פרק טו

Print Friendly

ה  מ  ש  י  ח  י     ב  מ  ש  פ  ח  ה

"24 וּכְשֵׁם שֶׁהַקְּהִלָּה נִכְנַעַת לַמָּשִׁיחַ, כֵּן גַּם הַנָּשִׁים תִּכָּנַעְנָה לְבַעֲלֵיהֶן בְּכָל דָּבָר. 25 הָאֲנָשִׁים, אֶהֱבוּ אֶת נְשֵׁיכֶם כְּשֵׁם שֶׁגַּם הַמָּשִׁיחַ אָהַב אֶת הַקְּהִלָּה וּמָסַר אֶת עַצְמוֹ בַּעֲדָהּ 26 כְּדֵי לְקַדְּשָׁהּ וּלְטַהֲרָהּ עַל־יְדֵי רְחִיצַת מַיִם, בְּהַצְהָרָה, 27 לְמַעַן יַעֲמִיד לְפָנָיו אֶת הַקְּהִלָּה כְּשֶׁהִיא מְפֹאֶרֶת בְּכָבוֹד, לְלֹא כֶּתֶם וְקֶמֶט וְכַדּוֹמֶה, לְמַעַן תִּהְיֶה קְדוֹשָׁה וּלְלֹא דֹּפִי. 28 כֵּן חַיָּבִים גַּם הָאֲנָשִׁים לֶאֱהֹב אֶת נְשֵׁיהֶם כְּאַהֲבָתָם אֶת גּוּפָם הֵם. הָאוֹהֵב אֶת אִשְׁתּוֹ אוֹהֵב אֶת עַצְמוֹ. 29 הֵן מֵעוֹלָם לֹא שָׂנֵא אִישׁ אֶת בְּשָׂרוֹ, אֶלָּא הוּא מְכַלְכֵּל וּמְטַפֵּחַ אוֹתוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁגַּם הַמָּשִׁיחַ נוֹהֵג בַּקְּהִלָּה, 30 שֶׁהֲרֵי אֵיבְרֵי גּוּפוֹ אֲנַחְנוּ. 31 “עַל־כֵּן יַעֲזָב־אִישׁ אֶת־אָבִיו וְאֶת־אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד.” 32 גָּדוֹל הַסּוֹד הַזֶּה, וַאֲנִי מִתְכַּוֵּן לַמָּשִׁיחַ וְלַקְּהִלָּה. 33 אֲבָל גַּם אַתֶּם, אִישׁ אִישׁ יֹאהַב אֶת אִשְׁתּוֹ כְּאַהֲבָתוֹ אֶת עַצְמוֹ; וְהָאִשָּׁה תִּירָא אֶת בַּעֲלָהּ.

ו1 הַבָּנִים, שִׁמְעוּ בְּקוֹל הוֹרֵיכֶם עַל־פִּי הָאָדוֹן, כִּי כָּךְ רָאוּי. 2 “כַּבֵּד אֶת־אָבִיךָ וְאֶת־אִמֶּךָ”, הִיא הַמִּצְוָה הָרִאשׁוֹנָה אֲשֶׁר הַבְטָחָה בְּצִדָּהּ: 3 “לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ עַל הָאֲדָמָה.” 4 וְאַתֶּם הָאָבוֹת, אַל תַּכְעִיסוּ אֶת בְּנֵיכֶם, אֶלָּא גַּדְּלוּ אוֹתָם בְּמוּסַר יהוה וּבְתוֹכַחְתּוֹ."

(אפסים ה 24 עד ו 4)

 

מבוא

אי אפשר לדבר על דרך הישועה בלי לדבר על חיי המשפחה. וזאת משתי סיבות: ראשית. אלוהים משתמש בין השאר במשפחה כדי להושיע אותנו מחטא. ושנית, משום שחיי המשפחה הם מבחן לאמונתנו ואחת המסגרות החשובות ביותר בחיינו למען אלוהים, וכבר ראינו שאדם נישא כדי לחיות למען אלוהים, מושיעו.

