אלעזר והעשיר - ישוע המשיח

אלעזר והעשיר

המשל

לוקס טז 31-19

19 הָיֹה הָיָה אִישׁ עָשִׁיר שֶׁנָּהַג לִלְבֹּשׁ אַרְגָּמָן וָשֵׁשׁ וְיוֹם יוֹם הִתְעַנֵּג בְּמוֹתָרוֹת.

20 לְיַד שַׁעַר בֵּיתוֹ הֻשְׁכַּב אִישׁ עָנִי אֶחָד, אֶלְעָזָר שְׁמוֹ, שֶׁהָיָה מְלֵא פְּצָעִים 21 וְהִשְׁתּוֹקֵק לִשְׂבֹּעַ מִן הַפֵּרוּרִים הַנּוֹפְלִים מֵעַל שֻׁלְחַן הֶעָשִׁיר; וְהִנֵּה בָּאוּ הַכְּלָבִים וְלִקְּקוּ אֶת פְּצָעָיו.

22 הֶעָנִי מֵת, וְהַמַּלְאָכִים נְשָׂאוּהוּ אֶל חֵיק אַבְרָהָם; וְגַם הֶעָשִׁיר מֵת וְנִקְבַּר.

23 בַּשְּׁאוֹל, כְּשֶׁהָיָה בְּיִסּוּרִים, נָשָׂא אֶת עֵינָיו וְרָאָה אֶת אַבְרָהָם מֵרָחוֹק וְאֶת אֶלְעָזָר בְּחֵיקוֹ. 24 קָרָא וְאָמַר: "אָבִי אַבְרָהָם, רַחֵם עָלַי וּשְׁלַח נָא אֶת אֶלְעָזָר שֶׁיִּטְבֹּל אֶת קְצֵה אֶצְבָּעוֹ בְּמַיִם וִיקָרֵר אֶת לְשׁוֹנִי, כִּי סוֹבֵל אֲנִי בַּיְקוֹד הַזֶּה!"

25 הֵשִׁיב לוֹ אַבְרָהָם: "בְּנִי, זְכֹר שֶׁאַתָּה קִבַּלְתָּ אֶת טוּבְךָ בְּחַיֶּיךָ, וְאֶלְעָזָר קִבֵּל אֶת הָרָעוֹת. עַכְשָׁו הוּא מְנֻחָם כָּאן, וְאַתָּה סוֹבֵל. 26 נוֹסָף עַל כָּל זֶה, תְּהוֹם גְּדוֹלָה נִקְבְּעָה בֵּינֵינוּ לְבֵינֵיכֶם כְּדֵי שֶׁהַחֲפֵצִים בְּכָךְ לֹא יוּכְלוּ לַעֲבֹר מִפֹּה אֲלֵיכֶם, וּכְדֵי שֶׁלֹּא יַעַבְרוּ מִשָּׁם אֵלֵינוּ."

27 אָמַר הָאִישׁ: "אִם כֵּן, אָבִי, אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ לִשְׁלֹחַ אוֹתוֹ אֶל בֵּית אָבִי, 28 כִּי חֲמִשָּׁה אַחִים לִי; שֶׁיַּזְהִיר אוֹתָם פֶּן יָבוֹאוּ גַּם הֵם אֶל מְקוֹם הַיִּסּוּרִים הַזֶּה."

29 הֵשִׁיב לוֹ אַבְרָהָם: "יֵשׁ לָהֶם מֹשֶׁה וְהַנְּבִיאִים. שֶׁיִּשְׁמְעוּ בְּקוֹלָם."

30 אָמַר הָאִישׁ: "לֹא, אָבִי אַבְרָהָם; אִם יֵלֵךְ אֲלֵיהֶם אֶחָד מִן הַמֵּתִים, יַחְזְרוּ בִּתְשׁוּבָה."

31 אָמַר לוֹ אַבְרָהָם: "אִם אֵינָם שׁוֹמְעִים אֶל מֹשֶׁה וְאֶל הַנְּבִיאִים, לֹא יִשְׁתַּכְנְעוּ גַּם אִם יָקוּם אֶחָד מֵעִם הַמֵּתִים."

הרקע שעליו סופר המשל

החל מפרק יד בבשורת לוקס, ישוע מלמד דרך רצף של משלים. שוב ושוב הוא מנסה לערער את בטחונם המוטעה של הפרושים והסופרים שהיו סבורים: "מקומנו במלכות השמים מובטח."

הנה סקירה מהירה של הנסיונות הללו:

בפרק יד 24 ישוע אומר: "אִישׁ מֵאוֹתָם הָאֲנָשִׁים שֶׁהֻזְמְנוּ לֹא יִטְעַם אֶת סְעוּדָתִי." — "כל עוד אתם דוחים אותי, הזמנתכם למלכות מבוטלת."
פרק טו פותח במשלים על השׂה האובד והמטבע האובד, וישוע מזהיר: "כל עוד אתם לא מכירים בכך שגם אתם אבודים — כל עוד אתם רואים את עצמכם כ'צַדִּיקִים שֶׁאֵינָם צְרִיכִים לִתְשׁוּבָה' (טו 7) — אין לכם סליחה ואין לכם ישועה."
פרק טו ממשיך בפסוקים 32-11: "עדיין לא הבנתם? אז הנה לכם משל הבן האובד:

◦ הבן בצעיר הבין שהוא חוטא אבוד. לכן הוא חזר בתשובה, זכה לחסד וזכה לסליחה.

והנמשל הם אותם מוכסים וחוטאים שאתם — הפרושים — כל כך מתעבים. הם מבינים את הצורך שלהם במושיע.

◦ הבן הבכור, לעומת זאת, חשב שהוא צדיק. הוא אמר לאביו: 'שָׁנִים רַבּוֹת אֲנִי עוֹבֵד אֶצְלְךָ וּמֵעוֹלָם לֹא עָבַרְתִּי עַל מִצְוָתְךָ' (פס' 29).

והנמשל הם אנשים כמוכם, הפרושים. אתם הבן הבכור שאומר לאלוהים: 'אתה חייב לי:

כיהודי יש לי את זכות הבכורה;
• בנוסף לכך אֲנִי "עוֹבֵד אֶצְלְךָ" כל חיי;
• אני מקיים את כל מצוותיך.
• לכן, לא רק שמקומי במלכותך מובטח (יד 15) —
• לי מגיע לשבת "בַּמָּקוֹם הַמְכֻבָּד בְּיוֹתֵר" בסעודה' (יד 7)."

לא נראה שהמנהיגים הרוחניים קלטו את המסר.

אבל ישוע לא מתייאש: "אתם, הפרושים, חושבים שאתם צדיקים? אתם לא מבינים שאתם חוטאים לא פחות אבודים מהמוכסים? — אז הרשו לי להצביע ישירות על אחת הנקודות שבהן אתם טועים לגמרי. תנו לי לציין חטא אחד שבו אתם נופלים כל יום:

פרק טז 13: 'אֵין עֶבֶד יָכוֹל לַעֲבֹד שְׁנֵי אֲדוֹנִים, שֶׁכֵּן אוֹ יִשְׂנָא אֶחָד וְיֹאהַב אֶת הַשֵּׁנִי, אוֹ יִהְיֶה מָסוּר לְאֶחָד וִיזַלְזֵל בַּשֵּׁנִי'."

ואז באה שׁוּרַת הַמַּחַץ: "'אֵינְכֶם יְכוֹלִים לַעֲבֹד גַּם אֶת הָאֱלֹהִים וְגַם אֶת הַמָּמוֹן.' — אני רואה אותכם סוגדים לכסף. זה מוכיח שאתם לא 'אוהבים את יהוה אלוהיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם ובכל מאודכם' (דברים ו 5). הנה החטא שלכם."

ואיך הגיבו הפרושים?

פרק טז 14: "הַפְּרוּשִׁים שֶׁהָיוּ אוֹהֲבֵי כֶּסֶף … לָעֲגוּ לוֹ." — "אין פלא שאתה חייב לרדת על מי שיש לו כסף. הרי אתה תפרן. וכמו כל התפרנים אתה מקנא באנשים שהצליחו בחיים — באנשים כמונו שאלוהים מברך חומרית כי הם שומרי מצוות."

