פרק טז

Print Friendly

ה  מ  א  מ  י  ן     ו  י  ח  ס  ו     ל  ע  ו  ל  ם

1בָּרֲכִי נַפְשִׁי, אֶת־יְהוָה יְהוָה אֱלֹהַי גָּדַלְתָּ מְּאֹד; הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ׃
2 עֹטֶה־אוֹר כַּשַּׂלְמָה; נוֹטֶה שָׁמַיִם, כַּיְרִיעָה׃
3 הַמְקָרֶה בַמַּיִם, עֲלִיּוֹתָיו הַשָּׂם־עָבִים רְכוּבוֹ; הַמְהַלֵּךְ, עַל־כַּנְפֵי־רוּחַ׃
4 עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת; מְשָׁרְתָיו, אֵשׁ לֹהֵט׃
5 יָסַד־אֶרֶץ עַל־מְכוֹנֶיהָ; בַּל־תִּמּוֹט, עוֹלָם וָעֶד׃
6 תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ; עַל־הָרִים, יַעַמְדוּ־מָיִם׃
7 מִן־גַּעֲרָתְךָ יְנוּסוּן; מִן־קוֹל רַעַמְךָ, יֵחָפֵזוּן׃
8 יַעֲלוּ הָרִים יֵרְדוּ בְקָעוֹת; אֶל־מְקוֹם, זֶה יָסַדְתָּ לָהֶם׃
9 גְּבוּל־שַׂמְתָּ בַּל־יַעֲבֹרוּן; בַּל־יְשׁוּבוּן, לְכַסּוֹת הָאָרֶץ׃
10 הַמְשַׁלֵּחַ מַעְיָנִים בַּנְּחָלִים; בֵּין הָרִים, יְהַלֵּכוּן׃
11 יַשְׁקוּ כָּל־חַיְתוֹ שָׂדָי; יִשְׁבְּרוּ פְרָאִים צְמָאָם׃
12 עֲלֵיהֶם עוֹף־הַשָּׁמַיִם יִשְׁכּוֹן; מִבֵּין עֳפָאיִם, יִתְּנוּ־קוֹל׃
13 מַשְׁקֶה הָרִים מֵעֲלִיּוֹתָיו; מִפְּרִי מַעֲשֶׂיךָ, תִּשְׂבַּע הָאָרֶץ׃
14 מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה, וְעֵשֶׂב לַעֲבֹדַת הָאָדָם; לְהוֹצִיא לֶחֶם, מִן־הָאָרֶץ׃
15 וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב־אֱנוֹשׁ, לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן; וְלֶחֶם, לְבַב־אֱנוֹשׁ יִסְעָד׃
16 יִשְׂבְּעוּ עֲצֵי יְהוָה; אַרְזֵי לְבָנוֹן, אֲשֶׁר נָטָע׃
17 אֲשֶׁר־שָׁם צִפֳּרִים יְקַנֵּנוּ; חֲסִידָה, בְּרוֹשִׁים בֵּיתָהּ׃
18 הָרִים הַגְּבֹהִים לַיְּעֵלִים; סְלָעִים, מַחְסֶה לַשְׁפַנִּים׃
19 עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים; שֶׁמֶשׁ, יָדַע מְבוֹאוֹ׃
20 תָּשֶׁת־חֹשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה; בּוֹ־תִרְמֹשׂ, כָּל־חַיְתוֹ־יָעַר׃
21 הַכְּפִירִים שֹׁאֲגִים לַטָּרֶף; וּלְבַקֵּשׁ מֵאֵל אָכְלָם׃
22 תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ יֵאָסֵפוּן; וְאֶל־מְעוֹנֹתָם, יִרְבָּצוּן׃
23 יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ; וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי־עָרֶב׃
24 מָה־רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְהוָה, כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ; מָלְאָה הָאָרֶץ, קִנְיָנֶךָ׃
25 זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדָיִם שָׁם־רֶמֶשׂ וְאֵין מִסְפָּר; חַיּוֹת קְטַנּוֹת, עִם־גְּדֹלוֹת׃
26 שָׁם אֳנִיּוֹת יְהַלֵּכוּן; לִוְיָתָן, זֶה־יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק־בּוֹ׃
27 כֻּלָּם אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּן; לָתֵת אָכְלָם בְּעִתּוֹ׃
28 תִּתֵּן לָהֶם יִלְקֹטוּן; תִּפְתַּח יָדְךָ, יִשְׂבְּעוּן טוֹב׃
29 תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ יִבָּהֵלוּן תֹּסֵף רוּחָם יִגְוָעוּן; וְאֶל־עֲפָרָם יְשׁוּבוּן׃
30 תְּשַׁלַּח רוּחֲךָ יִבָּרֵאוּן; וּתְחַדֵּשׁ, פְּנֵי אֲדָמָה׃
31 יְהִי כְבוֹד יְהוָה לְעוֹלָם; יִשְׂמַח יְהוָה בְּמַעֲשָׂיו׃
32 הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד; יִגַּע בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנוּ׃
33 אָשִׁירָה לַיהוָה בְּחַיָּי; אֲזַמְּרָה לֵאלֹהַי בְּעוֹדִי׃
34 יֶעֱרַב עָלָיו שִׂיחִי; אָנֹכִי, אֶשְׂמַח בַּיהוָה׃
35 יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן־הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם, בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת־יְהוָה, הַלְלוּ־יָהּ׃

