תחיית ישוע מהמתים

Print Friendly

דרשה שנשא ברוך מעוז בקהילת תקוות ישראל בשבת, 18 לאפריל 2009. ניתן למצוא עוד חומר של ברוך באתר שלו, שאליו מתווסף חומר מדי שבוע:   www.TheMaozWeb.com

תחיית ישוע מהמתים

14 עָמַד כֵּיפָא עִם הָאַחַד-עָשָׂר, נָשָׂא קוֹלוֹ וְדִבֵּר אֲלֵיהֶם: אֲנָשִׁים יְהוּדִים, וְכָל יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלַיִם. זֹאת דְּעוּ לָכֶם וְהַקְשִׁיבוּ לִדְבָרַי: 15 הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֵינָם שִׁכּוֹרִים, כְּמוֹ שֶׁאַתֶּם סְבוּרִים, שֶׁכֵּן הַשָּׁעָה תֵּשַׁע בַּבֹּקֶר; 16 אֶלָּא שֶׁזֶּה הַדָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר בְּפִי יוֹאֵל הַנָּבִיא: 17 'וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, נְאֻם אֲדֹנָי, אֶשְׁפֹּוךְ אֶת-רוּחִי עַל-כָּל-בָּשָׂר וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם; בַּחוּרֵיכֶם חֶזְיוֹנוֹת יִרְאוּ וְזִקְנֵיכֶם חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן. 18 וְגַם עַל עֲבָדַי וְעַל שִׁפְחוֹתַי בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֶשְׁפֹּךְ אֶת רוּחִי וְנִבְּאוּ. 19 וְנָתַתִּי מוֹפְתִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְאוֹתוֹת בָּאָרֶץ מִתַּחַת, דָּם וָאֵשׁ וְתִמְרוֹת עָשָׁן. 20 הַשֶּׁמֶשׁ יֵהָפֵךְ לְחֹשֶׁךְ וְהַיָּרֵחַ לְדָם לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יהוה הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. 21 וְהָיָה כָּל אֲשֶׁר-יִקְרָא בְּשֵׁם יהוה יִמָּלֵט.' 22 אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל, שִׁמְעוּ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: יֵשׁוּעַ מִנָּצְרַת, אִישׁ שֶׁנִּתְאַשֵּׁר לָכֶם מִטַּעַם אֱלֹהִים בִּגְבוּרוֹת וּבְנִסִּים וּבְאוֹתוֹת אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים עָשָׂה עַל-יָדָיו בְּתוֹכְכֶם, כְּפִי שֶׁאַתֶּם עַצְמְכֶם יוֹדְעִים; 23 הוּא שֶׁהֻסְגַּר עַל-פִּי עֲצַת אֱלֹהִים הַנֶּחֱרָצָה וִידִיעָתוֹ-מֵרֹאשׁ–אוֹתוֹ לְקַחְתֶּם וּבִידֵי רְשָׁעִים צְלַבְתֶּם וְהֲרַגְתֶּם. 24 וֵאלֹהִים הֵקִימוֹ לִתְחִיָּה בְּהַתִּירוֹ אֶת חֶבְלֵי הַמָּוֶת, שֶׁכֵּן הַמָּוֶת לֹא הָיָה יָכוֹל לַעֲצֹר אוֹתוֹ. 25 הֵן דָּוִד אוֹמֵר עָלָיו: 'שִׁוִּיתִי יהוה לְנֶגְדִּי תָּמִיד, כִּי מִימִינִי בַּל-אֶמּוֹט. 26 לָכֵן שָׂמַח לִבִּי וַיָּגֶל כְּבוֹדִי, אַף-בְּשָׂרִי יִשְׁכֹּן לָבֶטַח, 27 כִּי לֹא-תַּעֲזֹב נַפְשִׁי לִשְׁאוֹל, לֹא-תִתֵּן חֲסִידְךָ לִרְאוֹת שָׁחַת. 28 תּוֹדִיעֵנִי אֹרַח חַיִּים, שֹׂבַע שְׂמָחוֹת אֶת-פָּנֶיךָ.' 29 אֲנָשִׁים אַחִים, אֶפְשָׁר לוֹמַר לָכֶם בְּבִטָּחוֹן עַל דָּוִד אָבִינוּ, שֶׁהוּא מֵת וְגַם נִקְבַּר וְקִבְרוֹ נִמְצָא עִמָּנוּ עַד הַיּוֹם הַזֶּה. 30 מִכֵּיוָן שֶׁהָיָה נָבִיא וְיָדַע כִּי אֱלֹהִים נִשְׁבַּע לוֹ שְׁבוּעָה לְהוֹשִׁיב מִפְּרִי חֲלָצָיו עַל כִּסְאוֹ, 31 בַּחֲזוֹתוֹ מֵרֹאשׁ דִּבֵּר עַל תְּחִיַּת הַמָּשִׁיחַ–שֶׁלֹּא נֶעֶזְבָה לִשְׁאוֹל נַפְשׁוֹ וּבְשָׂרוֹ לֹא רָאָה שַׁחַת. 32 אֶת יֵשׁוּעַ זֶה הֵקִים אֱלֹהִים לִתְחִיָּה וְעַל זֹאת אֲנַחְנוּ כֻּלָּנוּ עֵדִים. 33 וּלְאַחַר שֶׁנִּשָּׂא אֶל יְמִין הָאֱלֹהִים וְקִבֵּל מֵאֵת הָאָב אֶת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ הַמֻּבְטַחַת, שָׁפַךְ אוֹתָהּ כְּפִי שֶׁאַתֶּם רוֹאִים וְגַם שׁוֹמְעִים. 34 הֲרֵי דָּוִד לֹא עָלָה הַשָּׁמַיְמָה, אֶלָּא שֶׁהוּא אוֹמֵר: 35 'נְאֻם יהוה לַאדֹנִי, שֵׁב לִימִינִי עַד אָשִׁית אוֹיְבֶיךָ הֲדֹם לְרַגְלֶיךָ.' 36 לָכֵן יֵדַע נָא כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּבֵרוּר, שֶׁאֱלֹהִים שָׂם לְאָדוֹן וּלְמָשִׁיחַ אֶת יֵשׁוּעַ זֶה אֲשֶׁר אַתֶּם צְלַבְתֶּם. 37 כְּשָׁמְעָם הִתְעַצְּבוּ מְאֹד בְּלִבָּם וְאָמְרוּ לְכֵיפָא וְלִשְׁאָר הַשְּׁלִיחִים: אֲנָשִׁים אַחִים, מֶה עָלֵינוּ לַעֲשׂוֹת? 38 אָמַר לָהֶם כֵּיפָא: שׁוּבוּ בִּתְשׁוּבָה וְהִטָּבְלוּ אִישׁ אִישׁ מִכֶּם בְּשֵׁם יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ לִסְלִיחַת חֲטָאֵיכֶם, וּתְקַבְּלוּ אֶת מַתְּנַת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ; 39 כִּי לָכֶם הַהַבְטָחָה וְלִבְנֵיכֶם וּלְכָל הָרְחוֹקִים, לְכָל אֲשֶׁר יִקְרָא לָהֶם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ (מה"ש ב'  14-39).

