ספר ויקרא פרק י – שיעור מס' 6 – נדב ואביהוא

 

ויקרא פרק י 20-1

חטאם של נדב ואביהוא, בניו של אהרון

 

מבוא 
הנושא של פרקים ח-ט: אהרון וארבעת בניו, נדב, אביהוא, אלעזר ואיתמר, מוקדשים לכהונה.

הכוהנים לבושים בבגדי שרד מיוחדים המעידים על תפקידם. בכך הם נפרדים משאר בני ישראל.

הטכס כולל העלאת קורבנות ונערך במשך שבוע שלם. במהלכו הכוהנים לומדים טוב יותר על אודות קדושתו וטוהרו של אלוהים. ביום השמיני מוקרבים קורבנות נוספים לאלוהים, ואז אהרון ובניו מוכנים לשרת את אלוהים במשכן בעבור עם ישראל.

מה שהתחיל בצורה מבשרת טובות והיה אמור להתפתח לאירוע משמח הפך לחוויה מבעיתה ובלתי נשכחת.

במהלך עבודתם הראשונה לאחר הסמכתם לכהונה, נדב ואביהוא פעלו בניגוד להנחייתו של אלוהים ונשרפו למוות במקום מאש אלוהים.

 

לפני שנלמד את הפרטים, נבהיר עיקרון חשוב:

בכל פעם שאלוהים יפתח לנו צוהר של שירות מכובד, השטן ינסה להתערב ולהסיט אותנו מדרך אלוהים.

עלינו לזכורבכל פעם שאלוהים עושה עבורנו משהו גדול, הוא מותיר מקום גם למבחן. בשלב זה אמונתנו וביטחוננו באלוהים עומדים במבחן. אם נבטח באלוהים ונציית לו באמונה בכל שלב, אז נצליח במבחן ונתנסה בכוחו ובאהבתו של אלוהים ברמה גבוהה יותר. אם נסטה מדרכו, ניפול בפיתוי של השטן ונצטער על כך.

יעקב א 13-15:

"מִי שֶׁמִּתְנַסֶּה אַל יֹאמַר, “אֱלֹהִים מְנַסֶּה אוֹתִי”, שֶׁכֵּן אֱלֹהִים לֹא יְנֻסֶּה בָּרַע וְאֵין הוּא מְנַסֶּה אִישׁ. 14 אֶלָּא שֶׁכָּל אִישׁ מִתְנַסֶּה כַּאֲשֶׁר הוּא נִמְשָׁךְ וּמִתְפַּתֶּה בְּתַאֲוָתוֹ שֶׁלּוֹ. 15 אַחֲרֵי כֵן תַּהֲרֶה הַתַּאֲוָה וְתֵלֵד חֵטְא; וְהַחֵטְא כְּשֶׁיִּשְׁלַם יוֹלִיד מָוֶת."

 

 

ויקרא פרק י 1-20:

1 וַיִּקְחוּ בְנֵי־אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי יהוה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם׃ 2 וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יהוה וַתֹּאכַל אוֹתָם, וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יהוה. 3 וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־אַהֲרֹן: הוּא אֲשֶׁר־דִּבֶּר יהוה לֵאמֹר, בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל־פְּנֵי כָל־הָעָם אֶכָּבֵד. וַיִּדֹּם אַהֲרֹן. 4 וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל מִישָׁאֵל וְאֶל אֶלְצָפָן בְּנֵי עֻזִּיאֵל דֹּד אַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: קִרְבוּ, שְׂאוּ אֶת אֲחֵיכֶם מֵאֵת פְּנֵי־הַקֹּדֶשׁ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. 5 וַיִּקְרְבוּ וַיִּשָּׂאֻם בְּכֻתֳּנֹתָם אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה. 6 וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו: רָאשֵׁיכֶם אַל־תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא־תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ וְעַל כָּל־הָעֵדָה יִקְצֹף, וַאֲחֵיכֶם כָּל־בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת־הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף יהוה; 7 וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ פֶּן־תָּמֻתוּ, כִּי־שֶׁמֶן מִשְׁחַת יהוה עֲלֵיכֶם. וַיַּעֲשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה. 8 וַיְדַבֵּר יהוה, אֶל־אַהֲרֹן לֵאמֹר׃ 9 יַיִן וְשֵׁכָר אַל־תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ, חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם׃ 10 וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר׃ 11 וּלְהוֹרֹת אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל־הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר יהוה אֲלֵיהֶם בְּיַד־מֹשֶׁה. 12 וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל־אַהֲרֹן וְאֶל אֶלְעָזָר וְאֶל־אִיתָמָר בָּנָיו הַנּוֹתָרִים: קְחוּ אֶת־הַמִּנְחָה הַנּוֹתֶרֶת מֵאִשֵּׁי יהוה וְאִכְלוּהָ מַצּוֹת אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ, כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא; 13 וַאֲכַלְתֶּם אֹתָהּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ, כִּי חָקְךָ וְחָק־בָּנֶיךָ הִוא מֵאִשֵּׁי יהוה, כִּי־כֵן צֻוֵּיתִי׃ 14 וְאֵת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה תֹּאכְלוּ בְּמָקוֹם טָהוֹר אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ אִתָּךְ, כִּי־חָקְךָ וְחָק־בָּנֶיךָ נִתְּנוּ מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃ 15 שׁוֹק הַתְּרוּמָה וַחֲזֵה הַתְּנוּפָה עַל אִשֵּׁי הַחֲלָבִים יָבִיאוּ לְהָנִיף תְּנוּפָה לִפְנֵי יהוה, וְהָיָה לְךָ וּלְבָנֶיךָ אִתְּךָ לְחָק־עוֹלָם, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יהוה. 16 וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה וְהִנֵּה שֹׂרָף, וַיִּקְצֹף עַל־אֶלְעָזָר וְעַל־אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר׃ 17 מַדּוּעַ לֹא־אֲכַלְתֶּם אֶת־הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ? כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא; וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת־עֲוֹן הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי יהוה׃ 18 הֵן לֹא־הוּבָא אֶת־דָּמָהּ אֶל־הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה, אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי׃ 19 וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל־מֹשֶׁה: הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת־חַטָּאתָם וְאֶת־עֹלָתָם לִפְנֵי יהוה וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה; וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם, הַיִּיטַב בְּעֵינֵי יהוה? 20 וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו.

 

פסוקים 1-2:

1 "וַיִּקְחוּ בְנֵי־אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי יהוה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם׃ 2 וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יהוה וַתֹּאכַל אוֹתָם, וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יהוה."

נדב ואביהוא לא הקפידו לבצע את הפעולות בקודש כפי שאלוהים ציווה. השניים שמו אש על מחתותיהם (מחבת) ועל האש שמו קטורת (מיני בשמים המעלים ריח ניחוח בעת שריפתם) והקריבו לפני יהוה. על כך נענשו במוות מידי.

ברור לכולנו כי נדב ואביהוא פעלו שלא על־פי הוראתו הברורה של אלוהים, ולכן נענשו בעונש חמור.

 

"אֵשׁ זָרָה"

הכתוב מציין שהשניים הקריבו "אֵשׁ זָרָה" – מהי הכוונה?

על כך ישנן דעות שונות ואציין את חלקן:

אפשרות אהשניים הבעירו אש בדרך רגילה ולא לקחו מן האש שעל המזבח אשר באה מאלוהים (ט 24:"וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יהוה…").

אפשרות באלוהים לא ציווה עליהם להעלות את הקטורת הזו באותו יום, והם למעשה העלו קורבן מיותר "אשר לא ציווה אותם".

אפשרות גבפסוקים 9-11 אלוהים מצווה על אהרון ודרכו לכלל המשרתים בקודש, לבל ישתכרו ולבל יחללו את קודשי אלוהים. ייתכן שהשניים היו שיכורים בעת עבודתם בקודש ופעלו שלא על־פי ההוראות, ועל כך נענשו.

אפשרות דבפרק טז 1-2 כתוב: "וַיְדַבֵּר יהוה אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן, בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי יהוה וַיָּמֻתוּ׃ 2 וַיֹּאמֶר יהוה אֶל מֹשֶׁה: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ, וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל־פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת, כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת."

קיימת הנחה שנדב ואביהוא ניסו להיכנס לקודש הקודשים (עברו סף שאסור היה להם) ועל כך נענשו במוות מידי.

לא משנה מה הייתה הסיבה המדויקת, היא בכל אופן הייתה עבירה על הוראה ברורה שאלוהים נתן.

רבותיי, תנסו לדמיין איך השפיע המאורע על הנוכחים במקום ועל העם בכלל, איזה פחד מילא את לבם ליד משכן אלוהים, ומה עבר במוחם ולבם כאשר עלו למשכן בימים שלאחר האירוע!

 

מה כל זה אומר לנו?

