בראשית פרק ל: בני יעקב

 

בראשית פרק ל.

בני יעקב

פרק כט מסתיים בלידת ארבעת הבנים הראשונים של לאה ליעקב.

ניתן לשער שבלידת כל בן ללאה גם רחל שמחה, אך ליבה נחמץ מן העובדה שהיא עקרה ואינה יכולה ללדת לבעלה.

חולפים להם השנים, וכל נסיונותיה של רחל להרות עולים בתוהו. אלוהים החליט לא לפתוח את רחם רחל עד כה.

לאחר שלאה ילדה ארבעה בנים, רחל יוצאת משלוותה ומציבה אולטימטום ליעקב.

בפרק ל מתועדים לדתם של שאר בני יעקב מהשפחות בלהה וזילפה וכן את הולדת יוסף מרחל האהובה על יעקב.

 

חלוקת הפרק:

א. קנאת רחל ולידת בני בלהה (ל 1-8)

ב. בני זלפה (ל 9-13)

ג. לידת בני לאה הנוספים (ל 14-21)

ד. לידת יוסף (ל 22-24)

ה. משא ומתן בין יעקב ללבן (ל 25-43).

א. קנאת רחל ולידת בני בלהה (פסוקים 1-8)

א. וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב, וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחוֹתָהּ; וַתֹּאמֶר אֶל-יַעֲקֹב: הָבָה-לִּי בָנִים, וְאִם-אַיִן מֵתָה אָנֹכִי.

ב. וַיִּחַר-אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל, וַיֹּאמֶר: הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי, אֲשֶׁר-מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי-בָטֶן?

ג. וַתֹּאמֶר: הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה, בֹּא אֵלֶיהָ; וְתֵלֵד עַל-בִּרְכַּי, וְאִבָּנֶה גַם-אָנֹכִי מִמֶּנָּה.

ד. וַתִּתֶּן-לוֹ אֶת-בִּלְהָה שִׁפְחָתָהּ לְאִשָּׁה; וַיָּבֹא אֵלֶיהָ יַעֲקֹב.

ה. וַתַּהַר בִּלְהָה וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן.

ו. וַתֹּאמֶר רָחֵל: דָּנַנִּי אֱלֹהִים, וְגַם שָׁמַע בְּקֹלִי, וַיִּתֶּן-לִי בֵּן. עַל-כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ דָּן.

ז. וַתַּהַר עוֹד–וַתֵּלֶד בִּלְהָה, שִׁפְחַת רָחֵל, בֵּן שֵׁנִי לְיַעֲקֹב.

ח. וַתֹּאמֶר רָחֵל: נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי עִם-אֲחֹתִי, גַּם-יָכֹלְתִּי. וַתִּקְרָא שְׁמוֹ נַפְתָּלִי.

חלפו לפחות ארבע שנים מאז נישואיה ליעקב ורחל אינה בהריון.

בה בעת, אחותה לאה, יולדת ליעקב ארבעה בנים.

מן הסתם יעקב אוהב את בניו ומכאן גדלה התחברותו עם לאה.

רחל מקנאת באחותה.

קנאתה של רחל אינה קנאה חיובית.

רחל הייתה יכולה לומר כי גם היא משתוקקת לילדים ומבקשת מבעלה להתפלל עבורה, אך לא כך הפסוקים טוענים.

בכל ילד נוסף שלאה ילדה, רחל הרגישה החמצה במקום שמחה רבה.

בכל ילד שנולד ללאה, רחל חשבה שהיא עלולה להפסיד משהו. מכאן, קנאה בין אחים היא זרע רע הגורם לפירוד, יריבות ושנאה (אל האפסים ד 24 -32).

כאשר רגשותיה סערו, רחל פונה ליעקב ומעמידה לפניו אולטימטום:

אם לא תביא לי בנים, אני אמות.

למה בדיוק רחל מתכוונת?

האם עלה במחשבתה להתאבד אם לא תוכל ללדת?

האם מדובר רק בדרך דיבור המציינת ייאוש ותסכול בלבד? הרי גם רבקה אמרה שאין טעם לחייה אם לא תלד… (בראשית כה 22, כז 46).

כמה אירוני הדבר שהרי לבסוף רחל אכן נפטרה במהלך לידת בנה השני – בנימין.

