ראשונה לפטרוס פרק א 1-2 – שיעור מס' 1

Print Friendly

ראשונה לפטרוס פרק א 1-2 – שיעור מס' 1

איגרת 'התקווה בעת צרה' (פרק א' 1-2)

 

לפני שנעמיק בדברי השליח פטרוס, ראוי שנלמד מעט אודות ראשית חייו ועד לשלב בו החל לפעול בגבורה כשליח של האדון ישוע המשיח.

 

פטרוס לא היה שם הולדתו של השליח. כשנולד, קראו לו הוריו שמעון (מרקוס א' 16). אחיו היה אנדריי. שניהם היו דייגים וגרו בבית ציידא על שפת הכינרת.

 

בסמוך לבחירתו כתלמיד של ישוע, אמר לו האדון: "…אתה שמעון בן יוחנן, אתה תיקרא "כיפא" (שמשמעו סלע) (יוחנן א 42). ראה גם בשורת מתי ט"ז 18 – שם אמר ישוע כי שמעון הוא כיפא – פטרוס – שמשמעו סלע ביוונית, ועל אמונה אמיתית ונכונה כפי שהכריז שמעון – ישוע הוא בן אלוהים חיים – יקים האדון את קהילתו ואפילו שערי שאול לא יגברו עליה.

 

לאור הכתוב במתי ד' 18-22, מרקוס א' 16-20, לוקס ה' 1-11, לאחר שהאדון ישוע נטבל והגיע לגליל, הוא קרא לשמעון ואנדריי אחיו להיות תלמידיו. השניים עזבו את רשתות הדיג ומיד הלכו אחריו.

עלינו לזכור שהאדון ישוע גדל בנצרת ושמו הלך לפניו לאורך שלושים שנות חייו. יתכן מאוד שהשניים, כמו שאר התלמידים הכירו את האדם ישוע, והבינו שמדובר בצדיק שאינם רגילים לראות בכל יום…

שמעון כיפא עד לנס בו האדון ישוע ציווה עליו ועל אחיו ושותפיהם לדייג, להטיל את הרשתות למים ואז התמלאו הרשתות בדגים באופן ניסי (לוקס ה' 8).

שמעון כיפא הבין שיש משהו אלוהי בישוע, אך הדבר אז לא הופנם עדיין.

למרות זאת, מה שראה וחווה שמעון כיפא היה מספיק לו כדי לנטוש את מקור פרנסתו וללכת אחר ישוע – כתלמידו.

 

שמעון כיפא ושאר 11 התלמידים נבחרו על ידי ישוע ונקראו שליחים. (לוקס ו' 13-15).

שמעון כיפא זכה לראות ניסים רבים שעשה ישוע וביניהם, תחיית בן האלמנה (לוקס ז'), ריפוי האישה זבת הדם, תחיית בתו של יאיר, וכמובן ההליכה על המים אל מול האדון ישוע (מתי י"ד).

 

במהלך תקופת שהייתו עם המשיח, היה שמעון כיפא עד למחזה אשר נכרת בזיכרונו יתכן יותר מכל דבר אחר.

בספר הבשורה שכתב מתי בפרק י"ז ישוע לקח את יעקב, יוחנן וכיפא להר גבוה ושם האדון ישוע השתנה לנגד עיניהם. אותם תלמידים נבוכים ראו את ישוע בהתגלמותו האלוהית.

 

חייו של שמעון כיפא אינם רק אוסף של חוויות נפלאות והצלחות.

כיפא התכחש לישוע שלושה פעמים ממש שעות לפני צליבתו, זאת לאחר שבמשך יותר משלוש שנים היה במחיצתו ולמד אודות אישיותו וזהותו (יוחנן יח 12-27).

שמעון כיפא חשש לחיו ושיקר במצח נחושה למשרתת שזיהת אותו כאחד מתלמידיו של ישוע.

דבר אלוהים אינו מסתיר את כשלונם של תלמידי האדון, אלא מוכיח את אנושיותם ונגד זאת את עוצמת השינוי שרוח הקודש חולל בכל אחד מהם לאחר שנטבלו ברוח הקודש.

