנות אותם באמונה.

הזכות לבשר, אם כן, היא גם חובה. מבשר חייב להיות ער לצורכי שומעיו; הוא לא נקרא לבשר כדי להפגין ידע, שררה או דיעות אישיות כי אם לאהוב את המאמינים בשם אלוהים ולמענו,

"נחמו נחמו עמי", ה' מנחם אבלים, הוא המנחם, והוא משתמש לשם כך בשליחים בהם בחר. שירות הנחמה והעידוד נמסר לשליחי אלוהים על-ידי ה' עצמו. זו הסיבה ששאול מונה באיגרותיו

לאפסים ולקורינתים את המבשרים בין המתנות הנפלאות שה' נותן לקהילה.

"עמי", ביטוי של חיבה ושל שייכות, מדובר בעם אלוהים. בפרק מג נאמר: "עם זו יצרתי לי". אלוהים הוא שברא את העם והוא עשה זאת למען עצמו. עם ישראל איננו קיים בזכות כי אם בחסד. כפי שמשה אמר לעם שנים רבות לפני כן, אלוהים לא בחר בישראל בזכות מעלה כלשהי שהייתה בעם, אלא בגלל סיבה הנעוצה באלוהים עצמו: "יען כי אהב אתכם ה'". העם גם לא נבחר למען עצמו. אלוהים עושה את כל מעשיו כדי לפאר את עצמו. "עם זו יצרתי לי" – לי, לעצמי, למעני. לפעמים יש נטיה לראות את הבשורה כמיועדת בראש וראשונה לענות על צורכי האדם. זוהי טעות, והעובדה שזוהי טעות שגורה איננה הופכת אותה לאמת. "עם זו יצרתי לי, תהילתי יספרו", זו סיבת בחירתם. לכך נוצרו, כפי שאומר שאול באיגרת אל האפסים: "יעדנו לו לבנים על-ידי ישוע המשיח כחפץ רצונו לתהילת כבוד חסדו… להיותנו לתהילת כבודו"; "דברו על לב ירושלים", לא רק אל השכל, אלא גם אל הלב… שכנעו אותה, הפצירו בה, עודדו אותה לבטוח בה', הנה, כך צריך לבשר: בלהט, בהתרגשות, מתוך הזדהות מלאה עם הנאמר – ולא בחוסר אכפתיות או כאילו הייתה זו הרצאה עיונית. הרי נפשות בני אדם בידיך, טובת בני אדם לפניך, דבר על לבם, הפצר בהם, הוכח, גער וזעק למען ישמעו. "קראו אליה כי מלאה צבאה" – "צבא" פירושו נטל שחייבים בו, שירות חובה, תקופה בה חייבים לשאת בעול. בדרך כלל מדובר בשירות קשה ולא רצוי, כמו עבודות החובה בימי המלך שלמה (ראה מל"א ה 27-32). תקופה כזאת היא אמנם קשה ובלתי רצויה, אבל יש לה סוף ידוע ומוגדר מראש.

ה' מציב גבולות לסבל אהוביו. הוא לא יתן להם להיחשף לקשיים ולניסיונות מעבר ליכולתם. הם לא יסבלו לעד. על הרשעים נאמר, "להישמדם עדי עד" (תהילים צב 8). אגם האש והגופרית (המוות השני) צפוי להם, "כי תולעתם לא תמות ואישם לא תכבה" (ישעיהו סו 24), אך הנושעים בה' יהיו כהר ציון אשר לא ימוט לעולם.

אלוהים מביא על אהוביו משפט כדי לקדשם, ולאחר שהסיר את חטאם, הוא חוזר ומברך אותם בחסדו.

"כי לקחה מיד ה' כפליים בכל חטאותיה"; הכתובים נוקטים תכופות בלשון ציורית, וחשוב שנדע להבחין בכך כדי שנוכל להבין. אלוהים לא אומר שהביא על ישראל סבל רב יותר מזה שמגיע לו, אהבת אלוהים גורמת לו לשים דגש רב יותר על סבלות העם יותר מאשר על משקל חטאיהם. כאן מדברת לשון אהבה שחשה את מכאובי אהוביה יותר מאשר את חטאם, כמו שכתוב, "על כל פשעים תכסה אהבה".

