פרק יז

Print Friendly

ה  מ  ו  ו  ת     ב  ע  י  נ  י     ה  מ  ש  י  ח  י

פרק זה יעסוק ביחס של האמונה המשיחית למוות.

 

"9 מַה־יִּתְרוֹן הָעוֹשֶׂה, בַּאֲשֶׁר הוּא עָמֵל׃
10 רָאִיתִי אֶת־הָעִנְיָן, אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים לִבְנֵי הָאָדָם לַעֲנוֹת בּוֹ׃
11 אֶת־הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ; גַּם אֶת־הָעֹלָם נָתַן בְּלִבָּם, מִבְּלִי אֲשֶׁר לֹא־יִמְצָא הָאָדָם, אֶת־הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר־עָשָׂה הָאֱלֹהִים מֵרֹאשׁ וְעַד־סוֹף׃
12 יָדַעְתִּי כִּי אֵין טוֹב בָּם; כִּי אִם־לִשְׂמוֹחַ, וְלַעֲשׂוֹת טוֹב בְּחַיָּיו׃
13 וְגַם כָּל־הָאָדָם שֶׁיֹּאכַל וְשָׁתָה, וְרָאָה טוֹב בְּכָל־עֲמָלוֹ; מַתַּת אֱלֹהִים הִיא׃
14 יָדַעְתִּי, כִּי כָּל־אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים הוּא יִהְיֶה לְעוֹלָם, עָלָיו אֵין לְהוֹסִיף, וּמִמֶּנּוּ אֵין לִגְרֹעַ; וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה, שֶׁיִּרְאוּ מִלְּפָנָיו׃
15 מַה־שֶּׁהָיָה כְּבָר הוּא, וַאֲשֶׁר לִהְיוֹת כְּבָר הָיָה; וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת־נִרְדָּף׃
16 וְעוֹד רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ; מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע, וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָשַׁע׃
17 אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי, אֶת־הַצַּדִּיק וְאֶת־הָרָשָׁע, יִשְׁפֹּט הָאֱלֹהִים; כִּי־עֵת לְכָל־חֵפֶץ, וְעַל כָּל־הַמַּעֲשֶׂה שָׁם׃
18 אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי, עַל־דִּבְרַת בְּנֵי הָאָדָם, לְבָרָם הָאֱלֹהִים; וְלִרְאוֹת שְׁהֶם־בְּהֵמָה הֵמָּה לָהֶם׃
19 כִּי מִקְרֶה בְנֵי־הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה, וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם, כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה, וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל; וּמוֹתַר הָאָדָם מִן־הַבְּהֵמָה אָיִן, כִּי הַכֹּל הָבֶל׃
20 הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶל־מָקוֹם אֶחָד; הַכֹּל הָיָה מִן־הֶעָפָר, וְהַכֹּל שָׁב אֶל־הֶעָפָר׃
21 מִי יוֹדֵעַ, רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם, הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה; וְרוּחַ הַבְּהֵמָה, הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ׃
22 וְרָאִיתִי, כִּי אֵין טוֹב מֵאֲשֶׁר יִשְׂמַח הָאָדָם בְּמַעֲשָׂיו, כִּי־הוּא חֶלְקוֹ; כִּי מִי יְבִיאֶנּוּ לִרְאוֹת, בְּמֶה שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרָיו׃"

(קהלת ג 22-9)

 

1אַחַי, אֲנִי מַזְכִּיר לָכֶם אֶת הַבְּשׂוֹרָה שֶׁהִשְׁמַעְתִּי לָכֶם, בְּשׂוֹרָה אֲשֶׁר גַּם קִבַּלְתֶּם אוֹתָהּ וְגַם עוֹמְדִים אַתֶּם בָּהּ; 2 בְּאֶמְצָעוּתָהּ אַתֶּם גַּם נוֹשָׁעִים, אִם מַחֲזִיקִים אַתֶּם בַּדָּבָר שֶׁבִּשַֹרְתִּי לָכֶם – שֶׁאִם לֹא כֵן, לַשָּׁוְא הָיְתָה אֱמוּנַתְכֶם. 3 מָסַרְתִּי לָכֶם בָּרֹאשׁ וּבָרִאשׁוֹנָה מַה שֶּׁגַּם קִבַּלְתִּי, שֶׁהַמָּשִׁיחַ מֵת בְּעַד חֲטָאֵינוּ, לְפִי הַכְּתוּבִים; 4 נִקְבַּר וְקָם לִתְחִיָּה בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, לְפִי הַכְּתוּבִים; 5 וְנִרְאָה אֶל כֵּיפָא וְאַחַר כָּךְ אֶל הַשְּׁנֵים־עָשָׂר. 6 אַחֲרֵי כֵן נִרְאָה בְּבַת אַחַת אֶל יוֹתֵר מֵחֲמֵשׁ מֵאוֹת אַחִים, אֲשֶׁר רֻבָּם עוֹדָם בַּחַיִּים וּמִקְצָתָם מֵתִים. 7 אַחַר כָּךְ נִרְאָה אֶל יַעֲקֹב וּלְאַחַר מִכֵּן אֶל כָּל הַשְּׁלִיחִים. 8 אַחֲרֵי כֻּלָּם נִרְאָה גַּם אֵלַי, אֲנִי, הָאַחֲרוֹן, אֲשֶׁר כְּנֵפֶל אֲנִי; 9 שֶׁכֵּן אֲנִי הַפָּחוּת בַּשְּׁלִיחִים וְאֵינֶנִּי רָאוּי לְהִקָּרֵא שָׁלִיחַ מִשּׁוּם שֶׁרָדַפְתִּי אֶת קְהִלַּת אֱלֹהִים. 10 אֲבָל בְּחֶסֶד אֱלֹהִים הֲרֵינִי מַה שֶּׁאֲנִי וְחַסְדּוֹ עָלַי לֹא הָיָה לָרִיק. אַדְּרַבָּא, עָמַלְתִּי יוֹתֵר מִכֻּלָּם, אַךְ לֹא אֲנִי אֶלָּא חֶסֶד אֱלֹהִים אֲשֶׁר אִתִּי. 11 עַל כָּל פָּנִים, בֵּין שֶׁאֲנִי בֵּין שֶׁהֵם, כָּךְ אָנוּ מְבַשְֹרִים וְכָךְ הֶאֱמַנְתֶּם.

