איגרת שאול השליח אל הפיליפים פרק ב 12-18

Print Friendly

פרק ב 12-18

בפתח פרק ב שאול השליח מפרט מה נדרש מן המאמינים המשרתים ביחד בבית אלוהים: עבודת צוות.

שאול מתכוון לעבודת צוות המעידה על נוכחות אלוהים בקרב הצוות.

עבודת צוות שכזו חייבת לכלול את המרכיבים הבאים:

1. תמימות דעים.

2. חדורי אהבה אחת.

3. כוונה אחת ומחשבה אחת.

4. כבוד הדדי וחוסר תחרות מוחלטים.

5. ענווה המתבטאת בכך שכל אחד מחשיב את רעהו לנכבד ממנו.

6. דאגה לענייני הזולת.

יש סיבה ברורה לדרישה זו.

א. חוסר אחדות גורם לכל איבר בקהילה להתמקד בעצמו ולהעמיד את עצמו כעיקר ומטרה.

בדרך שכזו יישאר לנו מעט כוח אם בכלל להיות אור מאיר ומלח משמר בעולם מלא צרכים זה (מתי ה 13-16).

ב. הבשורה מביאה את מסר הריצוי לאלוהים ולשלום עימו.

איך ישתכנעו הלא-מאמינים שהמשיח מרצה אותנו לאלוהים אם איננו רצויים זה לזה?

בפסוקים 6-11 שאול ציין את דוגמתו של ישוע:

הוא שהינו אלוהים, הריק עצמו ובא אלינו בדמות אדם. כשהיה בדמות אדם, הוא שרת כעבד אלוהים.

ישוע המשיח השפיל עצמו עד מוות בצלב, וכך הראה את גודל אהבתו של אלוהים לנו, בני האדם החוטאים, והיווה לנו מופת ודוגמא לחיים המפארים את אלוהים (יוח"א ד 9-11).

כעת שאול השליח מצפה מהפיליפיים (ומאיתנו מן הסתם) לחיות על פי הדוגמא שישוע הציב לכולנו.

כל הקורא או שומע את דבריו של שאול ישאל עצמו:

האם אדם כלשהו מסוגל לקיים את הדרישה הזו ששאול השליח מציין?

שאול השליח עונה על שאלה זו, ויותר מכך בפסוקים 12-18:

12. לכן אהובי, כשם שציתם תמיד, לא רק כמו בעת נוכחותי, אלא על אחת כמה וכמה כעת, בהעדרי

השמעו עתה, וביראה וברתת (רעדה) פעלו לממוש תשועתכם.

13. ואמנם אלוהים הוא הפועל (אנרגיה) בכם גם שתרצו וגם שתפעלו כטוב בעיניו.

14. עשו כל דבר בלי להתלונן ובלי להתווכח, (דיאלוגוס)

15. למען תהיו נקיים מאשם וטהורים, בנים לאלוהים אין דופי בהם, בתוך דור עיקש ופתלתל אשר תופיעו בו כמאורות בעולם,

16. בהחזיקכם את דבר החיים; זאת תהיה לי לתהילה ביום המשיח, שלא לשוא רצתי ולא לריק עמלתי.

17. אבל גם אם אשפך כנסך על קורבן עבודת הקודש של אמונתכם, שמח אני ושש עם כולכם. 18. כך שימחו גם אתם ושישו עמי.

כאשר משפט נפתח במילה "לכן", המשך הכתוב מציין תיאור תוצאה נדרשת, מסקנה מן הנאמר עד כה או בפסקה הקודמת.

מכאן, יש קשר הדוק בין הציות המוחלט של ישוע לרצון אלוהים האב לבין הציות המוחלט של המשיחי לרצון אלוהים הכתוב בכתבי הקודש.

לכן, אלו שנמצאים במשיח ישוע ושייכים לו חייבים לציית לכל דבר אלוהים, ממש כפי שהאדון ישוע עשה (יוחנן ה 19-20).

למרות שאף משיחי לא יגיע לשלמות רוחנית במהלך חייו כשהוא בגופו הנתון להשפעת החטא, הרי שהוכחת ישועתנו ושייכותנו לישוע חייבת להיראות על ידי הניסיון התמידי שלנו לציית לדבר אלוהים,

ושאיפתנו המתמדת לגדול מבחינה רוחנית לשיעור קומתו המלא של ישוע . ז"א, להבין את דבר אלוהים טוב יותר בכל יום ולציית לו יותר ויותר (ג 12, אל האפסים ד 13).

עלינו לזכור עובדה חשובה ביותר:

הסימן החיצוני היחידי שעל פיו העולם יכול לקבוע שאנו אכן נושעים זה: הציות שלנו לדבר אלוהים.

בעיני שאול השליח, וכך ראוי שיהיה בעיני כולנו, משיחיים שבהתמדה לא צייתו לדבר אלוהים, הוכיחו וחשפו את חוסר בגרותם הרוחנית והצטיירו בעיני השליחים כאנשים חסרי היגיון.

איך יכולים אלא ששייכים למשיח (אשר ציית עד מוות בצלב), לאפשר לעצמם לא לציית?

ההיגיון הפנימי של הבשורה אינו מאפשר למשיחי אמיתי לחיות כאילו היה "מן העולם הזה" (ראה שיחתו של שאול השליח עם הקורינתיים באיגרתו הראשונה אליהם פרק ג).

שאול מבקש מהפיליפים לעשות דבר שיוכיח את אמיתות ישועתם ובגרותם הרוחנית.

צייתו לאדון וגידלו באמונה דווקא כאשר אינני ביניכם.

אמונה כנה מניבה ציות בכל עת ובכל מקום.

כולנו מכירים את המצב בו ילדים מתנהגים באופן שונה כאשר הוריהם בסביבה.

ישנם כאלו המתנהגים "כמלאכים" ליד ההורים אך שובבים עד כדי היותם מיטרד בלתי נסבל כשהוריהם אינם בסביבה.

