יסודות האמונה- פרק ח'- דבר אלוהים כאישיות

Print Friendly

חלק שני: דבר אלוהים כאישיות – פרק ח: שמותיו ותאריו של ישוע המשיח

החלק הראשון של ספרנו עסק בדוקטרינה של כתבי־הקודש — ה"ביבליולוגיה", שהיא ההוראה על אודות כתבי־הקודש. הפרק הנוכחי בא לחקור תחום חשוב נוסף: ההוראה על אודות המשיח או במונח הלועזי, "כריסטולוגיה" ("כּרִיסְטוֹס" הוא תרגומה היווני של המילה "משיח").

נקודת מוצא הולמת ביותר ללימוד הדוקטרינה אודות המשיח, היא ההתבוננוּת בשמותיו ותאריו. בתקופת המקרא ניתנה משמעות רבה לשמות ותארים, מכיוון שהם נועדו לציין את טבעו, אופיו, מעמדו, תפקידו והישגיו של אדם. אם כן, כל אשר נלמד על שמותיו ותאריו, יהווה מקור של מידע בר תוקף על המשיח עצמו.

אדון

תואר זה בא לבטא שני מאפיינים של המשיח. המילה "אדון" בברית החדשה היא תרגום של "קוּרְיוֹס" ביוונית, ומשמעה גם "שליט ריבון". לעתים היא משמשת כתואר, המבטא את שליטתו הריבונית של המשיח על הבריאה כולה. יש להניח שמשמעות זו עמדה לנגד עיניו של פטרוס, כשהוא קרא לישוע "אֲדוֹן הַכּוֹל" (מעה"ש י 36).

בנוסף מדגיש תואר זה את אלוהותו של המשיח. כבר בתקופת התנ"ך נמנעו בני ישראל מלבטא את השם המפורש של אלוהים — המצוין על־ידי האותיות "יהוה" — על מנת לא לפגוע בקדושתו. אברהם כהן כותב על כך: "בהבנה המזרחית השם הוא לא 'תג' בלבד, כמקובל במערב, אלא הוא נתפס כציון טבעה של אותה אישיות, או אותו חפץ, להם הוא ניתן. זה מסביר את יראת־הכבוד בה מתייחס עם ישראל לשם המפורש של אלוהים." מתוך יראת־כבוד זו נוצרה המסורת לקרוא "אֲדוֹנָי" בכל פעם שכתוב "יהוה" בתנ"ך.

כאשר חכמים יהודים תרגמו את התנ"ך ליוונית בין השנים 300 ל-200 לפני הספירה ("תרגום השבעים"), הוחלט להשתמש במילה "קוּרְיוֹס" — שווה ערך ל"אֲדוֹנָי" — כתרגום לשם המפורש. כתוצאה מכך הפכה "קוּרְיוֹס" למילה הנרדפת לשמו של אלוהים בין יהודים דוברי יוונית. כאשר השתמשו ב"קוּרְיוֹס" בתקופת הברית החדשה, ידעו השומעים שהכוונה לשם המפורש — ז"א לאלוהות מוחלטת.

מכאן בא השימוש במילה "קוּרְיוֹס" (אדון) במסגרת קהילת המשיח הקדומה, בכל פעם שהייתה הכוונה לבטא את אלוהותו של ישוע. ביוחנן ט 38, לאחר שהמשיח ריפא איש עיוור, הלז משתחווה לו וקורא לו "אדון". התנהגותו והתבטאותו מצביעים על כך שהנרפא הכיר באלוהותו של המרפא.

ישוע

זהו שמו האנושי וההיסטורי של המשיח. המלאך ציווה ליוסף: "וְאַתָּה תִּקְרָא שְׁמוֹ יֵשׁוּעַ" (מתי א 21; בזמן עתיד), והוא אינו נקרא בשם זה טרם בואו בלבוש בשר ודם.

