תהילים כ"ב: הרועה הטוב מוסר נפשו עבור צאנו

Print Friendly

תהילים פרק כ"ב
כותרת: הרועה הטוב מוסר נפשו עבור צאנו
מבוא:
לפני שנבאר עוד מזמור המתמקד במשיח ישוע, ראוי לכולנו לרענן זיכרוננו בכתוב בבשורת לוקס כ"ד 27, 44-49. כל פרטי חייו, שירותו, מותו ותחייתו של האדון ישוע המשיח, מפורטים בתורה, בנביאים ובכתובים – ז"א, תהילים.
מזמורים כ"ב, כ"ג ו-כ"ד מהווים טרילוגיה אודות המשיח ישוע כרועה הטוב.
- במזמור כ"ב הרועה הטוב מוסר נפשו ומת עבור צאנו (יוחנן י' 1-18).
- במזמור כ"ג, הרועה הטוב חי עבור צאנו, מטפל ומטפח אותם (אל העברים י"ג 20-21).
- במזמור כ"ד, הרועה הטוב חוזר בהדר כבודו לצאנו כדי לתגמל אותם עבור שירותם ונאמנותם אליו (פטר"א ה' 4). [ראה מזמור פ' 2, יחזקאל מ"ד כניגוד לרועים הרעים].
במזמור תהילים כ"ב, דוד המלך, בהשראת רוח הקודש, תיאר בדיוק מושלם את סבלו ומילותיו של המשיח ישוע כשבא אל עמו בדמות אדם, חי ומסר נפשו כשה אלוהים עבורנו. רק אלוהים יכול לפרט בדיוק מושלם את שיהיה למשיח כ-1000 שנים לפני ההתרחשות של אותו מאורע. לאור דיוק הנבואה שכבר התגשמה, יש לנו יראי אלוהים, את הביטחון המושלם באמינות דבר אלוהים וכן את הביטחון המושלם שגם החלק השני של הפרק, המתייחס לאירועי אחרית הימים, גם כן יתגשם במלואו ובמדויק.
דוד המלך אומנם כתב את המזמור הזה, אך דוד המלך לא חווה את תיאורי הסבל שבמזמור. דוד המלך שימש כאן כנביא (מע"ש ב' 30), המנבא את אשר יקרא בחייו של המשיח ישוע, בן האלוהים. כתבי הקודש מציינים שמזמור זה התגשם במשיח ישוע, בן האלוהים.
מהו הרעיון המרכזי של המזמור?
המשיח בן האלוהים ייעזב על ידי אלוהים האב, ויוצא להורג על ידי חוטאים. למרות זאת, המשיח יישאר בטוח בנאמנות אלוהים האב להצילו ולהקימו מן המוות. כך יעשה אלוהים כדי לספק ישועה לבני אדם ולהרים את שמו בפי כל אדם.

מזמור תהילים פרק כ"ב:
א "לַמְנַצֵּחַ עַל-אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר, מִזְמוֹר לְדָוִד.
ב אֵלִי אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי? רָחוֹק מִישׁוּעָתִי, דִּבְרֵי שַׁאֲגָתִי.
ג אֱלֹהַי אֶקְרָא יוֹמָם, וְלֹא תַעֲנֶה; וְלַיְלָה, וְלֹא-דֻמִיָּה לִי.
ד וְאַתָּה קָדוֹשׁ, יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל.
ה בְּךָ בָּטְחוּ אֲבֹתֵינוּ; בָּטְחוּ וַתְּפַלְּטֵמוֹ.
ו אֵלֶיךָ זָעֲקוּ וְנִמְלָטוּ, בְּךָ בָטְחוּ וְלֹא-בוֹשׁוּ.
ז וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא-אִישׁ, חֶרְפַּת אָדָם וּבְזוּי עָם.
ח כָּל-רֹאַי יַלְעִגוּ לִי, יַפְטִירוּ בְשָׂפָה, יָנִיעוּ רֹאשׁ.
ט גֹּל אֶל-יְהוָה יְפַלְּטֵהוּ, יַצִּילֵהוּ, כִּי חָפֵץ בּוֹ.
י כִּי-אַתָּה גֹחִי מִבָּטֶן, מַבְטִיחִי, עַל-שְׁדֵי אִמִּי.
יא עָלֶיךָ הָשְׁלַכְתִּי מֵרָחֶם, מִבֶּטֶן אִמִּי, אֵלִי אָתָּה.
יב אַל-תִּרְחַק מִמֶּנִּי, כִּי-צָרָה קְרוֹבָה, כִּי-אֵין עוֹזֵר.
יג סְבָבוּנִי פָּרִים רַבִּים, אַבִּירֵי בָשָׁן כִּתְּרוּנִי.
יד פָּצוּ עָלַי פִּיהֶם, אַרְיֵה טֹרֵף וְשֹׁאֵג.
טו כַּמַּיִם נִשְׁפַּכְתִּי, וְהִתְפָּרְדוּ כָּל-עַצְמוֹתָי, הָיָה לִבִּי כַּדּוֹנָג, נָמֵס בְּתוֹךְ מֵעָי.
טז יָבֵשׁ כַּחֶרֶשׂ כֹּחִי, וּלְשׁוֹנִי מֻדְבָּק מַלְקוֹחָי, וְלַעֲפַר-מָוֶת תִּשְׁפְּתֵנִי.
יז כִּי סְבָבוּנִי כְּלָבִים, עֲדַת מְרֵעִים הִקִּיפוּנִי. כָּאֲרִי יָדַי וְרַגְלָי.
יח אֲסַפֵּר כָּל-עַצְמוֹתָי, הֵמָּה יַבִּיטוּ, יִרְאוּ-בִי.
יט יְחַלְּקוּ בְגָדַי לָהֶם, וְעַל-לְבוּשִׁי יַפִּילוּ גוֹרָל.
כ וְאַתָּה יְהוָה אַל-תִּרְחָק. אֱיָלוּתִי, לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה.
כא הַצִּילָה מֵחֶרֶב נַפְשִׁי, מִיַּד-כֶּלֶב, יְחִידָתִי.
כב הוֹשִׁיעֵנִי מִפִּי אַרְיֵה, וּמִקַּרְנֵי רֵמִים עֲנִיתָנִי.
כג אֲסַפְּרָה שִׁמְךָ לְאֶחָי, בְּתוֹךְ קָהָל אֲהַלְלֶךָּ.
כד יִרְאֵי יְהוָה הַלְלוּהוּ. כָּל-זֶרַע יַעֲקֹב כַּבְּדוּהוּ, וְגוּרוּ מִמֶּנּוּ כָּל-זֶרַע יִשְׂרָאֵל.
כה כִּי לֹא-בָזָה וְלֹא שִׁקַּץ עֱנוּת עָנִי, וְלֹא-הִסְתִּיר פָּנָיו מִמֶּנּו, וּבְשַׁוְּעוֹ אֵלָיו שָׁמֵעַ.
כו מֵאִתְּךָ תְּהִלָּתִי בְּקָהָל רָב, נְדָרַי אֲשַׁלֵּם נֶגֶד יְרֵאָיו.
כז יֹאכְלוּ עֲנָוִים וְיִשְׂבָּעוּ. יְהַלְלוּ יְהוָה דֹּרְשָׁיו, יְחִי לְבַבְכֶם לָעַד.
כח יִזְכְּרוּ וְיָשֻׁבוּ אֶל-יְהוָה, כָּל-אַפְסֵי-אָרֶץ, וְיִשְׁתַּחֲווּ לְפָנֶיךָ כָּל-מִשְׁפְּחוֹת גּוֹיִם.
כט כִּי לַיהוָה הַמְּלוּכָה וּמֹשֵׁל בַּגּוֹיִם.
ל אָכְלוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ כָּל-דִּשְׁנֵי-אֶרֶץ, לְפָנָיו יִכְרְעוּ כָּל-יוֹרְדֵי עָפָר, וְנַפְשׁוֹ לֹא חִיָּה.
לא זֶרַע יַעַבְדֶנּוּ, יְסֻפַּר לַאדֹנָי לַדּוֹר.
לב יָבֹאוּ וְיַגִּידוּ צִדְקָתוֹ, לְעַם נוֹלָד כִּי עָשָׂה."
הרועה הטוב מוסר נפשו עבור צאנו
I. סבלו של הגואל עבור צאנו (פ. 1-22)
א. נטוש על ידי אלוהים (פ. 2-3)
ב. בטחונו של המשיח ביהוה (פ. 4-6)
ג. חירוף המשיח ודחייתו (פ. 7-9)
ד. בטחונו וכניעתו של המשיח ביהוה (פ. 10-11)
ה. תיאור סבלו ועינויו של משיח יהוה (פ. 12-19)
ו. זעקת המשיח לעזרת יהוה להצלה (פ. 20-22)
II. ניצחונו של הגואל עבור צאנו (פ. 23-32)
א. בשורת הישועה נודעת לישראל – עמו של הגואל (פ. 23-25)
ב. בשורת הישועה נודעת לגויים (פ. 26)
ג. יהודים וגויים מהללים ומשרתים את יהוה לעולמי עד (פ. 27-32)

