נחמיה פרק י'

 

התחייבות הנאספים  בשבועה פומבית לקיים את מצוות ה'

חלוקת הפרק:

פסוקים 29-1: רשימת החותמים והמשתתפים בטכס זה:
21 בתי אבות של כוהנים,
17 בתי אבות של לוויים,
44 בתי אבות של ישראלים.

פסוק 30:                הבטחה כללית לקיים את מצוות אלוהים.

פסוקים 32-31:        תקנות חברתיות כלכליות:
פסוק 31:       הימנעות מנישואין עם עמי הארצות,
פסוק 32:       שמירת קדושת יום השבת והשנה השביעית.

פסוקים 40-33:        תקנות לאחזקת המקדש וכלכלת משרתיו:
פסוקים 34-33: החובה לתרום שלישית השקל בשנה,
פסוק 35:       הסדר קיום קורבן העצים למזבח ה',
פסוק 36:       הבאת הביכורים לבית ה',
פסוק 37:       הבאת הבכורות למשרתי המקדש,
פסוק 38:       הבאת "רֵאשִׁית עֲרִיסֹתֵינוּ" ללשכות המקדש, תרומות ומעשר ללוויים,
פסוקים 40-39: דרכי ביצוע המעשר,
פסוק 40:       מטרת התקנות.

 

בפרק ט אנו קוראים כי העם וראשיו נאספו והתוודו על חטאותיהם. באותה אסיפת עם עמדו הלוויים וזעקו תפילת וידוי לפני אלוהים.

בתפילת הווידוי מנהיגי העם ציינו את…

• גבורות אלוהים ונפלאותיו במעשה הבריאה,
• גבורות אלוהים ונפלאותיו בחיי אבות האומה,
• נאמנותו לברית שכרת עם אבותינו.

הלוויים לא אמרו לאלוהים מה לעשות בעבורם, אלא עודדו את העם לבטוח באלוהים, לציית לו בשמחה ולהציג לפניו את צרותיהם. ה' בריבונותו וחכמתו יפעל ויענה כפי רצונו.

האמנה

לאחר שסיימו את תפילת הווידוי, ראשי העם ובני העם חותמים על אמנה (שורש א.מ.ן).

מהי אותה אמנה? – מדובר בכתב התחייבות פומבי, בו הם מתחייבים לקיים את מצוות אלוהים והוראותיו. ההתחייבות הזאת נעשית בשבועה. כך כל חותם מבין שאם יפר את התחייבותו, יהיה צפוי לעונשים הכתובים בחוזה (בתורה / ראה ויקרא כה; דברים כז-כח; יהושע ח 30-35).

 

פסוק 30:

מַחֲזִיקִים (חיזקו, תומכים) עַל אֲחֵיהֶם אַדִּירֵיהֶם (ראשיהם, נכבדיהם) וּבָאִים בְּאָלָה וּבִשְׁבוּעָה לָלֶכֶת בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נִתְּנָה בְּיַד מֹשֶׁה עֶבֶד הָאֱלֹהִים, וְלִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹת יהוה אֲדֹנֵינוּ וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקָּיו.

שים לב: נציגים מכל שכבות העם חותמים על כתב האמנה. העם מבין שסטה ממצוות אלוהים, מצטער על חטאיו וכעת מעוניין לרענן את מחויבותו לברית משה.

חשוב לציין כי רק העם מהווה צד ב"עסקה". אלוהים אינו מחדש שום הבטחה במעמד זה מכיוון שמעולם לא הפר הבטחה כלשהי. אלוהים נאמן ונשאר נאמן לעד לכל הבטחותיו.

בפסוקים 29-1 מצוינים שמות החותמים על כתב האמנה:

1 וּבְכָל זֹאת אֲנַחְנוּ כֹּרְתִים אֲמָנָה וְכֹתְבִים, וְעַל הֶחָתוּם, שָׂרֵינוּ לְוִיֵּנוּ, כֹּהֲנֵינוּ.

2 וְעַל הַחֲתוּמִים, נְחֶמְיָה הַתִּרְשָׁתָא בֶּן־חֲכַלְיָה וְצִדְקִיָּה (הוא צדוק הסופר הנזכר בפרק יג 13. ייתכן שבא במקום עזרא).