 

חיי המשפחה הם מתנת חסד מאלוהים

חיי המשפחה הם מתנת חסד. המסגרת המשפחתית איננה פרי של התפתחות אנושית; היא מתנה שניתנה לאדם מראשית ימי עולם. אלוהים הסתכל על האדם ואמר, "לא טוב היות האדם לבדו. אעשה לו עזר כנגדו" (בראשית ב' 18). במילים אחרות, חיי המשפחה אינם המצאה אנושית, פרי של תהליך חברתי מתפתח. אמת, חיי המשפחה נבעו מתוך צורך אנושי ("לא טוב היות האדם לבדו"), אבל הם אינם פתרון שבני האדם מצאו במשך הזמן אלא מתנת חסד אלוהים. אלוהים הוא שהמציא את חיי המשפחה. חשוב שנבין זאת. יש נטיה לראות בנישואין ובמשפחה מוסד שתוקפו וחשיבותו מוגבלים. אם האדם הוא שהמציא את הנישואין, הוא גם מסוגל להמציא מסגרת טובה ממנה ורשאי לפרק את המסגרת המשפחתית או לשנות אותה כראות עיניו. אבל אם המשפחה נוסדה על ידי אלוהים, אל לו – לאדם – לשנות בה מאומה. אין לו רשות לשנות את צורתה אף כמלוא הנימה ובוודאי שאינו רשאי לפרקה.

עוד נקודה חשובה שעלינו לזכור היא שהמשפחה נוסדה על ידי אלוהים כבר בגן עדן. כן, ממש כך! חיי המשפחה הם חלק מהאושר והברכה שאדם נהנה מהם בגן עדן. הם אינם רעה הכרחית או צרה שאי אפשר להיפטר ממנה. חיי המשפחה הם אחת הברכות הנהדרות והמעטות שעדיין נותרו לנו מאותם ימים מופלאים שלפני החטא הראשון, ושעדיין נושאים איתם מהניחוח וההנאה של אותם ימים. אלוהים העניק לאדם את הנישואין ואת חיי המשפחה בחסדו, ברחמיו ובתבונתו הרבה. זוהי מתנת אהבה, הפתרון המתאים ביותר לצרכינו האמיתיים. אולי לא לדחפינו הרגעיים, בוודאי שלא לאנוכיותנו או לרוע ליבנו. אבל אלו הרי לא היו כשאלוהים העניק לאדם את המשפחה.

הצרות והכאבים שקשורים היום בחיי נישואין נובעים מחטא ופתרונם מצוי בפתרון בעיית החטא. כפי שעוד נראה, חיי הנישואין תורמים לנושא חשוב זה.

ובכן, חיי המשפחה הם מתנה, מתנת חסד, ומתנה שבאה לנו מיד אלוהים עצמו.

 

חיי המשפחה הם ברית

ההיבט השני של חיי המשפחה אותו עלינו לבחון נוגע למהותם. חיי המשפחה הם ברית. כשגבר ואשה נישאים, הם כורתים זה עם זו ברית נוכח אלוהים. לכן נאמר על אשה הבוגדת בבעלה כי היא "את ברית אלוהיה שכחה" (משלי ב' 17). הנביא מלאכי מתאר אשת איש במונחים של "חברתך ואשת בריתך" ומגדיר את הגירושין כבגידה (מלאכי ב' 14-16).

בהקשר זה אציין שני דברים שנראים לי חשובים במיוחד:

 

