צבי (ז"ל)

Print Friendly

נולד ב- 1928, בורשה, פולין. כנער במלחמת העולם השניה, איבד את כל משפחתו, אך ניצל פעם אחר פעם ממלתעות המוות. עם תום המלחמה עלה לארץ ישראל וגויס מיד להילחם במלחמת העצמאות. כיום הוא אב לארבעה, סב ל- 16, ומודה בכל יום לאל הטוב על ששפך חסדו עליו במהלך חייו.

 

עדותו של צבי

הגרמנים פלשו לפולין כשהייתי בן 10, בשנת 1939. מטרתם הייתה להשמיד את כל היהודים. הם עברו בכל הערים, בזזו ורמסו את בתינו, לקחו את כל מה שראו עיניהם.

באותה עת למדתי מהו רעב! כילד בן 10, הבנתי של המתרחש סביבי היה מוגבל. כל מה שידעתי הוא שאני רעב ורוצה לאכול. אמי נותרה חסרת אונים משלא נותר אוכל בבית, וכמפלט אחרון – לקחה אותי לבית יתומים. היא אמרה לי שתבוא לבקר, שיהיו לי חברים בגילי ושאקבל אוכל טוב! אז הסכמתי.

בדרך לשם אמרה לי אמי: "מעתה אינך עוד ילד, כי אם גבר. עליך להיות חזק! וחשוב יותר מכל: לעולם אל תגיד לאף אחד שאתה יהודי."

זו הייתה הפעם הראשונה בחיי בה דיברה אליי אמי באופן כזה. כשהגענו לבית היתומים, לא אמרה להם אמא שהיא אמי, אלא שהייתי ילד רעב אותו מצאה ברחוב. מילות הפרידה שלה היו: "אל תפחד, אבוא לבקר אותך בשבוע הבא!"
היא לעולם לא הגיעה, וזו הייתה הפעם האחרונה בה ראיתי אותה.

בינתיים הגיעו שמועות לידי הגסטפו שילדים יהודים מסתתרים בבתי היתומים השונים, והם הגיעו אלינו במטרה למצוא אותם. בשבילי, היה זה הזמן לעמוד במילתה של אמי ולהיות גבר.

אחד מקציני הגסטפו קרא לי לבוא קדימה. חשבתי שהגיע הסוף שלי, אך הוא אמר: "הנה ילד בלונדיני בעל דם ארי טהור!" – היה זה שערי הבלונדיני שהציל אותי באותו היום.

מספר חודשים לאחר מכן הגיעו אנשי הגסטפו שנית, והפעם כדי לקחת אותנו למחנות האימונים של ה"היטלריוגנד" (הנוער ההיטלרי). נשלחנו לברלין, אך לאחר שבועיים הוחלט להחזיר אותי לפולין, מאחר והייתי קטן, חלש וצעיר מדי.

לא היה לי בית או הורים לשוב אליהם. לפי מיטב ידיעותיי – קרוביי היו כלואים בין חומות גטו וורשה. הייתי אמיץ מספיק כדי לבקש מהממונים עלי מעט כסף לרכבת – כדי שאוכל לחזור לוורשה. בקשתי אישור.

משחזרתי לוורשה, הצטרפתי לילדים שעסקו בהברחת אוכל אל תוך הגטו דרך תעלות הביוב, אך ניסיונותיי למצוא את משפחתי כשלו כישלון חרוץ. משגילו הנאצים כי מוברח אוכל דרך תעלות הביוב, הם מיהרו לחסום אותן, וכך הגיעו לידי סיום מבצעי ההברחה – ואני הייתי תקוע בתוך הגטו.

הרעב היה האויב האכזרי ביותר. אנשים רבים מספור רעבו למוות, והרחובות היו מלאים בתמונה מזוויעות של גוויות מהלכות.

החלטתי לנסות את מזלי ולברוח בקפיצה מהחומה. ידעתי שאם אשאר בגטו – סופי יהיה מוות. אם הייתי מאבד את חיי כאשר יורים עליי בניסיוני לברוח – היה זה עתיד טוב יותר מאשר לרעוב למוות בין חומות הגטו.

