פרק ז

Print Friendly

ה  ה  ת  ק  ד  ש  ו  ת – חלק א: פועלו של ישוע

אִם כֵּן, מַה נֹּאמַר? הֲנַמְשִׁיךְ בַּחֵטְא כְּדֵי שֶׁיִּרְבֶּה הַחֶסֶד? 2 חַס וְחָלִילָה! אָנוּ שֶׁמַּתְנוּ לְגַבֵּי הַחֵטְא, אֵיךְ נַמְשִׁיךְ וְנִחְיֶה בּוֹ? 3 הַאֵינְכֶם יוֹדְעִים כִּי כֻּלָּנוּ אֲשֶׁר נִטְבַּלְנוּ לַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ, לְמוֹתוֹ נִטְבַּלְנוּ? 4 נִקְבַּרְנוּ אִתּוֹ בַּטְּבִילָה לַמָּוֶת כְּדֵי שֶׁנִּתְהַלֵּךְ גַּם אֲנַחְנוּ בְּחַיִּים חֲדָשִׁים, כְּשֵׁם שֶׁהַמָּשִׁיחַ הוּקַם מִן הַמֵּתִים עַל־יְדֵי כְּבוֹדוֹ שֶׁל הָאָב; 5 שֶׁכֵּן אִם הִתְאַחַדְנוּ אִתּוֹ בְּמָוֶת דּוֹמֶה לְמוֹתוֹ, כָּךְ גַּם נִתְאַחֵד אִתּוֹ בִּתְחִיָּתוֹ. 6 זֹאת אָנוּ יוֹדְעִים: הָאָדָם הַיָּשָׁן אֲשֶׁר בָּנוּ נִצְלַב אִתּוֹ כְּדֵי שֶׁיֵּהָרֵס גּוּף הַחֵטְא וְלֹא נִהְיֶה עוֹד עֲבָדִים לַחֵטְא; 7 שֶׁהֲרֵי הַמֵּת מְשֻׁחְרָר מִן הַחֵטְא. 8 אֲבָל אִם מַתְנוּ עִם הַמָּשִׁיחַ, מַאֲמִינִים אָנוּ כִּי גַּם נִחְיֶה עִמּוֹ. 9 אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים כִּי הַמָּשִׁיחַ, לְאַחַר שֶׁקָּם מִן הַמֵּתִים, לֹא יָמוּת עוֹד; הַמָּוֶת לֹא יוֹסִיף לִשְׁלֹט בּוֹ. 10 הֲרֵי בְּמוֹתוֹ מֵת אַחַת וּלְתָמִיד לְגַבֵּי הַחֵטְא, אַךְ בִּחְיוֹתוֹ הוּא חַי לֵאלֹהִים. 11 בְּדֶרֶךְ זֹאת גַּם אַתֶּם חִשְׁבוּ אֶת עַצְמְכֶם מֵתִים לְגַבֵּי הַחֵטְא, אַךְ חַיִּים לֵאלֹהִים בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ.

12 לָכֵן, אַל יִמְשֹׁל הַחֵטְא בְּגוּפְכֶם בֶּן הַתְּמוּתָה וְאַל יַכְנִיעַ אֶתְכֶם לְתַאֲווֹתָיו. 13 וְאַל תִּמְסְרוּ אֶת אֵיבְרֵיכֶם לַחֵטְא כְּכֵלִים שֶׁל רֶשַׁע, אֶלָּא מִסְרוּ אֶת עַצְמְכֶם לֵאלֹהִים כַּאֲנָשִׁים חַיִּים שֶׁהוּקְמוּ מִן הַמֵּתִים, וְאֶת אֵיבְרֵיכֶם תִּמְסְרוּ לֵאלֹהִים כְּכֵלִים שֶׁל צֶדֶק. 14 הַחֵטְא לֹא יִשְׁלֹט בָּכֶם, כִּי אֵינְכֶם תַּחַת יַד הַתּוֹרָה אֶלָּא תַּחַת יַד הַחֶסֶד. 15 וּבְכֵן מָה? הַאִם נֶחֱטָא מִפְּנֵי שֶׁאֵין אָנוּ תַּחַת יַד הַתּוֹרָה אֶלָּא תַּחַת יַד הַחֶסֶד? חַס וְחָלִילָה! 16 הַאֵינְכֶם יוֹדְעִים שֶׁכַּאֲשֶׁר אַתֶּם מוֹסְרִים אֶת עַצְמְכֶם כַּעֲבָדִים לְמִישֶׁהוּ כְּדֵי לְצַיֵּת לוֹ, עֲבָדִים אַתֶּם לְמִי שֶׁאַתֶּם מְצַיְּתִים – אוֹ לַחֵטְא הַמּוֹלִיךְ אֶל מָוֶת, אוֹ לַצִּיּוּת הַמּוֹלִיךְ אֱלֵי צְדָקָה. 17 אַךְ תּוֹדָה לֵאלֹהִים עַל שֶׁאַתֶּם, אֲשֶׁר קֹדֶם לָכֵן הֱיִיתֶם עֲבָדִים לַחֵטְא, נִשְׁמַעְתֶּם בְּכָל לֵב לְדֶרֶךְ הַתּוֹרָה אֲשֶׁר חֻנַּכְתֶּם בָּהּ. 18 וּלְאַחַר שֶׁשֻּׁחְרַרְתֶּם מִן הַחֵטְא נַעֲשֵׂיתֶם עֲבָדִים לַצְּדָקָה. 19 אֲנִי מְדַבֵּר בְּדֻגְמָאוֹת אֱנוֹשִׁיּוֹת בִּגְלַל חֻלְשַׁתְכֶם, חֻלְשַׁת בָּשָׂר וָדָם. כְּמוֹ שֶׁכַּעֲבָדִים לְטֻמְאָה וְרֶשַׁע מְסַרְתֶּם אֶת אֵיבְרֵיכֶם לְתַכְלִית שֶׁל רֶשַׁע, כֵּן עַתָּה כַּעֲבָדִים לַצְּדָקָה מִסְרוּ אֶת אֵיבְרֵיכֶם לְתַכְלִית שֶׁל קְדֻשָּׁה. 20 הֲרֵי בְּעֵת שֶׁהֱיִיתֶם עֲבָדִים לַחֵטְא חָפְשִׁים הֱיִיתֶם מִן הַצְּדָקָה. 21 וְאוּלָם אֵיזֶה פְּרִי הָיָה לָכֶם אָז מֵאוֹתָם דְּבָרִים שֶׁאַתֶּם מִתְבַּיְּשִׁים בָּהֶם עַכְשָׁו? הֲלֹא הַמָּוֶת הוּא תּוֹצָאָתָם. 22 אֲבָל כָּעֵת, כְּשֶׁאַתֶּם מְשֻׁחְרָרִים מֵהַחֵטְא וּמְשֻׁעְבָּדִים לֵאלֹהִים, יֵשׁ לָכֶם פְּרִי הַמֵּבִיא לִידֵי קְדֻשָּׁה, וְהַתּוֹצָאָה הִיא חַיֵּי עוֹלָם; 23 כִּי שְׂכַר הַחֵטְא הוּא מָוֶת, אֲבָל מַתְּנָתוֹ שֶׁל אֱלֹהִים הִיא חַיֵּי עוֹלָם בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ אֲדוֹנֵנוּ.

