רותם

Print Friendly

ארץ מוצא: ישראל / גיל: 40 / תחביבים: ללמוד את דבר ה'; עבודה עם ילדים / פסוק אהוב: אפסים ג 20-21: "וְלוֹ אֲשֶׁר יָכוֹל לַעֲשׂוֹת יוֹתֵר מִכָּל מַה שֶּׁאָנוּ מְבַקְשִׁים אוֹ מִמַּה שֶּׁעוֹלֶה עַל דַּעְתֵּנוּ, כְּפִי כֹּחוֹ הַפּוֹעֵל בָּנוּ, לוֹ הַכָּבוֹד בַּקְּהִלָּה וּבַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ, בְּכָל הַדּוֹרוֹת לְעוֹלָם וָעֶד. אָמֵן." / מוטו: "עם ישוע — הכל, בלי ישוע — כלום"!

 

"אֲבָל אֱלֹהִים הַמָּלֵא רַחֲמִים אָהַב אוֹתָנוּ, וּבְאַהֲבָתוֹ הָרַבָּה, אַף כִּי מֵתִים הָיִינוּ בִּפְשָׁעֵינוּ, הֶחֱיָנוּ עִם הַמָּשִׁיחַ — הֵן בַּחֶסֶד נוֹשַׁעְתֶּם!"

(האיגרת אל האפסים ב 4-5)

סיפור ישועתי הוא עדות של אהבתו ונאמנותו של אלוהים שלאורך כל הדרך הדריך אותי ושמר עליי – עוד לפני שקיבלתי אותו אל חיי, וכמובן גם אחרי כן.

האמת היא שאני מתביישת להיזכר במי שהייתי לפני שאלוהים נתן לי במתנה חיים חדשים – מתנה שלא הייתי ראויה לה!
פרק א

"בְּאוֹתָהּ עֵת הֱיִיתֶם בְּלִי מָשִׁיחַ, זָרִים לַעֲדַת יִשְׂרָאֵל וְנָכְרִים לִבְרִיתוֹת הַהַבְטָחָה, מְחֻסְּרֵי תִּקְוָה וּלְלֹא אֱלֹהִים בָּעוֹלָם" (האיגרת אל האפסים ב 12).

גדלתי בקיבוץ חילוני בתקופה של החינוך המשותף, לינה בבית הילדים, מעט פיקוח – הרבה חופש. בגיל ההתבגרות החופש הרב שהיה לי לגדול הרחק מעינם הפקוחה של הורי היה בעוכרי. את האמת העצובה הזו הבנתי בגיל מאוחר יותר כאשר את הנעשה כבר אי־אפשר היה להשיב.

היה בי תמיד איזשהו חוסר שקט נפשי ותחושה של ניתוק מהחברה הסובבת אותי. את תחושת  המקובלות והשייכות מצאתי אצל המתנדבים מחו"ל. הם היו חבורה מרתקת – זרים ובוגרים ממני. מהר מאוד מצאתי עצמי נותנת את לבי, ולא רק אותו, לבחורים. מכיוון שהמתנדבים שהו בקיבוץ תקופות קצרות, ה"חברויות" הסתיימו כשהבחור עזב. הרגלתי עצמי לחשוב שזה מה שאני רוצה, שככה זה צריך להיות. נקיפות המצפון הלכו ופחתו והלב התקהה. היה גם אלכוהול וקצת סמים, תלוי בחברת מי הייתי. "טוב ורע" הפכו למושגים שהגדרתם תלויה בנסיבות. ניסיתי להתאים עצמי למי שהייתי בסביבתו, וכבר לא ידעתי מי אני באמת.