ביאור הפרק:
מזמור כ"ב פותח במילים: לַמְנַצֵּחַ עַל-אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר, מִזְמוֹר לְדָוִד.
פרשנים רבים טוענים שאיילת השחר מציין תו שירה או סגנון שירה שעל פיו הכוהנים שרו את המזמור הזה בבית המקדש.
הרשו לי להציע אפשרות נוספת: השחר הינו השלב המוקדם ביום בו השמש עולה ומסירה את חשכת הלילה, ונדמית לאיילה הרצה מהר לבשר את תחילת היום. החיבור של איילת-השחר (כדבר ראשוני וחשוב ), יחד עם תוכן המזמור, מרמז לדעתי לשיר מזמור שהיו שרים בתחילת היום. מכאן חשיבות המזמור.
רמז נוסף לדעתי, טמון בשם: שחר, וזה שמו ותפקידו של המלאך הילל בן שחר, לפני שחטא ונקרא שטן (ישעיה י"ד 12-14, יחזקאל כ"ח 13-16). מתפקידו היה להלל את אלוהים בשחרו של כל יום. לאחר חטאו, השטן כבר אינו ממלא תפקיד זה. הכוהנים הנאמנים לאלוהים לעומת זאת, יכלו לזמר ולהלל את אלוהים במזמור כ"ב בשחרו של כל יום.
כאמור, מזמור כ"ב כולל בתוכו את סיכום הבשורה שהיא תכלית דבר אלוהים, ומכאן נובעת חשיבות המזמור וכותרתו – איילת השחר.

מי הוא מחבר המזמור?
על פי הכתוב, דוד המלך היה זה אשר כתב את המזמור בהשראת רוח הקודש. גם תרגום השבעים אשר נכתב במאה השלישית לפני הספירה מציין זאת בפסוק 1.
יש שהכתירו את הפרק הזה בשם: הבשורה החמישית על פי דוד המלך, כי המזמור כולל את כל מרכיבי הבשורה.

על מי כתב דוד המלך את המזמור?
ניתוח תיאור הסבל של הדמות שדוד מציין במזמור, אינו תואם את הסבל או סוג המוות שדוד המלך חווה בחייו. הדמות הסובלת הוצאה להורג בדרך התואמת לצליבה – כארי ידי ורגלי… (פ. 17), ולא מתה ממחלה, כפי שכמה פרשנים רבניים מציעים (אנו נרחיב על כך כשנגיע לפסוק 17). הדמות הסובלת שהוצאה להורג גם חוותה תקומה מן המתים (פ. 23-25), וכתוצאה מאותה תקומה מן המתים, גויים ויהודים מהללים את אלוהים (פ. 27-32).
אם כן, על מי כתב דוד המלך בהשראת רוח אלוהים?
1. פסוק הפתיחה "אֵלִי אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי?" (פ. 2) הינם המילים שאמר האדון ישוע על הצלב לפני מותו (מתי כ"ז 46, מרקוס ט"ו 34).
2. "כָּל-רֹאַי יַלְעִגוּ לִי, יַפְטִירוּ בְשָׂפָה, יָנִיעוּ רֹאשׁ" (פ. 8)– התגשם בישוע – בשורת מתי כ"ז 39, מרקוס ט"ו 17-20, לוקס כ"ג 35-38, יוחנן י"ט 1-3.
3. "גֹּל אֶל-יְהוָה יְפַלְּטֵהוּ, יַצִּילֵהוּ, כִּי חָפֵץ בּוֹ". (פ. 9) – התגשם בישוע – מתי כ"ז 39.
4. "יְחַלְּקוּ בְגָדַי לָהֶם, וְעַל-לְבוּשִׁי יַפִּילוּ גוֹרָל" (פ. 19) – התגשם בישוע – בשורת מתי כ"ז 35, מרקוס ט"ו 24, יוחנן י"ט 23-24.
5. "אֲסַפְּרָה שִׁמְךָ לְאֶחָי, בְּתוֹךְ קָהָל אֲהַלְלֶךּ" (פ. 23), באיגרת אל העברים ב' 12, מחבר האיגרת קובע שהפסוק נאמר והתגשם באדון ישוע.
אין מכך לומר שדוד המלך מעולם לא הרגיש נטוש או בסכנה ורחוק מעזרה, אך דוד המלך לא חווה מוות בצליבה, לא הפילו גורל על בגדיו, והוא לא קם לתחיה. המשיח ישוע, כן!
פסוקים כמו, "אלי אלי למה עזבתני", ואחרים, צוטטו מפיו של האדון ישוע והתגשמו בחיי האדון ישוע בלבד (ראה התייחסות באיגרת אל העברים). הנתונים הללו מבהירים לנו שהמזמור מכוון וממוקד כולו במשיח ישוע ולא על דוד המלך או אישיות אחרת.

חלק א:
I. סבלו של המשיח ישוע עבור צאנו (פ. 1-22)
א. נטוש על ידי אלוהים (פ. 2-3)
ב. בטחונו של המשיח ביהוה (פ. 4-6)
ג. חירוף המשיח ודחייתו (פ. 7-9)
ד. בטחונו וכניעתו של המשיח ביהוה (פ. 10-11)
ה. תיאור סבלו ועינויו של משיח יהוה (פ. 12-19)
ו. זעקת המשיח לעזרת יהוה להצלה (פ. 20-22)

ב אֵלִי אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי? רָחוֹק מִישׁוּעָתִי, דִּבְרֵי שַׁאֲגָתִי.
ג אֱלֹהַי אֶקְרָא יוֹמָם, וְלֹא תַעֲנֶה; וְלַיְלָה, וְלֹא-דֻמִיָּה לִי. [ואין לי מנוחה או שקט]
ד וְאַתָּה קָדוֹשׁ, יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל.
ה בְּךָ בָּטְחוּ אֲבֹתֵינוּ; בָּטְחוּ וַתְּפַלְּטֵמוֹ.
ו אֵלֶיךָ זָעֲקוּ וְנִמְלָטוּ, בְּךָ בָטְחוּ וְלֹא-בוֹשׁוּ.

נטוש אך בוטח באלוהים: פסוקים 2-6.
לפני שאבאר את הפסוקים, אנא שימו לב למחזוריות חשובה. בחלק א' המורכב מפסוקים 2-22 ישנם שלושה מחזורים של: זעקת הסובל, וביטחונו המוחלט באלוהים שיציל אותו מאותה צרה. מכאן, המחזוריות נועדה להדגיש את בטחונו של הסובל, המשיח, בריבונות אלוהים האב בכל הקורה לו.

מחזור ראשון: פסוקים 2-3 ו-4-6.
מחזור שני: פסוקים 7-9 ו- 10-12.
מחזור שלישי: פסוקים 13-19 ו- 20-22.