תגובתו של יעקב דיי חריפה.

אני משער שרחל כבר שוחחה עם יעקב בנוגע לעקרותה ויעקב כבר הבין זמן רב שבלב רחל אין שלום רב.

הפסוקים הללו לדעתי מציינים את השיא בכל הנוגע לויכוח בין רחל ליעקב בכל הקשור להריונה.

יעקב מבין את האולטימטום של רחל ועונה לה?

האם אני אלוהים שאת יכולה לבקש בקשה שכזו ממני?

האם אני מחליף את אלוהים?. האם אני מסוגל לפתוח רחם שאלוהים בחר לסגור?

מתברר שבטנו של יעקב כבר הייתה מלאה ופסוקים אלו מתארים את שיא ההתפרקות.

תשובתו של יעקב והאינטונציה בה נאמרה, גורמים לרחל להבין שהיא חצתה קו מסוכן.

גם יעקב היה מאוד רוצה שרחל תלד, אך אלוהים בחר אחרת.

יעקב מצידו לא אהב את רחל פחות מבעבר. מבחינתו הוא קיבל את החלטתו של אלוהים ללא ויכוח.

החשש כולו היה בליבה של רחל ולכן הרגיש יעקב כל כך רע מדבריה של רחל.

רחל "יורדת מן העץ" של האיום במוות וכעת משתמשת בנוהל מקובל בתקופתם.

רחל מציגה את אמתה בלהה ליעקב ומבקשת שיביא לה, לרחל, בנים מבלהה.

למרות שאלוהים לא אישר נוהל שכזה, הרי שכך נהגו בני אותה תקופה. כך עשתה גם שרה כאשר הבינה שלא תוכל להביא יותר בנים לאברהם. היא נתנה לאברהם את הגר וממנה נולד ישמעאל (בראשית טז 2).

הנוהג היה שהילד שנולד לאמה נחשב לבנה של הגברת, אשת הבעל. מסיבה זו גם לרחל היתה הזכות לבחור את השם של הילוד.

בלהה יולדת ליעקב בן ורחל קוראת לו בשם: דן.

ההסבר של רחל היה: אלוהים ראה את צדקתי וידע כי בקשתי ראויה ולכן שפט אותי לחיוב ונתן לי את הבן הזה.

הילד שנולד לבלהה נקרא בנו של יעקב. בתיאור זה הבנים מהשפחות נחשבים לבני יעקב בעלי זכויות מלאות. בן האמה שווה כבן לנשותיו של יעקב.

בלהה ממשיכה ללדת ליעקב ובנה השני נקרא נפתלי.

מדוע שרחל תקרא לבנה נפתלי? (פסוק 8)

"…נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי עִם-אֲחֹתִי, גַּם-יָכֹלְתִּי. וַתִּקְרָא שְׁמוֹ נַפְתָּלִי.?

נפתוליי – שם משורש פתל, שמשמעו בנפעל: האבק.

ז"א, רחל הייתה בתחרות קשה עם אחותה לאה כדי להוליד עוד ילדים כך שלא תראה במצב נחות מזה של לאה.

ראו עד כמה הקנאה מעוותת את המציאות והורסת התחברות בין אחיות ואחים.

רחל הייתה בתחרות הרסנית עם אחותה לאה.

במקום לשמוח על הולדת בן וקבלת חיים חדשים, היא הייתה עסוקה בתחרות של כבוד ומעמד.

האם יעקב אהב את רחל יותר לאחר שבלהה ילדה את הבן השני?

ממש לא!

למביט מן הצד התנהגותה של רחל מעוררת רחמים.

קנאה מובילה לתחרות שמסירה שמחה מחיינו.

קנאה גורמת לנו לא להיות שמחים בחלקנו.

קנאה מעוותת את הברכה שאלוהים בחר להעניק לנו, ובמקום להביט אל אלוהים ולהתמקד בו, אנו מתמקדים במה שיש או אין לאחרים (ראה אל הפיליפים ב 2-4, משלי יד 30: "…ורקב עצמות קנאה". שיר השירים ח 6: "…קשה כשאול קנאה").

אני משער שחיי הנישואים של יעקב לא היו מושא לקנאה.

אני משוכנע שהאחיות רחל ולאה לא בילו שעות רבות ביחד באותו האוהל.