באותה מידה, ישנם גם מבוגרים שהתנהגותם בקהילה שונה מאוד מהתנהגותם בביתם, כאשר הם לבד או רק ליד בני משפחתם הקרובה.

אינני מדבר על מקרה בודד של התפרצות עצבים, פליטת פה, שגיעה חד פעמית ומקרית, אלא על סגנון חיים שונה ונבדל בין זה שבחברת מאמינים לבין זה שבבית.

אחד מהסימנים המובהקים לבגרות רוחנית היא: התנהגות משיחית בלתי תלויה, יציבה.

שאול השליח הכיר היטב את המאמינים בפיליפי, הרי הוא היה זה אשר הקים את הקהילה הזאת (מע"ש טז).

מזכרונו וחוויותיו האישיות, הוא זוכר את המאמינים בפיליפי כמאמינים למופת (ראה פרק א).

והנה, כאשר הוא אינו ביניהם, הוא מקבל דיווח מאפפרודיטוס על ויכוחים וחוסר אחדות בין האחים בקהילה.

אני משער שפניו של שאול התעוותו כאשר שמע את החדשות מאפפרודיטוס.

האם יתכן שאבהודיה וסינטיכי כל כך מסוכסכות? קשה לי להאמין לשמועה שכזו…לא יכול להיות!.

אני זוכר אותן כחברות בלב ובנפש, מאוחדות בכל עניין ודבר…כשהייתי בפיליפי התנהגותן הייתה מושא לקנאה…מאמינות למופת….(ד 2-3).

שאול השליח מבקש מהמאמינים בפיליפי להתנהג כמשיחיים בוגרים בכל עת ולא רק כאשר הוא נמצא בחברתם.

המניע להתנהגות משיחית בוגרת נובעת מיראת אלוהים ואהבתו ולא בגלל נוכחות אדם זה או אחר בקהילה…היו מאמינים בוגרים ולא שטחיים!

עלינו לנהוג כראוי, כך שמעשנו כזבח רצוי לאלוהים ולא כדי לרצות בני אדם (ראה במיוחד אל הגלטים א 10: אם הייתי מתרצה לבני אדם לא הייתי עבד המשיח…).

 ראה גם אל הרומים יב 1-2, קור"ב ב 14 -17, ג 2.

מימוש הישועה

למה מתכוון שאול השליח?

שאול אומר לפיליפיים: "…ביראה וברתת (רעדה) פעלו למימוש תשועתכם." (פסוק 12)

המילים הללו של שאול השליח הובנו בדרכים שונות אשר הניבו תורות שגויות בתוך גוף המשיח.

האם שאול מלמד את הפיליפיים (ודרכם אותנו) שישועת המאמין נרכשת ונשמרת על ידי ציותו למצוות האדון?

חס וחלילה!

מימוש הישועה זה לא: "לציית כדי להיוושע"

א. הישועה, סליחת החטאים, וכל הבטחות אלוהים לילדיו הינם מתנת חסד מאלוהים, לאדם המאמין שישוע הוא בן האלוהים שבא לעולם ומת כקורבן כפרת חטאים (ראה גם אל הרומים י 9-10, יוחנן ג 16).

דבר אלוהים מלמדנו שללא מעורבות רוח הקודש, אף אדם אינו יכול להפנים את חסד אלוהים ולפעול בשירותו כילד של אלוהים (קור"א ב 10-15, יוחנן ג 1-18).

מכיוון שהאדם אינו מסוגל לשום דבר טהור או קדוש עבור אלוהים ללא רוח הקודש בקרבו (זאת בעקבות קללת החטא של אדם וחווה), יוצא שאלוהים חייב לעשות את הצעד הראשון בישועת האדם וזאת כצעד של חסד ואהבה עבור האדם.

ב. באיגרת לאפסיים ב 3-10 שאול השליח מבהיר בדרך פשוטה וישירה שישועת האדם היא מתנת חסד מאלוהים.

הישועה ניתנת על סמך אמונה ולא על סמך מעשים. לכן ציותנו לאדון אינו מניב ישועה וגם לא שומר עליה מאובדן.

כשישועה ניתנת, היא מתנת נצח (אל העברים ה 9).

אדם נושע אינו יכול לאבד את מתנת החסד שאלוהים נתן לו עוד בהיותו "אוייב לאלוהים" (אל הרומים ה 10).

ג. ישועתנו היא קביעה ריבונית של אלוהים עוד מקדם ימי עולם (אל האפסיים א 4).

אלוהים אינו מתחרט על מתנותיו ובחירותיו (אל הרומים יא 29).

אף אחד אינו יכול לקחת את ילדיו הנושעים של אלוהים אשר בחסדו העניקם למשיח ישוע (יוחנן י 29).

אף אחד ושום דבר אינם יכולים להפריד אותנו מאהבת אלוהים שבמשיח ישוע (אל הרומים ח 31-39).

אם אדם כלשהו טוען שהיה מאמין וכעת איננו, הריהו טוען שמעולם לא נושע, כי אף אחד לא יכול לאבד את מה שמעולם לא היה לו (יוח"א ב 19).

בעוד האדם נושע על סמך אמונה, הרי שמעשיו הטובים הם תוצאה של אמונה חיה ופועלת בחייו.

המעשים הטובים הם תוצר הלוואי של הלידה החדשה ואהבת אלוהים שבלב הנושע.

המעשים מעולם לא הושיעו אדם, כי אז ישועתנו לא תהיה חסד אלא גמול המגיע לנו.

אל האפסים ב 3-10:

3. "וגם אנחנו כולנו היינו מעורבים עימהם בעבר. עסקנו בתאוותינו הבשריות, מלאנו את תשוקות הגוף ואת דחף המחשבות, והיינו מטבענו בני זעם כשאר בני אדם.

4. אבל אלוהים המלא רחמים אהב אותנו, ובאהבתו הרבה,

5. אף כי מתים היינו בפשעינו, החיינו עם המשיח – הן בחסד נושעתם!