על הרקע הזה יש לקרוא את המשל על־אודות אלעזר והעשיר.

כך ראו שומעיו של ישוע את המשל

מערכה ראשונה:

תיאור החיים

21-19 19 הָיֹה הָיָה אִישׁ עָשִׁיר שֶׁנָּהַג לִלְבֹּשׁ אַרְגָּמָן וָשֵׁשׁ וְיוֹם יוֹם הִתְעַנֵּג בְּמוֹתָרוֹת.

ראשית, הבה נראה איך תמונת האיש העשיר ואלעזר העני התאימה לתוך השקפת העולם והתיאולוגיה של יהודים בני זמנו של ישוע:

שחקן ראשי: האיש העשיר

כל השומעים היו סבורים כי אלוהים מברך שומרי מצוות.
כולם היו סבורים כי הברכה הזו תתבטא בעושר חומרי.

לכן, כשישוע מתאר את העשיר ואת אורח חייו, האיש הזה מייד הופך לגיבור של הפרושים:

הוא "נָּהַג לִלְבֹּשׁ אַרְגָּמָן וָשֵׁשׁ." — בגדו העליון היה עשוי צמר משובח וצבוע ב"אַרְגָּמָן", צבע סגול־אדום שהופק מנוזל הגוף של חלזונות מסוג ארגמונים (ויקיפדיה: אַרְגָּמָן). רק מלכים לבשו בגדים יקרים כאלה.

גם כותונותיו של העשיר היו מהסוג המשובח ביותר: "בִּגְדֵי שֵׁשׁ" מאריג קל ואוורירי במיוחד המיוצר מסיבי הפשתה (ברא' מא 42).

ואלה לא היו בגדי החג או בגדי השבת של העשיר. — לא. — הוא "נָּהַג לִלְבֹּשׁ" את בגדי המלכות הללו תמיד.

לא זו בלבד. הוא "יוֹם יוֹם הִתְעַנֵּג בְּמוֹתָרוֹת." — את כל הדברים שאנשים רגילים חולמים לעשות "פעם בחיים" הוא עשה כל יום. כל חייו היו חגיגה אחת גדולה.
ועוד פרט: ישוע לא מתאר את האיש כרשע שהשיג את עושרו בדרכי מרמה ופשע. הוא לא קיסר רומא המושחת או איזה גוי מרושע אחר. הרי שמו של השכן שגר צמוד אליו הוא "אֶלְעָזָר". זאת אומרת שהוא חי בארץ ישראל. ומאוחר יותר בסיפור הוא משתמש בפנייה "אָבִי אַבְרָהָם". אין ספק, הוא יהודי — יהודי שומר מצוות שזוכה לברכת אלוהים. מעמדו והצלחתו הם החלום של כל פרוש.

שחקן שני: אלעזר העני

למען האמת, "אֶלְעָזָר" הוא לא בדיוק "שכן". הוא קבצן אשר "הֻשְׁכַּב… לְיַד שַׁעַר בֵּיתוֹ" של העשיר. זאת אומרת הוא לא רק היה חסר כל, הוא גם סבל משיתוק כלשהו שלא אִפשר לו לעמוד על הרגליים ואפילו לא לשבת. — גם עני, גם נכה.

אנשים רחמנים השכיבו אותו ליד שער הארמון, בתקווה ששם ימצא "פֵּרוּרִים הַנּוֹפְלִים מֵעַל שֻׁלְחַן הֶעָשִׁיר", דהיינו שאריות מזון שמוּצאות לרחוב יחד עם הזבל.

ישוע מתאר את גופו של אלעזר כ"מְלֵא [ב]פְּצָעִים" וממשיך: "וְהִנֵּה בָּאוּ הַכְּלָבִים וְלִקְּקוּ אֶת פְּצָעָיו." — אוי גוואלד! טוּמאה!

כל פרוש מכובד בִלה חלק לא קטן מיומו במקווה — טבל את עצמו, טבל חפצים, נטל ידיים — עשה הכל כדי להימנע מטומאה (מרקוס ז 4-1). והנה האלעזר הזה מכוסה בפצעים פתוחים שמפרישים מוגלה. כל אדם שיבוא במגע אתו יהיה טמא.

חולשתו אף לא מאפשרת לאלעזר לגרש את הכלבים המשוטטים שנהנים ללקק את מוגלתו, כך שהוא מוקף בלהקה של חיות טמאות בכל שעות היום.

גם עני, גם נכה, גם מחטט בזבל לצד הכלבים, גם חולה במחלת עור, גם טמא — הבנאדם הזה חייב להיות תחת קללת אלוהים! אין הסבר אחר למצב שכזה (ראה את תגובת ידידיו של איוב למצבו; וראה את הבנת בני זמנו של ישוע לנוכח מוּם מוּלד [יוחנן ט 2]).

אבל בפסוק הבא מתרחש…

המהפך הגדול

זוהי המערכה השנייה בסיפור:

תיאור המוות

22 הֶעָנִי מֵת, וְהַמַּלְאָכִים נְשָׂאוּהוּ אֶל חֵיק אַבְרָהָם;
וְגַם הֶעָשִׁיר מֵת וְנִקְבַּר.

"הֶעָנִי מֵת, וְהַמַּלְאָכִים נְשָׂאוּהוּ." — זהירות: אל לנו להיגרר לתוך הוויכוח…

שמא "הַמַּלְאָכִים נְשָׂאוּ" את נפשו וקברו את גופו של אלעזר;
או ש"נְשָׂאוּ" הן את גופו והן את נפשו;
והאם המלאכים מעורבים גם היום בהעברת נפשות המאמינים לשמיים…

אין לזה סוף, אין על כך תשובה בכתובים — וזה בכלל לא משנה, כי מדובר בסיפור שישוע ממציא — במשל!

עד כה ישוע עבר על שני שלבים שמוכרים לכולם:

הוא תיאר את החיים,
והוא תיאר את המוות הפיזי.

כעת הוא ממשיך לשלב הבא — לשלב שלגביו קיימות תיאוריות והשערות ותקוות ואשלייות — אבל רק ישוע יכול ללמד על השלב הזה בסמכות. רק הוא יודע את העובדות לגבי השלב הזה.

המסך עולה למערכה השלישית, הארוכה ביותר והעיקרית: ישוע עובר אל…

תיאור החיים שאחרי המוות

לפרושים מחכָּה הפתעה: אלעזר, שלפי הבנתם מסמל אדם תחת קללת אלוהים, זוכה ליחס של צדיק: מלאכי שמים מביאים אותו אל צדו של אברהם.

"חֵיק אַבְרָהָם." — חפשו בכל התנ"ך ולא תמצאו את המונח הזה. רק לישוע היתה הסמכות ללמד שיש מקום שנקרא "חֵיק אַבְרָהָם", כי הרי חוץ ממנו אף אחד אחר לא "יָּרַד מִן הַשָּׁמַיִם" (יוחנן ג 13).

"חֵיק אַבְרָהָם" הוא המקום המכובד ביותר שיהודי יכול לתאר לעצמו בחיים שלאחר המוות. הרי…
• אברהם הוא אב האומה;
• אברהם הוא אב המאמינים (רומ' ד 16; גלט' ג 7);
• בעקבות אמונתו אברהם "נִקְרָא 'אוֹהֵב אֱלֹהִים'" (יעקב ב 23);

…וכל הפרושים ששמעו את דברי ישוע היו סבורים: "גם אנחנו נגיע ל'חֵיק אַבְרָהָם' אחרי המוות. כל יהודי שומר מצוות יגיע לשם. מי יהיה ליד אברהם אבינו ומשה רבנו ואליהו הנביא, אם לא אנחנו?!"

ואז…

22 ב "גַם הֶעָשִׁיר מֵת וְנִקְבַּר." — …והפרושים הוסיפו למשפט את הסיומת: "…ונפשו הגיעה כמובן לחיק אברהם." יהודי שברכת אלוהים נראתה בחייו בצורה כה מובהקת — בוודאי שמקומו אחרי המוות הוא בחיק אברהם.

