פרק ג

Print Friendly

ה  כ  פ  ר  ה

"21 אַךְ כָּעֵת נִגְלְתָה צִדְקַת הָאֱלֹהִים בְּלִי תּוֹרָה, צְדָקָה שֶׁהַתּוֹרָה וְהַנְּבִיאִים מְעִידִים עָלֶיהָ. 22 וְהִיא צְדָקָה שֶׁל הָאֱלֹהִים, בְּאֶמְצָעוּת אֱמוּנַת יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ, אֶל כָּל וְעַל כָּל הַמַּאֲמִינִים; שֶׁהֲרֵי אֵין הֶבְדֵּל, 23 כִּי הַכֹּל חָטְאוּ וּמְחֻסְּרֵי כְּבוֹד אֱלֹהִים הֵמָּה. 24 אַךְ הֵם מֻצְדָּקִים בְּחַסְדּוֹ, בְּחִנָּם, הוֹדוֹת לַפְּדוּת שֶׁבַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ, 25 אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים שָׂם אוֹתוֹ לְכַפָּרָה בְּדָמוֹ, כַּפָּרָה עַל־יְסוֹד אֱמוּנָה. כָּל זֶה כְּדֵי לְהַרְאוֹת אֶת הַצְּדָקָה שֶׁל אֱלֹהִים בְּכָךְ שֶׁבְּאֹרֶךְ רוּחוֹ פָּסַח עַל חֲטָאֵי הֶעָבָר, 26 וּלְהַרְאוֹת אֶת צִדְקָתוֹ בַּזְּמַן הַזֶּה: שֶׁהוּא צַדִּיק וּמַצְדִּיק אֶת בֶּן אֱמוּנַת יֵשׁוּעַ."

(אל הרומים ג 21-26)

 

"20 בְּאָמְרוֹ, “הִנֵּה דַם־הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם אֱלֹהִים.” 21 וְכֵן גַּם עַל הַמִּשְׁכָּן וְעַל כָּל כְּלֵי הַשָּׁרֵת הִזָּה אֶת הַדָּם. 22 אָכֵן עַל־פִּי הַתּוֹרָה כִּמְעַט הַכֹּל מְטֹהָר בְּדָם, וּבְלֹא שְׁפִיכַת דָּם אֵין מְחִילָה.

23 לָכֵן הָיָה צָרִיךְ לְטַהֵר עַל־יְדֵי אֵלֶּה אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הֵם תַּבְנִית הַדְּבָרִים הַנִּמְצָאִים בַּשָּׁמַיִם, אֲבָל הַדְּבָרִים הַשְׁמֵימִיִּים עַצְמָם דּוֹרְשִׁים זְבָחִים טוֹבִים מֵאֵלֶּה. 24 הֲרֵי הַמָּשִׁיחַ לֹא נִכְנַס אֶל מִקְדָּשׁ אֲשֶׁר נַעֲשָׂה בִּידֵי אָדָם וַאֲשֶׁר הוּא בָּבוּאָה שֶׁל הָאֲמִתִּי, כִּי אִם בָּא אֶל עֶצֶם הַשָּׁמַיִם לְהֵרָאוֹת עַתָּה בַּעֲדֵנוּ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים."

(אל העברים ט 24-20)


מבוא

לפני שניכנס לנושא שלפנינו – וכדי שניטיב להבינו – הבה נחזור בקצרה על מה שלמדנו בשני הפרקים הקודמים.

ראשית, יש אלוהים. אלוהים זה ברא את כל מה שקיים. אלוהים ברא את הכל לכבודו והכל קיים למענו וברצונו. אלוהים מושל בכל בלי יוצא מן הכלל. הוא אדון.

בהיותו אלוהים, הסיבות והמניעים לכל מעשיו טמונים בו ותלויים בו בלבד. אלוהים הוא בלתי תלוי ובלתי מושפע. כשהוא פועל, הוא עושה זאת מתוך רצונו וטיבעו, בלי ששום דבר אחר יניע אותו לפעול כך או אחרת. במילים אחרות, הוא באמת אדון, אדון לעצמו ולכל מה שקיים. את כבודו זה לא יתן לאחר.

שנית, יש אדם. אלוהים ברא את האדם, והוא עשה זאת כדי שאדם יפאר אותו וייהנה ממנו לנצח. האדם קיים בשביל אלוהים. הוא נברא בצלם אלוהים, ומשום כך יש לו יכולת מוסרית שמחייבת אותו לבחור בין טוב לרע. הטוב הוא טוב משום שאלוהים חפץ בו. רע הוא כל מה שה' איננו חפץ בו. אלוהים ורצונו הם קנה המידה לטוב ולרע.