6. והקים אותנו עימו והושיבנו עימו בשמים, במשיח ישוע,

7. כדי להראות בעולמים הבאים את שפע עושר חסדו בטובה שגמל עלינו במשיח ישוע.

8. הן בחסד נושעתם על ידי האמונה. וזאת לא מידכם, כי אם מתנת אלוהים היא.

9. אין זה נובע ממעשים, כדי שלא יתגאה איש.

10. שהרי מעשה ידי אלוהים אנחנו, ברואים במשיח ישוע למעשים טובים אשר אלוהים הכינם מקדם למען נחיה בהם."

מדבריו של שאול השליח לאפסים ניתן לקבוע בבירור שהישועה היא מתנת חסד הניתנת על סמך אמונה, ומעשיו של הנושע הם חלק מפרי ישועתו – הציות לרצון אביו שבשמיים.

יעקב באיגרתו גם כן מציין שהציות שלנו לאלוהים המתבטא במעשים טובים, מהווה הוכחה שאנו נושעים.

יעקב אינו מלמד שמעשים מושיעים אלא שהם מהווים סימן ברור לשייכותנו לאדון (יעקב ב 26).

לפיכך, באומרו : "פעלו למימוש תשועתכם", שאול השליח אינו מדבר על "מעשים טובים" שאנחנו צריכים לעשות כדי להיוושע, אלא על האופן שבו אנו מגיבים למצוות האדון ורצונו בהיותנו ילדי אלוהים נושעים.

כנושעים, עלינו לוודא שאמונתנו אכן משפיעה ומחלחלת לכל תחומי חיינו, כך שנגיע ונשלים את הייעוד שאלוהים קבע לחיינו.

עלינו לוודא שאמונתנו בישוע אשר בזכותה רוח הקודש שוכן בתוכנו, אכן מעניקה לרוח הקודש את כל החופש לשנות את אופיינו הישן ולאמץ בכל יום, יותר ויותר מאופיו של המשיח – פרי הרוח.

במילים פשוטות:

כשאלוהים הושיע כל אחד מאיתנו הוא גם קבע את הייעוד לכל אחד מאיתנו.

במהלך חיינו כילדי אלוהים, אלוהים מצפה מאיתנו להתבגר רוחנית ולמלא את התפקידים שיעד לנו בגוף המשיח.

מימוש התשועה זה למלא עד תום את היעוד שאלוהים קבע לחיי.

שאול השליח סיכם זאת במשפט אחד שאמר למנהיגי הקהילה במעשי השליחים כ 24:

"אולם חיי אינם יקרים לי כל עיקרובלבד שאשלים את מרוצתי ואת השרות אשר קבלתי מאת האדון ישוע – להעיד על בשורת חסד אלוהים."

אחיי היקרים בפיליפי, אנא הקפידו לציית לאלוהים בכל, בלב שלם ומתוך יראה ואהבה כדי שישועתכם תיראה לכל.

אנא אל תתנהגו כילדים מבחינה רוחנית, אלא התבגרו כדי שתגיעו אל שיעור קומתו המלא של המשיח ישוע (אל האפסים ד 13, אל הרומים ח 29).

מימוש תשועתנו הינו תהליך המתבצע לאורך כל חיינו.

למה הדבר דומה?

אלוהים שינה את "מערכת ההפעלה" של מוחנו וליבנו ולכן השינוי מתבטא גם במעשים שונים מאלו שעשינו לפני כן.

אלוהים ריצה אותנו לעצמו (שינה אותנו מבפנים), וכעת הוא דורש מאיתנו לשאת פרי בחיינו – לפעול בכל תחום ועניין על פי רצונו והדרכתו הכתובים בכתבי הקודש.

עד שנגיע למלוא שיעור קומתו של האדון ישוע. אין אנו נדרשים להשלים זאת בכוחנו שלנו, אלא בכניעתנו לפעולת רוח הקודש השוכן בגופנו.

מימוש הישועה שלנו צריך להיעשות ביראה וברתת (רעדה):

למה הכוונה?

שאול מתכוון לכך שכל מה שנעשה בחיינו אם במחשבה או במעשה יהיה מתוך אמונה והכרה שאלוהים ניצב לנגד עינינו. (מילים דומות אמר שאול לעבדים באיגרתו לאפסיים בפרק ו 5)

ממש כפי הכתוב במזמור תהילים טז 8: "…שיויתי יהוה לנגדי תמיד…"

המשיחי חייב להכיר בכך שחייו חשופים לכל. אלוהים רואה ובוחן את כל מניעיו הנסתרים.

עלינו לפעול ולחיות כאילו בכל רגע אנו נמצאים מול הסנה הבוער או מול אלוהים בהר סיני…

ההכרה הזו חשובה ביותר ומניבה תוצאות חיוניות.

1. ענווה

2. המניע למעשים יהיה כדי לרצות את אלוהים ולא בני אדם.

ובכן, כולנו מבינים את גודל הדרישה של שאול. הוא מבקש מאיתנו להידמות לישוע יום אחר יום יותר ויותר.

בפסוק 12 שאול הציג את תבנית החיים האלוהית הנדרשת מן המאמין: (פעלו למימוש תשועתכם)

ובפסוק 13 שאול מציג את כוח האלוהים העומד עבור המאמין כדי למלא את דרישת אלוהים.

בפסוקים הקודמים שאול השליח הציג את ישוע המשיח כדוגמא עילאית לציות וכניעה לרצון אלוהים האב.

כולנו קוראים את הנתונים אך שואלים את עצמנו:

איך אנו מסוגלים להגיע לרמת ציות כמו זו של ישוע המשיח?.

איך בן תמותה כמוני יכול להגיע לרמת ציות ועשיה כפי שהאדון ישוע חי ועשה?

לעיתים אנו רואים אדם מוכשר עושה דבר כלשהו בכישרון עילאי.

דוגמא נעלה נותנת לנו השראה אך אין בכוחה לתת לנו כוח לבצע את אותה המשימה באותה איכות ורמה.