בזמן הצבא ואחריו היה לי חבר, וחיינו יחד שמונה שנים. בדיעבד ברור לי שאלוהים – אף־על־פי שטרם הכרתי אותו – שמר אותי בדרך זו מהנזק של עוד ועוד התקשרויות קצרות.
ב-1994 נפרדנו וטסתי לארה"ב. יצאתי לחפש את עצמי, למצא אהבה, עוגן…

היום אני מביטה לאחור ומחייכת בלב מלא תודה לאלוהים. אכן מצאתי דברים אלו – רק ממש לא בדרך שציפיתי למצוא, אפילו לא ידעתי שקיימת דרך כזו…


פרק ב

"חֲשׂוּכֵי דַּעַת הֵם, זָרִים לְחַיֵּי אֱלֹהִים בִּגְלַל בַּעֲרוּתָם וּקְשִׁי לִבָּם; וְכֵיוָן שֶׁהִתְנַוְּנוּ הִתְמַכְּרוּ בְּתַאֲוָה לְזִמָּה וּלְכָל מַעֲשֵׂה טֻמְאָה" (האיגרת אל האפסים ד 18-19).

בארה"ב גרתי עם אחותי. שם התחלתי לקרוא בכתבי הקודש (תנ"ך וברית חדשה) עם אחותי ובעלה שלמדו עם זוג מכת "עדי יהוה". המעניין היה שבני הזוג הניחו לנו לקרוא בכתבי הקודש שלנו ולא כפו עלינו להשתמש בתרגום שלהם. גם בכך אני רואה את חסדו של אלוהים ואת אחת מאבני הדרך בהן השתמש כדי להביא אותי לישועה.

האישה התחילה להיפגש אתי בנפרד וניסתה לשכנע אותי לקבל את ישו (ג'יזס). היא שאלה אותי שאלות, כמו: "אם תמותי עכשיו, לאן תלכי?" אמרתי לה שאני ממש לא חושבת על דברים כאלה. היא לחצה ולחצה, ולבסוף אמרתי לה שאני מקבלת אותו. עבדתי בחנות קטנה צמודה לתחנת דלק. הרבה פעמים נכנסו אנשים לחנות שרצו לתת לי עלוני בישור, סרבתי להם בנימוס בטענה שאני כבר מאמינה. לא היה זה שקר, כי באמת חשבתי שאני מאמינה! למרות ההצהרות המילוליות חיי המשיכו בדיוק כמו קודם: בחורים, מסיבות, אלכוהול. עם כל הכאב, זו הייתי אני: "כֵּן דֶּרֶךְ אִשָּׁה מְנָאָפֶת – אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ וְאָמְרָה: לֹא־פָעַלְתִּי אָוֶן" (משלי ל 20).

מדי פעם קראתי בכתבי הקודש והתפללתי שאלוהים יראה לי את הדרך הנכונה.

אני זוכרת שיום אחד ישבתי עם בחור על פסגת הר והבטתי על הנוף הקסום שנפרש לפנינו. אמרתי לו: "אני חושבת שאני יודעת מה המטרה של החיים שלי…" "מה?" הוא שאל. "להלל את אלוהים", אמרתי. הוא הביט בי במבט משונה, לא הבין מאין זה יצא. גם אני לא הבנתי אז.

היום אני יודעת שזה היה רוח הקודש. הרי כמו שהזכרתי קודם, הוא הדריך וכיוון אותי עוד לפני שידעתי על קיומו.

 

פרק ג

"לֵב אָדָם יְחַשֵּׁב דַּרְכּוֹ; וַיהוָה יָכִין צַעֲדוֹ" (משלי טז 9).

היה לי חלום לטייל. בעזרתו של גיסי הפכנו את הטרנזיט שלי לבית על גלגלים, עם מיטה וארון ואפילו מגירה סודית עבור חפצי הערך. הגיע רגע היציאה לדרך! חבר מהארץ יצר קשר ביני לבין זוג מסוים, ובמהלך הטיול הארוך התכוונתי להגיע לביתם.

תחנתי הראשונה הייתה במקום בו התרכזו נוודים רבים. המחנה שכן ביער, צמוד למספר מעיינות חמים. היה זה מקום מפגש של חברה צעירים מרחבי ארצות הברית, "ביטניקים" של שנות התשעים, ששוטטו בחבורות והעבירו את זמנם בשירה מסביב למדורה, בשתיית אלכוהול ובצריכת סמים.