אך הפלא ופלא…

24-23 בַּשְּׁאוֹל, כְּשֶׁהָיָה בְּיִסּוּרִים, נָשָׂא אֶת עֵינָיו וְרָאָה אֶת אַבְרָהָם מֵרָחוֹק וְאֶת אֶלְעָזָר בְּחֵיקוֹ.

24 קָרָא וְאָמַר: "אָבִי אַבְרָהָם, רַחֵם עָלַי וּשְׁלַח נָא אֶת אֶלְעָזָר שֶׁיִּטְבֹּל אֶת קְצֵה אֶצְבָּעוֹ בְּמַיִם וִיקָרֵר אֶת לְשׁוֹנִי, כִּי סוֹבֵל אֲנִי בַּיְקוֹד הַזֶּה!"

ישוע סותר בעליל את התיאולוגיה של הפרושים:

לא רק שאלעזר — "מקולל אלוהים" בחייו — זוכה למקום של כבוד בעולם הבא;
גם מי שעד לפני דקה שַׂחה בתענוגות ונהנה כביכול מ"ברכת אלוהים" — מוצא את עצמו בין רגע "בַּשְּׁאוֹל".

וזוהי כמובן…

ההפתעה הגדולה

מחריד לחשוב כמה מיליוני אנשים משוכנעים כי מחכה להם…

השמיים,
• או "גן־עדן" עם 72 בתולות,
• או הנירוונה,
• או הגלגול הבא,
• או תרדמָת הנפש,
• או פשוט מעבר מחיים לאי־קיום,
• או אפילו שהם עצמם יהפכו להיות "אל"…

— ולכולם צפוייה אותה הפתעה כמו לאיש במשל: בבוא היום הם יתעוררו "בַּשְּׁאוֹל … בְּיִסּוּרִים".

ישוע מצייר התהפכות מוחלטת — מקיצוניות אחת לקיצוניות הפוכה:

הנכה העני החולה והטמא בעולם הזה — מקבל יחס של VIP בחיי הנצח.
העשיר הבריא המכובד המיוחס והכביכול "מבורך" בעולם הזה — מתעורר בגיהינום.
מי שהיה נדמה תחת קללה בעולם הזה — "נָגוּעַ, מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה" (ישע' נג 4) — לגביו מתברר בעולם הבא שהוא היה ילדו האהוב של אלוהים לאורך כל הדרך.
אך מי שהיה נתפס בעיני הסובבים אותו בעולם הזה כ"בְּרוּךְ־יהוה" — כאדם שנהנה מגמול אדיקותו, צדקתו וציותו למצוות — לו מתברר שחי באשלייה לאורך כל חייו. — הרי הוא מתעורר כחוטא בלתי נסלח אשר "סוֹבֵל…בַּיְקוֹד" הנצחי.
מי שבעולם הזה "הִשְׁתּוֹקֵק לִשְׂבֹּעַ מִן הַפֵּרוּרִים הַנּוֹפְלִים מֵעַל שֻׁלְחַן הֶעָשִׁיר" — זוכה כעת לאושר בל־יתואר שיימשך לעולמי עלומים.
לעומת זאת, מי שבעולם הזה לא שם לב לעני השוכב על מפתן־דלתו — משתוקק כעת לטיפת מים מ"קְצֵה אֶצְבָּעוֹ" של העני לשעבר, אך בקשתו נדחית.
מי שבעולם הזה היה בתחתית הסולם החברתי זוכה לשֶם — ולא יכול להיות שֶם מתאים יותר: "אֶלְעָזָר" — אלוהים עוזר (אגב, הוא היחיד שזוכה לשֶם בכל משליו של ישוע).
אך זה ששמו היה בפי כולם בעולם הזה — זה ששמו הוזכר ביראה, בהערצה ובקנאה — זה ששמו שימש סמל להצלחה — הוא נשאר "הָאִישׁ" ללא שֶם לאורך כל הסיפור.

גם כאן, אין טעם עבורינו להתחבט עם הפרטים הטכניים כגון,…

האם אדם בגיהינום יכול לראות אנשים בשמיים?
• האם תתכן שיחה בין חוטא בגיהינום לבין אדם נושע בשמיים?
• העשיר לשעבר 'רָאָה אֶת אַבְרָהָם … וְאֶת אֶלְעָזָר בְּחֵיקוֹ.' — מה? אלעזר היה חשוב
• עד כדי כך? הרי מקום הכבוד בצמוד לאברהם היה בוודאי תפוס על־ידי משה או דויד
• המלך או אחד הנביאים!" (ראה "מקום הכבוד בסעודה", עמ' #####).

לא כדאי להיכנס לפרטים כאלה. זכרו שמדובר בסיפור — במשל!

? שמתם לב באיזו פתאומיות הכל התהפך? —

אלעזר מת — ובאותה שנייה מתעורר לצד אברהם. שְכּחו מהדמיון של מלאכים שמתקדמים על־ידי טפיחות כנפיים, ואחרי כמה מיליוני קילומטרים בחלל הם מתעייפים וצריכים הפסקת ריענון. — המעבר מהמימד הפיזי למימד הרוחני־שמיימי הוא מיידי.

הפתאומיות עוד יותר בולטת בתיאור מותו של העשיר: שנייה אחרי שהוא נפח את נשמתו — בטרם קרוביו מסביב למיטתו מבינים שזה הסוף ופורצים בבכי — הוא כבר מוצא את עצמו "בַּשְּׁאוֹל". אין מצב ביניים; אין תרדמה של הנפש; אין הפסקה; אין המתנה; אין זמן מעבר; אין תקופת הִסתגלוּת.

גם אין "תופת מירוק" זמני שממנו עוברים הלאה לשמיים בתום ריצוי העונש.

בין רגע החוטא מוצא את עצמו "בְּיִסּוּרִים" — ואין תקווה לְסוף, לשינוי, לשיפור או להקלה לנצח־נצחים.

לא צפויה הקלה — אף לא הקטנה ביותר! את זאת האיש בגיהינום לומד כרגע:

24 "אָבִי אַבְרָהָם, רַחֵם עָלַי!" הוא זועק ביסוריו. עצם היותו יהודי לא הכניס אותו לשמיים. מתברר כי "כָּל יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא" (משנה, נזיקין, מסכת סנהדרין י, משנה א), זו טעות. זו המצאה של הפרושים, ללא בסיס בדבר אלוהים.

אבל אולי הקשר המשפחתי שלו לאב האומה יספיק לפחות להקנות לו הקלה רגעית: "שְׁלַח נָא אֶת אֶלְעָזָר שֶׁיִּטְבֹּל אֶת קְצֵה אֶצְבָּעוֹ בְּמַיִם וִיקָרֵר אֶת לְשׁוֹנִי, כִּי סוֹבֵל אֲנִי בַּיְקוֹד הַזֶּה!"

הערה: עד כה יכלו שומעי המשל לטעון: "אולי העשיר אף פעם לא ראה את אלעזר כשהלז שכב ליד שער אחוזתו. אולי הוא תמיד נישא בתוך אפּיריון עם וילונות סגורים, או שנסע בכרכרה, כך שמעולם לא היתה לו הזדמנות לרחם על אלעזר."

כעת ברור כי "הָאִישׁ" הכיר את אלעזר — ולא סתם בתור קבצן אנונימי, אלא הוא אף זכר את שמו.

ואנחנו מגלים עוד דבר:

הגיהינום הוא לא חוויה מתקנת

? "שְׁלַח…אֶת אֶלְעָזָר!" — שמתם לב שתפיסת העולם של האיש לא השתנתה?

