שנייה לקורינתים ד' 16-18: משרתי המשיח אינם מתייאשים

Print Friendly

שניה לקורינתיים ד' 16-18
כותרת פרקים א'-ז': שירות משיחי אותנטי
השליח שאול מגן על סמכותו כשליח ועל עצמו כמשרת נאמן
כותרת השיעור: משרת הבשורה מלא תקווה

נושא מרכזי של הקטע: שאול השליח מבהיר שכוח אלוהים השוכן במאמין מסיר את הסיבה לייאוש, אלא ממלא את הנושע בתקווה. הסבל שהוא מנת חלקו המובטחת של ירא אלוהים החי בחסידות לעיתים פוגע בגופנו הפיזי, אך מחשל ומכין את נפשו לחיי נצח מלאים בשירות מפואר עבור אלוהים. הנושע אינו מוגבל למסגרת החומרית אלא עיניו ממוקדות במימוש תקוות הישועה – אל מחוזות הנצח בשירות אלוהים. חיים שכאלו אינם נוטים ליפול לייאוש.
חיים משיחיים, אלו חיים בפרספקטיבה אחרת.

נושא מרכזי של השיעור: נוכחות אלוהים בגוף הנושע מעניקה תקווה ובטחון בהבטחות אלוהים, כך שהייאוש לא יכול לכבוש את לב המשרת הנאמן.
הביטחון במימוש הבטחות אלוהים ממלא אותנו בשמחה וסיפוק המסירים כל ייאוש מחיינו. נוכחות רוח אלוהים בגופנו, מעניקה לנו מבט אל עבר הנצח וכך מאפשרת לנו לראות ולמדוד את הצרות והקשיים בפרספקטיבה אחרת. היכן שיש תקווה אין ייאוש.

הקדמה:
בפסוקים 1-6 (כהמשך ל-ג' 18), שאול מבהיר שמשרת נאמן של הברית החדשה מכריז ומשקף את כבוד האדון ישוע. שאול מוסיף ומפרט שמשרתי הבשורה אינם מתמודדים רק עם בני אדם, אלא מתמודדים נגד השטן בכבודו ובעצמו שכבש את ליבם של הלא נושעים ועיוור את עיניהם מבחינה רוחנית.
על מנת לעודד אותנו הנושעים כדי שלא ירפו ידינו, שאול מבהיר שרוח הקודש השוכן בתוכנו, הוא מקור הכוח בעזרתו אנו יכולים להתמודד עם כל האתגרים שבשירות המשיחי. אנו אומנם רק כלי חרס מתכלים באופן פיזי, אך נוכחות רוח הקודש בתוכנו, הכניסה לחיינו מרכיב נצחי – חיי נצח. מסיבה זו, למשרתי האדון יש תקווה שמימושה מובטח, ולכן אין לייאוש מקום בחיינו. התקווה הנפלאה הזו מאפשרת לנו לראות את הסבל בחיינו היום בפרספקטיבה אחרת.

פסוקים 16-18:
16. לכן אין אנו מתייאשים, ואף על פי שהאדם החיצוני שלנו הולך ובלה, האדם הפנימי שלנו מתחדש יום יום.
17. הן צרתנו הקלה של הרגע מכינה לנו כבוד עולמים גדול ורב עד מאוד.
18. ואין אנו צופים אל הדברים הנראים, אלא אל אשר אינם נראים. כי הדברים הנראים לשעה הם, אבל הבלתי נראים – לעולמים."