"קול קורא במדבר: פנו דרך ה', ישרו בערבה מסילה לאלוהינו. כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו והיה העקוב למישור והרכסים לבקעה, ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר" – ה' יסיר כל מכשול בדרך לישועת עמו. אין דבר שיכול לעמוד בפניו. "כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו". לשם מה כל זה? "ונגלה כבוד ה', וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר". שוב, אלוהים מושיע את עמו כדי לפאר את שמו. "בהכרח שכל מעשה שאלוהים יעשה יהיה בראש ובראשונה למענו-הוא משום שהוא הטוב והנעלה על הכל. בעצם, הוא הטוב היחיד שטובו נובע מעצמו ולא מכל מקור אחר". כפי שנאמר, "לכבודי בראתיו, יצרתיו אף עשיתיו" (ישעיהו מג 7). "אנוכי אנוכי הוא מוחה פשעייך למעני" (שם, פס' 25). "למעני, למעני אעשה" (שם, מח 11).

כאן מדבר אל עליון המכריז: "עצתי תקום וכל חפצי אעשה" (שם, מו 10). "זיכרו זאת והתאוששו, השיבו פושעים על לב. זיכרו ראשונות מעולם, כי אנוכי אל ואין עוד אלוהים ואפס כמוני, מגיד מראשית אחרית ומקדם אשר לא נעשו. אומר, 'עצתי תקום וכל חפצי אעשה', קורא ממזרח עיט, מארץ מרחק איש עצתי. אף דיברתי – אף אביאנה. יצרתי – אף אעשנה" (שם, פס' 8-11).

זו בעצם אחת ממשמעויות השם ה'. ההווה (הקיים) מעצמו. זה שיש לו חיים מעצמו (יוחנן ה 26), מקור כל הקיים. זהו האלוהים הבלתי תלוי שאין נשגב ממנו, "היושב על חוג הארץ ויושביה כחגבים. הנוטה כדק שמים וימתחם כאוהל לשבת. הנותן רוזנים לאין, שופטי ארץ כתוהו עשה, אף בל ניטעו, אף בל זורעו, אף בל שורש בארץ גזעם, וגם נשף בהם וייבשו וסערה כקש תישאם" (ישעיהו מ 22-24).

המבינים אתם? לעולם לא נוכל לחשוב גבוה מדי על אלוהים. ככל שנרקיע, עדיין יהיו מחשבותינו אודותיו קטנות. ככל שנייחס לו גדולה, ניגע רק בקצה נפלאותיו.

"קול אומר, 'קרא'!" – הנביא שומע את ה' מצווה עליו לקום ולבשר. שליחי ה' אינם מדברים עד שהם נשלחים, ומוטב שלא יקומו וידברו אלו שלא נשלחו. כפי שאומר שאול השליח, "איך יבשרו אם לא נשלחו!" עבודת המבשר והדורש בקהילות, כמו הכהונה בימי התנ"ך, היא משרה שאסור לאדם לקחת על עצמו בלא שה' יסמיך אותו לכך. צריך לשמוע את הקול המצווה: "קרא!" לפני שקמים לקרוא. יש בלבי חשש, שהנהירה הנפוצה בימינו אחרי הזכות לעמוד לפני קהל ולדרוש נובעת מחוסר הבנת כובד האחריות המוטלת על מבשרים ומאי-הכרת חובותיהם. יעקב מזהיר כי המלמדים "ישאו משפט קשה יותר" וכיפא מזכיר כי מבשרים יצטרכו לתת את "הדין לפני אדון הקהילה". ירמיהו מאיים חמורות על המבשרים בשם ה' "ואני לא שלחתים".

זוהי חובה קדושה וקשה, לבשר את בשורת אלוהים.