הוא זוכר את מצבו של עלעזר בחיים עלי אדמות, ועל הבסיס הזה הוא מגדיר
• אותו כאדם נחות גם בנצח.
הוא רואה בו אדם שאמור לקבל פקודות מאלה שעומדים מעליו בהיררכיה,
…אדם שנברא רק למטרה אחת: לשרת אותו.
"רַחֵם עָלַי!" הוא זועק. — הוא לא ריחם על אלעזר כשהלז השתוקק לרחמים ליד
• פתח ביתו, אבל כעת הוא לא מתבייש להציע שיזכה הוא לרחמים מידו של
• אלעזר.
אם יש אדם אחד בשמיים שיכול לעזוב את מקומו ליד אברהם ולשמש שליח
• לגיהינום, זה כמובן אלעזר. הרי לא ברור איך יצור כמוהו בכלל הגיע למקום
• המכובד הזה!
"הָאִישׁ" עדיין חושב כגאוותן — רק שעכשיו הוא גאוותן חסר־אונים.

! מכאן אנחנו לומדים שהגיהינום לא משנה אנשים — לא מתקן אותם. מי שנמצא שם לא חוזר בתשובה, לא משנה דיעה, לא משתפר, לא מתבגר, לא מתקדם לשום מקום.

את כל האופציות הללו יש לנו רק כאן, בחיים האלה עלי אדמות.

אבל יש דבר אחד שהשתנה עבור החוטא ברגע המעבר מהחיים הגשמיים לחיי הנצח: כעת הוא מסוגל לראות את המציאות שלו במלוא חוּמרתה. אחרי שחי באשלייה לאורך כל חייו, הוא פתאום מבין שהוא אבוד.

והוא גם מבין שהוא נמצא במקום שמגיע לו להיות בו. ישוע לא מתאר אותו זועק, "יש כאן טעות! זה לא הוגן! הגעתי למקום הלא נכון! הוציאו אותי מפה!"

לא. — הוא יודע: "הגעתי לפה בצדק, כי אני אדם חוטא."

אמנם לרגע הוא מנסה להיאחז בקש: "אולי אפשר לקבל לפחות הקלה רגעית קטנטנה על בסיס היותי צאצא אברהם…"

התשובה היא: "לא!"

התחנה היא סופית — ואין הנחות

26-25 25 הֵשִׁיב לוֹ אַבְרָהָם: "בְּנִי, זְכֹר שֶׁאַתָּה קִבַּלְתָּ אֶת טוּבְךָ בְּחַיֶּיךָ, וְאֶלְעָזָר קִבֵּל אֶת הָרָעוֹת. עַכְשָׁו הוּא מְנֻחָם כָּאן, וְאַתָּה סוֹבֵל. 26 נוֹסָף עַל כָּל זֶה, תְּהוֹם גְּדוֹלָה נִקְבְּעָה בֵּינֵינוּ לְבֵינֵיכֶם כְּדֵי שֶׁהַחֲפֵצִים בְּכָךְ לֹא יוּכְלוּ לַעֲבֹר מִפֹּה אֲלֵיכֶם, וּכְדֵי שֶׁלֹּא יַעַבְרוּ מִשָּׁם אֵלֵינוּ."

אין הקלה — אפילו לא הקלה סמלית על־ידי טיפת מים שמרטיבה את הלשון; אין עזרה מחברים; אין פרוטקציה מאברהם; אין שינוי; אין תקווה.

מצבך בגיהינום הוא סופי — קבוע — נצחי.

שים לב: פסוק 25 לא מציין סיבה ותוצאה. ישוע לא מלמד שכל אדם שחי חיים נוחים וחיי מותרות בעולם הזה יהיה בהכרח צפוי לייסורים בעולם הבא — ושכל מי שסובל בעולם הזה יגיע אוטומטית לשמיים. — לא! [cause & effect; Ursache & Wirkung]

אברהם לא אומר לאיש שבשאול:

"העובדה ש'עַכְשָׁו…אַתָּה סוֹבֵל' היא התוצאה מכך ש'קִבַּלְתָּ אֶת טוּבְךָ בְּחַיֶּיךָ'; והעובדה ש'אֶלְעָזָר…עַכְשָׁו…מְנֻחָם' היא התוצאה מכך שהוא 'קִבֵּל אֶת הָרָעוֹת' בחייו עלי אדמות."

! לימוד כזה היה סותר את הבסיס של הברית החדשה כולה: את העיקרון כי הישועה היא "בַּחֶסֶד … עַל־יְדֵי הָאֱמוּנָה" בלבד (אפסים ב 8).

"זְכֹר שֶׁאַתָּה קִבַּלְתָּ אֶת טוּבְךָ" אומר אברהם ל"אִישׁ". — זכור כמה חסד אלוהים עשה אתך. לא רק שהרעיף עליך מתנות גשמיות — גם היתה לך אפשרות לפנות לנותן המתנות בכל רגע נתון. כיהודי דתי בעל־אמצעים בוודאי הקרבת לא מעט קורבנות, וכולם הזכירו לך כי האדם זקוק לכפרת חטאים. כל אדם — גם אתה.

אבל היית עסוק מדי בתענוגות כדי להקשיב לקולו של אלוהים שמדבר אליך
• מתוך התורה;
והיית דתי מדי כדי לראות שלא תוכל לעמוד בדרישות התורה בכוחות עצמך;
והיית גאה מדי כדי להודות שאתה חוטא אבוד שזקוק למושיע.

"זְכֹר שֶׁ… אֶלְעָזָר קִבֵּל אֶת הָרָעוֹת." — "זְכֹר" כמה הוא סבל. הרי בכל פעם שיצאת משער הארמון שלך יכולת לראות אותו שוכב על המדרכה. "זְכֹר" שהוא שכב שם מפני שהוא קיווה לעזרה ממך, ו"זְכֹר" שאתה לא עשית שום דבר כדי להקל על סבלו.

"זְכֹר" כי במצבו הקשה הוא לא קילל את בוראו אלא חזר אליו בתשובה. אלעזר לא היה גאה מדי כדי לזעוק למושיע.

"זְכֹר!" — זו מילת המפתח בפסוקים 26-25. זה מה שנפשות בגיהינום יעשו לנצח־נצחים:

לזכור את אין־ספור ההזדמנויות לעשות את מה שהיה נכון לעשות — ולא עשו;
לזכור את הנקודות שבהן יכלו לנטוש את "הַדֶּרֶךְ [ה]מְרֻוַּחַת הַמּוֹלִיכָה לַאֲבַדּוֹן" (מתי ז 13) — ולא נטשו;
לזכור שוב ושוב ושוב את ההחלטות שלא לציית לאלוהים — ההחלטות לטובת החטא — ההחלטות שיכלו לקבל אחרת — אך לא קיבלו.

"זְכֹר!" — והִתְעַנֶה על־ידי הזכרונות של מה שהיה יכול להיות — אך לא יהיה לנצח־נצחים.

26 "תְּהוֹם גְּדוֹלָה נִקְבְּעָה בֵּינֵינוּ." — זהו דגש על הסופיוּת של שני המצבים שקיימים בנצח. אין שינוי, אין מעבר, אין חזרה:

או שאתה חי בירושלים החדשה, שעליה כתוב (התג' כא 4-3): "הִנֵּה מִשְׁכַּן הָאֱלֹהִים עִם בְּנֵי אָדָם, וְיִשְׁכֹּן עִמָּהֶם; הֵמָּה יִהְיוּ לוֹ לְעַם וְהוּא הָאֱלֹהִים יִהְיֶה עִמָּהֶם, 4 וְיִמְחֶה כָּל דִּמְעָה מֵעֵינֵיהֶם. וְהַמָּוֶת לֹא יִהְיֶה עוֹד; גַּם אֵבֶל וּזְעָקָה וּכְאֵב לֹא יִהְיוּ עוֹד, כִּי הָרִאשׁוֹנוֹת עָבְרוּ";
או שאתה חי בגיהינום — ועל מי שמקומו שם כתוב (התג' יד 11-10): "וִיעֻנֶּה בְּאֵשׁ וְגָפְרִית לִפְנֵי הַמַּלְאָכִים הַקְּדוֹשִׁים וְלִפְנֵי הַשֶּׂה. 11 עֲשַׁן עִנּוּיָם יַעֲלֶה לְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים, וְלֹא תִּהְיֶה לָהֶם מְנוּחָה יוֹמָם וָלַיְלָה";

… ושני המצבים הם סופיים — נצחיים.