12 וּבְכֵן אִם מֻכְרָז כִּי הַמָּשִׁיחַ קָם מִן הַמֵּתִים, אֵיךְ אוֹמְרִים כַּמָּה מִכֶּם שֶׁאֵין תְּחִיַּת מֵתִים? 13 אִם אֵין תְּחִיַּת מֵתִים, גַּם הַמָּשִׁיחַ לֹא קָם. 14 וְאִם הַמָּשִׁיחַ לֹא קָם, הַכְרָזָתֵנוּ הֶבֶל וְגַם אֱמוּנַתְכֶם הֶבֶל. 15 וְאָז גַּם נִמָּצֵא עֵדֵי שֶׁקֶר לֵאלֹהִים, שֶׁכֵּן הַעִידוֹנוּ עַל אֱלֹהִים כִּי הֵקִים אֶת הַמָּשִׁיחַ לִתְחִיָּה – וְהוּא לֹא הֱקִימוֹ אִם אָמְנָם אֵין הַמֵּתִים קָמִים לִתְחִיָּה; 16 וְאִם אֵין הַמֵּתִים קָמִים לִתְחִיָּה, גַּם הַמָּשִׁיחַ לֹא קָם לִתְחִיָּה. 17 וְאִם הַמָּשִׁיחַ לֹא קָם לִתְחִיָּה, לַשָּׁוְא אֱמוּנַתְכֶם וַעֲדַיִן שְׁרוּיִים אַתֶּם בַּחֲטָאֵיכֶם. 18 וְאָז גַּם הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר מֵתוּ בִּהְיוֹתָם שַׁיָּכִים לַמָּשִׁיחַ – אֲבוּדִים הֵם. 19 אִם אֲנַחְנוּ תּוֹלִים תִּקְוָה בַּמָּשִׁיחַ אַךְ וְרַק לְמַעַן חַיִּים אֵלֶּה, אֲזַי אֻמְלָלִים אָנוּ מִכָּל אָדָם.

20 אֲבָל כָּעֵת הַמָּשִׁיחַ קָם מִן הַמֵּתִים, בִּכּוּרֵי כָּל יְשֵׁנֵי עָפָר. 21 וּמֵאַחַר שֶׁהַמָּוֶת בָּא עַל־יְדֵי אָדָם, גַּם תְּחִיַּת הַמֵּתִים הִיא עַל־יְדֵי אָדָם; 22 שֶׁכֵּן כְּמוֹ שֶׁבְּאָדָם הַכֹּל מֵתִים, כָּךְ גַּם בַּמָּשִׁיח הַכֹּל יָחְיוּ. 23 אַךְ כָּל אֶחָד כְּסִדְרוֹ: הָרִאשׁוֹן הוּא הַמָּשִׁיחַ; אַחֲרֵי כֵן, בְּבוֹאוֹ, הַשַּׁיָּכִים לַמָּשִׁיחַ. 24 אַחֲרֵי כֵן הַקֵּץ, כַּאֲשֶׁר יִמְסֹר לֵאלֹהִים הָאָב אֶת הַמַּלְכוּת לְאַחַר שֶׁיְּבַטֵּל כָּל מִמְשָׁל וְכָל סַמְכוּת וְשִׁלְטוֹן; 25 כִּי עָלָיו לִמְלֹךְ עַד כִּי יָשִׁית אֶת כָּל אוֹיְבָיו תַּחַת רַגְלָיו. 26 הָאוֹיֵב הָאַחֲרוֹן שֶׁיְּמֻגַּר הוּא הַמָּוֶת, 27 שֶׁכֵּן הָאֱלֹהִים שָׁת הַכֹּל תַּחַת רַגְלָיו. וּבְאָמְרוֹ שֶׁהַכֹּל הוּשַׁת תַּחְתָּיו, בָּרוּר כִּי הַשָּׁת אֶת הַכֹּל תַּחְתָּיו אֵינֶנּוּ בַּכְּלָל הַזֶּה. 28 וְכַאֲשֶׁר הַכֹּל יוּשַׁת תַּחְתָּיו, אָז גַּם הַבֵּן עַצְמוֹ יִהְיֶה כָּפוּף לְמִי שֶׁשָּׁת תַּחְתָּיו אֶת הַכֹּל, לְמַעַן יִהְיֶה הָאֱלֹהִים הַכֹּל בַּכֹּל.

29 אִם לֹא כֵן, מַה יַּעֲשׂוּ הָאֲנָשִׁים שֶׁנִּטְבָּלִים בְּעַד הַמֵּתִים? אִם אָמְנָם אֵין הַמֵּתִים קָמִים לִתְחִיָּה, לָמָּה הֵם נִטְבָּלִים בַּעֲדָם? 30 וְלָמָּה אֲנַחְנוּ נְתוּנִים בְּסַכָּנָה שָׁעָה שָׁעָה? 31 אַחַי, אֲנִי נִשְׁבָּע בַּגַּאֲוָה שֶׁיֵּשׁ לִי בָּכֶם בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ אֲדוֹנֵנוּ, כִּי יוֹם יוֹם אֲנִי מֵת. 32 אִם כְּדֶרֶךְ בְּנֵי אָדָם נֶאֱבַקְתִּי בְּאֶפֶסוֹס עִם חַיּוֹת רָעוֹת, מָה הַתּוֹעֶלֶת שֶׁתִּצְמַח לִי מִזֶּה? אִם אֵין תְּקוּמַת מֵתִים, הָבָה נֹאכַל וְנִשְׁתֶּה, כִּי מָחָר נָמוּת! 33 אַל תִּטְעוּ: חֶבְרַת אֲנָשִׁים רָעִים תַּשְׁחִית מִדּוֹת טוֹבוֹת. 34 הִתְפַּכְּחוּ לַצֶּדֶק וְאַל תֶּחֶטְאוּ, כִּי יֵשׁ כַּמָּה שֶׁאֵין בָּהֶם דַּעַת אֱלֹהִים; לְבָשְׁתְּכֶם אֲנִי אוֹמֵר זֹאת.