 

שמעון כיפא, יחד עם שאר התלמידים היה עד לצליבת ישוע ותקומתו מן המתים. למרות כל הניסים, לאחר הצליבה נפוצו התלמידים וחזרו לעיסוקם הקודם.

 

לאחר תקומתו נראה האדון ישוע לתלמידים מספר פעמים. כשנגלה להם בגליל, לקח ישוע את שמעון פטרוס ואמר לו שלושה פעמים: "רעה את צאני" (יוחנן כ"א). (ראה את המסר של שמעון פטרוס לקהילה בערוב ימיו: ראשונה לפטרוס ה' 1-4).

 

כאמור, האדון ישוע עלה לשמיים מהר הזיתים, לעיני תלמידיו, ארבעים יום לאחר שקם לתחיה. האדון ישוע אמר לתלמידיו שלא יעזבו את ירושלים אלא יישארו בה עד שרוח הקודש תצלח עליהם ותיתן להם את הכח להיות עדיו בירושלים, ביהודה, שומרון ועד קצה הארץ (מע"ש א 8-9).

לאחר תשעה ימים, בחג השבועות, היו כל התלמידים ביחד. רוח הקודש צלחה על כל המאמינים במקום – 120 במספר, והם החלו לפאר את אלוהים בשפות שונות, כשפתם של כל הנוכחים.

כל הנוכחים התפאלו והבינו שהאות מאשר את דבר השליחים ולכן רבים החלו להאמין בישוע כאדון ומשיח מכפר חטאים (מע"ש פרק ב).

 

ראו את השינוי שרוח אלוהים חולל בשמעון כיפא ובשאר השליחים.

אותו שליח אשר פחד להודות בפני משרתת שהוא אחד מתלמידי ישוע, כעת, לאחר שהתמלא ברוח אלוהים, עומד לפני אלפי יהודים, ככל הנראה באחד מחצרות המקדש, ומכריז בקול רם ובבהירות מופלאה את בשורת הישועה בדם המשיח ישוע.

 

מאז צליחת רוח הקודש על המאמינים בחג השבועות היה שמעון כיפא אחד מעמודי הקהילה המשיחית – גוף המשיח.

חייו של שמעון לא היו רק רצף הצלחות, אך גם מכשלונותיו למד מהר ואלה היו מעטים (אל הגלטים ב).

 

מועד כתיבת האיגרת:

מועד כתיבת האיגרת הינו בסמוך או מיד לאחר תחילת פרעות הקיסר נירון נגד המאמינים בישוע. התאריך המשוער הינו סוף שנת 64 או תחילת שנת 65 לספירה.

מכיוון שבפרק ב 13-14 שמעון כיפא עדיין מתייחס לשלטון כדבר כה חיובי נחוץ ומועיל בזמן הווה, יש שקבעו שהאיגרת נכתבה לפני פרוץ חמתו של הקיסר נירון נגד המאמינים בישוע.

שהרי, לאחר הרדיפות תחת שרביטו האכזרית של נירון, היה קשה מאוד לנושעים לכבד את השלטון ולהיכנע לשגיונותיו.

 

מטרת כתיבת האיגרת

האיגרת אומנם נכתבה על ישי שמעון כיפא אך נשלחה למכותבים בידיו הנאמנות של האח סילוונוס (ה 12).

שמעון פטרוס כתב את האיגרת על מנת ללמד את המאמינים אודות הבטחון והתקווה שיש להם גם בעת מצוקה.

מילות הפתיחה – "תושבי תפוצות…" מרמז שהאיגרת ממוענת בעיקר למאמינים יהודים אשר מתגוררים בתפוצות – פונטוס, גלטיה, קפדוקיה, אסיה וביתיניה…ז"א, כלל טורקיה של ימינו.

בדרך כלל, לא כינו גויים הגרים מחוץ לישראל ככאלה הנמצאים בתפוצות, אך מילה זו מאוד מיוחסת ליהודים היושבים מחוץ לארץ ישראל.

 

שמעון מעודד את הנושעים להתמיד בעדות ללא דופי דווקא בעת קשה המעמידה את אמונתם במבחן.

