פרק ט

Print Friendly

ה  ה  ת  ק  ד  ש  ו  ת – חלק ג: פעולת רוח הקודש – ב

לָכֵן אֵין עַכְשָׁו שׁוּם הַרְשָׁעָה עַל אֵלֶּה שֶׁנִּמְצָאִים בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ, 2 כִּי חֹק רוּחַ הַחַיִּים שֶׁבַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ שִׁחְרֵר אוֹתִי מֵחֹק הַחֵטְא וְהַמָּוֶת; 3 שֶׁכֵּן מַה שֶּׁלֹּא יָכְלָה הַתּוֹרָה לַעֲשׂוֹת, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא יָכְלָה לְהִתְגַּבֵּר עַל הַבָּשָׂר, זֹאת עָשָׂה אֱלֹהִים: הוּא שָׁלַח אֶת בְּנוֹ לָבוּשׁ בָּשָׂר בִּדְמוּת בְּשַׂר הַחֵטְא, לִהְיוֹת קָרְבָּן עַל חֵטְא, וְחָרַץ אֶת דִּינוֹ שֶׁל הַחֵטְא בַּבָּשָׂר, 4 כְּדֵי שֶׁחֻקַּת הַתּוֹרָה תִּתְקַיֵּם בָּנוּ, הַמִּתְהַלְּכִים לֹא לְפִי הַבָּשָׂר אֶלָּא לְפִי הָרוּחַ. 5 אֲנָשִׁים שֶׁחַיִּים לְפִי הַבָּשָׂר הוֹגִים בְּמַה שֶּׁשַׁיָּךְ לַבָּשָׂר, אַךְ אֲנָשִׁים שֶׁחַיִּים לְפִי הָרוּחַ הוֹגִים בְּמַה שֶּׁשַּׁיָּךְ לָרוּחַ. 6 מַחְשְׁבוֹת הַבָּשָׂר מָוֶת הֵן, אֲבָל מַחְשְׁבוֹת הָרוּחַ הֵן חַיִּים וְשָׁלוֹם; 7 שֶׁהֲרֵי מַחְשְׁבוֹת הַבָּשָׂר עוֹיְנוֹת אֶת אֱלֹהִים מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן נִכְנָעוֹת לְתוֹרַת אֱלֹהִים, אַף אֵינָן יְכוֹלוֹת לְהִכָּנַע. 8 וְהַכְּפוּפִים לַבָּשָׂר אֵינָם יְכוֹלִים לִהְיוֹת רְצוּיִים לֵאלֹהִים. 9 אַךְ אַתֶּם אֵינְכֶם כְּפוּפִים לַבָּשָׂר, כִּי אִם לָרוּחַ, אִם אָמְנָם רוּחַ אֱלֹהִים שׁוֹכֶנֶת בָּכֶם. וּמִי שֶׁאֵין לוֹ רוּחַ הַמָּשִׁיחַ אֵינוֹ שַׁיָּךְ לַמָּשִׁיחַ. 10 אֲבָל אִם הַמָּשִׁיחַ בְּקִרְבְּכֶם, אֲזַי הַגּוּף אָמְנָם מֵת עֵקֶב הַחֵטְא, אַךְ הָרוּחַ הִיא חַיִּים מִפְּנֵי שֶׁהֻצְדַּקְתֶּם. 11 וְאִם רוּחוֹ שֶׁל הַמֵּקִים אֶת יֵשׁוּעַ מִן הַמֵּתִים שׁוֹכֶנֶת בְּקִרְבְּכֶם, זֶה שֶׁהֵקִים אֶת הַמָּשִׁיחַ מִן הַמֵּתִים יְחַיֶּה גַּם אֶת גּוּפְכֶם בֶּן הַתְּמוּתָה עַל־יְדֵי רוּחוֹ הַשּׁוֹכֶנֶת בְּקִרְבְּכֶם.

12 לָכֵן, אַחַי, חַיָּבִים אֲנַחְנוּ, אַךְ לֹא לַבָּשָׁר חַיָּבִים אָנוּ שֶׁנִּחְיֶה עַל־פִּיו. 13 אִם תִּחְיוּ לְפִי הַבָּשָׂר, תָּמוּתוּ. אַךְ אִם עַל־יְדֵי הָרוּחַ תָּמִיתוּ אֶת מַעַלְלֵי הַגּוּף, תִּחְיוּ. 14 כָּל אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים מַדְרִיכָה אוֹתָם, בָּנִים הֵם לֵאלֹהִים. 15 הֲרֵי לֹא קִבַּלְתֶּם רוּחַ שֶׁל עַבְדוּת לַחֲזֹר אֶל הַפַּחַד, אֶלָּא קִבַּלְתֶּם רוּחַ הַמַּקְנָה מַעֲמָד שֶׁל בָּנִים, וּבְרוּחַ זֹאת אָנוּ קוֹרְאִים “אַבָּא, אָבִינוּ”. 16 הָרוּחַ עַצְמָהּ מְעִידָה יַחַד עִם רוּחֵנוּ שֶׁבָּנִים לֵאלֹהִים אָנוּ. 17 וְאִם בָּנִים, אֲזַי יוֹרְשִׁים: יוֹרְשֵׁי נַחֲלַת אֱלֹהִים וְגַם יוֹרְשִׁים הַשֻּׁתָּפִים לַמָּשִׁיחַ, שֶׁכֵּן סוֹבְלִים אָנוּ עִמּוֹ כְּדֵי שֶׁגַּם נִזְכֶּה לְכָבוֹד עִמּוֹ. 18 אֲנִי סָבוּר שֶׁסִּבְלוֹת הַזְּמַן הַזֶּה אֵינָם שְׁקוּלִים כְּנֶגֶד הַכָּבוֹד הֶעָתִיד לְהִגָּלוֹת בָּנוּ. 19 כָּל הַבְּרִיאָה מְצַפָּה בְּכִסּוּפִים לְהִתְגַּלּוּת הַבָּנִים־לֵאלֹהִים. 20 הֵן הַבְּרִיאָה – לֹא מֵרְצוֹנָהּ אֶלָּא עַל־יְדֵי הַמַּכְנִיעַ אוֹתָהּ – הֻכְנְעָה לַהֶבֶל בְּתִקְוָה 21 שֶׁגַּם הַבְּרִיאָה עַצְמָהּ תְּשֻׁחְרַר מִשִּׁעְבּוּד הַכִּלָּיוֹן אֶל הַחֵרוּת וְהַכָּבוֹד שֶׁל הַבָּנִים־לֵאלֹהִים. 22 אָנוּ יוֹדְעִים שֶׁכָּל הַבְּרִיאָה נֶאֱנַחַת וְסוֹבֶלֶת כִּבְצִירֵי לֵדָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה. 23 וְלֹא זֹאת בִּלְבַד, אֶלָּא גַּם אֲנַחְנוּ, שֶׁיֵּשׁ לָנוּ בִּכּוּרֵי הָרוּחַ, נֶאֱנָחִים בְּנַפְשֵׁנוּ וּמְצַפִּים לְמִמּוּשׁ אִמּוּצֵנוּ לְבָנִים – לִפְדוּת גּוּפֵנוּ, 24 שֶׁכֵּן בַּתִּקְוָה נוֹשַׁעְנוּ. אַךְ תִּקְוָה לְדָבָר שֶׁנִּרְאֶה לָעֵינַיִם אֵינָהּ תִּקְוָה, כִּי מַדּוּעַ יְקַוֶּה אָדָם לְמַה שֶּׁהוּא רוֹאֶה? 25 אֲבָל אִם אָנוּ מְקַוִּים לְדָבָר שֶׁאֵינֶנּוּ רוֹאִים, מְצַפִּים אָנוּ לוֹ בְּסַבְלָנוּת.