35 “אֲבָל אֵיךְ יָקוּמוּ הַמֵּתִים?” יִשְׁאַל אֶחָד, “בְּאֵיזֶה גּוּף הֵם יָבוֹאוּ?” 36 אַתָּה הַסָּכָל, הֵן מַה שֶּׁתִּזְרַע לֹא יִחְיֶה אֶלָּא אִם יָמוּת. 37 כַּאֲשֶׁר אַתָּה זוֹרֵעַ אֵינְךָ זוֹרֵעַ אֶת הַגּוּף שֶׁיִּתְהַוֶּה, אֶלָּא גַּרְגִּיר עָרוֹם שֶׁל חִטָּה, אוֹ זֶרַע אַחֵר. 38 וֵאלֹהִים נוֹתֵן לוֹ גּוּף כִּרְצוֹן אֱלֹהִים, וּלְכָל זֶרַע אֶת גּוּפוֹ הוּא. 39 לֹא כָּל בָּשָׂר הוּא אוֹתוֹ הַבָּשָׂר; לָאָדָם בָּשָׂר מִשֶּׁלוֹ, לַחַיּוֹת בָּשָׂר אַחֵר, לָעוֹפוֹת בָּשָׂר אַחֵר וְלַדָּגִים אַחֵר. 40 יֵשׁ גּוּפִים שְׁמֵימִיִּים וְגוּפִים אַרְצִיִּים, אַךְ שׁוֹנֶה הוּא הֲדַר הַגּוּפִים הַשְּׁמֵימִיִּים מֵהֲדַר הַגּוּפִים הָאַרְצִיִּים. 41 לַשֶּׁמֶשׁ הָדָר מִשֶּׁלָּהּ, אֲבָל אַחֵר הוּא הֲדַר הַיָּרֵחַ וְאַחֵר הוּא הֲדַר הַכּוֹכָבִים, שֶׁהֲרֵי כּוֹכָב מִכּוֹכָב שׁוֹנֶה בַּהֲדָרוֹ. 42 כֵּן גַּם תְּחִיַּת הַמֵּתִים: מַה שֶּׁנִּזְרַע בְּמַצָּב שֶׁל כִּלָּיוֹן יָקוּם בְּאִי כִּלָּיוֹן; 43 נִזְרַע בְּקָלוֹן וְיָקוּם בְּכָבוֹד; נִזְרַע בְּחֻלְשָׁה וְיָקוּם בִּגְבוּרָה; 44 נִזְרַע גּוּף נַפְשִׁי וְיָקוּם גּוּף רוּחָנִי. אִם יֵשׁ גּוּף נַפְשִׁי יֵשׁ גַּם גּוּף רוּחָנִי. 45 וְכֵן כָּתוּב עַל אָדָם הָרִאשׁוֹן: “וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה”, אֲבָל אָדָם הָאַחֲרוֹן – לְרוּחַ מְחַיָּה. 46 לֹא הָרוּחָנִי הוּא הָרִאשׁוֹן, אֶלָּא הַנַּפְשִׁי, וְאַחֲרֵי כֵן הָרוּחָנִי. 47 הָאָדָם הָרִאשׁוֹן הוּא עָפָר מִן הָאֲדָמָה; הָאָדָם הַשֵּׁנִי מִן הַשָּׁמַיִם הוּא. 48 כָּאֶחָד שֶׁהוּא עָפָר כֵּן גַּם אֵלֶּה אֲשֶׁר עָפָר הֵם; כָּאֶחָד שֶׁהוּא שְׁמֵימִי כֵּן גַּם אֵלֶּה אֲשֶׁר שְׁמֵימִיִּים הֵם. 49 וּכְמוֹ שֶׁלָּבַשְׁנוּ אֶת צַלְמוֹ שֶׁל הָאַרְצִי נִלְבַּשׁ גַּם אֶת צֶלֶם הַשְּׁמֵימִי.

50 אֹמַר זֹאת, אַחַי: בָּשָׂר וָדָם אֵינוֹ יָכוֹל לָרֶשֶׁת אֶת מַלְכוּת הָאֱלֹהִים; גַּם אֵין הַכִּלָּיוֹן יוֹרֵשׁ אַל־כִּלָּיוֹן. 51 הִנֵּה סוֹד אַגִּיד לָכֶם: לֹא כֻּלָּנוּ נָמוּת, אֲבָל כֻּלָּנוּ נִשְׁתַּנֶּה 52 בִּן רֶגַע וּכְהֶרֶף עַיִן בַּשּׁוֹפָר הָאַחֲרוֹן, שֶׁכֵּן יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר וְהַמֵּתִים יָקוּמוּ בְּלִי כִּלָּיוֹן וַאֲנַחְנוּ נִשְׁתַּנֶּה; 53 כִּי מִן הָרָאוּי שֶׁזֶּה הַכָּפוּף לְכִלָּיוֹן יִלְבַּשׁ אַל־כִּלָּיוֹן וְזֶה הַכָּפוּף לַמָּוֶת יִלְבַּשׁ אַלְמָוֶת. 54 וְכַאֲשֶׁר הַכָּפוּף לְכִלָּיוֹן יִלְבַּשׁ אַל־כִּלָּיוֹן וְהַכָּפוּף לַמָּוֶת יִלְבַּשׁ אַלְמָוֶת, אָז יִתְקַיֵּם דְּבַר הַכָּתוּב: “בֻּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח.” 55 “אַיֵּה עָקְצְךָ מָוֶת? אַיֵּה נִצְחוֹנְךָ מָוֶת?” 56 עֹקֶץ הַמָּוֶת הוּא הַחֵטְא, וְהַחֵטְא תָּקְפּוֹ בָּא מִן הַתּוֹרָה. 57 אֲבָל תּוֹדָה לֵאלֹהִים הַנּוֹתֵן לָנוּ אֶת הַנִּצָּחוֹן עַל־יְדֵי אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ. 58 עַל כֵּן, אַחַי הָאֲהוּבִים, עִמְדוּ הֵיטֵב וִהְיוּ יַצִּיבִים; הֱיוּ תָּמִיד עֲתִירֵי פֹּעַל בַּעֲבוֹדָתוֹ שֶׁל הָאָדוֹן, בִּידִיעָה שֶׁעֲמַלְכֶם אֵינֶנּוּ לָרִיק בָּאָדוֹן.

(אל הרומים פרק טו)

 

מבוא

בילדותי, לא פעם שכבתי בלילה במיטתי ופחדתי. נדמה היה לי שאני רואה כל מיני חיות ודמויות מפחידות בחדר. נהגתי לכסות את הראש בשמיכה כדי לחוש בטוח יותר, כפי שעושה בת יענה: כשבא אויב היא טומנת את ראשה באדמה, כאילו מה שאיננה רואה לא יכול להזיק לה. לעתים קרובות אנשים מתנהגים באותה צורה. נדמה להם שאם לא יזכירו משהו, לא ידברו ולא יחשבו עליו – הוא ייעלם.