כל קורא בימינו בוודאי עוצר ונפעם מהמאורע ושואל את עצמו: איך אלוהים מסוגל לעשות דבר שכזה? מה היה כל כך קריטי שדרש עונש מוות כה איום ובפומבי?

שאלות אלה נובעות מבני אדם אשר דורי דורות מבססים את הלך מחשבתם על־פי אמות מידה של העולם ולא על־פי אמות המידה של צדק ואמת של אלוהים!

בעוד בני אדם משתנים מדור לדור, ובדרך כלל מתדרדרים, אלוהים אינו מושפע מאופנות כאלו ואחרות. צדקת אלוהים נשארת כפי שהיא לעד ולא סובלת מהתפוררות.

 

הקדושה חשובה לאלוהים

אלוהים דורש קדושה מכל מי שמתקרב אליו. מי שרוצה להתקרב לאלוהים חייב לעשות זאת על־פי הנחיותיו של אלוהים בלבד. רק אז פעולת האדם תתקבל כזבח רצוי. כל דרך אחרת כמוה כהכרזת תיגר נגד אלוהים, ועל כך הוא עלול להעניש.

העובדה שאלוהים אינו מעניש או מייסר אותנו מיד אינה אומרת שלעולם לא ניתן דין וחשבון על מעשינו (ב-קורינתים ה 10: "כִּי כֻּלָּנוּ חַיָּבִים לְהֵרָאוֹת לִפְנֵי כֵּס הַמִּשְׁפָּט שֶׁל הַמָּשִׁיחַ, לְמַעַן יְקַבֵּל כָּל אֶחָד כְּפִי הַמַּעֲשִׂים שֶׁעָשָׂה בְּעֵת הֱיוֹתוֹ בַּגּוּף, אִם טוֹב וְאִם רַע"; א-טימותיאוס ה 24-25:  "יֵשׁ בְּנֵי אָדָם שֶׁחֲטָאֵיהֶם גְּלוּיִים עוֹד לִפְנֵי הַמִּשְׁפָּט, אַךְ יֵשׁ שֶׁחֲטָאֵיהֶם מִתְבָּרְרִים אַחֲרֵי כֵן. 25 כָּךְ גְּלוּיִים גַּם הַמַּעֲשִׂים הַטּוֹבִים; וְאֵלֶּה שֶׁאֵינָם גְּלוּיִים לֹא יוּכְלוּ לְהֵחָבֵא").

אצל אלוהים שוכנת החכמה. כל הוראותיו ועצותיו הן שיא השלמות. כל פעולה והוראה מאת אלוהים נועדו לטובתנו, להנחות את חיינו בדרך הישר, האמת והברכה. כל סטייה מהוראת אלוהים תסיט אותנו מדרך זו ותציג את אלוהים בצורה לא ראויה. מסיבה זו נאמר לנו בספר החכמה: לא לסמוך על דעתנו ובינתנו, אלא על דבר אלוהים בלבד (משלי ג 5-10: "בְּטַח אֶל יְהוָה בְּכָל לִבֶּךָ, וְאֶל בִּינָתְךָ אַל תִּשָּׁעֵן. 6 בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ; וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ. 7 אַל תְּהִי חָכָם בְּעֵינֶיךָ; יְרָא אֶת יְהוָה וְסוּר מֵרָע. 8 רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶּךָ, וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ. 9 כַּבֵּד אֶת יְהוָה מֵהוֹנֶךָ, וּמֵרֵאשִׁית כָּל תְּבוּאָתֶךָ. 10 וְיִמָּלְאוּ אֲסָמֶיךָ שָׂבָע וְתִירוֹשׁ יְקָבֶיךָ יִפְרֹצוּ").

 

לא תמיד יש עונש מידי

אין זו הפעם הראשונה שאלוהים מעניש מיד ובחומרה על עבירה. ראה את המקרים הבאים:

עוזא – עוזא מת כאשר נגע בארון הברית. הנגיעה הייתה לא לפי הכללים שאלוהים קבע. אלוהים הרגו בו במקום, וכך העם למד על אודות קדושתו של אלוהים. דוד המלך נכנע לרצון אלוהים ותיקן את טעותו מבלי למצוא דופי באלוהים (שמואל ב ו 6-7: "וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן נָכוֹן; וַיִּשְׁלַח עֻזָּא אֶל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֹּאחֶז בּוֹ, כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר׃ 7 וַיִּחַר־אַף יהוה בְּעֻזָּה, וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל־הַשַּׁל; וַיָּמָת שָׁם, עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים"). ראוי לזכור שעוזא לא פעל מתוך כוונה רעה, ולמרות זאת פגע בו אלוהים. אין הדבר מציין שעוזא נדון לאבדון.