26 וְכֵן גַּם הָרוּחַ עוֹזֶרֶת לָנוּ בְּחֻלְשׁוֹתֵינוּ, כִּי אֵין אָנוּ יוֹדְעִים לְהִתְפַּלֵּל כָּרָאוּי. וְאוּלָם הָרוּחַ עַצְמָהּ מַפְגִּיעָה בַּעֲדֵנוּ בַּאֲנָחוֹת עֲמֻקּוֹת מִמִּלִּים. 27 וְהַבּוֹחֵן לְבָבוֹת יוֹדֵעַ אֶת מַחְשְׁבוֹת הָרוּחַ, מִפְּנֵי שֶׁהִיא מַפְגִּיעָה בְּעַד הַקְּדוֹשִׁים בְּהֶתְאֵם לִרְצוֹן אֱלֹהִים. 28 אָנוּ יוֹדְעִים כִּי אֱלֹהִים גּוֹרֵם לְכָךְ שֶׁכָּל הַדְּבָרִים חוֹבְרִים יַחַד לְטוֹבַת אוֹהֲבָיו, הַקְּרוּאִים עַל־פִּי תָּכְנִיתוֹ; 29 שֶׁכֵּן אֶת אֵלֶּה שֶׁהִכִּיר מִקֶּדֶם, אוֹתָם גַּם יָעַד לְהִדַּמּוֹת לְצֶלֶם בְּנוֹ, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הַבְּכוֹר בֵּין אַחִים רַבִּים. 30 וְאֶת אֵלֶּה שֶׁיָּעַד, לָהֶם גַּם קָרָא; וְאֶת הַקְּרוּאִים גַּם הִצְדִּיק; וְאֶת הַמֻּצְדָּקִים אַף פֵּאֵר בִּכְבוֹדוֹ. 31 אִם כֵּן מַה נֹּאמַר עַל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה? אִם אֱלֹהִים אִתָּנוּ, מִי יַעֲמֹד נֶגְדֵּנוּ? 32 הוּא אֲשֶׁר לֹא חָשַׂךְ אֶת בְּנוֹ שֶׁלּוֹ, אֶלָּא מָסַר אוֹתוֹ בְּעַד כֻּלָּנוּ, הַאִם לֹא יַעֲנִיק לָנוּ אִתּוֹ אֶת הַכֹּל? 33 מִי יִטְעַן נֶגֶד בְּחִירֵי אֱלֹהִים? הֲרֵי אֱלֹהִים הוּא הַמַּצְדִּיק! 34 מִי הַמַּרְשִׁיעַ? הַאִם הַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ אֲשֶׁר מֵת, וְלֹא זוֹ בִּלְבַד כִּי אִם קָם לִתְחִיָּה, וְהוּא נִמְצָא לִימִין אֱלֹהִים וּמַפְגִּיעַ בַּעֲדֵנוּ? 35 מִי יַפְרִידֵנוּ מֵאַהֲבַת הַמָּשִׁיחַ? הַאִם צָרָה אוֹ מְצוּקָה, רְדִיפוֹת אוֹ רָעָב, הַאִם עֵירֹם אוֹ סַכָּנָה אוֹ חֶרֶב? 36 כַּכָּתוּב: “כִּי־עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל־הַיּוֹם, נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה.”

37 בְּרַם בְּכָל אֵלֶּה, בְּעֶזְרַת הָאוֹהֵב אוֹתָנוּ, אֲנַחְנוּ יוֹתֵר מִמְּנַצְּחִים. 38 וַאֲנִי בָּטוּחַ כִּי לֹא הַמָּוֶת וְלֹא הַחַיִּים, לֹא מַלְאָכִים וְלֹא שַׁלִּיטִים, לֹא דְּבָרִים שֶׁבַּהוֶֹה וְלֹא דְּבָרִים שֶׁעֲתִידִים לָבוֹא, לֹא כֹּחוֹת, 39 לֹא גְּבָהִים וְלֹא מַעֲמַקִּים וְלֹא שׁוּם יְצוּר אַחֵר לֹא יוּכְלוּ לְהַפְרִידֵנוּ מֵאַהֲבַת אֱלֹהִים שֶׁבַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ אֲדוֹנֵנוּ.