כך נוהגים רבים עם המוות. מוות הוא נושא שאף אחד לא רוצה לדבר עליו, למרות שזהו אחד הדברים הוודאיים ביותר בחיי כל אדם. אין מפלט מפניו. הוא נועד לכולם. כולם ימותו בסופו של דבר.

אחת מתכונותיה היפות ביותר של האמונה המשיחית היא שאיננה מפחדת ואיננה בורחת מהמציאות. שלא כמו דתות רבות אחרות, היא לעולם לא מתעלמת מהמציאות אלא מציידת את מאמיניה לקראתה – גם לקראת המוות. כך, במקום לספק דרך נוספת לבריחה, היא הופכת לכוח כובש ומשנה. כל דבר שהיא נוגעת בו – משתנה, גם המוות. הכתובים מציגים שתי גישות למוות ושתיהן משפיעות על אורח החיים שהמאמינים בהן מנהלים. האחת טוענת כי "אין טוב מאשר ישמח האדם במעשיו, כי הוא חלקו" (קהלת ג' 22). אל לו לצפות לדבר מעבר למה שישיג בכוחות עצמו, ואל לו לצפות למשהו – טוב או רע – מעבר למה שהשיג עלי אדמות. הגישה האחרת סותרת בתכלית את הראשונה, והיא התואמת את רוח הכתובים ואת לשונם: "אם בחיים האלה בלבד בוטחים אנחנו במשיח – אומללים מכל אדם אנחנו". "מה שעתה סופו לכיליון ילבש אל- כיליון ומה שעתה סופו למוות אשר ימות ילבש אל-מוות".

המשתמע מתוך ההבדלים בין דיעות אלה מסביר מדוע מצב רוחם של הדוגלים בהן שונה כל כך. הגישה השניה – המשיחית – מסיימת בתרועת ניצחון. "איה עוקצך, המוות? איה ניצחונך שאול?!…תודות לאלוהים אשר נתן לנו הנצחון על ידי אדונינו ישוע המשיח! על כן, אחי חביבי, התכוננו בל תימוטו, והעדיפו בכל עת כמעשה אדונינו, מפני שיודעים אתם כי לא לריק עמלכם באדונינו". לעומת זאת מסיים קהלת את דבריו באומרו, "הכל הבל", "הכל הולך אל מקום אחד". "הכל היה מעפר והכל שב אל עפר".

ביסודו של דבר, קיימות רק שתי גישות אלו; או שהעולם הבא קיים, או שאינו קיים, או שבני אדם יקצרו את קציר מעשיהם, או שלא יקצרו.

 

מהו המוות?

כשאנו מדברים על מוות, אנו מתכוונים לאחד משלושה מובנים: מוות רוחני, גופני ונצחי.

1. מוות רוחני הוא המוות שמת אדם הראשון ("ביום אוכלך ממנו מות תמות") ואשר מאז לוקחים בו חלק כל בני זרעו. מאז חטא אדם, כל בני האדם נולדים "מתים בחטאים ובפשעים" (אפסים ב' 1), כך ש"באדם מתו כולם" (רומים ה' 12). מוות זה מתואר בבראשית ג', כאשר אלוהים שילח את האדם מעל פניו והציב בפתח גן עדן את "להט החרב המתהפכת" (פסוק 24) כדי למנוע מאדם לשוב בחטאו אל הגן ואל קירבת אלוהים.

2. גם מוות גופני הוא פירוד: "ישוב העפר על הארץ כשהיה – והרוח תשוב אל אלוהים אשר נתנה" (קהלת י"ב 7). מותה של רחל מתואר במילים "בצאת נפשה" (בראשית ל"ה 18). במוות גופני, הרוח, הנפש, נפרדת מהגוף.

3. מוות נצחי הוא "אובדן העולם" (שניה לתסלוניקים א' 9) שיחול על כל הרשעים ביום הדין כאשר יעמדו לפני אלוהים למשפט והוא יחרוץ את דינם הנצחי "ועשן עינויים יעלה לעולמי עד, ולא ימצאו מנוחה יומם ולילה" (התגלות י"ד 11). גם מוות זה הוא פירוד: פירוד נצחי בין הנפש לאלוהים שברא אותה ואשר יאמר לה, "לכי ממני" (מתי ז' 24) והיא "תושלך אל החושך החיצון, אשר שם היללה וחרוק השיניים" (מתי ח' 12).

בפרק זה נדבר בעיקר על המוות במובנו השני – מוות גופני, היפרדות הגוף מהנפש והיפרדות הנפש מהעולם הזה. כבר בשלב זה של הדיון חשוב להבין שמוות איננו הפסקת קיום. הנפש לא נכחדת. המוות איננו הפסקת קיום כי אם מעבר לקיום מסוג אחר.

 

מה גרם למוות?

למרות מה שמקובל היום לחשוב, המוות איננו טבעי. הוא איננו כורח המציאות. הוא אינו חלק מסדרי העולם הראשונים אלא בא לעולם בעקבות החטא ובגללו. לולא החטא לא היו בני האדם מתים ובעתיד יבוא יום בו בני האדם לא ימותו עוד.

המוות הוא דבר נורא ואיום, קללה איומה, שכר החטא. במוות כשלעצמו אין שום דבר יפה, והתנהגותו של ישוע בגת שמנים צריכה לפטור אותנו אחת ולתמיד מהמחשבה שמוות מסוגל להיות טוב, רצוי או יפה. הסבל, החולי, הכאב והעינויים הקיימים בעולמנו הם כולם תופעות לוואי של המוות, פרי קיומו המבעית. אך מה גרם למוות? אמרנו שהמוות בא בעקבות החטא. מה פירוש הדבר? ובכן, כשאלוהים ברא את האדם, הוא נתן לו רשות לאכול מכל פרי הגן – כולל עץ החיים. רק מפרי עץ הדעת טוב ורע אסר עליו לאכול. האדם אכל מעץ החיים – וחי. אך מרגע שחטא, גורש מהגן ולהט החרב המתהפכת הועמד בינו לבין עץ החיים "פן שילח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל, וחי לעולם". מאז שאדם אכל מעץ הדעת טוב ורע, הדרך לעץ החיים נחסמה בפניו. כתוצאה מכך, בא המוות לעולם.

