פרק ב

Print Friendly

ה א ד ם     ו ח ט א ו

"… וּלְאָדָם אָמַר, כִּי־שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ, וַתֹּאכַל מִן־הָעֵץ, אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר, לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ; אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ; וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ; וְאָכַלְתָּ אֶת־עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל־הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָחְתָּ; כִּי־עָפָר אַֽתָּה, וְאֶל־עָפָר תָּשׁוּב. וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה; כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל־חָי. וַיַּעַשׂ יהוה אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם.
וַיֹּֽאמֶר יהוה אֱלֹהִים, הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ, לָדַעַת טוֹב וָרָע; וְעַתָּה פֶּן־יִשְׁלַח יָדוֹ, וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים, וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם. וַיְשַׁלְּחֵהוּ יהוה אֱלֹהִים מִגַּן־עֵדֶן; לַעֲבֹד אֶת־הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם. וַיְגָרֶשׁ אֶת־הָאָדָם; וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן־עֵדֶן אֶת־הַכְּרֻבִים, וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, לִשְׁמֹר אֶת־דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים"
(בראשית ג 17-24).

"לְפִיכָךְ, כְּשֵׁם שֶׁעַל־יְדֵי אָדָם אֶחָד בָּא הַחֵטְא לָעוֹלָם, וְעֵקֶב הַחֵטְא בָּא הַמָּוֶת, כָּךְ עָבַר הַמָּוֶת לְכָל בְּנֵי אָדָם מִשּׁוּם שֶׁכֻּלָּם חָטְאוּ. הֲרֵי עוֹד לִפְנֵי הַתּוֹרָה הָיָה הַחֵטְא בָּעוֹלָם, אֶלָּא שֶׁאֵין הוּא נֶחְשָׁב בְּאֵין תּוֹרָה. בְּכָל זאת שָׁלַט הַמָּוֶת מֵאָדָם וְעַד משֶׁה גַּם עַל אֵלֶּה שֶׁלּא חָטְאוּ בַּעֲבֵרָה דּוֹמָה לָעֲבֵרָה שֶׁל אָדָם, אֲשֶׁר הוּא דְּמוּת מַקְבִּילָה לָאֶחָד שֶׁהָיָה עָתִיד לָבוֹא. אוּלָם לא הֲרֵי הָעֲבֵרָה כַּהֲרֵי מַתְּנַת הַחֶסֶד; שֶׁכֵּן אִם בִּגְלַל הָעֲבֵרָה שֶׁל אֶחָד מֵתוּ הָרַבִּים, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, בְּחֶסֶד הָאָדָם הָאֶחָד יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ, שָׁפְעוּ לָרַבִּים חֶסֶד אֱלֹהִים וּמַתְּנָתוֹ. וְאֵין הַמַּתָּנָה כְּמַעֲשֵׂה הָאֶחָד שֶׁחָטָא; כִּי הַמִּשְׁפָּט עֵקֶב עֲבֵרָה אַחַת יָצָא לְהַרְשָׁעָה, אֲבָל לְאַחַר עֲבֵרוֹת רַבּוֹת מַתְּנַת הַחֶסֶד הִיא זִכּוּי; שֶׁהֲרֵי אִם עַל־יְדֵי עֲבֵרָה שֶׁל אָדָם אֶחָד מָלַךְ הַמָּוֶת, כָּל שֶׁכֵּן הַמְקַבְּלִים אֶת שֶׁפַע הַחֶסֶד וְאֶת מַתְּנַת הַצְּדָקָה יִמְלְכוּ בַּחַיִּים בִּגְלַל הָאֶחָד יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ. וּבְכֵן, כְּשֵׁם שֶׁעֲבֵרָה אַחַת הִיא הַרְשָׁעָה לְכָל בְּנֵי אָדָם, כֵּן גַּם מַעֲשֵׂה צְדָקָה אֶחָד הוּא זִכּוּי שֶׁל חַיִּים לְכָל בְּנֵי אָדָם; כִּי כְּשֵׁם שֶׁבִּגְלַל אִי־צִיּוּתוֹ שֶׁל אָדָם אֶחָד נַעֲשׂוּ הָרַבִּים לְחוֹטְאִים, כֵּן גַּם בִּגְלַל צִיּוּתוֹ שֶׁל הָאֶחָד יֵעָשׂוּ הָרַבִּים לְצַדִּיקִים. הַתּוֹרָה בָּאָה וּבְכָךְ רַבּוּ הָעֲבֵרוֹת. אֲבָל הֵיכָן שֶׁהִתְרַבָּה הַחֵטְא, הַחֶסֶד שָׁפַע עוֹד יוֹתֵר. וְכָךְ כְּשֵׁם שֶׁהַחֵטְא מָשַׁל בַּמָּוֶת, כֵּן גַּם יִמְשׁול הַחֶסֶד בְּאֶמְצָעוּת צְדָקָה, וְהַתּוֹצָאָה — חַיֵּי עוֹלָם עַל־יְדֵי יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ אֲדוֹנֵנוּ" (רומים ה 12-21).

 

מבוא

תורת הבריאה נמצאת ביסוד כל מה שכתבי הקודש אומרים על האדם ועל יחסיו עם אלוהים.

אלוהים ברא את האדם. האדם איננו יצור שקיים במקרה. הוא לא פרי של תהליך עיוור או מעשה ידיו של מלאך מרושע שנהנה להכאיב ליצירי כפיו.