חנניה ושפירה – בספר מעשי השליחים בפרק ה אנו קוראים כי אלוהים המית את חנניה ואשתו שפירה מכיוון ששיקרו לשליחים בפומבי.

 

העונש המידי והפומבי שקיבלו נדב ואביהו וחנניה ושפירה, היה מעין משפט ראווה.

בשני המקרים (המשכן והקמת הקהילה) אלוהים הקים מערכת חשובה ורמת קדושתה נקבעה על־פי התייחסותו של אלוהים כלפי אלו שהפרו את דברו.

העונש המידי והקשה על נדב ואביהוא גרם לכל שאר המשרתים בקודש לעשות את מלאכתם ביראה וברטט.

באותה מידה, מותם של חנניה ושפירה באופן ניסי גרם לכל המצטרפים החדשים לגוף המשיח להבין:

א.      אלוהים אכן שוכן בקרב אותם אנשים,

ב.      המסר שלהם אמת,

ג.       מי שלא ילך על־פי אמת אלוהים צפוי לאותו גורל.

 

טהרה מחטא דרושה גם מאתנו

הבה נשאל את עצמנו: מי מאיתנו רועד לפני שהוא בה בקהל ילדי אלוהים ביודעו שיש חטא פתוח בחייו? מי מכין את נפשו היטב לפני שהוא בא לפגישת הלל והודיה בבית אלוהים? – לא רבים מכינים את לבם לפני כניסתם לבית אלוהים בימינו אלה. חבל!

גם היום אלוהים פועל בדרך דומה. בכל פעם שאנו עורכים את סעודת האדון, אנו מזהירים את כל המשתתפים לבל ייקחו חלק בסעודת האדון אם בחייהם קיים חטא שעליו לא התוודו, או, חס וחלילה, הם עדיין עסוקים בו. אנו מעודדים את כל המשתתפים להתוודות על כל חטא ותמיד להימצא נקיים לפני אדוננו (א-קורינתים יא 28-30: "…יִבְחַן נָא אִישׁ אֶת עַצְמוֹ וְכָךְ יֹאכַל מִן הַלֶּחֶם וְיִשְׁתֶּה מִן הַכּוֹס; 29 כִּי הָאוֹכֵל וְהַשּׁוֹתֶה מִבְּלִי לִנְהֹג הַבְחָנָה בְּגוּף הָאָדוֹן, אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה דִּין לְעַצְמוֹ. 30 מִסִּבָּה זֹאת רַבִּים מִכֶּם חַלָּשִׁים וְחוֹלִים וְיֵשׁ אֲשֶׁר מֵתוּ").

אלוהים בדרך כלל אינו מכה אותנו מיד לאחר כל חטא! אילו היה עושה כך, כולנו היינו מתים מזמן. למרות זאת, אסור לנו לזלזל בטובו וחסדו הרב של אלוהים, אלא להתרחק מן הרע על כל צורותיו ולהתוודות על כל חטא.

 

זכית למעמד של קרבה לאלוהים? – השמר טהור

מה הייתה תגובתו של אהרון לנוכח שני בניו השרופים מאש אלוהים?

פסוק 3:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן: הוּא אֲשֶׁר־דִּבֶּר יהוה לֵאמֹר, בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל־פְּנֵי כָל־הָעָם אֶכָּבֵד. וַיִּדֹּם אַהֲרֹן".

פסוק 3 הנו לדעתי אחד הפסוקים הכי מרטיטי לב בכתבי הקודש! פסוק קצר זה כולל בתוכו עוצמה אדירה של לקח ומידע.

משה היה עד למותם של שני אחייניו. הוא פונה אל אחיו אשר איבד ברגע אחד שניים מבניו ואומר לו את העיקרון הבא:

קדושת אלוהים חייבת להתגלות בכוהנים הקרובים אליו.

אלוהים ציין את הכללים לעבודה במשכן באופן ברור והחלטי (שמות יט 22, כט 44: "22 וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל יהוה יִתְקַדָּשׁוּ; פֶּן יִפְרֹץ בָּהֶם יהוה"… "44 וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ; וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִי"). אלוהים אינו מעניש אדם מבלי ללמדו קודם את הכללים.

כאשר הכוהנים ממלאים את רצון אלוהים ככתבו וכלשונו הם מבטאים את הכבוד שהם רוחשים לו. כאשר הם מכבדים את אלוהים באמת ובכל לבבם, אז כך גם העם ילמד על אודות קדושתו וריבונותו של אלוהים ויכבדו בהתאם.