המוות הוא עונש על חטא, וכיוון שהאדם הראשון היה אבינו ומתוקף כך גם פעל בשמנו  ובמקומנו, כולנו נושאים באשמת מעשהו ובקללתו. כל העולם מעורב בחטא וכל העולם נתון למוות, כולם מתים בסופו של דבר, הסבל, החולי והכאב הם תופעות לוואי של המוות וכל עוד אנשים מתים, הם יסבלו גם חולי וכאב. אין מנוס מכך, עוד לא הגיע היום המובטח בו אלוהים ימחה כל דמעה מעיני אוהביו. עדיין אנו חיים בעולם כואב ונאנק, וכולנו לוקחים חלק בכאבו (רומים ח' 17-21). ישועתנו המלאה אומנם קרבה, אך טרם הגיעה.

 

מדוע המוות כה מפחיד?

מה נורא כל כך במוות? לו נכון היה מה שרבים טוענים כיום, שאין דבר אחרי המוות וכי המוות אינו אלא הפסקה מוחלטת של הקיום- ממה יש לפחד? דבר לא יכאיב לנו עוד, דבר לא יטרידנו. נפסיק להתקיים ובכך יתם הכל. אלא שבלב-ליבנו כולנו יודעים שהאמת שונה. ליבנו מסכים עם עדות הכתובים הקובעת כי "נגזר על בני אדם למות פעם אחת – ואחרי כן המשפט". זה מה שמפחיד. שוב, כפי שמעידים הכתובים, "עוקץ המוות הוא החטא". אחרי המוות, אומר קהלת, הגוף חוזר לעפר "והרוח תשוב אל אלוהים אשר נתנה" – אך בכך לא די. כתבי הקודש אומרים עוד, "ומעשיהם הלוך ילכו אחריהם" (התגלות י"ד 13). במילים אחרות, "נגזר על בני אדם למות פעם אחת – ואחרי כן המשפט" (עברים י' 10). הסיפור הידוע של רבן יוחנן בן זכאי יכול לשמש דוגמא לאמיתות דברי. המסורת מספרת שאיש צדיק ומסור זה התייסר באימה נוראה לפני מותו בכלל ההכרה בעומס חטאיו ולעומתם, בקדושת אלוהים.

המוות, אם כן, הוא נקודת מפנה בחיי כל אדם, אבל לא סוף דרכו. "איש עשיר היה והוא לבוש ארגמן ושש ויתענג וישמח יום יום. ואיש אביון ושמו לעזר מושכב פתח שער ביתו… ויהיה כאשר מת האביון וישאוהו המלאכים אל חיק אברהם. וגם העשיר מת ויקבר, ויהי בשאול.." (לוקס ט"ז 19-31). מזה אנחנו מפחדים. אומנם למדנו להתכחש ולהשתיק את קול מצפוננו בכל מיני השערות, הסברים וטענות, אבל זה לא עוזר. "עוקץ המוות הוא החטא". "נגזר על בני אדם למות פעם אחת ואחר כך – המשפט!".

מסיפור לעזר והעשיר מתברר דבר נוסף: לא כולם צפויים לאותו גורל. יש שילכו אל "חיק אברהם" ואחרים ל"שאול". לכן, השאלה המכרעת עבור כל אחד מאיתנו ברורה: איזה גורל צפוי לי? לאן אלך אני? זו אחת משאלות היסוד בחיים, ולמרבה השמחה גם אפשר לענות עליה, ואפשר לקבוע במידה ממשית של ודאות איזו מן התשובות נכונה לגבי כל אדם. כתבי הקודש מלמדים שגורלנו אחרי המוות קשור באורח חיינו לפניו. "על כן לא יקומו רשעים למשפט וחטאים בעדת צדיקים, כי יודע ה' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד" (תהלים א' 5). "ה', מי יגור באוהלך? מי ישכון בהר קודשך? הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו…" (שם, ט"ו 1-2).

 

איך נקבע מה יהיה גורלנו אחרי שנמות?

נדמה לנו שכל מה שעלינו לעשות כדי לזכות בברכת אלוהים אחרי המוות הוא לנהל חיים טובים ככל האפשר, להתפלל וביום הדין הכל יהיה בסדר! אך, אבוי. ברגעים הטובים יותר שלנו כולנו מכירים בכך ש"ליבנו עקוב מנעורינו" (בראשית ח' 21) שמעשינו מלאים בחטאים, ששיקרנו וגזלנו ובגדנו וכי, אם ה' ימנה חטאים – מי יעמוד?! מה נעשה? מנין תצמח לנו הישועה? האם נגזר עלינו למות, להישפט ולשאת את עונשם הנצחי של חטאינו?

אולי ננסה לתקן את עצמנו, לשפר את התנהגותנו ולהיות אחרים? שוב באים הכתובים ומדכאים אותנו: "היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו? גם אתם תוכלו היטיב, למודי הרע!" (ירמיה י"ג 23).  "עץ טוב לא יוכל עשות פרי רע, ועץ מושחת לא יעשה פרי טוב" (מתי ז' 18). הדבר פשוט מאוד. משהו בתוכנו מקולקל במידה כזו ש"אין איש אשר יעשה טוב ולא יחטא – אף לא אחד" (תהלים נ"ג 4). הטוב האמיתי, הטוהר, נמצא מאיתנו והלאה. אפילו היינו מצליחים לעשות טוב כלשהו, מי מאיתנו חושב שביכולתו לעשות טוב כזה שיספק את קדושת אלוהים? האם מישהו מאיתנו מושלם עד כדי כך שאלוהים יכול להסתפק במעשיו? לא ולא! עלינו להסכים עם מחבר מזמור ט"ז שאומר; "אדוני אתה, טובי בל אליך".

אנחנו נידונים להצטרף אחרי מותנו אל אותו עשיר שהזכרנו קודם, אשר "מת ויקבר ויהי בשאול" (לוקס ט"ז 23). אך – לא! אלוהים פונה אלינו בחסדו וקורא, "פנו אלי, כל אפסי ארץ, והיוושעו" (ישעיה מ"ה 22), "שובה משובה ישראל, נאום ה', לא אפיל פני בכם, כי חסיד אני נאום ה', לא אטור לעולם" (ירמיה ג' 21), "שובו, שובו מדרכיכם הרעים, למה תמותו בני ישראל?" (יחזקאל ל"ג 11).

