פרק ח

Print Friendly

ה  ה  ת  ק  ד  ש  ו  ת – חלק ב: פעולת רוח הקודש – א

14אָנוּ יוֹדְעִים שֶׁהַתּוֹרָה הִיא רוּחָנִית, אַךְ אֲנִי הִנְנִי בָּשָׂר וָדָם וּמָכוּר לַחֵטְא. 15 אָכֵן אֵינֶנִּי מֵבִין אֶת מַעֲשַׂי, כִּי לֹא אֶת מַה שֶּׁאֲנִי חָפֵץ אֲנִי עוֹשֶׂה, אֶלָּא דַּוְקָא אֶת מַה שֶּׁשָֹנוּא עָלַי אֲנִי עוֹשֶׂה. 16 וְאִם אֲנִי עוֹשֶׂה אֶת מַה שֶּׁאֵינֶנִּי חָפֵץ לַעֲשׂוֹת, אֲנִי מוֹדֶה שֶׁהַתּוֹרָה טוֹבָה. 17 מִכָּאן שֶׁלֹּא עוֹד אֲנִי עוֹשֶׂה אֶת הַמַּעֲשֶׂה, אֶלָּא הַחֵטְא הַשּׁוֹכֵן בִּי, 18 שֶׁהֲרֵי אֲנִי יוֹדֵעַ כִּי בִּי, כְּלוֹמַר בִּבְשָׂרִי, לֹא שׁוֹכֵן הַטּוֹב. אָמְנָם לִרְצוֹת אֲנִי יָכוֹל, אַךְ לַעֲשׂוֹת אֶת הַטּוֹב אֵינֶנִּי יָכוֹל; 19 כִּי אֵינֶנִּי עוֹשֶׂה אֶת הַטּוֹב שֶׁאֲנִי חָפֵץ בּוֹ, אֶלָּא אֶת הָרַע שֶׁאֵינֶנִּי חָפֵץ בּוֹ – אוֹתוֹ אֲנִי עוֹשֶׂה. 20 וְאִם אֲנִי עוֹשֶׂה אֶת מַה שֶּׁבְּנִגּוּד לִרְצוֹנִי, הֲרֵי שֶׁלֹּא עוֹד אֲנִי עוֹשֶׂה אוֹתוֹ, אֶלָּא הַחֵטְא הַשּׁוֹכֵן בִּי.

21 לְפִיכָךְ אֲנִי מוֹצֵא אֶת הַחֹק הַזֶּה: רְצוֹנִי לַעֲשׂוֹת אֶת הַטּוֹב, אֶלָּא שֶׁהָרַע עוֹמֵד לְפָנַי. 22 בָּאָדָם הַפְּנִימִי שֶׁבִּי אֲנִי שָׂמֵחַ בְּתוֹרַת אֱלֹהִים, 23 אַךְ בְּאֵיבָרַי אֲנִי רוֹאֶה חֹק אַחֵר, וְהוּא נִלְחָם נֶגֶד הַחֹק שֶׁבְּשִׂכְלִי וּמְשַׁעְבֵּד אוֹתִי לְחֹק הַחֵטְא הַשּׂוֹרֵר בְּאֵיבָרַי. 24 אוֹי לִי, אָדָם אֻמְלָל שֶׁכְּמוֹתִי, מִי יַצִּילֵנִי מִגּוּף זֶה שֶׁהַמָּוֶת בּוֹ? 25 תּוֹדָה לֵאלֹהִים עַל יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ אֲדוֹנֵנוּ! וּבְכֵן, בְּשִׂכְלִי אֲנִי עֶבֶד לְתוֹרַת אֱלֹהִים, אַךְ בִּבְשָׂרִי אֲנִי מְשֻׁעְבָּד לְחֹק הַחֵטְא.