תוכן עניינים:
א. רוח החיים שבתוכנו ממלאת אותנו בתקווה (פ. 16)
ב. חיי החסידות מבטיחים צרות היום, אך כבוד עולמים (פ. 17)
ג. משרתי האדון זוכים לפרספקטיבת חיים שונה (פ. 18)
א. פסוק 16: רוח החיים שבתוכנו ממלאת אותנו בתקווה
"לכן אין אנו מתייאשים, ואף על פי שהאדם החיצוני שלנו הולך ובלה, האדם הפנימי שלנו מתחדש יום יום…"

פסוק 16 פותח במילה: "לכן"
ז"א, הלקחים והמסקנות הבאים הם תוצאה של מה שלמדנו עד כה.
מה למדנו עד כה?
משרת נאמן של הברית החדשה המציג את כבוד המשיח, אינו פועל בכוחו שלו אלא במלוא כוח רוח הקודש השוכן בגופו.
אנו בני האדם נקראים כלי-חרס. ז"א, אנו חלשים ושבירים. אך נא לא לטעות. הכוח האמיתי תלוי במילוי – רוח הקודש (אל הפיליפים א' 6, ב' 13).
שאול דיבר מתוך ניסיון אישי.
סימני השירות הנאמן שלו: מלקות, סקילה ונכויות אחרות, בלטו לעיני כל מי שראה אותו (ראה קור"ב י"א 23-28, גלטים ו' 17, מע"ש ט"ז 22-24, כ"א 30-32, י"ד 19).
גם אם לא היה חווה סבל פיזי כה רב, הרי שהזקנה הייתה מחלישה אותו ומפרקת את גופו.
והנה, למרות שהכלי החיצוני, הגוף של שאול השליח החל להתפורר ולהישבר מקשיים פיזיים, רוחו ונפשו לא נשברו, אלא, התחזקו והתמלאו תקווה וביטחון.
ככל שגדלו הסבל והצרות בחייו של שאול, כבוד המשיח נראה יותר ויותר בחייו.
מדוע?
- כי תקומתו של ישוע מן המתים הבטיחה ניצחון על המוות וחיי נצח עם אלוהים
- כי שאול התנסה בכוחו של אלוהים בכל אחת מהצרות והקשיים ולמד שאלוהים ריבון ומקיים את כל הבטחותיו

מסיבה זו שאול אומר: "לכן אין אנו מתייאשים…"
איך זה יתכן?
על מנת שנבין את גודל החסד, הבה נלמד את הגדרת המילה: ייאוש.
ייאוש: אובדן תקווה, אכזבה עמוקה, מפח נפש (ע"פ מילון אבן-שושן).

מה ההיפך מייאוש?
תקווה: תוחלת, ציפייה לדבר מה נעים וטוב מלווה הרגשה כי הוא בוא יבוא, אמונה בסיכוי שיתגשם.

במילים פשוטות: שאול השליח אומר: הביטחון שיש למאמין בישוע ב:
- הענקת הכוח להתמודד עם כל קושי בעולם הזה
- חיי נצח עם אלוהים בגוף חדש ונצחי
- שירות נצחי בממלכתו
ממלאות את נפש משרתי האדון בתקווה וסיפוק. ומכיוון שאמונתנו באלוהים מתחזקת וגדלה עם התנסותנו בו, מתחזק האדם הפנימי, נפשנו.

לכן היכן שהתקווה נמצאת, לייאוש אין מקום.
תקווה וייאוש הם כמו אור וחושך.
היכן שיש אור, נעלם החושך!
אדם נושע החי בציות לאלוהים הנובע מאמונה טהורה, לא ייפול לייאוש.
ההיפך, הוא יהיה מקור לשמחה ותקווה לכל מי שנמצא בקרבתו.

מה הם חלק מהתוצאות של חיים מלאי ביטחון במימוש התקווה המשיחית?
"…ואף על פי שהאדם החיצוני שלנו הולך ובלה, האדם הפנימי שלנו מתחדש יום יום…"

א. האדם החיצוני שלנו הולך ובלה…
אל לאדם כלשהו ובטח לא לאדם נושע לחשוב שבעולם הנתון לקללת החטא, אשר דחה את בן האלוהים בבוז ושנאה, אפשר לצפות לחיים נטולי כאב, סבל, צרה או הפסד. איוב אמר בפרק ה' 7: "כי אדם לעמל יולד, ובני רשף יגביהו עוף." ז"א, כמו שגיצים עפים באופן טבעי מעלה, כך טבעי לאדם לסבול בעולם הזה הנתון לקללת החטא.
האדון ישוע אמר: בעולם צרה לכם (יוחנן ט"ז 33). מה שעושים למורה כך יעשו לתלמידיו…
השליחים הראו בדוגמת חייהם שהכניסה למלכות אלוהים היא דרך צרות רבות (מע"ש י"ד 22).
שאול כתב לטימותיאוס הצעיר והבהיר לו: "כל הרוצים לחיות חיי חסידות במשיח ישוע, יירדפו." (טימ"ב ג' 12).