הדרך היחידה לעשות כמו הדוגמא שראינו היא רק אם אותו אדם ישכון בתוכנו ויפעל דרכנו.

רבותיי, זה בדיוק מה שקורה בחיים של המשיחי.

אנו יכולים לעשות כפי דוגמתו של ישוע המשיח כי רוח הקודש שוכן בתוכנו.

את האמת הזו שאול השליח מלמד בפסוק 13: "…ואמנם אלוהים הוא הפועל (אנרגיה) בכם גם שתרצו וגם שתפעלו כטוב בעיניו."

אלוהים לעולם אינו דורש מאיתנו לעשות דבר בכוחנו כדי לרצות את רצונו, אלא הוא מעניק את כל הכוח כדי לבצע את הוראותיו (קור"א י 13, אל האפסיים ו 10-18).

מכאן, כל שאלוהים דורש ממני וממך זה להיכנע לרצונו, ורק כך לאפשר לו לשנות כל פרט בחיינו כדי שיתאים לו ויפאר אותו (אל האפסים ה 18-19).

הדבר דומה לדרישתו של ישוע משמעון פטרוס לבוא אליו בהליכה על המים (מתי יד 29).

שמעון לא יכול היה לחזק את המים או לעצור את הגלים. את כל זאת עשה אלוהים בשבילו.

כל עוד שמעון פטרוס הביט אל ישוע באמונה וציית להוראתו, הוא יכול היה ללכת על המים.

ברגע שהסיר את עיניו מישוע וספק חדר לליבו, הוא שקע.

הערה: אנו משתמשים לעיתים קרובות בביטוי "ללכת על המים" כדי לציין ציות עיוור ובוטח באלוהים.

אמת הדבר, אך ראוי גם לעיתים לפרוט לפרטים את משמעות הביטוי.

"ללכת על המים" זה:

1. לכבד את אביך ואימך גם כשדעתם אינה נוחה לך.

2. להקדיש את מירב זמנך ללימוד ושינון של כתבי הקודש (דברים ו 4-11, משלי ג 1-4).

3. למלא את מוחנו ומחשבתנו בטוב שאלוהים מלמדנו (אל הפיליפיים ד 8).

4. לציית לאלוהים בכל תחום ועניין גם אם דעתך שונה (משלי ג 5-8).

5. להתרחק מחברה המשפיעה לרעה עליך – גם אם מדובר בחברי ילדות (תהילים א).

6. להתרחק מן הרע על כל צורותיו (תסל"א ה 22).

7. לא לנאוף אף לא במחשבה (איוב לא 1-10).

8. להגיע לקהילה מתוך רעב רוחני ולא בגלל סיבות אחרות.

9. לתת לאלוהים "מראשית תבואתך" (בראשית ד, משלי ג 9-10, קור"ב 8-9).

10. לבשר ולחלוק את אמונתך בישוע בכל הזדמנות שאלוהים פותח לך (מע"ש א 8-9, מתי כח 18-20, קור"ב ה 11-20).

אלוהים דורש מכל אחד מאיתנו לציית לו בכל וזאת מתוך הידיעה שהוא הריבון שמכין את התשתית לכל אירוע ומעניק לנו את כל הכלים כדי לבצע את המשימה שנתן לנו על הצד הטוב ביותר.

לפיכך, כדאי שנקדיש הרבה זמן לתפילה ותחינה כדי להאמין בדבר אלוהים באמונה שלמה וללא ספקות.

את כל השאר יעשה אלוהים דרכנו אך בכוחו שלו!

עלינו לזכור תמיד:

אלוהים פועל בתוכנו כדי לשנות אותנו מבפנים, כדי להוציא מתוכנו את הישן והרע ולמלא אותנו בחדש שהוא פרי הרוח (אל הגלטים ב 20, ה 22-23, אל האפסים ד 22-24).

רק כלי קדוש וטהור יכול לפאר את אלוהים!

אלוהים באמת חי ונוכח בתוך גופו של המאמין בישוע (קור"א ג 16-17, אל האפסים א 13-14)

מסיבה זו שאול השליח גם כתב באיגרת אל האפסים ה 18-19 שעלינו להימלא ברוח הקודש ולא ביין.

הכוונה היא שנאפשר דרך ציותנו לאלוהים ואמונה כנה ובוטחת בו, לחיות על פי הדרכת אלוהים ולא להעדיף את רצוננו ותאוות בשרנו.

מאמינים רבים מתייאשים מן המחשבה שאינם מסוגלים לעמוד בדרישות של אלוהים.

היאוש נובע מחוסר הידיעה או חוסר הבגרות הרוחנית שאלוהים הוא זה הפועל בנו ומסוגל להוציא לפועל את כל שהוא מבטיח לילדיו.

הם שוכחים שאלוהים אינו דורש מהם לפעול בכוחם שלהם אלא שיאפשרו לו לפעול בהם בחופש הנובע מאמונה כנה ובוטחת.

להלן מראי מקומות נוספים המלמדים ומעודדים אותנו שאלוהים הוא זה המעניק לנו את כל הכוח והכלים כדי לציית לו בשלמות ממש כפי שישוע המשיח עשה.

1. קור"א י 13:"שום ניסיון לא בא עליכם מלבד ניסיון אנושי רגיל. נאמן הוא האלוהים ולא יניח לכם להתנסות למעלה מיכולתכם, אלא עם הניסיון יכין גם את דרך המוצא כדי שתוכלו לעמוד בו."

2. אל הפיליפים ד 13: "הכל אני יכול בעזרתו של הנותן בי כוח."

3. יוח"א ד 4: "אתם, ילדי, מאלוהים אתם, ונצחתם אותם, שכן הוא אשר בכם גדול מזה אשר בעולם."

4. תהילים לז 4-5: "והתענג על יהוה, ויתן לך משאלות ליבך. גול על יהוה דרכך, ובטח עליו והוא יעשה."

לפיכך, אלוהים נאמן ונותן את כל הכלים לחיים משיחיים מושלמים.