במילים אלו אלוהים הבהיר שפעולתם של נדב ואביהוא העמידה בסיכון את כבוד אלוהים. לו אלוהים היה מתעלם ממעשיהם, כבודו היה נרמס! – דבר כזה אסור שיקרה.

 

אין פטור מקדושה למאמינים במשיח

הלקח נכון גם לנו היום כמאמינים בישוע. כאשר אנו מכבדים את האדון ישוע בחיינו ליד אחרים, אנו משדרים לכל הסובבים אותנו שישוע חשוב לנו ולא נסכים לביזוי שמו בנוכחותנו.

אם נתבדח על שם האדון, אנו ניתן גושפנקא לאחרים לעשות את אותו הדבר. התוצאה תהיה שכבוד אלוהים יירמס ברבים.

אל לנו להתפלא מדברי משה לאהרון! העיקרון פשוט ונכון.

 

תגובתו של אב שכול

מה הייתה תגובתו של אהרון?

"וַיִּדֹּם אַהֲרֹן." – אהרון שתק. שתיקתו הייתה ביטוי לכניעה ולקבלת דין אלוהים על בניו.

אהרון הבין שכבוד אלוהים גדול וחשוב יותר מחיי שני בניו. לו אלוהים היה מתעלם ממעשיהם, אחרים היו מחקים את הטעות וכבוד אלוהים היה נרמס.

לא כל אדם היה מגיב כאהרון! ישנם אלו המאשימים את אלוהים באכזריות, חוסר אהבה, חוסר חסד ורחמים. לכל אלו אני יכול לומר: אינכם מכירים את אלוהי אברהם, יצחק ויעקב!

לאור אהבתו וקדושתו של אלוהים המוצגות בכתבי הקודש, עלינו להיכנע לפועל אלוהים, לקבל את מרותו והחלטתו באהבה וביראה. עלינו להבין שכדאי ללכת אחרי אלוהים באמונה ובביטחון, גם אם איננו מבינים כל דבר במלואו.

הערה חשובה:

אף־על־פי שאלוהים יכול וזכאי להענישנו כאשר אנו ממרים את פיו ופוגעים בכבודו, אלוהים אינו מבטל את ישועתנו. גם אם אלוהים העניש אחד מילדיו הנושעים בארץ, אין זה אומר שהוא דן את דינו לאבדון נצחי.

 

שגרירי המשיח

דברי אלוהים לאהרון מלמדים אותנו עיקרון חשוב נוסף: משפט אלוהים מתחיל מבית.

השליח שמעון פטרוס כותב באיגרתו הראשונה ד 16-19: "…וְאִם יִסְבֹּל כִּמְשִׁיחִי, אַל יֵבוֹשׁ כִּי אִם יְכַבֵּד אֶת אֱלֹהִים בַּשֵּׁם הַזֶּה, 17 שֶׁהֲרֵי עֵת לְהַתְחִיל הַמִּשְׁפָּט מִבֵּית אֱלֹהִים. וְאִם מֵאִתָּנוּ יַתְחִיל, מַה תִּהְיֶה אַחֲרִית הָאֲנָשִׁים שֶׁאֵינָם נִשְׁמָעִים לִבְשׂוֹרַת אֱלֹהִים? 18 אִם צַדִּיק בְּקֹשִׁי נוֹשָׁע, חוֹטֵא וְרָשָׁע מַה יִּהְיֶה עָלָיו? 19 לָכֵן גַּם הַסּוֹבְלִים כִּרְצוֹן אֱלֹהִים יַפְקִידוּ נָא אֶת נַפְשׁוֹתֵיהֶם בְּיַד הַבּוֹרֵא הַנֶּאֱמָן, בַּעֲשִׂיַּת הַטּוֹב."

שמעון פטרוס כתב את המילים הללו למאמינים, כדי להבהיר להם שאלוהים מהיר יותר במשפטו דווקא בקרב ילדיו מכיוון שהם שגריריו ומשמשים כפניו של אלוהים כלפי העולם.

רבותיי, אנחנו הפנים של אלוהים בעולם. אנו שגרירי המשיח: "…לָכֵן שַׁגְרִירֵי הַמָּשִׁיחַ אָנוּ וֵאלֹהִים כְּמוֹ מַפְצִיר בְּאֶמְצָעוּתֵנוּ. וּבְכֵן מַפְצִירִים אָנוּ בְּשֵׁם הַמָּשִׁיחַ: הִתְרַצּוּ נָא לֵאלֹהִים!" (שנייה לקורינתים ה 20).