כל אדם המאמין בישוע וקורא את פסוק 2, "אלי אלי למה עזבתני", מבין מיד במי מדובר. אלו מילותיו של האדון ישוע על הצלב. המשפט הזה תיאר את החוויה הכואבת ביותר שחווה המשיח ישוע לאורך 33 שנות חייו בינינו.
האדון ישוע מעולם לא היה לבד לפני כן. אביו היה עימו כל העת: "…אבל אינני לבדי משום שהאב איתי." (יוחנן ט"ז 32).
אם כן, מה קרה לאדון ישוע שגרם לו לזעוק: "אלי אלי למה עזבתני?"
בעת שהאדון ישוע היה על הצלב, הוא נשא את אשמת החטאים שלנו: "והוא כפרה על חטאינו, ולא על חטאינו בלבד, אלא גם על חטאי כל העולם." (יוח"א ב' 2, ישעיה נ"ג).
כשהאדון ישוע היה על הצלב, הוא נעשה לחטאת בעדנו (ישעיה נ"ג 5, קור"ב ה' 21). "מוסר שלומנו עליו", "…את זה אשר לא ידע חטאת עשה לחטאת בעדנו, כדי שאנו נלבש את הצדקה של אלוהים בו".
כאשר האדון ישוע נשא את אשמתנו עליו, הוא ספג עד תום את זעם אלוהים על חוטאים. נכון. האדון ישוע טעם עד תום את העונש הראוי לכל אחד מאיתנו.
על הצלב, האדון ישוע "…פדה אותנו מקללת התורה בכך שהיה לקללה בעדנו, – שכן הכתוב אומר: קללת אלוהים תלוי על עץ" (אל הגלטים ג' 13).
מתברר שהאדון ישוע חווה מה שחסרי ישועה עתידים לחוות לנצח נצחים לאחר מותם (תסל"ב א' 9, מתי כ"ה 41). חסרי ישועה עתידים לחוות עד תום את זעם אלוהים עבור חטאיהם. הרי אי אפשר לצאת זכאי כך סתם מחטא. מישהו צריך לשלם. או אתה, או המשיח.
אם דחית את חסד אלוהים, כל שנותר זה לך לשאת את אשמת חטאיך בעצמך ואז לחוות ניתוק נצחי מאלוהים, מאהבתו וחסדו.
אלא מה, האדון ישוע מעולם לא חטא ולכן בכל עת, התחברותו עם האב הייתה מושלמת. כאשר טעם את זעם אלוהים, את אשמת חטאינו, חווה ישוע את העונש הקשה של ניתוק, הסתר פנים מן האב, ועל כך הוא זעק.
קטונתי מלהבין עד תום את משמעות המשפט, אך דבר אחד כולנו יכולים להבין: המשיח ישוע נשא על שכמו את העונש והזעם הראוי לנו, כדי שחוטאים כמונו יוכלו להיוושע ולחזור לנוכחות אלוהים, כדי להשלים את יעוד בריאתנו (אל האפסים ב' 10, טיטוס ב' 14). השלום שלנו נקנה במחיר חייו של האדון ישוע.
כאמור, גם דוד המלך יכול היה לזעוק את המשפטים הללו במהלך חייו מלאי הסכנות והסיכונים, אך במקרה הספציפי, מילים אלו התגשמו במלואם בעת צליבתו של האדון ישוע. הוא שלא עשה כל חטא, לקח על עצמו את העונש הקשה ביותר, עבור כל הנושעים מאז בריאת האדם ועד תחילת תקופת הנצח. אף אחד מאיתנו בני האדם אינו מסוגל להבין את עומק הצער והכאב של אותה זעקה.
פסוק 3 יכול לתאר תקופה בחייו של דוד המלך וגם של כל אחד מיראי אלוהים. " אֱלֹהַי אֶקְרָא יוֹמָם, וְלֹא תַעֲנֶה; וְלַיְלָה, וְלֹא-דֻמִיָּה לִי". [ואין לי מנוחה או שקט]
כאשר קוראים את האירועים בחיי דוד המלך, ניתן בקלות לקבוע שבחלקן דוד הרגיש נטוש ולבד (שמ"א כ"א-כ"ד, כ"ו-כ"ז). בעת הרדיפה על ידי שאול המלך, חווה דוד ימים ולילות רבים של סכנה והרגשה של חיה נרדפת שחייה בסכנה תמידית. אך באותה מידה, ניתן לראות את הפסוק הזה מתגשם בתפילתו של האדון ישוע בגת שמנים, שעות לפני צליבתו (מתי כ"ו 36-46, לוקס כ"ב 39-46, מרקוס י"ד 32-42).
כך או כך, כל אחד מאיתנו יכול להזדהות עם הפסוק הזה. בעת של סכנת חיים וסבל שבאים עלינו רק בגלל נאמנותנו לאלוהים, נכנסים ספקות לליבנו, שעלולים לגרום לנו להטיל ספק בריבונותו, קדושתו וצדקתו של אלוהים.
דוד יכול היה לומר: אלוהים אדירים, אם כבר משחת אותי לתפקיד כה רם, מדוע חיי נהיו לקשים ובלתי נסבלים? מדוע כעבדך אני חווה קשיים שלא הכרתי מימיי? מדוע חסרה לי השלווה והמנוחה דווקא מאז הצבעת עלי כמשרתך? מדוע אני מרגיש שכל הצרות של העולם יושבות על הכתפיים שלי דווקא מרגע שמסרתי חיי לך?
ובכן, כמו שאומרים, אי אפשר להתווכח עם הרגשה…אך המשך הכתוב, מלמד אותנו מה עלינו לעשות כאשר ההרגשה הכבדה שלנו מאיימת להרוס את שלומנו, ולהסיט אותנו מהדרך שאלוהים יעד לנו – גם אם אינה קלה.

פסוקים 4-6 המתכון לשלום, רגיעה ומנוחה – בעת צרה: לנוח על הבטחותיו של אלוהים.
בפסוקים 4-6 דוד המלך מחזיר אותנו אל העובדות – אל הבטחות אלוהים בדברו. דוד המלך מלמדנו מה עלינו לעשות כדי להחזיר את השלווה והמנוחה לחיינו.
4 וְאַתָּה קָדוֹשׁ, יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל.
5 בְּךָ בָּטְחוּ אֲבֹתֵינוּ; בָּטְחוּ וַתְּפַלְּטֵמוֹ.
6 אֵלֶיךָ זָעֲקוּ וְנִמְלָטוּ, בְּךָ בָטְחוּ וְלֹא-בוֹשׁוּ.

דוד המלך מלמד אותנו עיקרון חיוני ונצחי: לעגן את עיני ליבנו בהבטחות הנצחיות והאמתיות של אלוהים. לעולם לא לאפשר לספקות לעוות את האמת אודות אלוהים (תהילים ל"ז 3-5, משלי ג' 5-8, ירמיה י"ז 6-10).
איזו עדות נפלאה – למרות הקושי והרגשת הבדידות… למרות האתגר המתיש… דוד המלך הזכיר לעצמו ושינן את העובדות שלעולם אינן משתנות.
- אלוהים קדוש וראוי לתהילותינו.
- אלוהים נצחי ועמד לצד אבותינו לאורך כל ההיסטוריה – ראו איך זכר את ההבטחה לאברהם והוציא את עמו ממצרים. זיכרו איך הביס את עמי כנען. זיכרו איך העמיד את השמש במקומה כדי לאפשר לצבא ישראל לנצח את אויביו.
- ראו איך אבותינו התמידו בקריאה לאלוהים ותקוותם לא נתאכזבה.
לאור חווית העבר, שהרי מדובר בהתנסויות רבות ולא במקרה חד-פעמי, ולאור אמיתות דבר אלוהים, דוד המלך ניחם את ליבו, והצליח להרים את ראשו, כאשר הביט אל אלוהים, קרא בשמו ונח על הבטחותיו.
ובכן, אם אלוהים היה כל כך נאמן לעמו שלא היה מושלם, על אחת כמה וכמה יענה אלוהים ויעמוד לצידו של המשיח הטהור שהיה ללא חטא?
שימו לב לעיקרון חשוב נוסף: דוד אינו מציין שאלוהים ענה לו והעניק לו הסבר ופירוט לגבי הסבל או האתגר. הנחמה והעידוד של הסובל טמונים בעובדה שהוא בידו הנאמנה של אלוהים (ישעיה נ"ה).
יישום:
המחבר מתאר את הרגשתו. הרגשה שכל ירא אלוהים יכול לחוות במהלך חייו. בעת קושי כלכלי, צרה, מלחמה, רדיפה, במשבר נישואין או במחלה.
מי מאיתנו לא חווה תקופה או אירוע בה הוא הרגיש מאוד לבד, נטוש, נתון לכוחו שלו בלבד, כאילו אלוהים הסיט ראשו הצידה.
אם הרגשה שכזו נובעת בגלל חטא פתוח בחיינו, כי אז רוח הקודש דוחף אותנו לחזרה בתשובה, להתוודות על חטא ולחדש את הקשר עם אלוהים. אך זה לא ההקשר במזמור כ"ב.
והנה, המחבר מלמדנו שגם בעת הקשה ביותר, לא היה לו ספק שאלוהים שומע (ראה בשורת יוחנן י"א 41-42). ז"א, ההרגשה יכולה להטעות, ולכן חשוב להישען על העובדות. העובדות המעודדות והמנחמות מבוססות על הבטחות אלוהים בדברו.
אז כאשר אנו בקושי, צרה ואתגר המצליח להרוס את שמחתנו ושלומנו, עלינו לחזור לדבר היציב: הבטחות אלוהים לילדיו, שהוא חי, ניצב לימיננו, שומע תפילותינו ופועל למעננו בכל עת. אנו לא תמיד או בכלל, נקבל פירוט וסיבה לכל צרה. נחמתנו היא בכך שאנו בידו הנאמנה והריבונית של אלוהים, של אבא שלנו.
האבא שלנו נאמן, חזק ואמיתי יותר מההרגשות שלנו. הרגשותינו משקרות – ירמיה י"ז 9, אך הבטחותיו של אלוהים יציבות ונאמנות (משלי ג' 5-8).
הבה נזכיר לעצמנו חלק מהבטחות אלוהים לילדיו:
- ה' ילחם לכם ואתם תחרישון (שמות י"ד 14).
- ה' ינצח את אויביכם כאשר תלכו במצוותיו (ויקרא כ"ו, דברים כ"ח).
- לעולם לא ינסה אותנו באתגר גדול מיכולתנו, אלא יעניק לנו את הכח להתגבר (קור"א י' 139
- אלוהים שלום (שופטים ו').
- לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי, אמר יהוה צבאות (זכריה ד' 6).
- המשיח ישוע הוא הכוהן הגדול שלנו, שמכיר ויודע בדיוק איך אנו מרגישים וחווה את סבלנו (תהילים ק"י, זכריה ג', אל העברים ה'-י').
המשפטים הללו אינם רק דיו על נייר, אלא דבר אלוהים חיים, עם כוח ריבוני.
בעוד בני אדם מצליחים לאכזב אותנו בכל עת, אלוהים מעולם לא איכזב איש, כי אינו משקר. אלוהים היה והינו מקור השלום והשלווה שלנו (מתי י"א 28-30).
כמו שאלוהים היה נאמן להגשים את הנבואות במדויק, כך הוא נאמן למלא אחר הבטחותיו.
סבלנו מחשל אותנו לשירות טהור ויעיל יותר לכבוד אלוהים (קור"ב א' 3-11, פטר"א א' 3-9, טימ"ב ג' 12).