(רומים ז 14 עד סוף הפרק)
25 וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם; מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל־גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם׃ 26 וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ, וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם; וַהֲסִרֹתִי אֶת־לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם, וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר׃

27 וְאֶת־רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם; וְעָשִׂיתִי, אֵת אֲשֶׁר־בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ, וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם׃ 28 וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם; וִהְיִיתֶם לִי לְעָם, וְאָנֹכִי, אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים׃

29 וְהוֹשַׁעְתִּי אֶתְכֶם, מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם; וְקָרָאתִי אֶל־הַדָּגָן וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ, וְלֹא־אֶתֵּן עֲלֵיכֶם רָעָב׃ 30 וְהִרְבֵּיתִי אֶת־פְּרִי הָעֵץ, וּתְנוּבַת הַשָּׂדֶה; לְמַעַן, אֲשֶׁר לֹא תִקְחוּ עוֹד חֶרְפַּת רָעָב בַּגּוֹיִם׃ 31 וּזְכַרְתֶּם אֶת־דַּרְכֵיכֶם הָרָעִים, וּמַעַלְלֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא־טוֹבִים; וּנְקֹטֹתֶם בִּפְנֵיכֶם, עַל עֲוֹנֹתֵיכֶם, וְעַל תּוֹעֲבוֹתֵיכֶם׃ 32 לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי־עֹשֶׂה, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה, יִוָּדַע לָכֶם; בּוֹשׁוּ וְהִכָּלְמוּ מִדַּרְכֵיכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל׃

(יחזקאל ל"ו 25-32)

 

מבוא

בפרק הקודם ראינו שתהליך ההתקדשות הוא פועל יוצא של הלידה החדשה "כי כולנו, הנטבלים למשיח, למותו נטבלנו… למען נתהלך גם אנחנו בחיים מחודשים" (רומים ו' 3-4). ראינו גם שזהו המשך הכרחי של הלידה-מחדש "כי מתנו לחטא, ואיך נוסיף לחיות בו?…אם נדבקנו בדמיון מותו, אכן גם נהיה דבוקים לתחייתו" (שם, 2,5). דבר זה מובן מעצם טיבעו, שכן הישועה היא ישועה מחטא, ויהיה זה מגוחך לדבר על ישועה מחטא בעוד הנושעים עדיין כבולים על ידיו.

ראינו גם שהתקדשותנו היא תכלית הישועה. נושענו "למען נתהלך בחיים מחודשים… לבלתי היותנו עוד עבדים לחטא…למען נעשה פרי לאלוהים… (ו)למען נעבוד מעתה לפי התחדשות הרוח" (רומים ו' 4,6, ז' 4,6). ראינו גם שתהליך התקדשותנו מוצג כמבחן הישועה כי אם נדבקנו בדמיון מותו אכן גם נהיה דבוקים לתחייתו (ו' 5), כי שכר החטא הוא המוות ומתנת חסד אלוהים היא חיי עולם במשיח ישוע אדוננו (פסוק 23). כפי שאומר רייל בסיפרו המצוין על הקדושה: "במקום שאין חיי קודש, אין גם רוח הקודש".

נוכחנו גם לדעת שהתקדשותנו היא עניין של תהליך. יש עליות ויש ירידות. יש חטא בגופכם (ו' 12) ויש גם תאוות (שם). יש מאבק שבמהלכו צריך לסרב לחטא ולהיכנע לאלוהים (ו' 13). יש עליות וירידות, אבל "החטא לא יוכל למשול בכם עוד (ו' 14), כי המשיח, אחרי אשר ניעור מן המתים, "לא ימות עוד והמוות לא ישלוט בו עוד, כי אשר מת – מת לחטא פעם אחת. ואשר חי – חי הוא לאלוהים. והנה, אם מתנו עם המשיח נאמין כי גם נחיה עימו" (ו' 8).

ולבסוף, ראינו שאפשר לתאר את הישועה כהשתעבדות חדשה: "שוחררתם מידי החטא, לכן השתעבדתם לצדקה… אכן, עתה בהיותכם משוחררים מידי החטא ומשועבדים לאלוהים" (ו' 18,22). בפרק הקודם ציינתי ששעבוד זה לצדקה מתבטא בציות לתורה. על כך נרחיב בפרק זה.

כזכור, עיקר ענייננו בפרק הקודם היה בפעולת המשיח להתקדשותנו. אמרנו שעל ידי הכפרה שהשיג עבורנו ישוע בדמו, הוא שיחרר אותנו מהקשר הייצוגי עם האדם הראשון ולכן גם מהשתתפות באשמת מעשהו ובעונשו. בכך יצק ישוע יסוד לפעולה חדשה בליבנו וקנה אותנו לעצמו. כעת נעסוק בפעולת רוח הקודש להתקדשותנו. אפשר לסכם זאת כך:

1. ישוע משחרר אותנו מהשליטה הרשמית של החטא וכך גם מעונשו.