"קול אומר, 'קרא!' ואמר, 'מה אקרא?'" מבשרים אינם רשאים לבשר אלא את אשר ה' ישים בפיהם; ובימינו, משמעות הדבר היא שמבשרים חייבים להקפיד לבשר את בשורת כתבי הקודש ולא את מסורתם, דיעותיהם האישיות או רעיונותיהם השונים. כדי להבטיח שכך אמנם ייעשה, מבשרים חייבים לשקוד על דבר ה', ללמוד אותו, לחקור ולהכיר אותו על כל איבריו וחלקיו. ישעיהו הציב דוגמה טובה לכך כאשר, לפני שיצא לבשר, פנה אל ה' בשאלה: "מה אקרא?" גם המאזינים יכולים לעזור אם יבחנו את מה שישמעו ובמידת הצורך יתקנו את המלמדים אותם. יש היום צורך דוחק במאזינים שלמדו לחשוב, לבחון ולהבין, ושאמונתם אינה מושתתת על חכמת אנוש כי אם על גבורת אלוהים והבנה אמתית של דברו.

התשובה לשאלת הנביא "מה אקרא?" ניתנת בפס' 6-7. לעומת תפארת ה' מוצג האדם כפי שהוא באמת; "כל הבשר חציר וכל חסדו כציץ השדה. יבש חציר, נבל ציץ, כי רוח ה' נשבה בו. אכן חציר העם. יבש חציר, נבל ציץ ודבר אלוהינו יקום לעולם!"

אם ברצונכם לבחון אם הבין מישהו את תורת גדולת אלוהים, שאלו אותו מה דעתו על האדם. מי שבאמת ראה את תפארת אלוהים יודע שהוא עצמו הבל, אין, חציר יבש ונובל.

כל בשר, בלי הבדל, "כל חסדו" (משמע, סיכום כל תפארתו) הם "חציר יבש" שנשרף מיד באש ונישא בקלות ברוח. כל מעשיהם "כציץ השדה נבל" – יפה לשעה אך נעלם כעבור שעה. מדוע נבל? מה גרם לו לנבול? רוח "נשבה בו". באפס מאמץ מצד ה' נעלם האדם על כל תפארתו. שוב אצטט את קלווין: "ככל שיהיו מתנות האדם נפלאות, ככל שהאדם עצמו יצור מופלא, הוא עודנו יצור בלבד ובנשיפה קלה של ה' ייעלם, כאילו גרר אותם הנביא אל נוכחות אלוהים כדי שיראו את עצמם כפי שהם באמת".

אלוהים לא גורם לנביא לדבר אלינו כך סתם, רק כדי להשפיל אותנו. הוא משפיל כדי לבנות. כדי להינחם, האדם חייב קודם כל להבין את אפסותו ואת הבלות דלותו. עליו ללמוד להישען על ה' ולא על עצמו. ישועתנו לא נובעת מגדולתנו, אלא מגדולת אלוהים. משום כך, לעולם אל נחשוב שכל מה שנייחס לאלוהים נגזל מאיתנו. להיפך, הכרת אפסותנו מדגישה את מלוא תפארת אלוהינו ומלמדת אותנו להישען עליו. "יבש חציר, נבל ציץ, ודבר אלוהינו יקום לעולם!" – אלוהים לבדו יעמוד לעד. הוא לבדו האיתן, היציב והקיים לעד. כל היתר ייעלם וימס כשלג בחום השמש. אם כך, מניין הנטיה לחשוב שאדם יכול להסתדר בכוחות עצמו? הרי בלי אלוהים אנחנו אבודים. כל ניסיון להקים חברה, לנהל מדינה או אורח חיים בלי להזדקק לאלוהים, נדון מראש לכישלון. זיכרו את מגדל בבל: בוניו ניסו לבנות מגדל, לעשות לעצמם שם, להגיע לשמים, הכל בלי להתייחס לאלוהים, למעט הרצון להשתחרר משלטונו. לא יקום ולא יהיה! כל ברך תכרע לפני אלוהים וכל לשון תודה בשלטונו. אם לא נפנה לאלוהים אנחנו אבודים בחטאינו. כל ניסיון להימלט מכך פירושו: לרוץ אל זרועות המוות.
יראת אלוהים