(רומים פרק ח)

 

מבוא

בפרק הקודם ראינו משהו ממאבקו המכאיב של המשיחי בשרידי החטא שבליבו. ראינו שישועתו של אדם מתבטאת, בין השאר, בהתאמת ליבו לתורת אלוהים ובשאיפתו למלא את דרישות אותה תורה. עמדנו נדהמים מול החשיפה העצמית המרשיעה של שאול, שהראה לנו כיצד הוא נקרע בין שאיפתו לטוב לבין מעשיו הרעים. שמענו לקראת הסוף את זעקתו הנוראה, "אוי לי האדם העני, מי יצילני מגוף המוות הזה?", והתחלנו לראות מעט מהתשובה הבוטחת שאפשר לתת לשאלה זו. הזכרנו לעצמנו שכל זה הוא פרי פעולת הרוח בלידה החדשה ותוצאה שלה. חשוב להבין שבחלק השני של פרק ז' שאול תיאר את מצבו באופן חד צדדי וכי עשה זאת במתכוון. הוא רצה שנבין את הדברים המופלאים שיאמר לנו בפרק ח', ולשם נפנה עתה.

 

אין אשמה

כזכור, שאול סיים את פרק ז' בציון בעיה:

"בשכלי הנני עבד לתורת האלוהים, אך בבשרי אני עבד לתורת החטא".

מיד אחר כך הוא קובע קביעה מפתיעה אך מעודדת: "על כן אין אשמה באלו אשר הם במשיח ישוע המתהלכים בלא כבשר כי אם לפי הרוח". למרות חטאם, "אין אשמה". מדוע? על איזה יסוד צודק אפשר להתעלם מחטאם? התשובה היא: הם "במשיח ישוע", כלומר, הם נהנים מפרי צידקתו המכפרת של המשיח. וזה לא הכל, הם גם "מתהלכים בלא כבשר כי אם לפי הרוח". בהמשך חוזר שאול לנושא זה. כרגע די לו לומר שיש זהות מלאה בין "אלו אשר הם במשיח ישוע" לבין אלו "המתהלכים בלא כבשר כי אם לפי הרוח". הם אינם אשמים משום שישוע כיפר בעדם, ובכפרתו הניח את היסוד לשינוי ליבם! אין כאן רמז לדיעה האומרת שעצם מאבקם למען הקדושה מקנה להם זכות כלשהי. הקדושה אינה מקנה לנו מעמד או זכות. אנו עומדים בחסד. נכון שה' מתענג על קדושתנו, אבל הרי גם זו באה לנו בחסדו, כמתנה מה' המרחם עלינו. אין לנו במה להתפאר בפניו.

פסוקים 2-3: מדוע "אין אשמה"? "כי תורת רוח החיים במשיח ישוע שיחררה אותי מתורת החטא והמוות". מהי "תורת החטא והמוות"? אותה תורה בה עסקנו בחלק הראשון של פרק ז' ושעל פיה היינו קשורים לאדם הראשון. כשאדם חטא, נאשמנו כולנו ולכן חטאו הביא על כולנו את המוות, ומוות זה הביא עלינו השחתה מוסרית ומוות נצחי. בליבנו נחקק חוק שחייב אותנו לחטוא, ולאחר שחטאנו הכריז, "הנפש החוטאת היא תמות!". שרידיו, כפי שראינו, עדיין קיימים בנו. שאול אומר, "מוצא אני בי זה החוק; אנוכי רוצה לעשות הטוב ודבק בי הרע". ובכן, ה' פועל בנו כדי לבטל חוק זה. כיצד? על ידי כפרתו של ישוע.

ראשית, באמצעותה הפריד בינינו לבין חטאו של אדם.

שנית, הכפרה הפרידה בין חטאותינו לבין העונש המגיע לנו בגינם, המוות.

שלישית, אלוהים הפריד בינינו לבין חטאינו מכוח תורת רוח החיים במשיח. בהמשך דבריו השליח מסביר את משמעות הדברים.

"רוח החיים במשיח" אינו אלא רוח הקודש, שבלעדיו אין חיים במשיח. גם לרוח הקודש יש "תורה", והיא סותרת ומבטלת את התורה המחייבת אותנו לחטוא "למען תימלא חוקת התורה בנו – המתהלכים בלא כבשר כי אם לפי הרוח" (פס' 4).

מהי תורה זו? מה עושה הרוח? הוא עושה את "מה שלא יכלה התורה לעשות", כלומר להגשים בנו את תורת ה' ששאול, כדוגמא ממנה, ציטט את המצווה "לא תחמוד" (ז' 7). מדוע "לא יכלה לעשות"? האם היה בה פגם כלשהו? לא, היא פשוט "נחלשה על ידי הבשר", כלומר שהמצווים על ידה לא יכלו לעמוד בדרישותיה משום שאלה היו מעבר ליכולתם. ובכן, מי עשה מה וכיצד עשה את מה שעשה במקום שהתורה תעשה? "אלוהים עשה, בשלחו את בנו בתואר בשר החטא ובעד החטא". ישוע בא במטרה לפתור את בעיית החטא שבליבנו. מה עשה לשם כך?

הוא "הרשיע את החטא בבשר", כלומר באמצעות בשרו, גופו. הכוונה היא לקורבנו המכפר; "זה הוא גופי הנזבח בעדכם". למה הכוונה במילים "הרשיע את החטא"? לכך שהמשיח "גזר את דינו" למוות. אותה מילה מופיעה ביוחנן ג' 18,36: "אשר לא יאמין בו (במשיח) כבר נידון כי לא האמין בבן האלוהים היחיד…כל המאמין בבן יש לו חיי עולמים, ואשר לא יאמין בבן לא יראה חיים כי אם חרון אלוהים ישכון עליו".