כל מה שאנו עושים בדיבור ובמעש מקרין על אלוהים ותכונותיו. מסיבה זו, אלוהים רגיש הרבה יותר לטעויות שלנו מאשר לטעויות של שאר בני האדם בלתי נושעים.

הלקח הזה ממשיך לאורך כל כתבי הקודש. ראו את דברי עמוס לבני ישראל: "שִׁמְעוּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר יהוה עֲלֵיכֶם, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, עַל כָּל הַמִּשְׁפָּחָה אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֵאמֹר׃ 2 רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה, עַל־כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל עֲוֹנֹתֵיכֶם" (עמוס ג 1-2).

 

מידת הברכה היא כמידת האחריות

החיים גם כן מלמדים אותנו שמידת הברכה היא כמידת האחריות!

אלוהים הושיע אותנו בחסדו, הוא שוכן בגופנו, מעניק לנו את כל צורכנו ומבטיח לנו חיי נצח בנוכחותו.

הצד השני של המטבע הוא: חיים המוקדשים לכבוד האדון ישוע (רומים יב 1-2: "וּבְכֵן, אַחַי, בִּגְלַל רַחֲמֵי אֱלֹהִים אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִכֶּם שֶׁתִּמְסְרוּ אֶת גּוּפְכֶם קָרְבָּן חַי, קָדוֹשׁ וְרָצוּי לֵאלֹהִים; כָּךְ תַּעַבְדוּהוּ עֲבוֹדָה שֶׁבַּלֵּב. 2 וְאַל תִּדַּמּוּ לָעוֹלָם הַזֶּה, כִּי אִם הִשְׁתַּנּוּ עַל־יְדֵי הִתְחַדְּשׁוּת הַדַּעַת כְּדֵי שֶׁתַּבְחִינוּ מַהוּ רְצוֹן אֱלֹהִים, מַהוּ הַטּוֹב וְהָרָצוּי וְהַמֻּשְׁלָם בְּעֵינָיו").

  • אלו המפנימים את גודל החסד שאלוהים עשה בחייהם, רוצים יותר ויותר להעניק לאדון כל דבר וכל תחום בחייהם.

 

  • אלו שעדיין לא הפנימו את גודל מחיר ישועתם, עדיין חושבים על המחיר שהם נדרשים לשלם לאלוהים.

 

בפסוקים 4-5 הכתוב מלמדנו איך פעל משה בפינוי גופותיהם של נדב ואביהו מהמשכן וקבורתם:

4 "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל מִישָׁאֵל וְאֶל אֶלְצָפָן בְּנֵי עֻזִּיאֵל דֹּד אַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: קִרְבוּ, שְׂאוּ אֶת אֲחֵיכֶם מֵאֵת פְּנֵי־הַקֹּדֶשׁ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה׃ 5 וַיִּקְרְבוּ וַיִּשָּׂאֻם בְּכֻתֳּנֹתָם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה."

משה קורא למישאל ואלצפן, בני עוזיאל דוד אהרון (ספר שמות, סוף פרק ו: יוחסין משפחתי) כדי שיוציאו את שתי הגופות מן המשכן החוצה למקום קבורתם.

בדרך זו אנו לומדים את העקרונות הבאים:

א.   אלוהים בחסדו מנע מאהרון ומשני בניו לפנות את גופות היקרים להם, וכך חסך מהם מעורבות רגשית נוספת. שאר בני המשפחה עשו זאת.

ב.   לו היו עושים זאת שני הבנים הנותרים או אהרון בעצמו, התוצאה הייתה טומאה ואי יכולת לעבוד בקודש לפחות להמשך אותו היום (ויקרא כא). בדרך זו אלוהים מלמדנו ששירותו בקודש יהיה לעולם במקום ראשון, במיוחד כאשר מדובר על ייצוג אלוהים לפני כלל העם.

 

בפסוקים 6-7 משה מנחה את אהרון ושני בניו הנותרים, אלעזר ואיתמר, בכל הקשור למנהג אבלות לכוהנים ובמיוחד לכוהן גדול:

6 "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו: רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ וְעַל כָּל הָעֵדָה יִקְצֹף, וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף יהוה; 7 וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ פֶּן תָּמֻתוּ, כִּי שֶׁמֶן מִשְׁחַת יהוה עֲלֵיכֶם. וַיַּעֲשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה."

כל בר דעת יכול להבין כי בדקות ובשעות ההן, אהרון ושני בניו רצו רק לבכות ולזעוק את כאבם עד השמים! והנה, משה מבהיר שאסור להם להתאבל כמנהג העם.