פס' 9-11: מי הוא הנורא והנשגב הזה? אלוהינו. לא סתם אלוהים כשלעצמו, אלוהי כל העולם וכל בני האדם, כי אם אלוהים שהיה ל"שלנו", שמנהל עמנו מערכת יחסים, שחסד הוא הסממן העיקרי שלהם: חסד אלוהים כלפינו. אל תחששו להישען עליו. כמו שאין סיבה להסס לירוא אותו, משום ש"יראת אלוהים ראשית חכמה", כך גם אין סיבה להסס להישען עליו. אלו הם אחדים מהלקחים שנוכל להפיק מהקטע שלפנינו. עם בשורה שכזו, מי יהסס לעלות על "הר גבוה", להרים "בכוח קולו"? והרי לכם תוכן בשורתנו: "הנה אלוהיכם!" רואים אתם! הבשורה מתרכזת באלוהים, לא באדם. היא רואה בו את העיקר, לא באדם. היא מחשיבה את כבודו יותר מכל דבר אחר, אפילו מישועת האדם, אף שהיא מתהדרת באמת המשמחת שאלוהים בחר לפאר את עצמו על-ידי כך שיושיע בני אדם.

"הנה אלוהיכם" – כפי שאומר קלווין, "זהו סיכום כל אושרנו", שאלוהים הוא כזה ושבחר להיות אלוהינו.

"הנה אדוני ה' בחזק יבוא" – אלוהים מתואר כאן כמי שבא להושיע את עמו. הוא בא "בחזק", לא בחולשה, אלא בכוח אדיר. יש שחושבים על אלוהים בכל הקשור לישועתנו במונחים של התמונה המפורסמת של ישוע העומד מחוץ לדלת ודופק. חושך שורר בחוץ וישוע רוצה להיכנס, אבל איננו יכול; הידית והמפתח – שניהם בפנים, כלומר בלב האדם, ורק האדם יכול לפתוח את הדלת. יש מבשרים שמנסים לעורר אותנו לרחם על ישוע המסכן, העומד מחוץ ללבנו, לחיינו הלאומיים, הקהילתיים או האישיים, בחושך הקר והצונן. אולם אלוהים איננו כזה. "הנה בחזק יבוא וזרועו מושלה לו". היזהרו ממבשרים המציגים לפניכם את אלוהים כאחד שלא יכול להושיע, כחלש מכדי שיוכל להועיל באמת.

אלוהים אינו זקוק לרחמינו. הוא לא ממתין עד שנואיל בטובנו לפתוח את הדלת וניתן לו להיכנס. הוא בא "בחזק וזרועו מושלה לו". אם הדלת סגורה, הוא יכול לנפצה. "כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו, והיה העקוב למישור והרכסים לבקעה, ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר".

"כרועה עדרו ירעה" – אלוהים מתואר כאן כרועה. הוא ירעה את עדרו. "בזרועו" – סמל לגבורתו – "יקבץ טלאים ובחיקו ישא. עלות ינהל". התמונה היא של רועה שבכוח הזרוע החזקה מרים טלה רך ופועה, ומאמץ אותו אל חיקו. הרועה שלנו הוא ה', ואנחנו בידיו כטלאים. תכופות אנו מהלכים במקום מסוכן בלי לדעת זאת ולפתע נופלים לבור או מאבדים את דרכנו. "ה' בחוזק יבוא וזרועו מושלה לו… כרועה עדרו ירעה, בזרועו יקבץ טלאים ובחיקו ישא".

לעתים קרובות קורה שהטלה המבוהל מתנגד. הוא לא יודע שהרועה מרים אותו במטרה לאסוף אותו אל חיקו. אבל כשהוא חש בחום המרגיע של חיק רועהו, הוא נרגע. אין מקום בטוח יותר מחיקו האוהב של אלוהים.