ישוע ניתק – במותו – את הקשר בינינו לבין האדם הראשון ובכך גזר את מותו של החטא, ובתהליך ההתקדשות מתממש גזר הדין הלכה למעשה. "על כן תמותתו את איבריכם אשר בארץ" (קולוסים ג' 5). מתנו לחטא במות המשיח (רומים ז' 1-4) ועתה ימות החטא בנו בכוח רוח הקודש, כלומר בכוח הלידה החדשה.

ובכן, לא אנחנו נידונים (על כן אין בנו אשמה), כי אם החטא שבנו (על כן יש לנו חיים חדשים). אל יתייאש מי שנאבק בחטאו. "אין אשמה באלו אשר הם במשיח ישוע". המשך להיאבק. החטא כבר נידון. "אלוהים הרשיע את החטא" וגזר את דינו למוות – והוא אכן ימות!

פסוקים 4-9: למעשה ישועה זה יש תכלית: "למען תימלא חוקת התורה בנו – המתהלכים בלא כבשר כי אם לפי הרוח". שוב התורה! נתקלנו בה כמה וכמה פעמים, והנה היא שוב כאן. יש לה חלק נכבד בתהליך ההתקדשות. כפי שנאמר לנו כאן, התורה היא תכלית ישועתנו. "אלוהים שלח את בנו וירשיע את החטא בבשר למען תימלא חוקת התורה בנו". האם מאמין חייב בתורה? כן, מאמין חייב בתורה! אומנם לא בתורת סיני ובתורת הקורבנות וההיטהרות והציציות והמלאכים שבאו עם תורה זו, אבל גם את המשיחי מחייבות המצוות "לא יהיו לך אלוהים אחרים על פני… זכור את יום השבת לקדשו.. כבד את אביך ואת אמך… לא תחמוד… לא תנאף… לא תעיד ברעך עדות שקר…".

 

קדושה ותורה

ה' מגשים בנו את התורה על ידי הלידה החדשה וכל מה שנובע מלידה זו."ועתה", כפי ששאול אומר ברומים ג' 31, "המבטלים אנחנו את התורה עלי די האמונה? – חלילה! אך מקיימים אנחנו את התורה!".

שימו לב למה שנאמר בפס' 9: כל זה נעשה "למען תימלא חוקת התורה בנו". "בנו", לא למעננו. כאן לא מדובר בכפרת המאמינים על ידי המשיח כי אם בקדושתם על ידי אלוהים האב. הכל בחסד – כולל המעשים הטובים!

מצוות ה': "היו קדושים כי קדוש אני" הופכת להבטחה; "היה תהיו קדושים, כי קדוש אני", וכך מתגשמת הנבואה "אני ה' מקדשכם". איננו רוצים להרחיב בשלב זה בנושא התורה, אבל חשוב מאוד להדגיש מספר נקודות:

אין קדושה בלי תורה. שאול מתאר את תהליך ההתקדשות במונחים של התורה ואת מטרת התהליך במילים, "למען תימלא חוקת התורה בנו". הבה נזכור זאת. אי אפשר למצוא חן בעיני ה' בלי לשמור את מצוותיו, ואי אפשר לדעת את מצוות אלוהים אלא באמצעות התורה. המקום היחיד שאלוהים מצווה עלינו הוא בכתבי הקודש, וכל מצווה הכתובה שם היא חובה משיחית שאין ממנה מנוס. הרוצים לעשות את רצון ה' נקראים לחפשו בכתובים ולא בהשראה רוחנית אישית. שימו לב: "למען תימלא חוקת התורה בנו, המתהלכים על פי הרוח ולא כבשר". להלך על פי הרוח הוא לקיים את התורה.

יש החושבים שבמקום התורה הציב המשיח את האהבה. לא ולא. האהבה איננה תחליף לתורה ואיננה תורה כלל. "האהבה היא קיום התורה", אומר שאול. במילים אחרות, אם ברצונכם לדעת מה פירוש לאהוב, הסתכלו בתורה. התורה מגדירה מהי אהבה, מלמדת את משמעויותיה המעשיות ומצביעה על החובות הכרוכות בה. האהבה מניעה לקיום התורה אך בשום פנים אינה באה במקומה.

אין סתירה בין אהבה לתורה. "האהבה היא קיום התורה". כפי שראינו, אין זה דבר ש'בא לנו' או 'בא עלינו' בשום מובן. איננו זוכים למתנת האהבה. אהבה איננה מתנה כי אם מצווה. אהבה גם איננה הרגשה בלבד והרגש אינו המימד העיקרי באהבה. היא חובה שמוטלת על כולנו ומתבטאת במעשים של ממש, לא רק ברחשי הלב. אהבה פירושה דאגה לזולת, התחשבות בדיעותיו, שמירה על כבודו ורכושו ורצון כן להיטיב עם אחרים – אפילו על חשבון נוחותנו האישית. מי שאומר שהוא אוהב אך אינו מוכן לוותר על רכושו, זכויותיו או זמנו למען אחר אינו מבין בעצם מהי אהבה ומהן חובותיו כמשיחי.

 

להתהלך על פי הרוח

כשהשליח אומר, "בנו – המתהלכים בלא כבשר כי אם לפיה רוח", הוא בעצם אומר, "בנו- הנושעים". אלא שהוא בוחר במילים אלה דווקא כדי לענות על השאלה הנשאלת בפרק ו' 1: "הנעמוד בחטא?" ושוב בפס' 15: "ועתה מה, הנחטא?". התשובה שהשליח נותן היא שלהיוושע פירושו "להלך שלא כבשר כי אם על פי הרוח". כל הנושעים "מהלכים" כך וכל המהלכים כך הם נושעים. משיחי הוא אדם שחי כרצון אלוהים משום שאלוהים רוח הקודש שם זאת בליבו ומעורר אותו לחיות כך.