היה שם בחור, ר'. יום אחד כשיצאנו מהמים הוא אחז בידי – ומרגע זה נהיינו לזוג. לא רציתי את זה, הרגשתי שאיבדתי שליטה על החיים שלי, שדברים קורים לי ואין לי כוח לעשות כלום. הרגשתי שהשטן צוחק לי בפרצוף, לועג לי. הרגשתי חסרת אונים, נידפת ומטולטלת ברוח. זו הייתה תחושה נוראית וניסיתי למצוא דרך מוצא. אמרתי ל־ר' שאני עוזבת וממשיכה לסיאטל. אך במקום להישאר, החליטו הוא וכמה מחבריו לנסוע אתי – חלקם ברכב שלי וחלקם ברכב שלו.

כשהגענו לסיאטל מכר ר' את רכבו ו"עבר לגור" ברכב שלי. שם גם פגש חברים, וכל היום הם עשנו סמים ונגנו. הרגשתי לכודה וחסרת מנוחה. יצאתי לחפש עבודה, אך בסופו של דבר שוטטי יום שלם בפארק טבעי מדהים ביופיו שהשהייה בין עציו ונחליו נתנה מעט מרגוע לנפשי. באותו זמן יצרתי קשר עם הזוג שאליו התכוונתי להגיע וקבענו להיפגש.

כשהגעתי אליהם פתח לי את הדלת בחור – כיפה בראשו, טלית וספר בידו – "שלום, את בטח רותם!" אמר לי בעברית עילגת. "אני יונתן ואשתי לורה. אנחנו מאוד שמחים שבאת! בוודאי תוכלי לספר לנו על ישראל ועל מנהגי היהדות!"
"אני לא כל כך מתמצאת במנהגי היהדות", עניתי לו באנגלית, "גם לא מבינה בפוליטיקה, וחוץ מזה אני קצת כזו מאמינה בישו (ג'יזס)."
"גם אנחנו!" אמר לי בהתרגשות. "אנחנו יהודים משיחיים!"
"מה זה יהודים משיחיים?" שאלתי.
"אני ואשתי לא בדיוק יהודים", אמר לי. "אנחנו גויים שמאמינים בישוע ושומרים על המסורת היהודית."
"ישוע?" שאלתי.
"ישוע – ג'יזס!"
"או, לא ידעתי שככה קוראים לו", אמרתי.
"כן, זהו שמו בעברית – הוא המשיח."

וכך למדתי ש"ג'יזס" הוא ישוע, וש"קרייסט" פרושו לא "הצלוב", אלא "המשיח".

יונתן ולורה ארחו אותי באותו סוף שבוע. בתפילותיהם, בשירי ההלל ששרו ובאווירה ששררה בביתם הבחנתי במשהו – משהו שנגע במעמקי תודעתי. "אני לא יודעת מה זה המשהו הזה שיש להם", חשבתי, "אבל אני רוצה את זה." עוד מחשבה שעברה בראשי בזמן שהייתי אצלם הייתה: "ככה אני יכולה להיות יהודייה, ובו בזמן להאמין בישוע."

הם הזמינו אותי לבקר שוב ואמרו שגם ר' יכול לבוא. כשבאנו אליהם הזמינו אותנו להישאר ללון ואפילו הציעו לנו לגור אצלם ככל שנרצה – אך נצטרך ללון בחדרים נפרדים. לי לא הייתה בעיה עם זה. הבנתי שזכותם לקבוע את הנהלים בביתם. אך כשסיפרתי על כך ל-ר' הוא כעס מאוד: "את החברה שלי – ויותר חשוב לך מה שהאנשים האלה אומרים?!" ניסיתי להסביר לו בהיגיון שזה הבית שלהם, אבל הוא לא רצה להקשיב ועזבנו. ממש לפני שהלכנו, לורה ויונתן נתנו לי את ספר הברית החדשה בהוצאתו של דוד שטרן.

בדרך חזרה, כשחיכינו למעבורת שתחזיר אותנו לסיאטל, עמדנו ליד הגשר והבטנו על הנוף. לפתע הסתובב אלי ר' והחל לכעוס עלי בצורה שהבהילה אותי מאוד. הוא האשים אותי בדברים שקרו בעבר, אותם כבר שכחתי. פחדתי שירביץ לי ונכנסתי לרכב. החלטתי שעם הגעתנו לסיאטל אודיע לו שאנחנו נפרדים ואדרוש ממנו להוציא את חפציו מהרכב. כעבור מספר דקות נכנס ר' לאוטו, ביקש סליחה ואמר שהוא אוהב אותי. לבי התרכך וחזרתי בי מהחלטתי להיפרד ממנו.