יש דרך לישועה! אלוהים בחסדו שלח את ישוע לכפר על חטאותינו ולשנות את ליבנו כדי שנוכל ונרצה לעשות טוב, ובדרך זו פעל "להתיר את אלה אשר מאימת המוות היו נתונים לעבדות" (עברים ב' 15). ישוע הבטיח כי "המאמין בו, גם כי ימות – יחיה" (יוחנן י"א 25). למרות שכולנו ראויים ללהבת הגיהנום, אלוהים פתח לנו בישוע דרך לבוא אל "חיק אברהם"! זוהי דרך של תשובה מחטא ואמונה בה', והיא מובילה בלי כל ספק אל משכן אלוהים ואל "תקוות חיי עולם". אם ניפנה מחטאינו בתשובה לאלוהים, אם נשים מבטחנו בקורבן המשיח לכפרתנו ונבקש מאלוהים את חסדו המושיע, אם נקבל על עצמנו את עול מלכות אלוהים, חיה נחיה. נוכל להיוושע רק בחסד אלוהים. לכן עלינו לזעוק אליו לרחמים.

 

מה קורה אחרי המוות?

ועתה, בהנחה שכולנו מעדיפים את גורל הצדיקים שחטאיהם כופרו, נסלחו ונטהרו על ידי ישוע, הבה נתרכז בגורל הנושעים אחרי מותם. לגבי האחרים נזכיר רק את הנאמר לקראת סוף הכתובים: "ואראה את המתים, הקטנים עם הגדולים, עומדים לפני הכסא, וספרים נפתחים. וייפתח ספר אחד והוא ספר החיים, ויישפטו המתים מן הכתוב בספרים, כמעשיהם. וישב הים את מתיו, והמוות והשאול השיבו את מתיהם, ויישפטו איש איש כמעשיהם. והמוות והשאול הושלכו באגם האש, הוא המוות השני. וכל איש אשר לא נמצא כתוב בספר החיים הושלך באגם האש" (התגלות כ' 11-15).

אך מה קרה לנושעים? כתבי הקודש אומרים, "אשרי המתים במשיח" (התגלות י"ד 13). מדוע?

משום שכשלב ראשון אחרי מותם ועד לתחיה הם נלקחים אל "חיק אברהם", ל"גן עדן", להיות "עם המשיח". מושגים אלה מתארים את ברכתם ואת אושרם של אלה שאלוהים לא יגרש אותם עוד מעל פניו. התיתכן ברכה נפלאה יותר? "שובע שמחות את פניך, נעימות בימינך נצח" (תהלים ט"ז 11). "אשרי תבחר ותקרב, ישכון חצריך" (שם, ס"ה 5). "קירבת אלוהים לי טוב" (שם, ע"ג 28). להיעדר מן הגוף הווה אומר להיות עם האדון, ליהנות מזיו פניו, להתענג על תפארתו, להתרפק על אהבתו הנהדרת ולשתות עד אין קץ ממעיין חסדו. אכן, "אשר המתים במשיח".

וכאילו לא די בכך, מצב מבורך זה הוא זמני, ואחריו תבוא עת מבורכת עוד יותר, מיד אחרי תחיית המתים, כתבי הקודש מבטיחים כי "עין לא ראתה, אוזן לא שמעה, אף לא עלה על לב אדם הדברים שאלוהים הכין לאוהביו" (קור"א ב' 9). "עינויי הזמן הזה אינם שקולים כנגד הכבוד העתיד להיגלות עלינו. אנו נידמה לו כי נראהו כמות שהוא" (רומים ח' 18). הדברים מופלאים ונפלאים עד כדי כך שלשון אנוש לא מסוגלת לתאר אותם. זו הסיבה שכתבי הקודש משתמשים בתיאורים ציוריים שמסוגלים לתת לנו רק מושג קלוש על המציאות ההיא, ויותר את תחושת נפלאותיה מאשר הבנה שכלית של מרכיביה הממשיים.

"רָאִיתִי שָׁמַיִם חֲדָשִׁים וְאֶרֶץ חֲדָשָׁה, כִּי הַשָּׁמַיִם הָרִאשׁוֹנִים וְהָאָרֶץ הָרִאשׁוֹנָה עָבְרוּ וְהַיָּם אֵינֶנּוּ עוֹד. 2 רָאִיתִי אֶת עִיר הַקֹּדֶשׁ, יְרוּשָׁלַיִם הַחֲדָשָׁה, יוֹרֶדֶת מִן הַשָּׁמַיִם מֵאֵת הָאֱלֹהִים, מוּכָנָה כְּכַלָּה מְקֻשֶּׁטֶת לְבַעֲלָהּ. 3 וְשָׁמַעְתִּי קוֹל גָּדוֹל מִן הַכִּסֵּא – אוֹמֵר:
“הִנֵּה מִשְׁכַּן הָאֱלֹהִים עִם בְּנֵי אָדָם וְיִשְׁכֹּן עִמָּהֶם; הֵמָּה יִהְיוּ לוֹ לְעַם וְהוּא הָאֱלֹהִים יִהְיֶה עִמָּהֶם, 4 וְיִמְחֶה כָּל דִּמְעָה מֵעֵינֵיהֶם וְהַמָּוֶת לֹא יִהְיֶה עוֹד; גַּם אֵבֶל וּזְעָקָה וּכְאֵב לֹא יִהְיוּ עוֹד, כִּי הָרִאשׁוֹנוֹת עָבְרוּ.”
5 אָמַר הַיּוֹשֵׁב עַל הַכִּסֵּא: “הִנְנִי עוֹשֶׂה הַכֹּל חָדָשׁ.” אָמַר אֵלַי: “כְּתֹב, כִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה נֶאֱמָנִים וַאֲמִתִּיִּים הֵם.”

(התגלות כא 5-1)

 

23 וְהָעִיר אֵינֶנָּה צְרִיכָה לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ שֶׁיָּאִירוּ בָּהּ, כִּי כְּבוֹד אֱלֹהִים הֵאִיר אוֹתָהּ וְהַשֶֹה הוּא מְנוֹרָתָהּ. 24 הַגּוֹיִם יֵלְכוּ לְאוֹרָהּ וּמַלְכֵי הָאָרֶץ מְבִיאִים אֶת כְּבוֹדָם אֵלֶיהָ. 25 שְׁעָרֶיהָ לֹא יִסָּגְרוּ בַּיּוֹם; וַהֲרֵי לַיְלָה לֹא יִהְיֶה שָׁם. 26 אֶת כְּבוֹד הַגּוֹיִם וִיקָרָם יָבִיאוּ אֵלֶיהָ, 27 וְלֹא יִכָּנֵס אֵלֶיהָ כָּל טָמֵא וְעוֹשֵׂה תּוֹעֵבָה וָשֶׁקֶר, כִּי אִם הַכְּתוּבִים בְּסֵפֶר הַחַיִּים שֶׁל הַשֶֹה.