האדם הראשון חטא, והוא עשה זאת בשם כל האנושות. כתוצאה מחטאו קרו לכל בני האדם שני דברים: ראשית, הם נעשו אשמים – חייבים בדין מריו של האדם הראשון. שנית – וכפרי של הדבר הראשון, הם נעשו חוטאים. למציאות זו יש שני מימדים הקשורים אחד בשני. קודם כל, טיבעם של כל בני האדם נשחת. כל תחומי הווייתם הושפעו מן החטא ונטו לכיוון החטא, כך שלב כל בני האדם נוטה עתה "אחרי המעשים הרעים". כל בני האדם "עוינים את ה"' ומשום כך הם גם "בני רוגז מטיבעם". רצונם, שתמיד היה משועבד לטבע, בוחר עתה בטבעיות רק את הרע משום שטיבעם מקולקל, ולהעדיף את הטוב אינו יכול. טיבענו נוטה לרע ורצוננו הולך אחרי טיבענו.

משום השחתת הטבע שהרצון משועבד לו, "כל יצר מחשבות לב אדם רע מנעוריו" וכל מעשיו "רק רע כל היום". חטאו של האדם הראשון הביא עלינו אשמה, והאשמה גררה עלינו עונש – את השחתת טיבענו. כתוצאה מכך אנו עושים מעשים רעים.

מפני שאלוהים הוא קדוש וצדיק, "טהור עיניים מהביט רע", מצבנו מסוכן ביותר. אלוהים הכריז בצידקתו ש"צידקת הצדיק עליו תהיה, ורישעת הרשע עליו תהיה" (יחזקאל י"ח 20). "שכר החטא הוא המוות". "כה אמר ה" 'על שלושה פשעי יהודה ועל ארבעה לא אשיבנו – על מואסם

תורת ה' וחוקיו לא שמרו, ויתעום כזביהם אשר הלכו אבותם אחריהם. ושילחתי אש ביהודה ואכלה ארמונות ירושלים" (עמוס ב' 4-5). "כי יום לה' צבאות על כל גאה ורם… ובאו במערות צורים ובמחילות עפר מפני פחד ה' ומהדר גאונו בקומו לערוץ הארץ. ביום ההוא ישליך האדם את אלילי כספו ואת אלילי זהבו… לבוא בניקרות הצורים ובסעיפי הסלעים מפני פחד ה' ומהדר גאונו בקומו לערוץ הארץ" (ישעיה ב' 12-21).

גורל זה מצפה לכולנו. אין יוצא מן הכלל, "כי כולם חטאו וחסרי כבוד אלוהים המה. אין איש אשר יעשה טוב ולא יחטא – אין גם אחד". במילים אחרות, האבדון שמור לכולנו ואיש לא ימלט מפניו.

זו הבעיה היסודית, ולא העובדה שבני האדם אינם מאמינים באלוהים או שאינם מאמינים בבשורה. עיקר הבעיה הוא ש"נגלה חרון אלוהים מן השמים על כל רישעת בני אדם ועוולתם". היות ש"לא יקומו רשעים במשפט וחטאים בעדת צדיקים" (תהלים א' 5), איך יעמוד אדם טמא וחוטא לפני קדושת אלוהים? אם אין תשובה לשאלה זו, אבדנו כולנו. אבל תודה לאל, יש תשובה לשאלה! יש דרך המאפשרת לאדם חוטא ורשע לעמוד במשפט ולחוטא לעמוד בעדת צדיקים: על ידי חסד אלוהים, חסד שאיננו כופר בקדושת ה' או סותר אותה, אלא ממלא את דרישותיה עד תומן, ובכך מביא את אלו שזכו לחסד זה אל נוכחות אלוהים "בלבב שלם ובאמונה תמימה, מטוהרים בהזיית לבבנו מרוח רעה ורחוצי הבשר במים טהורים" (עברים י' 22).

זהו הנושא שלפנינו היום:


ישועה לחוטאים

חשוב להבין: לישועתנו יש המון צדדים. כלומר, אפשר (וצריך!) להסתכל עליה מכמה כיוונים, ומכל כיוון יתגלה היבט חשוב. במהלך הפרקים הבאים נעיין בשלושה היבטים חשובים:

1. ההיבט האובייקטיבי – הכפרה. מה עשה אלוהים למעננו במשיח!

2. ההיבט הסובייקטיבי – הלידה או הבריאה החדשה. מה עשה אלוהים בנו על ידי רוחו?

3. התוצאה – תהליך ההתקדשות או התגלות תפארת אלוהים בבני האדם. מה עושה אלוהים בנו ולמעננו, בשיתוף פעולה עימנו!