2. הרוח משחרר אותנו משליטתו הפעילה של החטא וכך גם מהשחתתו.

כמובן, אין הפרדה מוחלטת בין מעשי ישוע למעשי הרוח. הרי רוח הקודש הוא רוח המשיח. אבל בהחלט אפשר לראות בהבחנה שציינתי סיכום של עיקר מעשי המשיח מחד ומעשי רוח הקודש מאידך. כדי להבין מה היא ישועה ולכן גם מה היא קדושה, עלינו להבין מה הוא חטא. לכן הבה נזכיר לעצמנו כמה דברים שלמדנו בפרקים הקודמים.

 

שינוי נטיית הלב

חטא הוא בראש ובראשונה נטיית הטבע אשר ממנו נובעים המעשים הרעים. כל יצר מחשבות ליבנו רק רע (ברא. ו' 5). מן הלב יוצאות מחשבות רעות, רציחות, ניאופים, זנונים, גניבות, עדות שקר וגידופים (מתי ט"ו 19). זוהי נטיה לרע, לשנאת ה' ולמרי בו. "מחשבת הבשר רק שנאת אלוהים היא, באשר לא תשתעבד לתורת האלוהים ואף איננה יכולה" (רומים ח' 9). כלומר, העיקר הוא נטיית הלב ולא המעשים. המעשים הם פרי הנטיה. לכן אנו גם חוטאים ללא כוונה מודעת ובכל זאת אשמים. מכאן שקדושה היא בראש ובראשונה שינוי נטיית הלב: "מתים לחטא וחיים לאלוהים" (שם, ו' 11). אנו משתנים על ידי כך שאלוהים משנה את דעתנו (שם, י"ב 2) כאשר הוא מוליד אותנו מחדש. כפי שאומר יחזקאל, "אינם אובים לשמוע אלי כי כל בית ישראל חזקי מצח וקשי לב המה" (ג' 7). "לכן אמור, 'כה אמר אדוני ה', …ונתתי להם לב אחד ורוח חדשה אתן בקירבכם, והסירותי לב האבן מבשרם ונתתי להם לב בשר למען בחוקותיי ילכו ואת משפטי ישמרו ועשו אותם" (שם, י"א 17-20). וכדברי ירמיהו, "ונתתי להם לב לדעת אותי כי אני ה', והיו לי לעם ואנוכי אהיה להם לאלוהים, כי ישובו אלי בכל ליבם" (כ"ד 7). קדושה היא קודם כל עניין פנימי הנוגע לנטיית הלב, פרי הלידה החדשה.

קדושה איננה הנאה משיחית רוחנית; הלא גם הורדוס נהנה לשמוע את יוחנן, לשמוע ולא יותר. הקדושה איננה סער רגשות נפלאים: פליקס התרגש מאוד מדברי שאול, אך לא עשה דבר עם מה ששמע. קדושה היא לא חסידות חיצונית – תפילות ארוכות בציבור, מתן נדבות, ציציות ארוכות וכו'. היא איננה קורבנות והתנזרות "הנראים כעין חוכמה בעבודה בדויה מלב ובשפלות רוח ובעינויי הגוף שבעצם רק משמשים להשביע את הבשר" (קולוסים ב' 23). קדושה איננה כל מיני הרגלים וחובות שאנו מטילים על עצמנו ועל אחרים ושאין בהם כדי לקדם אותנו בדרכי אלוהים משום שהם רק מגבירים בליבנו את הגאווה. קדושה היא פרי הצומח בלב המחודש על ידי חסד אלוהים והמתענג על תורתו: "אהבתי כי ישמע ה' את קולי תחנוני… מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי? כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא. נדרי לה' אשלם. אנה ה', כי אני עבדך, אני עבדך בן אמתך. פיתחת למוסרי. לך אזבח זבח תודה ובשם ה' אקרא. נדרי לה' אשלם נגדה-נא לכל עמו בחצרות בית ה', בתוככי ירושלים, הללויה!" (תהל. קט"ז).