א. המשפחה היא מסגרת

הנישואין וחיי המשפחה הם מסגרת מחייבת וקדושה. אפשר שתאמרו לי, "רגע אחד, מה עם האהבה? האם חיי המשפחה אינם מושתתים קודם כל על אהבה?". תשובתי פשוטה; "אהבה, כן. חיי המשפחה הם בהחלט עניין של אהבה. אבל לא קודם כל אהבה. חיי המשפחה הם קודם כל ברית ומתוקף עובדה זו הם הופכים לעניין של אהבה. אהבה היא אחת מחובות הברית כפי שנאמר: "בעלים (אנשים), אהבו את נשותיכם". אהבה איננה היסוד לחיי משפחה אלא אחת מתוצאותיה ההכרחיות. גבר ואשה שכרתו ביניהם ברית נישואין חייבים לאהוב זה את זו, ממש כפי שהורים חייבים לאהוב את ילדיהם וילדים חייבים לאהוב את הוריהם. תפיסה זאת מתנגשת בדרך בה אהבה נתפסת כיום. בימינו משתמשים במונח אהבה כדי לבטא רגש פנימי חזק, דחף עמוק או משיכה חזקה למישהו, מעין תנועה חופשית חזקה של הרגש, שלרצון אין בה כל חלק. אהבה נחשבת למשהו כפייתי כמעט, שאי אפשר לסרב לו, או שמשום מה אסור לסרב לו. האהבה כאילו מצדיקה כל מעשה. היא פועלת על פי חוקים משלה ונמצאת מעל לכל בחינה מוסרית. כל נסיון להתכחש למה שנקרא "צו האהבה" נחשב למעשה לא-טבעי שעלול להזיק לנפש המתנגד, וכל מעשה הנעשה מתוך אהבה נחשב למותר. "איננו אוהבים יותר זה את זו", הוא תירוץ מקובל לגירושין. "עשיתי זאת מתוך אהבה" או, "מה לעשות? אני אוהבת אותו", הם תירוצים המשמשים להצדקת כל מעשה העולה על הדעת – אפילו מעשים שבמצב נורמלי לא היו עולים על הדעת. החושבים כך שכחו כיצד להבחין בין דחף נפשי לאהבת אמת. משיכה עשויה להיות כנה, טהורה ומועילה אבל היא עלולה להיות גם תאווה הרסנית ומשחיתה. היא יכולה להיות רצון להיטיב עם מישהו וליהנות מחברתו, או לסחוט ממנו הנאות בכל מחיר ובלי להתחשב בשום נתון אחר. משום כך, הביטוי המודרני "עשו אהבה" פירושו, בעצם, "התמכרו לתאווה".

האמת היא שרק כשהדחף הפנימי הזה עולה לתודעת האדם ונבדק כראוי לאור דבר ה', אפשר לדבר עליו כעל דחף של אהבה. במילים אחרות, רק כשאנחנו – כבני אדם עם רצון משלנו, ערכים ועקרונות – בוחנים את הדחף הזה לאור ערכינו ועל פי עקרונותינו וקובעים לגביו את רצוננו, רק אז אפשר אולי לומר שזוהי אהבה. לעקוף את התהליך פירושו להפוך לבהמות הנכנעות לכל דחף ולאבד את ייחודנו האנושי! הרי זה מותר האדם מן הבהמה – "ראה, נתתי לפניך היום את דרך הטוב ודרך הרע – ובחרת" (דברים ל' 15). רק על האדם הטיל אלוהים מצוות ורק בפניו העמיד את אפשרות הבחירה המוסרית. לא נכון לראות אהבה בדחף לא נשלט. לכל היותר אפשר לומר שזוהי תשוקה בוערת לידידות, לחברה ולסעד נפשי, או לסיפוק גופני. אך זו לא אהבה. אהבה היא מעשה רצוני. אנו בוחרים לאהוב או לא לאהוב. אהבה איננה דחף שאיננו יכולים להתגבר עליו. אהבה היא מצווה, כפי שנאמר, "ואהבת את ה' אלוהיך", "ואהבת לרעך כמוך". אלה אינן הצעות או בקשות. אלוהים לעולם לא מבקש מאיתנו דבר. הוא מצווה – ומצוותו היא התיאור המדויק והמחייב ביותר של חובתנו.

חיי המשפחה, אם כן, הם ברית, מסגרת של חובות, רצונות ואחריות הדדית.

חיי המשפחה אינם התחייבות על תנאי – "בתנאי שאמשיך לאהוב אותך או שתמשיכי לספק את צרכי ולענות על דרישותיי". ברית מותנית כזו לא תחזיק מעמד במבחנים הקשים של החיים. איש איננו יכול להיות מקסים ונחמד כל הזמן. לפעמים אנחנו עייפים, חולים, עצבניים או מכוערים. אנו נפצעים, מזדקנים והופכים למוגבלים מסיבות אחרות. אנחנו גם חוטאים. מסיבות אלו, טקס הנישואין המשיחי המקובל ברחבי העולם מדבר על התחייבות הדדית בטוב וברע, בבריאות ובחולי, בעוני ובעושר, עד שהמוות יפריד בין בני הזוג.

זהו מבחנם האמיתי של חיי המשפחה: "על כל פשעים תכסה אהבה". "האהבה לא תתמרמר ולא תחשוב הרעה. את הכל תישא, את הכל תאמין, את הכל תקווה ואת הכל תסבול. האהבה לא תיבול לעולם".