ב. בני זלפה (ל 9-13)

ט. וַתֵּרֶא לֵאָה כִּי עָמְדָה מִלֶּדֶת; וַתִּקַּח אֶת-זִלְפָּה שִׁפְחָתָהּ, וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְיַעֲקֹב לְאִשָּׁה.

י. וַתֵּלֶד זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה, לְיַעֲקֹב בֵּן.

יא. וַתֹּאמֶר לֵאָה: בגד (בָּא גָד)! וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ גָּד.

יב. וַתֵּלֶד זִלְפָּה, שִׁפְחַת לֵאָה, בֵּן שֵׁנִי לְיַעֲקֹב.

יג. וַתֹּאמֶר לֵאָה: בְּאָשְׁרִי, כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת; וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ אָשֵׁר.

לאה הבינה שאינה יכולה להביא יותר ילדים. התחברותה עם יעקב אינה מניבה הריון ומכאן הסיקה שככל הנראה לא תוכל להביא יותר ילדים.

ללאה בשלב זה יש כבר ארבעה בנים.

לאה כבר הוכיחה את "נשיותה וערכה" בעיני יעקב ולכן נשאלת השאלה:

מדוע שתנסה להביא עוד צאצאים דרך השפחה זילפה?

רחל כבר טענה בפסוק 8 שקיימת תחרות ומאבק בינה לבין לאה על מקומן בליבו של יעקב.

לאה נמשכת אל תוך המאבק הזה, או אולי היא זו היוזמת, כדי להיות כל הזמן ביתרון מול אחותה רחל – המועדפת על יעקב.

לפיכך, ומכיוון שבני האמות נחשבים לבניהם של הנשים, מנסה לאה להגדיל את היתרון שלה בכך שזילפה תלד ליעקב גם כן.

נתון נוסף יתכן שקיים מתחת לפני השטח.

אנו עדים למצב בו הנשים הן אלו המציעות את השפחות ליעקב.

לא יעקב היה זה שהציע להוליד מהשפחות.

מכאן, יתכן שלאה מציעה את זילפה הצעירה (נערה) ליעקב כחלק מדרכה למצא חן בעיניו, כפי שרחל עושה זאת.

לאה מעניקה שם לבן שנולד מזילפה: בגד [בא גד].

גד הוא שם של אל המזל (ישעיה סה 11), או המזל עצמו.

במילים פשוטות לאה אומרת: "במזל טוב!, הגיע המזל.

זילפה ממשיכה להוליד ליעקב ובנה השני נקרא: אשר.

מדוע בחרה לאה בשם אשר?

כי כעת שאר הבנות משבחות אותה (ראה שיר השירים ו 9, משלי לא 28).

מכאן, מבחינתה הבן גד באמת הביא לה מזל. כעת היא מרגישה שמחה ומבורכת.

כעת שאר הנשים רואות אותה כבחירה יותר.

איך צריכה להרגיש רעיה עקרה יראת אלוהים הקוראת את הפסוקים הללו?

בתחילת הפרק למדנו שאלוהים הוא זה הפותח רחם.

מכאן, עקרות היא החלטת אלוהים.

אינני מבטל בדיקות רפואיות כדי לקבוע אפשרות של מחלה או ניסיון לריפוי, חס וחלילה.

אך במידה והעקרות נקבעת, אני ממליץ לבני הזוג לקבל בשלווה ויראת אלוהים את החלטתו, לחזק בכל יום את התחברותם, ולנצל את זמנם ויכולותיהם לקדם את מלכות אלוהים.

ג. לידת בני לאה הנוספים (ל 14-21)

יד. וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר-חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה, וַיָּבֵא אֹתָם אֶל-לֵאָה אִמּוֹ; וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל-לֵאָה: תְּנִי-נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ.

טו. וַתֹּאמֶר לָהּ: הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת-אִישִׁי, וְלָקַחַת גַּם אֶת-דּוּדָאֵי בְּנִי? וַתֹּאמֶר רָחֵל: לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ.

טז. וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן-הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב, וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר: אֵלַי תָּבוֹא, כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי; וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא.

יז. וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶל-לֵאָה; וַתַּהַר וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן חֲמִישִׁי.