השליח ממשיך לפתח רעיון זה בפסוקים 5-6. זאת אומרת "להלך על פי הרוח?" כדי להסביר זאת השליח מעמיד שני ניגודים:

1. אשר המה לבשר בענייני הבשר יחשובו.
1. אשר לרוח בענייני הרוח יחשובו.

2. מחשבת הבשר פירושה מוות.
2. מחשבת הרוח פירושה חיים ושלום.

3. מחשבת הבשר – רק שנאת אלוהים היא.
3. תורת אלוהים.

4. אשר המה בבשר לא יוכלו להיות רצויים לה'.
4. אתם אינכם בבשר כי אם ברוח, אם אכן שוכן רוח אלוהים בקירבכם,
כי מי שאין לו רוח המשיח – איננו שלו.

מדברים אלה אפשר ללמוד כמה וכמה אמיתות חשובות. ראשית, קדושה (כמו חטא) היא קודם כל עניין של מחשבות, של נטיות הלב. אימרו לי, על מה אתם חושבים? על נוחותכם האישית? על זכותכם לפרטיות? על חובתם של אחרים להתחשב בכם? על הבגד או הריהוט החדש שקניתם או שאתם עומדים לקנות? על ילדכם החמוד מכולם? על הדרך בה אחרים חושבים עליכם? או שמא מה שמעסיק את מחשבותיכם הוא תפארת המשיח והדרך להיטהר, חובתכם כלפי אחיכם והאופן בו תוכלו לעזור לשכן, לתרום לבניית הקהילה ולהוראת הילדים באמונה? מה ממלא את מחשבותיכם? זיכרו "כי מחשבת הבשר היא המוות". "מאין המלחמות אשר ביניכם?", בין אח לאח ובין קהילה לקהילה, בין אחות לאחות ובין בעל לאשתו, האם לא "מתו התאוות המתגרות באיבריכם?": השאיפה לכבוד, לרכוש, לביטחון, לפרטיות. "אתם מתאווים – ואין לכם. תרצחו ותקנאו והשג לא תשיגו. תריבו ותילחמו – ואין לכם" (יעקב ד' 1-2). על מה אתם חושבים הכי הרבה? במילים אחרות – עבור מה אתם חיים? אתם רוצים בשלום? "מחשבת הרוח היא החיים והשלום". "כל אשר הוא אמת ונכבד וישר וטהור ונעים, ואשר שימעו טוב, כל מעשה צדק, כל מעשה שבח – על אלה תשימו לבבכם… ואלוהי השלום יהיה עימכם" (פיליפים ד' 8-9).

הלקח השני שאפשר ללמוד מהניגודים שהשליח תיאר הוא שמבחן ישועתו של אדם הוא במחשבותיו. אין זה המבחן היחיד, אך זיכרו: אם ליבכם אינו נוטה אחר דברי הרוח, יש לברר את סיבת הדבר. "בחנו את עצמכם וראו אם אתם באמונה". לעולם אל תשכחו כי "מחשבת הבשר היא המוות", ואם כאלה הן מחשבותיכם, כזה יהיה גם גורלכם. אין ישועה בלא קדושה.

הלקח השלישי הוא ש"להתהלך ברוח" פירושו להשתעבד לתורת אלוהים. אומנם אמרנו זאת, אך חשוב להדגיש שוב: "מחשבת הבשר רק שנאת אלוהים היא, באשר לא תשתעבד לתורת

האלוהים ואף איננה יכולה", אבל "אתם אינכם בבשר". רבים אוהבים לדבר גבוהה-גבוהה על

הדרכת הרוח, אבל זו לא מצטיירת פה (גם לא בשום מקום אחר בכתבי הקודש) כהדרכה על-

טבעית, מעין התגלות פנימית של חובותינו באמצעות תחושה, חזונות וקולות שבלב. ההיפך

ממחשבת הבשר הוא "להתהלך ברוח", כלומר, "להשתעבד לתורת אלוהים". אם ברצונכם לדעת

מהו רצון ה', פנו לדבר ה'! אם ברצונכם לדעת מה הן חובותיכם, פנו לדבר ה'! שעבדו כל מחשבה למשמעת דבר ה', למרות כל נטיותיכם הקדומות. רק כך תתהלכו ברוח.

רביעית, דברי שאול מלמדים שהאדם אינו נכנע לתורת אלוהים משום ש"מחשבת הבשר רק שנאת אלוהים היא". מי שרוח אלוהים לא שוכן בו הוא אדם שעוין את אלוהים, אפילו אם רק בתת- מודע. רק כשרוח הקודש מסלק את העוינות מסוגל האדם לאהוב את אלוהים ולכן גם את תורתו. רק כך נהיה רצויים לפניו (רומים ח' 8).

ולבסוף, אפשר ללמוד מדברי שאול שלכל מאמין יש את רוח הקודש. "מי שאין בו רוח המשיח איננו שלו. אתם אינכם בבשר כי אם ברוח, אם אומנם רוח אלוהים שוכן בקירבכם". אלו שמלמדים אחרת פשוט אינם מלמדים על פי דבר ה'. הם אינם מתהלכים על פי הרוח (פס' 9). את הלידה החדשה אפשר לתאר גם במונחים של השתכנות הרוח באדם. המשיחי הוא אדם שרוח הקודש שינה את ליבו, השתכן בליבו וכעת מעורר בליבו את הרצון לחיות, לחשוב ולעשות כרצון אלוהים. יש לציין שהרוח שוכן בליבנו כאישיות שהתמקמה בנו. גם פה יש נטיה לחוסר בהירות. לאחדים נדמה שרוח הקודש שוכן באדם באופן כזה שהוא יכול לשמוע את קול הרוח בליבו, לשוחח עם הרוח השוכן בו, לחוש את תנועותיו ולדעת באופן בלתי אמצעי את רצונו. לא כך מלמדים הכתובים. הרוח משפיע עלינו ופועל עלינו בכוחו, אך אינו שוכן בנו באישיותו. בשום מקום בכתובים איננו רואים רמז ליחסים אישיים בין האדם לרוח השוכן בו. מערכת היחסים היא עם האב ועם בנו ישוע המשיח. מערכת זו אומנם מתנהלת באמצעות הרוח, אך אין היא מתמקדת בו כי אם באב ובבן.