אחרי שחזרנו לסיאטל ר' רצה לנסוע לאריזונה. הסברתי כי אני נמצאת בטיול הגדול שלי וכי אינני מעוניינת לחזור למקום שכבר הייתי בו. בכל זאת סיכמנו שניסע חזרה לאורגון, למעיינות החמים. היינו שם שבועיים, בהם אלוהים הציל אותי מלקחת ל.ס.ד.; בדיוק בערב בו תכנן ר' לתת לי את הסם פגשנו נערה בת 16 מסוממת, יושבת בתוך צואתה ושרה מילים מוזרות. אחר כך היא ניסתה להיכנס לנהר ובסופו של דבר נשארנו ערים כל הלילה, לשמור עליה. למחרת פגשנו אותה שוב. היא נראתה בסדר, אך ברגע שראתה אותנו הביטה בנו במבט מוזר ואמרה, "אתם!" בקול מפחיד. אחר כך חזרה למלמולים חסרי פשר. חשבתי לעצמי: "אם אני לוקחת את הסם הזה אסיים כמוה!" וסירבתי ל־ר' שהציע לי ל.ס.ד.; אני יודעת היום שגם זה היה בחסדו של אלוהים ששמר עליי.

באותה תקופה החלה מסכת התעללות נפשית של ר' בי. הוא היה מתפוצץ עליי פתאום בלי הודעה מוקדמת באופן לא הגיוני, באלימות מילולית. שוב ושוב האשים אותי בדברים שונים שקרו, מילים שאמרתי מספר ימים קודם לכן, דברים קטנים וחסרי משמעות. הוא התנהג אליי כמו אל ילדה קטנה והשפיל אותי ללא הרף, אך כל פעם ביקש סליחה ואני סלחתי. הבנתי בתוכי שאני חווה את תסמונת האישה המוכה, שאין לה כוח נפשי לצאת מהמעגל בו היא כלואה. ר' אמנם לא הכה אותי פיזית אך שבר את רוחי.

הוא לא היה מסוגל להישאר במקום אחד, וכל הזמן נאלצנו להיות בדרכים. כעבור זמן מה הבנתי שאת ה"מתנות" שהוא מביא לי הוא בעצם גונב. גם התברר כי היה מבוקש על ידי המשטרה בגלל אונס (אותו כמובן טען שלא ביצע), סחר בסמים ובאבני חן גנובות, ושהוא חי בזהות גנובה. היו לו תיאוריות רוחניות משונות, יחד עם היכולת "להנדס" על אנשים ולהשיג מהם את מה שרצה.

דבר אחד היה לי מקור לנחמה בחודשיים בהם נסענו יחד: הקריאה בספר הברית החדשה שקיבלתי מיונתן ולורה. כשהייתי קוראת, היה אופף אותי שקט נעים ומרגוע ונחמה מלאו את נפשי. התחלתי לדבר עם ר' על אהבת אלוהים, על ישוע. עברנו באריזונה וביקרנו בקהילה של מאמינים. ביקשתי שיתפללו עבורי ליותר אמונה (הרי כל הזמן הזה ראיתי את עצמי כמאמינה בישוע, למרות אורח חיי שהיה מנוגד לחלוטין לרצון אלוהים). אלוהים ענה לתפילה זו בצורה מדהימה, אך אני מקדימה את המאוחר.

עברנו בבית של אחותי, וגיליתי שאינני מסוגלת להסתכל לה בעיניים. חשבתי לעצמי "למה? הרי לא אני זו שחוטאת. זהו ר' שגונב ומשקר, אני לא עשיתי כלום…"

משם המשכנו לניו־מקסיקו. אחותי ביקשה שאהיה אתה בקשר, אבל בכל פעם שרציתי להתקשר אליה ר' מצא דרך למנוע ממני לעשות זאת. אחותי חששה לי מאוד והתקשרה ללורה ויונתן וחברים אחרים על מנת לבקש תפילה עבורי.