ז1 אַחַי, הַאִם אֵינְכֶם יוֹדְעִים – וַהֲרֵי אֲנִי מְדַבֵּר אֶל יוֹדְעֵי תּוֹרָה – כִּי לַתּוֹרָה יֵשׁ מָרוּת עַל הָאָדָם כָּל זְמַן שֶׁהוּא חַי? 2 הָאִשָּׁה הַנְּשׂוּאָה קְשׁוּרָה לְבַעֲלָהּ עַל־יְדֵי הַתּוֹרָה כָּל עוֹד הוּא חַי, אַךְ אִם יָמוּת בַּעֲלָהּ פְּטוּרָה הִיא מֵחֹק הַתּוֹרָה הַקּוֹשֵׁר אוֹתָהּ לְבַעֲלָהּ. 3 לָכֵן אִם תִּנָּשֵׂא לְאִישׁ אַחֵר בְּעוֹד בַּעֲלָהּ חַי, הִיא תִּקָּרֵא נוֹאֶפֶת. אַךְ אִם יָמוּת בַּעֲלָהּ, פְּטוּרָה הִיא מֵאוֹתוֹ חֹק וּבְהִנָּשְׂאָהּ לְאִישׁ אַחֵר אֵין הִיא נוֹאֶפֶת. 4 כֵּן גַּם אַתֶּם, אַחַי, מַתֶּם לְגַבֵּי הַתּוֹרָה בְּגוּפוֹ שֶׁל הַמָּשִׁיחַ, בְּאֹפֶן שֶׁנַּעֲשֵׂיתֶם שַׁיָּכִים לְאַחֵר, לָזֶה שֶׁהוּקַם מִן הַמֵּתִים, כְּדֵי שֶׁנַּעֲשֶׂה פְּרִי לֵאלֹהִים. 5 הֲרֵי כַּאֲשֶׁר הָיִינוּ מְשֻׁעְבָּדִים לַבְּשָׂרִיּוּת, תַּאֲווֹת הַחֵטְא שֶׁנֵּעוֹרוּ עַל־יְדֵי הַתּוֹרָה פָּעֲלוּ בְּאֵיבָרֵינוּ לַעֲשׂוֹת פְּרִי הַגּוֹרֵם לְמָוֶת. 6 אֲבָל כָּעֵת, לְאַחַר שֶׁמַּתְנוּ לְגַבֵּי מַה שֶּׁכָּבַל אוֹתָנוּ, שֻׁחְרַרְנוּ מִן הַתּוֹרָה כְּדֵי לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהִים בְּחַדְשׁוּת הָרוּחַ וְלֹא בְּיֹשֶׁן שֶׁל אוֹת כְּתוּבָה. 7 אִם כֵּן, מַה נֹּאמַר? הַאִם הַתּוֹרָה הִיא בְּחֶזְקַת חֵטְא? חַס וְחָלִילָה! אַךְ לֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ מַהוּ חֵטְא אִלּוּלֵי הַתּוֹרָה; הֲרֵי לֹא הָיִיתִי מַכִּיר אֶת הַתַּאֲוָה אִלּוּ לֹא אָמְרָה הַתּוֹרָה “לֹא־תַחְמֹד”. 8 הַחֵטְא נִצֵּל אֶת הָאִסּוּר שֶׁבַּדִּבֵּר כְּדֵי לְעוֹרֵר בְּקִרְבִּי כָּל מִינֵי תַּאֲווֹת, שֶׁכֵּן בְּלִי תּוֹרָה הַחֵטְא מֵת. 9 בֶּעָבָר אֲנִי הָיִיתִי חַי בְּלִי תּוֹרָה, אַךְ כְּשֶׁהוֹפִיעַ הַדִּבֵּר נֵעוֹר הַחֵטְא לְחַיִּים 10 וַאֲנִי מַתִּי. וּמָצָאתִי כִּי הַדִּבֵּר, שֶׁהָיָה דֶּרֶךְ לְחַיִּים, גּוֹרֵם מָוֶת; 11 שֶׁכֵּן הַחֵטְא, בְּנַצְּלוֹ אֶת הַדִּבֵּר, הִתְעָה אוֹתִי וּבְאֶמְצָעוּתוֹ הֵמִית אוֹתִי. 12 וּבְכֵן הַתּוֹרָה קְדוֹשָׁה, וְהַדִּבֵּר הוּא קָדוֹשׁ וְיָשָׁר וְטוֹב. 13 הֲיִתָּכֵן, מִכָּאן, שֶׁדָּבָר טוֹב גָּרַם לִי מָוֶת? בְּשׁוּם פָּנִים לֹא! אוּלָם הַחֵטְא, לְמַעַן יֵרָאֶה שֶׁהוּא חֵטְא, גָּרַם לִי מָוֶת בְּאֶמְצָעוּת מַשֶּׁהוּ טוֹב כְּדֵי שֶׁעַל־יְדֵי הַדִּבֵּר יֻבְלַט הַחֵטְא בִּמְלֹא חֻמְרָתוֹ.