כך מושיע ישוע את אהוביו: "בחזק", אך מתוך כוונה אוהבת ורכה. הוא נזהר שלא לאחוז בנו בחוזקה רבה מדי, כדי שלא לפצוע אותנו או להכאיב לנו. הוא לא מצפה מאיתנו ללכת יותר משאנו יכולים, ואם תש כוחנו, הוא יתכופף וישא אותנו. אין סיבה לחשוש מגבורת אלוהים משום שזו גבורה אוהבת. בה ישועתנו.

כוחו של אלוהים לא משכיח מאיתנו את זכר חולשתנו. אנשים החושבים את עצמם חזקים, או כמי שניחנו ביכולת בתחום מסוים, נוטים להיות חסרי סבלנות כלפי החלשים מהם. לא כך נוהג אלוהינו. "פשתה כהה לא יכבנה וקנה רצוץ לא ישבור".

אלוהים מבטיח לנהוג כך בישראל, וכך הוא נוהג מאז ומעולם בכל האהובים עליו והאוהבים אותו, הנקראים על פי עצתו.

פס' 12-26: שוב פונה הנביא לחזק בלב שומעיו את תחושת הגדולה של אלוהינו. תקצר היריעה מלהרחיב, לכן רק נסכם את הנאמר בקטע זה; פס' 12: אלוהים לבדו אדיר בהשוואה לבריאה. הוא לבדו מודד את העולם בצעדיו, את השמים בזרת ("שיבר"), ואת עפר הארץ בשליש (כלי קטן למידת נפח). הוא לבדו שוקל הרים וגבעות.

פס' 13-17: אלוהים לא נועץ באיש. הסיבות לכל מעשיו נובעות ממנו בלבד ולא ממה שאיש כלשהו עשה או יעשה. איש איננו שווה לאלוהים בחכמתו ואיש איננו יכול ללמד אותו מהו צדק. העמים הם לפניו כאין וכאפס, כמו אבק מאזניים שאין בו אפילו להטות את המשקל.

פס' 18-20: עבודת אלילים היא אווילות חסרת טעם.

פס'  21-24: אלוהים הוא בורא העולם. הוא יושב על מרום הארץ וכל יושביה קטנים לעומתו כחגבים. הוא מושל על מושלים ומולך על מלכים. הוא הופך "רוזנים לאין, שופטי ארץ כתוהו עשה". את אדירי העולם הוא הופך להיות כמו צמחים "בל ניטעו", זרע "בל נזרעו", עץ "בל שורש בארץ גזעם", חשופים לשמש ולרוח "וגם נשף בהם וייבשו, וסערה כקש תישאם".

פס' 25: מלבד ההשוואות שכתבי הקודש עורכים, אין טעם להשוות בין אלוהים לאדם. אלוהים שונה מאיתנו בתכלית. "'אל מי תדמיוני ואשווה?', יאמר קדוש". לכן כל כך קשה לנו להבין את הנאמר אודותיו בכתבי הקודש. נסו להבין עד תום את סוד השילוש. כיצד יכולים שלושה להיות אחד ואחד להיות שלושה? כיצד ייתכן שאלוהים צדיק וטהור מרשה לחטא להתקיים בעולם? אפילו את הגלוי אודות אלוהים איננו מבינים עד תום, שלא לדבר על מה שנעלם מאיתנו. אל מי נשווה את אלוהים ולמי נדמה אותו? אין כמוהו, אין גם אחד.

פס' 26: אלוהים מושל ביקום כולו. הוא מולך בארץ הזאת ובעולם הזה. הוא מולך על כל העולמות. כשאלוהים קורא לכוכבים להופיע, כולם מתייצבים במקומם כחיילים במסדר, "איש לא נעדר מרוב אונים ואמיץ כוח".

פס' 27-31: כזהו אלוהים, וגדולתו אינה מונעת ממנו לראות גם קטנות. הוא מחזק עייפים ותומך בזקנים וחלשים. "שיער ראשנו נמנה" אצלו, וציפור אינה נופלת לארץ בלא שאבינו שבשמים ידע על כך. אמנם נכון, הוא עסוק בקביעת גורלם של שרים ורוזנים ובניהול היקום כולו, אך אין בכך כדי למנוע ממנו להתעניין גם בפעוט שבמכאובי האדם.