3 שְׂרָיָה, עֲזַרְיָה, יִרְמְיָה; 4 פַּשְׁחוּר, אֲמַרְיָה, מַלְכִּיָּה; 5 חַטּוּשׁ, שְׁבַנְיָה, מַלּוּךְ; 6 חָרִם, מְרֵמוֹת, עֹבַדְיָה; 7 דָּנִיֵּאל, גִּנְּתוֹן, בָּרוּךְ; 8 מְשֻׁלָּם, אֲבִיָּה, מִיָּמִן; 9 מַעַזְיָה, בִלְגַּי, שְׁמַעְיָה; אֵלֶּה הַכֹּהֲנִים.

10 וְהַלְוִיִּם: וְיֵשׁוּעַ בֶּן־אֲזַנְיָה, בִּנּוּי מִבְּנֵי חֵנָדָד, קַדְמִיאֵל; 11 וַאֲחֵיהֶם: שְׁבַנְיָה, הוֹדִיָּה, קְלִיטָא, פְּלָאיָה, חָנָן; 12 מִיכָא, רְחוֹב, חֲשַׁבְיָה; 13 זַכּוּר, שֵׁרֵבְיָה, שְׁבַנְיָה; 14 הוֹדִיָּה, בָנִי, בְּנִינוּ; 

15 רָאשֵׁי הָעָם: פַּרְעֹשׁ ,פַּחַת מוֹאָב, עֵילָם, זַתּוּא, בָּנִי. 16 בֻּנִּי, עַזְגָּד, בֵּבָי. 17 אֲדֹנִיָּה, בִגְוַי, עָדִין. 18 אָטֵר, חִזְקִיָּה, עַזּוּר. 19 הוֹדִיָּה, חָשֻׁם, בֵּצָי.20 חָרִיף, עֲנָתוֹת, נובי (נֵיבָי). 21 מַגְפִּיעָשׁ, מְשֻׁלָּם, חֵזִיר. 22 מְשֵׁיזַבְאֵל, צָדוֹק, יַדּוּעַ. 23 פְּלַטְיָה, חָנָן, עֲנָיָה. 24 הוֹשֵׁעַ, חֲנַנְיָה, חַשּׁוּב.25 הַלּוֹחֵשׁ, פִּלְחָא, שׁוֹבֵק. 26 רְחוּם, חֲשַׁבְנָה, מַעֲשֵׂיָה. 27 וַאֲחִיָּה, חָנָן, עָנָן. 28 מַלּוּךְ, חָרִם, בַּעֲנָה.

29 וּשְׁאָר הָעָם, הַכֹּהֲנִים, הַלְוִיִּם, הַשּׁוֹעֲרִים, הַמְשֹׁרְרִים, הַנְּתִינִים וְכָל הַנִּבְדָּל מֵעַמֵּי הָאֲרָצוֹת אֶל תּוֹרַת הָאֱלֹהִים, נְשֵׁיהֶם, בְּנֵיהֶם וּבְנֹתֵיהֶם, כֹּל יוֹדֵעַ מֵבִין.

מי חתום על כתב האמנה?

הפסוקים מונים את הכוהנים, הלוויים, ראשי העם, שאר העם, שוערים, משוררים, נתינים וכל הנבדל מעמי הארצות אל תורת האלוהים. נשיהם, בניהם ובנותיהם, כל יודע מבין.

נחמיה מציין שמות בתי אב של חלק ניכר מהמוזכרים.

 

• הלוויים–

הם בני שבט לוי אשר הוקדשו לעבודת אלוהים במקדש (שמות לב 26: "… וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה, וַיֹּאמֶר: 'מִי לַיהוָה – אֵלָי!' וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי").

 

• הכוהנים–

כולם משבט לוי. הם צאצאיו הזכרים של אהרון אחי משה.

הכהונה היא מעמד מיוחד העובר בירושה מאב לבנו. משפחות קבועות משבט לוי החזיקו בכהונה במקדש: משפחת עלי, משפחת אביתר ומשפחת צדוק.

זכותם של הכוהנים לשרת בקודש הובטחה להם לעולם (ויקרא כד 8-9: ברית עולם – "בְּרִית עוֹלָם… "; במדבר כה 13: כהונת עולם – "וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם"  (המילה "עולם" במקרים אלו מתייחסת לכל התקופה בה הברית ניתנה ובה ההבטחה עדיין בתוקף).

הכוהנים שרתו במקדש, עסקו בטקסים פולחניים, הקריבו קורבנות, שימשו כשופטים וכמורי העם.

הכוהנים והלוויים לא קיבלו חלק בנחלת הארץ כמו שאר השבטים, אלא הוקצו להם 48 ערים מיוחדות בקרב שאר נחלות השבטים.

כלכלת הכוהנים נבעה מן המעשר שהובא להם על־ידי שאר בני ישראל.