(אל הרומים ו 1 – ז 13)

 

מבוא

עד עתה למדנו משהו אודות אלוהים. דיברנו על קדושתו, על ריבונותו ועל אהבתו. למדנו שהאדם נברא על ידי אלוהים וכי נברא כדי לחיות למען בוראו ולעשות את רצונו. רק כך יהיה מאושר. ראינו שהאדם הראשון עמד בראש האנושות כנציגה החוקי וכשחטא, הוא חטא בשם האנושות כולה. חטאו זה הביא על כל בני האדם אשמה נוראה וכעונשה הראשון של אשמה זו, את השחתת טבעם. למדנו גם שעונש כל חטא הוא המוות וכי בני האדם נתונים עתה לחרון אלוהים הצודק בגלל חטאו של האדם הראשון וגם בגלל חטאים שעשו בעצמם.

אחר כך דיברנו על חסד אלוהים המושיע ועל הכפרה: אלוהים מעמיד את ישוע במקומו של החוטא וכנציגו. ישוע ממלא בסיבלו ובמותו את דרישות צדקת אלוהים בגלל חטאינו. ראינו גם את פועל רוח הקודש שמוליד אותנו מחדש בכוח שדבר איננו יכול לעמוד בפניו, וראינו את חובת האדם להאמין ולשוב מחטאו.

סידרת דרשות זו נקראת "דרך הישועה" משום שישועה איננה שלב בשרשרת מאורעות רוחניים ומוסריים שאדם מתנסה בהם בהליכתו עם אלוהים; ישועה היא השרשרת כולה. נושענו, אנו בתהליך של ישועה, ועוד ניוושע. ישועתנו הנוכחית היא רק חלק מדרך ארוכה ומפוארת מכבוד אל כבוד, מאמונה אל אמונה. ישועה היא דבר מתמשך, מתפתח וגדל. היא איננה מאורע חד-פעמי, אף שיש בה מאורעות כאלו. ישועה פירושה חיים משיחיים, התנסות הולכת ומתרחבת בחסד אלוהים, קדושה המשתרשת בחיינו ושמחה ברוח הקודש.

הלידה-מחדש, לעומת זאת, היא מאורע חד פעמי: אדם נולד מחדש פעם אחת ולתמיד. מות ישוע הוא מאורע חד-פעמי; ישוע מת למען נבחריו פעם אחת – ולתמיד. אבל ישועה היא תהליך. ישועתו של אדם לא תושלם לפני שישתחרר מגוף המוות הזה, ילבש אלמוות ויחזה את אלוהים. האדם איננו מגיע אל שלמות ישועתו בטרם יהפוך טהור כפי שאלוהים עצמו טהור, בטהרה אשר בלעדיה לא יראה איש את אלוהים.

הנושא הבא שנעסוק בו הוא תהליך ההתקדשות. נלמד נושא זה משלוש נקודות ראות:

1. חלקו של המשיח,

2. חלקו של רוח הקודש

3. חלקו של האדם בתהליך ההתקדשות.

בפרק זה נעסוק בפועלו של המשיח.

למעשה, אפשר היה לכלול את כל מה שנאמר מכאן ואילך תחת הכותרת "דרך ההתקדשות", אבל כיוון שההתקדשות היא חלק מישועתנו – וחלק חשוב! – נמשיך בסידרה על דרך הישועה ונלמד במהלכה גם על התקדשות.

בעצם, מהי התקדשות? התקדשות באה לידי ביטוי באורח חייו של המאמין ואופי יחסיו עם אלוהים, עם העולם שסביבו, הקהילה, המשפחה והחברה, וגם ההתייחסות שלו אל עצמו. סופו של התהליך נקבע מראש: כל משיחי ילבש את תפארת אלוהים ויהיה קדוש בקדושה אמיתית ומלאה שגם באה מאלוהים וגם תלויה בו בכל עת. המשיחיים יחיו לנצח, משוחררים מחטא אלי צדקה, לכבודו המתמיד של אלוהים מושיעם. העולם, הקהילה, המשפחה והחברה הם תחומים שדרך ההתקדשות עוברת בהם, ותכלית כולם היא "תהילת כבוד חסדו (של אלוהים) אשר חנן אותנו (המשיחיים) באהובו", "למען יפואר האלוהים בכל".