אם יעזו לפרוע את שערותיהם או לקרוע את בגדיהם, אלוהים ימיתם. לא רק ימיתם, אלא יטיל עונש על כלל העם בגלל חטאם של אהרון ובניו.

לאבלות הכוהנים יש משמעות רבה. לו אהרון ובניו היו פועלים כשאר האבלים, היה הדבר מתפרש כאילו הם מפקפקים בצדקת אלוהים.

המשך פעולתם בקודש הייתה כהכרזה לפני כל העם שאלוהים צודק, וכי הטעות אצלם ולא בו! רצון אלוהים הוא נכון ונמצא במקום ראשון גם לפני ילדינו או שאר בני משפחתנו.

אלוהים התיר לעם להתאבל על מות נדב ואביהוא, אך האבל התמקד בכאב על אובדנם ולא כהפגנה נגד צדקת אלוהים (ראה הוראות לכוהנים: ויקרא פרק כא).

 

מקודשים לאלוהים – ולו בלבד

פסוק 7"וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ …" – משה אסר על אהרון ובניו לצאת מפתח אוהל מועד.

עלינו לזכור שהיה זה יומם הראשון בשירות לאחר שהוקדשו ונמשחו בשמן לעבודת אלוהים. מסיבה זו היה עליהם להישאר בתחום המקדש בעת ההיא. כל שבמשכן הוקדש, ולכן היה חייב להיות נפרד מהטומאה הקיימת מחוצה לו. בדרך זו אלוהים הבהיר שקדושתו עומדת מעל כל דבר ולו הקשה והגדול ביותר בחיינו על פני כדור הארץ.

אלוהים לימד את אהרון ובניו שכאשר הם בשירות אלוהים פעיל, על מחשבתם להיות נתונה לו בלבד.

המסר הזה צריך להיות מופנם גם בחיינו. אם אלוהים קורה לנו לשירות שבו אנו מייצגים אותו באופן פעיל, עלינו להתעסק רק בו ואיתו! אם נעשה כך, נשדר לכל המביטים עלינו כי אלוהים יקר לנו מכל אשר בעולם הזה. המסר יגרום לכל הסובבים אותנו לכבד את אלוהים, לא רק כאשר הם בנוכחותנו.

אני משוכנע שרבים שואלים: מה לגבי הרגשתם של אהרון ובניו הנותרים?

אלוהי השלום והחסד ממונה על השקטת לבם ועל הפיצוי ההולם לנפשם. אהרון ובניו הם קודם כל ילדיו של אלוהים, לפני שהם בני עמנו.

אני בטוח כי אלוהים ענה לצרכים הנפשיים של משרתיו בשעה כל כך קשה! דווקא ברגע זה הם התנסו באלוהים בצורה שאף אחד אחר בעם לא חווה.

בספר במדבר ו 24-26 אנו קוראים כי אהרון ובניו עמדו וברכו את העם במילים אלה:

"יְבָרֶכְךָ יהוה וְיִשְׁמְרֶךָ.  יָאֵר יהוה פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ . יִשָּׂא יהוה פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם."

כאשר אהרון ובניו יעשו כך, אלוהים מבטיח לברך את עמו. הם, שטעמו את האובדן והאבל, גם טעמו את הנחמה מאלוהים ולכן יכלו לעמוד מול העם ולומר את המילים הללו.

לראיה, ראו כיצד פעל פינחס הכוהן, בנו של אלעזר, נגד זמרי בן־סלוא בחטאו עם האישה המדיינית בפתח משכן אלוהים (במדבר כה 10-13: "10 וַיְדַבֵּר יהוה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃ 11 פִּינְחָס בֶּן־אֶלְעָזָר בֶּן־אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת־קִנְאָתִי בְּתוֹכָם, וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. 12 לָכֵן אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם; 13 וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם, תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"). פינחס הרג את הכופר בעם והוכיח את נאמנותו לאלוהים. לפינחס היה מורה טוב… אביו אלעזר אשר התנסה באלוהים!

אלוהים לא סיים את תפקידו של אהרון וזרעו. אדרבא בספר במדבר כה 10-13 אנו למדים שאלוהים קבע שזרע הכהונה הגדולה ימשיך דרך זרעו של אלעזר, הצעיר בבני אהרון.

"אֶלְעָזָר" – אל עזר. גם בשמו יש נחמה.