משום שאלוהים הוא הבורא, בני האדם מתאימים בשלמות למטרה לשמה נבראו. אלוהים לא היה מוגבל כשברא את האדם. לא עמדו בפניו שום גבולות מלבד רצונו הוא. אם האדם, כפי שהוא היום, איננו מתאים לתכלית אשר למענה נברא, הרי שחל בו קלקול. היום, האדם איננו מה שהיה כאשר נברא.
נושא הלימוד: מהות הקלקול ושורשיו

 

האדם

ובכן, אלוהים ברא את האדם. כבר כאן טמונים לקחים חשובים:

1. האדם איננו אלוהים. כלומר, בני האדם אינם קיימים מכוח עצמם. לולא אלוהים ולולא רצה אלוהים באדם, האדם לא היה קיים.

2. מכיוון שהאדם איננו אלוהים, ואיננו קיים מעצמו, הוא גם לא קיים למען עצמו. כפי שאמרו זאת אחרים לפנינו: "עיקר תכלית האדם היא לפאר את אלוהים וליהנות ממנו לנצח". במילים אחרות, אלוהים הוא סיבת קיומו של האדם והוא גם מטרת קיומו. בני האדם קיימים בשביל אלוהים; אלוהים צריך להיות מוקד כל מעשיהם ושמחתם.

3. יש תכלית לקיום האדם. בני האדם לא קיימים במקרה; יש להם ערך ותכלית; יש לחייהם טעם וסיבה.

4. מכיוון שסיבת קיומו של האדם, ערכו ותכליתו באים מאלוהים, יש לאדם ערך רב במיוחד. ערכו גדול מזה של נמלה למשל, או של אריה, של השמש והירח ואלפי הכוכבים. בני האדם חשובים ויקרים באופן מיוחד.

כתבי הקודש מלמדים שהאדם הוא בריאה מיוחדת של אלוהים. בבראשית פרק א מופיע סיפור בריאת העולם. שיאו של הסיפור הוא בריאת האדם. לעומת זאת, בבראשית פרק ב מופיע סיפור בריאת האדם. לא נאמר בו דבר באשר לדרך בה נבראו מלאכים. לבריאת השמש מוקדשים רק כמה משפטים. בריאת כל החיות מתוארת במילים מספר, אך לבריאת האדם מוקדש פרק שלם.

כתבי הקודש מלמדים על חשיבות האדם בכך שהם מספרים שבריאתו הייתה פרי מחשבה מיוחדת של אלוהים. על אף אחת מהבריאות האחרות לא נאמר כי אלוהים התייעץ עם עצמו לפני בריאתם. נוסף לכך נאמר כי אלוהים נפח באדם נשמת חיים, נטע את אדם בגן נהדר שיצר למענו, הפקידו על כל הבריאה, ובכך הראה לו אהבה מיוחדת. אלוהים אוהב את האדם.

 

צלם אלוהים

יותר מכל, כתבי הקודש מלמדים אותנו אודות ערכו של האדם בכך שהם קובעים שאלוהים ברא את האדם "בצלמו וכדמותו". דבר זה לא נאמר אפילו על שרי המלאכים.

מה פירוש הביטוי "צלם אלוהים"? הרי לאלוהים אין גוף, הוא רוח "ולרוח אין בשר ועצמות" (לוקס כד 39). ובכן, הביטוי "צלם אלוהים ודמותו" אינו מתייחס לצורתו החיצונית של אלוהים או של האדם. הכוונה היא למהות, לטבע. האדם דומה לאלוהים בטבעו:

א. האדם איננו בשר וחומר בלבד, יש לו גם רוח. אפילו אחרי מותו, כשגופו נרקב, רוח האדם איננה מתפוררת. בכך דומה האדם במשהו לאלוהים, שגם הוא רוח. אמנם יש לאדם מידה פחותה של תכונות אלה בהשוואה לאלוהים, אבל עצם העובדה שיש לו שמץ מהן מלמדת על יחודו של האדם ועל דמיונו לאלוהים, על צלם האלוהים שבו. ובכן, האדם הוא יצור רוחני. יש לחייו מימד נוסף למימד החיים הביולוגיים והגופניים. חייו לא מצטמצמים באכילה, שתייה, הפרשה ורבייה.

ב. האדם נצחי. גופו אמנם נרקב, מתפורר וכלה, אבל הגוף איננו עיקר האדם. האדם עצמו – ברוחו – הוא נצחי. נצחיות זו איננה עצמית; היא באה לאדם מאלוהים ותלויה כל הזמן בו. אלוהים הוא שמעניק נצחיות זו לאדם, אפילו לחוטא. על הרשעים נאמר: "כִּי תוֹלַעְתָּם לא תָמוּת, וְאִשָּׁם לא תִכְבֶּה…" (ישעיה פרק סו 24).