אלוהים ביצע את חלקו. כעת עלינו לגדול באמונה כדי שנוכל באמת "למות לעצמנו", לוותר על רצוננו וליישם את רצון אלוהים בחיינו (אל הגלטים ב 19-20).

כשנעשה זאת, הסובבים אותנו יראו יותר את חיי ישוע בתוכנו מאשר אותנו. אז נפאר את האדון כפי הראוי לו.

סיכום חלקי:

א. שאול מבקש מהפיליפיים לנהוג בדרך מופת לא רק כשהוא ביניהם אלא גם בהעדרו.

המאמין חי ומציית כדי לרצות את אלוהים ולא כדי להתרצות לפני בני אדם. בגרות משיחית מחייבת התנהגות הולמת בלתי משתנית ובלתי תלויה בנסיבות.

ב. מאמין נושע הינו אדם שאלוהים קבע תכלית מבורכת לחייו. לכן, עלינו לאפשר לאלוהים – על ידי כניעה וציות לדברו ורצונו – להשלים את הייעוד שהוא קבע לחיינו.

כך אנו מוציאים לפועל את משמעות המילים: מימוש ישועתנו!.

ג. ישועה היא מתנת חסד מאלוהים על סמך אמונה בישוע כאדון ומושיע אישי מן החטא. הישועה אינה ניתנת על סמך מעשים טובים שהרי כך לא תהיה מתנת חסד.

מעשיו הטובים של הנושע הם תוצר לוואי הכרחי של לידה מחדש, מתוקף היותו "בריאה חדשה".

ד. אלוהים לעולם ומעולם לא דרש או דורש מאדם לבצע משימות מבלי לתת לאדם את הכלים לביצוע מושלם של המשימה.

לכן אלוהים המצווה עלינו לעשות דברים בסדר גודל ריבוני, הוא זה הפועל בתוכנו – דרך רוח הקודש – גם כדי לרצות וגם כדי לעשות – את רצונו.

כל שנותר לנו זה לבטוח בו לחלוטין ולהיכנע לרצונו – ללכת על המים.

בפרק א בפסוק 6 שאול אמר לפיליפיים שהוא בטוח שאלוהים אשר התחיל את פעולתו בהם, גם ישלים אותה עד יום המשיח.

ז"א, תוכנית אלוהים בחיינו תתגשם.

שאול מדריך את הפיליפיים איך לחיות בדרך שבה תוכנית אלוהים תתגשם בנועם, בחדווה, בשלום, ולא דרך עונשים וקשיים מיותרים. בשמחה ולא בלחץ ומכות שיותירו צלקות נפשיות.

שאול מודע לבעיות בקהילה בפיליפי ובפסוקים הבאים הוא נוגע "בבשר החי".

אם התקלות הללו יתוקנו, כי אז לא יהיה דופי במאמינים בקהילה ושם האדון יפואר.

פסוקים 14-16:

14. עשו כל דבר בלי להתלונן ובלי להתווכח, (דיאלוגוס)

15. למען תהיו נקיים מאשם וטהורים, בנים לאלוהים אין דופי בהם, בתוך דור עיקש ופתלתל אשר תופיעו בו כמאורות בעולם,

16. בהחזיקכם את דבר החיים; זאת תהיה לי לתהילה ביום המשיח, שלא לשוא רצתי ולא לריק עמלתי.

שאול מבקש מהפיליפיים לעשות את כל הנדרש מהם ללא תלונות וויכוחים!

למה בדיוק שאול השליח מתכוון?

האם הפיליפיים עבדים של ראשי הקהילה ומצווים לעשות את כל רצונות מנהיגי הקהילה ללא זכות להשמיע את דעתם?

חס וחלילה, לא לכך מתכוון שאול.

יש מקום בבית אלוהים לביקורת ותוכחה הנובעים מאהבה ורצון לתקן. אדרבה, כך אנו מוודאים שכולנו נפעל בדרך המפארת את האדון.

יתרה על כך, זקן קהילה או הנהגת קהילה שאינה מסוגלת לשמוע ביקורת, אינם ראויים להנהיג קהילה.

אז למה בדיוק מתכוון שאול השליח באומרו: אל תתווכחו ואל תתלוננו?

לאיזה סוג של ויכוחים ותלונות שאול השליח מתכוון?

שאול משתמש במונחים השגורים בתנ"ך ומתארים את התנהגות בני ישראל בעת נידודיהם במדבר (דברים לא-לב. ראה לא 26-29 וכן לב 5).

להלן מספר דוגמאות אשר מתוכן נסיק את המסקנות הראויות:

א. שמות טו 22-27, טז 6-10, יז 2-7. עם ישראל מתלונן על חוסר מים ואוכל.

בני ישראל מתלוננים לפני משה על כך שאין להם מים ואוכל.

העם אינו בא לבקש מאלוהים או מתחנן לחסדו.

עם ישראל שוכח מהר מאוד את נפלאותיו של אלוהים בעבורם, כאשר הוציאם רק לפני מספר שבועות מעבדות של מאות שנים במצרים, וכבר מתפנה להתלונן למשה נגד אלוהים.

האם למשה היה יותר מים ואוכל משאר העם?

חס וחלילה!

הם פשוט סרבו לקבל את מה שאלוהים בחר לתת לכולם באותו הזמן.

אלוהים ניסה אותם והם כשלו במבחן. למרות זאת העם קיבל מים ומן.

ב. במדבר יא: העם מתלונן על חוסר בשר.

עם ישראל אינו זוכר את העובדה שאלוהים מספק להם את כל מחסוריהם, אלא כעת מתלונן על כך שאין לו בשר. העם מתלונן ומתאר את המן כאוכל קלוקל.

העם גם לא מתבייש לשקר ולתאר את חייהם במצרים כטובים יותר משהיו באמת.

כתוצאה מכך, הענישם אלוהים באש אשר שרפה את חלקם.

ג. במדבר יב: מרים ואהרון מתלוננים נגד משה

מרים ואהרון מלינים על משה שהעניק לאשתו זכויות או מעמד שהם חשבו שמגיע גם להם.

