תנופת העומר

Print Friendly

חג תנופת העומר – חג התקומה ־ היסטוריה ותכלית!

חג תנופת העומר אינו נחוג בקרב רוב בני ישראל!

החג המסמל תקווה כה גדולה, הינו חג אשר ממנו מתעלמים ביותר.

החג המהווה נקודת יחוס לחג השבועות אינו מוזכר אפילו בתוכנית הלימודים בבתי הספר הממלכתיים ־ אני מתכוון לחג תנופת העומר! חג שהתגשם בתקומתו של ישוע מן המתים.

כידוע לנו, רשימת החגים היהודיים המחויבים בתורה נמצאת בספר ויקרא כ"ג.

למדנו שכל החגים מהווים צל וסמל לתוכנית הישועה של אלוהים בעבור בני האדם. ישוע המשיח מגשים כל אחד מחגי ישראל בדיוק במועד שקבע אלוהים (אל הקולוסים ב' 16־17, אל הגלטים ד' 8־11).

 

ויקרא כ"ג 1־14.

א. "וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-משֶׁה לֵּאמר.

ב. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲליֵהֶם, מוֹעֲדֵי יְהוָה, אֲשֶׁר-תִּקְרְאוּ אתָם מִקְרָאֵי קדֶש אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי.

ג. שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא-קדֶשׁ, כָּל-מְלָאכָה לא תַעֲשׂוּ: שַׁבָּת הִוא לַיהוָה, בְּכל מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם.

ד. אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהוָה, מִקְרָאֵי קדֶשׁ, אֲשֶׁר-תִּקְרְאוּ אתָם, בְּמוֹעֲדָם.

ה. בַּחוֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחוֹדֶשׁ, בֵּין הָעַרְבָּיִם, פֶּסַח לַיהוָה.

ו. וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחוֹדֶשׁ הַזֶּה, חַג הַמַּצּוֹת לַיהוָה: שִׁבְעַת יָמִים, מַצּוֹת תאכֵלוּ.

ז. בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, מִקְרָא-קודֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם; כָּל-מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה, לא תַעֲשׂוּ.

ח. וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוָה, שִׁבְעַת יָמִים; בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא-קוֹדֶשׁ, כָּל-מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה לא תַעֲשׂוּ.

ט. וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-משֶׁה לֵּאמר.

י. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲליֵהֶם, כִּי-תָבואוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נותֵן לָכֶם, וּקְצַרְתֶּם אֶת-קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת-עוֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם, אֶל-הַכהֵן.

י"א. וְהֵנִיף אֶת-הָעמֶר לִפְנֵי יְהוָה, לִרְצונְכֶם; מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, יְנִיפֶנּוּ הַכּהֵן.

י"ב. וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת-הָעומֶר, כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן-שְׁנָתוֹ לְעלָה לַיהוָה.

י"ג. וּמִנְחָתוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנִים סוֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן, אִשֶּׁה לַיהוָה, רֵיחַ נִיחוֹחַ; וְנִסְכה יַיִן, רְבִיעִית הַהִין.

י"ד. וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לא תאכְלוּ, עַד-עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, עַד הֲבִיאֲכֶם, אֶת-קָרְבַּן אֱלהֵיכֶם:  חֻוקַּת עוֹלָם לְדוֹרוֹתֵיכֶם, בְּכל מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם."

ביום ראשון, הבא מיד לאחר השבת הראשונה של פסח, נצטווה העם להביא אל הכהן את ראשית קציר הארץ. ז"א, עומרים של שעורה.

הכהן מניף את העומרים לפני אלוהים, מעלה קורבן ־ ושבע שבועות לאחר מכן, השדות מלאים בכל תבואה המוכנה לקציר.

במילים פשוטות ־ חג תנופת העומר כשמו כן הוא ־ תודה לך אלוהים עבור הברכות העתידות לבוא בעוד שבעה שבועות.