פעולת רוח הקודש להתקדשותנו צריכה להיות ברורה מתוך מה שכבר אמרנו, שהרי רוח אלוהים הוא שמוליד אותנו מחדש. הבה נרחיב בנושא תוך עיון ברומים ז'-ח'. בפרק הקודם למדנו עד רומים ז' 13, ומשם נמשיך עתה.

 

קדושה ולידה-מחדש

לשם הקדמה כדאי לזכור שפס' 14-17 בפרק ז' מקבילים כמעט בשלמות לפס' 18-20, כך שיש חזרה על הדברים תוך שינוי דגש. בפס' 14-20 השליח מתאר את המציאות, בפס' 21-23 הוא מסיק מסקנות עקרוניות, ובפס' 24-26 הוא מגיב עליהן. חשוב להבין שהחל מפס' 14 שאול מדבר על עצמו כעל אדם שנושע. הוא משתמש בניסיונו האישי כדי לתאר את המציאות בחיי כל אדם שנושע. עד לפס' 14 שאול דיבר בלשון עבר, על ניסיונו האישי: "בעת היותנו בבשר", "אבל עתה נפטרנו מן התורה" (5-6), "כי מתנו לאשר היינו אסורים בו" (6), "לא ידעתי חטא" (7), "התורה אמרה" (7), "החטא מצא הזדמנות לעורר בי כל חימוד" (8), "אני מתי" (10), "המצווה:. נמצאה לי למוות" (10), "החטא… הרגני" (11), "החטא הביא לי את המוות" (13)  עתה הוא עובר ללשון הווה; "יודעים אנחנו… אני של בשר" (14), אני פועל, לא אדע, אני שונא, אני עושה" (15), "אני מודה" (16), "החטא היושב בי" (17). "אינני עושה… אני רוצה…לא רוצה" (19), "מוצא אני בי זה החוק" (21), וכן הלאה. לא בלי סיבה עבר שאול לדבר בלשון הווה. לא בלי סיבה כיוון אותו כך הרוח. קודם דיבר על הדרך שהתורה והחטא פעלו בו לפני שנושע, אבל כעת הוא מדבר על מציאות חייו כמשיחי. הדבר ברור גם מתוך הדברים שהוא אומר על עצמו. לעולם אי אפשר להגיד על אדם לא נושע, "הנני מודה בזאת כי התורה טובה היא" (ז' 16), "חפצתי בתורת אלוהים" (22), "ידעתי כי בי, בבשרי, לא ישכון טוב" (18), "הרצון יש עימדי" (18), "בשכלי הנני עבד לתורת אלוהים" (26). להיפך, במפורש נאמר לנו כי "מחשבת הבשר רק שנאת אלוהים היא, באשר לא תשתעבד לתורת אלוהים ואף איננה יכולה" (ח' 7). השאיפה לקדושה ולקיום התורה התעוררה בלב שאול רק אחרי שנולד מחדש וכתוצאה מכך שנולד מחדש. זהו העיקר בקטע זה.

זהו השינוי – יש לו לב חדש.

ובכן, למרבה ההפתעה, שאול אומנם נולד מחדש וכעת חפץ בקדושה, אך במקום שהכל ישתנה מיד, הוא מוצא את עצמו נקרע בין רצונו למעשיו, בין תורת אלוהים לנוכחות הרע בחייו. "מוצא אני בי זה החוק: אנוכי רוצה לעשות הטוב – ודבק בי הרע!…אני של בשר ונמכר תחת יד החטא… אוי לי האדם העני, מי יצילני מגוף המוות הזה:?!". השאיפה לקדושה קיימת לצד כישלונות מתמידים.

 

שינוי המעשים וההרגלים

עלינו להבין, הלידה החדשה היא רק ראשיתו של תהליך שינוי נטיית הלב. הזרע נזרע ונבט. עתה עליו לצמוח. העובר נוצר,עתה עליו להתפתח. ליבנו השתנה, עתה עלינו להשתנות על ידי שינוי דעתנו.

על ידי הלידה החדשה אלוהים משנה את טיבענו, אך אנחנו אלה שמשנים את מעשינו. הלידה החדשה איננה מגשימה את הכל בבת אחת. הלב התחדש, אבל יש הרגלים ודפוסי חיים שצריך להיפטר מהם. בלידה- מחדש אין שינוי חומרי של הנפש, האדם הוא אותו אדם. השינוי הוא שינוי מוסרי. איננו מושלמים מיד. זהו תהליך מתמשך.