 

עובדת התחייה

עברה עליהם תקופה נוראה. שלוש שנים של תקווה שהלכה והתחזקה, הלכה והתרחבה נקטעו באיבחה אחת. אחדים מהשליחים הסתתרו. אחרים, נואשים בדרכם מהעיר, תיארו את עצבונם. הוא היה, הם אמרו, אִישׁ נָבִיא, גִּבּוֹר בְּמַעַשׂ וּבְאֹמֶר לִפְנֵי אֱלֹהִים וְלִפְנֵי כָּל הָעָם. אבל כֹּהֲנֵינוּ הַגְּדוֹלִים וּמַנְהִיגֵינוּ הִסְגִּירוּהוּ לְמִשְׁפַּט מָוֶת וְצָלְבוּ אוֹתוֹ — וַאֲנַחְנוּ קִוִּינוּ כִּי הוּא זֶה אֲשֶׁר עָתִיד לִגְאֹל אֶת יִשְׂרָאֵל (לוקס כ"ד 19-22).

בין תלמידי ישוע היו שליוו אותו מזה כמעט שלוש שנים. הם נדהמו נוכח אישיותו, הופתעו מחכמתו, רותקו על ידי כוחו ותורתו, וליבם הצטנע נוכח טוּב לבו הקדוש. הוא היה איש שבאמת הכיר את אלוהים, ואשר אלוהים כיבד אותו שוב ושוב. היה בו משהו שאיש מתלמידיו לא ידע להסביר, משהו (האם נעז לומר זאת?) יותר מאנושי. לא עלה על דעתם לחשוב שישוע הוא יותר מאדם. הוא הרי אכל איתם, בכה בנוכחותם, ישן מרוב עייפות בחברתם והתפלל לצידם כפי שמסוגל להתפלל רק אדם המאוהב באלוהים. בכל זאת היה בו משהו יותר – הרבה יותר.