בחגיגת חג תנופת העומר באמונה ־ העם יכול לחזור לביתו שקט בהבטחת אלוהים למלא את שדותיהם בתנובה בעוד שבעה שבועות וכך להבטיח חיים.

בעוד אנו חוגגים את חג תנופת העומר ביום ראשון בשבוע שבא מיד לאחר השבת הראשונה לאחר הפסח, הרי שהיהדות הרבנית דוגלת בעת שונה לציון החג.

לדעת רוב הרבנים, ראשית תנופת העומר חל ביום שלאחר חג הפסח.

את חג ראשית תנופת העומר עם ישרל נצטווה לחגוג רק מהרגע שנכנס לארץ ההבטחה. ז"א, שראשית תנופת העומר הראשון שחגג העם היה מיד לאחר הפסח המוזכר בספר יהושוע פרק ה.

 

מדוע ה' חוזר על מילים אלו (אלו מועדי…) 3 פעמים?

אין זו הפעם הראשונה שאנו לומדים אודות חגי ישראל. כבר למדנו שאלוהים הוא זה שקבע את מועדי החגים וטען שאלו הם מועדיו! ויקרא כ"ג 2־4.

מכיוון שאלוהים עתיד להגשים אירוע חשוב ביותר בדיוק במועדים הללו.

בדרך זו בני האדם יוכלו לזהות את האישיות החשובה שהיא המשיח בכבודו ובעצמו ולבטוח באמינות דבר אלוהים.

אישיות אחת ויחידה פעלה במועדים אלו בדרך שאף אחד אחר לא עשה או יכול היה לעשות.

ישוע המשיח עלה על הצלב כשה הפסח שלנו בדיוק בחג הפסח.

רוח הקודש נחתה על התלמידים בדיוק בחג השבועות.

באותה מידה, אנו ניווכח שחג תנופת העומר נועד להכיננו לאירוע מאוד מיוחד בחיי המשיח ישוע ־ יום תקומתו ותקוות תקומת ילדי אלוהים ־ תקוות החיים שלאחר המוות!

על מנת להוכיח את תקומתו של ישוע ביום ראשון הבא מיד לאחר הפסח, הבה נעמוד על עובדת נוכחותו בפסח, שפיטתו ומותו, שהרי ללא מוות אין תקומה.

א. בשורת יוחנן י"ב פסוק 1:

"שישה ימים לפני הפסח בא ישוע לבית עניה, מקום מגוריו של אלעזר אשר ישוע הקימו מן המתים."

ישוע מגיע לבית עניה, לביתו של אלעזר שהקים מן המתים, שישה ימים לפני הפסח שבו נצלב.

ב. בשורת יוחנן י"ב 12-15:

"למחרת שמעו המוני העם שבאו לחג כי ישוע עומד לבוא לירושלים. לקחו כפות תמרים ויצאו לקראתו כשהם קוראים: "הושע נא! ברוך הבא בשם יהוה! מלך ישראל!". ישוע מצא קודם לכן עיר וישב עליו, לפי הכתוב: "אל תראי בת ציון, הנה מלכך יבוא לך רוכב על עיר בן אתונות."

אנשי ירושלים מתכוננים לקבל את ישוע כשיכנס לעיר כשהוא רוכב על עיר בן אתונות.

חישבו על כך. בתחילת השבוע רבים מן העם קוראים אל ישוע – מלך ישראל – ושמחים בכל ליבם כי זכו לראות את גואל ישראל, ולקראת סוף השבוע רובם מייחלים למותו…

מה קרה?

הבעיה נעוצה בעובדה שרובו המוחלט של העם למד אודות המשיח ואודות אלוהים בכלל רק מפי הרבנים ולא מלימוד אישי ואינטימי מדבר אלוהים.

רובו המוחלט של העם עיצב את דעתו על אלוהים מתוך שמיעה מאחרים, מלימוד מוטעה וסוטה.