 

ב. משפחה – מסגרת המחייבת נאמנות

מתוך מה שנאמר עד כה עולה עובדה נוספת. חיי המשפחה הם לא רק ברית המלמדת על חובת האהבה הבלתי מותנית, אלא גם על חובת הנאמנות: "על כן יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו".

"דבק". מדובר בנאמנות שעולה על כל נאמנות בין-אנושית אחרת – אפילו על קשר בין הורים וילדיהם: "על כן יעזוב". לדבוק זה בזו איננו רק להימנע מגירושין או להמשיך לחיות יחד בכל מחיר. לדבוק זה בזו פירושו להיות "בשר אחד". אחדות, שיתוף מלא ואמיתי. הנאמנות מחייבת אחדות כזו – בכל המצבים, גם כאשר בן הזוג אינו מושך במיוחד. השליח אמר על חיי הקהילה כי "איש מאיתנו איננו חי לעצמו". מעשינו משפיעים על אחרים ומשום כך מחייבים אותנו כל הזמן להתחשב באחרים – ודברים אלה נכונים עוד יותר במסגרת המשפחה.

יש החושבים שחובת הנאמנות מצטמצמת לאיסור להתגרש. נכון, אי אפשר להתגרש בלי לחטוא, אבל זו אינה הסיבה היחידה לאיסור. לדבוק באשתך או בבעלך משמעותו גם לאהוב את בן הזוג במלוא מובן המילה; "שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך. יפוצו מעיינותיך חוצה, ברחובות פלגי מים, יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך. יהי מקורך ברוך ושמח מאשת נעוריך. איילת אהבים ויעלת חן, דדיה ירווך בכל עת, באהבתה תשגה תמיד" (משלי ה' 15-19). שימו לב, "שמח מאשת נעוריך… באהבתה תשגה תמיד". זיכרו את המצווה "לא תחמוד", וזיכרו את דברי ישוע, "כל אשר יביט באשה לחמוד אותה נאוף נאפה בליבו. "שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך".

דבר זה אמור כמובן לא רק לגברים בינינו כי אם גם לנשים. ובעצם, נאמנות היא רק דרך אחת להביע אהבה. עלינו לאהוב איש את רעהו בכל מצב, עד שהמוות יפריד.

 

חיי המשפחה כיסוד ראשון בחיי האדם

חיי המשפחה הם יסוד ראשון וחיוני בחיי האדם. יותר מכל תחום אחר, זהו התחום בו האדם מתבגר ומתקרב אל השלמות. לאדם לא נשוי חסר דבר-מה. כפי שאומר מפרש אחד, "כשאלוהים ברא את האישה, הוא לקח משהו מהגבר כדי שזה יחבוק באהבה רבה יותר חלק מעצמו". אדם, שעד לאותה עת הרגיש בחסרון כלשהו, בחוסר שלמות, הושלם בחווה ובה מצא את שלמותו. "לא טוב היות האדם לבדו", בפירוש "לא טוב". זו הסיבה שרווקים שאינם נישאים נקראים בפי ישוע "סריסים", בין אם לא נישאו בגלל שאין להם שליטה על הנסיבות, בין אם היה זה רצון אלוהים. לכן אלוהים אינו מעניק לכל אחד את החסד הזה, את היכולת להסתפק בחיי רווקות בלי להתמרמר או להתעוות.

המשפחה נחוצה לתהליך ההתבגרות וההתקדשות שלנו. במשפחה, האדם לומד להכיר את עצמו ומפתח את תכונות היסוד שמכשירות אותו לחיות כרצון אלוהים. משום כך כתבי הקודש קובעים שזקן עדה צריך להיות נשוי ושהאופן בו הוא מנהל את חיי המשפחה שלו ישמש מבחן באשר ליכולתו לשמש במשרה הרמה.

במסגרת חיי המשפחה נבחנות חסידות האדם, סבלנותו, טוב ליבו, שליטתו העצמית, תבונתו ונכונותו להתחשב באחרים. "אם לא ידע לנהל את ביתו כיאות, כיצד ינהל את בית אלוהים?".