האומה כולה נסערה בגללו. משלחות באו מירושלים כדי לברר מיהו ובאיזו סמכות הוא מחולל נסים אדירים ומלמד תורה אדירה עוד יותר. איש לא היו מסוגל לגבור עליו בויכוח, להביך אותו או להצביע על טעות בשמץ של מדבריו. איש לא יכול היה לסתור את תורתו, אפילו כשדיבר בניגוד גמור למסורות. סופרים, כוהנים, צדוקים ופרושים — אפילו המלך — ניסו להתמודד איתו, והשתתקו נוכח חכמתו הנעלה ונוכח הגלויה לעין-כול. סוף-סוף, תקוות ישראל למושיע עמדה להתגשם. המשיח הגיע!

אלא שכעת הכול הסתיים. הם ראו אותו מועד בדרכו אל מקום הצליבה, כשהוא נושא את צלבו הכבד. הם ראו אותו תלוי על הצלב כמו פושע. הם שמעו את זעקתו וראו כיצד מת. כל תקוותיהם הנלהבות נמחקו כשמת.

אלא שאז החלה שרשרת אירועים מפתיעים, אירועים שהותירו בתחילה את שליחיו מבולבלים ומודאגים. נשים אחדות ששירתו את ישוע במהלך השנים הקצרות בהן היה פעיל יצאו בדרכן אל הקבר כדי לשפוך את יגונם ולמשוח את גופו בשמנים ריחניים. להפתעתן, הקבר היה ריק. גופתו של האדון נעלמה ואיש לא נטל אחריות על כך! הכוהנים הגדולים ותומכיהם האשימו את התלמידים בגניבת הגופה אבל גם המאשימים וגם הנאשמים ידעו שזו טענת סרק ריקה. איש לא ידע לתת הסבר סביר למה שקרה.

זמן קצר אחרי כן פרצו תלמידי ישוע ממחבואיהם כשבפיהם מסר מזעזע-יסודות ומפתיע ביותר. מה שינה אותם? מה הפך את הקבוצה הקטנה, המיואשת של פשוטי-עם אלו לקבוצה שהפכה את העולם על פיו? כיצד חידש אלוהים את תקוותם? הבה נשמע את העדות מפיהם, ממה"ש י"דג 32: הַהַבְטָחָה אֲשֶׁר הֻבְטְחָה לַאֲבוֹתֵינוּ, אֱלֹהִים קִיֵּם אוֹתָהּ לָנוּ, הַבָּנִים, בַּהֲקִימוֹ אֶת יֵשׁוּעַ. שוב, במה"ש ב' 22-24, 32, 36: הַהַבְטָחָה אֲשֶׁר הֻבְטְחָה לַאֲבוֹתֵינוּ, אֱלֹהִים קִיֵּם אוֹתָהּ לָנוּ, הַבָּנִים, בַּהֲקִימוֹ אֶת יֵשׁוּעַ… אֶת יֵשׁוּעַ זֶה הֵקִים אֱלֹהִים לִתְחִיָּה וְעַל זֹאת אֲנַחְנוּ כֻּלָּנוּ עֵדִים… לָכֵן יֵדַע נָא כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּבֵרוּר שֶׁאֱלֹהִים שָׂם לְאָדוֹן וּלְמָשִׁיחַ אֶת יֵשׁוּעַ.

תחיית ישוע מהמתים, היא שגרמה לשינוי.

אני מטיל ספק ביכולתנו להבין מה הייתה השפעת עובדה זו על השליחים. בתחילה סרבו להאמין ונקרעו בין יאוש לתקווה. מות המשיח עשה עליהם רושם עז. ישוע חי? — בלתי אפשרי! הם ראו אותו נופח את נשמתו. באהבה ובעדינות הם הניחו את גוויתו בקבר מושאל ועזבו את המקום בצער.