 

קדושה וצידקת המשיח

איננו מקבלים את קדושת המשיח במקום קדושתנו. אסור לטעות כאן. צידקת המשיח מיוחסת לנו, לא מוענקת. היא נרשמת לזכותנו, לא שוכנת בליבנו. עתה עלינו "לפעול את ישועתנו בחיל וברעדה". צידקת המשיח מספקת כפרה וכפרה זו משחררת אותנו, שוללת מהחטא את הזכות למשול בנו. אבל איננו נקדשים באמונה כפי שאנו נצדקים באמונה, ובשום מקום לא נאמר אחרת. האמונה שמצדיקה – אותה אמונה ממש – היא שמקדשת, ואין מקום או צורך בצעד אמונה נוסף. התקדשותנו היא פועל יוצא של לידתנו מחדש וגם התמסרותנו נכללת בה. יש החושבים שאנו נקדשים בעקבות צעד שני של התמסרות, אבל האמת היא שאין לתיאוריה כזו יסוד בכתבי הקודש. אחרי הלידה החדשה, הרוח איננו עושה בנו שום דבר חדש. הכל נטוע בנו מרגע לידתנו ומאז כל מעשיו בליבנו הם פרי אותה לידה. ההתמסרות מקדמת אותנו בדרך הקדושה, לא משום שהרוח עושה בנו דבר-מה חדש, אלא משום שאנחנו עושים משהו חדש. כל צעד של התמסרות תורם להתקדמותנו – אבל רק בתנאי שתהיה זו התמסרות מעשית. די לנו מ'קדושה כללית' שמתיימרת 'למסור לאלוהים את כל ליבי' בצעד אחד! מי מסוגל להכיר את תהומות הרשע שבליבו ולהתיימר לזנוח את הכל? אף לא אחד! המילה "התמסרו" שבפרק ו' היא בבניין הווה מתמשך, משמע – זהו צעד הולך ונשנה ובשום פנים לא עניין חד-פעמי.

קדושה איננה עניין של 'מסירת כל החיים' כי אם של אהבת הזולת והתחשבות בו, יחסי רעות עם אחרים, טוב לב, אריכות אף, הכנסת אורחים, נדיבות, שליטה ברוחנו, משמעת עצמית, ביקור חולים, התחשבות בחלשים, ענווה, וכן הלאה. התקדשות והתמסרות הם עניין של מעשים ולא של 'רוחניות' שחסרה את פירות הרוח. כל התמסרות אחרת דומה לבלון – יש בה המון רוח אבל אין בה תוכן של ממש. לפעמים נדמה לנו שרוחניות היא עניין של מנהיגות, פעלתנות ונסים ראוותניים, במקום המעשים החשובים באמת. כמה חבל! רוחניות אמיתית אינה אלא אהבה מעשית לאלוהים ולזולת.

 

הצורך במאבק

מעל לכל, קדושה היא עניין של מאבק. כפי שאומר שוב רייל, "משיחי אמיתי הוא אדם שבליבו מתנהל מאבק מתמיד".בהחלט יש מאבק ורוח הקודש הוא שמעורר את המאבק. כפי ששאול מסביר, "הבשר מתאווה היפך מן הרוח, והרוח היפך מן הבשר ושניהם מתקוממים זה לזה" (גלטים ה' 17). "אינני עושה את אשר אני רוצה בו, כי אם אשר שנאתי- אותו אני עושה: אינני עושה הטוב אשר אני רוצה בו, כי אם הרע אשר אינני רוצה בו – אותו אני עושה" (רומים ז' 15,19). אם כך, לא רק שיש מאבק, אלא שהחטא לפעמים מנצח.

ככל שנתקדש, כן נבחין יותר בטומאתנו והמאבק יגבר. מעולם לא הגיע אדם כלשהו לקדושה מושלמת, אף שרבים חשבו כך על עצמם. שלמות היא עניין לעתיד, אחרי תחיית המתים, כאשר נהיה בנוכחות אלוהים.

הלידה החדשה היא ראשיתו של התהליך, לא סופו. אחריה עדיין נותרים באדם שרידי החטא שנלחמים בנטיות ליבו המחודש: "לפי האדם הפנימי (כלומר, בפנימיות ליבי) חפצתי בתורת אלוהים, אך אני רואה באברי חוק אחר הלוחם לחוק שכלי ויוליכני שבי לתורת החטא -אשר באברי" (שם, 22-23); "אני של בשר ונמכר תחת יד החטא" (14). לא "הייתי" אלא "כזה אני עכשיו".