• השוערים והמשוררים –

נכללים ברשימה של עזרא (עזרא ב 41-42) כחלק מהלוויים (ראה גם דברי הימים א פרק ט 18). השוערים, כשמם כן הם, שרתו כשוערי הפתחים והלשכות בבית המקדש (דברי הימים א פרק ט 26-32).

כמו כן בספר נחמיה יא 22, פקיד הלוויים בירושלים הוא "מבני אסף המשוררים": "וּפְקִיד הַלְוִיִּם בִּירוּשָׁלָיִם עֻזִּי בֶן־בָּנִי בֶּן־חֲשַׁבְיָה בֶּן־מַתַּנְיָה בֶּן־מִיכָא, מִבְּנֵי אָסָף הַמְשֹׁרְרִים לְנֶגֶד מְלֶאכֶת בֵּית־הָאֱלֹהִים" (ראה רשימת הלוויים והכוהנים בספר 'עולם התנ"ך', עמוד 278).

• הנתינים –

נחמיה מזכיר קבוצה בשם "הַנְּתִינִים" שגם כן חתמו על האמנה.

מי הם "הַנְּתִינִים"? – שמם מציין כי בעבר הם "ניתנו". הפרשנויות מגדירות אותם כשבויי מלחמה שניתנו בימי קדם לעבודת המקדש, והם שמרו על מעמדם ויחסם גם בתוך הגולה (גורדון).

הם מוזכרים בדברי הימים א פרק ט 2; עזרא ב 43, ח 20; נחמיה יא 21.

הנתינים התגוררו בחלקם בירושלים באזור הנקרא "עופל" (נחמיה ג 26, 31, יא 21: "וְהַנְּתִינִים יֹשְׁבִים בָּעֹפֶל…"). חלק אחר התגורר בערים שונות יחד עם הלוויים והכוהנים (עזרא ב 70; נחמיה ז 73, יא 3).

הנתינים לא נחשבו לעבדים, שהרי הם נמנים על העם וגם חתמו על האמנה. הם נחשבים חלק מקהל ישראל (עזרא ב 1-64). על פי דיווחי נחמיה הם גם השתתפו במלאכת בניית חומות ירושלים (ג 26, 31).

בספר נחמיה יא 3 כתוב שהם ישבו "בנחלתם", והם נמנים ברשימת ראשי המדינה: "וְאֵלֶּה רָאשֵׁי הַמְּדִינָה אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בִּירוּשָׁלָיִם; וּבְעָרֵי יְהוּדָה יָשְׁבוּ אִישׁ בַּאֲחֻזָּתוֹ בְּעָרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל, הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְהַנְּתִינִים וּבְנֵי עַבְדֵי שְׁלֹמֹה" (ראה נספח בכל הקשור לנתינים ועבדי שלמה – נכתב על־ידי וילי אונדריצ'ק [בשפה האנגלית]).

• כל הנבדל מעמי הארצות –

נחמיה גם ציין באופן כללי את אלו שנבדלו מעמי הארצות אל תורת אלוהים (י 29). הכוונה לגרים אשר נטשו את האמונה באלילים, אימצו את תורת אלוהים וקבעו את גורלם בקרב עם ישראל.

מה אנו למדים מכך שבין החותמים על האמנה נמנים גם קבוצת הנתינים והנבדלים מעמי הארצות?

מכיוון שהעם נמצא בתהליך של סילוק בני נכר עובדי אלילים, ומכיוון שהנתינים והנבדלים חותמים על כתב האמנה שתכליתו להתחייב על קיום מצוות תורת משה, יוצא מכך שקבוצות אלו קבעו את גורלם ואמונתם עם עם ישראל ואלוהיו.

מה אנו למדים מכך שכל שכבות העם נדרשים לחתום על האמנה?

א.        אלוהים רואה את עם ישראל כיחידה אחת ודורש מכל פרט בעם לשמור את מצוותיו.

לפיכך טוהרו הרוחני של עם ישראל אינו נמדד רק על סמך האדיקות הדתית של ראשי העם, אלא של כל בני העם (שמות יב 43-51, יג 7). בית נקי הוא כזה שכל חדריו נקיים ולא רק "הסלון"!

ב.        הדרישה לחתימה על ידי שכבות העם מלמדת על ערבות הדדית. העם כולו, כיחידה אחת, הנו עם נבחר שנועד להציג את תורת אלוהים, אורו והדרו. כל פרט שסוטה מדרך אלוהים, פוגע בכלל העדות של העם.