כב1 הוּא הֶרְאָה לִי נְהַר מַיִם חַיִּים, מַבְהִיק כִּבְדֹלַח, יוֹצֵא מִכִּסֵּא הָאֱלֹהִים וְהַשֶֹה. 2 בְּאֶמְצַע רְחוֹב הָעִיר וְעַל שְׂפַת הַנָּהָר מִזֶּה וּמִזֶּה – עֵץ חַיִּים עוֹשֶׂה פֵּרוֹת שְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה פְּעָמִים, בְּתִתּוֹ בְּכָל חֹדֶשׁ וְחֹדֶשׁ אֶת פִּרְיוֹ, וַעֲלֵה הָעֵץ לְמַרְפֵּא הַגּוֹיִם. 3 שׁוּם קְלָלָה לֹא תִּהְיֶה עוֹד. כִּסֵּא אֱלֹהִים וְהַשֶֹה יִהְיֶה בָּהּ וַעֲבָדָיו יְשָׁרְתוּהוּ. 4 הֵם יִרְאוּ אֶת פָּנָיו, וּשְׁמוֹ עַל מִצְחוֹתָם. 5 וְלַיְלָה לֹא יִהְיֶה עוֹד וְלֹא יִצְטָרְכוּ לְאוֹר מְנוֹרָה וּלְאוֹר שֶׁמֶשׁ, כִּי יהוה אֱלֹהִים יָאִיר עֲלֵיהֶם וְיִמְלְכוּ לְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים. 6 עוֹד אָמַר אֵלַי: “הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה נֶאֱמָנִים וַאֲמִתִּיִּים וַיהוה אֱלֹהֵי רוּחוֹת הַנְּבִיאִים שָׁלַח אֶת מַלְאָכוֹ לְהַרְאוֹת לַעֲבָדָיו אֶת אֲשֶׁר צָרִיךְ לִהְיוֹת בִּמְהֵרָה.”
7 “הִנְנִי בָּא מַהֵר. אַשְׁרֵי הַשּׁוֹמֵר אֶת דִּבְרֵי הַנְּבוּאָה שֶׁל הַסֵּפֶר הַזֶּה.”
8 וַאֲנִי, יוֹחָנָן, הָרוֹאֶה וְשׁוֹמֵעַ אֶת אֵלֶּה. וְכַאֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי וְרָאִיתִי, נָפַלְתִּי לְהִשְׁתַּחֲווֹת לְרַגְלֵי הַמַּלְאָךְ אֲשֶׁר הִרְאַנִי אֶת אֵלֶּה.

(התגלות כא 23 – כב 8)

אכן, "אשרי המתים במשיח".

 

נחמתנו איננה בתיאוריה מתפלפלת של גלגול נשמות – אנו יודעים כי "נגזר על אדם למות פעם אחת" (עברים ט' 27). איננו מנסים לשקר לעצמנו כאילו ששום דבר ממשי לא ממתין לנו מעבר לשער המוות. אנו מתנחמים באלוהים ובחסדיו הצפויים לנו, וזוהי נחמתנו האמיתית.

יש לומר עוד כמה דברים אודות תקופת הביניים שאחרי המוות, עד לתחיה.

ראשית, אין כל קשר בין החיים למתים (מכל סוג שהוא). המתים אינם ערים למתרחש עלי אדמות. איוב אומר, "יכבדו(הו) בניו – ולא ידע, ויצערו(הו) – ולא יבין" (שם, י"ד 21). "אין מעשה וחשבון ודעת וחוכמה בשאול" (קהלת ט' 10). אלוהים מבטיח ליאשיהו, "הנני אוסיפך על אבותיך. ולא תראינה עיניך בכל הרעה אשר אני מביא על המקום הזה" (מל"ב כ"ב 20). אין בכתבי הקודש יסוד לחשוב שייתכן קשר כלשהו בין החיים למתים – לא קשר עין, לא קשר אוזן ולא כל קשר אחר. לעומת זאת, יש איסור מוחלט ומפורש לנסות וליצור קשר כזה: "כי אתה בא אל הארץ אשר ה' אלוהיך נותן לך, לא תלמד לעשות כתועבות הגויים ההם, לא ימצא בך… קוסם קסמים, מעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים, כי תועבת ה' כל עושה אלה" (דברים י"ח 9-12). מכך ברור שהמנהג להתפלל אל המתים, להיוועץ בהם או לנסות להיטיב עימם פסול מעיקרו, ומדהים לגלות שדווקא יהודים נתפסים לכך למרות האיסור המפורש בדבר ה'.

שנית, את גורלנו אחרי המוות קובע אלוהים, והוא עושה זאת בחסדו עוד לפני המוות. הזוכים לברכתו אחרי מותם הם אלו שזכו לברכת חסדו גם לפני כן, כאשר האמינו בו, נסלחו בזכות כפרת המשיח וחיו למענו על פי מצוותיו. משום כך, אמירת קדיש או כל מעשה דומה לשם עילוי נשמת המתים הם הבל וסילוף האמת של אלוהים. מי שחושב שסלסולי קולו של המזמר את תפילת "אל מלא רחמים" (כמובן, עבור תשלום נאות!), וחזרה שוב ושוב על אותה תפילה מסוגלים להבטיח את עילוי נשמת המת, לא מבין את הדברים הבסיסיים והפשוטים ביותר בדרכי אלוהים. אינני אומר שאמירת קדיש כשלעצמה אסורה. להיפך, זוהי תפילה נהדרת המפארת את אלוהים ואת שלטונו בעולם, אך אין לעשות זאת לעילוי הנפש או לכל מטרה דומה אחרת.

מי שחפץ לומר קדיש כדי לרצות את משפחתו או לכבד בדרך זו את זכר המת – שיעשה זאת. אך בל יחשוב שיוכל על ידי כך לשנות משהו. החושב כך טועה טעות חמורה.

שלישית, כפי שאמרנו, תקופת הברכה אחרי המוות היא רק  תקופת ביניים. ברכתנו עדיים אינה שלמה, אפילו אז. טוב נפלא יותר צפון לנו בעתיד, טוב שנוגע לא רק לברכת נפשותינו כי אם גם לישועת גופותינו. ה"כליון ילבש אל-כליון ומה שעתה סופו למות ילבש אל-מוות" (קור"א ט"ו 53). אנו לא נושעים רק בנפשותינו. גופנו מאוחד עם המשיח, ממש כמו נפשותינו, וממתין ליום עליו דיבר ישעיהו הנביא כשאמר, "יחיו מתיך" (שם, כ"ו 19), ושדניאל הזכיר באומרו, "רבים מישני אדמת עפר יקיצו, אלה לחיי עולם ואלה לחרפות, לדיראון עולם. והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע, ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד" (י"ב 2-3).