 

תחילה נדון בהיבט האובייקטיבי, בכפרה.

 

מה זאת כפרה?

נפרה היא מעשה שאלוהים עושה, מראשיתו ועד סופו. "אח לא פדה יפדה איש, לא יתן לאלוהים כופרו, ויקר פדיון נפשם וחדל לעולם" (תהלים מ"ט 8). שום אדם אינו יכול להושיע את רעהו, גם לא את עצמו. נוכח קדושת אלוהים כולנו עומדים אשמים ואין בידינו לעשות דבר כדי לשנות זאת.

מה זאת כפרה? ביסודו של דבר, כפרה היא מתן כופר, המרת דבר אחד באחר. כופר נפש, למשל, הוא מתן כסף או שווה-ערך אחר תמורת אדם כדי לפדות אותו משבי או מעבדות.

כופר הוא גם חומר הממלא את החסר בחומר אחר. כך נאמר על תיבת נח: "עשה לך תיבת עצי גופר, קינים תעשה את התיבה, וכפרת אותה מבית ומחוץ בכופר" (בראשית ו' 14). כלומר, סתום את החורים שבתיבה וכסה על החסר בקינים.

בראש ובראשונה עלינו לחשוב בהקשר זה על הכפורת שבמשכן אלוהים במדבר. הכפורת היתה המכסה שעל ארון הקודש, ארון הברית, וכולה זהב טהור. שני חלקים היו לכפורת:

1. הבסיס, מטיל זהב שצורתו מלבן, ועליו . . .

2. שני כרובים (מלאכי שמים) שכנפיהם מוטות זו כלפי זו ופניהם כלפי מטה, לכיוון הבסיס.

הכל היה עשוי זהב טהור יצוק. ארון הברית עצמו היה ארגז עשוי עצי שיטים שצופו בזהב והכפורת שימשה לו מכסה. הכפורת היתה חלק חשוב במיוחד בריהוט ההיכל. ה' נועד עם הכוהן הגדול מעל לכפורת. במילים אחרות, זה היה המקום המיוחד לקירבת אלוהים. הכוהן הגדול היזה על הכפורת את דם קורבן החטאת ביום הכיפורים "וכיפר…בעד כל קהל ישראל" (ויקרא ט"ז 17).

זו כנראה אחת הסיבות ששאול השליח אומר בקטע שקראנו ברומים ג' 23-25: "כולם חטאו… ונצדקו חינם בחסדו על ידי הפדות אשר היתה במשיח ישוע, אשר שמו האלוהים לפנינו לכפורת על ידי האמונה בדמו". אלוהים העמיד למעננו את ישוע ל"כפורת". ישוע הוא אותו מקום מיוחד בו ה' מכפר על חטאינו, ובו נזכה לקירבתו.

ובכן, מה זאת כפרה וכיצד היה ישוע לכפרה זו?

כפרה היא תחליף. היא באה במקום דבר אחר, וישוע היה לחליפתנו בכך שנשא בגופו ובנפשו את העונש שמגיע לנו על חטאינו. הוא המחליף שלנו. אלוהים ציווה: "הנפש החוטאת היא תמות".

ישוע, "חוליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם… הוא מחולל מפשעינו, מדוכא מעוונותינו, מוסר שלומנו עליו ובחבורתו נרפא לנו. כולנו כצאן תעינו, איש לדרכו פנינו – וה' הפגיע בו את עוון כולנו. על לא חמס עשה ולא מרמה בפיו. וה' חפץ דכאו החלי. אם תשים אשם נפשו (כלומר, אם תלמד לראות במותו קורבן אשם לחטאים ותבטח בקורבן זה לישועתך) יראה זרע, יאריך ימים וחפץ ה' בידו יצלח". ישוע הוא "שה האלוהים הנושא את חטאת העולם". (ישעיה נ"ג, יוחנן א').

אלוהים סולח לנו על חטאינו כיוון שהמשיח מת כדי לכפר עליהם.


כפרה וצדק

עלינו להבין, הבשורה איננה פשרה בין קדושת אלוהים וצידקתו לבין טובת בני האדם ושאיפתם להיות בגן עדן. הבשורה איננה פשרה מכל סוג שהוא; הבשורה מכריזה על סיפוקה המלא של קדושת אלוהים. כל זעם אלוהים נפל על המשיח במקום עלינו. האדמה רעדה. השמש הסתירה פניה. מסמרים ננעצו בבשרו. הוא סבל סבל נורא מאין כמוהו. האב עצמו רחק ממנו עד כי ישוע זעק: "אלי! אלי! למה עזבתני?!". זה היה דבר נורא והוא עבר כל זאת במקום האנשים שהיו ראויים לכך.