המחזור השני: (פסוקים 7-11)
כאמור, פסוקים 2-6 מהווים מחזור ראשון של זעקת הסבל של המשיח ומילות הביטחון שלו באלוהים האב. פסוקים 7-11 הינם המחזור השני.
פסוקים 7-9 תיאור הסבל ופסוקים 10-11 מציינים את בטחון המשיח באלוהים האב שיצילו.
יש שישאלו, מדוע שלושה מחזורים? לדעתי אלוהים כיוון זאת כך כדי להדגיש שעזרת אלוהים האב הייתה שם בכל שניה, ולאורך כל האירוע הקשה של הצליבה. אין מדובר במקרה בודד אלא בכל תחום בחיים התשובה זהה – פנה לאלוהים, בטח בו והיכנע לרצונו.
לאחר הרגשת הנטישה והעידוד הנובע מהבטחותיו של אלוהים, המחבר חולק עימנו את הסבל, הלעג והדחיה שסבל במקומנו.
ג. חירוף המשיח ודחייתו (פ. 7-9)
ד. בטחונו וכניעתו של המשיח ביהוה (פ. 10-11)
ה. תיאור סבלו ועינויו של משיח יהוה (פ. 12-19)
ו. זעקת המשיח לעזרת יהוה להצלה (פ. 20-22)
7 וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא-אִישׁ, חֶרְפַּת אָדָם וּבְזוּי עָם.
8 כָּל-רֹאַי יַלְעִגוּ לִי, יַפְטִירוּ [יפתחו פיהם] בְשָׂפָה, יָנִיעוּ רֹאשׁ.
9 גֹּל אֶל-יְהוָה יְפַלְּטֵהוּ, יַצִּילֵהוּ, כִּי חָפֵץ בּוֹ.
שלושת הפסוקים הללו מצאו הגשמה מלאה בחייו של האדון ישוע בלבד. כאשר האדון ישוע היה על הצלב, במלוא חולשתו האנושית, לעגו לו הסובבים אותו, אלו מבני עמו והחיילים הרומים (בשורת מתי כ"ז 39, מרקוס ט"ו 17-20, לוקס כ"ג 35-38, יוחנן י"ט 1-3).
כפי שאמר הנביא ישעיה כשתיאר את עבד יהוה בפרק נ"ב 14, בני אדם לא החשיבו את המשיח כאדם – מושחת מאיש מראהו…, ולאור הכתוב בפרק נ"ג 2-4, המכות שספג המשיח, גרמו לכך שלא היה ניתן אפילו לזהותו.
לכל אדם יש ערך כלשהו, אך המשיח ישוע לא זכה גם לערך כאדם. עבורו שמרו את ערך התולעת…, ז"א חסר ערך לחלוטין. רמש שכולם דורכים עליו מבלי אפילו להרגיש דבר או להניד עפעף. המילה המתאימה ושוות הערך היא – עבד! (אל הפיליפים ב' 5-11).
פסוק 9 מהווה הוכחה שכל הלועגים למשיח ידעו היטב במי הוא בוטח.
"גֹּל אֶל-יְהוָה יְפַלְּטֵהוּ, יַצִּילֵהוּ, כִּי חָפֵץ בּוֹ." ז"א, אמונתו ובטחונו של המשיח באלוהים האב לא היו בגדר סוד. המשיח לא חי במחתרת.
בשורת האמת שלו לא הייתה סודית. המשיח לא עשה חישובים שמה יסבול אם יאמר אמת… האמת הייתה נר לרגליו.
ומה אמרו בלעג כל העדים לסבלו של המשיח? 'הרי הוא אמר שהוא בוטח באלוהים, הרי הוא אומר שהוא ירא אלוהים, הרי הוא אומר שהוא מקיים את מצוות אלוהים – קרי צדיק, אז נראה איך אלוהים עוזר לו עכשיו?'
התיעוד למילים אלו כתובים לנו בבשורת מתי כ"ז 43.
הביזיון שספג המשיח ישוע על הצלב מההנהגה הרוחנית בישראל, היווה הוכחה לעיוורונו הרוחני של כלל עם ישראל. ההשפלה שישוע קיבל, היוותה הוכחה שהעם הוא זה שאינו מכיר את אלוהים! (יוחנן ח' 19 ,42).
ברמה הלאומית, המשיח ישוע לא זכה לכבוד הראוי לאלוהים, אלא מאז ועד היום הוא נחשב לכופר, דחוי ובזוי. הביזיון שהיה מנת חלקו, נהיה גם חלקם של המאמינים בו ושל הקושרים גורלם בו. עד היום בני עמו מניעים ראש ומפטירים בשפתם כלפי חסידי ישוע, הוכחה לחוסר האמונה של עם ישראל באלוהים – עד היום (אל העברים י"ג 12-14).