אלא שהדיווחים החלו זורמים. קודם אותה קבוצת נשים, אחר כך מרים, ואז שמעון ויוחנן, שמיהרו אל הקבר ושבו מאמינים. אחר כך הופיע האדון עצמו, הסב איתם לשולחן כמו בימים עברו, אכל ושתה. לעט-לאט, נוכח העובדות הברורות, חדרה להכרתם ההכרה: ישוע חי! תקוותיהם הנכזבות קמו לתחייה איתו. מלבם פרצו הודיה והלל לאלוהים ואבי אדוננו ישוע המשיח, שבחסדו הגדול שב והחייה אותם לתקווה חיה בהקמת ישוע המשיח מהמתים (פטר"א א' 3-4). הַהַבְטָחָה אֲשֶׁר הֻבְטְחָה לַאֲבוֹתֵינוּ, אֱלֹהִים קִיֵּם אוֹתָהּ לָנוּ, הַבָּנִים, בַּהֲקִימוֹ אֶת יֵשׁוּעַ.

כופרים יכולים ללעוג ולחפש הסברים אחרים, אבל אין כאלו שמסוגלים לעמוד במחבן המציאות. "התלמידים גנבו את גופתו". האמנם?! האם אתה באמת מאמין שאמונה מוסרית שהעלתה עולם ברברי מחשכת האלילות והכישוף האנמיסטי יכולה להיות מבוססת על שקר? יוסף קלואזנר השיב על כך במלים ברורות: "שקר מכוון איננו החומר שממנו נוצרת אמונת מליונים " (ישו מנצרת, Beacon Press, 1964, עמ. 357). זכרו: רבים מאותם שודדי-הקבר סבלו ואף מתו למען אמונתם. האם מתקבל על הדעת שאף לא אחד מהם נשבר והודה בגניבה?

"הכוהן הגדול הורה להעביר את הגופה למקום אחר". מה אתה אומר?!! למה שירצה לעשות דבר כזה, ואם כך עשה, מדוע לא הציג את הגופה מיד אחרי שהחלו להתפשט השמועות על תחיית ישוע כאש בשדה קוצים? הרי לו יכול היה הכוהן להציג את הגופה, הוא היה מביא לסיום מוחלט של הפרשה. לא, בקרבת זמן לאירוע לא היה מי שהטילן ספק בכך שהקבר היה ריק ושהגופה נעלמה. אם תרצה להתכחש לתחיית ישוע יהיה עליך להביא הסבר הרבה יותר משכנע.

"מישהו אחר גנב את הגופה". יפה, אבל מי? למי מלבד אויבי ישוע וחסידיו היתה סיבה לעשות כן? אתה עדיין  נדרש להסביר באופן משכנע כיצד התגבר הגנב על המשמר שהופקד על הקבר, הזיז את האבן הגדולה והעלים את גופת ישוע. האם לא עולה על דעתך שהיתה מתנהלת חקירה מיידית, שהיה נעשה מאמץ מרוכז למצוא את הגופה? אין בהיסטוריה רמז לחקירה או למאמצים שכאלו. אפילו כתבי ישראל מעידים שהקבר היה ריק, שאי אפשר היה למצוא את הגופה ושלא היה לכוהן הגדול ולכל המתנגדים לאמונה החדשה חלק בהעלמותה.

"זו הייתה טעות, הזיה כתוצאה מאמונה חזקה ומתקווה." אתה באמת נואש אם אתה מוכן להיאחז בכל קש. האם עולה על הדעת שאותה הזיה תתחולל במקומות שונים, בזמנים שונים, לקבוצות שונות של אנשים, בנסיבות שונות ואם מכלול של פרטים שונים כל כך? דרושה יותר אמונה להאמין בהסבר צולע שכזה מאשר להכיר בכך שישוע קם מהמתים. הפסיכולוגיה מלמדת שהזיות מסוג זה מתחוללות אצל אנשים המצפים לדבר מה. אלא שהתלמידים לא ציפו לדבר. להפך: הם נואשו, וכשהחלו השמועות הם התייחסו אליהן באותה מידה של ספקנות שאתה מבטא בהכחשות שלך. הם סרבו להאמין באירוע כל כך לא מתקבל על הדעת. בנוסף, לו היה מדובר בהזיה, הקבר לא היה ריק.

אין יסוד לספק סביר: ישוע הוקם מהמתים. ישוע חי. יש היסטוריונים שטוענים שעובדה זו נשענת על יותר הוכחות משיש לקיומו של נפוליאון בונפרטה.

ישוע אינו עוד נביא אלוהים, עוד מורה מוסר. הם כולם מתו אבל הוא חי. הם היו והוא הווה, ויהיה לעולם. זו האמת ששינתה כל כך את התלמידים והוציאה אותם ממחבואיהם לכבוש את העולם. זו ליבה וליבתה של מסר הבשורה. אם הוקם ישוע, העולם חב לו את נאמנותו וישראל חייב לפנות מחטאיו אליו.