רבים בימינו מנסים להתחמק מחולשותיהם ולא להתמודד עימן בכך שהם נוטשים את בן זוגם ומעדיפים להתגרש. החיים בקירבה כה רבה למישהו אחר, כפי שמחייבת מסגרת הנישואין, חושפים פגמים באישיות שהם אינם רוצים להכיר בהם או להיאבק כדי לשנותם. הם משכנעים את עצמם שהבעיה טמונה בבן הזוג או ב"חוסר התאמה" (מושג מודרני שמשמעותו בעצם, "נמאסת עלי ואינני רוצה לחיות עוד איתך. לא מעניין אותי אם כרתנו ברית, אני רוצה להשתחרר מכך"). אדם כזה מעלים לכאורה את חוסר הרצון שלו להתמודד עם פגמיו ומטיל את האחריות על מישהו אחר. לא הוא (או היא!) אשם, אלא היא (או הוא!). "אינני רוצה" הופך בפיו ל"אינני יכול" ובכך נדמה לו שפטר את עצמו מאחריות. לא בלי סיבה כינה קלווין את בריאת האישה כ"שלב הראשון בחברה האנושית". מי שנכשל פה, סביר להניח שכישלונו יניב פירות באושים גם בתחומים אחרים בחייו. מי שהצליח פה, ההצלחה מובטחת לו גם בתחומים האחרים בחייו.

כיוון שחיי המשפחה כה חיוניים לאדם, מי שאין לו מסגרת כזאת חסר דבר-מה חשוב. כדאי שאדם כזה יקשור קשרי ידידות עם משפחה כלשהי, במיוחד משפחת הקהילה, כדי למצוא שם מענה לצרכיו ומסגרת בה יוכל לתרום את תרומתו. מן הראוי שמשפחות תרבינה בהכנסת אורחים ובאהבת הזולת כדי לא להזניח את צורכיהם של הבודדים בתוכנו, ושבארץ, לצערי, הם רבים.

 

המשפחה כדרך לישועה

חיי המשפחה הם דרך ישועה. כן! אלוהים מושיע אותנו בעזרת חיי המשפחה. "ברזל בברזל יחד, ואיש יחד פני רעהו" (משלי כ"ז 17). אין תחום שדברים אלה נכונים בו יותר מאשר בחיי המשפחה. פה נחשפים חטאים, אנשים מקבלים תמריץ להתוודות ולשוב מחטאיהם, מוזמנים למצוא מחילה וריצוי הדדי ולומדים לתקן את אורח חייהם. פה אלוהים מביא אותנו לשקוד, לטרוח ולהיאבק בחסרונותינו.

במסגרת המשפחה אנו מעניקים ומקבלים – או צריכים להעניק ולקבל – חינוך משיחי. כאן אנו מוצאים את אלה שבגלל אהבתם אלינו יעזרו לנו לטפח את הנקודות הטובות באופיינו ולתקן את הרעות. אין מוסד אנושי אחר בו בני אדם מסוגלים לשנות זה את זה יותר מאשר במסגרת הנישואין. לא תמיד אפשר לומר שהנסיון לשנות זה את זו מוצדק, ומוטב ששני בני הזוג יזכרו זאת. אבל העיקרון בעינו עומד.

 

המשפחה כתמונה משיחית

חיי המשפחה נועדו להיות תמונה של היחסים שצריכים לשרור בין אדם לאלוהים ובין המשיח לקהילתו. בתנ"ך, הנישואין משמשים לעתים קרובות כדי לתאר את יחסי ה' עם ישראל (בספר ירמיהו ובספר הושע למשל).

בקטע שקראנו בראשית פרק זה ראינו שהנישואין הם תמונה של היחסים בין המשיח לקהילתו.

"ישראל בני בכורי הוא". "וארשתיך לי בחסד, וארשתיך לי לעולמים". "כאשר המשיח אהב את הקהילה ומסר את נפשו בעדה".

 

א. יחסים בין בעל לאשה

כל זה נכון בראש ובראשונה ביחסים שבין בעל לאשתו. על יחסים אלו להידמות במשהו לאהבת ה' את ישראל ולאהבת המשיח את קהילתו. כך משמשים חיי המשפחה אור ועדות לעולם, ואמצעי לחזק את בני המשפחה ולברכם.