דווקא בעת קושי, הלא נושעים יכולים לראות את אמיתות דבר הבשורה וחוזקה בחייהם של הנושעים. זיכרו: אלוהים הוליד אותנו לתקווה חיה בתחיית ישוע המשיח מן המתים…(א 3).

שמעון פטרוס מעודד אותם להתמיד בחיי קדושה וזאת לאור ההבטחות והברכות שאלוהים הכין לכל אחד מנבחריו.

כנבחרים, אף לא אחד יוכל להפסיד את ישועתו, ולכל אחד מהנבחרים מובטח כל כוחו של אלוהים כדי לעמוד נגד כל נכלי השטן.

עלינו לזכור ששמעון כיפא כתב שורות אלו כשנתיים לפני מותו. לפיכך מילים אלו נכתבות מתוך ניסיון אישי בנוסף להשראת הרוח.

 

האיגרת הראשונה לפטרוס פרק א פסוק 1:

"מאת פטרוס, שליח ישוע המשיח, אל תושבי תפוצות פונטוס, קפדוקיה, אסיה וביתיניה, הנבחרים."

 

ברור כי האיגרת נכתבה לקהילות הנמצאות במרכז וצפון תורכיה. על פי לשון הכתב ניתן להבין כי הנמענים העיקריים היו יהודים.

א. המילה 'תפוצה' הינה מילה הנוגעת בעיקר ללב היהודי. זו מילה המתארת את היהודי היושב בגולה או נודד מחוץ לגבולות הנחלה המובטחת.

מכיוון שפטרוס הינו שליח שנשלח ליהודים בתפוצות (גלטים ב' 7-9: שאול השליח אומר: "…אדרבה, הם הכירו שבידי הופקדה הבשורה אשר לערלים כשם שבידי פטרוס הופקדה הבשורה אשר לנימולים".), הרי שהמילה – 'נבחרים' בקונטקסט הזה מתייחסת ליהודים הנבחרים משאר העמים.

למרות שפטרוס נשלח לבשר ליהודים בגולה אין הדבר אומר שהוא לא היה בקשר או בישר גם לגויים. (ד' 3, (מע"ש י', אל הגלטים ב).

ב. שמעון פטרוס מצטט פסוקים רבים מהתנ"ך באיגרתו וזאת מכיוון שהנמענים מודעים למקור הפסוקים – ז"א, הם בני ישראל (א 16 – ויקרא יט 2), (א 24-25 – ישעיה מ' 6-8), (ב 6 – ישעיה כח 16), ב 7 – תהילים קי"ח 22), (ב 8 – ישעיה ח 14), (ב 9 – שמות י"ט 6), (ג 10-12 – תהילים ל"ד 13-17), (ה' 5 – משלי ג 34).

 

איך הגיעו המאמינים הראשונים לאיזור הזה?

במע"ש ב' רוח אלוהים נחתה על המאמינים הראשונים שהיו בירושלים וכולם החלו לדבר בלשונות ולפאר את אלוהים בשפות שונות שמעולם לא למדו קודם.

בגלל שהמועד היה חג השבועות שהינו אחד משלושת הרגלים, יהודים רבים מכל רחבי האימפריה הרומית היו בירושלים.

מעשי השליחים ב' 8-11: "…ואיך כל אחד מאיתנו שומע בשפת מולדתו? פרתים אנחנו ומדים, עילמים ותושבי ארם נהריים, תושבי יהודה, וקפדוקיה ופונטוס ואסיה פריגיה ופמפיליה, מצרים ומחוזות לוב הסמוכים לקיריניה, תושבי רומא המתגוררים כאן, יהודים וגרים, כרתים וערבים -

והנה אנחנו שומעים אותם מספרים בלשונותינו את גדולות האלוהים.".

 

ובכן, בעקבות אותו המאורע, 3000 איש קיבלו את האמונה. תושבי התפוצות חזרו לארצותיהם בגמר החג ושם המשיכו לנטוע את זרע האמונה.

שאול השליח אשר נשלח לבשר בין הגויים בישר וחיזק את דבר האמונה בחלק מהערים המוזכרות. לשאר הערים הגיעו אותם מבקרים אשר חזרו מירושלים ויהודים אחרים אשר ברחו מירושלים מאוחר יותר עקב הרדיפות נגד יהודים המאמינים בישוע (מע"ש ט"ז 6, י"ח 23, י"ט 10,26).