אך שם זה לא בא להורות על אנושיותו בלבד, אלא מציין תחום עיקרי של תפקידו. הרי משמעות השם ישוע היא "יהוה מושיע" — המשיח בא במטרה להושיע בני אדם. גם המלאך מציין את הסיבה למתן השם, באומרו: "כִּי הוּא יוֹשִׁיעַ אֶת עַמּוֹ מֵחַטּוֹאתֵיהֶם" (מתי א 21).

משיח

בטקסט היווני של יוחנן א 41 מופיע תואר זה בשתי שׂפות: "מָצָאנוּ אֶת הַמָּשִׁיחַ, אֲשֶׁר תַּרְגּוּמוֹ כְּרִיסְטוֹס" ("התרגום החדש" משמיט את החלק השני). "משיח" משמעו "אחד אשר נמשח לתפקיד" (מכיוון שמלכי ישראל והכוהנים הגדולים נמשחו לתפקידם בשמן, ניתן להם לעתים הכינוי "משיח יהוה" [שמ"ב א 14; יט 22] או "הכוהן המשיח" [ויקרא ד 3]).

הכינוי "משיח" מציין, אם כן, שישוע מנצרת נמשח על־ידי אלוהים — כדי לבצע את עבודתו, להגשים את התכלית שאלוהים קבע להיסטוריה כולה, ולמלא את הנבואות המשיחיות שבתנ"ך.

עמנואל

שם זה מדגיש את אלוהותו של המשיח. פירושו שאלוהים מתגורר בקרב עמו ישראל. בהודעתו ליוסף אמר המלאך, בדברו על ישוע: "וְקָרָאת שְׁמוֹ עִמָּנוּ אֵל" (מתי א 23; ישעיהו ז 14). ישוע הפגין בברור שהוא אכן "עמנו אל", כאשר נראה כבוד השכינה — נוכחות אלוהים — בגופו על הר ההשתנות (מתי יז 6-1).

בן־האלוהים

א. יוחנן המטביל אומר, בהעידו על ישוע: "וַאֲנִי רָאִיתִי וְהֵעַדְתִּי שֶׁזֶּה הוּא בֶּן־הָאֱלוֹהִים" (יוחנן א 34). היוונית בפסוק זה מבטאת בברור שישוע הוא "הבן" בהא־הידיעה, ולא רק אחד מני רבים.

נכון שהתנ"ך מכנה את המלאכים "בני האלוהים", מפני שהבורא "הוליד" אותם במעשה בראשית (בניגוד לבני אדם, שנולדים מאב ואם אנושיים) — אך המשיח לא נברא מעולם.

נכון שגם בברית החדשה נקראים המאמינים בישוע "בנים לאלוהים" (יוחנן א 13-12), מכיוון שהוא הוליד אותם מחדש על־ידי רוח הקודש, והם עתה ילדיו הרוחניים — אך המשיח אינו זקוק ללידה החדשה.

ובכן, ישוע הוא בן־האלוהים במובן ייחודי, אשר שונה ממעמדם של המלאכים והמאמינים בישוע. עובדה זו מודגשת על־ידי הרחבת הכינוי ביוחנן ג 18, שם הוא נקרא "בֶּן־הָאֱלוֹהִים הַיָּחִיד".

ב. השימוש שנעשה במילה "בן" בעברית עוד מבליט את מעמדו הייחודי של ישוע כבנו של אלוהים האב. הרי התואר "בן־" לא רק מורה על קרבה משפחתית, אלא במקרים רבים מציין את טבעו ומצבו של אדם (כגון בן־חיל, בן־מוות, בן־בליעל, בן־עוולה, בן־חלוף, בר־דעת, בר־סמכא וכו'). במובן אחרון זה מבטא הכינוי "בן־האלוהים", שטבעו של הבן זהה לטבעו של האב, וזהו הרקע עליו הבינו היהודים בני־זמנו של ישוע, שבתואר "בנו של האב", הוא טוען לאלוהות מוחלטת (יוחנן ה 18-17; י 33, 36).

ג. בנוסף, התואר "בן־אלוהים" מבטא שהמשיח הוא אישיות נפרדת מהאב (מתי ג 17-16; יוחנן ה 22-19), ושהוא יורשו, לא משרתו, של האב (מתי כא 39-33; עברים ג 6-5).