חשיבות התחייה

מזה דורות הרבו חסידי ישוע לדבר על מותו, על הצורך במותו ועל פרי מותו. זרם בלתי פוסק של ספרים, טובים ורעים, עוסקים בנושא חשוב זה. אבל התחייה הוזנחה במידה רבה. בידקו בטובות שבספריות התיאולגיות בעולם. כמה ספרים תמצאו העוסקים בתחיית ישוע? מעטים.  יהיו כמה שיטענו לעובדת התחייה, והרבה יותר מהדרוש יעסקו בתחיית הצדיקים והרשעים באחרית הימים. אבל כמה ספרים תמצא שדנים בחשיבות התחייה לישועה או ביחס שבין תחיית המושיע לתחייה באחרית הימים, או בין תחיית ישוע למתן הרוח? תחיית המשיח הוזנחה מאוד בין משיחיים.

עצוב לגלות שבשעה שמותו המשיח מוכרז בקביעות מעל כל בימה משיחית ובפי כל מבשר, תשומת לב מועטה  מוקדשת לתייחתו. מתקבל הרושם שאין לתחייה כל נגיעה לישועתנו! האמת היא שמות המשיח בלא תחייתו הופכת את המוות הזה לחסר משמעות ומותיר אותנו בחטאינו.

המכריזים הראשונים של בשורת המשיח חזרו שוב ושוב לנושא תחיית ישוע כי הוא שימש מבחן ואישור לאמונתם. הם ראו בתחייה את קריאת אלוהים לבני ישראל לחזור בם מדחיית המשיח ולפנות אליו לסליחת חטאיהם כדי להיצדק מכל מה שלא יכלו להיצדק על ידי התורה (מה"ש י"ג 38-39).

באיגרתו לרומאים דן שאול בהרחבה בהשלכות התחייה, בעיקר בפרקים ו', ח'. הוא תיאר את חשיבותה ואת השלכותיה לאחרית הימים גם באיגרותיו לקוריתנים (האיגרת הראשונה, פרק ט"ו, האיגרת השנייה, פרק ד') וחזר לעניין זה באיגרותיו האחרות. תחיית ישוע מונחת ביסוד רבות מההנחות וההצהרות החשובות של האיגרת לעברים. כל היבטי ישועתנו תלויים בה: הצדקה (רומ. ד' 25), התקדשות (קור,א א' 30) ונחלת הכבוד עם הקדושים (שם). כולם לא ייתכנו אם המשיח לא הוקם. המאבק המכאיב שלנו בחטא וביטחון ניצחוננו במאבק זה נוביעם ממנה (רומ. ו', ח'). החובה שלנו לנהל אורח חיים שבקדושה היא תוצאתה של התחייה (רומ. ו') וישועת העולם העתידית וודאית בזכותה (רומ. ח', ספר ההתגלות).

אם לא הוקם המשיח, אמונתנו היא אמונת-שוא, אין יסוד לתקוותנו ועתידנו אומלל בהחלט. אנחנו אוחזים בשקר, העלובים שבבני אדם. אבל המשיח אכן הוקם. הוא חי מכוח חיים שאינם נגמרים. הוא שליח הישועה לעמנו, התגשמות כל הבטחות אלוהים לאבות. תחיית ישוע היא ישועתנו.

התחייה צריכה להיות מושא למחקר ולמחשבה  וסיבה להלל אצל כל מי שאוהבים באמת את אלוהים.

התחייה וישועת ישראל

מה עלינו ללמוד אודות התחייה במה שנוגע לישועת עמנו? מה"ש ב' מביא את פנייתו הנרגשת של שמעון פטרוס לישראל בקשר לתחיית המשיח. לעולם אין לדון בתחייה בלא להתרגש, כאילו היא מושא לניתוח, הערכה ותיאור היסטורי בלבד. היא דם-חייה של אמונתנו במשיח ששלח אלוהים לעמנו, המבחן לזכותו של ישוע  להחשב למשיח.