הלאה לפסוק הבא:

27 "אָמַר הָאִישׁ:…" — האדם הדמיוני בגיהינום פונה שוב לאברהם הדמיוני בשמיים. ישוע לכאורה ממשיך להמשיל את משלו בלי עצירות ובלי פסקאות, אבל שימו לב שכאן מתחיל נושא חדש — נושא חשוב מאוד:

איך אנשים מגיעים לגיהינום (ולמה?)

כולנו רוצים לדעת איך ולמה אנשים מוצאים את עצמם במקום הזה שאליו לא חשבו להגיע ולא רצו להגיע. — את זה ננסה ללמוד בשיעור הבא.

סיכום

חיים נוחים, שגשוג כלכלי ובריאות הם בהחלט מתנות חסד משמיים — אבל הם לא הוכחה שהאדם הזוכה בהם אכן מציית לאלוהים — שהוא אכן נושע.
כך גם חיים קשים, עוני, סבל ומחלה אינם בהכרח ביטוי של קללת אלוהים על הסובל — ביטוי של עונש על חטא.

העשיר הבריא שחי בכיף וללא דאגות עלול להיות חוטא בלתי נסלח שסופו בגיהינום; והעני הסובל יכול להיות מאמין נושע שיחיה לנצח בצמוד לאדון ישוע.

בזמן שחיי נצח בגיהינום הם אכן עונש על חטא — חיי נצח במלכות המשיח אינם תגמול על מעשים טובים שאנחנו עושים בחיים הגשמיים.

חיי נצח במלכות המשיח ניתנים אך ורק בעקבות אמונה בישוע שמת ככפרה על חטאיך.

אף אחד לא רוצה למצוא את עצמו בגיהינום אחרי מותו. — את ההחלטה שקובעת אם אתה תהיה שם או לא, אתה חייב לקבל עכשיו!
• עכשיו צריך להתוודות על החטא;
• עכשיו צריך לבקש סליחה מאלוהים;
• עכשיו צריך להאמין שכפרתו של המשיח מספיקה כדי להושיע אותך מנֶצח בגיהינום;
• עכשיו צריך להתמסר לישוע ולהמליך אותו כמלך על חייך;
• עכשיו — לא מחר.

איך אנשים מגיעים לגיהינום (ולמה?)

? • מה הביא את "הָאִישׁ" לגיהינום?
• מה עמד להביא את חמשת אחָיו לגיהינום (תיכף נראה שהוא היה בטוח
• כי הם בדרך לשם)?
• ומה עלול להביא אותך לגיהינום?

עלינו לשלול, קודם כל, מספר תשובות שגויות לשאלה הזו. לשם כך, נשאל בצורה הפוכה:

מה אינן סיבות מדוע אנשים מגיעים לגיהינום?

…ומתברר שבפירוש למשל עד כה כבר אספנו מספר תשובות לכך:

לא הלאום הכביכול "לא נכון" הביא את "הָאִישׁ" לגיהינום. ראינו שהוא היה יהודי כשר, וראינו שיהודי אחר — אלעזר — אכן הגיע לשמיים.
לא עושרו הביא אותו לגיהינום. הרי אברהם היה בין האנשים העשירים ביותר בתקופתו (בראשית יג 2, 8), ולמרות זאת רואה אותו "הָאִישׁ" כעת בשמיים.
אולי חטאו הביא את "הָאִישׁ" לגיהינום? — במובן אחד כן, כי הרי מי שמגיע לגיהינום הם חוטאים שחטאם לא כּוּפָּר ולא נסלח. אך מצד שני לא מסופר על שום חטא של ממש שעשה "הָאִישׁ" — חוץ מאולי שהוא לא שם לב לאלעזר המסכן. — מה? על פיספוס כזה הוא ייבלה את הנצח בייסורים?
מישהו אחר ישים את אצבעו על חטא ספציפי ויציע כי אנוכיוּתו הביאה את "הָאִישׁ" לגיהינום. הוא אהב את כספו ולא נתן ממנו לעניים. עובדה שלא תמך באלעזר.

? ולוּ היה נותן, ואפילו היה מחלק את כל עושרו לעניים — האם זה היה מציל אותו מהגיהינום? — לא!

נכון שגם אנוכיות היא חטא, וחוטאים אנוכיים סופם באגם האש. אך יחד עם זאת
כל בני האדם חוטאים — אני, אתה, כוּוּוּוּוּלם — ובכל זאת ישנם כאלה שייבלו את הנצח בשמיים.

אם כן, השוּרה התחתונה היא שלא אנוכיותו ולא איזשהו חטא נוראי אחר שעשה הביאוּ את "הָאִישׁ" לגיהינום.

נקודה אחרונה: סיבת היות "הָאִישׁ" בגיהינום גם לא היתה חילוניוּת. זה מתברר לנו בפסוקים הבאים:

28-27 27 אָמַר הָאִישׁ: "אִם כֵּן, אָבִי, אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ לִשְׁלֹחַ אוֹתוֹ [את אלעזר] אֶל בֵּית אָבִי, 28 כִּי חֲמִשָּׁה אַחִים לִי; שֶׁיַּזְהִיר אוֹתָם פֶּן יָבוֹאוּ גַּם הֵם אֶל מְקוֹם הַיִּסּוּרִים הַזֶּה."

"הָאִישׁ" מבין שאחיו אבודים. הוא יודע שעליהם לעשות את מה שהוא בעצמו לא עשה: לחזור בתשובה.

! שימו לב:

מי שמבין את הצורך בחזרה בתשובה מבין מהו חטא;
מי שמבין מהו חטא מבין מהי התורה;
מי שמבין את התורה מבין את אחריותו כלפי נותן התורה — אלוהים.

מתברר כי "הָאִישׁ" יודע שאלוהים נתן את התורה; ומי שמפר אותה חוטא נגד אלוהים וחייב לחזור בתשובה.

הוא אפילו מבין את עיקרון התגמול: מי שחוטא ולא חוזר בתשובה ייענש בגיהינום — ובצדק. הרי אנחנו לרגע לא שומעים אותו מערער על החלטת אלוהים לשלוח אותו למקום הייסורים.

אם כן,…
• לָ"אִישׁ" היתה תיאולוגיה נכונה;
• הוא היה דתי ברמה ממוצעת;
• הוא לא היה חוטא נוראי;
• הוא במקרה היה עשיר;
• …אולי קצת אנוכי, כמו רוב האנשים;
• אבל בסך הכל אדם טוב.

וזה מביא אותנו לכותרת מזעזעת:

הגיהינום מלא באנשים "טובים"

? האם יוצא לכם לדבר עם בני משפחה בלתי־מאמינים על הישועה? או עם אנשים אחרים שמכירים אתכם ממש מקרוב? — כן? — שמתם לב שכמעט תמיד הם משווים את עצמם אליכם או למשיחיים אחרים המוכרים להם ואומרים: "אני יותר טוב ממך ומכל המשיחיים שאני מכיר." — לי זה קורה:

השכן שלי מלמטה בצד שמאל יותר טוב ממני, כי הוא חובש כיפה ומעביר את המעלית לפיקוד שבת בכל יום שישי — ואני, לעומת זאת, נכנס בשבת בבוקר לאוטו ונוסע לאסיפת הקהילה;
גם השכנה ממול יותר טובה ממני, כי היא מעולם לא עברה על המהירות המותרת בכביש, ואף פעם לא חונה במקום אסור, ואף פעם לא חוצה ברגל באור אדום — ואני לפעמים כן;
יש לי חבר לעבודה שיותר טוב ממני, כי הוא מקבל ומעודד את הקהילה ההומו-לסבית — בזמן שאני מגדיר את הדברים האלה כחטא;
גיסי הצמחוני/טבעוני הרבה יותר טוב ממני. לא רק שהוא לא רוצֵחַ בעלי חיים בעצמו, הוא אפילו לא גורם למִשְׁחָטוֹת לרצוח עופות ופרות בישבילו, כי הוא לא אוכל בשר — ואני כן;
יש לי עוד שכן שהוא יותר טוב ממני. הוא ממחזר פלסטיק, זכוכית, נייר, קרטונים, פחיות, סוללות ומה לא; והוא מזמין אינסטלטור בישביל כל טיפטוף הכי קטן באחד הברזים כדי לא לבזבז מים. — אני, לעומת זאת, עדיין זורק זבל לפח ועושה חשבון האם חיסכון של קוּבּ מים בעלות של ½6 שקל מצדיק תיקון ב-200 שקל פלוס מע"מ.
בכלל, כמה אנשים אתם פוגשים שלא חושבים שהם טובים? — אולי פה ושם צץ איזה פושע מוצהר שאומר: "אני רע"; אבל לרוב קיים אצל האדם הממוצע איזון די יפה בין הטוב והרע — או שהמאזניים נוטים אפילו טיפה יותר לצד הטוב.
בנוסף לכל האנשים ה"טובים יחסית" הללו, אנחנו לעתים ניתקלים בָטובים ממש — באנשים מוּסריים (אבל בצורה נעימה), נדיבים, שופעים אהבה; אנשים שמשקיעים את כל חייהם כדי לעזור לאחרים — והכל מבלי לצפות לתמורה — ואנחנו שואלים:

"איך יתכן שאדם שאין לו את ישוע הוא כזה טוב — ואני, מאמין נושע, כל כך גרוע?"

"ואיך יתכן שאני, המאמין הגרוע שלא מסוגל להפסיק לחטוא, אמור ללכת לשמיים — והצדיק הגמור הזה, שאני מכיר כבר עשר שנים ועוד לא גיליתי בו אפילו חטא אחד, אמור ללכת לגיהינום?"

! והתשובה היא בפסוק (יוח"א ה 12):

"מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ הַבֵּן יֵשׁ לוֹ הַחַיִּים.
● מִי שֶׁאֵין לוֹ הַבֵּן אֵין לוֹ הַחַיִּים."
אתה תלך לשמיים — לחיי הנצח במלכות אלוהים — בזכות "הַבֵּן" ולא בגלל שהיית טוב;
ואותו "צדיק גמור" שלידך עלול ללכת לגיהינום — לחיי נצח בייסורים — בגלל חטא אחד ויחיד: "אֵין לוֹ [את] הַבֵּן."

? ואתה שואל: "איפה החטא? למה 'אֵין לוֹ [את] הַבֵּן' זה חטא?"

קודם כל, ייתכן כי חצי מן החטא הזה הוא שלך: אתה לא סיפרת לו על "הַבֵּן"; אתה לא הבאת לו את הבשורה על כפרת החטאים שניתנת בישוע.

אך המחדל מצדך לא יכול לשמש לו תירוץ, כי לרשותו עומד מה שגם היה לאיש העשיר במשלו של ישוע: יש לו את…

"משה והנביאים" — דבר אלוהים

התשובה מדוע "הָאִישׁ" הגיע לגיהינום — התשובה מדוע כל כך הרבה אנשים אחרים הגיעו ועוד יגיעו לגיהינום — נמצאת בפסוק 29:

29 הֵשִׁיב לוֹ אַבְרָהָם: "יֵשׁ לָהֶם [את] מֹשֶׁה וְהַנְּבִיאִים. שֶׁיִּשְׁמְעוּ בְּקוֹלָם."

במילים אחרות:

אנשים מגיעים לגיהינום מפני שהם לא מקשיבים, לא מאמינים ולא מצייתים לדבר אלוהים.
ולהיפך: אנשים מגיעים לשמים מפני שהם מאמינים ל"דְּבַר הָאֱמֶת" — לבשורה (אפסים א 13).

! "מֹשֶׁה וְהַנְּבִיאִים" הוא כינוי לכל כתבי התנ"ך; והנה ישוע טוען כי אלה מכילים את כל מה שאדם צריך לשמוע כדי לא להגיע לגיהינום — כדי להיוושע.

וזה מביא אותנו לְשאלה שנשאלת שוב ושוב:

איזו בשורה הושיעה את קדושי התנ"ך?

? כשאתם קוראים את ארבע הבשורות, ונאמר לכם שם כי ישוע "הָיָה מְלַמֵּד … וּמַטִּיף אֶת הַבְּשׂוֹרָה", ושהוא שלח את תלמידיו בזוגות והם "יָצְאוּ וְעָבְרוּ בַּכְּפָרִים כְּשֶׁהֵם מְבַשְֹרִים אֶת הַבְּשׂוֹרָה" — האם שאלתם את עצמכם פעם: "רק רגע. איזו בשורה?…

ישוע עוד לא מת ככפרה על חטאים;
• הוא עוד לא קם מן המתים;
• הוא עדיין לא כרת את הברית החדשה בדמו;

…אז איזו 'בשורה' בישרו ישוע ותלמידיו בשלוש השנים האלה? איזו בשורה היתה זאת שהושיעה את השומעים?"

מדובר באותה בשורה שהושיעה את קדושי התנ"ך — דבר אלוהים שזכה בתקופה מאוחרת יותר לכינוי "מֹשֶׁה וְהַנְּבִיאִים".

הבה נפרט קצת:

הישועה תמיד היתה "בַּחֶסֶד… עַל־יְדֵי הָאֱמוּנָה" (אפס' ב 8) — לחנוך, לנוח, לאברהם, לדויד המלך, לכל קדושי התנ"ך.

? אבל "אֱמוּנָה" במה? במי? — במה היה אדם צריך להאמין לפני מותו ותחייתו של המשיח על־מנת להיוושע — על־מנת לא להגיע לגיהינום?

אדם היה צריך להאמין שאלוהים הוא קדוש, ומסיבה זו הוא חייב לשפוט כל חטא;
אדם היה צריך להאמין כי הוא חוטא אשר חייב לחזור בתשובה;
אדם היה צריך להאמין כי יש רק דבר אחד שעליו הוא יכול להסתמך בפנייתו לבורא: לא על טוּבו, לא על מעשיו, לא על מצוות שמילא, לא על רקע לאומי או משפחתי, לא על המלצה מחברים, לא על מילה טובה מ"צדיק" שעל קברו השתטח — לא! — הוא היה צריך להאמין כי אם הוא יזכה לסליחה, יהיה זה על בסיס חסד אלוהים בלבד!
אדם היה צריך להאמין כי אלוהים אכן יסלח, מפני שהוא מטבעו "אֵל רַחוּם וְחַנּוּן, אֶרֶךְ־אַפַּיִם וְרַב־חֶסֶד" (שמות לד 6);
מספר 5 הוא מרכיב האמונה.

! שימו לב: אנחנו לא שמים את בטחוננו באמונה עצמה. אמונתנו היא באלוהים!

אדם היה צריך להאמין כמו אברהם, שעליו נאמר: "וְהֶאֱמִן בַּיהוה, וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה" (ברא' טו 6). אברהם האמין באלוהים כבורא; כנותן מצוות, חוקים ותורה (ברא' כו 5); כשופט צדק. אברהם הבין כי הוא חוטא שזקוק לסליחה. הוא האמין כי אלוהים הוא "ְרַב־חֶסֶד" ואכן "נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה" (שמות לד 7-6).

ואברהם הבין שיש רק דבר אחד שעליו לעשות כדי להיחָשֶב "מוצדק" בעיני אלוהים — שיש רק דבר אחד שהוא יכול לעשות: להאמין.

אדם היה צריך להאמין כי אלוהים עומד להיחָשֶב לו צדקה של מישהו אחר.

הוא הרי הבין כי הוא בעצמו חוטא מטִבְעו, ללא יכולת להתגבר על כוח החטא (תהל' נא 7; ישע' ו 5 א; רומ' ז 18);
הוא ידע שבני האדם סביבו גם הם עבדים לחטא (ישע' ו 5 ב);
והוא ידע שהבריאה כולה הושחתה ברגע שאבות הגזע האנושי ביצעו את החטא הראשון.

לכן הוא הבין כי צדקה וטיהור מחטא חייבים לבוא מהמקור היחיד שנמצא מחוץ לבריאה — מהבורא עצמו; דהיינו "צְדָקָה אֲשֶׁר מֵאֱלֹהִים הִיא וִיסוֹדָהּ בֶּאֱמוּנָה" (פיל' ג 9).