ג. יש לאדם רגשות. הוא אוהב, כואב, מצטער, מקווה ורוצה. במובן מסוים לא נכון לומר שיש לאלוהים רגשות. אלוהים איננו מתרגש ואיננו עצוב, איננו מתאכזב ואיננו נואש. הוא איננו מקווה. אבל אין זאת אומרת שהוא דומה לבול עץ חסר רגשות. רגשות בני האדם הם רק רמז לסוד המופלא והנורא שטמון באלוהים, וכיוון שאיננו מסוגלים לחדור מבעד למסך הכבוד הזה שמסתיר את אלוהים מעינינו, אנו מבינים אותו במונחים שמוכרים לנו מהחיים. לכן כתבי הקודש מתארים את אלוהים כאילו יש לו רגשות אנושיים: הוא כועס, שמח ועצוב. מהצד השני של המתרס נמצאות החיות. גם להן יש מה שאפשר לכנות "רגשות". הראיתם פעם כלב שמח לקראת אדונו? אבל אלה אינם רגשות במובן המלא של המילה אלא משהו נחות. תכופות הם פרי של אינסטינקט יותר מאשר של רגש ממש. רגשות אדם למשל, מתעוררים לאהבת מולדת, למראה יופייה של השקיעה, מהכרת תודה למיטיבו. בני האדם שונים מן החיות. הם דומים יותר לאלוהים.

ד. האדם הוא יצור חושב. חיה לומדת מניסיונה ומסוגלת לזכור, אבל היא לא מסוגלת לחשוב. היא איננה מסוגלת להגות במשהו שמעולם לא ראתה ולא התנסתה בו. היא גם איננה יכולה להקיש רעיון אחד מתוך רעיון אחר. היא איננה מסוגלת ליצור יצירות לא חומריות. היא לא חושבת על יופי, לא מתכננת טיסות והפלגות, לא צופה קשיים ולא מנסחת פתרונות. האדם, לעומת זאת, הוא יצור חושב. הוא עושה את כל אותם דברים שחיות אינן עושות. הוא ניגש לדברים בצורה חושבת – לפחות כך הוא צריך לעשות. הוא איננו נדחף בכוח אינסטינקטים ונסיבות חיצוניות; ביכולתו לשקול, להעדיף ולבחור.

ה. לאדם יש גם רצון. שלא כמו חיות, הוא לא פועל רק בגלל רעב וצמא, נוחות או אי־נוחות. לפעמים הוא מוותר על צורכי גופו כדי להשיג מטרות הנחשבות בעיניו חשובות יותר, ובעשותו כך הוא בוחר בין אפשרויות ומעדיף אחת במקום רעותה.

ו. האדם הוא יצור מוסרי. יש למעשיו משמעות מוסרית. מוטלות עליו חובות והוא נושא באחריות למעשיו. עליו לעשות דברים מסוימים לא רק משום שהם "כדאיים" (יש דברים שאסורים עליו, לא רק משום ש"אינם כדאיים"). קנה המידה שלו איננו חומרי בלבד. תחום היכולת של בני האדם לא מקיף רק דברים "נעימים" ו"בלתי נעימים", "מועילים" ו"בלתי מועילים". כלולים בו גם מושגים כמו "טוב" ו"רע", "מותר" ו"אסור".

במילים אחרות, יש לאדם חובות. מעשיו לא נמדדים רק על פי אמות מידה חומריות. האדם נקרא לחיות – וחייב לחיות – כך שימלא את חובותיו על פי אותן אמות מידה. אמת המידה המוסרית למעשי האדם היא מצוות אלוהים. אלוהים מצווה עליו: "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת־הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ, וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל־חַיָּה הָרמֶשֶׂת עַל־הָאָרֶץ." אלוהים שם את האדם בגן "לעבדה ולשמרה". אלוהים מעניק לאדם מטובו ומגביל אותו לרצונו: "מִכּל עֵץ־הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל; וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע, לא תֹאכַל."

שימו לב: כבר בגן־עדן יש תורה, יש מצווה מאלוהים, יש חוק. כבר אז אלוהים ציווה על האדם חובות: "עשה" ו"אל תעשה". רצון אלוהים הוא עליון. אלוהים לא חייב להסביר את האיסורים שהוא מטיל על האדם. "לא תאכל" הוא אומר, "פן תמות". רצון אלוהים, חוק אלוהים ומצוותיו נוגעים למהות היחסים שבין אלוהים לאדם. כל עוד יש אלוהים ויש אדם, הייתה, הווה ותהיה גם תורה. אלוהים הוא ריבון, והוא מושל בעולם במצוותו מאז ומתמיד. האדם איננו יצור אוטונומי, גם לא בתחום המוסר. "מותר" ו"אסור" לא נקבעים על פי המקובל בזמן כלשהו על דעת רוב האנושות כי אם על פי מצוות אלוהים. אדם נורמלי הוא אדם שעובד את אלוהים. צלם האלוהים שבאדם נשמר כאשר האדם מקפיד להיות קרוב לאלוהים בכך שהוא מציית לו. אגב, כשאנו מדברים על חובות האדם ועל החלק המרכזי שמצוות אלוהים ממלאות ביחסים שבין אלוהים לבריאתו, עלינו להבין שאלוהים הציב את העץ בגן־עדן כדי ללמד את האדם מה הם הגבולות המותרים לו. העץ יצג את התורה, את מצוות אלוהים, וזה בדיוק העניין. העץ לא סימן את גבולות יכולתו של האדם כי אם את גבולות המותר לו. אלוהים פשוט ציווה: "תאכל" ו"לא תאכל", חד וחלק, ללא הסברים, ללא טיעונים וללא ויכוחים. כל פעם שאדם עבר ליד העץ הוא נזכר שיש לו ריבון, שלא הכל שייך לו או קיים למענו, וכי לא כל דבר מותר לו. במילים אחרות, העץ לימד את אדם כי עולם זה הוא עולמו של אלוהים ושכל יצוריו חייבים להיכנע לרצונו.