יח. וַתֹּאמֶר לֵאָה: נָתַן אֱלֹהִים שְׂכָרִי, אֲשֶׁר-נָתַתִּי שִׁפְחָתִי לְאִישִׁי; וַתִּקְרָא שְׁמוֹ יִשָּׂשכָר.

יט. וַתַּהַר עוֹד לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן-שִׁשִּׁי לְיַעֲקֹב.

כ. וַתֹּאמֶר לֵאָה: זְבָדַנִי אֱלֹהִים אֹתִי זֵבֶד טוֹב. הַפַּעַם יִזְבְּלֵנִי אִישִׁי, כִּי-יָלַדְתִּי לוֹ שִׁשָּׁה בָנִים; וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ זְבֻלוּן.

כא. וְאַחַר יָלְדָה בַּת; וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמָהּ דִּינָה.

בתקופת קציר חיטים, [חג השבועות] בחודש יוני, מצא הנער הצעיר ראובן דודאים בשדה.

שמח וטוב לב על מציאת פירות מיוחדים ונחשבים, הביא ראובן את הפירות ללאה אימו.

דודאים מתורגמים בתנ"ך הגרמני ל: "תפוחי אהבה". [ראה גם שיר השירים ז 12-14]

פרי הדודאים נחשב למעורר פוריות.

הערה: שימו לב לנושא הזה בפרק.

רחל רואה את הפירות שבידי ראובן ומבקשת מאחותה לאה חלק מהדודאים.

תשובתה של לאה מחדדת את היחסים העכורים ביניהן (פסוק 15)

לא מספיק שלקחת את בעלי, את גם רוצה לקחת את הפירות של בני?

רחל מבינה שיש סיכוי שבעזרת הדודאים היא תיכנס להריון, ובשביל הסיכוי הזה, היא מאפשרת ליעקב לבקר במיטת לאה – בקלות יתרה!

מדברי לאה אנו מסיקים את המסקנות הבאות:

"בסיסו" של יעקב היה המיטה של רחל.

רחל הייתה זו שקבעה עם איזו מן הנשים ישכב יעקב ומתי.

לעת ערב, כאשר חזר יעקב מעבודתו עם הצאן, יצאה לאה לקראתו – כדי שלא יגיע לאוהלה של רחל.

לאה אומרת ליעקב באופן ישיר שהיא שילמה בדודאים כדי שיעקב ישכב עימה באותו הלילה.

יעקב אינו מגיב ופשוט פונה לכיוון אוהלה של לאה ושם ממלא אחר מבוקשתה.

עד כמה עצוב מצבה של לאה, או בכלל היחס המשפחתי שלהם, בו רעיה חוקית צריכה לרכוש זכות לשכב עם בעלה…

כל המצבים הלא נעימים הללו הינם תוצאת לוואי של החלטה שגויה – של נישואין שלא על פי הוראתו של אלוהים, או כתוצאה ממעשים הנובעים משכרות.

תוצאת החיבור בין לאה ליעקב לא איחרה לבוא.

לאה הרתה ולבן הילוד קראה: יששכר

משמעות השם: יש שכר. ז"א, לאה מאמינה שתוגמלה על ידי אלוהים בעבור הדודאים שנתנה.

לאה הרתה שוב ליעקב, בן שישי ולו קראה: זבולון.

משמעות השם זבולון מאוד מעניינת (פסוק 20).

וַתֹּאמֶר לֵאָה: זְבָדַנִי אֱלֹהִים אֹתִי זֵבֶד טוֹב. הַפַּעַם יִזְבְּלֵנִי אִישִׁי, כִּי-יָלַדְתִּי לוֹ שִׁשָּׁה בָנִים; וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ זְבֻלוּן.

לאה האמינה או קיוותה שכעת לאחר שהביאה ליעקב שישה בנים הוא ירומם אותה בעיני אחרים.

יזבלני אישי = ינשאני.

ראה משמעות המילים בית זובול בספר מלכים א ח 13 = בית נישא ורם. ראה גם ישעיה סג 15, חבקוק ג 11.

לאחר לידת זבולון ילדה לאה בת, את דינה.

השם דינה הינו צורת הנקבה של השם דן. יהוה שופט.

לאה הביאה מרחמה שישה מכלל שנים עשר שבטי ישראל.

מתברר שלאה מנסה לאורך רוב ימי נישואיה לרכוש את לב בעלה יעקב בכל האמצעים מלבד תחינה לאלוהים.