דוגמאות:
● חטאו של עכן ביריחו. הצבא נחל מפלה כי היה "חטא במחנה" (יהושע ז 12);
● פעולת פנחס הכוהן נגד זמרי בן־סלוא (במדבר כה 1-15).

ליישום

לאור מסקנות אלו, אנו יכולים להבין מה נדרש מאיתנו – המאמינים בישוע – היום:

• כלל המאמינים בישוע נקראים "גוף המשיח". אנו מורכבים מבני עמים שונים, אך כולנו בעלי אמונה אחת בישוע כאדון ומושיע מן החטא. מכולנו אלוהים דורש סגנון חיים זהה בכל הנוגע לקדושה, טוהר וצדק.
• נושענו לא רק כדי לחיות חיי נצח, אלא כדי לשרת ולפאר את אלוהים:

טיטוס ב 14:     "אֲשֶׁר נָתַן אֶת עַצְמוֹ בַּעֲדֵנוּ כְּדֵי לִפְדוֹת אוֹתָנוּ מִכָּל עָוֶל וּלְטַהֵר לוֹ עַם סְגֻלָּה שׁוֹקֵד עַל מַעֲשִׂים טוֹבִים."

אפסים ב 10:    "שֶׁהֲרֵי מַעֲשֵׂה יְדֵי אֱלֹהִים אֲנַחְנוּ, בְּרוּאִים בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ לְמַעֲשִׂים טוֹבִים, אֲשֶׁר אֱלֹהִים הֵכִינָם מִקֶּדֶם לְמַעַן נִחְיֶה בָּהֶם."

• אור המשיח נראה דרך כל אחד מאיתנו – כולנו שגריריו:

שנייה לקורינתים ה 20: "לָכֵן שַׁגְרִירֵי הַמָּשִׁיחַ אָנוּ וֵאלֹהִים כְּמוֹ מַפְצִיר בְּאֶמְצָעוּתֵנוּ. וּבְכֵן מַפְצִירִים אָנוּ בְּשֵׁם הַמָּשִׁיחַ: 'הִתְרַצּוּ נָא לֵאלֹהִים!'"

• אם קהילה או מאמין בישוע סוטה מדרך האמת, הוא פוגע בעדות הגוף כולו.
• אנו ערבים זה לזה, לכן אנו מתפללים זה עבור זה ומחויבים לעודד, לנחם ולבנות איש את רעהו. כל זאת כדי ש"נַגִּיעַ כֻּלָּנוּ אֶל אַחְדוּת הָאֱמוּנָה וְאַחְדוּת יְדִיעַת בֶּן־הָאֱלֹהִים, אֶל הָאָדָם הַשָּׁלֵם, אֶל שִׁעוּר קוֹמָתוֹ הַמָּלֵא שֶׁל הַמָּשִׁיחַ"(אפסים ד 13).

מי לא חתם?

שים לב לנקודה מעניינת! – עד כה למדנו על אודות זהות החותמים על האמנה. שאלה לא פחות חשובה היא: איזה שמות נעדרו מרשימת החותמים?

א.        עזרא הסופר אינו מוזכר בין החותמים. ייתכן כי…

1. לא היה בין החיים כשחתמו על כתב האמנה,
2. שהה במקום אחר בעת האירוע (ביקור בפרס וכדומה).

גם אם שמו של עזרא מוזכר בפרק יב, עלינו לזכור שהחומר בספר נחמיה (כמו בספרים אחרים בתנ"ך) אינו תמיד מופיע לפי הסדר הכרונולוגי של האירועים.

ב.        הכוהן הגדול גם הוא לא מוזכר, כי ייתכן שלא הסכים לחתום על חלק מהסעיפים.

עלינו לזכור שהייתה יריבות לא קטנה בין נחמיה לחלק מן הכוהנים שהתערבבו עם בנות נכר.

בפרק יג 28 נחמיה מציין שנכדו של הכוהן הגדול נשא לאישה את בתו או נכדתו של סנבלט, אויב העם ויריב לנחמיה: "וּמִבְּנֵי יוֹיָדָע בֶּן־אֶלְיָשִׁיב הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, חָתָן לְסַנְבַלַּט הַחֹרֹנִי; וָאַבְרִיחֵהוּ מֵעָלָי."

נחמיה מייחס לעצמו את מפעל "גָּאֳלֵי הַכְּהֻנָּה" (יג 29-30). מן הסתם הפרויקט של טיהור הכהונה מנישואי התערובת גרם לעימותים לא קלים: "זָכְרָה לָהֶם, אֱלֹהָי, עַל גָּאֳלֵי הַכְּהֻנָּה וּבְרִית הַכְּהֻנָּה וְהַלְוִיִּם. וְטִהַרְתִּים מִכָּל נֵכָר וָאַעֲמִידָה מִשְׁמָרוֹת לַכֹּהֲנִים וְלַלְוִיִּם אִישׁ בִּמְלַאכְתּוֹ…".