לבסוף, האדם הראשון נשא את צלם אלוהים בכך שהיה ללא חטא. כשאלוהים ברא את אדם, הוא ברא אותו ללא חטא. בני האדם נבראו טהורים, קדושים ומאושרים.

חשוב לזכור: האדם הראשון היה בעת בריאתו שונה מכל בני האדם שבאו אחריו, כיוון שהיה ללא חטא. כאשר בא החטא, הכל השתנה. לכן, אל לנו להסיק מסקנות אודות עצמנו מתוך מה שאנו למדים על האדם הראשון, אלא אם כתבי הקודש נותנים לנו יסוד להבין שכל השינויים שהתחוללו עקב החטא לא שינו את אותו דבר שאנו מסיקים על עצמנו.

 

האדם וחובותיו

אלוהים ברא את האדם והטיל עליו חובות שנועדו לזכותו בברכות ה'. הוא ציווה עליו למשול בעולם, לפרות ולרבות, לרדות בחיות הארץ, בדגת הים ובעוף השמים. אלוהים קידש לאדם את השבת, הועיד לו את הנישואים ונטע אותו בגן־עדן לעבדה ולשמרה. למעשה, כפי שאומר לנו הנביא הושע (ו 7): "וְהֵמָּה כְּאָדָם עָבְרוּ בְרִית…" אלוהים כרת עם אדם ברית. הוא הטיל עליו חובות, הבטיח לו ברכות, העניק לו זכויות וקשר את כל אלה בחבילה אחת של חסד מצדו ושל הכרת תודה וחובה מצד אדם.

האדם הראשון שונה מכולנו בנקודה חשובה נוספת. הוא לא בא בברית זאת עם אלוהים בשם עצמו בלבד. הוא יצג את האנושות כולה ופעל בשם כולנו; אם ישמור את הברית, ימלא את מצוות ה' ויימנע מלקחת מפרי עץ הדעת טוב ורע, הברכה שייהנה ממנה תהפוך לנחלת כל אלו שיבואו מזרעו. אם יחטא, תוצאות חטאו יחולו על בניו ובני בניו עד סוף הדורות. זו משמעות הדברים בפרק ה של האיגרת לרומים: "… עַל־יְדֵי אָדָם אֶחָד בָּא הַחֵטְא לָעוֹלָם, וְעֵקֶב הַחֵטְא בָּא הַמָּוֶת, כָּךְ עָבַר הַמָּוֶת לְכָל בְּנֵי אָדָם…"

אלוהים קשר אליו את אדם – וכל זרעו – בברית של חסד. הוא הטיל על אדם חובות, ועל עצמו לקח לברך את אדם כגמול על נאמנותו לאלוהיו. גם הגמול הוא חסד, שהרי כל מה שעושה אדם למען אלוהים איננו אפילו מידה קטנה של מה שעליו לעשות.

ובכן, בני האדם נבראו על־ידי אלוהים ולמען אלוהים. האדם הוא ראש ועיקר הבריאה, מוקד לאהבתו המיוחדת של אלוהים. הוא זכה מידי אלוהים לברכות מיוחדות ונהנה מיחסים מיוחדים עמו. בין השאר מתבטאים יחסים אלו בחובות שברכות חשובות תלויות בהן. אם האדם לא ימלא את חובותיו, הוא יאבד את הזכות ליהנות מן הברכות, ועמו גם כל זרעו. כזה היה האדם בהיבראו.
האדם וחטאו

כתבי הקודש אומרים שמצבם של בני האדם היום עומד בסתירה לטבעם; הם נקראו לכונן מערכות יחסים עם אלוהים, ואלה אבדו להם; הם נקראו לקדושה, אך לבם נשחת בתאוות רעות; הם נקראו לפאר את אלוהים וליהנות ממנו לנצח, אך הם שונאים את אלוהים ומתקוממים נגד רצונו. הם רחוקים מאותה הנאה קדושה שנועדה להם ואשר נבעה מטוב אלוהים וקירבתו. במקום גן־עדן אנחנו ראויים לגיהנום, ובמקום אושר הולך וגואה, הרעה מתפשטת והמוות הולך וקרב.

 

מה קרה?

כתבי הקודש עונים על שאלה זו בלשון ברורה ופשוטה: האדם הראשון חטא, ובחטא זה המיט על העולם כולו שתי רעות נוראות: את אשמת החטא ואת טומאת החטא – אשמה איומה וטבע מושחת וחוטא. אדם עבר על האיסור שהטיל עליו אלוהים, אכל מעץ הדעת טוב ורע ובכך הביא על עצמו, על זרעו ועל הבריאה כולה את חרון אלוהים הצודק, כדבר השליח: "… כָּל הַבְּרִיאָה נֶאֱנַחַת וְסוֹבֶלֶת כִּבְצִירֵי לֵדָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (רומים ח 22). בשיעור זה ברצוננו להבין את מהות הקלקול ואת הדרך לתיקונו.


את תמצית הדבר נמצא באיגרת אל הרומים פרק ה 18-19:

1. עבירה אחת, זו של אדם, הביאה הרשעה על כל בני האדם. הם אשמים בחטאו.

2. בגלל אי ציותו של אדם אחד, הוא אדם הראשון, הפכו הרבים (כלומר, כל בני האדם) לחוטאים.