אסור שעקב כך נחשוב כי אין הבדל בין אדם נושע למי שלא נושע. שאול מתאר את ההבדל במילים "אשר שנאתי" (15). רוח הקודש היטה את ליבו מחטא לצדקה ומשינאת אלוהים לתורתו. יש לו עכשיו אהבות חדשות ושנאות חדשות. "לא רציתי בו" (16), ברע. "הרצון יש עימדי" (18) לעשות עתה את הטוב. "את אשר אני פועל לא ידעתי" (15), כלומר, אינני אוהב את מעשי, אינני מכיר בהם ואינני רוצה בהם. אלוהים שינה אותי וכעת, "לפי האדם הפנימי חפצתי בתורת אלוהים" (22). כל זה הוא פרי הלידה החדשה, פרי פעולת רוח הקודש בעת הלידה החדשה.

הלידה החדשה דומה לניצחון צבאות בנות-הברית על היפנים במלחמת העולם השניה. יפן הובסה וכוחה נשבר, אולם במעבה הג'ונגל פעלו כיסי התנגדות במשך שנים רבות אחר כך.

 

קדושה ותורת אלוהים

נקודה חשובה נוספת: כאן, ובהמשך הפרק, "התורה" נזכרת פעמים רבות. ובכן, איזה חלק יש ל"תורת אלוהים" בהתקדשותנו, ומה הקשר בינה לבין פעולת רוח הקודש?

פרט מעניין בולט מיד לנגד עינינו: שאול אומר כי "התורה היא רוחנית" (14) – דבר העומד בניגוד למה שרבים רגילים לחשוב. בדרך כלל נהוג לומר שהתורה והמשמעת לתורה הן עניין של הבשר, של ישועה על ידי מאמצי אנוש ושל מימשל שחלף תוקפו עבור המאמין. לא כך אומר שאול. "התורה היא רוחנית!".

באיזו תורה מדובר? שאול מצטט פיסקה ממנה בפס' 7: "לא הייתי יודע החימוד לולי אמרה התורה 'לא תחמוד'". משמע, הוא מדבר על עשרת הדיברות. תורה זו, הוא אומר, היא רוחנית.

אבל מה לתורה זו ולתהליך ההתקדשות? הבה נראה כיצד שאול עונה על שאלה זו: "התורה היא רוחנית" (14) ו"הנני מודה בזאת כי התורה טובה היא" (16). כלומר, כעת אני מכיר בטובה של התורה, המגדירה את "הטוב אשר אני רוצה בו" (18). כעת ליבי תואם את תורת אלוהים: "לפי האדם הפנימי חפצתי בתורת אלוהים" (22) וכל אופן מחשבתי השתנה כך ש"בשכלי", כלומר, במחשבותי "הנני עבד לתורת אלוהים" (26). אלוהים פעל בי, כבכל הנולדים מחדש, "למען תימלא חוקת התורה בנו". כשאני מקיים את התורה, אני מתהלך "שלא כבשר כי אם לפי הרוח" (ח' 3-4). אני חושב כ"מחשבת הרוח" (6-7).

מה קרה כאן? פשוט מאוד, הבטחת ה' מיחזקאל ל"ו 26 ואילך התגשמה; "ונתתי לכם לב חדש, ורוח חדשה אתן בקירבכם, והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר. ואת רוחי אתן בקירבכם, ועשיתי את אשר בחוקי תלכו ומשפטי תשמרו ועשיתם". כך אמר גם ירמיהו; "אחרי הימים ההם, נאום ה', נתתי את תורתי בקירבם ועל ליבם אכתבנה, והייתי להם לאלוהים והמה יהיו לי לעם" (ל"א 33). זהו תיאור של הלידה החדשה בלשון אחרת! רוח הקודש שם בליבנו את תורת אלוהים! "לפי האדם הפנימי חפצתי בתורת אלוהים… למען תימלא חוקת התורה בנו"! התורה איננה עוד מכשול כי אם דרך חיים – "מה אהבתי תורתך! תורתך בתוך מעי… שעשועי תמיד!".