 

אחרית הימים

"ואם המשיח בקירבכם, אז הגוף מת הוא בדבר החטא" – כלומר, אתם חשים בגופכם את גזר-דין המוות שנגזר עליכם בעבר משום החטא. "אבל הרוח חיים הוא בדבר הצדקה", רוח הקודש שוכן בקירבכם כדי לקיים בכם צדקה. כלומר, החיים כרוכים כעת בסתירה פנימית מהותית וכואבת; חטא וצדקה, מוות וחיים. אבל התעודדו: "אם ישכון בקירבכם הרוח המעיר את ישוע מן המתים, הוא אשר העיר את המשיח מן המתים גם את גוויותיכם המתות יחיה על ידי רוחו השוכן בקירבכם". במילים אחרות, זיכרו שאתם נושעים, "אם אומנם רוח המשיח שוכן בקירבכם". אומנם כעת עודכם חשים את גזר-דין המוות בגופכם ואתם חוטאים ונכשלים, אבל כל זה יחלוף. התחייה עוד לפניכם, ועימה ההבטחה לחיי עולם. אתם נמצאים בתהליך של התקדשות, שבלי ספק יגיע אל סופו. על כן התעודדו במאבקכם בחטא והתמידו בדרך ה'. הנה, כך יש להשתמש בתורת אחרית הימים; לא כדי לספק את סקרנותנו אודות העתיד, אלא כדי לשנס את מותנינו לקראת ההווה ולהמריצנו למלא את חובותינו לאור מה שצפוי לנו בלי ספק בעתיד. הנצחון מובטח, ולאור ידיעה זאת אנו נקראים להילחם.

יש הרואים בתורת אחרית הימים הזדמנות לחיזוי העתיד ולהגדת עתידות. כמובן, כתבי הקודש מדברים על העתיד, אבל לעולם אין הם מדברים על העתיד בלי קשר להווה. כשהם מדברים על העתיד, הם עושים זאת כדי ללמד משהו על חובותינו בהווה. כל פירוש של העתיד שאינו מביא בחשבון עובדה יסודית זאת עושה עוול לכתובים ולמעשה מרוקן את הנבואה מעיקר משמעותה. אל תתמקדו במה שיהיה בעתיד. התמקדו במה שאתם צריכים להיות בהווה לאור העתיד. כך תעשו שימוש נכון בדבר ה'.

השליח פונה אל קהל שנאבק בחטאיו ונקרע בין שתי אמיתות; החטא והצדקה בחייו, המוות והחיים. הוא חפץ לעודדם במערכה נגד האחד ובעד השני, לכן הוא מזכיר להם את הצפוי להם בעתיד. שאול בוחר להתייחס דווקא לסופו המוחלט של התהליך – לתחיית המתים ולפדיון גופותינו מן המוות, כאשר נהיה כמו ישוע כי נראהו כפי שהוא, לכן הוא מתייחס להחייאת גוויותיהם המתות של המאמינים, כלומר לתחיית המתים.

בפסוקים 14-22 השליח מרחיב: כל המתהלכים על פי הנהגת הרוח הם אנשים נושעים, הם "בני אלוהים". הבנים הם גם "יורשי אלוהים וחברי המשיח בירושה". הכאב הקורע שנוצר עקב המאבק בין חיים ומוות איננו מנת חלקנו בלבד – "הבריאה תערוג ועיניה תלויות" בציפיה. למה? "להתגלות בני האלוהים", כלומר לישועתם השלמה. "הבריאה כולה יחד תיאנח ותחיל עד הנה" – וגם אנחנו. אנחנו חלק מהבריאה ושותפים מלאים במכאוביה.

פסוקים 23-26: עדיין לא זכינו בכל מה שנועד לנו. הרבה מאוד מישועתנו צפון בעתיד – ואין בכך להפחית כמלוא הנימה משיפעת הישועה. בחיים הללו אנו נידונים למאבק, לכשלון ולנצחונות בחסדי אלוהים. אנו נידונים ל"תקווה", ל"סבלנות" ול"ציפייה". אל תופתעו מכאביכם. אין שום דבר מוזר במאבקיכם. אל תחשבו שמשהו חסר בישועתכם אם אינכם קדושים מושלמים כבר עכשיו. "נושענו בתקווה" אשר לא תאכזב כי אלוהים נאמן לכל הבטחותינו. יום יבוא וישועתנו תושלם. בינתיים אנו חיים ונאבקים בתקווה זו הבוטחת באלוהים.

תקווה למה? "להתגלות בני האלוהים" (19), להשתחרר "מעבדות הכליון אל חרות בני האלוהים" (21). היום יש חולי ומוות "וגם אנחנו – אף אם יש לנו ביכורי הרוח- ניאנח בנפשנו" (23). אנו ממתינים עם כל הבריאה לישועה העתידה. אבל ביכורי הרוח שזכינו להם כבר רומזים על הצפוי לנו בעתיד ומבטיחים יבול שופע מאין כמוהו, "כי את אשר ידעם מקדם, אותם גם יעד מקדם להיות דומים לדמות בנו". הללויה! התיתכן תקווה נהדרת מזו? האם היינו מעזים לקוות לדבר כזה לולא אלוהים הוא שהבטיח לנו כל זאת? אנו נהיה קדושים, טהורים, דומים לישוע! השטן הבטיח לאדם שיהיה כאלוהים – וגזל ממנו את תפארתו כאדם. אלוהים מעניק לחוטא תקווה שאין כמוה – "להיות דומים לדמות בנו" – והוא יקיים הבטחה זו עד תום. אנו נהיה בלי "כתם וקמט וכדומה, כי אם" קדושים ותמימים (אפסים ה' 24).