 

אלכוהול

בפסוקים 8-11 אלוהים מצווה על הכוהנים איסור נוסף כדי לוודא שקדושת אלוהים והשירות במשכן לא ייפגעו:

8 "וַיְדַבֵּר יהוה אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר׃ 9 יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ, חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם׃ 10 וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר. 11 וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר יהוה אֲלֵיהֶם בְּיַד מֹשֶׁה".

בפסוקים אלו אנו לומדים מדוע אלוהים אוסר על המשרתים בקודש לשתות שכר. יין ושכר גורמים לערפול חושים ולהתנהגות לא מבוקרת.

כוהן או איש אלוהים שמוחו אינו צלול עלול להכתים את שם אלוהים. המשרתים בקודש עלולים לפעול בטעות אם הם נתונים להשפעת אלכוהול, ואז עשויים להביא על עצמם עונש מוות. מעבר לעונש האישי, שמו של אלוהים מחולל. וזו פגיעה קשה יותר מאיבוד חייו של פרט כזה או אחר.

 

כתבי הקודש כוללים דוגמאות בהן אנשים איבדו את כבודם בעקבות שתיית שכר לא מבוקרת:

נוח – בראשית ט 18-29:

"18 וַיִּהְיוּ בְנֵי נֹחַ הַיֹּצְאִים מִן הַתֵּבָה שֵׁם וְחָם וָיָפֶת, וְחָם הוּא אֲבִי כְנָעַן. 19 שְׁלֹשָׁה אֵלֶּה בְּנֵי נֹחַ, וּמֵאֵלֶּה נָפְצָה כָל הָאָרֶץ. 20 וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם. 21 וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה. 22 וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי אֶחָיו בַּחוּץ. 23 וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה וַיָּשִׂימוּ עַל שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם  וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם, וּפְנֵיהֶם אֲחֹרַנִּית, וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ. 24 וַיִּיקֶץ נֹחַ מִיֵּינוֹ, וַיֵּדע אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן. 25 וַיֹּאמֶר: אָרוּר כְּנָעַן, עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו; 26 וַיֹּאמֶר: בָּרוּךְ יְהוָֹה אֱלֹהֵי שֵׁם, וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ. 27 יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי־שֵׁם, וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ. 28 וַיְחִי נֹחַ אַחַר הַמַּבּוּל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַחֲמִשִּׁים שָׁנָה. 29 וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי נֹחַ תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַחֲמִשִּׁים שָׁנָה, וַיָּמֹת."

משלי פרק לא:

"… אַל לַמְלָכִים לְמוֹאֵל, אַל לַמְלָכִים שְׁתוֹ יָיִן; וּלְרוֹזְנִים, אוֹ (אֵי) שֵׁכָר׃ 5 פֶּן יִשְׁתֶּה וְיִשְׁכַּח מְחֻקָּק; וִישַׁנֶּה דִּין כָּל בְּנֵי־עֹנִי…";

כתבי הקודש גם מנחים זקני קהילה ושמשים להימנע משכר, ובוודאי שלא יהיו שיכורים  (לא ידידים של יין – "לֹא מִתְמַכְּרִים לְיַיִן …": א-טימותיאוס ג; טיטוס ב).

שאול השליח מבקש מטימותיאוס לשתות מעט יין כתרופה בעקבות בעיה בבטנו (עיכול): "אַל תּוֹסִיף לִשְׁתּוֹת רַק מַיִם, כִּי אִם שְׁתֵה קְצָת יַיִן בִּגְלַל קֵבָתְךָ וּמַחֲלוֹתֶיךָ הַתְּכוּפוֹת" (א טימותיאוס ה 23).

על משרתי אלוהים להיות תמיד מוכנים להגן על אמונתם ולשרת את אלוהים. לכן, לא יאה שיהיו נתונים להשפעת שכר ויתנהגו כלצים.

שם אלוהים וכבודו הם הדברים העומדים על הפרק. כבודו של ה' חשוב יותר מכל דבר ארצי!

 

לסיכום

בכל פעם שה' מאפשר לנו לשרת אותו, אנו נמצאים במבחן אמונה. בשלב קריטי זה, השטן ינסה להסיט אותנו מדרך האמונה והברכה ולגרום לנו לפקפק באמיתות דבר אלוהים.

אלוהים דורש קדושה מכל מי שמעוניין להתקרב אליו.

העונש הקשה שאלוהים הטיל על בני אהרון נועד להדגיש את קדושת אלוהים ולגרום לכל הנוכחים יראה וקדושה.

משפט אלוהים מתחיל מבית – בקרב יקיריו.