גם אני התחלתי להתפלל. ביקשתי שאלוהים יראה לי דרך משיחית להיפטר מ־ר'. לא היה לי את הכוח להוריד אותו מהאוטו ולהגיד לו שיתפוס טרמפים, מכיוון שהיו לו המון דברים: מזוודות, ארגזים, גיטרות, גנרטור ומגבר.
פרק ד

"אֲבָל הַמְנַחֵם, רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁהָאָב יִשְׁלַח לָכֶם בִּשְׁמִי, הוּא יְלַמֵּד אֶתְכֶם הַכֹּל וְיַזְכִּיר לָכֶם כָּל מַה שֶּׁאֲנִי אָמַרְתִּי לָכֶם" (בשורת יוחנן יד 26).

הגענו לעיר סנטה־פה. שם שכרנו חדר לשבועיים עם כסף ממכירת מחשב נייד ש־ר' השיג ממישהו במרמה.

יצאתי לחפש עבודה. אלוהים נפלא ומעשיו נהדרים! קיבלתי עבודה במאפיה מכיוון שהמנהל הכיר בחורה שהייתה מתנדבת בקיבוץ שלי… איזו "מקריות!"

התפללתי שאלוהים יפגיש אותי עם אנשים שיש להם את מה שיש ליונתן ולורה. גם חיפשתי בספר הטלפונים במדור כנסיות, כי רציתי ללכת לקהילה. מצד שני, חששתי מכיוון שלא רציתי  ללכת למקום בו מלמדים תורת שקר. רק רוח הקודש יכול היה לשים בי את המחשבה הזו, כי לא היה לי שום ניסיון שלימד אותי על קיום קהילות בהן לא מלמדים את האמת. חיפשתי דירה אך ללא הצלחה רבה, ובינתיים המשכתי לגור עם ר'.

ערב אחד ישבתי בחוץ ורציתי למות. כבר לא היה לי כוח ולא ראיתי טעם בחיים, אבל אז עבר בראשי פסוק: "הֵן, לְגַבֵּי דִּידִי, לִחְיוֹת פֵּרוּשׁוֹ הַמָּשִׁיחַ, וְלָמוּת פֵּרוּשׁוֹ רֶוַח. אַךְ אִם לִחְיוֹת בַּגּוּף — הֲרֵי זֶה בִּשְׁבִילִי עֲבוֹדָה פּוֹרִיָּה וְאֵינֶנִּי יוֹדֵעַ בַּמֶּה לִבְחֹר. אֲנִי לָחוּץ עַל־יְדֵי הַשְּׁנַיִם. אֲנִי מִשְׁתּוֹקֵק לְהִסְתַּלֵק וְלִהְיוֹת עִם הַמָּשִׁיחַ, שֶׁכֵּן זֶה טוֹב הַרְבֵּה יוֹתֵר. אוּלָם הִשָּׁאֲרוּתִי בַּגּוּף נְחוּצָה יוֹתֵר לְמַעַנְכֶם" (האיגרת אל הפיליפים א 21-24).

אם הייתי לוקחת את חיי באותו ערב, לא הייתי מגיעה אל המשיח אלא לגיהינום.

המשכתי לחפש דירה. קבעתי להיפגש עם איש בשם סנטוס, לראות את הדירה שהוא הציע. מכיוון ששמי לא בדיוק שם אמריקאי, שאל אותי מאין אני. לתשובתי שאני יהודייה, הוא התרגש מאוד והסביר בהתלהבות כמה הוא אוהב את ישראל. לפני שהנחתי את השפופרת אמרתי: "להתראות סנטוס!"
"בעצם, שמי עמוס", אמר לי במבטא שלא היה אמריקאי.
"אז עכשיו תדבר אתי עברית?" שאלתי.
"לא, לא!" הוא צחק, "אסביר לך כשניפגש."