וכעת פסוקים 10-11 מציינים את בטחונו ומבטחו של המשיח באלוהים.
10 כִּי-אַתָּה גֹחִי מִבָּטֶן, מַבְטִיחִי, עַל-שְׁדֵי אִמִּי.
11 עָלֶיךָ הָשְׁלַכְתִּי מֵרָחֶם, מִבֶּטֶן אִמִּי, אֵלִי אָתָּה.
דוד המלך, מחבר המזמור, מתאר את עומק הקירבה והכניעה של המשיח לאלוהים האב. שוב, כל אחד מאיתנו יכול היה להרגיש חלק מן הכתוב, אך כל הכתוב התגשם במלואו בחייו, מותו ותחייתו של האדון ישוע המשיח.
והנה, דוד המלך מנבא 1000 שנים לפני התרחשות האירוע, את הרגשתו ויחסו של בן האלוהים, המשיח ישוע, כלפי אלוהים האב.
המשיח לא הכיר את אלוהים רק מגיל בגרות, וזאת לאחר שטעם לפחות קצת מחטאי העולם. המשיח היה טהור וללא חטא בכל שלב בחייו, מהולדתו, ילדותו, נערותו ובגרותו (קור"ב ה' 21).
במקום לכבדו על יראת אלוהים בחייו, הסובבים אותו – רובם המוחלט יהודים דתיים, לעגו לו שהוא בוטח באלוהים, אך אלוהים אינו שומע לו ואינו עוזר לו…
והנה, המשיח אכן מסכים שהוא בוטח באלוהים, אך גם אין לו ספק שעזרתו תבוא מאלוהים. לאורך כל הפרק המשיח אינו מטיל ספק או דופי באלוהים אלא מדגיש את בטחונו המוחלט בו.
המשיח מציין את עומק קירבתו לאלוהים, דבר שכל אחד מאיתנו חייב לאמץ בחייו האישיים. המשיח מציין שכל קיומו מאז נולד, נשמר והובטח בחסד אלוהים. מאז פקח את עיניו ויכול היה להבין דבר, היה ליבו אל אלוהים. מאז ועד עתה, הכתובת היחידה לכל עזרה הייתה והינה אלוהים – כי אלוהים מעולם לא איכזב ולא כיזב.
מילותיו של המשיח ישוע יכולים להטיל אור לגבי טיב תקופת נערותו. אנו יודעים על פי הכתוב בבשורת לוקס, שבגיל 12 עלה האדון ישוע עם הוריו לירושלים בחג הפסח. בבשורת מתי י"ג 53-58 יש איזכור לכך שלישוע היו אחים ואחיות. אימו הייתה בין החיים, אך איננו יודעים מתי נפטר יוסף, אביו המאמץ. על פי הכתוב בפסוקים אלו, נראה שמצבם הכלכלי של משפחתו של ישוע היה ירוד, וקיומם נשמר בחסדי האל.
יישום:
לעיתים קרובות יראי אלוהים העושים את רצון אלוהים סופגים לעג ורדיפות. לעיתים קשיי החיים אינם פוסחים עלינו. למביטים עלינו נדמה שאנו נטושים וזרוקים ללא עזרה בידי המתנגדים לנו, אך המציאות שונה בתכלית.
דבר אלוהים מבטיח ליראי אלוהים החיים בחסידות, שירדפו (טימ"ב ג' 12, מע"ש י"ד). הרדיפה אינה סימן לפשעינו או לחטא מיוחד בחיינו, אלא עדות לאשמת חסרי הישועה. דווקא ברדיפה ובסבל אמונתנו מתחשלת, ואנו חווים את כוחו המיוחד והריבוני של אלוהים בחיינו. דווקא הסבל שנובע מחיי החסידות, גורם לנו להתמקד באדון ישוע, בהבטחותיו של אלוהים ולהישען על ריבונותו ואהבתו (קור"ב א' 3-11, פטר"א א' 3-9).
מניסיון אנו יכולים לומר, שאלו הלועגים לנו בוחנים בכל עת את אמיתות אמונתנו. אדיקותנו בישוע, דווקא בעת קושי, גורמים להם לשקול את אמת הבשורה ולהיוושע. מכאן, למרות שהרדיפה אחר יראי אלוהים החיים בחסידות אינה דבר נעים, היא דבר המועיל לגוף המשיח ולבשור הבשורה. דבר אלוהים אינו חוזר ריקם (ישעיה נ"ה).

המחזור השלישי: פסוקים 12-22:
הגענו למחזור השלישי של זעקת הסבל והביטחון באלוהים.
- תיאור סבלו ועינויו של משיח יהוה (פ. 12-19)
- זעקת המשיח לעזרת יהוה להצלה (פ. 20-22)
12 אַל-תִּרְחַק מִמֶּנִּי, כִּי-צָרָה קְרוֹבָה, כִּי-אֵין עוֹזֵר.
13 סְבָבוּנִי פָּרִים רַבִּים, אַבִּירֵי בָשָׁן כִּתְּרוּנִי.
14 פָּצוּ עָלַי פִּיהֶם, אַרְיֵה טֹרֵף וְשֹׁאֵג.
15 כַּמַּיִם נִשְׁפַּכְתִּי, וְהִתְפָּרְדוּ כָּל-עַצְמוֹתָי, הָיָה לִבִּי כַּדּוֹנָג, נָמֵס בְּתוֹךְ מֵעָי.
16 יָבֵשׁ כַּחֶרֶשׂ כֹּחִי, וּלְשׁוֹנִי מֻדְבָּק מַלְקוֹחָי, וְלַעֲפַר-מָוֶת תִּשְׁפְּתֵנִי.
17 כִּי סְבָבוּנִי כְּלָבִים, עֲדַת מְרֵעִים הִקִּיפוּנִי. כָּאֲרִי יָדַי וְרַגְלָי.
18 אֲסַפֵּר כָּל-עַצְמוֹתָי, הֵמָּה יַבִּיטוּ, יִרְאוּ-בִי.
19 יְחַלְּקוּ בְגָדַי לָהֶם, וְעַל-לְבוּשִׁי יַפִּילוּ גוֹרָל.
20 וְאַתָּה יְהוָה אַל-תִּרְחָק. אֱיָלוּתִי, לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה.
21 הַצִּילָה מֵחֶרֶב נַפְשִׁי, מִיַּד-כֶּלֶב, יְחִידָתִי.
22 הוֹשִׁיעֵנִי מִפִּי אַרְיֵה, וּמִקַּרְנֵי רֵמִים עֲנִיתָנִי.

פסוקים 12-19 מהווים משא כבד על כתפיהם של הדוחים את האדון ישוע. חלק ניכר מקטע זה צוטט על ידי תלמידי ישוע, כהתגשמות מלאה של מזמור כ"ב.
בפסוק 12 הסובל חוזר על כאבו כמו בפסוק 2… אל תרחק ממני, צרה קרובה, אין עוזר…
מפסוק 13 המשיח מפרט ומתאר את הצרה והסבל. אויבי המשיח ישוע היו כל כך צמאי דם ואכזריים ומסיבה זו הם מתוארים באופן סמלי, מטאפורי כשוורים, אריות וכלבים.
13 סְבָבוּנִי פָּרִים רַבִּים, אַבִּירֵי בָשָׁן כִּתְּרוּנִי.
השוורים הפראים נוהגים להקיף את מי שמתנכל להם ואז להתנפל עליו בקרניהם. הבשן היה מישור פורה מאוד בצפון עבר הירדן המזרחי, והיה ידוע ביערות אלונים אדירים (זכריה י"א 29). החיות שגדלו שם היו ידועות בגודלם ובמשמן בשרן. מסיבה זו גם הנביא עמוס כינה את נשי אצילי שומרון: "פרות הבשן…" (עמוס ד' 1, יחזקאל ל"ט 18, דברים ל"ב 18, ירמיה נ' 19).
14 פָּצוּ עָלַי פִּיהֶם, אַרְיֵה טֹרֵף וְשֹׁאֵג.
אותם אויבים חזקים ואכזרים פתחו עלי פיהם כאריות המוכנים לטרוף.
מכיוון שכתבי הקודש מזהים את המשיח כאחד המגשים את הפסוקים הללו, אנו יכולים להסיק שאותם אויבים חזקים ואכזרים שסבבו את האדון ישוע עת היה על הצלב, הם ההנהגה היהודית רבנית ונציגי רומא.
שני אלו מדומים בפרק כשוורים ואריות מסוכנים שכל מפגש עימם הוביל למוות (ראה מע"ש ד' 23-31).
ואיך הייתה הרגשתו של המשיח כשהובל אל הצלב ומוסמר לעץ?
15 כַּמַּיִם נִשְׁפַּכְתִּי, וְהִתְפָּרְדוּ כָּל-עַצְמוֹתָי, הָיָה לִבִּי כַּדּוֹנָג, נָמֵס בְּתוֹךְ מֵעָי.
16 יָבֵשׁ כַּחֶרֶשׂ כֹּחִי, וּלְשׁוֹנִי מֻדְבָּק מַלְקוֹחָי, וְלַעֲפַר-מָוֶת תִּשְׁפְּתֵנִי.
17 כִּי סְבָבוּנִי כְּלָבִים, עֲדַת מְרֵעִים הִקִּיפוּנִי. כָּאֲרִי יָדַי וְרַגְלָי.