אחים ואחיות יקרים:
יש תוצאות ארציות קשות וכואבות לחיי חסידות. אלו המזדהים עם ישוע גם באומר והכרזת הבשורה, חווים הרבה יותר קשיים , סבל וצרות.
יש כאלו שנחבלו, הזדקנו מהר מכפי גילם, הפסידו חלקם בירושה, נודו ממשפחתם וחבריהם, הפסידו מקום עבודה והושפלו בדרכים קשות. ישנם שנושעו לאחר שנישאו ומאז מתקשים לחיות חיים מלאי עדות משיחית.

כל הדוגמאות הללו מבהירות לנו שהחיים בעולם הזה מבטיחים את הרס כלי-החרס, גופנו הפיזי.
אם זה כל מה שיש לאדם (חיים אלו ללא רוח הקודש), אז כל שנותר לו זה ייאוש, חוסר תקווה.
אך לא לנו משרתי המשיח הנאמנים.
למרות שגופנו הפיזי מתבלה בגלל לחציי החיים בעולם הנתון לקללת החטא, ולמרות שלעיתים אנו משלמים מחיר פיזי ונפשי גבוה בגלל הזדהותנו הפומבית עם ישוע המשיח, האדם הפנימי שלנו גדל, משתפר ופורח…מתמלא בתקווה.

מסיבה זו בדיוק, יעקב אמר באיגרתו בפרק א' 2-3: "לשמחה גדולה חישבו זאת, אחי, כאשר אתם באים בכל מיני ניסיונות, כי בחינת אמונתכם מביאה לידי סבלנות."
ושאול השליח מחבר את הסבלנות עם התקווה ואומר: אל הרומים ה' 4-5:
"והסבלנות לידי עמידה בניסיון, ועמידה בניסיון לידי תקווה. והתקווה אינה מכזיבה, כי אהבת אלוהים הוצקה לתוך ליבנו על ידי רוח הקודש שניתנה לנו…"

ב. האדם הפנימי שלנו מתחדש יום יום…"
מהו האדם הפנימי?
זה לא הכוח הפיזי, זה לא מהירות האינסטינקט הפיזי, אלא החכמה הנובעת מעומק יראת אלוהים, אשר גדלה ומשתבחת עם השנים בעקבות לימוד דבר אלוהים וההתנסות עם אלוהים. התחזקות האדם הפנימי – נפשנו, זו ההתקדשות היום יומית שלנו, דרכה אנו גדלים להידמות יותר לאדון ישוע (אל האפסים ד' 24, קולוסים ג' 10).
כאשר צעירים באים לקבל עיצה מזקן בתחום הרוחני, הוא לא נמדד על סמך הכוח הפיזי, אלא על סמך הניסיון הרוחני וההבחנה הרוחנית שהשיג והרוויח דרך ההתנסות עם אלוהים.

הניסיון שחווינו עם אלוהים כאשר הציל אותנו מצרות, סיפק מחסורנו, ענה לתפילותינו, לימד אותנו שיעורים מאלפים אודות ריבונות אלוהים, אהבתו וחסדו, כך שכל צלקת פיזית בגופנו, העמיקה את בגרותנו הנפשית ומחזקת את הקשר שלנו עם אלוהים.
רווח שכזה אינו נובע רק מגיל פיזי ולא רק מלימודים אקדמאים, אלא מתוך התנסות אישית רבת שנים עם אלוהים באופן אישי.
זה בא מתוך סבל, תשלום אישי בעבור הציות שבאמונה – ויתור, פשרה, רדיפה אחר שלום.
זה בא מתוך ראייה את ניסיונם של אחרים ואיך אלוהים פעל בחיי אחרים.