חשוב להבין: העבירה האחת של אדם גרמה להרשעת כל בני האדם. מה שאדם הראשון עשה, הוא עשה בשם כולנו, ועל כן כולנו נושאים באשמת אותו מעשה. המעשה האחד שלו הרשיע את כל בני האדם. כולנו אשמים במעשה האחד הזה של אדם. זהו רעיון מאוד לא מקובל בימינו. רבים מתקשים בו, אבל אין בכך לשנות את העובדות. אמת לעולם לא קובעים בהצבעה דמוקרטית. האמת לעתים קרובות כלל אינה אהודה. העובדה שאמת כלשהי מעוררת שאלות ומציגה קשיים – אין בה כדי לסתור את האמת עצמה. מה שכתבי הקודש אומרים זו אמת, ופה בפירוש נאמר שכל בני האדם נושאים באשמת החטא הראשון.

פסוקים 12, 18-19:

"לְפִיכָךְ, כְּשֵׁם שֶׁעַל־יְדֵי אָדָם אֶחָד בָּא הַחֵטְא לָעוֹלָם, וְעֵקֶב הַחֵטְא בָּא הַמָּוֶת…  וּבְכֵן, כְּשֵׁם שֶׁעֲבֵרָה אַחַת הִיא הַרְשָׁעָה לְכָל בְּנֵי אָדָם, כֵּן גַּם מַעֲשֵׂה צְדָקָה אֶחָד הוּא זִכּוּי שֶׁל חַיִּים לְכָל בְּנֵי אָדָם;  כִּי כְּשֵׁם שֶׁבִּגְלַל אִי־צִיּוּתוֹ שֶׁל אָדָם אֶחָד נַעֲשׂוּ הָרַבִּים לְחוֹטְאִים, כֵּן גַּם בִּגְלַל צִיּוּתוֹ שֶׁל הָאֶחָד יֵעָשׂוּ הָרַבִּים לְצַדִּיקִים."

שני דברים נאמרים בפסוקים אלו:

א. בגלל פשע אחד הפכו כל בני האדם לאשמים. המילים "כְּשֵׁם… כֵּן" באות ללמד שאלוהים מושיע על פי אותם עקרונות בהם הוא מושל בעולם, ועל פיהם נפל אדם בחטא וגרר עמו את כל האנושות. אלוהים איננו מבטל את העקרונות האלה. הוא מושיע בהתאם להם. אולי נבין זאת טוב יותר אם נסתכל על העניין מן הכיוון ההפוך ונאמר:

אנו נושעים בזכות הכפרה שקנה ישוע, בזכות המעשה שעשה. כך גם נפלנו עקב חטא אדם הראשון, כלומר, עקב המעשה שעשה. כפי שצדקת ישוע נחשבת לנו עתה, כך נחשב לנו גם עוונו של אדם.

ב. נאמר: "… בִּגְלַל אִי־צִיּוּתוֹ שֶׁל אָדָם אֶחָד נַעֲשׂוּ הָרַבִּים לְחוֹטְאִים" (פסוק 19).

לא רק שבני האדם היו אשמים, הם גם הפכו לחוטאים. טבעם הושחת ולבם התקלקל בגלל מעשהו של אדם. "כֵּן גַּם בִּגְלַל צִיּוּתוֹ שֶׁל הָאֶחָד (ישוע) יֵעָשׂוּ הָרַבִּים לְצַדִּיקִים". כפי שטבענו הושחת בשל חטא האדם הראשון, כך גם ניטהר ונתקדש בזכות צדקת האדם השני, הוא ישוע. זהו הדבר השני שקרה לנו כתוצאה מחטא האדם הראשון. האדם הראשון יצג את כולנו. מה שפעל, פעל בשם כולנו וכנציגנו, ממש כפי שנציג ממשלה חותם בשם העם כולו וחתימתו מחייבת. רעיון זה אינו מתקבל בברכה כל עוד מדובר בתוצאות הרעות של מעשהו של האדם הראשון. יש המתקוממים נגד רעיון זה בטענה שאינו צודק. אבל איש לא היה מתרעם לו היה האדם הראשון נשאר בטהרתו ומזכה אותנו על־ידי כך בברכות של ברית אלוהים. אנחנו מוכנים ליהנות במסגרת תנאים שונים מאלו שבמסגרתם אנחנו מוכנים לסבול. לא כך קובעים כתבי הקודש. על פי הנאמר בהם, האדם הראשון חטא ובחטאו הביא על כל בני האדם אשמה נוראה. הפרי הראשון של אשמה זו הוא השחתת הטבע האנושי. מאז חטא אדם כל בני האדם נושאים באשמת החטא ובתוצאתו.

מה פירוש אותה השחתה? כלומר, מהי מהות "הקלקול" שחל בנו?
תוצאות חטאו של אדם (א): קלקול מערכות היחסים

כתבי הקודש אומרים: "וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתּאכַל; וַתִּתֵּן גַּם־לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל. וַתִּפָּקחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, וַיֵּדְעוּ, כִּי עֵירֻמִּם הֵם; וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגורות." היחסים בין אדם לרעהו, בין אדם לרעותו, השתנו לפתע. עיניהם אמנם נפקחו, אך לרעה ולא לטובה. פתאום עליהם להסתתר זה מפני זו, ואינם יכולים לחיות יחד בחופשיות ובפתיחות. מאז, בני האדם מסתירים זה מזה אפילו את גופם. היחסים שבין אדם לחברו התקלקלו כתוצאה מהחטא הראשון.