המבינים אתם?

ה' לא יכול לוותר. הוא לא מתעלם מחטאינו, הופך דף חדש ומתנהג כאילו לא אירע דבר. חטאנו – ואלוהים הוא קדוש. מכורח טיבעו הקדוש הוא אינו יכול להרשות לחטא להתקיים בלא עונש. ה' איננו יכול לוותר משום שאיננו יכול להתכחש לעצמו. הוא כבול על ידי טיבעו הקדוש. לכן לא נוכל להיוושע בלי שדרישות צידקתו הקדושה תבואנה על סיפוקן. אבל איך נוכל להיוושע אם צידקתו מחייבת את אובדננו? על ידי כך שמישהו אחר ישא את העונש בעדנו, במקומנו. קדושת חיי ישוע ומותו המכפר הם ישועתנו. כך הופך המשיח ל"משיח צידקנו", כפי ש"העידו עליה (על צידקת אלוהים) התורה והנביאים" (רומים ג' 21). זוהי "צידקת אלוהים באמונת ישוע המשיח אל כל ועל כל אשר האמינו בו כי אין להבדיל, כי כולם חטאו וחסרי כבוד אלוהים המה – ונצדקו חינם, בחסדו, על ידי הפדות (כופר הנפש, הכפרה) אשר היתה במשיח ישוע" בשאתו את חטאינו על הצלב. אשר "שמו האלוהים לפנינו לכפורת": ישוע סיפק את הכפרה המכסה על חטאינו ומקרבת אותנו לאלוהים.

וכל זאת למה? כדי "להראות את צידקתו בעת הזאת, כי צדיק הוא ומצדיק את בן אמונת ישוע", כלומר, כך נשאר ה' "צדיק" ובכל זאת בלי להתכחש לצידקתו, הוא גם "מצדיק את בן אמונת ישוע".

הכפרה היא מעשה שאלוהים עושה למעננו. הוא כיפר על חטאינו בדם בנו ובכך סיפק את צידקתו. הוא מילא במקומנו את דרישת צידקתו ובכך מאפשר לנו לבוא אליו ולזכות בברכה.

לפני שנעזוב היבט זה, הייתי רוצה להעלות לפניכם בקצרה שתי נקודות נוספות.

ראשית, המשיח לא כיפר עבורנו רק על צלב גולגולתא כי אם לכל אורך חייו. במותו אומנם כיפר על חטאותינו, אך במהלך חייו סיפק צדקה העונה על חוסר הצדקה שלנו. אני לא מתכוון לצידקתו הטבעית, זו שהיתה לו לפני שבא בבשר וקיים את מצוות אלוהים. צדקה זו נשארת קניינו הבלעדי. אך הוא בא, נכנע לתורה וקיים את כל דרישות אלוהים כאדם. צדקה זו, היא שמיוחסת לנו, המאמינים בישוע.

שנית, כפי שכבר רמזתי, במעשה של ישוע מתגשמות הבטחות ה' בנביאים ובתורה. זו ההתגשמות של כל המובטח והנרמז בקורבנות, במשכן, במלוכה ובכהונה. הצל עליו נרמז בתנ"ך – חלף. הממש הגיע! כל יתר ההיבטים של ישועתנו נובעים בעצם מההיבט היסודי הזה: כפרה היא סיפוק צידקת אלוהים. המשיח לקח את מקומם של חוטאים ונשא את העונש המגיע להם.

אפשר לומר זאת גם בצורה אחרת ובכך להתייחס להיבט השני בו רצינו לעסוק.

 

כיצד פועלת הכפרה?

מעשה הכפרה מנתק את הקשר המוסרי שבין האדם הראשון וחטאו לבין כל חוטא שנושע. לפני רגע ראינו כורח אחד – כורח קדושת טבע אלוהים שאיננה מתירה לו להתעלם מחטאינו. כעת נדבר על כורח שני: האדם הראשון חטא בשם כולנו ובכך חייב את כולנו בתוצאות מעשהו.

אי אפשר להתעלם מקשר זה ולהתנהג כאילו החטא הראשון אינו משפיע עלינו. כעת בא המשיח וממלא את המקום שקודם לכן מילא האדם הראשון, וכאילו אומר: "כפי שאביכם הראשון חטא בשימכם ובכך המיט עליכם את אשמת חטאו, כך גם אני מילאתי את כל דרישות צידקת אלוהים בשימכם ואני מעניק לכם את צידקתי".