ניסיונותיה "למכור" את עצמה בדרכים המקובלות באופן תרבותי ומסורתי עולים בתוהו.

הלקח שעלינו ללמוד מלאה הוא:

–          לחיות על פי רצון אלוהים ולא כדי למצא חן בעיני אדם בלבד (גלטים א 10).

–          להתפלל ולהציג את בקשותינו ותחינותנו לפני אלוהים בהודיה

תשובתו של אלוהים תבוא ושלומו הנשגב מכל שכל ינצור את לבבנו ואת מחשבותינו במשיח ישוע (אל הפיליפים ד 4-7).

ד. לידת יוסף (ל 22-24)

כב. וַיִּזְכֹּר אֱלֹוהִים אֶת-רָחֵל, וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹוהִים, וַיִּפְתַּח אֶת-רַחְמָהּ.

כג. וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן; וַתֹּאמֶר: אָסַף אֱלֹוהִים אֶת-חֶרְפָּתִי.

כד. וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ יוֹסֵף, לֵאמֹר: יֹוסֵף יְהוָה לִי בֵּן אַחֵר.

אלוהים זכר את רחל ובחסדו פתח את רחמה.

רחל אומנם פנתה לאלוהים שיפתח את רחמה אך חשבה שהכלים שנותן לה אלוהים – קרי – בנים, הם אלו שיכולים למלא את חייה בסיפוק ותכלית.

מסיבה זו קראה לבנה: יוסף.

מדוע?

א. אסף אלוהים את חרפתי.

ב. אלוהים עתיד לתת לי בן נוסף על זה. אלוהים אומנם יתן לה בן נוסף, בנימין, ובלידתו היא רחל עתידה למות.

על איזו חרפה רחל מדברת?

האם אלוהים ראה אותה כבזויה?

לא ולא!

שימו לב. לאה היתה בטוחה שלרחל יש את הכל וקרבתו של יעקב ממלאת את כל מחסורה

והנה רחל, ריקה ועצובה.

מתברר שיעקב לא יכול היה ומעולם לא נועד למלא את כל מחסורה הנפשי.

שום דבר ואף אחד לא יכול למלא את מה שרק אלוהים צריך למלא ויכול למלא.

מה שהטריד את רחל היה יחס הסובבים אותה, החברה שבה היא חיה.

מה שקבע את הלך רוחה ומצב רוחה היה הזהות והקביעה של הזולת אודותיה.

אמת היא שלחברה שלנו יש השפעה גדולה עלינו.

עלינו להתפלל שהשפעת החברה עלינו לא תגרום לנו להידמות לחברה הקלוקלת אלא להעדיף לקבל את הביזיון והחרפה מהחברה הקלוקלת ובלבד שנישמר תמימים בדרכו של אלוהים.

כאשר אלוהים ברא אותנו, הוא גם קבע לחיינו ייעוד ותכלית.

את הייעוד והתכלית הזו עלינו לשאוף לקיים וכל זאת בכלי פרי הרוח שאלוהים בחסדו העניק לנו ברוח הקודש השוכן בתוכנו (אל הגלטים ה 22-23, אל הפיליפים א 6).

האדון ישוע המשיח קיבל חרפות מההנהגה הרוחנית בישראל ורבים אחרים ירקו עליו.

למרות זאת, הוא הביט לעבר אביו שבשמיים והמשיך לשאת את הסבל ובלבד שימצא נקי בעיני אלוהים האב.

ה. משא ומתן בין יעקב ללבן (ל 25-43).

כה. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת-יוֹסֵף; וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-לָבָן: שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל-מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי.

כו. תְּנָה אֶת-נָשַׁי וְאֶת-יְלָדַי, אֲשֶׁר עָבַדְתִּי אֹותְךָ בָּהֵן, וְאֵלֵכָה. כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת-עֲבֹדָתִי אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ. כז. וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָבָן: אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, נִחַשְׁתִּי וַיְבָרְכֵנִי יְהוָה בִּגְלָלֶךָ.

כח. וַיֹּאמַר: נָקְבָה שְׂכָרְךָ עָלַי, וְאֶתֵּנָה.

כט. וַיֹּאמֶר אֵלָיו: אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ, וְאֵת אֲשֶׁר-הָיָה מִקְנְךָ אִתִּי.