עוד נאמר בכתובים: "וַיִּשְׁמְעוּ אֶת־קוֹל יהוה אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם; וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ, מִפְּנֵי יהוה אֱלֹהִים, בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן." גם היחסים שבין אדם לאלוהים התקלקלו. בני האדם יראים עכשיו מפני אלוהים באופן שלא היה נכון עד לאותה עת. ההכרה באשמתם מעוררת בהם אי־רצון להימצא בנוכחות אלוהים, ופחד מפני קירבתו. מצב זה הוא בעצם הנורא מכל. האדם נברא בראש ובראשונה כדי לפאר את אלוהים וליהנות ממנו לנצח, והנה הוא שומע את קולו בגן – ובורח!

כל זה לא קרה רק לאדם הראשון, כי אם לכולנו. היחסים בין אדם לרעהו ובין אדם לאלוהיו מקולקלים אצל כולנו. ייתכן שאיננו רוצים להודות או להכיר בכך, אבל זו המציאות. הדתות השונות בעולם משמשות אמצעי כדי לברוח מאלוהים, להסתתר מפניו ולהשקיט בדרך לא נכונה את ייסורי המצפון. קירבת אלוהים איננה רצויה לנו משום שבלב-לבנו אנו יודעים שקירבה קדושה כזו תביא עלינו חרון נורא.

 

תוצאות חטאו של אדם (ב): קלקול הטבע האנושי

הדבר השלישי שקרה לאנושות עקב חטא האדם הראשון הוא השחתת הטבע האנושי. עלינו להבין: חטא איננו רק מעשה שאנו עושים, מחשבה שאנו חושבים או כוונה שיש בנו. חטא הוא גם נטיית הלב, מהות הטבע. מעשינו מקולקלים משום שאנחנו התקלקלנו, ועד שלא נתוקן יהיו כל מעשינו מקולקלים.

בכתבי הקודש נאמר: "וְכָל־יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ, רַק רַע כָּל־הַיּוֹם" (בראשית ו 5); "מִי־יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא, לא אֶחָד" (איוב יד 4); "כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו" (בראשית ז 21). מדוע? משום שהאדם הפך מטהור לטמא ומצדיק לחוטא. לבו מטה אותו כעת לעבר דברים רעים, כך שאפילו מעשיו הטובים הם רק חטאים מפוארים שבאמצעותם הוא מנסה להיות מקובל אצל אלוהים. אבל "ממעשים לא יצדק לפניו כל בשר", כפי ששאול השליח אומר: "מְשֻׁעְבָּדִים כֻּלָּם לַחֵטְא … כַּכָּתוּב: אֵין צַדִּיק, אֵין גַּם אֶחָד. אֵין מַשְׂכִּיל, אֵין דּורֵשׁ אֶת־אֱלוהִים. הַכּל סָר, יַחְדָּו נֶאֱלָחוּ; אֵין עושֵׂה־טוֹב, אֵין גַּם־אֶחָד. קֶבֶר־פָּתוּחַ גְּרונָם, לְשׁוֹנָם יַחֲלִיקוּן, חֲמַת עַכְשׁוּב תַּחַת שְׂפָתֵימוֹ; אֲשֶׁר אָלָה פִּיהֶם מָלֵא וּמְרורוֹת. רַגְלֵיהֶם יְמַהֲרוּ לִשְׁפּוךְ דָּם. שׁוד וָשֶׁבֶר בִּמְסִלּוֹתָם, וְדֶרֶךְ שָׁלוֹם לא יָדָעוּ. אֵין־פַּחַד אֱלוהִים לְנֶגֶד עֵינֵיהֶם… שֶׁהֲרֵי אֵין הֶבְדֵּל, כִּי הַכּל חָטְאוּ וּמְחֻסְּרֵי כְּבוֹד אֱלוהִים הֵמָּה" (רומים ג 9-23).

מדוע? משום שההכרעה החופשית שאדם הגיע אליה כאשר החליט לאכול מעץ הדעת טוב ורע ולעבור בכך על מצוות ה' השפיעה השפעה מכרעת על טבעו, ועקב כך על טבע כל זרעו. אסור לנו לחשוב על מעשי האדם כאילו כל אחד מהם עומד בפני עצמו, בלי קשר לאחרים. אסור לנו לחשוב על רצון האדם כאילו הוא עומד בפני עצמו, בלי קשר למעשיו או לטבעו. החלטותיו משפיעות על מעשיו, ומעשיו משפיעים על רצונו. רצונו של אדם הוא ביטוי לטבעו, וטבעו הוא שמכתיב את רצונו. אדם איננו יכול לרצות בניגוד לטבעו משום שהרצון הוא ביטוי של הטבע. לפעול בניגוד לטבע פירושו לפעול בניגוד לרצון. בני האדם אינם צירוף מקרי של רצון, רגשות, נטיות לב, תבונה וחיים. יש קשר מהותי בין כל אלו. אדם איננו מורכב מחלקים שונים שמתנגשים זה בזה ללא קשר הכרחי. האדם דומה יותר למכונה שכל חלקיה נועדו למלא תפקיד מוגדר – אלא שחלקים ממנו כעת מקולקלים וגורמים למעצורים ולתקלות. האדם כעת מקולקל, אם כי לא נברא כך. הוא מקולקל, אבל הוא עדיין אדם!