הפסוקים הללו מתארים נאמנה את סיבלו של האדון ישוע על הצלב.
זו אכן הרגשתו. אנו יודעים שהאדון ישוע היה צמא, והוגש לו ספוג רטוב בחומץ (יוחנן י"ט 28-29, מתי כ"ז 48, מרקוס ט"ו 36)
מלקוחי: החניכיים העליונות והתחתונות. לכן סגירת הפה מדומה למלקחיים.
המילה כלבים בדרך כלל מציינת טומאה, שם תואר לאנשי בלייעל. ולכן יתכן מאוד שהכוונה לכל אותם צופים שסבבו את ישוע ולקחו חלק פעיל בהתנגדות לישוע ופועלו.
סוף פסוק 17 מהווה גולת הכותרת: כָּאֲרִי יָדַי וְרַגְלָי.
למה בדיוק התכוון דוד המלך כשכתב את המילים הללו?
הפרשנות הרבנית אוחזת במספר דיעות ואף אחת מהן אינה מסכימה עם מסמור ידיו ורגליו של הסובל.
דיעה א: גרדון כותב את הפסוק בדרך זו: "עדת מרעים הקיפוני כארי, ידי ורגלי…".
בדרך זו, הבנת הפסוק כדלקמן: אנשים רעים, אויבי הקיפו אותי כאריה. ומה לגבי: ידי ורגלי? על זה נאמר: משפט קטוע.
דיעה ב: קאסוטו : אינו מפריד את כארי ממקומו הנכון במשפט, אך מפרש כך: נשכו או טרפו את ידי ואת רגלי כדרך האריה. רש"י אוחז באותה דיעה.
דיעה ג': תפילת דוד : כארי ידי ורגלי – ידי ורגלי עומדים נגדם בחוזק כמו רגליי וידיי האריה…
הבה נבדוק איך הבינו את הפסוק הזה רבנים יהודים שחיו במאה השלישית לפני הספירה, אשר תרגמו את המשפט הזה ליוונית, בספר הנקרא: תרגום השבעים.
ὅτι ἐκύκλωσάν με κύνες πολλοί, συναγωγὴ πονηρευομένων περιέσχον με, ὤρυξαν (to deeg out, piercing) χεῖράς μου καὶ πόδας.
כִּי סְבָבוּנִי כְּלָבִים, עֲדַת מְרֵעִים הִקִּיפוּנִי. כָּאֲרִי יָדַי וְרַגְלָי.

מתברר שרבנים יהודים שחיו כמאתיים וחמישים שנים לפני הולדת ישוע, הבינו שהסובל עומד לחוות דקירה בידיו ורגליו, כדרך הנהוג בצליבה. הבנה זו תואמת את הכתוב מפי הנביא ישעיה בפרק נ"ג 5 (מחולל מפשעינו), וכן מפי הנביא זכריה בפרק י"ב 10 (והביטו אלי את אשר דקרו). בכל המקומות הללו ההתייחסות היא לדקירה.
עד כמה שהדבר צורם וכואב, פרשנים רבניים נגשו לפסוק הזה כשהם משוחדים מבחינה רעיונית, ובחוצפה המעידה על חוסר יראת ה', עיוותו את דבר אלוהים ולו כדי להסיט את עיני הקוראים מישוע.
פסוקים 18-19 ממשיכים לתאר את סבלו של המשיח ומוסיפים הוכחות לזהותו של ישוע כסובל במזמור כ"ב.
18 אֲסַפֵּר כָּל-עַצְמוֹתָי, הֵמָּה יַבִּיטוּ, יִרְאוּ-בִי.
19 יְחַלְּקוּ בְגָדַי לָהֶם, וְעַל-לְבוּשִׁי יַפִּילוּ גוֹרָל.
מחבר המזמור מציין שהסובל יכול היה לספור כל אחת מעצמותיו, ככל הנראה בגלל רזונו, או בגלל פציעתו בבשר על ידי המלקות שספג.
האם מישהו ירחם? אף לא אחד! כל הסובבים שהיו שותפים לצליבה הביטו, אך לא באו לעזרתו. זלזול הסובבים אותו התבטא בכך שהם היו עסוקים בלחלק את בגדיו ביניהם. המשיח צלוב ללא בגדיו, במעמד המביש ביותר, ועל מה חושבים הסובבים אותו?
על מנת להבין עד כמה הנבואה התגשמה במלואה בישוע, כאלף שנים לאחר שדוד כתב את המזמור, הרשו לי לצטט מבשורת יוחנן י"ט 23-24:
"החיילים שצלבו את ישוע לקחו את בגדיו וחילקום לארבעה חלקים, חלק אחד לכל חייל. הם לקחו גם את הכותונת, אלא שהיא הייתה ללא תפר, אריגה רצופה מלמעלה למטה. אמרו זה אל זה: "אל נא נקרע אותה, אלא נפיל עליה גורל למי תהיה." זה היה כדי שיתקיים הכתוב: "יחלקו בגדיי להם ועל לבושי יפילו גורל", ואומנם כך עשו החיילים." (ראה גם מתי כ"ז 32-44, מרקוס ט"ו 21-32, לוקס כ"ג 26-43).
אני מבין שכל הקורא את הציטוט הזה מפי תלמידי ישוע, אינו יכול אלא להתפעל. ראו עד כמה אוהב אלוהים אותנו, עד כי שלח את בנו, המשיח ישוע, לשאת על עצמו, בגופו, את הסבל המגיע לכל אחד מאיתנו, וללא כל תלונה.
פסוקים 12-19 מתארים באופן מאוד צורב את הסבל עד מוות שחווה המשיח ישוע עבורנו – כאשר נשא על עצמו את זעם אלוהים. כך נראה הסבל של זה שאלוהים עזבו. כל הקורא שורות אלו כדאי שידע לו:
אם לא תחשיב את קורבנו של המשיח כקורבן האשם שלך, אתה עתיד לחוות את הסבל הזה לנצח נצחים.
אם תאמין במשיח ישוע ותקבל באמונה אוהבת את קורבנו כקורבן חטאיך, כי אז קורבנך שולם וצדקת המשיח מכסה אותך. כך בדיוק אמר הנביא ישעיה בפרק נ"ג 10.

חלק א' מסתיים בפסוקים 20-22 המביעים שוב את בטחונו של המשיח באלוהים האב שיפעל למענו ויצילו.
20 וְאַתָּה יְהוָה אַל-תִּרְחָק. אֱיָלוּתִי, לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה.
21 הַצִּילָה מֵחֶרֶב נַפְשִׁי, מִיַּד-כֶּלֶב, יְחִידָתִי.
22 הוֹשִׁיעֵנִי מִפִּי אַרְיֵה, וּמִקַּרְנֵי רֵמִים עֲנִיתָנִי.

המשיח שוב פונה אל אלוהים האב ומתחנן לעזרה המביעה את בטחונו המוחלט בו. הפסוק דומה לנאמר בפסוק 2.
יהוה, על תרחק… איילותי = אתה גבורתי, אל ישועתי… בוא לעזרתי
הצילה נפשי מחרב, הצילה את יחידתי (נפשי העזובה לבדה בצרה) מאותם אנשים רעים. פסוקים אלו תואמים ומקבילים לתחינתו של האדון ישוע בגת שמנים. שם בכה האדון וביקש הצלה מאלוהים האב (לוקס כ"ב 39-46).
הצילה מחרב נפשי – יתכן מאוד שהמילה "חרב" מתייחסת למושל הרומי – פונטיוס פילטוס אשר בהוראתו וסמכותו יכלו להוציא את ישוע לצליבה.
אנא הושיעה אותי מפי אריה… ומי יכול לגבור על אריה?
תציל אותי מקרני רמים (ראם). הראם הינה בהמה בעלת קרניים ישרות וחדות שלא תהסס לתקוף בעזרתן טורפים חזקים ממנה. מכאן, קרני ראמים בא לציין כלי נשק חזק המצריך כוח רב להגנה ממנו.
חלק א' מסתיים במילות ההסתמכות של המשיח באלוהים האב.
לאורך כל הסבל, המשיח לא פקפק ולו במילה אחת בריבונותו, קדושתו, צדקתו ואהבתו של אלוהים האב.
המשיח השלים את הציות עד מותו ובכך פיאר את אלוהים האב.
האם אלוהים האב יענה לבקשת הבן, המשיח, ויקימו מן המתים?
האם קורבנו של המשיח יתקבל על ידי אלוהים האב?
האם העולם יזכה לכפרה?
האם תוכנית אלוהים עבור בני האדם והבריאה תקום ותצליח?
התשובה המלאה מפורטת בחלק ב' של הפרק, בפסוקים 22-32.