איך הגר, שפחת שרה למדה שאלוהים רואה הכל ולא נסתר דבר מעיניו?
היא נזרקה למדבר והייתה בסכנת מוות. שם בניסיון הקשה היא חוותה את אל-שדי ולמדה שהוא: אל-רואי (בראשית ט"ז).

איך השליחים למדו אודות כוחו הריבוני של ישוע?
הם חוו טביעה של ספינה וניצלו.
הם חוו מאסר בכלא ושוחררו באופן ניסי
הם חוו רעידת אדמה שבה אף אדם לא נפגע…
הם חוו רדיפה וסקילה שממנו ניצלו באופן ניסי
כל הקשיים, משברים, סבל וצרות מלמדים אותנו להתקרב לאלוהים ולהתנסות בו. דרך הקשיים אנו לומדים להתפלל יותר ולהפקיד את כל חיינו ביד אלוהים הריבונית.
ישעיה הנביא אמר: "וקווי יהוה יחליפו כוח, יעלו אבר כנשרים, ירוצו ולא ייגעו, ילכו ולא יעפו." (ישעיה מ' 31).
במילים פשוטות: אלו שליבם מלא בביטחון בתקווה המשיחית, אינם מאפשרים לייאוש להשתלט על חייהם ולקבוע את מהלכיהם.

החוויות שיש לנו עם אלוהים בהם התנסינו בכוחו הריבוני, גורמים לנו, ילדי אלוהים הנאמנים, לבטוח יותר באלוהים ודברו. אנו מתעודדים ומלאי שמחה וביטחון לאחר כל התנסות עם כוח ריבוני.
הקשיים בהם חווינו את עזרתו ומעורבותו של אלוהים, גורמים לנו לסמוך עליו יותר ופחות לפחד מבני אדם. גורמים לנו לדעת בביטחון שלאלוהים מענה לכל אתגר וקושי.

למרות שאף אדם נורמלי אינו מהנה מסבל, צרות וקשיים, הרי שיש גם תוצר חיובי לדברים הללו:
שאול השליח מלמד אותנו שהסבל בחיינו הנובע מחיי חסידות, הינו כלי חיובי:
- כדי לקרב אותנו אליו על מנת שנתבגר מבחינה רוחנית – נפש חזקה יותר
- כדי ללמד ולהכשיר אותנו לעזור לסובלים אחרים (קור"ב א' 3-7)
- להוות עדות לאחרים בכל הקשור לאמיתות אמונתנו.

אז, אומנם איננו נהנים מהסבל הנובע מחיי החסידות, אך גם דרכו אנו יכולים להתבגר רוחנית, להתחזק בנפשנו ולהציג את כבוד ישוע.
אם כן, בעוד גופנו הפיזי מתבלה, נפשנו מתחזקת ולא מתייאשת אלא מתמלאת יותר בתקווה. היכן שהתקווה שולטת, לייאוש אין מקום!

ב. חיי החסידות מבטיחים צרות היום, אך, כבוד עולמים (פ. 17)
ג. משרתי האדון זוכים לפרספקטיבת חיים שונה (פ. 18)

17. הן צרתנו הקלה של הרגע מכינה לנו כבוד עולמים גדול ורב עד מאוד.
18. ואין אנו צופים אל הדברים הנראים, אלא אל אשר אינם נראים. כי הדברים הנראים לשעה הם, אבל הבלתי נראים – לעולמים."

צרה קלה של הרגע?
האם הצרה של איוב הינה צרה קלה של הרגע?
האם סבלותיו של שאול השליח המתוארות בפרק י"א שחווה לאורך שנים הן צרות של הרגע?
האם ציפייה לתשובה מאלוהים לגבי ריפוי, כאב וצרה כלשהי הנמשכת שנים, זו צרה של הרגע?
האם סבלו של האדון ישוע על הצלב נחשב צרה של הרגע? כן!
ובכן, הכל עניין של פרספקטיבה.