"ואתם רואים ושומעים שלא רק באפסוס אלא כמעט בכל אסיה פולוס הזה שכנע והדיח המון רב באומרו שאלים מעשי ידיים אינם אלים". (מע"ש י"ט 26).

לסיכום ניתן לומר כי שמעון פטרוס נטע את האמונה באותם עולי רגל בחג השבועות.

הם חזרו לעריהם ושם בשרו את בשורת הישועה לכפרת חטאים בשם ישוע המשיח.

גם פולוס השליח היה בחלק מהמקומות ועזר להם לבסס את גוף המשיח במחוזותיהם.

המילה שמסיימת את פסוק 1 מחברת אותנו לפסוק 2. "…הנבחרים, על פי ידיעתו מקדם של אלוהים האב…"

אנו נכנסים לנושא רחב, אבל אשתדל לסכמו בתמצות ובצורה ברורה, לאחר מכן ננסה להבין מדוע שמעון פטרוס ציין את נושא הבחירה כבר בפתח איגרתו.

למה מתכון שמעון פטרוס באומרו: נבחרים, על פי ידיעתו מקדם של אלוהים?

על מנת להבין את גודל חסדו של אלוהים בבחירת ילדיו, עלינו להבין קודם כל את הסיבה למעורבותו הגדולה כל כך של אלוהים בישועתנו.

 

בבראשית לא היה דבר!

אלוהים ברא את כל אשר בבריאה בדבר פיו.

כל שברא אלוהים היה מושלם וטוב ויכול היה להיות בקרבתו ונוכחותו של אלוהים קדוש וטהור (ראה בראשית א-ב).

 

לאחר שאלוהים ברא את האדם, הוא הטיל עליו מגבלה אחת:

לא לאכול מפרי עץ הדעת טוב ורע אשר בגן (בראשית ב).

אלוהים אמר שאם אדם יעבור על האיסור הוא מות ימות.

 

לצערו של אדם וחווה ולצערנו הרב, אדם וחווה התפתו על ידי השטן ואכלו מהפרי האסור.

קללת המוות נכנסה מיד לחיי האדם והבריאה.

מאותו הרגע, כל הבריאה הייתה תחת קללת החטא ונדונה למוות.

 

מהרגע בו חטאו אדם וחווה, כל אשר נולד מהם היה תחת קללת החוט ומנותק מקרבת אלוהים.

תחת קללת החטא, האדם נולד כשהוא עיוור מבחינה רוחנית ואינו מסוגל בכוחו הוא להיוושע או להכיר בעיוורונו הרוחני.

לפיכך, קיים צורך מוחלט של התערבות אלוהים בישועת האדם.

 

מסיבה זו, כל אדם שנושע הינו פועל חסד אלוהים, בחירת אלוהים בישועה של אותו אדם.

מסיבה זו הנושעים נקראים נבחרים.

הדבר נכון ברמה של בחירת אדם באופן פרטני או בחירת עם מכלל העמים לתפקיד או ייעוד כלשהו.

 

אם כן, מהי פעולת אלוהים בישועת האדם ומהי אחריותו האישית של האדם בכל הקשור לישועתו?

מכיוון שאלוהים שופט את כל הלא נושעים לאגם האש באחרית הימים, יוצא שלאדם יש אחריות כלשהי שעליו למלא.

 

ההתגלות הכללית וההתגלות המיוחדת האישית.

אלוהים יצר את בני האדם, הוא אוהב אותם והציב לפני כולם את הדרך היחידה לישועה (יוחנן ג 16, מע"ש ד 12, אל הרומים י 9-10).

 

אלוהים הביא לידיעת כל בן אנוש – דרך עוצמת הבריאה – את עובדת קיומו וכן את האפשרות להאמין בו.

תהילים י"ט: "השמיים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע". ז"א, שהטבע זועק אודות קיומו של אלוהים.