אם לצטט את שאול: "כאשר בפשע אחד נאשמו כל בני אדם, כן בזכות אחת יזכו כל בני אדם לחיים. כי כאשר במרי האדם האחד היו הרבים לחטאים, כן במשמעת האחד יהיו הרבים לצדיקים. והתורה נכנסה למען ירבה הפשע וכאשר רבה החטא, עדף עליו החסד, למען ימלוך החסד על ידי הצדקה לחיי עולם בישוע המשיח אדונינו כאשר מלך החטא במוות" (רומים ה' 18-21). ושוב באותו פרק: "על ידי אדם אחד בא החטא לעולם והמוות בעקב החטא וכן עבר המוות על כל בני אדם מפני אשר כולם חטאו… אבל לא כפשע המתנה, כי הנה בפשע האחד מתו הרבים אף כי חסד אלוהים ומתנתו רבו לרבים בחסד האדם האחד, ישוע המשיח. ואין המתנה כדבר שהיה על ידי אחד שחטא כי הדין בא מאחד לחייב, ומתנת החסד היא לזכות מפשעים רבים" (רומים ה' 12,16).

ישוע מנתק את הקשר שבינינו לבין האדם הראשון ויוצר איתנו קשר חדש, עימו. בכך הוא מנתק אותנו מן החטא הקדמון ויוצק בסיס קדוש וצודק ליחסינו עם ה'. כעת יכול אלוהים לטהר אותנו מחטאינו, לשחרר את טיבענו מעיוותי הרשע והרוע שהוטבעו בו עקב חטאו של אדם, ולהעניק לנו את ברכתו.

ההיבט הראשון של ישועתנו הוא מעשה מוסרי של ה' כלפי עצמו: בקורבן המשיח אלוהים קיים עבורנו את דרישות צידקתו. מעשה זה לא נדרש רק כדי שאלוהים יוכל לברך אותנו אלא גם כדי להשקיט את מצפוננו. אנחנו זקוקים לביטחון שחטאינו באמת נסלחו, שחובנו נמחק ושאין שום סיכוי שיום אחד כל אלה ישובו וירדפו אותנו.

משמעות הכפרה, אם כן, ברורה. היא מקנה לאדם מעמד חדש, ממנו נובעות כל ברכותינו. היא הופכת אותנו לבני אנושות חדשה במשיח. כתבי הקודש מתארים זאת בצורות רבות. אחת מהן היא זו האומרת שאלוהים אימץ אותנו לו לבנים: "כי כל אשר רוח אלוהים ינהגם, בני אלוהים המה. כי לא קיבלתם רוח עבדות לשוב לירוא, כי אם קיבלתם רוח משפט הבנים אשר בו קוראים אנחנו: 'אבא, אבינו!'. והרוח ההוא מעיד ברוחנו כי בני אלוהים אנחנו. ואם בנים אנחנו, גם יורשים נהיה, יורשי נחלת אלוהים וחברי המשיח בירושה, אם נתענה איתו למען גם איתו נכובד" (רומים ח' 14-17). האין זה נפלא? אלוהים סולח לנו על כל חטאינו!

הוא מאמץ אותנו והופך אותנו ליורשי ברכותיו הנצחיות.

 

למי נועדה הכפרה?

כעת נשאל את עצמנו שאלה נוספת; עבור מי עשה אלוהים כל זאת?

למרבה הצער, התשובה לשאלה זו שנויה במחלוקת, אף שאין סיבה שתהיה כזו משום שכתבי הקודש עונים עליה בבירור.

כתבי הקודש אינם מדברים על מטרת מותו של המשיח בלשון מעורפלת. הם אומרים שהמשיח מת לכפרת חטאי "עמו" וכי "הוא יושיע את עמו" זה "מחטאותם". עוד הם אומרים כי המשיח בא לישועת "כל אשר אביו נתן לו", ואלה ניתנו לו עוד "לפני ימות עולם". הם שיאמינו בו, הם שישובו מחטאם ויתמסרו לאלוהים על ידי הרוח, בשומעם בקול האמת. ישוע מת למען אלו אשר "נבחרו בו לבנים על פי עצת אלוהים". כל זאת "לתהילת כבוד חסדו של אלוהים האב". ישוע מת בעד "בחירי האלוהים", כלומר, בעד אלו "הקרואים על פי תוכניתו", אשר אלוהים "הכירם בם מקדם, וגם יעד אותם להידמות לצלם בנו". את אלו הוא "קרא" בקריאה אדירה ומושיעה, "הצדיק" במות בנו למענם על הצלב ובכך שנתן להם חלק שהוליד אותם מחדש "מלמעלה", "מהרוח", "לא מחפץ גבר, אף לא מחפץ הבשר, כי אם מאלוהים".