אחרי שראיתי את הדירה והיא מצאה חן בעיני, שאלתי את סנטוס: "אז למה עמוס?"
הוא ענה: "אני ממוצא ספרדי. עמוס, הוא השם האמצעי שלי. גדלתי בבית קתולי אבל בשלב מסוים גיליתי שאנחנו מצאצאי יהדות ספרד. אז לקחתי על עצמי את מנהגי היהדות ואת שמי האמצעי שהוא שם עברי. ואת, את מישראל! איזה יופי! תוכלי לספר לי על ישראל ועל היהדות…"
"או, או!" חשבתי לעצמי, אם אגיד לו שאני מאמינה בישוע, אולי לא ירצה לקבל אותי לדירה בגלל ההיסטוריה של האינקוויזיציה וגירוש יהודי ספרד.
"אני לא כל כך מתמצאת במנהגי היהדות", עניתי לו, "גם לא מבינה בפוליטיקה, וחוץ מזה אני קצת כזו מאמינה בישוע."
"גם אני!" אמר לי בהתרגשות, "אני יהודי משיחי!"

איזה כיף! איזה יופי! אלוהים ענה לתפילתי והפגיש אותי עם אנשים שיש להם את "המשהו הזה", כמו יונתן ולורה.

זה היה כמעט סוף חודש יולי. סיכמנו שבראשון לאוגוסט אעבור לגור בדירה.
פרק ה

"עַל כֵּן מִי שֶׁנִּמְצָא בַּמָּשִׁיחַ הוּא בְּרִיאָה חֲדָשָׁה. הַיְשָׁנוֹת עָבְרוּ; הִנֵּה נִהְיוּ חֲדָשׁוֹת" (השנייה אל הקורינתים ה 17).

לבדי בדירה בלילה הראשון, התחילו פתאום מראות מהעבר להציף את מחשבותיי. ראיתי באופן ברור כי אני אישה חוטאת שבמשך שנה וחצי אמרתי שאני מאמינה בישוע, אך במעשיי הכפשתי אותו, שיקרתי בשמו. פרצתי בבכי. אינני יודעת כמה זמן הייתי במצב זה! גלים של בכי שטפו אותי… ראיתי בעיני רוחי עוד ועוד חטאים שחטאתי וביקשתי מאלוהים סליחה על כל אחד ואחד. ביקשתי ממנו שיקח שליטה בחיי, שאינני רוצה עוד לאחוז במושכות ואם אמשיך לנהל את חיי בעצמי אוביל אותם לאבדון. ביקשתי ממנו לאחוז בידי ולהוביל אותי בדרך הנכונה. ביקשתי שלא יעזוב אותי לעולם.

אלוהים לא דיבר אליי בקול שאפשר לשמוע, אבל יכולתי לשמוע אותו בתוכי מבטיח לי שכך יהיה. ביקשתי מישוע שיכנס ללבי, שימלא אותי באהבתו. מסרתי לו את חיי. גלים של בכי המשיכו לשטוף אותי, ועם כל גל הרגשתי יותר ויותר נקייה. אלוהים טיהר אותי. באותו ערב עשה בלבי ניקיון פסח. – אינני יודעת כמה זמן זה נמשך, ובשלב כלשהו נרדמתי.

התעוררתי אדם חדש. שמחה ותקווה מלאו את לבי. השמים היו כחולים, הציפורים צייצו והייתי מאוהבת באלוהים. הוא ענה לתפילתי, מלא את לבי באמונה, והוציא אותי מחושך לאור!

היום – אחת עשרה שנה מאוחר יותר – נאמנותו של אלוהים לא מרפה. יש עוד המון לספר… איך אלוהים הביא אותי לקהילה טובה בארה"ב, איך הוא החזיר אותי לישראל, חיבר אותי לקהילה בארץ, מצא לי עבודה טובה בקרב מאמינים… זה יקח המון זמן לתאר את הכל, אבל דבר אחד בטוח: זה רק בחסדו של אלוהים ובאהבתו שהגעתי לנקודה בה אני נמצאת היום. ובחסדו ואהבתו אהיה אשר אהיה בעתיד. הוא הבטיח והוא תמיד מקיים.
תודה לך אלוהים, תודה לך ישוע!

"אֲבָל בְּחֶסֶד אֱלֹהִים הֲרֵינִי מַה שֶּׁאֲנִי וְחַסְדּוֹ עָלַי לֹא הָיָה לָרִיק."

(הראשונה אל הקורינתים טו 10)