מכיוון שמשה פעל בדיוק על פי הוראת אלוהים ולא עשה דבר רע, התערב אלוהים למענו מיד והעניש בו ברגע את אהרון ומרים.

ד. במדבר יד: בני ישראל מתלוננים נגד אלוהים.

עם ישראל מקבל את מסקנותיהם השגויות של עשרת המרגלים ומטיל ספק באלוהים שיוכל להדריכם לארץ ההבטחה.

בעקבות התלונות של העם, אלוהים הענישם בארבעים שנות נדודים במדבר, ושכל בני האדם מעל גיל עשרים לא ייכנסו לארץ ההבטחה אלא יפלו חללים במדבר.

ה. במדבר טז: מרד קורח.

למרות שקורח היה בן משפחתו של משה, הוא התלונן על כך שהוא ואחרים אינם מתוגמלים כפי שהיו רוצים על ידי משה.

משה הסביר להם את הסכנה במעשיהם, כי הם פועלים נגד בחירתו של אלוהים.

הסבריו הארוכים ומלאי הסבלנות של משה לא הועילו וקורח ממשיך להתווכח ולהמריד את כל מי שמוכן להקשיב לו.

עונשו של אלוהים לא אחר לבוא על קורח ועדתו. אלוהים השמיד אותם בכך שהאדמה פערה את פיה ובלעה אותם.

ו. במדבר כ: עם ישראל שוב מתלונן על חוסר מים.

עם ישראל אינו לומד מנסיונו בעבר ושוב בא בתלונה וביקורת נגד אלוהים.

אין כל תיעוד שמישהו מן העם מת מצמא או מת ברעב.

למרות זאת, העם אינו בא לבקש אלא לדרוש במילות ביקורת ותלונות כאחד שהכל מגיע לו.

ז. במדבר כא 4-9: לבני ישראל נמאס מההליכה במדבר.

עם ישראל מתעייף מן ההליכה הארוכה במדבר ומתחיל לדבר רע נגד אלוהים ונגד משרתו משה.

תלונות העם אינן צודקות ולמעשה מזלזלות ברגל גסה בכל חסדו של אלוהים שנתן להם עד כה.

גם כאן אין כל ביקורת עצמית וחקר נפש של העם את עצמו, אלא הכפשת שמו של אלוהים ומשרתו משה.

תגובתו של אלוהים הייתה מהירה וקשה.

אלוהים שילח בעם את הנחשים ורבים מתו.

הבה נסכם את הדוגמאות ונרכיב מכנה משותף.

בכל הדוגמאות שציינתי מדובר במצב בו עם ישראל או בודדים מן העם מסרבים להיכנע לרצונו הברור של אלוהים וזאת לאחר שנאמרה מפי אלוהים או מפי אנשים שאותם בחר.

התנגדותם של אותם אנשים מתבטאת בסירוב להיכנע לרצון אלוהים.

ההתנגדות אינה פסיבית בלבד אלא מתבטאת במלל המטיל אשמה באלוהים או במשרתיו, וזאת מבלי שעשו רע.

תגובתו של אלוהים הייתה חריפה. זעמו התבטא בנזיפה בחוטאים או בהשמדתם.

התיאור המאלף ביותר נמצא במזמור צה 8-11: (מחבר אל העברים משתמש באותם פסוקים גם כן).

8. "אל תקשו לבבכם כמריבה, כיום מסה במדבר 9. אשר ניסוני אבותיכם, בחנוני גם ראו פעלי.

10. ארבעים שנה אקוט בדור ואומר: עם תועי לבב הם, והם לא ידעו דרכי.

11. אשר נשבעתי באפי, אם יבואון אל מנוחתי."

כעט הבה נחבר את דבריו של שאול לחיי הקהילה אז, בתקופתו של שאול השליח, והיום.

שאול השליח מבקש מהפיליפיים להפסיק להתווכח או להתלונן על נושאים ברורים ומקובלים כרצון אלוהים.

להפסיק להתווכח עם נושאי משרות בבית אלוהים או להתלונן על דברים שמוכחים כנכונים גם אם אינם נוחים או מקובלים.

התנהגות שכזו מצביעה על גאווה, צדקנות עצמית וחוסר אהבה לאחרים.

מי שמתלונן נגד רצון אלוהים ומתווכח כדי להוכיח את צדקתו שאינה קיימת, הריהו פועל נגד מימוש תשועתו (ב 13).

תלונות וויכוחים שמקורם בהתנגדות להיכנע לרצון אלוהים מהווים סכנת מוות להתחברות הקהילה, ממש כמו מרד קורח. זו דוגמא לעקשנות ואופי פתלתל שמאפיין את עם ישראל במדבר.

במידה ומדובר באדם בודד אשר נוטה להתווכח או להתלונן על עבודה שמוטלת עליו, על אופן או דרך בה הקהילה פועלת (זאת כאשר כל ההנהגה בהסכמה קדושה),

או על כך שאחר או אחרים מתוגמלים באופן שונה ממנו, הרי שאופיו והתנהגותו ירחיקו אותו מהתחברות קרובה לאחרים הבוגרים באמונה.

המתלונן והמתווכח אינו יכול לשדר שמחה וסיפוק, ולכן כל הסובבים אותו יבחינו די מהר שאין ברכה בקרבה אליו.

המתלונן והמתווכח כדי לתרץ את הסירוב להיכנע לרצון אלוהים הברור, ימצא עצמו דיי מהר מרוחק ממרכז השירות בקהילה – זאת, עד שיחזור בתשובה, יכנע לרצון אלוהים הכתוב בבירור בכתבי הקודש והנלמד במדויק בבית אלוהים.

במידה ומדובר בקבוצה המתלוננת ומתווכחת, הנזק לקהילה ולעדות המאמינים עלול להיות גדול ביותר.

ויכוחים ותלונות עלולים להסתיים בפירוד מוחלט.