הטבע נשחת, ועמו נטו הלב והרצונות לכיוון הפוך מזה שנועדו לו. זו הסיבה שאדם עושה "רק רע" כל היום. הוא עצמו – האדם – חופשי לבחור בטוב ובאמת. לכך בעצם נברא. אבל רצונו איננו חופשי. רצונו מוגבל ומכוון על־ידי נטיות לבו וטבעו. לכן אומר שאול בקולוסים א 21: "אַתֶּם לְפָנִים הֱיִיתֶם נָכְרִים וְאוֹיְבִים בְּמַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וּבְמַעֲשֵׂיכֶם הָרָעִים."

אחרת איך נסביר את העובדה שלכל אורך ההיסטוריה לא היה אדם אחד שבחר לעשות את הטוב ושהוא, מכוח רצונו החופשי, צדיק תמים ללא רבב? האמנם "אין צדיק, אין אף אחד", כפי שכתבי הקודש אומרים? "אין איש אשר יעשה טוב ולא יחטא"? ואם אמנם כך המצב, מדוע? הרי אלוהים לא ברא את האדם כך שלא יוכל לעשות את הטוב. ובכן, מה קרה לו?

התשובה פשוטה אבל כואבת; האדם נשחת וטבעו הפך "עבד לחטא", כפי ששאול אומר ברומים פרק ו. המשיח אומר: "אביכם הוא השטן ואת מעשי אביכם אתם עושים".

"מַחְשְׁבוֹת הַבָּשָׂר עוֹיְנוֹת אֶת אֱלוהִים מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן נִכְנָעוֹת לְתוֹרַת אֱלוהִים, אַף אֵינָן יְכוֹלוֹת לְהִכָּנַע" (רומים ח 7). "רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ; וְכָל־יֵצֶר מַחְשְׁבות לִבּוֹ, רַק רַע כָּל־הַיּוֹם" (בראשית ו 5). "אֶלָּא שֶׁכָּל אִישׁ מִתְנַסֶּה כַּאֲשֶׁר הוּא נִמְשָׁךְ וּמִתְפַּתֶּה בְּתַאֲוָתוֹ שֶׁלּוֹ. אַחֲרֵי כֵן תַּהֲרֶה הַתַּאֲוָה וְתֵלֵד חֵטְא; וְהַחֵטְא כְּשֶׁיִּשְׁלַם יוֹלִיד מָוֶת" (יעקב א 14-15). "וְגַם אֲנַחְנוּ כֻּלָּנוּ הָיִינוּ מְעורָבִים עִמָּהֶם בֶּעָבָר; עָסַקְנוּ בְּתַאֲווֹתֵינוּ הַבְּשָׂרִיּוֹת, מִלֵּאנוּ אֶת תְּשׁוּקוֹת הַגּוּף וְאֶת דַּחַף הַמַּחֲשָׁבוֹת, וְהָיִינוּ מִטִּבְעֵנוּ בְּנֵי זַעַם כִּשְׁאָר בְּנֵי אָדָם" (אפסים ב 3). "כִּי מִן הַלֵּב נוֹבְעוֹת מַחְשְׁבוֹת רֶשַׁע, רְצִיחוֹת, נִאוּפִים, זְנוּנִים, גְּנֵבוֹת, עֵדֻיּוֹת שֶׁקֶר וְגִדּוּפִים" (מתי טו 19).

הנטיה לחטא איננה עוברת אלינו באופן גופני מזרעו של האדם הראשון. היא עוברת אלינו על פי עיקרון מוסרי; אדם יצג אותנו בחטאו ובכך כרך גם אותנו באשמת מעשהו. החטא עובר אלינו כעונש על החטא הקדמון וכתגובתה הצודקת של קדושת אלוהים.

ובכן, מצבנו נואש! אבינו הראשון חטא ובחטאו המיט עלינו כליה שאיש מאיתנו לא מסוגל להיוושע ממנה בכוחות עצמו. מה נעשה?

 

הפרק הבא יענה על שאלה זו בהרחבה. זאת בשורת חסד אלוהים לחוטאים, כי "כּה אָהַב אֱלוהִים אֶת הָעוֹלָם עַד כִּי נָתַן אֶת בְּנוֹ יְחִידוֹ לְמַעַן לא יאבַד כָּל הַמַּאֲמִין בּוֹ, אֶלָּא יִנְחַל חַיֵּי עוֹלָם" (יוחנן ג 16). בקטע מהאיגרת לאפסים פרק ב נאמר: "עָסַקְנוּ בְּתַאֲווֹתֵינוּ הַבְּשָׂרִיּוֹת … וְהָיִינוּ מִטִּבְעֵנוּ בְּנֵי זַעַם כִּשְׁאָר בְּנֵי אָדָם". השליח ממשיך ואומר "אֲבָל אֱלוהִים (תודה לאל על ה"אבל" הנפלא הזה!) הַמָּלֵא רַחֲמִים אָהַב אוֹתָנוּ, וּבְאַהֲבָתוֹ הָרַבָּה, אַף כִּי מֵתִים הָיִינוּ בִּפְשָׁעֵינוּ, הֶחֱיָנוּ עִם הַמָּשִׁיחַ — הֵן בַּחֶסֶד נוֹשַׁעְתֶּם! וְהֵקִים אוֹתָנוּ עִמּוֹ וְהוֹשִׁיבָנוּ עִמּוֹ בַּשָּׁמַיִם, בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ, כְּדֵי לְהַרְאוֹת בָּעוֹלָמִים הַבָּאִים אֶת שֶׁפַע עושֶׁר חַסְדּוֹ בַּטּוֹבָה שֶׁגָּמַל עָלֵינוּ בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ."