היחסים בין בעל לאשתו הם קודם כל – וכאן המקום לדבר במונחים אלו – עניין של אהבה. "האנשים, אהבו את נשותיכם". כיצד על הבעלים לאהוב את נשותיהם? "כאשר המשיח אהב את העדה". זו הדרך וזהו קנה המידה. כיצד אהב המשיח את הקהילה? הוא נתן "את נפשו בעדה". במילים אחרות, על בני הזוג לאהוב זה את זו אהבה לא אנוכית. יש שמייחסים לנישואיהם ערך רק על פי מידת ההנאה והתועלת שהם מצליחים להפיק מהם. זו טעות. להיות נשוי משמעו לתת, לא רק לקבל. בהחלט יש בנישואין מימד של הנאה וצריך שיהיה מימד כזה, אבל הוא איננו העיקר. "האהבה לא תבקש את אשר לה". יש בני זוג שאינם רואים בשותפם לנישואין יותר מאשר אמצעי לסיפוק הנאה. שימעו את דבר ה'; "האנשים, אהבו את נשותיכם". איך? ותרו זה לזו. התחשבו זה בזו. עיזרו וכבדו איש את רעותו. הביעו הערכה כנה זה כלפי זו – בציבור וביניכם. מתי היתה הפעם האחרונה שאמרתם זה לזו שאתם אוהבים? מתי לאחרונה הבעת הערכה למעשיו של בן זוגך? לעוגה שאפתה אשתך או לארוחה שבישלה? למדף שתלה בעלך או על תיקון שואב האבק? אנו, הגברים, חוטאים בעניין זה במיוחד ונשותינו סובלות מכך. אנחנו מקבלים אותן כמובנות מאליהן בשעה שהן הנושאות בנטל העיקרי של אחזקת הבית. אנחנו יוצאים מן הבית, פוגשים אנשים, מתנסים בחוויות – ונשותינו סגורות בבית עם האבק, הילדים והבישול היום-יומי. כשאנו שבים הביתה, הן עייפות מעמל היום אבל צריכות לטרוח סביבנו, להכין ארוחת ערב, להיות נעימות ונחמדות, למנוע מהילדים להפריע לנו לקרוא עיתון, להשכיב את הילדים…"האנשים, אהבו את נשותיכם". שילחו להן פרחים מדי פעם. הביאו להן מתנה. קחו אותן למסעדה. אהבו אותן. במשלי ל"א 28 מצוין אחד מסממניהם של חיי משפחה תקינים. נאמר על האישה כי "קמו בנים ויאשרוה, בעלה ויהללה". זיכרו שהילדים ילמדו לעשות זאת רק מדוגמת אביהם. הם ילמדו לבוז או לכבד את המשפחה על פי יחסו של הבעל.

"כל איש יאהב את אשתו… והאישה, היא תיזהר ותירא את בעלה". "יראה" פה איננה זו שנובעת מתוך פחד אלא מתוך כבוד והערכה. ביחסים שבין הבעל לאשתו, הבעל מייצג את המשיח והאישה את הקהילה. הסמכות להנהיג את הבית נמסרה לבעל, אך הוא איננו טוב מאשתו וגם לא חשוב ממנה; הם שווים. האישה היא "עזר כנגדו", כלומר, עזר השונה ממנו ותואם לו. לה יש כל מה שחסר לו. בברית זו שבין גבר ואשה שני הצדדים שווים בערכם. "אין הגבר בלא האישה ואין האישה בלא הגבר". כפי שאומר מלאכי, "היא חברתך ואשת בריתך". חיי הנישואין הם ברית בין שני אנשים שווים. שניהם חייבים להכיר בשוויון זה ולקיימו בכל עת. אסור שאחד מהם יגביל את העצמאות והאישיות של השני או יסכן אותה. לבעל נמסרה הסמכות להנהיג אך לא למשול כרודן. עליו להנהיג אדם השווה לו בערכו, לא שיפחה מושפלת החייבת למלא את כל רצונו. דווקא על הגבר מוטלת חובת ההקרבה והשרות, כפי שהמשיח אהב את הקהילה ומסר את נפשו בעדה.

הבעל הוא המנהיג, והפסוק שלפנינו מטיל על האישה את החובה להכיר בכך ולהתנהג בהתאם: "האישה תיזהר ותירא את בעלה" בין אם הוא -משיחי או לא, בין אם הוא חכם או טיפש. יש משפחות בהן הבעל הוא האישיות החלשה ודווקא האישה בולטת בחוזקה הנפשי והמוסרי. גם אז על האישה להקפיד לירוא את בעלה. בכל מקרה עליה להעניק לו את הכבוד שמגיע לו מתוקף צו אלוהים, הן בציבור והן בפרטיות ביתם. עליה לייחד לו את ההנהגה של המשפחה.