על כן קורא ישעיהו לישראל לקראת מבחנם לזכור כי "אלוהי עולם, ה', בורא קצות הארץ, לא יעף ולא יגע. אין חקר לתבונתו. נותן ליעף כוח ולאין אונים עוצמה רבה. וייעפו נערים וייגעו, ובחורים כשול יכשלו; וקווי ה' יחליפו כוח, יעלו איבר כנשרים, ירוצו ולא יגעו, ילכו ולא יעפו". ביטחו באלוהים, ובו תמצאו ישועה.

כך מציג הנביא לפני ישראל את פלאי אלוהיהם וממלא את המצווה שנתן לו ה'; "אמרי לערי יהודה: הנה אלוהיכם!" בהצגה זו של תפארת אלוהים הוא מעודדם לבטוח בה' – ועקב כך מעודד גם אותנו לעשות זאת.

 

נ ס כ ם :

1. עיקר הבשורה, עיקר החיים ועיקרו של עולם הוא כבוד אלוהים.

2. אלוהים הוא אדיר ונורא בגדולתו. אין חקר ואין גבול לתפארתו. את כל רצונו הוא עושה. הוא איננו תלוי באיש וכל מעשיו נובעים ממנו בלבד ולא מחוצה לו. את כל מעשיו עושה אלוהים כרצונו ולמען עצמו. שום דבר לא יכול לעמוד בפניו.

3. אלוהים אדיר כוח זה גם מרחם ומושיע. הוא מושיע בגבורה. לבו מלא אהבה, והאומות עצמן הן לפניו כשחק מאזניים. הוא אוהב בני אדם ובוחר להושיעם ולהיטיב עמם. גם אחרי שהוא מושיע, הוא ממשיך לברך. הוא מכשיר ושולח אליהם מבשרים שידאגו לצורכי קהל שומעיהם, ינחמו ויעודדו אותם בשעת צרה.

4. למדנו היום תיאולוגיה, ואני מקווה שגם ראיתם את ערכה. מאידך, למדנו גם שידיעה תיאורטית בלבד לא תועיל. אם האלוהים עליו למדנו לא יהיה לאלוהינו, כל מה ששמענו היום יהיה חסר תועלת.

 

נודה באמת; קל להתכסות בתואר 'יהודי' ולהתגאות בכל מה שתואר זה אומר. אבל האם אנחנו, כיהודים, מתאפיינים בהכרה באלוהים כמו זו שהנביא תיאר? אינני שואל: אם אנחנו יהודים או אם הורינו יהודים. לכך אין כל משמעות. אלוהים יכול להקים לאברהם בנים מאבנים דוממות. השאלה היא אחרת: האם קיבלנו על עצמנו את כל מה שמשתמע מעובדת היותנו יהודים? האם קראנו אל ה' בכנות, מעומק לבנו, וביקשנו ממנו להיות לאלוהינו? לא אלוהים מופשט, אלוהי כל בני האדם, כי אם אלוהינו? האם ביקשנו ממנו להרים אותנו בידיו החסונות אל חיקו ולעשות אותנו לשלו בלב ובנפש?

אם לא עשינו זאת, זהו הדבר הראשון שעלינו לעשות.

ולמי שכבר עשה כן, אומר: ביטחו בה'. מיצאו בו מפלט ומבצר ליום צרה. אין אדיר ממנו ואין גם אוהב טוב ממנו. בו ישועתכם. הכירו אותו, לימדו אודותיו, חיו למענו וזיכרו, "כל שתעשו, במילה או במעשה, עשו הכל בשם אדוננו ישוע המשיח למען יתפאר האלוהים בו. עשו הכל לכבוד אלוהים!"

 

הערה:

ג'והן אוואן, "The death of Death in the Death of Christ", עמוד 201.