 

אלוהים ברא את האדם בצלמו ובדמותו, כך שאדם נולד עם יכולת הבנה ומצפון המכוונים אותו להבנה אודות קיומו של בורא, והאחריות לחפשו ולדרשו (ראה אל הרומים ב – נישואים בין זכר לנקבה בלבד וכו)

 

ההתגלות הכללית שלה זוכים כלל בני האדם נועדה לגרום לכלל בני האדם לחפש ולדרוש את הבורא ולחיות על פי הנחיותיו ורצונו.

אדם אשר דורש את אלוהים ימצאהו – יותר נכון לומר – אלוהים ימשוך אותו אליו למען ימצאהו.

אלוהים בריבונותו קבע את תוכניתו הנצחית עוד כבר לפני שברא את האדם או דבר כלשהו בבריאה.

שהרי, בריאתו התקיימה על פי תוכנית ולתכלית ברורה – פאר שמו בבניית הבריאה על פי הדוגמא המופתית של גן עדן.

 

אלוהים בחר את מי שבחר וזאת זכותו כבורא (אל הרומים ט-י).

אלוהים בחר את עם ישראל להיות העם דרכו יביא אלוהים את המשיח הגואל לעולם.

 

אלוהים טוען שהוא בחר את הנושעים מקדם ימי עולם (אל האפסים א 4)

 

אלוהים הבטיח שהוא ישלים את אשר התחיל בכל נושע (אל הפיליפים א 6)

 

אלוהים הבטיח שאף אחד לא להפריד את ילדיו ממנו (בשורת יוחנן י' 29, אל הרומים ח' 34-39).

 

אנשים שואלים שאלה מאוד ראויה לאורך השנים:

אם אלוהים כבר בחר את המאמינים, אז מה התועלת בבישור היום?

 

עובדת ידיעתו של אלוהים אינה פותרת אותנו מציות.

אלוהים קבע שהישועה באה בשמיעה (אל הרומים י' 17) והוא מאפשר לנו להכריז את הבשורה. אנו מכריזים את הבשורה כי אהבת אלוהים בוערת בנו (קור"ב ה) ואלוהים בחסדו מניע את האדם שבו בחר מקדם ימי עולם להאמין (אל האפסים א' 4).

אלוהים בחסדו מאפשר לנו להיות כלים במערכת הקריאה לישועת בני האדם.

מילותיו האחרונות של ישוע לשליחיו היו: "לכו ועשו את כל הגויים לתלמידים, הטבילו אותם לשם האב והבן ורוח הקודש". מתי כ"ח 18-20.

 

וכך, דרך הציות שלנו לדבר אלוהים, העולם רואה את נפלאות מעשיו של הבורא.

 

האם הבחירה של אלוהים מבטלת את אחריותנו להאמין?. במילים אחרות – אם אלוהים לא בחר אותי, אז מדוע שגם יאשימני?

השאלה מאוד פופולארית אך מאוד לא תמימה.

אלוהים בחר את אלו שיוושעו אך אין הדבר אומר שאלו שלא נבחרו יכולים להאשים את אלוהים.

אלוהים ברא את כל בני האדם עם היכולת לזהות את עובדת קיומו בטבע.

אדם המתעלם מהאור שאלוהים חשף אותו אליו ואינו מחפש את הבורא, הריהו חוטא ועל כך ייתן דין לפני אלוהים. (התגלות כ' 11-15).

אלוהים הוא קדוש וטהור. הוא תמיד צודק ואנו טועים ופושעים!

 

מדוע פטרוס מזכיר את נושא הבחירה כבר בפתח האיגרת?

פטרוס כתב את האיגרת בשנת 64 לספירה.

התקופה אופיינה ברדיפות קשות נגד מאמינים. הרודפים לא הסתפקו בדברי לעג אלא רצחו ופגעו במאמינים.

בתקופה ששמעון פטרוס כתב את האיגרת, הרדיפות רק החלו לתפוס תאוצה, וזמן קצר לאחר מכן הן הפכו לרשמיות בפקודת הקיסר נירו.

לאורך תקופת הרדיפות והסבל שמעון כיפא למד כי הידיעה שאנו שייכים לאלוהים ונבחרנו להיות בניו עוד מקדם, היא מקור לשלווה ובטחון.