וכאשר המציאות והאמת עמדה לנגד עיניהם, רובו המוחלט של העם לא היה מספיק עניו לשנות את דעתו ולאמץ את דעת אלוהים. במקום לאמץ את האמת שעמדה לנגד עיניהם והוכחה בניסים ואותות אין ספור התואמות את הכתוב בכתבי הקודש, בחר הרוב להרוג את ההוכחה…(ראה ישעיה כט 13-14).

 

כתבי הקודש מציינים משיח אשר בא ממשפחת דויד, שייוולד לבתולה ובבית לחם אפרתה ואף ייכרת (ירמיה כג 5-6, לג 14-16, ישעיה יא, ז 14, מיכה ה 1, דניאל ט 24-27).

כתבי הקודש מציינים שהמשיח יבוא כדי למות מות כפרת חטאים בעבור בני אדם (ישעיה נג)

כתבי הקודש גם מציינים שאותו משיח יחזור בעתיד כדי להקים את מלכותו הארצית ולמלוך על העולם מציון (ישעיה ב, מיכה ד).

אלוהים לא הסתיר את האמת מאיתנו, אנו אלו אשר לעיתים מעדיפים סיפורי אגדות מאשר אמת צרופה.

ישוע פעל והוכיח שהוא המשיח המובטח מפי נביאי התנ"ך.

ג. בשורת מרקוס י"ד 12־25: ־ ישוע עושה את הפסח בירושלים עם תלמידיו.(17)

ד. בשורת מרקוס י"ד 32־53: לאחר הסדר, ישוע הולך עם תלמידיו לגת שמנים

ושם לאחר שהתפלל עבור תלמידיו ושאר בני האדם, הוא נתפס ומובל לפני הכהן הגדול למשפט בזק.

ה. בשורת מרקוס י"ד 1, בשורת יוחנן י"ח 14: הכהן הגדול וההנהגה הרוחנית מחפשים כל דרך להמית את ישוע.

"קיפא הוא שיעץ לראשי הכוהנים ולפרושים כי מוטב שימות איש אחד בעד העם."

ו. בשורת יוחנן י"ט: ישוע עומד למשפט מול פילטוס בפסח. לאחר המשפט פילטוס מאשר את מותו בצליבה של ישוע.

חישבו לרגע איך הרגישו וחשבו תלמידי ישוע המשיח כאשר ראו אותו מושפל ונושא את הצלב על גבו?

מה הרגישו התלמידים כאשר ראו את "המושיע" במעמד כה משפיל ונמוך?

האם הוא אלוהים?

איך אלוהים מאפשר לבני אדם לעולל לו מעשים שכאלו?

התלמידים עברו ללא ספק מבחן אמונה גדול ביותר.

ז. בשורת יוחנן י"ט 30 ־ ישוע מוסר את רוחו, ומנקודה זו הוא מת על הצלב.

"אחרי שקיבל את החומץ אמר ישוע: "נשלם", ובהרכינו ראשו מסר את רוחו."

שימו לב:

א.      בעוד שני הפושעים שנצלבו ליד ישוע מתו במועד שהם לא יכלו לקבוע, הרי שישוע המשיח בחר את השניה בה תצא רוחו מגופו.

נתון זה חשוב מאוד כי ישוע היה חייב לקום מן המתים ביום ראשון, לאחר שבילה בקבר שלושה ימים ושלושה לילות כפי שהנבואה ציינה. בחירת רגע המוות רק מחזקת את ריבונותו.

ב.      מותו של ישוע המשיח לא היה הפתעה לישוע. ישוע ידע כי תכלית הופעתו היא למות כקורבן כפרת חטאים בעבור בני האדם. ישוע ציין את העובדה הזו לתלמידיו (מתי טז 21) ואף אמר זאת בבירור לנקדימון (יוחנן ג 14).

לנקדימון אמר ישוע כי עליו להיות "מורם" כפי שמשה הרים את הנחש על העמוד במדבר. משמעות המילה "מורם" היא כי עליו למות ולהיות תלוי. (ראה יוחנן ח 28, יב 32).