אי אפשר להבין את תהליך ההתקדשות בלי להבין קודם מהי ישועה, כיוון שתהליך ההתקדשות הוא המשך הישועה ופועל יוצא שלה. הרי על מה אנו מדברים? על ישועה ממה? אנו מדברים על ישועה מחטא. אם כך, הבנת מהות החטא והדרך בה היינו לחוטאים חיונית להבנת דרך הישועה.

נזכור, אם כן, שוב: החטא הראשון – שהוא חטא כולנו – היה חטאו של האדם הראשון. כולנו אשמים בחטא זה משום שהאדם הראשון חטא בשם כולנו וכנציגנו. העונש הראשון שהוטל עלינו בגלל חטא זה היה גירוש מעל פני אלוהים. העונש השני הוא השחתת טיבענו. מרדנו בשלטון אלוהים ולכן הוא מסר אותנו לשלטון החטא והמוות. משמעות הדבר היא עבדות לחטא, הן מכוח היותנו נתונים לשלטונו והן מכוח העובדה שליבנו נתון להשפעתו המשחיתה.

ישוע הוא האדם השני, ראש אנושות חדשה ונציגה. הוא כיפר על חטאינו וריצה אותנו לאלוהים. אלוהים מקבל אותנו בזכות ישוע המשיח ובחסדו, ולא בזכות מעשינו. החוטא נסלח, הרשע זוכה בברכת אלוהים והמורד מוזמן ליהנות מכל מתנות חסדו! ככל שחטאינו איומים, חסד אלוהים גדול מהם.

כאן מתעוררת בעיה: אם אלוהים סולח לחוטא למרות חטאו, אם הוא סולח בחסד ומושיע שלא בזכות מעשים, איזה מניע יש לנו לעשות מעשי צדקה? "הבה נעמוד בחטא למען ירבה החסד" (רומים ו' 1). עד לנקודה זו באיגרתו עסק שאול בהיבט האובייקטיבי של הישועה. אלוהים הניח בסיס צודק לישועת המאמין, בסיס שאינו תלוי במאמין, אלא במעשי ישוע בלבד. היתכן שאלוהים יעשה כל זאת למען בני האדם ובכל זאת ישאיר את הנושעים עבדים לחטאם? "לא ולא", אומר שאול. ההיבט האובייקטיבי של הישועה איננו המימד היחיד. ברומים ו' 2 הוא אומר: "מתנו לחטא – ואיך נוסיף לחיות בו?!". כל מי שהמשיח מת לכפרתו הוא גם מי שהמשיח שיחרר מעבדות לחטא – בכל מובן שהוא – והעביר אותו לעבדות אחרת, עבדות לצדקה ולתהילת אלוהים.

 

עם המשיח מתנו

בפסוקים 1-2 בפרק ו' קובע שאול את עובדות היסוד, והוא מפרטן ומרחיבן בהמשך, בהסבר שהוא נותן לקביעה כי "מתנו לחטא". נעיין בקטע זה לפרטיו.

פס' 3: "האינכם יודעים כי כולנו, הנטבלים למשיח ישוע, למותו נטבלנו?". השליח פונה אל קוראיו ומזכיר להם את משמעות טבילתם. "האינכם מבינים מה פירוש המילים 'מתנו לחטא'? הרי 'הנטבלים למשיח ישוע' עושים זאת כדי להראות שיש להם חלק במותו של ישוע ולכן גם בתוצאות מותו בכל הנוגע לשלטון החטא בחייהם".

פס' 4: "נקברנו איתו בטבילה למוות". נקברנו ממש כפי שישוע נקבר, אבל בכך לא הסתיים העניין. לא רק במותו יש לנו חלק, כי אם גם בחייו. כעת, "כאשר נעור המשיח מן המתים בכבוד האב", כלומר בגבורה אדירה מאין כמוה, "כן נתהלך גם אנחנו בחיים מחודשים". מתנו עם ישוע וקמנו עימו. כעת אנחנו חיים בכוח תחייתו.

שימו לב, כל מי שיש להם חלק במותו של ישוע ושכופרו חטאיהם, יש להם גם חלק בתחייתו, ללא כל הבדל ביניהם. אין מקום להבחין בין כמה "סוגים" של משיחיים, כפי שיש הנוהגים לעשות. יש המחלקים את האנושות לשלושה סוגים של בני אדם: בשריים, נפשיים ורוחניים. לפי חלוקה זו, בני אדם "בשריים" הם אלו שלא נולדו מחדש; ה"נפשיים" הם אנשים שאומנם נולדו מחדש אבל טרם הכתירו את ישוע למלך חייהם. משיחיים אלו טרם התמסרו למשיח ולכן עדיין לא זכו להענקה מיוחדת של גבורת המשיח ואו של רוחו, או של קדושתו – כל אחד על פי תיאוריו ומושגיו). משיחיים "רוחניים", לעומת זאת, הם בני אדם שנושעו והתמסרו למשיח, ולכן גם זכו להאצלה מיוחדת של ברכת אלוהים.

לא כך יש לחשוב.