"לכן, חביבי, בהיות לנו ההבטחות האלה, נטהרה נא את עצמנו מכל חלאת בשר ורוח להשלים קדושתנו ביראת אלוהים" (קור"ב ז' 1). "לכן אחי חייבים אנחנו, לא לבשר לחיות לפי הבשר" (רומים ח' 12). התגלות כוונות אלוהים לגבי העתיד נועדה להניע אותנו למעשים כבר היום. אנו שואפים לקדושה, לא רק בגלל שטבעי לאדם שנושע מחטא לשנוא את החטא, אלא משום שכל מי שמקווה להיות קדוש – מטבע הדברים יתאמץ להיות כזה כבר היום.

שיהיה ברור: "אם תחיו לפי הבשר" במקום לפי הרוח והמצוות, "מות תמותון" – ולא חשוב עד כמה תעריכו את עצמכם או את מעמדכם הרוחני. "כל אשר רוח אלוהים ינהיגם, בני אלוהים הם" – ורק הם. אדם שמכריז על עצמו כמאמין אך אינו חי כך צפוי לסוף אחד בלבד; "מות תמותון".

אבל "אם על ידי הרוח תמותתו את מעללי הבשר – חיה תחיו". רוח הקודש הוא מעל לכל דבר אחר. הוא לא רק רוח של גבורה ומעשי נסים, מה גם שנסים ומעשי גבורה אינם העיקר ברוח הקודש. הוא רוח הקודש, רוח הקדושה. חוגים מסוימים לא מסתפקים בכך שאדם יהיה קדוש, עניו, טוב לב, ירא אלוהים וחסוד. עליו לדבר בלשונות, לחלום חלומות ולראות חזונות. עליו לרפא חולים או להאמין לפחות במתנות הרפואה. לא אכנס כאן לוויכוח אם יש מקום לתופעות כאלה היום, אך דבר אחד אינני יכול להימנע מלומר: מי שרואה באלה את עיקר עבודת הרוח ומקדיש להם את עיקר תשומת ליבו, איננו מכיר כלל את רוח הקודש. נוכחות הרוח מתגלה בראש ובראשונה בקדושת חייו של אדם ומי שלא קדוש אינו רשאי לקרוא לעצמו משיחי. אינני אומר שמשיחיים אינם חוטאים – אפילו חוטאים חטאים חמורים וקשים. אבל משיחי הוא אדם שמשתוקק לקדושה וכל מהלך חייו מעיד על תשוקה בוערת זו, למרות כשלונותיו וחולשותיו. זו פעילותו העיקרית של רוח הקודש.

הרוח יעורר בנו מאבק משום שעדיין נותרו בנו שרידי חטא שיש להמיתם; הרגלים רעים, דפוסי מחשבה שגויים, אנוכיות, תאווה, רדיפת בצע, גאווה. עלינו להיאבק בכל אלה עד שימותו, למען יאמר לנו בבוא העת ובחסד אלוהים, "חיה תחיו".

זהו מאבק נטול פשרות, ללא ויתורים. אחד מהשניים צריך למות: אנחנו או החטא. במי תבחר?

כאלו הם בני האלוהים. הירושה צפויה לנו רק "אם אומנם נתענה איתו למען גם איתו נכובד" (17). "למתמידים לעשות הטוב (ובכך) מבקשים את הכבוד וההדר ואת אשר איננו עובר, יתן את חיי העולמים; ועל בני המרי ואשר לא ישמעו לאמת כי אם לעוולה שמעו – חרון אף וחימה. צרה ומצוקה על כל נפש אדם עושה רע, על היהודי בראשונה וכן גם על היווני; וכבוד והדר ושלום לכל עושה הטוב… כי אין משוא פנים עם האלוהים" (ב' 7-11).

ובכן, יש לנו מניע נוסף: לשקוד על הקדושה. לא רק שהלידה החדשה מניעה אותנו לכך, לא רק חסדי אלוהים שכיפר עלינו בחסדו, לא רק תקוות הכבוד הקדוש הצפוי לנו בעתיד, כי אם גם יראת המשפט. ולבסוף, השליח רוצה לעודד ולחזק את ידי הנכשלים. לכן הוא מזכיר לנו שרוח הקודש הוא גם המנחם ה"מעיד ברוחנו כי בני אלוהים אנחנו" ומניע אותנו לכנות את ה' "אבא, אבינו". הוא היוצק בליבותינו את אהבת אלוהים (ה' 5) ומשכנע אותנו שאכן אנו בניו – "ואם בנים אנחנו גם יורשים נהיה!". במילים אחרות, הרוח הוא שמעניק לנו תקווה לעתיד המופלא שהזכרנו ומאשר בליבנו שעתיד זה אומנם שלנו – למרות חטאינו.

הרבה יש לי לומר בנושא זה אבל קצרה היריעה. מי מעיד בליבנו את עדות ישועתנו? הרוח. ואני מצהיר בזאת שאין לאף אדם אחר הזכות לעשות זאת. הנוהג הפסול שהשתרש אצל אחדים לבשר למישהו ולשכנע אותו שנושע רק משום שנענה להזמנה וצעד קדימה או הרים את ידו – הוא פסול ואסור בתכלית האיסור. רק לרוח הקודש יש הזכות – והיכולת – להעיד לאדם אודות ישועתו. אני חושש שיש בעולם אנשים רבים הבטוחים בישועתם רק משום שאיזשהו מבשר הבטיח להם שנושעו, כשלמעשה לא זכו אף לשמץ מישועת אלוהים.