רוח הקודש השוכן בגופנו, מאפשר לנו להחשיב את התקווה המשיחית שלנו כמציאות וחלק אינטגרלי של חיינו.
לפיכך, החיים שלנו בעולם הזה, יחד עם כל הקשיים הכרוכים בהם, הם כמו אד, פסיק קטן, ביחס לחיי הנצח עם אלוהים בגוף חדש ללא כאב או זיכרון של כאב, סבל או צרה.

הבה נראה מה הייתה פרספקטיבת החיים של צדיקי התנ"ך:
יעקב ד' 14: "…ואינכם יודעים מה יילד יום. מה הם חייכם? הלא אד אתם, הנראה לרגע ואחר כך נעלם…".
שאול השליח באיגרת אל הרומים ח' 17-18: "ואם בנים, אזי יורשים: יורשי נחלת אלוהים וגם יורשים השותפים למשיח, שכן סובלים אנו עימו כדי שגם נזכה לכבוד עימו. אני סבור שסבלות הזמן הזה אינם שקולים כנגד הכבוד העתיד להיגלות בנו."
שמעון פטרוס באיגרתו הראשונה פרק א' 3-7, שלמה המלך בספר קהלת י"ב 5…

אחים ואחיות יקרים, למרות שחיינו בעולם הזה הם אד חולף ופסיק זעיר מכלל החיים, התנהגותנו בעולם הקצרצר הזה, קובעת איך ייראה הנצח שלנו.

חיינו בעולם הזה קצרים כאד חולף אך קובעים את גורלנו הנצחי
באיגרת הראשונה לקורינתיים ג' 10-15, שאול השליח הזהיר את הקורינתיים ואמר להם שהתנהגותם המשיחית וחיי הציות שלהם לדבר אלוהים היום… יקבעו את גורלם בעולם הבא לנצח נצחים.
באיגרת השניה לקורינתיים בפרק ה' 10 חידד שאול השליח ואמר: "…כי כולנו חייבים להראות לפני כס המשפט של המשיח, למען יקבל כל אחד כפי המעשים שעשה בעת היותו בגוף, אם טוב ואם רע."

בבשורת מתי כ' 20-23 האימא של בני זבדי ביקשה מישוע שבניה ישבו לימינו…האדון ענה ואמר לה שהדבר תלוי בכך אם הם "ישתו את הכוס שהוא עתיד לשתות". במילים פשוטות, הגמול בעולם הבא לילדי אלוהים תלוי בחיי הציות שלנו בעולם הזה.
אפילו האדון ישוע לא זכה לשום הנחה.
הוא ציית לאלוהים האב עד מוות בצלב, ולכן קיבל את הכבוד הגדול מכל להיות מלך על העולם (אל הפיליפים ב' 4-11).

הערה: הסבל והצרה המניבים גמול מבורך ונצחי הם אלו הנובעים מחיי חסידות ולא אלו הנובעים מחיי פשע…(פטר"א ד' 14-16).

בפסוק 18 שאול השליח מלמדנו שעלינו להביט לעבר הנצח, כי רק אז נוכל למדוד כראוי את המשקל "הקל" יחסי של הצרה הנוכחית.
מדוע?
א. כי צורת החיים הנוכחית היא זמנית ואילו צורת החיים הבאה שאורכה נצח נצחים, שונה בתכלית השינוי: "…כי חלוף תחלוף צורת העולם הזה…" (קור"א ז' 31, יוח"א ב' 17).
למאמינים בפיליפי שאול השליח אמר שאזרחותנו בשמיים היא, לכן עינינו ומהווינו חייבים להיות על פי ולאור סגנון החיים הנצחי ולא הרגעי היום (אל הפיליפים ג' 20-21). בדברים שלמעלה עלינו להגות…כך אמר לקולוסים בפרק ג' 2.
שאול אמר לפיליפים שכל מה שנחשב לרווח בעולם הזה כמוהו כפסולת לעומת הרווח שבישועה ובלהיות חלק ממשפחת אלוהים הנצחית (אל הפיליפים ג' 1-11).