מכיוון שויכוחים ותלונות שמקורם מרידה נגד רצון אלוהים ונגד עושי דברו הינם דרך חייהם של חסרי האמונה ואוייבי אלוהים, שאול השליח מבקש מהמאמינים בפיליפי לא לנהוג כך.

מסיבה זו בדיוק מחבר מזמור צה אומר בפסוק 11: "…אשר נשבעתי באפי, אם יבואון אל מנוחתי."

ז"א, התנהגות המאופיינת בויכוחים ותלונות נגד רצון אלוהים ונגד בחירי אלוהים שלא בעבור טעות שעשו, הינה טביעת האצבע של חסרי הישועה. מסיבה זו אומר אלוהים: הם לא יבואו אל מנוחתי…

לפיכך:

אם לא תתווכחו ולא תתלוננו – ז"א, לא תמרדו נגד רצון אלוהים הברור בכתבי הקודש ולא נגד משרתיו, כאשר הם נאמנים למקור, כי אז תהיו ללא אשמה, ללא כל דופי.

אם תקבלו את רצון אלוהים בשמחה, גם אם אינו תמיד קל, כי אז תהיו באמת בנים לאלוהים.

כמו שהבן הבכור ישוע המשיח נשא את רצון אביו עד הצלב וללא תלונה וויכוח, כך גם אנו כילדי אלוהים, צריכים לשאת את צלבנו בשמחה וסיפוק וללא תלונה וויכוחים. כאשר אנו יודעים ובטוחים ברצון אלוהים.

באיגרת לקולוסים אמר שאול השליח בפרק ג 23-25:

"כל מה שאתם עושים, עשו בכל נפשכם, כעושים למען יהוה ולא למען בני אדם, שכן יודעים אתם כי תקבלו מאת יהוה את שכר הנחלה.

את האדון המשיח אתם עובדים! אך העושה עוול (הכוונה לפועל נגד אלוהים או אדם כביטוי למרידתו וסרובו להיכנע לרצון אלוהים), יקבל את גמול עוולתו, ואין משוא פנים." [ראה גם אל הגלטים א 10]

בעוד כל העקרונות החשובים לחיים כתובים בכתבי הקודש, הרי שלעיתים אלוהים מעניק להנהגת הקהילה את האחריות לומר, להסביר או לקבוע כללים בתוך בית אלוהים.

במידה והוראות פנימיות שכאלו אינן נוגדות לרצון אלוהים, הרי שאלוהים מצפה מהקהילה להיכנע לזקני הקהילה.

אל העברים יג 17:

"…שמעו בקול מנהיגיכם והכנעו להם, כי משגיחים הם על נפשותיכם כעתידים לתת דין וחשבון. נהגו כך, למען יעשו זאת בשמחה ולא באנחה, שאם לא כן אין זה לתועלת לכם."

לצערי, ההסטוריה כוללת מספר רב של מקרים בהם מנהיגים אימצו את דרך השררה כדי לשלוט על אחרים.

אני מקווה ומאמין שבקהילת ירושלים משרתים רועים נאמנים המנהיגים בדרך של מופת והוראה כתבי קודשית ולא בדרך של עריצות וניצול.

יש תוצאה מבורכת לחיים ללא דופי.

כשאנו חיים על פי הנחייתו של אלוהים, דרך הכוללת בתוכה סבל הדורש אמונה עיוורת ובטחון מוחלט באלוהים כריבון, אז אנו מהווים אור בעולם המלא בחושך של חוסר אמונה וקללת המוות של החטא.

כאשר אנו חיים בדרך של "הליכה על המים", אז ניתן לכנות אותנו: מלח הארץ, או העולם.

אם אנחנו חיים כמו שהעולם הלא מאמין חי, כי אז מדוע שישמעו ויאמצו את הבשורה שבפינו.

אם הבשורה לא שינתה את חיינו, אז מדוע שהבשורה תוכל לשנות את חייהם?

זיכרו:

אני האיגרת הכתובה של המשיח ישוע (קור"ב ג 2)

אנו שגרירי המשיח ואלוהים מפציר באמצעותנו (קור"ב ה 20)

הבה נזכור תמיד:

האופן הבלעדי בו העולם יכול לזהות אותנו כילדי אלוהים זה רק דרך הציות שלנו לדבר אלוהים.

כאשר אנו נכנעים לכתוב בכתבי הקודש ולהנחיית אלוהים שבכתבי הקודש לגבי כל תחום בחיים, ללא תלונות וויכוחים, בהשלמה, כניעה וסיפוק, אנו מעידים שאנו משרתי אלוהים אמיתיים.

כאשר אנו מחזיקים את דבר אלוהים ונכנעים לכל אשר בו, אנו מעידים שדבר אלוהים הינו דבר החיים שלנו, ועל פיו יישק כל דבר שבחיינו (פסוק 16).

כאשר אנו חיים כילדי אלוהים בעולם הנשלט על ידי שר העולם הזה – השטן, רק אז אנו מהווים אור.

רק אז אנו ככוכבים מאירים על מסך של לילה שחור.

רק אז ניתן לראות ולזהות אותנו.

תלונות וויכוחי סרק, הם התזת צבע שחור על עדותנו המשמשת כמנורה. הבה לא נפעל בדרך שכזו.

תאכלס…

אז מה עלינו לעשות כאשר אנו מבינים עקרון תנכי בדרך השונה מזו של הנהגת הקהילה?

איך עלינו לפעול כאשר הנהגת הקהילה פועלת בדרך שאינה מקובלת עלי – אך אינה גם נוגדת כל עיקרון בדבר אלוהים?

אדרבה, הבה נשוחח, נתפלל ונלמד כדי ליישם ולפעול בדרך החכמה ביותר בכל עניין ותחום.

במקרה שהנהגת הקהילה החליטה פה אחד בדרך מסויימת. לא נכון להתווכח ולהתלונן כמחולל מרידה.

בעת בה קיום רצון אלוהים אינו נוח או קל, עלינו לזכור את דבריו בפרק ד 4-9, ובפסוקים 11-13.