הדבר הראשון שעלינו להבחין בו הוא שדרשה זו של שמעון כיפא המובאת במה"ש ב' שונה מכל הכרזה מודרנית של הבשורה. ככל הנראה שלא הייתה עומדת במבחן  ציפיותיהם של משיחיים רבים. שמעון אומר מעט מאוד על מות הכיפורים של המשיח. הוא מתמקד בתחייה ובהשלכותיה לעם ישראל. הקביעה הראשונה שלו בעניין זה מופיעה בפס. 23-24, שבהם מתוארת התחייה כמעשה-אלוהים שבא לבטל את מעשה החטא של ישראל. ישראל בז לישוע ודחה אותו כי חשבוהו נדחה ומעונה על ידי אלוהים. אבל אלוהים הפגין את יחסו של ישוע בכך שהקים אותו מהמתים: לְקַחְתֶּם אותו וּבִידֵי רְשָׁעִים צְלַבְתֶּם וְהֲרַגְתֶּם. וֵאלֹהִים הֵקִימוֹ לִתְחִיָּה . נושא זה חוזר ומופיע בספר מעשי השלחים (ג' 15, ד' 10, י' 39-40, י"ג 27-30).

ישראל דחה את ישוע באופן חד-משמעי . העונש שהוטל עליו לכאורה הפך אותו לאדם מקולל שנמנה עם הגרועים שבפושעים (דבר. כ"א 23). אבל דחיית אלוהים את יחסו של העם למשיח היתה לא פחות חד-משמעית. הוא הֵקִימוֹ לִתְחִיָּה ובכך הראה שהאיש שנצלב זוכה ממנו ליחס מיוחד ולהגנתו.

לא רק זאת אלא ששמעון אומר שהַמָּוֶת לֹא הָיָה יָכוֹל לַעֲצֹר אוֹתוֹ [את ישוע] (מה"ש ב' 24). מדוע לֹא הָיָה יָכוֹל? מנין צמחה אי יכולת זו? על מי עוד מבין כל מי שמסוגלים למות ניתן לומר דבר כזה? אם יכול היה ישוע למות, כפי שכל בני אדם מתים, מדוע לא יכול המוות להמשיך לאחוז בו, כפי שהוא אוחז בכל בני האדם?

א.    משיחיותו של ישוע

המוות לא יכול היה להחזיק בו כי, כפי ששמעון אומר בהמשך לפס. 23-24 במה"ש ב', כי אלוהים הבטיח להגן עליו בכך שהבטיח להגן על דוד. כל הבטחות אלוהים לדוד מועברות לבנו הנעלה-מכול, לישוע.  שמעון ציטט ממזמור ט"ז, שם נאמר (פס. 8-9), שִׁוִּיתִי יְהוָה לְנֶגְדִּי תָמִיד גם כשאני נצלב.  כִּי מִימִינִי, בַּל-אֶמּוֹט אפילו לא במוות. לָכֵן שָׂמַח לִבִּי וַיָּגֶל כְּבוֹדִי,  אַף-בְּשָׂרִי יִשְׁכֹּן לָבֶטַח, כִּי לֹא-תַעֲזֹב נַפְשִׁי לִשְׁאוֹל, לֹא-תִתֵּן חֲסִידְךָ לִרְאוֹת שָׁחַת. גם אם ידחה ישראל את ישוע, התחייה מוכיחה שהוא קדוש ישראל וקדוש אלוהים, שיישאר לימין אלוהים עד שיוכנעו כל אויביו ויהיו להדום רגליו.

בפס. 29 ממשיך שמעון להראות שדוד אמנם נהנה מהתגשמות הבטחה זו, אבל הוא מת ונקבר. הוא לא הוקם מהמתים. גופו נרקב בקבר. ככל שההבטחה הייתה נכונה לדוד בזמנו, התגשמותה המלאה  הייתה ענין לימים אחרים. משמעות הבטחות ה' לדוד גדולה מכל מה שניתן לייחס לדוד. זו הסיבה לכך שדוד היה בטוח שה' יושיב מִפְּרִי חֲלָצָיו עַל כִּסְאוֹ (פס. 30), ושההבחטה תתגשם התגשמות מלאה יותר באותו בן עתידי. בַּחֲזוֹתוֹ מֵרֹאשׁ דִּבֵּר עַל תְּחִיַּת הַמָּשִׁיחַ, שֶׁלֹּא נֶעֶזְבָה לִשְׁאוֹל נַפְשׁוֹ וּבְשָׂרוֹ לֹא רָאָה שַׁחַת (פס. 31). במלים אחרות, ה' הקים את ישוע לחיים לפני שהרקבון אחז בגופו. גופו לא ראה שחת. המוות לא יכול היה לאחוז בישוע כי הבטחות אלוהים הן נאמנות ותקפות.