שאול מתאר סוג אחד בלבד של משיחיים ועליהם הוא אומר, "נקברנו איתו (עם המשיח) בטבילה למוות למען, כאשר יעור המשיח מן המתים בכבוד האב, כן נתהלך גם אנחנו בחיים מחודשים". כולם מתו, כולם קמו, וכולם נקראים כעת לחיות בכוח חייהם המחודשים. אין שני סוגים של משיחיים. יש רגעים בחיי כל משיחי בהם מסירותו פוחתת ודרגת היענותו לתאוות הבשרים או לגאוות הנפש גוברת – אבל הוא אותו "סוג" של משיחי כל העת. דרך הישועה היא דרך ארוכה וקשה. היא כרוכה במאבק, בכישלונות, בחטאים, בעליות ובמורדות – ומובן מאליו שיהיו חטאים, שהרי עודנו לא מושלמים! רגע אחד שאול מתהלל בחסדי ה', וברגע השני הוא זועק: "אוי לי! מי יצילני מגוף המוות הזה?!". הוא אף מכנה את עצמו "נפשי". רגע אחד הוא שמח ברצון ה', וברגע השני הוא עושה ההיפך מהרצוי לו ולאלוהים. "הרוח מתאווה היפך מן הבשר והבשר היפך מן הרוח". אבל כל העת זהו אותו אדם, אותו סוג של משיחי. במשיחיות אין דרגות, אין סוגים. אי אפשר להפריד בין לידה מחדש לבין חובת הקדושה, בין חובותינו לבין חסדי ה' שבעזרתם נוכל למלא את חובותינו.

 

קמנו עם המשיח

פס' 5: משום שאין להפריד בין חובותינו לחסד ה', שאול רואה ב"חיים המחודשים" את מבחן ישועתנו. "כי אם נדבקנו", כלומר היה לנו חלק "בדמיון מותו, אכן גם נהיה דבוקים לתחייתו". אין אדם שנושע ושיש לו חלק במותו המכפר של ישוע, שאין לו גם חלק בתחייתו. משום כך, מי שאינו שותף לחיי התקומה של ישוע, מי שאינו מגלה בחייו יכולת הולכת וגדלה להתגבר על חטא, איננו נושע ולא חשוב מה יעיד על עצמו וכמה יעידו עליו אחרים.

פסוקים 6-7: "באשר יודעים אנחנו כי נצלב איתו האדם הישן אשר בנו למען תבוטל גווית החטא לבלתי היותנו עוד עבדים לחטא. כי אשר מת, הוא ניקה מן החטא". טבעי הדבר משום ששיחרור מחטא, וגם פניה ממנו, הם פועל יוצא של מהות הישועה, "באשר יודעים אנחנו כי נצלב איתו האדם הישן אשר בנו למען תבוטל גווית החטא לבלתי היותנו עוד עבדים לחטא. כי אשר מת, הוא ניקה מן החטא". לפני שנסביר את משמעות המשפט בכללו, הבה נתעכב לרגע על מילותיו. "יודעים אנחנו": יודעים. לא מדובר במשהו שאנו מקווים לו, רוצים בו או במשהו המוטל בספק. גם לא מדובר ב"תיאולוגיה מתקדמת" שמיועדת רק למי שמתעניין בנושאים תפלים ותיאורטיים. זוהי עובדת יסוד שידועה לכל מאמין באשר הוא. כל מאמין "נצלב איתו", כלומר, עם ישוע. לא מדובר במעשה פיזי כלשהו שהתרחש בחיי המאמין, אבל מות ישוע הביא לתוצאות גם בחיינו: מתנו איתו. האדם הישן נצלב איתו.

"האדם הישן" הוא ה'אני' הלא-נושע שלנו. לפני שנושענו, היינו מושחתים על ידי החטא ונתונים לשלטונו. שלטון זה רצוי לנו בהחלט. ובכן, "אדם ישן" זה מת, נצלב עם ישוע "למען תבוטל גווית החטא". תרגומו של דליטש לוקה במקרה זה בחסר. "תבוטל" משמעותו "תיהרס", "תושמד". לא מדובר ב"גוויה" אלא בגוף. הביטוי "גוף החטא" הוא לשון ציורית המתארת את החטא כאילו הוא יצור חי בעל איברים רבים השוכן באדם. המשיח מת כדי להרוס את גוף החטא "לבלתי היותנו עוד עבדים לחטא". זו תכלית הישועה. לשם כך מת ישוע: כדי להרוס בנו את החטא כך שלא נהיה עוד עבדים. במילים אחרות, ישוע מת כדי להושיע אותנו מהחטא, מאשמתו מעונשו וגם משלטונו. לשם מה הושיע אותנו ישוע? למען "נתהלך… בחיים מחודשים" (פס' 4), למען לא נהיה "עוד עבדים לחטא", "למען נעשה פרי לאלוהים" (ז' 4), ו"למען נעבוד מעתה לפי התחדשות הרוח ולא לפי יושן הכתב" (ז' 6).

אין זה המקום היחיד בכתבי הקודש שרוח ה' קושר ישועה ומעשי צדקה יחד. אדרבה, דרך הישועה היא דרך קודש. טמא לא ילך בה. החוטאים והטמאים יושלכו אל אגם האש והגופרית. רק ברי הלבב יראו את אלוהים; והמבזים את חובותיהם לפני אלוהים גרועים מכופרים, שכן ביזו את האמונה עצמה וצלבו מחדש את בן אלוהים. אי אפשר לראות את הנעשה בליבו של אדם ולהבחין אם הוא באמת מאמין. גם לא די בהצהרות פיו. אפילו במבחן חייו אין בטחון מושלם – אבל מי שחייו אינם מעידים על יראת אלוהים וכניעה לרצונו, הוא אדם שאין לנו זכות לראות בו משיחי ואח לאמונתנו, משיחי הוא אדם ששוקד על חיי קדושה.