ובכן, את הלידה החדשה ואת תהליך ההתקדשות יש להבין לאור התורה!

הבה נזכור: התורה עוסקת במצוות עשה ואל-תעשה. אסור שהקדושה תיחשב לעניין 'רוחני' ופנימי בלבד, בלי להתחשב במה שנראה לעין בחיי האדם. אי אפשר להיוושע בלי להשתנות. אפשר להבחין בין חיי הרוח לחיי הבשר; "גלויים הם מעשי הבשר, אשר הם זנות, ניאוף, טומאה וזימה, עבודת אלילים וכישוף" – אה! מזה כולנו פטורים! אבל ראו מה כתוב בהמשך: "ומריבות וקנאה ורוגז, מחלוקות וכיתות, צרות עין ושפיכות דמים, שכרון וזוללות ודומיהן, אשר אומר עליהם כמו שכבר אמרתי, שעושי אלה לא ינחלו את מלכות אלוהים" (גלטים ה' 19-21). אתה קדוש? התמסרת לה'? אתה משיחי? הוכח זאת במעשיך!

 

שרידי החטא

חלקו של רוח הקודש בהתקדשותנו הוא קודם כל בלידה החדשה, כשהוא חורט בליבנו את תורת אלוהים. אחר כך הוא מעורר אותנו למאבק בחטא על ידי כך שהוא מעורר בנו הכרה בקיומו של החטא, מייסר ומוכיח אותנו על חטאינו, מעורר את מצפוננו ונוטע בנו דאגה בשל קיום החטא. הוא מצביע על שרידי השחתת הטבע שקיימים בנו – שרידים שטבועים עמוק בנבכי נשמתנו, ובכך מעורר בנו תחושת כאב מוסרי הדוחק בנו להתרחק מן החטא ולהתקרב אל אלוהים.

מנין בא הכאב הזה? מהרצון להיות קדוש, כפי שאלוהינו קדוש הוא. יש שרואים בנאמר ברומים ז' 17 משום הסרת אחריות אישית לחטא: "לא אנוכי עוד הפועל אותו כי אם החטא היושב בי". זו טעות שנובעת מהנטיה לראות כל מילה בכתובים כדבר מוחלט, בלי לסייג אותה במה שכתוב במקומות אחרים בכתובים. "לא אנוכי" כאן פירושו, 'לא אני מבחירה חופשית, מודעת ושמחה, כי אם בכוח השחתת הטבע והרגלי החטא שעוד נותרו בי'. הרי האומר "לא אנוכי עוד פועל" אומר גם "אני של בשר.. אני פועל… אני עושה… אני שבוי לתורת החטא אשר באברי אני עבד לתורת החטא". הוא לא מנסה לומר ששדון קטן יושב בליבו ופועל משם כרצונו אלא שהוא עצמו נקרע בתוככי נפשו, ושבליבו מתנהל מאבק. רק כך אפשר להבין את משמעות קריאתו: "אוי לי, האדם העני, מי יצילני מגוף המוות הזה?". החיים מלאים סתירות וניגודים בגלל החטא, ומוטב שנזכור זאת אם ברצוננו להבין את הכתובים ואת עצמנו. גישה פשטנית לא תועיל לנו וגם לא תהיה נאמנה למציאות.

פס' 21-23: לאחר שתיאר את העובדות שאול מסיק מתוכן מעין פילוסופיה של המציאות – "ובכן, מוצא אני בי זה החוק; אנוכי רוצה לעשות הטוב ודבק בי הרע! כי לפי האדם הפנימי חפצתי בתורת אלוהים, אך רואה אני באיברי חוק אחר הלוחם לחוק שכלי ויוליכני שבי לתורת החטא אשר באיברי".

הוא מסכם בקריאת כאב הנמלטת מפיו: "אוי לי!" (24). זעקה זו היא עדות להכרת החטא, אבל לאו דווקא לישועה, למרות שהיא פרשת דרכים חשובה בדרך לישועה. גם יהודה איש קריות הכיר בחטאו והצטער עליו – אבל יהודה לא זנח את חטאו ולא נשען על המשיח.

שימו לב לאימה שבקריאה זו: "מי יצילני מגוף המוות הזה?". יש בתורה אימה – גם למאמין. צביעות הפרושים באה להם משום שהתורה איבדה את אימתה בעיניהם והפכה לכלי שרת להתנשאות דתית. "אשרי אדם מפחד תמיד". "בחסד אנו עומדים", כפי שגם נושענו בחסד.