אי יכולת זו נוגע גם בישועת ישראל, כי היא מצביעה על כך שאלוהים שלח לישראל את המשיח המובטח. אבותינו טעו כשדחו את המשיח, ומוטב שנתקן טעות זאת מיד. זה המסר שבפינו. זו זעקת לבנו.

תחיית ישוע לא הייתה סתם שיבה לחיים. בתקומתו השתנה ישוע מבחינת מעמדו החומרי והרוחני. כעת הוא  נִּשָּׂא אֶל יְמִין הָאֱלֹהִים (פס. 33). חשוב להבהיר: שמעון לא מדבר על שינוי במהותו של ישוע. הוא לא דן בשאלה אם נכון וראוי לראות בישוע אלוהים או שזכה להאלהה כלשהי כשכר נאמנותו וגמול לקרבן שהעלה. הוא מתאר כיצד נועדה התחייה לשנות את הדרך שעם ישראל רואה את ישוע, וזאת בגגלל השינוי שחל במעמדו. הוא כבר לא דרשן מהגליל. הוא הוקם לתחייה ונישא לימין אלוהים, שותף מלא לכבודו ולממשלו בעולם.

ישוע הוא האדון. זה שמו. זה תוארו. ה' אינו משתף נברא כלשהו בכבודו ובתהלתו. מכוח מעמדו החדש, קִבֵּל ישוע מֵאֵת הָאָב אֶת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ הַמֻּבְטַח והוא רשאי לתת את הרוח, בהתאם להבטחות ה' לישראל, לכל מי שיחפוץ. אין ספק בדעתו של שמעון. ישוע לא היה לאלוהים בעקבות התחייה, אבל הוא נגלה ככזה באמצעותה. התחייה היא טקס הכתרתו של ישוע כאדון וכמושיע. הֲרֵי דָּוִד לֹא עָלָה הַשָּׁמַיְמָה, אֶלָּא שֶׁהוּא אוֹמֵר, 'נְאֻם יהוה לַאדֹנִי, שֵׁב לִימִינִי עַד אָשִׁית אוֹיְבֶיךָ הֲדֹם לְרַגְלֶיךָ (פס. 34-35). בעקבות תקומתו הפך ישוע למושא גלוי של ההבטחה במזמור ק"י.

זו אמירה בעלת משמעות עצומה. שמעון קובע למעשה שדוד כתב על ישוע במזמור ק"י, שכבודו, ממשלו וברכתו של ישוע מובטחים כי אלוהים עצמו מחוייב להם, שאויביו יכולים לסעור, לרגוש ולהתאמץאבל הם הומים לריק ובסופו של דבר יוכנעו ויירדפו על ידי זעם אלוהים הנורא, עד שיילעמו בערפילים אלא אם ישובו בתשובה. אלוהים נלחם למען ישוע, השותף לכבוד אלוהים, עד לחרבנם המוחלט של כל אויביו. זוהי איוולת להתנגד למלך שכזה, שכן המתנגד לו מתנגד לאלוהים. לטובתו, מוטב שישראל ייכנע למשיח ולא ימשיך בשורות מתנגדיו. אחרת, ישראל עלול לעמוד בפני זעם אלוהים, שכרת עם ישוע ברית-הגנה נגד כל אויביו.

שוב, שימו לב מיהו שהתחייה מצביעה עליו: דוד, גדול מלכי ישראל, מכנה אותו "אדון". הוא גדול מדוד, וזאת באותה מידה בדיוק שהבטחות אלוהים התגשמו בו במידה גדולה בהרבה משהתגשמו בדוד. המתנגדים בהחלט הבינו למה התכוון שמעון כשציטט ממזמור זה. בכך שדוד כינה את בנו הגדול ממנו "אדון" הצביע דוד על אלוהות אותו בן.

ב.     תקוות ישראל

שמעון מדבר על תחיית ישוע במונחים של התגשמות ההבטחות שניתנו לדוד, הבטחות המסכמות את כל תקוות ישראל לישועה ולברכת אלוהים. בלי הבטחות אלה, אין יסוד לתקוות ישראל ועמנו מוצא את עצמו אחוז בידו הקשה של מציאות מבולבלת וחוטאת. גורלו נחתך לקוות, לייחל, להתפלל לעולם, אבל לא לזכות להתגשמות.