מצד אחד, אל לנו לקבוע כי מי שלא חתם על האמנה, רואה את עצמו מחוץ למסגרת ברית משה.

מצד שני, בדיקת שמות החתומים והנעדרים בהחלט יכולה לרמוז על הלכי המחשבה ואל המחנות בהנהגת העם.

תוכן האמנה

על אלו מצוות נציגי העם מתחייבים לשמור בשבועה בכתב האמנה?

נחמיה מפרט את הסעיפים בפסוקים 40-31:

31 וַאֲשֶׁר לֹא נִתֵּן בְּנֹתֵינוּ לְעַמֵּי הָאָרֶץ, וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם לֹא נִקַּח לְבָנֵינוּ;

32 וְעַמֵּי הָאָרֶץ הַמְבִיאִים אֶת הַמַּקָּחוֹת וְכָל שֶׁבֶר בְּיוֹם הַשַּׁבָּת לִמְכּוֹר, לֹא נִקַּח מֵהֶם בַּשַּׁבָּת וּבְיוֹם קֹדֶשׁ, וְנִטֹּשׁ אֶת הַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית וּמַשָּׁא כָל יָד.

33 וְהֶעֱמַדְנוּ עָלֵינוּ מִצְוֹת לָתֵת עָלֵינוּ שְׁלִשִׁית הַשֶּׁקֶל בַּשָּׁנָה לַעֲבֹדַת בֵּית אֱלֹהֵינוּ.

34 לְלֶחֶם הַמַּעֲרֶכֶת וּמִנְחַת הַתָּמִיד וּלְעוֹלַת הַתָּמִיד, הַשַּׁבָּתוֹת, הֶחֳדָשִׁים, לַמּוֹעֲדִים וְלַקֳּדָשִׁים וְלַחַטָּאוֹת לְכַפֵּר עַל יִשְׂרָאֵל, וְכֹל מְלֶאכֶת בֵּית־אֱלֹהֵינוּ;

35 וְהַגּוֹרָלוֹת הִפַּלְנוּ עַל קֻרְבַּן הָעֵצִים, הַכֹּהֲנִים, הַלְוִיִּם וְהָעָם, לְהָבִיא לְבֵית אֱלֹהֵינוּ לְבֵית אֲבֹתֵינוּ לְעִתִּים מְזֻמָּנִים שָׁנָה בְשָׁנָה, לְבַעֵר עַל מִזְבַּח יהוה אֱלֹהֵינוּ כַּכָּתוּב בַּתּוֹרָה.

36 וּלְהָבִיא אֶת בִּכּוּרֵי אַדְמָתֵנוּ וּבִכּוּרֵי כָּל פְּרִי כָל עֵץ שָׁנָה בְשָׁנָה לְבֵית יהוה.

37 וְאֶת בְּכֹרוֹת בָּנֵינוּ וּבְהֶמְתֵּינוּ כַּכָּתוּב בַּתּוֹרָה, וְאֶת בְּכוֹרֵי בְקָרֵינוּ וְצֹאנֵינוּ לְהָבִיא לְבֵית אֱלֹהֵינוּ לַכֹּהֲנִים הַמְשָׁרְתִים בְּבֵית אֱלֹהֵינוּ.

38 וְאֶת רֵאשִׁית עֲרִיסֹתֵינוּ וּתְרוּמֹתֵינוּ וּפְרִי כָל עֵץ, תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר נָבִיא לַכֹּהֲנִים אֶל לִשְׁכוֹת בֵּית־אֱלֹהֵינוּ, וּמַעְשַׂר אַדְמָתֵנוּ לַלְוִיִּם, וְהֵם הַלְוִיִּם הַמְעַשְּׂרִים בְּכֹל עָרֵי עֲבֹדָתֵנוּ.

39 וְהָיָה הַכֹּהֵן בֶּן־אַהֲרֹן עִם הַלְוִיִּם בַּעְשֵׂר הַלְוִיִּם, וְהַלְוִיִּם יַעֲלוּ אֶת מַעֲשַׂר הַמַּעֲשֵׂר לְבֵית אֱלֹהֵינוּ אֶל הַלְּשָׁכוֹת לְבֵית הָאוֹצָר.