ובכן, יש ישועה! יש מוצא מן הסבך ואת המוצא הזה פתח אלוהים. איננו יכולים לעשות זאת בעצמנו; הוא עושה זאת בנו ולמעננו. הוא עושה זאת בחסדו. "לה' הישועה", מראשיתה ועד סופה. הוא מבטיח כי "כל הקורא בשם ה' יוושע". קראו אליו, אם כן, למען תיוושעו.

אתם, שאינכם משיחיים, שמעולם לא קראתם אל ה', מדוע אינכם קוראים אליו? כלום אינכם מבינים את מצבכם האמיתי? אתם אבודים בלא רחמיו. אתם שבורים והרוסים. צפוי לכם דיראון עולם עד אין קץ אם לא תיוושעו. רק אלוהים יכול להושיע אתכם. אפילו רצונכם משועבד. ללא עזרת ה' אפילו לא תרצו להיוושע. הלוואי שמילים אלה מן הכתובים ישמשו ביד ה' כדי לעורר אתכם לזעוק אליו, ויהי רצון מלפניו לשמוע זעקתכם ולהיענות לה בחסדו.

ואתם, המאמינים, הכירו בחסד ה' והללוהו. "הֵן בַּחֶסֶד נוֹשַׁעְתֶּם עַל־יְדֵי הָאֱמוּנָה; וְזאת לא מִיֶּדְכֶם, כִּי אִם מַתְּנַת אֱלוהִים הִיא. אֵין זֶה נוֹבֵעַ מִמַּעֲשִׂים, כְּדֵי שֶׁלּא יִתְגָּאֶה אִישׁ; שֶׁהֲרֵי מַעֲשֵׂה יְדֵי אֱלוהִים אֲנַחְנוּ, בְּרוּאִים בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ לְמַעֲשִׂים טוֹבִים אֲשֶׁר אֱלוהִים הֵכִינָם מִקֶּדֶם לְמַעַן נִחְיֶה בָּהֶם" (אפסים ב 8-10). "לְפִיכָךְ אֵין זֶה בְּיָדָיו שֶׁל הָאָדָם הָרוֹצֶה אוֹ הַמִּתְאַמֵּץ, כִּי אִם בִּידֵי אֱלוהִים הַמְרַחֵם" (רומים ט 16). "אֱלוהִים הוּא הַפּוֹעֵל בָּכֶם גַּם שֶׁתִּרְצוּ וְגַם שֶׁתִּפְעֲלוּ כַּטּוֹב בְּעֵינָיו" (פיליפים ב 13).

 

הַלְלוּ יָהּ הַלְלוּ אֶת־יְהוָה מִן־הַשָּׁמַיִם; הַלְלוּהוּ, בַּמְּרוֹמִים;
הַלְלוּהוּ כָל־מַלְאָכָיו; הַלְלוּהוּ, כָּל־צְבָאוֹ (צְבָאָיו);
הַלְלוּהוּ שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ; הַלְלוּהוּ, כָּל־כּוֹכְבֵי אוֹר;
הַלְלוּהוּ שְׁמֵי הַשָּׁמָיִם; וְהַמַּיִם, אֲשֶׁר מֵעַל הַשָּׁמָיִם;
יְהַלְלוּ אֶת־שֵׁם יְהוָה; כִּי הוּא צִוָּה וְנִבְרָאוּ;
וַיַּעֲמִידֵם לָעַד לְעוֹלָם; חָק־נָתַן, וְלֹא יַעֲבוֹר;
הַלְלוּ אֶת־יְהוָה מִן־הָאָרֶץ; תַּנִּינִים, וְכָל־תְּהֹמוֹת;
אֵשׁ וּבָרָד שֶׁלֶג וְקִיטוֹר; רוּחַ סְעָרָה, עֹשָׂה דְבָרוֹ;
הֶהָרִים וְכָל־גְּבָעוֹת; עֵץ פְּרִי, וְכָל־אֲרָזִים;
הַחַיָּה וְכָל־בְּהֵמָה; רֶמֶשׂ, וְצִפּוֹר כָּנָף;
מַלְכֵי־אֶרֶץ וְכָל־לְאֻמִּים; שָׂרִים, וְכָל־שֹׁפְטֵי אָרֶץ;
בַּחוּרִים וְגַם־בְּתוּלוֹת; זְקֵנִים, עִם־נְעָרִים;
יְהַלְלוּ אֶת־שֵׁם יְהוָה, כִּי־נִשְׂגָּב שְׁמוֹ לְבַדּוֹ; הוֹדוֹ, עַל־אֶרֶץ וְשָׁמָיִם;
וַיָּרֶם קֶרֶן לְעַמּוֹ תְּהִלָּה לְכָל־חֲסִידָיו, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַם־קְרֹבוֹ, הַלְלוּ־יָהּ.

תהילים קמ"ח

הַלְלוּ אֶת־יְהוָה כָּל־גּוֹיִם; שַׁבְּחוּהוּ, כָּל־הָאֻמִּים;
כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ, וֶאֱמֶת־יְהוָה לְעוֹלָם, הַלְלוּ־יָהּ.

תהילים קי"ז