בן־האדם

כינוי זה מדגיש את אנושיותו של המשיח (לוקס ט 58). כאשר נהיה לאדם, הוא לקח על עצמו טבע אנושי במלוא מובן המילה. על-פי היוונית, גם כאן ישוע הוא "הבן" של אדם בהא־הידיעה, ולא אחד מני רבים. והוא אכן בן ייחודי של המין האנושי: בזמן שלכל צאצאי האדם הראשון יש טבע חוטא, ישוע — למרות היותו אנושי מכל הבחינות — הינו ללא חטא (יוחנן ח 46; עברים ד 15). ובנוסף, הוא האדם היחידי שביכולתו להביס את אויבי האנושות (עברים ב 17-14).

כבן־האדם הוא מת ככפרה במקומנו — החוטאים — ובגופו האנושי הוא קם מן המתים כדי להושיע בני אדם חוטאים (לוקס ט 22; יט 10). הוא יחזור שנית לעולם וכבן־האדם ימלוך על כל הארץ (מתי כד 30-29; כה 34-31).

האדם האחרון

זהו שם נוסף של המשיח (גם "האדם השני"), שם אשר מופיע כשהכתובים עורכים הקבלה בינו לבין האדם הראשון (קור"א טו 45). בעקבות המרד וחטאו של האדם הראשון נלקחה מלכותו של אלוהים מכדור הארץ, המערכת העולמית באה תחת שלטונו של השטן, והטבע ניתן תחת קללה (לוקס ד 6-5; רומים ח 23-20). בביאתו השנייה יחזור המשיח לעולם כ"אדם האחרון"; הוא יפסיק את שלטון השטן, יקים שנית את המלכות האלוהית עלי אדמות ויסיר את הקללה מהטבע (התגלות יט 11- כ 6; מתי יט 28).

הדבר

יוחנן השליח מכנה את המשיח "הדבר" ([ההתבטאות בדיבור, לא "החפץ"] יוחנן א 1, 14). תואר זה מציין תפקיד מרכזי של המשיח בביאתו הראשונה. מחשבות אדם אינן ניתנות לתפיסה על־ידי אדם אחר, אלא אם כן מבטאים אותם במילים — בדיבור או בכתב. ובכן, מילים (דברים) הן הביטוי המוחשי של מחשבות בלתי נראות ובלתי נשמעות.

כהקבלה, הכתוב מלמד שאלוהים האב בלתי נראה לאדם בן־תמותה (שמות לג 20; יוחנן א 18; טימ"א א 17); אך על בן־האלוהים נאמר: "הוּא צֶלֶם שֶׁל הָאֱלוֹהִים הַבִּלְתִּי נִרְאֶה" (קולוסים א 15; ראה גם יוחנן א 18; עברים א 3). כאשר ישוע מתבקש על־ידי תלמידיו להראות להם את האב, הוא משיב: "הָרוֹאֶה אוֹתִי רָאָה אֶת הָאָב" (יוחנן יד 9-8). באותה מידה שמילים הם הביטוי המוחשי של מחשבות בלתי נראות, כך המשיח הוא הביטוי הניתן לתפיסה של האלוהים הבלתי נראה.

אור העולם

המשיח כונה "האור" (יוחנן א 9-7), והציג את עצמו כ"אור העולם" (יוחנן ח 12). האור תפקידו לגלות את הנסתר, ובתפקיד זה הוא מורה על מספר מאפיינים של המשיח:

א. הוא זה שמגלה את אלוהים ואת אמיתו לאנושות (יוחנן ח 26);

ב. הוא מביט אל תוך בני אדם ומאיר את פנימיותם הנסתרת (יוחנן א 9). כך עשה לנתנאל (יוחנן א 48-47), לסופרים ולפרושים (לוקס ו 8-6);

ג. הוא חושף את מעשי בני האדם, הן הטובים והן הרעים (יוחנן ג 21-19). כך, למשל, עשה לאישה השומרונית בבאר יעקב (יוחנן ד 19-16).