נסתי על נפשי, ובאורח פלא ניצלו חיי כאשר אף לא אחת מהיריות פגעה בי. אך לא היה זה הסוף! עוד חמש וחצי שנים של סבל עברו עליי במהלך שנות השואה.

לאחר האירוע הזה היו עוד מקרים רבים בהם פגשתי במוות פנים אל פנים, אך דווקא בתוך אלו מצאתי את המתנה הגדולה מכל: "חיים!"

לקראת סוף 1947, היגרתי לארץ ישראל ביחד עם ניצולי שואה רבים. הצטרפתי לאצ"ל ולחמתי במלחמת העצמאות.

סוף המלחמה השאיר אותי עם שאלה אחת נוקבת: "איך ניצחנו כאשר בידינו לא היה כמעט נשק, והיינו מוקפים ומותקפים על־ידי כל כך הרבה מדינות ערביות? מי לחם עבורנו?"

ביום חופש אחד מן הצבא, הגעתי לתל אביב. בעודי יושב על ספסל, ניגשה אליי אישה והניחה בידי ספר תנ"ך. זו הייתה הפעם הראשונה בה ראיתי תנ"ך, ואף לא שמעתי על קיומו קודם לכן.

לקחתי את התנ"ך, ובאקראי פתחתי במזמור אשר בו כתוב: "כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי, וַיהוָה יַאַסְפֵנִי" (תהילים כז 10).

זו הייתה התשובה לשאלתי!

המשכתי לקרוא בספר התנ"ך שלי, אך לאחר זמן מה הוא נגנב.
למרות זאת, הגיתי בדברים אשר כן הספקתי לקרוא. עם שחרורי מהצבא חיפשתי תנ"ך חדש. הייתי להוט לדעת מי היה זה שנלחם עמנו, שהרי תהילים קכ"ד 2 מכריז בבהירות: "לוּלֵי יְהוָה שֶׁהָיָה לָנוּ, בְּקוּם עָלֵינוּ אָדָם…"

לאחר זמן מה עברתי לירושלים, וכמו רבים אחרים גרתי ב"מעברה" ? צריפי מגורים קטנים שנבנו למען העולים הרבים אחרי המלחמה. בתקופה הזו הוזמנתי לראשונה לשיעור תנ"ך.

עם הזמן ? ועם הרבה לימוד תנ"ך ? הבנתי שישוע הוא המשיח היהודי. בהתחלה היה זה קשה ומסובך עבורי לתפוס. איך יכול להיות שישוע, זה שהאמינו בו גם הנאצים, הוא התקווה של עם ישראל ושל העולם?

אך ככל שלמדתי, התמלאתי שלום ושלווה נוכח ההחלטה להאמין בישוע. הוא המשיח אשר כיפר על חטאיי. מאותו זמן והלאה, כל מבטחי וצורכי היו נתונים בו.

למדתי שאלו ההולכים בתמים אחרי ישוע, הולכים בתמים גם אחרי אלוהים,  אינם מתנהגים כמו הנאצים. בני האדם חוטאים, והם מסוגלים לכל סוג של רוע כאשר הם חיים ללא אלוהים.

החיים לא היו קלים באותה תקופה שלאחר המלחמה. עמדו בפניי הרבה קשיים שהגדולים מכולם היו מציאת עבודה ומקום לישון. אך בטחתי באלוהים שיעזור לי ויספק לי את כל צורכי.

עם חלוף הזמן התחתנתי, ובורכתי בבת ושלושה בנים. נזכרתי בקטע שקראתי: "הַזּורְעִים בְּדִמְעָה, בְּרִנָּה יִקְצורוּ" (תהילים קכ"ו 5).

היום יש לי 16 נכדים ואני מתפלל שכולם יגדלו לאהוב את אלוהים ואת ישוע המשיח. כולי מלא ברכה והודיה למושיע על כל אשר עשה בחיי. מה נהדר האל!