פס' 8: "והנה, אם מתנו עם המשיח, נאמין כי גם נחיה עימו", השליח חוזר על הנאמר בפס' 5 הפעם כדי להדגיש שלישועה יש צד שלילי – המוות עם ישוע, וגם צד חיובי – חיים עימו.

פסוקים 9-10: באשר ידענו (שוב, דבר ברור וידוע לכל) כי המשיח, אחרי אשר ניעור מן המתים, לא ימות עוד והמוות לא ישלוט בו עוד. כי אשר מת, מת לחטא פעם אחת, ואשר חי, חי הוא לאלוהים". כאן סותם השליח את הגולל על תיאוריה שעלולה לקום יום אחד ולטעון: "נכון שמשיחי מת לחטא, אבל החטא שב והשתלט עליו". ישוע "מת לחטא פעם אחת" והמקור למעשה אומר "אחת ולתמיד" (כמו בעברים ז' 27), ו"אחרי אשר ניעור מן המתים" אין לחטא שליטה עליו. אנחנו הרי "חיים עימו, נדבקנו בדמיון תחייתו". הנושע "לא ימות עוד". הוא מת "לחטא פעם אחת ולתמיד". כעת "חי הוא לאלוהים"! זה מה שמייחד משיחי. הוא איננו חי עוד לעצמו כי אם לאלוהים. חייו אינם שרשרת ארוכה של קנאות ומאבקים אישיים וניסיונות להתקדם, להיראות, להתבלט ולהשתלט. הוא "חי לאלוהים", וכל חפצו לעשות את רצון אלוהיו. זהו התחום בו המשיחי רוצה להתקדם – בכל מחיר.

פס' 11: "כן גם אתם, חישבו עצמכם מתים לחטא וחיים לאלוהים במשיח ישוע אדוננו". פסוק זה מסכם את כל מה שברצוני לומר בפרק זה. "מתים לחטא וחיים לאלוהים במשיח ישוע אדוננו". "כן גם אתם" – אל תוציאו את עצמכם מן הכלל. "גם אתם, חישבו עצמכם", כלומר, רישמו לזכותכם עובדה ידועה זו; אתם "מתים לחטא וחיים לאלוהים במשיח ישוע אדוננו". התנהגו בהתאם. ראו את עצמכם כמי שאכן מתו לחטא וחיים עתה למען אלוהים.

 

המשמעות המעשית

פס' 12: "אם כן, איפוא, אל תמלוך החטאת בגופכם אשר ימות". לאור מה שאתם יודעים על עצמכם ולאור מה שכבר זקפתם לזכותכם, אל תרשו לחטא למלוך בחייכם. שאול מזכיר את הגוף כי החטאים הבולטים ביותר נעשים באמצעותו. המילים "אשר ימות" באות להזכיר לנו שמוטב לא להתמכר לאושר רגעי, שכן כל ההנאות שהגוף משתוקק להן הן הנאות שתיעלמנה איתו. "מה יועיל לאדם אם יקנה את כל העולם ואיבד את נפשו?". אל תתמסרו לתאוות הרגע. החימוד, הגאווה, אהבת הבצע, רדיפת הכבוד, האנוכיות – כל אלו שייכים "לגוף אשר ימות".

פסוקים 13-14: "גם אל תכינו (אל תמסרו) את איבריכם להיות כלי עוול לחטא", כי אם, "תכינו את נפשכם לאלוהים, כחיים מעם המתים ואבריכם כלי צדקה לאלוהים. כי החטא לא יוכל למשול עוד בכם יען אינכם תחת יד התורה כי אם תחת יד החסד".

יש להבהיר בפסוק זה כמה דברים חשובים. נתחיל בסוף. מה זאת אומרת "כי החטא לא יוכל עוד למשול בכם יען כי אינכם תחת יד התורה כי אם תחת יד החסד"? כבר ראינו שהאדם הראשון, שהיה כפוף למצוות אלוהים, היה כפוף להן כנציג האנושות כולה ולא רק כאדם פרטי. זוהי "התורה" ששאול מדבר עליה כאן. "תורה" זו הרשיעה אותנו כל עוד היינו כפופים לה והיא מסרה אותנו, בעקבות חטאו של אדם, ל"שלטון החטא". כפי שאמרנו, חטאו של אדם הביא על האנושות אשמה נוראה, וכעונש גם שעבוד נורא: שעבוד לחטא. לשעבוד זה שני היבטים. ההיבט

האובייקטיבי; נמסרנו לשלטון החטא כפי שנאשם נמסר לידי סוהריו, והיבט סובייקטיבי: החטא משפיע על פנימיות ליבנו. שאול מדבר כעת על ההיבט הראשון. ישוע בא ושיחרר אותנו מהשעבוד לחטא: "אינכם תחת יד התורה" ולכן גם "החטא לא יוכל למשול עוד בכם". משום כך, הוא אומר, אל תתמסרו שוב לחטא. "אל תכינו את אבריכם להיות כלי עוול לחטא". אנחנו חופשיים! סוף סוף אנחנו חופשיים לעשות את הטוב! הללויה!

  • שימו לב, אין מקום לנייטרליות. עלינו להתמסר למשהו: לחטא או לאלוהים, השאלה היא, במי נבחר?

לעולם אין המשיחי משוחרר ממאבק. יש, כפי שפסוק 12 מבהיר, "תאוות" שצריך להילחם בהן, "חטא" שצריך לסרב לו. המילה "תכינו" או "תמסרו" מופיעה במקור בהווה מתמשך, ללמדנו שעלינו לחזור ולהתמסר פעם אחר פעם. לא מדובר בהתמסרות חד-פעמית כמו חזרה בתשובה מחטא ואמונה באלוהים בעת ישועתנו; מדובר בתהליך טבעי, הכרחי ומתמשך הנובע מעצם העובדה שנושענו.