(תהילים קד)

 

מבוא

כשרוצים לברר איך צריך משיחי לחיות, אחת השאלות הראשונות שצריך לשאול נוגעת ליחסו של המשיחי לעולם. אנו חיים בתקופה של חומרנות, אהבת בצע והשתעבדות לדברי העולם הזה. היו זמנים בהם הקהילה נודעה – בצדק או שלא בצדק – במשטר הפנימי והחמור שלה, בדרישותיה המוסריות הגבוהות ובמעורבותה הערנית וההחלטית במתרחש סביבה. תקופות אחרות התאפיינו בנטיה של הקהילה להימנע ככל האפשר ממגע עם העולם ובראיית הקדושה במונחים של רשימת דברים שמשיחי אינו עושה: הוא לא שותה משקאות חריפים, לא משחק קלפים, לא צופה בסרטים, לא מעשן ועוד כהנה איסורים ומגבלות. היו גם זמנים בהם הקהילה איבדה כל יחוד מוסרי או רוחני ונטמעה בעולם עד כדי כך שקשה היה להבחין בה. על כן קמו מתוכה מהפכנים ונביאים שקראו לטוענים להיות משיחיים לא להסתפק במס שפתיים, כי אם לקום ולעשות כמצוות ה'.

אנו חיים בתקופה מאוד חומרנית. אומנם כבר היו דורות שטופי חומרנות וזימה כמו שלנו אבל מעולם לא היתה עת שהלחצים הגלויים והסמויים היו כל כך בוטים ורבי השפעה כמו בעת הנוכחית. רבים חשים בלחץ המכאיב, וכדי שלא להיכנע לו ולהיטמא הם מסתגרים בדלת אמותיהם וחיים על פי הבנתם. הנוהגים כך עלולים לאבד כל קשר עם המציאות. אחרים נוטים דווקא לצאת ולקרוא תגר על העולם, אבל בכך הם מסתכנים שמשהו מהחולי שבו ידבק גם בהן. המסתגרים בזים לנאבקים ורואים בהם מתפשרים שהשלימו עם העולם ונכבשו על ידי פיתוייו. הנאבקים בזים למסתגרים ורואים בהם אנשים שנמלטו מהמערכה, ואת קדושתם הם רואים כמעושה, שטחית ופגומה.

לפני שניסחף עם אחד הזרמים הללו, חשוב שנבחן את הכתובים ונקבע עמדה על פי הנאמר שם, ולא על פי נטיות ליבנו.

 

"בראשית ברא אלוהים"

זו נקודת המוצא שלנו. כאן עלינו להתחיל. אלוהים ברא את העולם. מכאן עולים כמה לקחים חשובים.

ראשית, זהו עולמו של אלוהים. אין לנו רשות לעשות בו כרצוננו. "לה' הארץ ומלואה, תבל וכל יושבי בה. כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה". אין לנו רשות לעשות בעולם כרצוננו. עלינו לנהוג בו לפי הוראות בוראו. איש איננו מכיר את תכונות המוצר ואת מגבלותיו טוב יותר מהיצרן. אלוהים ברא את העולם הזה ואם נרצה לעשות בו שימוש נכון, בלי להסב נזק לעצמנו ולאחרים, נצטרך לנהוג על פי הוראותיו.

שנית, כיוון שזהו עולמו של אלוהים, אנחנו חייבים לנהוג בו בהתאם לרצונו. אין לנו רשות לעשות בו כאוות נפשנו. העולם וכל אשר בו נמסר לידינו למשמרת בלבד ועלינו להיות נאמנים לבעל הבית, או לשאת בחרונו.