יש שמתקשים בכך, אבל העובדה שנחיה שוב איננה מופלאה יותר מהעובדה שאנו חיים עכשיו. מי אנחנו? כיצד נוצרנו? כיצד אנו מתקיימים? מה מקור הכל? מי שעונה על שאלות אלה כיאות איננו מתקשה עוד בשאלת חיי עולם. הבעיה בעצם איננה של קיום חיי הנצח אלא של קיום המוות – זה מה שאיננו טבעי! המוות לא מתאים לסדרי העולם. הוא פולש זר שסופו להיעלם. אנשים תמיד האמינו בנצח, אלא אם היו להם סיבות לנסות למחוק אמונה זו מליבם. גם בזאת לא הצליחו, כפי שאפשר לראות מהעובדה שאפילו בדור מפוכח ומשכיל זה נתפסים רבים לתיאוריות משונות כמו פרפסיכולוגיה, גלגול נשמות, דרישה למתים, תפילה למתים וכן הלאה. כל אלה הם ביטוי להכרה שאיננה ניתנת למחיקה, לפיה אכן יש חיים מעבר למוות.

 

מה משמעות כל זה?

הכרה זו צריכה להשפיע עלינו. היא צריכה להיות אחד הגורמים שמכוונים את חיינו כיום. העולם הזה איננו הכל – הוא אפילו אינו הדבר החשוב ביותר. יש משהו חשוב בהרבה מצבירת ממון, כוח, כבוד ושררה. ישנם "משכנות עולם" (לוקס ט"ז 9) ושם "אזרחותנו" (פיליפים ג' 20). עלינו לחיות בעולם כפי שחיו בזמנם פעילי העלייה בברית המועצות; הם פעלו בין אויבים, אבל תקוותם להגיע פעם אל ארץ ההבטחה הניעה אותם לפעמים לוותר על הכל ובלבד שיזכו להגיע. כמו הסירובניקים שישראל העניקה להם אזרחות למרות שעדיין לא הציגו כף רגל בארץ, "אזרחותנו בשמים היא, ומשם מחכים אנחנו למושיענו אדוננו ישוע המשיח, אשר יחליף את גוף שפלותנו להיות דומים לגוף כבודו, כפי כוח יכולתו לכבוש את הכל תחתיו" (פיליפים ג' 21). "אל תעמלו במאכל אשר יאבד, כי אם במאכל הקיים לחיי עולמים, אשר בן האדם יתננו לכם" (יוחנן ו' 27) "אל תאצרו לכם אוצרות בארץ, אשר יאכלום שם סם ורקב וגנבים יחתרו שם וגנבו, אבל תאצרו לכם אוצרות בשמים, אשר סם ורקב לא יאכלום שם וגנבים לא יחתרו שם ולא יגנובו… בקשו בראשונה את מלכות אלוהים וצדקתו" (מתי ו' 19-20, 33).

זיכרו, גורלנו בעתיד נקבע כבר עתה: "מי יגור באוהלך? מי ישכון בהר קודשך? הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו, לא רגל על לשונו, לא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרובו. נבזה בעיניו נמאס ואת יראי הי יכבד. נשבע להרע ולא ימיר. כספו לא נתן בנשך ושוחד על נקי לא לקח – עושה אלה לא ימוט לעולם" (תהלים ט"ו). היום עלינו לפנות מחטאינו ולבקש מאלוהים את כפרת חטאותינו בזכות ישוע ובגבורתו.

החיים עלי אדמות אינם ערך עליון. יש דברים שכדאי אפילו למות למענם. יש שהפכו את החיים או את הבריאות לאליל חדש: "מה שלומך?". "טוב, תודה, חיים!". "זה העיקר". "העיקר הבריאות". זהו שקר! העיקר הוא כיצד אתה עומד לפני אלוהים. מי שמבין זאת ידע לחיות בעולם הזה כיאות וגם יזכה ליהנות מהעולם הבא.

 

ל ס י כ ו ם :

1. למושג מוות יש שלושה מובנים; מוות רוחני (פירוד מ-ה'), גופני (פירוד מהגוף) ופירוד נצחי (מ-ה'). כל בני האדם מתים רוחנית. כל בני האדם ימותו גופנית. רק חלק מהם מתים מוות נצחי. 

2. המוות איננו טבעי; הוא קללה, פרי החטא. החטא הוא שנותן למוות את עוקצו משום יראת המשפט שיביא ה'.

3. איש אינו זכאי בפני ה'. הכל חטאו. משום כך, הכל ראויים לעונש והכל צפויים לקבלו.

4. הדרך להיוושע מהעונש איננה על ידי בריחה ממחשבות על המוות או על ידי כפירה בה' ובקיומו של החטא. גם לא על ידי תיקון עצמי. אנו נושעים בחסד ה' המושיע, על ידי המחילה והטהרה שנותן לנו ה' בזכות ישוע.

5. במותם, הנושעים עוברים לחיות עם האדון. האחרים יורדים לשאול.

6. מצב זה שורר במשך תקופת ביניים שבמהלכה הנושעים מבורכים ומאושרים, אלא שאושרם עוד ירבה.

7. המוות אינו חידלון הקיום, אלא קיום מפואר ומאושר.

8. יש עצב במוות, אך המצפים לחיי עולם אינם נעצבים כמו אלה שאין להן תקווה.

9. מכל זה ברור כמה חשובה הבשורה. היא עניין של חיים או מוות נצחיים. לכן על כל המאמינים לבשר את הבשורה, לסבול למענה, לחיות על פיה.

10. ללא-מאמינים אני קורא; חיזרו בתשובה, האמינו בבשורה והיוושעו!

 

"5 אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר־שָׂם יְהוָֹה מִבְטַחוֹ; וְלֹא־פָנָה אֶל־רְהָבִים וְשָׂטֵי כָזָב׃
6 רַבּוֹת עָשִׂיתָ אַתָּה יְהוָה אֱלֹהַי, נִפְלְאֹתֶיךָ וּמַחְשְׁבֹתֶיךָ אֵלֵינוּ אֵין עֲרֹךְ …"

(תהילים מ 5-6)