חלק ב
II. ניצחונו של הגואל עבור צאנו (פ. 23-32)
א. בשורת הישועה נודעת לישראל – עמו של הגואל (פ. 23-25)
ב. בשורת הישועה נודעת לגויים (פ. 26)
ג. יהודים וגויים מהללים ומשרתים את יהוה לעולמי עד (פ. 27-32)

כג אֲסַפְּרָה שִׁמְךָ לְאֶחָי, בְּתוֹךְ קָהָל אֲהַלְלֶךָּ.
כד יִרְאֵי יְהוָה הַלְלוּהוּ. כָּל-זֶרַע יַעֲקֹב כַּבְּדוּהוּ, וְגוּרוּ מִמֶּנּוּ כָּל-זֶרַע יִשְׂרָאֵל.
כה כִּי לֹא-בָזָה וְלֹא שִׁקַּץ עֱנוּת עָנִי, וְלֹא-הִסְתִּיר פָּנָיו מִמֶּנּו, וּבְשַׁוְּעוֹ אֵלָיו שָׁמֵעַ.
כו מֵאִתְּךָ תְּהִלָּתִי בְּקָהָל רָב, נְדָרַי אֲשַׁלֵּם נֶגֶד יְרֵאָיו.
כז יֹאכְלוּ עֲנָוִים וְיִשְׂבָּעוּ. יְהַלְלוּ יְהוָה דֹּרְשָׁיו, יְחִי לְבַבְכֶם לָעַד.
כח יִזְכְּרוּ וְיָשֻׁבוּ אֶל-יְהוָה, כָּל-אַפְסֵי-אָרֶץ, וְיִשְׁתַּחֲווּ לְפָנֶיךָ כָּל-מִשְׁפְּחוֹת גּוֹיִם.
כט כִּי לַיהוָה הַמְּלוּכָה וּמֹשֵׁל בַּגּוֹיִם.
ל אָכְלוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ כָּל-דִּשְׁנֵי-אֶרֶץ, לְפָנָיו יִכְרְעוּ כָּל-יוֹרְדֵי עָפָר, וְנַפְשׁוֹ לֹא חִיָּה.
לא זֶרַע יַעַבְדֶנּוּ, יְסֻפַּר לַאדֹנָי לַדּוֹר.
לב יָבֹאוּ וְיַגִּידוּ צִדְקָתוֹ, לְעַם נוֹלָד כִּי עָשָׂה."

חלק ב' מהווה שינוי דרמטי מהזעקות והסבל של חלק א'.
בחלק ב' דוד המלך מתאר את תקומתו של המשיח ואת ההלל שאלוהים זוכה לו בעקבות כך מיהודים וגויים.
תקומתו של המשיח מהווה הוכחה לשלמות קורבנו וקבלתו על ידי אלוהים האב. התשלום עבור חטאינו התקבל. הברית החדשה המובטחת מפי ירמיה הנביא בפרק ל"א 30-33 החלה. תוכנית התקווה שלום ואחרית שהובטחה לעם ישראל – החלה (ירמיה כ"ט 10-11), אם רק יכנס אדם לברית זו, צדקת המשיח תחושב לו (תהילים ב' 12). התקווה המשיחית התגשמה!
הלל רב בשמים ובארץ – אלוהים האב לא השאיר את בנו בקבר לראות שחת (תהילים ט"ז 10-11). המשיח הוא הבכור מבין המתים אשר קם לנצח נצחים, ואחריו יחוו את ברכת הניצחון על המוות כל המאמינים בו (קור"א ט"ו 20-28). המשיח כעת יושב לימין אלוהים ופועל עבורנו (אל העברים י"ב 2, מזמור ק"י 1).
כשבוחנים היטב את פסוקים 23-32 ניתן לראות שהם מתארים את תכלית כתבי הקודש – ישועת האדם והחזרתו למקום בו הוא שוכן עם אלוהים ומפאר את שמו. המטרה הזו תיתכן רק דרך האדון ישוע המשיח. לא לחינם הוא האמת, הדרך והחיים שרק דרכו ניתן להגיע אל האב (יוחנן י"ד 6).

א. בשורת הישועה נודעת לישראל – עמו של הגואל (פ. 23-25)
כג אֲסַפְּרָה שִׁמְךָ לְאֶחָי, בְּתוֹךְ קָהָל אֲהַלְלֶךָּ.
כד יִרְאֵי יְהוָה הַלְלוּהוּ. כָּל-זֶרַע יַעֲקֹב כַּבְּדוּהוּ, וְגוּרוּ מִמֶּנּוּ כָּל-זֶרַע יִשְׂרָאֵל.
כה כִּי לֹא-בָזָה וְלֹא שִׁקַּץ עֱנוּת עָנִי, וְלֹא-הִסְתִּיר פָּנָיו מִמֶּנּו, וּבְשַׁוְּעוֹ אֵלָיו שָׁמֵעַ.

בשלב ראשון ראוי לבדוק איך כתבי הקודש משתמשים בפסוקים אלו ומפרשים אותם. מחבר איגרת אל-העברים בפרק ב' 12 מצטט את פסוק 23 ומשייך אותו לדברי האדון ישוע. אם כן, כתבי הקודש קובעים שהאדון ישוע הוא האומר את פסוק 23. לפיכך, המשיח אכן חווה תקומה מן המתים וכעת פיו מלא הודיה על חסד אלוהים האב. [איוב כבר ציין זאת – י"ט 25]
תקומתו של האדון ישוע מן המתים מאמתת עבורנו את הבשורה. אייה עוקצך מוות?
אם כן, מי הם אחיו של המשיח ישוע?
האחים מתייחס לתלמידי ישוע ושאר המאמינים בני זמנו של האדון ישוע (מתי כ"ח 7, 10). בתוך קהל אהללך, יכול בהחלט להתייחס למאמינים החדשים שנוספו לקהילה לאחר תקומת ישוע מן המתים ובמיוחד לאחר חג השבועות כפי שמתואר בספר מעשי השליחים פרק ב', מרקוס ט"ז 15 וכן הראשונה לקורינתיים ט"ו 5-7.
אנו בהחלט רואים דירוג של הקרובים לישוע – אחי, קהל, כל זרע יעקב… כך שהפנמת זהותו וכפרתו גוברת מהמעגל המצומצם של התלמידים, לעבר מאמינים מכלל עם ישראל. מאז מעשי השליחים פרק ב', הבשורה הופצה בקרב עם ישראל ורבים מהעם נושעו. שאול השליח אף מציין זאת באיגרת אל הרומים א' 16 – ליהודי בראשונה…
מדוע ליהודי בראשונה? כי אלוהים בחר בעם ישראל להיות הכוהנים שלו עבור כלל העמים (שמות י"ט 5-6). התפקיד של כל יהודי נושע אם כן זה להפיץ את הבשורה לכלל בני האדם. דגימה לכך אנו רואים בחיי יונה הנביא, אותו אלוהים שלח לבשר את הבשורה לגויים בנינווה.
בפסוק 24 דוד המלך מזכיר לכל בני עמו אמת קריטית.
אל תזלזלו במשיח!
ישועתכם ואחריתכם תלויה ביחסכם למושיעכם. סוף פסוק 24 (גורו ממנו כל זרע ישראל), דומה לאזהרה במזמור ב' 12 – נשקו בר פן יאנף…
מדוע עלינו לנשק את הבן? מדוע עלינו לבטוח בבן?
1. כי היחס שלנו אל ישוע המשיח הינו מדד אמיתות האמונה שלנו וההכרה שלנו את אלוהים (יוחנן ח' 19, 42).
2. כי תקומתו של המשיח והתגשמות כל הנבואות אודותיו במדויק, הוכיחו שישוע הוא האדון, המשיח, בן האלוהים. ומי שדוחה אותו יבלה את הנצח באגם האש.

ב. בשורת הישועה נודעת לגויים (פ. 26)
כו מֵאִתְּךָ תְּהִלָּתִי בְּקָהָל רָב. נְדָרַי אֲשַׁלֵּם נֶגֶד יְרֵאָיו.
דוד המלך מבין היטב שמקור חייו נובע מקורבן החסד שנתן המשיח בגופו.
מסיבה זו דוד אומר: אני מהלל את אלוהים עבור המשיח לפני כלל בני האדם – קהל רב! הביטוי קהל רב מתייחס לכלל אנשים ולאו דווקא לעם ישראל בלבד.
מה עוד אומר דוד המלך? "נדרי אשלם נגד יראיו"
הנודר בדרך כלל נשבע למלא הבטחה כלשהי בתנאי שדבר מסוים יתקיים.
בהקשר למזמור, דוד המלך נדר שאם אלוהים ישמע לזעקתו ויציל אותו ממנה, הוא יעשה דבר כלשהו.
והנה דוד המלך מודה: אלוהים ענה לי ועשה כפי שהתחננתי אליו.
לכן דוד קורא בקול רם ומהלל את אלוהים לפני כל אדם.