הכרת אהבת ה' אלינו איננה מבטלת את אימת התורה. היא גורמת לנו לכאוב יותר ולקחת אחריות גדולה יותר. "רק אתכם ידעתי מכל משפחות הארץ, על כן אשפוט אתכם על כל מעשיכם".

פס' 25: קריאת השליח בפסוק הקודם לא נותרת ללא מענה. דבר נוסף שמייחד את המאמין הוא ידיעת התשובה לשאלה הכואבת והדוחקת, "מי יצילני?".

הוא יודע למי להודות; "אודה לאלוהים בישוע המשיח אדוננו!". זו ההוכחה לישועתנו. לא רק כיסופים לקדושה, כי אם ההבנה שלא נתקדש אלא בזכות ישוע ובכוח אלוהים. משום כך, קריאת השליח איננה קריאה של יאוש אלא של תקווה אדירה המהולה בכאב המציאות הנוכחית. אנו נאנחים בציפייה. "יש לנו ביכורי הרוח" ולכן "ניאנח בנפשנו". זוהי אנחה של תשוקה אדירה כי אנו ממתינים ומייחלים "למשפט הבנים, פדות גווייתנו. כי נושענו בתקווה, אך התקווה הנראית לעיניים איננה תקווה, כי איך ייחל איש לדבר אשר הוא רואה? אבל אם נקווה לאשר לא ראינוהו, נחכה לו בסבלנות" (ח' 23-25).

משיחי הוא אדם שנאבק ונאנח תוך כדי ציפיה לישועתו. הוא יודע כי הנצחון כבר הושג (שאול מפרט על כך בפרק הבא) וכבר כעת הוא נהנה מ"ביכורי הרוח", מעין דמי-קדימה המבטיחים את יתרת הברכה הצפונה, "כי עין לא ראתה, אוזן לא שמעה, אף לא עלה על לב אדם הדברים אשר הכין ה' לאוהביו".

מציאות חייו כעת מלמדת על ארעיותן וחוסר שלמותן של הברכות בהן הוא זוכה כעת – הטוב ביותר עודנו צפון בעתיד. ידיעה זו מעודדת אותו, מחזקת את ידיו למערכה ועוזרת בתהליך התקדשותו. מי מעניק לאדם בטחון כובש זה? – רוח הקודש!

 

ל ס י כ ו ם :

1. הקדושה הופכת לשלנו על יסוד צידקת המשיח המכפרת בעדנו ובכוח רוח הקודש המוליד אותנו מחדש.

2. לידה חדשה זו היא נטיית הלב, במילים אחרות, זוהי חריטת תורת ה' על ליבנו.

3. ישועתנו איננה מסתיימת בלידה החדשה, אחרי הלידה בא תהליך של התפתחות המלווה במאבק בכל שרידי החטא שבנו.

4. אנו נכשלים תכופות, אבל הנצחון בטוח.

5. הנושע מכיר בחטאותיו ומודה בקיומם. הוא זועק לה' ובוטח בו לישועה.

6. רוח הקודש מעורר באדם את הכרת החטא, את הזעקה לעזרה ואת הבטחון שחסדי ה' יגברו.

7. אין דרך קלה לקדושה; צריך להיאבק. לא די ב"התמסרות"; צריך לעשות.

8. איננו מקבלים את קדושת המשיח אלא שרוח הקודש מפתח בנו קדושה משלנו, המעוצבת על פי דמות המשיח ומונחית על ידי חייו ותורתו.

9. הקדושה ותהליך ההתקדשות נובעים – בהכרח – מהלידה החדשה. אין מקום וצורך במעשה אמונה מיוחד או בצעד מיוחד של התמסרות. אלו כלולים באמונה ובחזרה בתשובה שנעשו כאשר נושענו.

10. הקדושה היא אושרנו האמיתי, כי לה נועדנו. ה' יגשים אותה בנו, כי למטרה זו הושיע אותנו.

 

ישועת ה' היא דבר מופלא ונהדר, הללויה!

 

הערות:

1. רייל, "Holiness", בהוצאת James Clerke & Co. Ltd., 1956, עמוד 18.

2. שם, עמוד 21.