להציג את בקשותינו בתפילה ותחנונים ובהודיה לאלוהים, ושלום אלוהים הנשגב מכל שכל, ינצור את לבבנו ואת מחשבותינו במשיח ישוע. למדתי להסתפק במה שיש לי…הכל אני יכול בעזרתו של הנותן בי כוח.

כך נוודע שלא נפעל או נדבר דברים לא מועילים לנו או לאחרים.

יתכן שבדרך זו שאול השליח רצה לעודד את אבהודיה וסינטיכי להפסיק עם הויכוח ביניהם שככל הנראה החל לגרום מחנות בקהילה, ולהיכנע להדרכת ההנהגה הקהילתית כדי שעדות הקהילה ושם המשיח לא ימשיכו להיפגע.

בפסוק 16 שאול השליח אומר: "בהחזיקכם את דבר החיים; זאת תהיה לי לתהילה ביום המשיח, שלא לשוא רצתי ולא לריק עמלתי".

חלק ראשון של הפסוק מתייחס לנאמר בפסוק 15. חלק ב מציין ששאול יודע בדיוק מהי השלמת תשועתו – בגרותם הרוחנית של המאמינים בפיליפי וכשכמותם.

עמלו של שאול ותכלית חייו היא לבשר ולהכשיר את המאמינים לשירות.

אם הפיליפיים ינטשו את דרך התלמידות ויאמצו את דרך העולם, איך ירגיש שאול?

איך מרגישים הורים אם ילדיהם מוצגים כנחשלים?

איך מרגיש מפקד כשחייליו נחשלים במסדר או בקרב?

באיגרת השניה לקורינתיים פרק יא 2 שאול מציין את אותו עיקרון במילים שונות:

"מקנא אני לכם קנאת אלוהים, כי הארשתי אתכם לאיש אחד, למשיח, כדי להציגכם בתולה טהורה לפניו…"

עלינו לזכור ששאול אינו מטרת אמונתם של המאמינים בפיליפי והם אינם מצייתים לאדון בגלל שאול השליח!

שאול אומר זאת כי שאיפת ליבו היא שכל לשון תודה שישוע הוא אדון וכל ברך תכרע לפניו וכל מאמין יעמוד לפני האדון כתלמיד בוגר ללא דופי.

מבחינתו של שאול השליח, המאמינים בפיליפי הם פרי עמלו שאותם הוא מציג לפני האדון למען פאר שם ישוע.

ביום המשיח – הכוונה ליום בו המאמין עומד לפני האדון ישוע, למעמד בו נבחנים כל מעשיו של האדם הנושע בעת היותו בבשר- כס משפט המשיח הינו חלק מאותו מעמד (ראה גם פיליפים א 6, 10, מתי כה 21).

באותו מעמד רוצה שאול השליח שאלוהים יבחן את כל מעשיו ויגלה שפעולותיו בקרב הקהילה בפיליפי הייתה מעשה טהור קדוש שהניב פרי לכבוד האדון.

נחישותם של הפיליפיים למען האדון ישוע תיזקף כאילו לשירותו ופועלו של שאול.

השמחה ששאול מביא לאדון ישוע ולכל משרתי אלוהים בשמיים היא שמחתו ותהילתו!

כמו שאול השליח, כך גם המאמין הנאמן שסובל בעולם הזה כחלק משירותו עבור האדון, עתיד לגלות שכל סבל ארצי עתיד להפוך לשמחה שמיימית.

שם יראה המאמין הנאמן שכל עבודתו פה בארץ לא הייתה לריק (קור"א טו 58).

שם בשמיים נדע בדיוק מי קיבל את ישוע בגלל עלון שהנחנו בתיבת דואר, או ספר שהשקענו בו חודשים ושנים של עבודה ומחשבה.

שם בשמים נדע מי נושע בגלל שהעדפנו לומר את הבשורה במקום לשתוק מפחד.

שם בשמים נדע מי נושע ומה התחולל בחיי אנשים בעקבות לימוד דבר אלוהים שעבורו הקדשנו ימים ולילות במקום להתעסק בתענוגות העולם הזה…

כמו שישוע המשיח סבל את הצלב ובז לחרפה בגלל השמחה הערוכה לפניו (אל העברים יב 1-2), כך גם עלינו להיכנע לרצון אלוהים מתוך הידיעה שמעשינו יניבו תהילה לכבוד אלוהים בשמים.

שאול מסיים את הקטע הנוכחי בפסוקים 17-18:

17. אבל גם אם אשפך כנסך על קורבן עבודת הקודש של אמונתכם, שמח אני ושש עם כולכם.

18. כך שימחו גם אתם ושישו עמי.

שאול השליח יודע שהוא מחכה להחלטת הקיסר במשפטו. שאול השליח גם מבין שיתכן שהקיסר יחליט להוציאו להורג.

לאור זאת, שאול משתמש במושגים מחיי הכוהנים בבית המקדש (במדבר טו 1-10).

לפיכך שאול אומר:

גם אם יחליטו להוציא אותי להורג, לא אתנגד כי גם פעולה זו – מסירת חיי – היא חלק מהשירות שלי – הזבח הרצוי לאלוהים.

כל כולי שייך לאדון, גם אם הוא מחליט לקחתני אליו בדרך זו.

שאול מוכן לעשות הכל כשירות למען המשיח ולמען כלתו – הקהילה. כל זאת מבלי להתלונן או להתווכח.

לא לחינם שאול השליח חוזר מספר פעמים על המילים שמח, שש.

סימני ההיכר של המשרת הנאמן הם: שמחת ישועה וסיפוק גם אם השירות אינו קל ודורש את כל כולי.

האם הסימנים הללו נראים גם בחיי כל אחד מאיתנו?

עלינו לזכור: אלוהים אינו מצפה מאיתנו להידמות לישוע בכוחנו אנו:

הדוגמא היא ישוע

הכוח הוא מרוח הקודש

הציות דרך גופנו, הפאר הוא לאלוהים והשמחה היא כולה שלנו!