בפרק ז' 1-13 שאול סוטה לרגע מדבריו בפרק ו' פסוקים 23-15 כדי להמשיך בנושא שהעלה קודם לכן. הדברים שאמר בפס' 14 מעוררים שאלות עליהן הוא עונה כעת. בפרק ז' פס' 1-3 שאול מפרט את משמעות דבריו בפס' 14 של פרק ו'. הוא מביא דוגמא מתורת משה וקובע כי במקרה של מוות, הקשר בין בעל לאשתו נותק. כך גם בין המשיחי לתורה. בפס' 4 הוא קובע שאכן התרחש מוות – מותו של ישוע ומותנו עימו. מוות זה ניתק את הקשר בינינו לבין אותה תורה שבעקבות פשעו של אדם מסרה אותנו לידי שלטון החטא. כפי שתורת משה מתירה למי שבן זוגו נפטר להינשא בשנית, כך "מתם גם אתם לתורה בגווית המשיח להיותכם לאחר, לאשר ניעור מן המתים, למען נעשה פרי לאלוהים". או, כפי שהוא אומר בפס' 6 "נפטרנו מן התורה, כי מתנו לאשר היינו אסורים בו למען נעבוד מעתה לפי התחדשות הרוח (היא הלידה החדשה) ולא לפי יושן הכתב". אגב, שימו לב ששאול קובע כי הקדושה היא פועל יוצא של הלידה החדשה. הוא אומר שיש לנו חלק בכפרה שקנה ישוע במותו "למען נעבוד מעתה לפי" מתנת רוח הקודש שקיבלנו כאשר נולדנו מחדש.

בפסוקים 7-13 שאול מתאר את אחת משלוש הדרכים בהן ה"תורה" פועלת כדי לקשור אותנו לחטא. על שתיים משלוש הדרכים כבר דיברנו; על מסירתנו לשלטון החטא כתוצאה מחטאו של אדם ועל השפעת החטא בליבנו בגלל חלקנו בחטא זה. הדרך השלישית היא המרי שמעוררים בנו איסורי אלוהים, הרצון לעבור עליהם ורוע ליבנו שנחשף ומתעורר בכל פעם שאנו נתקלים בציווי אלוהים. בפרק אחר נעסוק בנושא זה בהרחבה.

ובכן, מתנו "לתורה בגווית המשיח" למען נהיה לאחר ו"למען נעשה פרי לאלוהים". מיד מתעוררת שאלה חדשה, ששאול עוסק בה בפרק ו' 15-23.

 

החובות המוטלות עלינו

פרק ו 15: אדם עלול לחשוב שהיותו משוחרר מן "התורה" פירושו משוחרר מכל חובה שהיא – כאילו שאדם זכאי אי פעם להיות חופשי ממצוות אלוהים! במקום אחר אומר השליח, "אינני כפוף לתורה… אף שאינני עומד בלא תורת אלוהים בהיותי כפוף לתורת המשיח" (קור"א ט' 20-21). כפי שאין בעניין זה מקום לנייטרליות, אין גם מקום לחופש מכל שלטון שהוא. "הלא ידעתם כי לאשר תיתנו את נפשכם להיות עבדיו לסור למשמעתו, עבדים אתם לאשר תשמעו לו – אם לחטא…אם למשמעת?". הבחירה היא בין שתי עבדויות; עבדות לאלוהים או עבדות לחטא, זה שאתם שומעים לו, עבדיו אתם.

פסוקים 17-18: "אבל תודות לאלוהים כי הייתם עבדי חטא, ואחר אשר שמעתם בכל לבבכם את תכונת הלקח אשר נמסרתם לו, שוחררתם מידי החטא. לכן השתעבדתם לצדקה". זיכרו, הוא אומר, את ישועתכם! הייתם בעבר "עבדי החטא", אך ה' הושיע אתכם ממנו, כעת, בתוקף מעשה זה,

"השתעבדתם לצדקה". בפס' 22 הוא אומר: "עתה, בהיותכם משוחררים מידי החטא ומשועבדים לאלוהים". אינכם חופשיים לעשות אלא את רצון מושיעכם – ורצון מושיעכם הוא הקדושה והמשמעת! המשיחי חייב להיות קדוש, חייב להשתדל למלא את מצוות אלוהים, חייב לסרב לחטא ולהתמסר לאלוהים. חובה זו אינה רק חובה המוטלת עליו, היא גם כורח ישועתו. היא פנימית לא פחות משהיא חיצונית. לא רק שאדם שנושע נמסר לשלטון הצדקה, אלא שליבו השתנה ומאז הוא חי "לפי התחדשות הרוח". "כי אם נדבקנו בדמיון מותו, אכן (משמע, בלי ספק) נהיה דבוקים גם לתחייתו" (פס' 5).

במהלך פרק זה פסחנו על כמה דברים חשובים שראוי לעסוק בהם כעת;

בפס' 17 שאול מתאר את ישועת קוראי איגרתו במילים, "שמעתם בכל לבבכם את תכונת הלקח אשר נמסרתם לו". "נמסרת" הוא אומר, לא "התמסרתם". במילים אחרות, סיבת הסיבות בגללה אדם נושע ונשמע לבשורה לא נעוצה בו כי אם באלוהים – אחרת לא היה טעם להודות לאלוהים על כך שבני אדם נושעים; מן הראוי היה להלל את בני האדם על החלטתם הנבונה להיוושע. "נמסרתם" אומר השליח. ה' מסר אתכם בחסדו.