 

אנחות

פסוקים 18-27: השליח ממשיך לעודד את המאמינים במאבקם בכך שהוא מסביר את פעולת רוח הקודש. ראו, הוא אומר, את "הכבוד העתיד להיגלות עלינו". זיכרו שכאביכם הם חלק מכאב כל הבריאה. גם היא – כמותכם – "נכבשה להבל לא מרצונה", ובכך השליח מזכיר את המאבק הפנימי שמתנהל בין רצונו למעשיו, כפי שתיאר בפרק ז'.

אנו "נאנחים" ו"הרוח עוזר" לנו בעצם האנחות הללו.

כיצד? אנחות אלה הן פעולת הרוח בנו, עדות לישועתנו וחלק מ"ביכורי הרוח". אלוהים שומע את עצמו באנחותינו, הוא רואה את כיסופינו להיקדש ועונה על תפילותינו ללא ספק, משום שהאנחות הללו הן "תפילה כרצונו". אימרו לי, מתי נאנחתם לאחרונה? האם אתם נאנחים בכלל? יש חושבים שאנחות הן סימן להיעדר רוח הקודש, אבל קטע זה אומר את ההיפך. "אשרי הרעבים והצמאים לצדקה.. אשרי האבלים". אנחותינו הן "תפילת הרוח כרצון אלוהים". לפעמים יש אצלנו יותר מדי צהלה שטחית – בשרית הייתי אומר – במקום אנחות קדושות של הרואים "את דרכיהם הרעים, את מעשיהם אשר לא טובים ונקוטים" עליהם. חסרה לנו אותה זעקה של שאול, "אוי לי האדם העני!". לאלו שכן מתפללים כך, ה' מעניק את ישועתו כי הם בניו ולהם יש את רוח הקודש. הם אינם באים לאלוהים עם רשימת מצרכים כפי שאדם בא למכולת, או עם רשימת הנחיות-פעולה באשר לרצוי ולדרוש להם. תכופות הם רק נאנחים "באנחות עמוקות מדבר" וליבם יוצא בתקווה כואבת לקדושה שהם יודעים כי נושעו למענה ונועדו להשיגה, אך היא עדיין אינה מנת חלקם היום-יומית.

אה! יעזרנו אלוהים לתקן את דרכינו!

פסוקים 28-30: במילים אלה השליח מסיים. הוא רוצה לחזק את לב המאמינים ההולכים בדרך הישועה, ולכן מבטיח, "כי לאוהבי אלוהים, הקרואים בעצתו, הכל יעזור לטוב להם".

היו סמוכים ובטוחים שדבר לא יתגבר עליכם ושום דבר גם איננו אויבכם. אלוהים משתמש בכל לטובתכם, כולל מאבקיכם וכאביכם. אתם מתענים כעת, כפי שאומר שמעון פטרוס, "לפי הצורך", לא פחות ולא יותר. אלוהים יודע היטב מהו הצורך האמיתי שלכם. הקשיים נועדו לזקק את אמונתכם ולהגשים את ישועתכם במלואה, וזו בוא תבוא, כי יש זהות מוחלטת בין הנולדים מחדש לאלו שיפוארו בסופו של התהליך. איש לא יאבד ואיש לא ייחטף מידי המשיח. כל אשר אביו נתנם לו יבואו אליו, והוא יקימם ביום האחרון.

למה נועד כל זה? לתפארת המשיח, "למען יהיה הבכור בין אחים רבים", כל מה שאלוהים עושה, הוא עושה לתפארתו.

פסוקים 31-39: פסוקים אלה מביעים קריאת בטחון וצהלה, "ועתה, מה נאמר על זאת? אם אלוהים לנו – מי יריב איתנו? אשר על בנו יחידו לא חס כי אם נתנו בעד כולנו, הלא גם יתן לנו עימו את הכל. מי יענה בבחירי אלוהים? – הן אלוהים הוא המצדיק! ומי הוא יאשימם? – הן המשיח אשר מת וביותר, אשר ניעור מעם המתים, הוא לימין האלוהים והוא יפגיע בעדנו! מי יפרידנו מאהבת המשיח? הצרה או מצוקה, או משטמה או רעב? אם עריה או סכנה או חרב! ככתוב: 'כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה'. אבל בכל אלה גברנו מאוד על ידי האוהב אותנו. ובטוח אנוכי כי לא המוות ולא החיים, לא מלאכים ולא שררות ולא גבורות, לא ההווה ולא העתיד, לא הרום ולא העומק, ולא כל בריאה אחרת – יוכלו להפרידני מאהבת האלוהים אשר היא במשיח ישוע אדונינו".

אחרי שה' עשה את המעשה הגדול ביותר שאפשר להעלותו על הדעת (פסוק 32), היש דבר מה שלא יעשה למעננו? אף לא אחד! אנו נתפאר. אנו נידמה לבנו.

אין אשמה לאשר הם במשיח ישוע! דבר לא יפרידנו מאהבתו. אומנם "הורגנו כל היום", אבל אנחנו יותר ממנצחים – והכל בזכות המשיח ישוע אדוננו, ממנו ובו.

הללויה!

 

ל ס י כ ו ם :

1. כל הנולדים מחדש נכספים לקדושה.

2. כל הנולדים מחדש חותרים לקדושה.

3. להתהלך ברוח פירושו למלא את מצוות התורה.

4. מי שאינו חי כך לא נושע.

5. רוח הקודש מניע אותנו לקדושה:
          – בלידה החדשה;
          – בכך שהוא מראה לנו שאלוהים אוהב אותנו עד כדי כך שכיפר
על חטאינו בדם בנו;
          – בתקווה שהוא מפיח בנו;
          – בעדות שהוא מעיד בליבנו על כך שיש לנו זכות לקוות לקדושה;
          – בדרך בה הוא תומך בחולשותינו.

6. צריך להיאבק כדי להיקדש.

7. תהליך הקדושה רצוף כישלונות וכאבים, אך הנצחון בטוח: אלוהים יושיע את נבחריו והם ידמו לבנו.

8. עם תקווה כזו, מי לא יעיז לצאת ולהילחם, אפילו בעולם כולו?