אדם בתקופת התנ"ך היה צריך להאמין בעיקרון הקורבן החילופי — "חיים תמורת חיים". כל בן ישראל הכיר את העיקרון הזה מתוך עבודת הקורבנות במשכן ובבית המקדש. כל אחד ידע (ויקרא יז 11)…

"כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר [דהיינו החיים] בַּדָּם הִוא",
וכי "הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר",
וכי אלוהים הבטיח: "אֲנִי נְתַתִּיו [את הדם] לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ, לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם."

במילים אחרות: "אני מאפשר לכם להקריב קורבנות על־מנת להינצל מהמוות שמגיע לכם בתור חוטאים."

כולנו זוכרים איך אברהם למד את העיקרון של "חיים תמורת חיים": באמונה הוא הבטיח לבנו יצחק בדרך לַעָקֶידה (ברא' כב 8): "אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה" — "אלוהים ייספק לעצמו את הקורבן" — והנה, כשהגיעה שעת המבחן הופיע אותו "אַיִל [אשר] נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו" (ברא' כב 13), ולקח את מקומו של יצחק על המזבח.
ראו כעת איזו הבנה ברורה היתה ליוחנן המטביל: כל המידע שהיה לו הסתכם ב"מֹשֶׁה וְהַנְּבִיאִים" — בכתבי התנ"ך — ועל הבסיס הזה הוא הכריז במפגשו הראשון עם ישוע (יוחנן א 29): "הִנֵּה שֵׂה הָאֱלֹהִים הַנּוֹשֵׂא חַטַּאת הָעוֹלָם!" — מבט אחד, והוא ידע: "הנה הקורבן החילופי שעומד למות במקומי!"

שבע הנקודות הן רק דגימות משפע מָרְכּיבי הבשורה כפי שהם נמצאים ב"מֹשֶׁה וְהַנְּבִיאִים" — בכתבי התנ"ך. הכתובים הללו הושלמו כ-400 שנים לפני ביאת ישוע המשיח הראשונה לעולם. מאז לא חי (ולא מת) יהודי שיכול להפנות אצבע מאשימה לעבר הבורא ולטעון: "הגעתי לגיהינום כי לא נתת לי מספיק מידע!"

מהקורבן החילופי לקורבן המשיח

יהודי שהיה בקי ב"מֹשֶׁה וְהַנְּבִיאִים" בוודאי גם הכיר את נבואת ישעיהו (נב 13 – נג 12)…

על עבד־יהוה הטהור אשר "לֹא חָמָס עָשָׂה, וְלֹא מִרְמָה בְּפִיו";
הנבואה על מי שסבל ומת ככפרה על חטאי אחרים;
הנבואה על עבד־יהוה אשר "מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ, מְדֻכָּא מֵעֲוֹנֹתֵינוּ";
על האחד אשר "יהוה הִפְגִּיעַ בּוֹ אֵת עֲוֹן כֻּלָּנוּ";
על זה ש"חֵטְא רַבִּים נָשָׂא וְלַפֹּשְׁעִים יַפְגִּיע";
אשר "כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל";
ובסופו של דבר "נִגְזַר מֵאֶרֶץ חַיִּים" — מת מוות אלים.

וכאן היה ליהודי קורא התנ"ך רמז לכך כי כל אלפי הקורבנות שדמם נשפך במרוצת השנים לפני מזבח המקדש היו רק סמל של קורבן גדול יותר. — קורבן מושלם — חד־פעמי — קורבן שלא יהיה צורך לחזור עליו שוב ושוב — קורבנו המכפר של עבד־יהוה, שיטפל בבעיית החטא אחד ולתמיד.

וזה, כמובן, מביא אותנו לציפייה למשיח שרווחה בקרב עם ישראל בתקופת ישוע.

המשיח על־פי "משה והנביאים"

"מֹשֶׁה וְהַנְּבִיאִים" הכילו את כל המידע הדרוש למי שרצה לזהות את המשיח בבואו.

ברא' ג 15: ההבטחה לחוה כי "זַרְעָהּ" — זרע האישה — ימחץ עת ראש הנחש. ומאחר ש"הנחש" הוא השטן, מנוּבָּא כאן בהכרח על מישהו שהרבה מעבר לאדם רגיל. הרי רק אלוהים מנצח את השטן.

ברא' כב 18: ההבטחה לאברהם: "וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ." — שוב, צאצא של אברהם שמהווה ברכה עבור האנושות כולה לאורך כל ההיסטוריה לא יכול להיות אדם בשר ודם בלבד.

תהיל' ב: כאן אנחנו פוגשים "משיח" שאלוהים עצמו מושיב אותו "עַל צִיּוֹן, הַר קָדְשׁוֹ" — משיח שאלוהים אומר אליו, "בְּנִי אַתָּה" — משיח שהגויים הם נחלתו ו"אַפְסֵי־אָרֶץ" אחוזתו — משיח שהוא בן אלוהים.

…ויכולנו להמשיך ולעבור על עשרות ואפילו מאות נבואות משיחיות ורמזים למשיח מתוך "מֹשֶׁה וְהַנְּבִיאִים" —
• הנבואה שהוא יהיה צאצא דויד,
• הנבואה על לידת הבתולין,
• על לידתו בבית־לחם,
• על הנסים והנפלאות שהוא יחולל בבואו,
• על אהבתו ודאגתו המיוחדת לנִדְכּאים ולעניים,
• הנבואה על תאריך צליבתו בספר דניאל…

הכל היה שם בכתבי התנ"ך. הכל היה נגיש למי שרק רצה לדעת. רבים מהנבואות היו נחלת הכלל, ויהודים ידעו לצטט אותן בעל־פה.

? האם הבנּו עכשיו ש"הָאִישׁ" ואחיו במשל של ישוע לא יכלו לטעון: "הגענו לגיהינום באשמת אלוהים. אלוהים לא סיפק לנו את המידע הדרוש כדי להחליט נכון."

מה? "מֹשֶׁה וְהַנְּבִיאִים" לא מספיק?

אז למה לא האמנתם?

כולנו מסכימים כי הנימשל לאיש העשיר ואחיו הם הפרושים והסופרים — ההנהגה הרוחנית של עם ישראל — אותם אנשים שאמרו לישוע בגאווה: "אֲנַחְנוּ תַּלְמִידָיו שֶׁל מֹשֶׁה!" (יוחנן ט 28 ב). ומה הוא נאלץ להשיב להם? — "אִלּוּ הֶאֱמַנְתֶּם לְמֹשֶׁה, הֱיִיתֶם מַאֲמִינִים לִי, כִּי עָלַי כָּתַב" (יוחנן ה 46).

? ואנחנו שואלים: איך יתכן כי מנהיגים…

שלפי דבריו של ישוע עצמו "יוֹשְׁבִים עַל כִּסֵּא מֹשֶׁה" (מתי כג 2),
שמגדירים את עצמם כ"תַּלְמִידָיו שֶׁל מֹשֶׁה",
ש"חוֹקְרִים אֶת הַכְּתוּבִים" ללא הרף (יוחנן ה 39),

…אך הם בכל זאת "אֵינָם שׁוֹמְעִים אֶל מֹשֶׁה וְאֶל הַנְּבִיאִים" (לוקס טז 31)?

הסיבה העיקרית היא…

חוסר־נכונות להיכנע למובן המילולי של דבר אלוהים

כבר ישוע עצמו גינה את נטיית הפרושים להעמיד את "מָסֹרֶת הַזְּקֵנִים" — המסורת שלהם — מעל "מִצְוַת אֱלֹהִים" (מתי טו 9-3).

מאז עובד דור אחרי דור של רבנים על עוד ועוד פירושים, וכל דור מתרחק יותר מהמובן המילולי והפשוט של הכתוב.