שֵׂה האלוהים

יוחנן המטביל מציג את ישוע בפני הציבור באומרו: "הִנֵּה שֵׂה הָאֱלוֹהִים הַנּוֹשֵׂא חַטַּאת הָעוֹלָם" (יוחנן א 29). היוונית משתמשת כאן באותה צורה כמו ב"בן־האלוהים" ו"בן־האדם", כך שישוע נקרא "השֵׂה" של אלוהים בהא־הידיעה, ולא אחד מני רבים. על־ידי־כך בא לביטוי שהמשיח, כקרבן מכפר, הינו ייחודי בשלושה מובנים לפחות:

א. יהודי שנדרש להקריב קרבן על חטאו, היה עליו לספק את השֵׂה. ישוע, לעומת זאת, הוא הקרבן שאלוהים עצמו מספק עבור חטאי האנושות;

ב. בני ישראל, כל עוד שהמשיכו לחטוא, נאלצו לחזור אין ספור פעמים על הקרבת קרבנות, אך אלוהים הקריב עבור חטאי כל האנושות שֵׂה אחד ויחיד — את בנו — כקרבן חד־פעמי (עברים ט 28; י 12-11);

ג. הבהמות הרבות שהוקרבו על־ידי עם ישראל לא יכלו להסיר חטאים (עברים י 11). הייתה זו הקרבתו החד־פעמית של המשיח — שֵׂה האלוהים — שהסירה את חטאי העולם (עברים י 10).

מלך ישראל

כאשר פוגש נתנאל את ישוע, אנו שומעים אותו מכריז: "אַתָּה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל!" (יוחנן א 49). התנ"ך מנבא כי המשיח — מצאצאי דויד — ימלוך בעתיד על עם ישראל, כיורש כס המלוכה של דויד (שמ"ב ז 16; ישעיהו ט 7-6; ירמיהו כג 6-5), וכמלך על העולם כולו (זכריה יד 9).

מאות שנים לאחר מתן נבואות אלה, מודיע המלאך גבריאל למרים שתוליד בן, והוא מפרט: "וַיהוה אֱלוֹהִים יִתֵּן לוֹ אֶת כִּסֵּא דָּוִד אָבִיו; וְיִמְלוֹךְ עַל בֵּית יַעֲקוֹב לְעוֹלָם וְאֵין קֵץ לְמַלְכוּתוֹ" (לוקס א 33-32). בכך גילה המלאך שישוע אכן מלך ישראל המובטח — המשיח — שימלא את נבואות התנ"ך וימלוך בסמכות דויד אביו על עם ישראל, תחילה למשך "מלכות אלף השנים", ולעולמי עד.

מלך המלכים ואדון האדונים

כאשר המשיח יופיע מן השמים בביאתו השנייה, על מנת לשים קץ לשלטון השטן על המערכת העולמית ולהקים מחדש את מלכותו של אלוהים עלי אדמות, יתנוסס על בגדיו ועל ירכו תואר הכבוד "מֶלֶךְ הַמְּלָכִים וַאֲדוֹן הָאֲדוֹנִים" (התגלות יט 16). גם במלכות המשיח תהיה אוכלוסיית העולם מחולקת לאומות עם מלכים ומערכות שלטון משלהם. שמו זה של המשיח מבטא את עליונותו על כל מלכים אלה ואת סמכותו העליונה בכל מערכות השלטון (תהילים עב 11-10, 17; זכריה יד 19-16).

מ  ס  ק  נ  ה :

כאן לא הוזכרו כל שמותיו ותאריו של המשיח באופן מקיף. ישנם נוספים, הן בתנ"ך הן בברית החדשה, אך גם המעטים עליהם הרחבנו מציירים תמונה ברורה של אישיותו ופועלו של ישוע המשיח. הם מבהירים שהוא אכן אישיות ייחודית, שהוא בא בעבר וישוב בעתיד על מנת לבצע מלאכה ייחודית.