שלישית, זהו עולמו של אלוהים, לכן אל נבוז לעולם ואל נקל בערכו. אם אלוהים ברא טעמים וריחות וצבעים שונים, אם הוא יצר סדר ויופי, איך נוכל שלא ליהנות מכל זה? איך יתכן שנראה מעלה רוחנית בסירוב ליהנות מהיופי שאלוהים ברא? או מהיכולת לחוש בטעמים שונים, להריח ריחות נעימים או לצייר ציור יפה? אם אלוהים מראה לנו דרך הטבע שהוא אוהב יופי, מדוע נתלבש כאילו היופי איננו חשוב? מדוע נזניח את בתינו, נתרשל באופן בו אנו מגישים מזון או נתכחש ליכולתנו ליהנות ממוסיקה? לא ולא! אלוהים ברא את הכל "בשפע, ליהנות" ואל לנו להיות כמו כל אלו "האוסרים מיני מאכלים… אשר ברא אלוהים". אלוהים נטע בגן "כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל" ועל כך ראוי שניתן לו תודה.

לבסוף, היות שזהו עולמו של אלוהים, נשתמש בו תוך הכרה מתמדת שעלינו למסור את העולם לו, אלוהים. בסופו של דבר העולם לא נועד לנו כי אם לה', למען יתפאר בו. לכן עלינו לחיות בעולם כך שה' יפואר באורח חיינו ובדרך בה אנו מתייחסים לעולם. דוד אומר, "לא המתים יהללו-יה" (תהלים קט"ו 17). בעולם הבא הם אומנם יהללוהו, אבל כאן – עלי אדמות – דרושים לשם כך אנשים חיים המעורבים בכל וחיים בכל למענו, כדברי דוד: "אהללה ה' בחיי" (שם, קמ"ו 2).

 

נועדנו לכבוש את העולם

אלוהים לא רק ברא את העולם אלא גם יעד אותנו לכבוש אותו ולרדות בו. "ויאמר אלוהים, 'נעשה אדם בצלמנו, כדמותנו, וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרומש על הארץ'. …ויאמר אלוהים, 'הנה נתתי לכם כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע. לכם יהיה'". אלוהים נתן לנו את העולם, הבה נהנה ממנו! אלוהים ציווה, "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוהיך". על כן נאכל, נשבע, ניהנה ונברך את הנותן לנו בנדיבות כה רבה מטובו. ה' כולל בין ברכותיו "ארץ זבת חלב ודבש", שדות מוריקים, "תאנה וגפן ורימון" ומבטיח שיעשיר את עמו במאוד.

אין שום חטא בשובע או בעושר כל עוד אנו זוכרים מי נתן לנו אותם, מוקירים לו על כך תודה ואיננו אדישים לצורכי אחרים. החטא איננו בעושר עצמו אלא בשימוש שאנחנו עלולים לעשות בו או בדרך בה הישגנו אותו. "הוי העשירים בכו והילילו על הצרות אשר תבואנה עליכם! עושרכם בלה ובגדיכם אכלום עש, זהבכם וכספכם כיסתם חלאה והיתה חלאתם בכך לעדות…יי.

מדוע? "הנה שכר הפועלים אוספי קציר שדותיכם אשר עשקתם צועק אליכם, וצעקת הקוצרים באה באוזני הי צבאות" (יעקב ה' 1-4). אנו חוטאים כשאנחנו רואים בעולם את חזות הכל ומזניחים את העיקר שבחיים – את אהבת אלוהים והאדם ואת טיפוח חיי הרוח: "נפשי, יש לך עתודות הרבה לשנים רבותי הינפשי. איכלי. שתי ושישי; והאלוהים אמר לו, 'אתה הכסיל! בעצם הלילה הזה ידרשו ממך את נפשך, ואשר הכינות – למי יהיה?'. זה חלק האוצר לו אוצרות ולא יעשיר באלוהים? (לוקס י"ב 19-21).

לעולם הזה יש ערך, אבל הוא איננו הכל. יש לו ערך ממשי – אבל מוגבל. "מה יועיל לאדם אם יקנה את כל העולם ואיבד את נפשו?" (מרקוס ח' 36). במובן זה אל לנו לאהוב את העולם, אל לנו להיתפס ל"תאוות הבשר ותאוות העיניים וגאוות ההון". תאווה היא יצר בלתי נשלט. תאוות אלה אינן "מאבינו כי אם מהעולם", "והעולם יעבור עם תאוותיו, אך העושה רצון אלוהים יעמוד לעד" (ראשונה ליוחנן ב' 15-17). נאמר לנו שעלינו לעזוב הכל, להתכחש לעצמנו יום יום וללכת אחרי ישוע. רק את ה' נאמר לנו לאהוב "בכל לבבכם" ומי שאוהב דבר-מה אחר יותר ממנו – חוטא. לכן נאמר שאהבת הבצע והחמדנות הן "אלילות". הן תופסות בחיינו את מקומו של אלוהים. "לא תוכלו לשרת את אלוהים ואת הממון".