היום, כשאתה מצטט את בראשית פרק יח וטוען כי אברהם זיהה את אחד משלושת "הָאֲנָשִׁים" שביקרו באוהלו כ-יהוה בכבודו ובעצמו — התשובה היא: "לא נכון. מדובר בשלושה מלאכים."
כשאתה קורא את ישעיהו פרק נג וטוען כי עבד־יהיה אשר "נָשָׂא חֵטְא רַבִּים" (פס' 12) הוא המשיח — התשובה היא: "לא נכון. העבד הסובל הוא עָם ישראל."
כשאתה מצטט את הנבואה על לידת הבתולין מישעיהו פרק ז וטוען כי זוהי נבואה על לידת המשיח — התשובה היא: "לא נכון!
א', לא מדובר בלידת בתולין;
ו-ב', 'עִמָּנוּ אֵל' הוא בנו של הנביא ולא המשיח."
כשאתה מצטט את נבואת דניאל מפרק ט 26-24 וטוען כי דניאל מנבא את ביאת המשיח הראשונה ואת מותו — התשובה היא: "לא נכון. דניאל מנבא מאורע כלשהו בתקופת החשמונאים. — וחוץ מזה, דניאל לא ממש נחשב לנביא."

וזה לא משנה מאיפה בתנ"ך אתה מצטט, תמיד תזכה להסבר שאסור לך להבין את הכתוב כפי שהוא — שאסור לקבל את המובן המילולי הישיר והברור.

יותר מזה: דבר אלוהים בתנ"ך איבד את סמכותו עבור היהודי הממוצע. מה שקובע הם לא דברי הנביא שאומר בסמכות "כֹה אָמַר יהוה". — לא! — מה שקובע הם דברי הרבנים.

בחוגים דתיים מסויימים אפילו יגידו לך שלא רצוי שתקרא בתנ"ך ללא הדרכה, כי המובן המילולי של הטקסט עלול "להפוך אותך למשיחי" — לנוצרי!

? האם אתם מבינים עכשיו מדוע יש מצד הפרושים ומצד ממשיכי־דרכם חוסר־נכונות להיכנע למובן המילולי של דבר אלוהים?

אך חוסר הנכונות הזה לא משנה את העובדה:

"יֵשׁ לָהֶם [את] מֹשֶׁה וְהַנְּבִיאִים. שֶׁיִּשְׁמְעוּ בְּקוֹלָם." — יש לך את דבר אלוהים הכתוב!

המשיח בא לעולם, וכל מה שהוא לימד — כל מה שהוא טען להגשים — היה לקוּח מ"מֹשֶׁה וְהַנְּבִיאִים". והנה עוד תירוץ מדוע לא קיבלו את דבריו:

דבר אלוהים? — לא מספיק לי!

"הָאִישׁ" במשל לא מסתפק בתשובה שקִבל, וזה הגיוני. הרי עצם העובדה שהוא מוצא את עצמו בגיהינום מוכיחה כי הוא לא "הקשיב לקולם של משה והנביאים" בחייו — לפחות לא כפי שהבורא ציפה ממנו. כעת הוא סותר את אברהם באמרו:

30 "לֹא, אָבִי אַבְרָהָם; אִם יֵלֵךְ אֲלֵיהֶם אֶחָד מִן הַמֵּתִים, יַחְזְרוּ בִּתְשׁוּבָה."

שמתם לב? ישוע מצייר את האיש ואת חמשת אחיו כפרושים בני פרושים. הרי זו בדיוק הייתה דרישת הפרושים למשך כל שלוש שנות שירותו הציבורי של ישוע: "'רוֹצִים אָנוּ לִרְאוֹת מִמְּךָ אוֹת', אבל לא סתם קסם קטן אלא 'אוֹת מִן הַשָּׁמַיִם!' — אם תָראה לנו נֵס — נאמין" (מתי יב 38, טז 1; מרקוס ח 11; לוקס יא 16; יוחנן ב 18).

"שלח 'אֶחָד מִן הַמֵּתִים' אל אחיי, 'שֶׁיַּזְהִיר אוֹתָם'." — האיש בעצם מאשים את אלוהים בכך שהוא הגיע לגיהינום. הוא טוען: "לא הזהירו אותי! לוּ אלוהים רק היה שולח לי 'אֶחָד מִן הַמֵּתִים' — לוּ רק היה שולח לי עד־ראייה שחווה או לפחות ראה את הגיהינום — בוודאי שהייתי עושה את כל הדרוש כדי לא להגיע לכאן בעצמי."

"אין לי שום ספק שאחיי 'יַחְזְרוּ בִּתְשׁוּבָה', אם רק תקים את אלעזר מן המתים. הרי הם זוכרים אותו. הם מכירים את שמו. הם יודעים שהוא מת."

אה, כן? — נראה מה אברהם חושב על ההצעה הזו:

אברהם צודק. או יותר נכון: ישוע צודק. הרי רק מספר חודשים אחרי שישוע סיפר את המשל על אלעזר הדמיוני והאיש העשיר נפטר אלעזר האמיתי בבית־עניה. אחרי שגופתו היתה ארבעה ימים בקבר ישוע הגיע והקים אותו מן המתים.

? איך הגיבו "רָאשֵׁי הַכֹּהֲנִים וְהַפְּרוּשִׁים"? — הנה ישוע חולל את ה"אוֹת מִן הַשָּׁמַיִם" שהם דרשו: "אֶחָד מֵעִם הַמֵּתִים" אכן חזר אחרי ארבעה ימים! — נס אדיר! — האם זה גרם למנהיגים לחזור בתשובה?

? האם אנשי הסנהדרין הזמינו את אלעזר לראיון כדי לשמוע עדוּת? כדי לשמוע מה יש "בצד השני"? — אולי הוא ראה את השמיים? אולי הוא ראה את הגיהינום? — הנה הזדמנות נדירה לדעת מה מצפה לנו אחרי המוות!

לא! — האיש במשל טען כי "אִם יֵלֵךְ אֲלֵיהֶם אֶחָד מִן הַמֵּתִים, יַחְזְרוּ בִּתְשׁוּבָה", אך הפרושים ומנהיגי העם — הנמשלים לאחי האיש — אפילו לא מעוניינים לפגוש אותו.

הם מחליטים כי…

א. יש לעצור מיד את התופעה המסוכנת הזו של עשיית ניסים. לשם כך יש להרוג את ישוע (יוחנן יא 50);

ב. יש להשתיק מיד את העדוּת של מי שחזר מן המתים, כי הוא מושך קהל אל ישוע. לשם כך יש "לַהֲרֹג גַּם אֶת אֶלְעָזָר" (יוחנן יב 10).

! מכאן אנחנו לומדים: נִסים לא מושיעים אף אחד.

נסים לא יכולים לגרום לאמונה מושיעה. הם יכולים לגרום פליאה; הם יכולים למשוך תשומת לב למסר שבפיו של מחולל הניסים — אבל אם האנשים לא מקשיבים למסר, לא מקשיבים לבשורה, "אִם אֵינָם שׁוֹמְעִים אֶל מֹשֶׁה וְאֶל הַנְּבִיאִים — לֹא יִשְׁתַּכְנְעוּ [אפילו] אִם יָקוּם אֶחָד מֵעִם הַמֵּתִים." — זה מוכח!

סיכום

ישוע הביא לנו עדות על מה שקורה אחרי המוות. הוא המקור האמין היחיד בעולם למידע הזה, כי אף אחד חוץ ממנו לא היה שם וחזר.
מעדותו מתברר שכולנו נחייה לנצח — חלק בשמיים, ואחרים בגיהינום. אלה שתי האופציות היחידות.
כל אדם מחליט כעת — בחייו עלי אדמות — איפה הוא יבלה את הנצח. אחרי המוות לא ניתן עוד לשנות את ההחלטה.
מה שקובע באיזה משני המקומות אדם יתעורר אחרי מותו הוא יחסו לישוע המשיח כאן, בהווה.
האמצעי היחיד שיכול להביא אותך למושיע, הוא דבר אלוהים — הבשורה.
אם סירבת לקבל את דבר האלוהים במובנו הפשוט והמילולי — דחית את הדרך היחידה להינצל מהגיהינום. כך עשו האיש העשיר ואחיו במשל, וכך עשו הפרושים המלומדים. — אל תהיה דומה להם!