ג.       מכיוון שישוע בא כדי למות מות כפרת חטאים, יש אלו הטוענים: אם כן מדוע מוחזק עם ישראל אשם במותו של ישוע המשיח?

עם ישראל אינו האשם בה הידיעה במותו על הצלב של ישוע המשיח.

לכל אדם באשר הוא בן אדם יש חלק באשמה שכן ישוע בא כדי להיות קורבן כפרת החטאים של כל אחד מאיתנו, גויים ויהודים כאחד (יוחנן א 29).

לעם ישראל יש אחריות רבה יותר מכיוון שעליו הוטלה האחריות להכיר ראשונה את המשיח ולהציגו לשאר העמים.

גם אם עם ישראל היה מזהה את ישוע כמשיח ומקבלו בכל הכבוד הראוי לו, הרי שמותו על הצלב לא היה מתבטל.

ישוע מת על הצלב זה ניצחון של אלוהים על השטן.

ישוע מת כקורבן חטאים על הצלב זה הרגע בו נוצח השטן לעולם. באותו הרגע בו ישוע גם קם מן המתים התגשמה הנבואה המשיחית הראשונה בכתבי הקודש (בראשית ג 15).

על עם ישראל היה ללוות את ישוע המשיח אל הצלב, בזעקות תודה והלל לאלוהים.

ח. בשורת יוחנן י"ט 31: ראשי הכוהנים מבקשים מפילטוס לוודא הריגה ולכן נשלח חייל לשבור את שוקי הנצלבים.

"מכיוון שאותו יום היה ערב שבת, בקשו ראשי היהודים מפילטוס לצוות לשבור את שוקיהם של הנצלבים ולהסיר את הגופות, כדי שלא תישארנה על הצלב בשבת, כי גדול היה אותו יום שבת."

החיילים שברו את שוקי שני הנצלבים שליד ישוע אך כשהגיעו אל ישוע הם ראו שהוא כבר מת!

על מנת לוודא מוות ולהגשים נבואה (שום עצם לא תישבר בו ־ וגם שה תמים ללא מתום)

החייל דוקר את ישוע בצידו ברומח ומיד יצאו דם ומים.

הפרדת הדם מתבצעת כשהלב אינו פועם, מיד לאחר מוות. לפיכך יציאת המים והדם מהווים הוכחה למותו של ישוע.

ישוע מת על הצלב! (בשורת יוחנן י"ט 34־37).

ט. בשורת מרקוס ט"ו 44־45: שר המאה נותן את מילתו לפילטוס כי ישוע כבר מת.

בעקבות אישור המוות מפי הקצין, מאפשר פילטוס את מסירת הגופה ליוסף מן הרמתיים נקדימון ולנקדימון כדי שיכינוה לקבורה ויקברו את ישוע.

"פילטוס התפלא שהוא כבר מת. קרא לשר המאה ושאל אותו אם ישוע כבר מת. כשנתברר לו הדבר מפי שר המאה, נתן ליוסף את הגופה."

י. בשורת יוחנן י"ט 41: ישוע מת עם רשעים אך נקבר בקבר של עשירים ־ כמו שאמר ישעיה הנביא בפרק נ"ג פסוק 9. "ויתן את רשעים קברו ואת עשיר במותיו, על לא חמס עשה ולא מרמה בפיו."

י. בשורת יוחנן פרק כ' פסוקים 1-2:

"בראשון בשבוע, לפנות בוקר בעוד חושך, באה מרים המגדלית אל הקבר וראתה שהאבן הוסרה מן הקבר. היא רצה ובאה אל שמעון כיפא ואל התלמיד השני, זה שהיה אהוב על ישוע. אמרה להם: "לקחו את האדון מן הקבר ולא ידוע לנו איפה הניחו אותו."

יום ראשון בבוקר ־ בעוד חושך, מרים המגדלית מגלה שהקבר ריק.

האם התלמידים גנבו את הגופה?

לא ולא!