ב. כי כך היה סגנון חייהם של גדולי האמונה שהציגו את כבוד המשיח בחייהם – אל העברים י"א.
כל גדולי האמונה, המשרתים הנאמנים של אלוהים, העדיפו לסבול את צרות העולם הזה, כי ההבטחה של הנצח הייתה בטוחה וברורה לחייהם. עיניהם היו לעבר העיקר והחשוב, והם הדוגמא לנו.

אחים ואחיות יקרים:
השטן יודע היטב שהדרך להסיר את הייאוש מחיינו או לטבוע בדיכאון בעקבות הייאוש, זה להשכיח מליבנו את הבטחות אלוהים, את התקווה המשיחית.
לכן, השטן פועל בדרכים הבאות כדי לגרום לייאוש לנצח ולהביס אותנו, כדי שלא נוכל להציג את כבוד המשיח בחיינו.
- השטן מנסה לשכנע אותנו להאמין בשקריו, שצרתנו גדולה יותר מיכולתו של אלוהים לעזור לנו
- שאיננו שווים בעיני אלוהים
- שחטאים שעשינו בעבר או בהווה גרמו לכך שאלוהים ויתר עלינו
- שאלוהים עסוק בדברים אחרים…
- לגרום לנו לא לקרא בדבר אלוהים שהרי שם אנו לומדים את האמת על אלוהים
- להרחיק אותנו מהתחברות משיחית שהרי שאר ילדי אלוהים יעודדו אותנו באמת.
- להמאיס עלינו את התפילה
עלינו לזעוק בכל יום לעזרת אלוהים למען לא ניכנע לאף אחד מהשקרים והתככים של השטן. אצלו הייאוש ואצל אלוהים התקווה.

לסיכום:
1. חיי חסידות המתבטאים בשירות נאמן למשיח ישוע אומנם מניבים סבל, קושי, רדיפה וצרה, אך באותה מידה מהווים הזדמנות פז להתנסות בעזרת רוח הקודש, עם כוחו הריבוני של אלוהים. מסיבה זו האדם הפנימי שלנו מתחזק ומתמלא בתקווה. היכן שיש תקווה, אין מקום לייאוש. כשאנו מלאים בתקווה, אנו מציגים כראוי את כבוד השמיח.

2. רוח הקודש השוכן בגופנו, מאפשר לנו להחשיב את התקווה המשיחית שלנו כמציאות וחלק אינטגרלי של חיינו.
לפיכך, החיים שלנו בעולם הזה, יחד עם כל הקשיים הכרוכים בהם, הם כמו אד, פסיק קטן, ביחס לחיי הנצח עם אלוהים בגוף חדש ללא כאב או זיכרון של כאב, סבל או צרה. ישועתנו מעניקה לנו פרספקטיבה שונה ואמיתית על החיים.

3. למרות שחיינו בעולם הזה הם אד חולף ופסיק זעיר מכלל החיים, התנהגותנו בעולם הקצרצר הזה, קובעת איך ייראו חיי הנצח שלנו.
האם כל הסובבים אותנו יכולים להעיד שחיינו הינם חיי חסידות?
היכן נמצא האופק של העיניים שלנו? האם בחשבון הבנק או בקידום מלכות אלוהים?
האם אנו שותפים להפצת הבשורה?
האם נפשנו חפצה בהאדרת שם המשיח ישוע?
האם נושאים רוחניים עם ערך נצחי מושכים אותנו יותר מכל דבר ארצי וחומרי?
אם ברגע זה אלוהים ישפוט את מעשינו, האם ימצא קש או זהב?

מה שכל אחד מאיתנו עושה היום – קובע את מה שכל אחד יעשה בעתיד לנצח נצחים

הבה נחזיקה נא בתקווה שאנו מצהירים עליה (אל העברים ו' 18)