40 כִּי אֶל הַלְּשָׁכוֹת יָבִיאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי הַלֵּוִי אֶת תְּרוּמַת הַדָּגָן, הַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר, וְשָׁם כְּלֵי הַמִּקְדָּשׁ, וְהַכֹּהֲנִים הַמְשָׁרְתִים וְהַשּׁוֹעֲרִים וְהַמְשֹׁרְרִים, וְלֹא נַעֲזֹב אֶת בֵּית אֱלֹהֵינוּ.

בפסוק 30 נחמיה מציין במפורש שכל הנוכחים מתחייבים לשמור את כל מצוות תורת משה.

לעומת זאת, בפסוקים 40-31 לא מפורטים כל מצוות התורה, אלא אוסף מצומצם בתחומים הבאים:

א.        תקנות חברתיות – כלכליות.

ב.        תקנות לאחזקת המקדש וכלכלת משרתיו.

לאור זאת ניתן לקבוע שנחמיה בחר בנושאים הבוערים ביותר שהופרו על־ידי רוב העם. נחמיה קבע הסדרים בסיסיים, צרכים חיוניים לגיבוש החברה "במדינת היהודים".

הבה נעמוד על כל אחד מהסעיפים:

פסוק 31:     איסור הנישואין עם עמי הארץ (עובדי האלילים): "וַאֲשֶׁר לֹא נִתֵּן בְּנֹתֵינוּ לְעַמֵּי הָאָרֶץ, וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם לֹא נִקַּח לְבָנֵינוּ." על כך הרחבנו בשיעור שעבר, בדיון על פרק ט פסוקים 1-3.

פסוק 32:     איסור סחר בשבת.

התורה מצווה על עם ישראל לא לעשות כל מלאכה ביום השבת. התורה מנמקת את האיסור בכך שאלוהים שבת ממלאכת הבריאה לאחר שישה ימים (בראשית ב 1-3; שמות כ 8-11, לא 12-17).

התורה אינה אומרת שאסור למכור דבר בשבת, אך הציונים הנוספים בכתבי הקודש מלמדים אותנו שאיסור ממכר הוא חלק ממנוחת השבת ושביתה ממלאכה (ראה עמוס ח 5; ירמיה יז 21; ישעיה נח 13; שמות כ 8-11, לא 12-17).

בפרק יג 16-21 נחמיה מפרט איך הוא פעל כדי להבטיח את שמירת השבת, וזאת לאחר שחזר לפרס ושוב עלה ליהודה. הוא סגר את שערי העיר והזהיר את הסוחרים הנוכרים שיפגע בהם אם לא יתרחקו משערי העיר ביום השבת.

מנוחת השבת נועדה לאפשר לבני ישראל ללמוד על אודות אלוהים וללמד את ילדיהם את דבר אלוהים.

מנוחת השבת נועדה להוות תזכורת תמידית לכך שאלוהים הוא הבורא אשר ברא הכול בדברו במשך שישה ימים.

מי שניצל את השבת כדי להרוויח עוד כמה אגורות, הוכיח שמצוות אלוהים אינן חרוטות על לבו.

כאשר נחמיה אסר על המסחר ביום השבת, הוא גם עזר לשומרי תורת ה' לא להיות בנחיתות כלכלית.

פסוק 32:     שמירת שנת השמיטה.

החותמים גם התחייבו לשמור את שנת השמיטה. – לא מדובר רק במנוחת הקרקע. שנת שמיטה נועדה בראש וראשונה ללמד את העם אמונה וביטחון באלוהים. אלוהים הבטיח שאם יניחו לקרקע, הוא בחסדו יכלכל אותם בכמות כפולה בשנה השישית. שנת שמיטה מעניקה לבני ישראל שנה שלמה בה יוכלו להגות בדבר אלוהים ולהדק את קרבתם ויחסם אליו כמשפחה.

אלוהים גם ציווה על עמו לשחרר עבדים מבני ישראל לחופשי בשנת השמיטה, וכן לשמוט חובות. בכך הוא הדריכם לאהוב איש את רעהו ולדאוג לצרכי הזולת (שמות כג 10-11; ויקרא כה 2-7; דברים טו 1-11; דברי הימים ב לו 21).

לו כל בני ישראל היו מקיימים את שנת השמיטה כהלכתה, דבר אלוהים והאמונה בו היו חרוטים על לבותיהם, והם לא היו נענשים בגלות לבבל (דברי הימים ב לו 21: "לְמַלֹּאות דְּבַר־יהוה בְּפִי יִרְמְיָהוּ: עַד רָצְתָה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתוֹתֶיהָ, כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה שָׁבָתָה, לְמַלֹּאות שִׁבְעִים שָׁנָה").