על הקבר שמרו חיילים רומיים, שעבורם איבוד הגופה משמע מותם שלהם (מתי כ"ח 11־15).

(מעשי השליחים י"ב 19 ־ דוגמא: הוצאה להורג של שומרים שאיבדו אסיר)

ישוע לא רק קם מן המתים, עלה השמיימה ונעלם, אלא נגלה לבני אדם רבים לאחר תקומתו מן המתים.

להלן ההוכחות:

א. יוחנן כ' 17: מתי כ"ח 9 מרים המגדלית ומרים האחרת רואות את ישוע שקם מן המתים.

ב. לוקס כ"ד 13: ישוע ניגלה לשניים בדרך לעמאוס.

ג. יוחנן כ' 19: ישוע נגלה לפני עשרת תלמידיו ולאחר מכן לפני תומא.

ד. ראשונה לקורינתיים ט"ו 5־6: יותר מ־ 500 איש ראו את ישוע לאחר תקומתו מן המתים.

ה. מעשי השליחים ט': ישוע נגלה לשאול השליח.

רבותי:

אותו יום ראשון לאחר הפסח לא היה סתם יום ראשון באותה מידה שהפסח לא היה סתם עוד פסח.

באותו הפסח ישוע המשיח שפך את דמו כדם השה עבור חטאותינו (ישעיה נ"ג 5-7), וביום ראשון בבוקר הוא קם, כמו שהבטיח, כדי להוכיח שהכפרה התקבלה, ותקוותנו לתקומה ־ בטוחה. (יוחנן ב' 19-22)

ישוע בעצמו אמר בבשורת מתי י"ב 40:

תבחנו אותי ־ תבדקו את אמינותי:

שלושה ימים ושלושה לילות אהיה בקבר.

ביום ראשון בבוקר, לאחר שלושה ימים ושלושה לילות בקבר, קם אל־שדי. הוא ניצח את המוות כדי שאנו ילדיו לא נפחד משום דבר ונחיה חיים מלאי בטחון ־ בידיעה שהתקומה שלנו מובטחת (א-קורינתים טו 54-58).

לסיכום.

א. שאול השליח באיגרת אל הרומים י' 9־10 תמצת את עקרון האמונה כדי להיוושע.

במשפט המתומצת ביותר הוא אמר: "ואם אתה מודה בפיך שישוע הוא האדון ומאמין בלבבך שאלוהים הקים אותו מן המתים ־ תיוושע". ז"א שהישועה שלנו מותנית באמונה שישוע הוא אדון, ז"א אלוהים ושהוא קם מן המתים. נושא התקומה הוא נושא קרדינלי לישועתנו.

ב. בספר מעשי השליחים ב 37-38 שמעון פטרוס מודיע לכל הנוכחים שנוכחו לדעת שישוע הוא האדון אותו דחו כי גם הם יוכלו לקבל את רוח הקודש אם יחזרו בתשובה ואכן יאמינו שהוא קם מן המתים.

תקומתו של ישוע היא חלק קריטי בהצהרת האמונה המעניקה ישועה.

ג. כל אחד מהשליחים מת על קידוש השם!

אילו היה להם ספק כלשהו בנוגע לתחייתו, לא היו כולם מוסרים את חייהם בעבור שמו.

הם היו בטוחים שישוע האדון קם מן המתים.

ד. שימו לב: בעוד שלכל אחד מן החגים המוזכרים בויקרא כ"ג קבע אלוהים תאריך מספרי, הרי שלחג השבועות אין מועד מספרי.

חג השבועות נחוג 49 ימים לאחר חג תנופת העומר.

ומה המסר?

חג תנופת העומר הינו הבסיס לחג השבועות.

אם אין לך חלק בתקומתו של ישוע, אז אין לך חלק בחתימת רוח אלוהים ובחיי נצח עם אלוהים. אם קיבלת את התקומה של ישוע ־ אז יש לך גם את רוחו ואת נצחיותו.

יש לנו תקווה חיה משום שישוע חי!