על כן – ליהנות, כן. לקנות ולאכול ולשתות ולבנות, ליצור ולנגן, לטייל ולבשל, לתפור ולקרוא, כן. אבל כיאה למשיחיים: "מעתה יהיו הנשואים כאילו אין להם נשים והבוכים כאינם בוכים, והשמחים כאינם שמחים, והקונים כאילו אין קניין בידם, והנהנים מן העולם הזה כאילו אין להם הנאה ממנו – כי עבור יעבור תואר העולם הזה" (קור"א ז' 29-31). אל תשתעבדו לעולם ואל תבקשו ליהנות ממנו.

 

החטא שבעולם

אמרנו שה' יעד אותנו לכבוש ולרדות בעולם, כנאמר, "פרו ורבו ורדו בארץ וכיבשוה". הבה נזכור שיעוד זה ניתן לאדם לפני שבא החטא. עתה, אחרי שהחטא בא לעולם והעולם כולו נשחת בעוון, יש לקריאה זו חשיבות עוד יותר גדולה. לכן אמר ישוע, "לכו אל כל העולם ובשרו את הבשורה… עד אין קץ הדורות" (מתי כ"ח 18-20). אין שום תחום, מקום או תקופה שמותר לנו להתעלם מהם. את הכל יש להביא אל משמעת ישוע המשיח. לאחר החטא, משהפכנו ל"אור העולם" ול"מלח הארץ", על אחת כמה וכמה חשוב שנמשול בעולם כמצוות אלוהים. "אין מדליקים נר ושמים אותו תחת האיפה כי אם על המנורה, ויאר לכל אנשי הבית". העולם כולו, בכל תחומיו ועידניו, זקוק לבשורת אלוהים. זוהי בשורת ישוע לנפש ולגוף גם יחד. "הבריאה כולה יחד תיאנח ותחיל עד הנה… כי הבריאה תערוג ועיניה תלויות להתגלות בני האלוהים", לעת "אשר תשוחרר גם היא מעבדות הכליון אל חרות בני האלוהים" (רומים ח' 19-22). האם אנחנו מאמינים בתחיית המתים? ובכן, איך ולמה נחשוב שהגוף אינו חשוב?

אנחנו הרי מאמינים כי ה' עתיד למלוך בעולם. איננו מקבלים את דעת אלו הטוענים שהישועה היא כולה רוחנית ועל-טבעית. אנו מתנגדים לדעת אלו שנדמה להם כי אין משמעות להבטחות אלוהים בקשר לארץ ולברכות הקשורות בה. אנו מצפים ליום בו "הארץ תימלא דיעה את ה' כמים לים מכסים", נכון! אבל לפעמים נדמה לי שאנחנו כל כך שטחיים בהבנתנו את משמעות הדברים הללו (כנראה מחוסר מחשבה), עד שגם אנחנו נוטים לחשוב על התגשמות הבטחה זו כאילו מדובר במשהו רוחני, חסר משמעות מוחשית. זהו ההסבר היחיד שעולה בדעתי לנטיה להסתגר מפני העולם במקום לצאת ולכובשו. אנו נמנעים מחברה משיחית, מזניחים את הפוליטיקה. חושדים במדע. בזים לעמנו. מתעלמים מחובות האזרחות הטובה. שוכחים את הצורך בצדק חברתי ולא חושבים כלל על עקרונות החינוך והחברה. אימרו לי, מי יהיו המדענים, האמנים, המורים, השרים ומנכ"לי המשרדים כאשר מלכות ה' תיכון עלי אדמות? אהה! לא העליתם בדעתכם שאלה כזו! מדוע? אנחנו הרי מדברים על מלכות ה' עלי אדמות. האם נדמה לכם שלא יהיה צורך לקטוף פירות, לטחון חיטה ולהתקין טלפונים במלכות ההיא? איך נגיע ממקום למקום ומה נלבש? על כן אני אומר לכם כי אין תחום שמותר לנו להתעלם ממנו או להזניחו בחיינו המשיחיים. הכל נועד להיכבש למשיח! חייבת להיות עדות משיחית בכל מקום ובכל תחום בחיים.