כמאמינים בישוע המשיח, מה צריכה להיות גישתנו כלפי מצוות שמירת השבת?

המאמין בישוע אינו נתון למרות מצוות שמירת השבת. השבת מהווה סמל וצל של מנוחת הישועה (עברים ד; קולוסים ב 16-17; גלטים ד 8-10). המאמין הנושע מממש את מנוחת הישועה בכך שהוא נחשב לבן של אלוהים, ניצל מזעם אלוהים ופנוי בכל מאודו ונפשו לשרת את אלוהים בלבד. הוא אינו כפוף למצוות ולמסורות אדם.

בנוסף, דבר אלוהים מלמדנו להתחבר לקהילה, לקשור את חיינו עם שאר איברי גוף המשיח ולגדול ביחד בבגרות רוחנית. דבר אלוהים מלמדנו שלכל אחד מאיתנו נתן אלוהים מתנה רוחנית אחת לפחות, והוא מצפה שנשרת זה את זה בכישרונות הללו (א-לקורינתים יב-יד).

אלוהים אינו מחייב אותנו לעשות זאת ביום ספציפי כלשהו, אך מצפה מאיתנו לעשות זאת לפחות פעם במהלך השבוע. כך גם נהגו המאמינים הראשונים בהנחיית השליחים. אי התחברות עם מאמינים אחרים ואי שירות בקהילה, הם סימנים לחוסר בגרות רוחנית במקרה הטוב ולחוסר אמונה במקרה הגרוע.

אדם הטוען להיותו נושע אך נמנע מהתחברות קהילתית ואינו משתתף בעזרה הדדית בגוף המשיח, הריהו אוחז באותו הלך מחשבה של מפר שבת תחת תורת משה (עברים י 25; מעשי השליחים ב 38-47; אפסים ד 12 עד סוף פרק ה).

המסקנה לאור הנאמר: בגרות רוחנית חייבת להתבטא ברצון להתחבר עם מאמינים אחרים, הגות בדבר אלוהים ולב לשרת את שאר המאמינים בישוע.

פסוקים 40-33:     תקנות לאחזקת המקדש ולכלכלת משרתיו.

שימו לב לכתוב בפסוק 33:

"… וְהֶעֱמַדְנוּ (קיבלנו על עצמנו) עָלֵינוּ מִצְוֹת לָתֵת עָלֵינוּ שְׁלִשִׁית הַשֶּׁקֶל בַּשָּׁנָה לַעֲבֹדַת בֵּית אֱלֹהֵינוּ."

תקנת שלישית השקל נועדה לקיים את הצרכים הפולחניים של בית המקדש, דהיינו את קורבנות הקבע. התורה, לעומת זאת, קבעה מס של "מחצית השקל" (שמות ל 11-16).

השינוי בסכום ככל הנראה נובע מן המצב הכלכלי הקשה בו שרה העם, והדבר נעשה כפקודת צו השעה.

בתקופת ישוע המשיח, חזר העם לשלם את מחצית השקל (מתי יז 24: "… נִגְּשׁוּ אֶל כֵּיפָא גּוֹבֵי מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל וְשָׁאֲלוּ: 'הַאִם רַבְּכֶם אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל?'").

בהמשך הפסוקים מונה נחמיה פרטים הקשורים לעבודת המקדש:

• קיום תורנות להבאת עצים לבעירה עבור המזבח.
• הבאת ביכורי האדמה וביכורי כל פרי לבית אלוהים. מטרת הביכורים: להבטיח את כלכלת העמלים בקודש.
• כמו כן הבטיחו החותמים לשלם את דמי פדיון בכורותיהם ולתת את מעשרותיהם ללוויים.

פסוק 39:        נחמיה מזכיר כאן נתון שרבים אינם מודעים לו:

וְהָיָה הַכֹּהֵן בֶּן־אַהֲרֹן עִם הַלְוִיִּם בַּעְשֵׂר הַלְוִיִּם, וְהַלְוִיִּם יַעֲלוּ אֶת מַעֲשַׂר הַמַּעֲשֵׂר לְבֵית אֱלֹהֵינוּ אֶל הַלְּשָׁכוֹת לְבֵית הָאוֹצָר.

עם ישראל נותן את המעשר ללוי, והלוי מחויב לעשר ולתת לעבודת המקדש. מכאן, כולם נדרשים לתת מעשר. הנתינה נדרשת מכולם מכיוון שהיא מלמדת מהי אהבה; היא גם מלמדת לבטוח באלוהים המספק את כל צורכנו.