שנית, השליח מדבר על "תכונת הלקח" שמשמעותה "נוסח ההוראה" או "הנוסח הקבוע של המצווה". במילים אחרות, את הבשורה אפשר לתאר במונחים תיאולוגיים מובהקים, ב"נוסח קבוע וברור של אמיתות אלוהים", "תורה" שיש לה "נוסח" ברור שנתפס על ידי השכל. המילה "נוסח" שימשה אז לתאר שיטה מאורגנת של תורה כלשהי – פילוסופית או דתית. ל"נוסח קבוע" זה, אומר השליח, "נמסרתם".

לבסוף, המאמינים "שמעו" את "הנוסח הקבוע" הזה "בכל לבבם". במילים אחרות, אין סתירה בין מסירות ועירנות רוחנית לבין נוסחים קבועים וברורים של אמת אלוהים. אין התנגשות בין תיאולוגיה לרוחניות. הנושעים משעובדים-מרצון לצדקה. לעבדות זו יש מסגרת ברורה: "מתכונת התורה" או "נוסח המצווה". משיחיים אינם חופשיים אלא לעבוד את אלוהים וזאת מכורח ישועתם, מכורח אהבתם ומכורח חובותיהם לאלוהים.

השליח מסיים פרק זה בהעלאת מניע נוסף לקדושה. בפס' 21-23 הוא אומר,"מה איפא הפרי שהיה לכם אז מן המעשים אשר עתה תבושו מהם? כי אחריתם מוות… כי שכר החטא הוא מוות. אך עתה, בהיותכם משוחררים מיד החטא ומשועבדים לאלוהים, יש לכם פרייכם לקדושה ואחריתו חיי עולם… ומתנת חסד אלוהים היא חיי העולם במשיח ישוע אדוננו". זיכרו: "שכר החטא הוא המוות". בדרך כלל אנו מייחסים מילים אלו לאנשים שאינם מתיימרים להיות מאמינים, אבל ראוי לזכור שהן נאמרו במקורן דווקא למשיחיים! "שכר החטא הוא מוות", ולא משנה כמה פסוקים ידע אדם בעל פה או כמה פעמים הטיף את הבשורה. כפי שאומר יוחנן השליח באיגרתו: "בני, אל יתעה אתכם איש: העושה צדקה, צדיק הוא כאשר הוא (ה') צדיק; והעושה חטא – מן השטן הוא, כי השטן חטא מראש.. ונודעו בזאת בני האלוהים ובני השטן; כל איש אשר לא יעשה צדקה – איננו מאלוהים!" (יוח"א ג' 1-10). קדושתנו היא מבחן ישועתנו – אומנם לא המבחן היחיד, אבל מבחן חשוב בהחלט. לא כדאי לחטוא. פשוט לא כדאי. חטא עשוי להסב הנאה זמנית, אבל זוהי הנאת "הגוף אשר ימות". "שכר החטא הוא מוות". מן הראוי שמאמינים יפחדו לחטוא. אבוי לאדם שחושב שמותר לו לחטוא – ולו רק במעט – משום שאיננו "תחת יד התורה כי אם תחת יד החסד!" – "והחושב שהוא עומד ירא פן יפול". "אם אלוהים ימנה חטאים, מי יעמוד?!"

 

נ ס כ ם :

1. תהליך ההתקדשות הוא פועל יוצא של הלידה החדשה.

2. כל מי שנושע עובר תהליך זה. אין שני סוגים של מאמינים וקדושה היא עניין של אורח חיים מתמשך, לא של התמסרות חד-פעמית.

3. ההתקדשות נובעת ממה שהמשיח עשה עבורנו במותו; הוא ניתק אותנו מהייצוג של אדם תחת תורת החטא והמוות, ובכך גם משלטון החטא.

4. התקדשות פירושה חרות ועבדות חדשה, לא חיים בלי תורה ובלי חובות כלפי אלוהים.

5. ההתקדשות היא תהליך ארוך, מכאיב ונחוץ.

6. קדושת חיינו היא תכלית ישועתנו ולכן גם אחד ממבחניה החשובים.

7. הנאות החטא הן זמניות. שכר החטא הוא המוות, בין אם אנחנו אומרים שאנחנו משיחיים, בין אם לאו!

8. אין מקום לנייטרליות. אסור לשוב ולהתמסר לעבדות החטא; עלינו להתמסר לעשיית רצון ה'.

 

רצון אלוהים הוא קדושתכם.

(תסל"א ד 3)

 

והוא, אלוהי השלום, יקדש אתכם קדושה שלמה, וכל רוחכם וכל נפשכם וגופכם ישמר תמים בבוא אדוננו ישוע המשיח. נאמן הקורא אתכם אשר גם יעשה.

(תסל"א ה 23-24)

 

וכל אשר לו תקווה כזאת יטהר את עצמו כאשר טהור גם הוא… בזאת נודעו בני האלוהים.

(יוח"א ג 3, 10)

אחי, התפללו בעדנו.

(תסל"א ה 25)

בהמשך הדיון שלנו על דרך הישועה נדבר על שני ההיבטים האחרים שהזכרנו בראשית פרק זה: בפעולת הרוח ובפעולתם של בני האדם בדרך לקדושה.

יעזרנו ה' להתקדש ולהיטהר לתהילת שמו. אמן ואמן!