 

ב. יחסים בין הורים לילדיהם

"שימעו בנים אל הוריכם באדוננו כי אורח יושר הוא. 'כבד את אביך ואת אמך', זוהי המצווה הראשונה אשר לה ההבטחה; 'למען יטב לך ולמען יאריכון ימיך על האדמה'. ואתם, האבות, אל תכעיסו את בניכם אך גדלום במוסר אדוננו ובתוכחתו".

פסוקים אלה מתייחסים לקשר שבין הורים לילדיהם ובין הילדים להוריהם. ילדים חייבים לשמוע בקול הוריהם "באדון". כלומר, עליהם לסור למשמעת הוריהם בענווה, באהבה ומתוך ציות למצוות אלוהים. אלוהים מצווה עליהם להישמע להוריהם, מכאן מסתבר שמההורים נדרש לחנך את ילדיהם באופן כזה שידעו להישמע להם.

אי אפשר לצפות שילדינו ידעו את חובתם מעצמם. עלינו ללמד אותם ויש לעשות זאת "באדון". הורה שלא דורש מילדיו להישמע לו, שאינו מלמד את ילדיו כי זוהי חובתם מאת אלוהים ושאינו מבהיר לילדיו היטב מה הן התוצאות של חוסר ציות, חוטא לילדים וחוטא לאלוהים. זהו נושא חשוב מאוד, במיוחד בדור מתירני וחסר מוסר כשלנו.

על ההורים ללמד את ילדיהם לשמוע בקולם – בקול שני ההורים. הורים חייבים ללמד את ילדיהם שאלוהים מצווה עליהם לציית להוריהם. חובת הציות המוטלת על הילדים איננה מלמדת שההורים טובים או חשובים מילדיהם, או שיש להם ערך רב משל ילדיהם. ילדים חייבים לסור למשמעת הוריהם משום שכך קבע אלוהים את סדרי הטבע והמוסר. ילדים נדרשים לכבד את הוריהם. זהו אחד מתנאי ברית המשפחה. אבל גם לילדים יש זכויות וההורים נדרשים להכירן ולכבדן. על כן נאמר, "אל תכעיסו את בניכם כי אם גדלום במוסר אדוננו ובתוכחתו". הורים אינם רשאים לשלוט בילדיהם באופן שרירותי ובוודאי שלא לבוא אליהם בדרישות מטעמים אנוכיים. המילה היוונית המתורגמת פה ל"תכעיסו" משמעותה "לגרום תסכול", "להביא לידי יאוש עקב דרישות לא צודקות או בלתי אפשריות". אסור להורים לנהוג בילדיהם כאילו אין להם צרכים מוצדקים, דיעות משלהם או זכויות משלהם. אסור לנו לכפות עליהם את רצוננו מעבר לגבול מסוים.

אסור להורים להיות כל כך עסוקים עד שלא יוותר להם זמן לילדיהם. אסור לאיים ולא לקיים, או לשנות כל הזמן דיעות ודרישות. אסור לזלזל בכאבי הילדים ובמשברים שהם עוברים. יש סייגים וגבולות למה שמותר להורים ביחסיהם עם ילדיהם. לא כל "תוכחה" ו"מוסר" מותרים; רק אלה של "אדוננו" (וזה, אגב, מחייב אותנו לתת לילדינו חינוך משיחי מובהק). כיצד אדוננו מוכיח? באהבה, בסבלנות אין קץ, בטוב לב אמיתי, תוך הקרבה עצמית, מתוך רצון להיטיב עימנו ולהוסיף על ברכותינו, כך גם על הורים לנהוג בילדיהם.