ראוי לכולנו ללמוד מהניסיון וההתנסות של דוד עם אלוהים.
יש לנו אלוהים חי, ריבון ונאמן להבטחותיו. אלוהים קרוב לילדיו ולזעקותיהם.
מכיוון שישוע קם מן המתים ואימת את ישועתנו, כל נושע ראוי שיהלל את אלוהים וישבח את המשיח בפומבי – לפני קהל רב.

ג. יהודים וגויים מהללים ומשרתים את יהוה לעולמי עד (פ. 27-32)
כז יֹאכְלוּ עֲנָוִים וְיִשְׂבָּעוּ. יְהַלְלוּ יְהוָה דֹּרְשָׁיו, יְחִי לְבַבְכֶם לָעַד.
כח יִזְכְּרוּ וְיָשֻׁבוּ אֶל-יְהוָה, כָּל-אַפְסֵי-אָרֶץ, וְיִשְׁתַּחֲווּ לְפָנֶיךָ כָּל-מִשְׁפְּחוֹת גּוֹיִם.
כט כִּי לַיהוָה הַמְּלוּכָה וּמֹשֵׁל בַּגּוֹיִם.
ל אָכְלוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ כָּל-דִּשְׁנֵי-אֶרֶץ, לְפָנָיו יִכְרְעוּ כָּל-יוֹרְדֵי עָפָר, וְנַפְשׁוֹ לֹא חִיָּה.
לא זֶרַע יַעַבְדֶנּוּ, יְסֻפַּר לַאדֹנָי לַדּוֹר.
לב יָבֹאוּ וְיַגִּידוּ צִדְקָתוֹ, לְעַם נוֹלָד כִּי עָשָׂה."
ראו איזו השפעה יש לשירות החסד של המשיח ישוע. כמו שחטא אחד של אדם וחווה הביאו את הקללה על כל בני האדם והבריאה, כך ציותו של המשיח ישוע, הביא כפרת חטאים וצדקה לכל הבוטחים בו, ולכן יהודים וגויים מהללים את אלוהים (אל הרומים ה' 12-21). תיאור השמחה והברכה הזו מגשימים נבואה עתיקה שנאמרה לאברהם – שהמשיח אשר יצא מזרע אברהם, יהיה ברכה לכל העמים (בראשית י"ב 1-3).
גם זכריה הנביא מתאר איך גויים יעלו לירושלים בכל שנה כדי לחגוג יחד עם יהודים את חג הסוכות ולהשתחוות לפני המשיח (זכריה י"ד 16-21, וכן ישעיה בפרקים ב, ס'-ס"ו). כל העמים עתידים להשתחוות למשיח (ראה תהילים ב', ק"י).
אם יש דבר אחד שיהודים וגויים חולקים בו מכנה משותף – זה עובדת היותנו חוטאים ותחת קללת אלוהים וזעמו. מסיבה זו, כלל בני האדם מהללים את אלוהים עבור החסד הרב שקיבלו במשיח ישוע.
קבלת הבשורה משנה חיים. קבלת הבשורה מעניקה חיים חדשים. מסיבה זו אנו נקראים "בריאה חדשה" (קור"ב ה' 17). קבלת הבשורה כמוה כלידה מחדש. הנה, הנושעים חוזרים לעשות את היעוד שאלוהים קבע לבני אנוש מבראשית – שירות אלוהים והאדרת שמו.
הישועה מבהירה לאדם מי המלך בעולם והמלך בחיינו, ולכן הנושעים משתחווים לאלוהים ונכנעים למרותו וריבונותו.
בפסוק 32 אנו לומדים שישועת אלוהים לא תפוג בדור אחד, מכיוון שהדור הנוכחי יבשר לדור הבא, והם בתורם לדור אחריהם. כך מסתיים המזמור הנפלא הזה.
דוד המלך אינו הראשון שניבא אודות ישועת כלל הגויים וההלל המשותף ליהודים וגויים. משה רבנו כבר ניבא זאת בשירת האזינו בספר דברים ל"ב 43: "הרנינו גויים עמו…".
פרשנים רבניים עמלו להבין את הפסוק הקשה, ומכיוון שהתמקדותם בהאדרת יהדותם ולאומיותם, הם היו עיוורים למשמעות האמיתית של הפסוק.
גם כאן, תרגום השבעים עוזר לנו ובמיוחד הציטוט של שאול השליח באיגרת אל הרומים ט"ו 10-11.
כאשר שאול השליח היה עד לישועת גויים ויהודים המהללים את אלוהים בגלל ישוע, הוא ציטט מספר דברים ל"ב 43. שאול השליח ציטט את הכתוב מתרגום השבעים: "הרנינו גויים עם עמו…" εὐφράνθητε ἔθνη μετὰ τοῦ λαοῦ αὐτοῦ,
מכיוון שאני מאמין ששאול השליח הונחה על ידי רוח הקודש, הרי שרוח הקודש אישרה את פרשנות הפסוק הזה בתרגום השבעים.
לאור העובדה שמזמור כ"ב כולל את כל מרכיבי הבשורה, אין לתמוה על כך שהפרק נקרא בין היתר: הבשורה החמישית על פי דוד המלך.

סיכום:
1. מזמור כ"ב מתמקד במשיח ישוע! כתבי הקודש מעידים שהאדון ישוע הגשים את הכתוב כנבואה במזמור הזה.
בחלק א' של המזמור (פסוקים 2-22) ישנם שלושה מחזורים של זעקה לאלוהים בעקבות סבל או הרגשת נטישה ובדידות, ואחריה כניעה ובטחון מוחלט בו שיציל מהצרה.
זאת ללמדנו שאלוהים הוא האחד והיחיד אליו אנו רשאים לזעוק ולשטוח לפניו את כל שאלותינו, אך לעולם לא להטיל ספק בצדקתו וקדושתו של אלוהים, וריבונותו להצילנו. אף אחד לא אוהב אותנו ודואג לנו יותר מאלוהים.

2. האדון ישוע המשיח נשא עליו את אשמת חטאינו. האדון ישוע חווה את זעם אלוהים שהיה מגיע לנו. הוא שלא ידע חטא, סבל בעבורנו, כדי שנוכל ללבוש את צדקתו, ולחזור לנוכחות אלוהים – לשרתו ולכבדו לנצח נצחים.
מי שדוחה את ישוע וכפרתו, נשאר עם אשמתו. אם ימות במצב עגום זה, יישאר לנצח נצחים מרוחק מאהבת אלוהים וחסדו – באגם האש.
אם אלוהים האב היה מוכן להסתיר פניו מהמשיח, בן האלוהים וזאת כי הוא נשא את אשמתנו וחטאינו על כתפיו, האם לא יסתיר פניו מחוטאים הדוחים את כפרת החטאים של אלוהים ומבזים בכך את שם המשיח?

3. מזמור כ"ב מסתיים בתקומתו של המשיח, בניצחונו על המוות. תקומתו של המשיח מן המוות היא הוכחה לנו – לנושעים – יהודים וגויים נושעים, שאמונתנו נצחה את המוות. סרה מחיינו קללת החטא.
האם גם אנו מהללים את אלוהים בעבור האדון ישוע לפני קהל? האם שמחת ישועתנו מוצאת ביטוי בפה שלנו כשאנו חולקים את אמונתנו בישוע?
ישוע הוא הדרך היחידה דרכו ניתן להלל את אלוהים. אם אתה רוצה להלל את אלוהים – בוא קודם אל ישוע באמונה.
היום זה יום ישועה – בוא אל ישוע כדי להלל את אלוהים

Bibliography
Andres Max. Lawson, J. Steven. Holman Old Testament Commentary Psalms 1-75. Nashville, Tennessee: B&H Publishing Group, 2003.
C. F. Keil. Delitzsch F. Commentary on the Old Testamsnt. Vol. V. Psalms. Grand Rapids, MI: Eerdmans, 1991.
Henry, Mathew. Commentary on Psalms. Rishon Lezion: Hagefen, 2016.
Kasutu, M.D. Psalms. Expository on Psalms. Tel-Aviv: Yavne, 1988.
Kohen, Menachem. Mikraot Gedolot – Psalms (מקראות גדולות – תהילים). Ramat Gan: Keter, Jerusalem, 2003.
L., Gardon Sh. Psalms . Galil Publishing L.T.D, 1992.
Lockyer, Herbert, SR. A Devotional Commentary Psalms. Grand Rapids, MI: Kregel Publications, 1993.
Spurgeon, H. Charles. The Treasury of David. Grand Rapids, MI: Kregel, 1968.
Wiersbe, Warren W. The Wiersbe Bible Commentary. O.T. Colorado Springs, CO: Cook, 2007.