בהמון הנושע הזה נכללים אנשים "מכל אומה, לשון ועם", יהודים וגויים, עשירים ועניים, חכמים וטיפשים, חזקים וחלשים, מכובדים ונקלים. כלומר המשיח מת עבור כל מי שקורא בשם ה' להיוושע ושה' בחר בהם ופעל בם כדי שכך יקראו. ישוע מת עבור כל אדם ללא הבדל, אבל לא עבור כל בני האדם ללא יוצא מן הכלל. יש אשר מראש "נועדו לאבדון", כדברי השליח שאול (רומים ט' 6-24).

אסור שנשכח את מה שלמדנו בפרק הראשון: ה' הוא ריבון בכל דבר. האדם תלוי בו ולא ה' באדם. גורל מלכות אלוהים תלוי באלוהים עצמו, לא באדם. הנושעים אינם נושעים במקרה או תודות לכך שהחליטו להאמין בישוע. הקשר בין המאמינים ובין המשיח למאמינים איננו מקרי. זהו קשר אורגני ונצחי, מהותי למעשה הישועה של ישוע וחלק מתוכניותיו הנצחיות. ישוע לא מת בעד אלו שאולי יאמינו בו בעתיד. הוא מת בעד אלו שנבחרו על ידי אביו ואותם הוא יצג על הצלב.

 

מה משיגה הכפרה?

הרצון להרחיב את גבולות אהבת ה' המושיעה ולכלול בה את כל בני האדם ללא יוצא מן הכלל, לא רק שאינו תואם את כתבי הקודש, אלא שהוא משיג את המטרה ההפוכה; אהבת אלוהים איננה שאיפה כללית וחסרת אונים להושיע את כל בני האדם או נכונות לקבל למלכות אלוהים את כל מי שיואיל להאמין בו. אהבת אלוהים היא אהבה אדירה, עזה ממוות ומחטא, שמבטיחה לעצמה בלי צל של ספק ש"כל אשר נתן לי אבי יבואו אלי". כל אלו אכן יובאו למשיח ככלה קדושה ומושלמת, "בלא כתם או פגם או מום כלשהו". אלוהים איננו סבא טוב לב אך חסר יכולת לממש את רצון אהבתו. הוא בורא שמים וארץ! הוא המקיים הכל בדבר גבורתו!

 

1 בָּרֲכִי נַפְשִׁי, אֶת־יְהוָה יְהוָה אֱלֹהַי גָּדַלְתָּ מְּאֹד; הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ׃
2 עֹטֶה־אוֹר כַּשַּׂלְמָה; נוֹטֶה שָׁמַיִם, כַּיְרִיעָה׃
3 הַמְקָרֶה בַמַּיִם, עֲלִיּוֹתָיו הַשָּׂם־עָבִים רְכוּבוֹ; הַמְהַלֵּךְ, עַל־כַּנְפֵי־רוּחַ׃
4 עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת; מְשָׁרְתָיו, אֵשׁ לֹהֵט׃
5 יָסַד־אֶרֶץ עַל־מְכוֹנֶיהָ; בַּל־תִּמּוֹט, עוֹלָם וָעֶד׃
6 תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ; עַל־הָרִים, יַעַמְדוּ־מָיִם׃
7 מִן־גַּעֲרָתְךָ יְנוּסוּן; מִן־קוֹל רַעַמְךָ, יֵחָפֵזוּן׃
8 יַעֲלוּ הָרִים יֵרְדוּ בְקָעוֹת; אֶל־מְקוֹם, זֶה יָסַדְתָּ לָהֶם׃
9 גְּבוּל־שַׂמְתָּ בַּל־יַעֲבֹרוּן; בַּל־יְשׁוּבוּן, לְכַסּוֹת הָאָרֶץ׃

(תהילים קד 1-9)
27 כֻּלָּם אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּן; לָתֵת אָכְלָם בְּעִתּוֹ׃
28 תִּתֵּן לָהֶם יִלְקֹטוּן; תִּפְתַּח יָדְךָ, יִשְׂבְּעוּן טוֹב׃
29 תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ יִבָּהֵלוּן תֹּסֵף רוּחָם יִגְוָעוּן; וְאֶל־עֲפָרָם יְשׁוּבוּן׃
30 תְּשַׁלַּח רוּחֲךָ יִבָּרֵאוּן; וּתְחַדֵּשׁ, פְּנֵי אֲדָמָה׃
31 יְהִי כְבוֹד יְהוָה לְעוֹלָם; יִשְׂמַח יְהוָה בְּמַעֲשָׂיו׃
32 הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד; יִגַּע בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנוּ׃

(תהילים קד 27-32)

מי שאומר שה' אוהב את כולם באופן כללי בעצם אומר שה' איננו אוהב אף אחד באופן אישי. לא כך מלמדים הכתובים. ישוע מת במקום אנשים מסוימים, עבור אלו שאהב ובחר בהם. כפי שאומר השליח: "בן אלוהים אהב אותי ויתן את נפשו בעדי".