ניקח דוגמא מתחום מוגדר: עלינו להורות את ילדינו ולחנכם בדרך האמונה – אבל אסור לנו לכפות עליהם את אמונתנו. אנו נדרשים ללמדם שהם חייבים להתפלל ולקרוא בכתובים, לאהוב את ה' ולהיטיב עם הזולת. מחובתנו ללמדם את יראת ה', את שנאת החטא ואת הדרך להבחין בין טוב ורע (בעצמם!). עלינו ללמדם למאוס ברע ולבחור בטוב, להכיר בגדולת ישוע ולהוקיר את אלוהותו. אבל איננו יכולים לכפות עליהם את אמונתנו. גם אם יכולנו – אסור לנו. עלינו לצייד אותם ככל שנוכל במידע הנכון ולהציג בפניהם את אמת המשיח באור החיובי ביותר, אבל עלינו לכבד את עצמאות אישיותם של ילדינו וללמדם לבחור בעצמם. "ראו, נתתי לפניכם את דרך הטוב…". אסור לנו להציג בפני ילדינו את אמונתם של אחרים באור לא נכון. בלי ספק, ליבנו ישתות דם אם יבחרו בדרך השקר. קשה להעלות על הדעת כאב נורא יותר להורה מלראות את ילדיו האהובים זונחים את דרך אלוהים ופונים לאבדון. אין ספק שזו גם הטעות הגדולה והנוראה ביותר שאפשר לעשות בחיים וכי ילד שיבחר לעשות כך יצטרך לתת על כך את הדין, אבל אין בידינו שום אמצעי או זכות למנוע זאת מהם. מותר לנו רק לעודדם וללמדם לבחור בדרך הנכונה בעצמם. זהו ההבדל היסודי בין חינוך לשטיפת מוח. זה גם ההבדל בין אמונת אמת לדתות גרידא.

אשר לחובות הילדים, עליהם לשמוע בקול הוריהם, אפילו כשנדמה להם שאינם צודקים. עליהם לשמוע בקול הוריהם מתוך כבוד ולא תוך מחאה. עליהם לכבד ולהעריך את הוריהם ולנהוג בהם כבוד גם בעת זקנתם. אסור להם להתווכח עם מצוות ההורה. אפשר לדבר, לבקש, להסביר, לנסות לשכנע, אבל משנקבעה דיעת ההורים, חובת הילדים להישמע לה. אינני מתכוון לכך שישמעו רק למראית עין, כשההורים רואים אותם או עלולים לגלות. עליהם לציית להוריהם בכנות, בכל ליבם ובכל מצב. אם יעשו אחרת, הם בעצם משקרים ואין דבר שמערער יותר את חיי המשפחה משקר.

ובכן, כאלה הם חיי משפחה משיחיים על פי כתבי הקודש. נכון, לא קל לחיות כך, אבל מי אמר שרק מה שקל רצוי? זו הדרך הנכונה לחיות – לכל אדם, בין אם הוא משיחי או לא. כשאני אומר "חיי משפחה משיחיים" אני בעצם מתכוון לומר שאלוהים דורש מכל בני האדם לחיות כך, ואמת זאת ניתנה לנו על ידי המשיח. אין לי שום כוונה לפטור מכך את אלה שאינם משיחיים. מצוות ה' מחייבת את כולם.

 

נ ס כ ם :

1. חיי משפחה הם מתנת חסד נפלאה:
- הם עונים על צרכיו האמיתיים של האדם.
- הם ניתנו על ידי אלוהים בחסדו. משום כך עלינו לנהל אותם
על פי מצוותו.

2. חיי משפחה הם ברית:
- הם מסגרת של חובות וזכויות שהכל חייבים לקיימן.
- הם מסגרת שאין להפירה בלי לחטוא.
- חובות הברית כוללות אהבה הדדית, כבוד הדדי והתחשבות מתמדת
בכל בני המשפחה.

3. חיי המשפחה חיוניים לאדם:
          – מי שאין לו משפחה משלו, מן הראוי שיצרף עצמו למשפחה קיימת
ושיתמסר לחיי קהילה.

4. חיי משפחה הם דרך ישועה:
- ה' מיטיב עימנו ומקדש אותנו על ידי חיי המשפחה.

5. חיי המשפחה הם תמונה של היחסים בין ה' לאדם, על כן תהא בם:
- אהבה מתמסרת,
- נאמנות בלתי מסויגת וללא תנאי,
- נשיאה בחולשות הזולת.
- הבעלים יאהבו את נשותיהם והנשים תכבדנה את בעליהן.
          – הילדים ישמעו להוריהם ויכבדום.
          – ההורים יעמלו להיטיב עם ילדיהם ולטפח את אישיותם.

אם כך ננהג, ה' יהיה בעזרנו וברכתו תבוא עלינו בלי צל של ספק. גם קהילותינו ירוו מכך רוב טוב ושם ה' יפואר בתוכנו, כפי שראוי שיהיה.