גם הלוי נדרש לבטוח באלוהים (כפי שכתוב בספר משלי ג 5-10; ב-קורינתים ח-ט).

כאמור, הנאספים התחייבו לשמור את כל מצוות תורת משה (30: "… וְלִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹת יהוה"), אך נחמיה מפרט רק מצוות והוראות נבחרות. זאת כדי להדגיש את התחומים אותם העם זנח ואשר תרמו בעיקר למצב העגום בו הוא שורה.

נחמיה מסכם את הפרק בחמש מילים המהוות את תכלית הפרק:

 

"וְלֹא נַעֲזֹב אֶת בֵּית אֱלֹהֵינוּ."

 

בפרק יג 10 נחמיה מדווח שהלוויים נטשו את מלאכתם במקדש מכיוון שהעם לא כלכל אותם – לא הביא את מסיו ואת ביכוריו לבית המקדש. מדובר אמנם באירוע שהתרחש מאוחר יותר, לאחר שנחמיה חזר מפרס, אך המקרה מבהיר איך נאלצו הלוויים לפעול כאשר העם לא כיבד את המקדש ואת משרתיו.

המקדש היה המרכז הדתי של העם. שם התרכזו כל פעולות הפולחן. בתחום חצר המקדש נחוגו חגי יהוה, ושם העם שמע את תורת אלוהים.

כאשר העם מתעלם ממצוות אלוהים, הדבר מתבטא בין היתר בזלזול כלפי צרכי המקדש והמשרתים בקודש. בעת שהמצב הוא כזה, גם ללוויים ולכוהנים אין הרבה מה לעשות שם, ורבים מהם חוזרים לשדותיהם כדי לעבוד את האדמה ולהתפרנס. התוצאה הנוראית היא: העם עוזב את בית אלוהים!

לפיכך, אמנת נחמיה מתרכזת במצוות שנועדו להבטיח את קרבת העם לאלוהים. הקרבה לאלוהים והאדרת שמו הן תכלית קיום העם. אם בכך יצליחו בני ישראל, הרי שמלוא הדרו וכוחו של אלוהים יתגלה בחייהם והם יזכו למלוא ברכותיו.

מהו המסר מהשיעור?

מה עליי לעשות כרגע כדי שלא אעזוב את בית אלוהים, וגם לא אתן יד לכך שמשרתי אלוהים יצטרכו לעזוב את משמרתם? ומה עליי לעשות כדי לפעול לטובת גוף המשיח ולא נגדו?

א.        כמו שבני יהודה עמדו באסיפת העם והכריזו על חידוש מחויבותם לשמירת מצוות התורה, גם אנו – כבודדים וכקהילה – יכולים להכריז על בדק בית אישי וקהילתי:

1. על כל אחד לבדוק את מחשבותיו ואת מעשיו ולוודא שאלוהים מתכבד בכל עניין ותחום בחייו (רומים יב 1-2).
2. עלינו לחדש את מחויבותנו לאהוב זה את זה, לכבד איש את רעהו ולספק את מחסורם של הנזקקים בתוכנו. כך אנו מפארים את האדון ישוע המשיח (יוחנן יג 34-35; מעשי השליחים ב 42-47).

ב.        כמו שבני יהודה הבטיחו לספק את כל צורכי הפולחן בבית המקדש, לטפל בכבוד ובאהבה בלוויים ובכוהנים, משרתי אלוהים במקדש, כך גם אנו יכולים לרענן את מחויבותנו

1. כלפי בית האלוהים בו אנו מתאספים, בכך שכל אחד מאיתנו עושה כמידת יכולתו למען בית האלוהים והמשרתים בו;
2. להתפלל עבור המשרתים בקהילה, הנכונות לתמוך בהם למען תפקודם היעיל ולכבד אותם כדואגים לנפשותינו. כשאנו עושים זאת, אנו מכבדים את רצון אלוהים ומפארים את שמו (עברים יג 16-17; א-טימותיאוס ה 17-21).

כמו כן עלינו לרענן את מחויבותנו לאדון ואיש אל רעהו, כדי שהמשיח ישוע יתפאר בקרבנו וכך נמלא את תכלית הישועה, ונבטיח שבית תפילתנו לא ייעזב.

קהילת ירושלים הוציאה חוברת בה מפורטים עקרונות אמונתנו. בפתח החוברת ישנו קטע הנקרא "ברית". שם אנו מצהירים על אהבתנו לאדון ואחד כלפי השני.