שמעון אומר, יֵדַע נָא כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּבֵרוּר, שֶׁאֱלֹהִים שָׂם לְאָדוֹן וּלְמָשִׁיחַ אֶת יֵשׁוּעַ זֶה (פס. 36). מתי עשה זאת אלוהים? בתחייה. שָׂם פירושו כאן זהה למלה הֻפְגַּן ברומ. א' 4, שם אומר שאול על ישוע שהֻפְגַּן שֶׁהוּא בֶּן-אֱלֹהִים בִּגְבוּרָה בִּתְחִיָּתוֹ מִן הַמֵּתִים. הוא המשיח, האדון, המושיע, בן אלוהים. זהו המסר לישראל: בכך שאלוהים הקים את ישוע מהמתים הוא הכריז עליו כאדון, כמלך וכמשיח, כאלוהים הבן, מלך ישראל המקווה, המושיע המובטח, התגשמתות כל תקוותיהם הקדושות של בני עמנו.

במהלך השנים שלח אלוהים מושיעים רבים לישראל: ברק, יפתח, שמשון, שמואל, דוד ורבים אחרים. הטוב שבין אלו היה מוכתם בחטא, וכולם מתו. ישוע הוא מושיע שהמוות לא מסוגל, לֹא … יָכוֹל לעצור. הוא מושיע שלתהילתו ולהצלחת משימתו אלוהים עצמו מחוייב בלא סייג. הוא מושיע ואדון, מלך החיים וריבון לכל מעשי האדם. אליו צריך עם ישראל לפנות ולהיוושע מידו.

ישוע מסוגל לסלוח חטאים כי הוקם מהמתים ונישא לימין אלוהים. הוא מסוגל לסלוח חטאים ולהעניק את רוח הקודש משום שהוקם מהמתים. התחייה מוכיחה שאלוהים קיבל את קרבנו של המשיח לכפרת חטאי עמו וכי, במקום שיהיה נדחה, מבוזה ועלוב בעיני ישראל, הוא צריך להיות מוכר על ידי העם כמשיח האמיתי. חובת העם היא לפנות אליו באמונה ובחזרה בתשובה, וחובתנו היא להכריז את המסר הזה בין אם ישמעו או יחדלו, עד שתבוא עת ישועת ישראל וישראל יוולד מחדש (ישע. ס"ח 8).

אמונה באה משמיעה ושמיעה מהכרזת דבר אלוהים (רומ. י' 17). המסר לכל אחד מבני עמנו פשוט וברור: אִם אַתָּה מוֹדֶה בְּפִיךָ שֶׁיֵּשׁוּעַ הוּא הָאָדוֹן וּמַאֲמִין בִּלְבָבְךָ שֶׁאֱלֹהִים הֵקִים אוֹתוֹ מִן הַמֵּתִים — תִּוָּשַׁע (רומ. י' 9). יתן ה' ובמהרה בימינו יזכו בני עמנו, יזכה העם כולו, לשמוע את המסר הזה מפי קהילה מוסרית, קדושה, מאוחדת, מעורבת בחברה ומונעת במניעים רוחניים-באמת המנהלת את חייה בתוך העם ולא על שולי חייו, וכל זאת בכוח רוח הקודש.

נסכם

ג.      ישוע הוקם. הוא אכן קם. אין יסוד סביר לספק בכך.

ד.      תקומת ישוע מהמתים מוכיח שהוא המושיע, המשיח והאדון, שהוא מסוגל להושיע, לסלוח על חטא ולתת את רוח הקודש למאמינים בו.

ה.    תקומת ישוע מהמתים מוכיחה שיש לו סמכות עליונה לצוות, וכי עלינו ועל בני עמנו כולם להישמע לו, לחזרו בתשובה ולהאמין בו.

ו.       תקומת ישוע מהמתים מוכיחה שהוא, הנותן את רוח הקודש, מסוגל לתת לנו לב חדש ורוח נכונה, לחקוק בליבנו את תורת אלוהים ולהניע אותנו לחזור בתשובה ולחיות לכבוד אלוהים.

ז.       תקות ישוע מהמתים מפגינה לא רק את היותו מושיע ואדון, אלא המושיע והאדון של ישראל. אין שם אחר תחת השמים הניתן לבני אדם שבו עליהם להיוושע. משום כך עלינו להכריז את בשורתו לישראל, ולעשות כל מה שמותר מבחינה מוסרית, כל מה שדרוש לאור המצאיות כול מה שנמצא במסגרת יכולתנו כדי להניע את עמנו להאמין בו.