שנית, הניסיון להרחיב את גבולות ישועת אלוהים כדי לכלול בה את כל בני האדם ללא יוצא מן הכלל בעצם מקטין את משמעות מעשה המשיח. ישוע בא להושיע, לא להפוך את הישועה לאפשרית. ישוע מושיע ממש. הוא לא רק רוצה להושיע ומוכן להושיע, אלא גם יכול להושיע – עד תום! הוא לא דומה לאדם שרואה את חברו טובע וזורק לו חבל בתקווה שחברו יתפוס בחבל וייחלץ. ישוע קפץ למים ומשה משם את כל אהוביו בכוחו האדיר. כל אלו שהמשיח מת כדי להושיע אותם אכן יוושעו. בן האדם בא "להושיע את שאבד", "להושיע עמו מחטאיהם", "להושיע חוטאים", "להשבית את זה שבידו ממשלת המוות ולשחרר את שהיו נתונים לעבדות". המשיח "נתן את נפשו בעד הקהילה למען קדשה…להקימה לו בכבוד לעדה אשר אין בה כתם וקמט". הוא "נתן את נפשו בעדנו לפדות אותנו מכל עוול ולטהר לעצמו עם סגולה", הוא "נתן את נפשו על חטאותינו לחלצנו מן העולם הרע הזה", "למען נהיה צידקת אלוהים בו".

כתבי הקודש אומרים מפורשות שישוע לא מת כדי לאפשר את הגשמת הדברים הללו כי אם כדי להגשימם ממש, להוציא אותם מן הכוח אל הפועל ולהופכם מכוונות-לב אוהבות למציאות המשנה את העולם. כתבי הקודש גם מבטיחים לנו שמות המשיח לא היה לשווא: "מעמל נפשו יראה – ישבע". אפילו שמץ מסיבלו לא יהיה לשווא. הוא ישיג את כל מה שמת כדי להשיג. בעצם, כתבי הקודש מדברים על פרי מותו כעל דבר שכבר הושג. "את אשר ידע מקדם, אותם גם קרא, הצדיק ואף פיאר". הוא "שיחרר את שהיו נתונים לעבדות". ישוע "בא בדם נפשו פעם אחת אל הקודש פנימה וימציא (השיג, סיפק) גאולת עולם.. למען אשר ירשו המקוראים את הבטחת נחלת עולם אחרי אשר מת לפדות מן הפשעים".

  • לשם מה מת המשיח? "לפדות מן הפשעים".
  • מה השיג במותו? "גאולת עולם".
  • עבור מי? "עבור המקוראים". לא אחדים מהמקוראים, לא המקוראים ועוד כמה "מקוראים", כולם ורק הם.

כך גם נאמר כי "במותו טיהר אותנו מחטאותינו". "המשיח פדנו מקיללת התורה". הוא "ריצה אתכם לאלוהים בגוף בשרו על ידי מותו". שימו לב; "טיהר", "פדה", "ריצה", לא "ניסה לטהר", לא "הכין את הדרך לפדות" ולא "קיווה לרצות". המשיח לא מת כדי להפוך את הבלתי-אפשרי לאפשרי אלא כדי להופכו למציאות. הללויה!

עלינו לבחור בין השניים; או שמות המשיח מבטיח את ישועת נבחריו, או שמותו לא השיג דבר באופן ממשי. כל מה שעלה בידו לעשות הוא להשיג ישועה שמוצעת כאפשרות הפתוחה לפני כל בני האדם, אך אינה מבטיחה שאיש אכן יוושע. במילים אחרות, או שאין במות המשיח כדי להבטיח ישועה לאיש, או שמותו מבטיח את ישועת כל הנועדים להיוושע.