כלל לא קשה לראות את היסודות המשיחיים לפעילות בתחומים אלו. אם לאלוהים חשובים חוקים טובים, לא יתכן שנהיה אדישים לנעשה בשטח הפוליטי. אם המדע עוסק בחקר מעשי ה' ונפלאותיו, לא יתכן שלנו לא יהיה בכך עניין. אם אלוהים מדבר בבירור בכתבי הקודש על חשיבות הצדק החברתי, לא יתכן שנתעלם משאלות של חקיקה צודקת, שמירה על החוק, חופש המצפון ושוויון כלכלי. אם אלוהים קידש את השירה ואת הספרות, את הנגינה ואת מלאכת הכפיים, לא יתכן שנוותר על האמנויות ונשאיר אותן בידי הכופרים בלבד. אם אלוהים ציווה לנו יסודות לחינוך נכון, לא יתכן שלא נהיה מעוניינים לקדם חינוך המושתת על יסודות אלו. אם נאמר שאלוהים יעד ממשלות לתכלית ברורה, לא יתכן שנתעלם מממשלות המזניחות את יעודן או מנצלות לרעה את סמכותן. גם לא יתכן שנפטור את עצמנו מפעילות אזרחית כל עוד אנו תלמידיו של מי שציווה עלינו לתת לקיסר את אשר שייך לו. אגב, אם אנו מאמינים שאלוהים הבטיח לישראל תקומה לאומית בארץ זו, לא נוכל להיות אדישים למתרחש כאן היום – לא לחטאי העם וגם לא למעשיו הראויים לשבח לאור מצוותיו והבטחותיו של ה'. זכות עמנו להיות בארץ זו וליהנות מפירותיה קשורה קשר הדוק במוסריות החברה שנקים בה. דבר אחד ברור: המשיחי חייב להיות מעורב בכל הנעשה ובכל המרחש. אין דבר, אין תחום, אין מקום ואין עת בהם לא דרושה עדות משיחית.

 

העולם כבמה להתגלות ה'

אלוהים ברא את העולם הזה כדי שישמש במה להתגלות נפלאותיו. "השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע. יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחווה דעת. אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם, בכל הארץ יצא קוום ובקצה תבל מיליהם" (תהלים י"ט 1-5).

מזמור ק"ד מתאר את גדולת ה' בטבע ומחבר המזמור אינו מתבייש להתענג על כך. הוא רואה את תפארת ה' באור ובשמים, בעננים וברוח. הוא רואה אותה במעשה הבריאה (פס' 1-9) ובמעשי ה' בעולם (פס' 10-19). הוא רואה אותה בעונות השנה, בחילופי האור והחושך ובסדרי הבריאה והוא אינו יכול להתאפק מלהכריז "מה רבו מעשיך, ה'! כולם בחוכמה עשית!" (20-24). הוא מודה בשמחה שכל העולם תלוי בה' לקיומו ומכיר בה' כמי שמקיים את הכל ופועל בו היום בטבע ("השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע") וגם בהיסטוריה ("יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחווה דעת"). אי לכך, כותב המזמור מבטיח, "אשירה לה' בחיי, אזמרה לאלוהי בעודי!". הוא לא יטמון את הראש באדמה, מסוגר מפני העולם, אדיש לטבע ועיוור למעשי אלוהים. הוא לא יכול להתעלם מהעולם הנהדר הסובב אותו והוא אינו יכול לעשות זאת בלי לחשוב על אלוהים. לכן, במקום לדבר על "אמא אדמה" ועל מה ש"הטבע עשה", הוא מהלל את אלוהים. כך גם עלינו לעשות.

 

נ ס כ ם    א ם    כ ן :

1. אלוהים ברא את העולם והוא בראו "טוב מאוד".

2. העולם וכל יופיו אינו רע כי אם טוב.

3. עלינו לנהוג בעולם כרצון אלוהים: לכבודו ולפי מצוותיו.

4. זהו עולמו של אלוהים. לכן לא נבוז לעולם ולא ננהג בו כאילו הוא שלנו.

5. אלוהים יעד לנו את העולם. לכן מותר לנו ליהנות ממנו. אל לנו לחשוש לעשות זאת.

6. אלוהים יעד לנו את העולם כדי שנכבוש אותו ונרדה בו. על כן נכבוש את כולו למען אלוהינו.

7. לעולם הזה יש ערך ממשי אומנם, אך הוא יחסי. הוא אינו נצחי. לכן לא נשתעבד לו אלא נאהב את ה' יותר מאשר את העולם, נוקיר את הנפש יותר מהחומר.

כך "יהי כבוד ה' לעולם! ישמח ה' במעשיו!". "ברכי נפשי את ה'."

ה ל ל ו י ה !