את אותה הידיעה, את אותה השלווה מלמד פטרוס את המאמינים היושבים באסיה הקטנה.

הידיעה כי אני שייך לאלוהים גורמת לי להתנהג כיאות לבן אלוהים. הידיעה כי אני שייך לאלוהים מחזקת אותי, כי אני יודע שכל מאורע בחיי נמצא בשליטת אלוהים.

מתברר שפטרוס היה זקוק לאמת הזו לא פחות משאר אחיו המאמינים. הוא עצמו הוצא להורג בגלל אמונתו בשנת 67 לספירה.

 

בפסוק 2 אומר שמעון פטרוס:

"על פי ידיעתו מקדם של אלוהים האב, בקידוש הרוח, אל ציות ישוע המשיח והזיית דמו, חסד ושלום ישפעו עליכם למכביר".

שמעון פטרוס מזכיר לנו שכלל האלוהות מעורבת בבחירתנו, בישועתנו. נבחרנו על ידי האב, נפדינו על ידי דם הבן, והופרדנו מן העולם ומן המשפט על ידי הרוח.

במילים אחרות: האב הכין את תוכנית הישועה, הבן – ישוע המשיח, שילם בדמו את מחיר ישועת הנבחרים.

רוח הקודש הוא הגורם אשר פועל בליבנו על מנת שנכיר את תוכנית הישועה של אלוהים ונקבל את ישוע כמשיח. יוחנן ט"ז 8-15. רוח הקודש הוא המוליד אותנו מחדש…

האדון ישוע מפרט אודות תפקיד רוח הקודש בישועת וחיי האדם בבשורת יוחנן י"ד-ט"ז.

 

לאור אמת זו – אם מלוא האלוהות עוסק בישועתנו ובעניניינו, אז ממי נפחד? (ראה אל הרומים ח' 34-38). כאשר אנו המאמינים מצייתים להוראתו של אלוהים בדברו, אנו זוכים לחוות את מלוא שלומו וחסדו.

 

לא לחינם ציין שמעון פטרוס את עניין הזיית הדם של האדון ישוע המשיח.

הזיית הדם היא פועל הכוהן הגדול בבית המקדש ובקודש הקודשים במיוחד ביום הכיפורים.

הזיית הדם (ויקרא ט"ז) נועדה לכסות את כל כלי המקדש – המזבח וכל שאר הכלים בדם הכפרה, דם הזבח.

לשם מה?

להוות חוצץ המאפשר לחוטא כמוני וכמוך להגיע אל קודש הקודשים.

 

פעולת הכוהן הגדול הארצי היוותה סמל וצל של פעולת המשיח ישוע בדמו שלו.

כאשר נצלב, שפך המשיח ישוע את דמו ונפשו כקורבן כפרת החטאים של בני האדם.

מכיוון שהיה ללא חטא מעולם, דמו התקבל על ידי אלוהים האב כדם כפרת חטאיי בני האדם וכלל הבריאה.

את דמו הציג המשיח במשכן השמיימי וכך שם חוצץ על כל הקדוש כדי לאפשר לנו, ילדיו הנושעים, לבוא אל נוכחות האב בקודש הקודשים שבמשכן השמיימי. ראה אל העברים פרקים ז-י, ט 11-12.

 

מכאן, הביטוי "הזיית דמו…" גורמת לצמרמורת מעודדת לכל יראי אלוהים. אנו מבינים את המחיר ששילם המשיח בעבור ישועתנו, וגודל ההקרבה והאהבה שאלוהים האב הראה לנו בהקרבת הנו יחידו, האדון ישוע המשיח.

 

בזכות פעולת אלוהים עבורנו – חסדו ושלומו שופעים עלינו למכביר – גם בעת קשה וגם כאשר המוות עומד לנגד עינינו.

בזכות פעולת אלוהים עבורנו – אנו יכולים להשלים את תכלית בריאתנו – לעשות את המעשים המפארים את אלוהים (טיטוס ב 14, אל האפסים ב 10)

 

בשיעור הבא נלמד איך אלוהים מצפה מאיתנו להתנהג בעת משבר ואיזו נחמה הוא מעניק לנו היום.