 אלוהים אומנם "מוריד את גשמיו ומזריח שמשו על רשעים וצדיקים כאחד". הוא "המושיע של כל בני אדם", אבל "במיוחד של המאמינים". יש קבוצת אנשים אשר אלוהים, מרצונו, קשר עימהם קשרים שלא קשר עם שאר בני האדם. יראת אלוהים אמיתית היא זו שמכירה בכך שהאדם תלוי בכל עת באלוהים – ולא להיפך. כל מעשי אלוהים – כולל ישועתנו – נובעים ממנו ולא מהחלטות בני האדם או ממעשיהם. "לא אתם בחרתם בי", אומר ישוע, "כי אם אני בחרתי בכם". זהו היסוד לישועתנו. הבשורה היא גבורת ה' להושיע ומות המשיח הוא מוות שהגשים את מטרתו; כל הנבחרים יוושעו משום שאלוהים תמיד מגשים את רצונו ומשום שהמשיח מת כדי להבטיח זאת.

אלוהים איננו חייב לאיש דבר. הוא לבדו מושל במלכותו. הבשורה איננה סיפור גדולת האדם ואהבת ה' אליו, כי אם סיפור גדולת אלוהים ופלא אהבתו לאדם – וזה פלא כיוון שאין אדם הראוי לאהבה זו, ובכל זאת ה' העניק את אהבתו לבני האדם. זהו חסד, חסד אלוהי שאין שני לו. אנחנו נושעים בחסד אלוהים, אבל בהיות ישועתנו מעשה של חסד, אין לאף אדם זכות או קניין עליו. אלוהים מושיע בחסדו, על פי "עצת חסדו" ולתהילת כבוד חסדו. משמע, אלוהים החליט בחסדו להושיע בני אדם מסוימים, והוא עושה זאת כביטוי לריבונותו הצודקת וחסדו הנהדר. הפלא הכי גדול זה שאלוהים בכלל מושיע. הוא שלח את בנו כדי לכפר על חטאים "וכל הקורא בשם ה' יוושע". אף איש מאלו שיבואו אל המושיע "לא ידחה". המשיח קורא לכל: "בואו אלי כל העמלים והטעונים משא כבד ואני אניח לכם". בו, במשיח, יש ישועה "ואין שם אחר תחת השמים אשר בו יוושעו בני אדם". על כן, אתם, הלא-מאמינים, פנו מחטאיכם לאלוהים. התחננו אליו לישועה. אינכם יכולים להושיע את עצמכם. "לה' הישועה". אם לא תיוושעו – תאבדו. הזמנת אלוהים נדיבה, "פנו אליי כל אפסי ארץ והיוושעו".

ואתם, המאמינים, הצניעו לכת לפני אלוהים. לא בזכות אמונתכם נושעתם כי אם בזכות ישוע המשיח. הוא המושיע, "המתווך האחד בין בני אדם לאלוהים". אל תתייהרו. הצטנעו לפני חסדו. אהבו אותו והוקירו לו תודה.

זיכרו שהקשר ביניכם לבין המשיח איננו מקרי, זהו קשר נצחי. על כן התעודדו בשעת משבר והתנערו מכשלונותיכם. ה' עוד יעמידכם לפניו "תמימים וקדושים לתהילת כבוד חסדו".

זיכרו גם שהקשר ביניכם לבין אחיכם במשיח איננו מקרי. ה' לא בחר בנו רק לעצמו כי אם כדי שנחיה יחד. למד לאהוב את אחיך ולקבל אותו כפי שהמשיח קיבל אותך אל כבוד אלוהים.

 

נ ס כ ם :

1. הכפרה היא צד אחד של פעולת אלוהים לישועת נבחריו.

2. הכפרה נוגעת לקדושת אלוהים ולמצוותיו.

3. הכפרה מנתקת את הקשר המוסרי בינינו לאדם הראשון ובכך גם מהאחריות שלנו לחטא הקדמון.

4. הכפרה מקנה לנו מעמד חדש לפני ה' ואת צידקת המשיח, ובכך מזכה אותנו בברכות ה'.

5. הכפרה נועדה לממש את ישועת הנועדים לה, וכך אומנם היא עושה.

 

מָה עֹמֶק עֹשֶׁר הָאֱלֹהִים, מָה עֹמֶק חָכְמָתוֹ וְדַעְתּוֹ! אֵין חֵקֶר לְמִשְׁפָּטָיו וְאֵין מַשִֹיג אֶת דְּרָכָיו, 34 כִּי “מִי־תִכֵּן אֶת־רוּחַ יהוה וְאִישׁ עֲצָתוֹ יוֹדִיעֶנּוּ?” 35 וּמִי הִקְדִּים לָתֵת לוֹ דָּבָר וִישֻׁלַּם לוֹ? 36 הֲרֵי הַכֹּל מִמֶּנּוּ, הַכֹּל דַּרְכּוֹ, וְהַכֹּל אֵלָיו. לוֹ הַכָּבוֹד לְעוֹלָמִים! אָמֵן.

(רומים יא 36-33)