ל. כִּי מְעַט אֲשֶׁר-הָיָה לְךָ לְפָנַי, וַיִּפְרֹוץ לָרֹב, וַיְבָרֶךְ יְהוָה אֹתְךָ לְרַגְלִי; וְעַתָּה, מָתַי אֶעֱשֶׂה גַם-אָנֹכִי לְבֵיתִי?.

לא. וַיֹּאמֶר: מָה אֶתֶּן-לָךְ? וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב: לֹא-תִתֶּן-לִי מְאוּמָה. אִם-תַּעֲשֶׂה-לִּי הַדָּבָר הַזֶּה, אָשׁוּבָה אֶרְעֶה צֹאנְךָ, אֶשְׁמֹר.

לב. אֶעֱבֹר בְּכָל-צֹאנְךָ הַיּוֹם, הָסֵר מִשָּׁם כָּל-שֶׂה נָקֹד וְטָלוּא וְכָל-שֶׂה-חוּם בַּכְּשָׂבִים, וְטָלוּא וְנָקֹד בָּעִזִּים – וְהָיָה שְׂכָרִי.

לג. וְעָנְתָה-בִּי צִדְקָתִי בְּיוֹם מָחָר, כִּי-תָבוֹא עַל-שְׂכָרִי לְפָנֶיךָ: כֹּל אֲשֶׁר-אֵינֶנּוּ נָקֹד וְטָלוּא בָּעִזִּים וְחוּם בַּכְּשָׂבִים–גָּנוּב הוּא אִתִּי.

לד. וַיֹּאמֶר לָבָן: הֵן, לוּ יְהִי כִדְבָרֶךָ.

לה. וַיָּסַר בַּיּוֹם הַהוּא אֶת-הַתְּיָשִׁים הָעֲקֻדִּים וְהַטְּלֻאִים, וְאֵת כָּל-הָעִזִּים הַנְּקֻדּוֹת וְהַטְּלֻאֹת, כֹּל אֲשֶׁר-לָבָן בּוֹ, וְכָל-חוּם בַּכְּשָׂבִים, וַיִּתֵּן בְּיַד-בָּנָיו.

לו. וַיָּשֶׂם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בֵּינוֹ וּבֵין יַעֲקֹב; וְיַעֲקֹב רֹעֶה אֶת-צֹאן לָבָן הַנּוֹתָרֹת.

לז. וַיִּקַּח-לוֹ יַעֲקֹב מַקַּל לִבְנֶה לַח, וְלוּז וְעַרְמוֹן, וַיְפַצֵּל בָּהֵן פְּצָלוֹת לְבָנוֹת, מַחְשֹׂף הַלָּבָן אֲשֶׁר עַל-הַמַּקְלוֹת.

לח. וַיַּצֵּג, אֶת-הַמַּקְלוֹת, אֲשֶׁר פִּצֵּל, בָּרְהָטִים, בְּשִׁקְתוֹת הַמָּיִם, אֲשֶׁר תָּבֹאןָ הַצֹּאן לִשְׁתּוֹת, לְנֹכַח הַצֹּאן. וַיֵּחַמְנָה בְּבֹאָן לִשְׁתּוֹת.

לט. וַיֶּחֱמוּ הַצֹּאן אֶל-הַמַּקְלוֹת; וַתֵּלַדְןָ הַצֹּאן עֲקֻדִּים, נְקֻדִּים וּטְלֻאִים.

מ. וְהַכְּשָׂבִים הִפְרִיד יַעֲקֹב, וַיִּתֵּן פְּנֵי הַצֹּאן אֶל-עָקֹד וְכָל-חוּם בְּצֹאן לָבָן; וַיָּשֶׁת-לוֹ עֲדָרִים לְבַדּוֹ, וְלֹא שָׁתָם עַל-צֹאן לָבָן.

מא. וְהָיָה בְּכָל-יַחֵם הַצֹּאן הַמְקֻשָּׁרוֹת, וְשָׂם יַעֲקֹב אֶת-הַמַּקְלוֹת לְעֵינֵי הַצֹּאן בָּרְהָטִים, לְיַחְמֵנָּה בַּמַּקְלוֹת. מב. וּבְהַעֲטִיף הַצֹּאן – לֹא יָשִׂים; וְהָיָה הָעֲטֻפִים לְלָבָן, וְהַקְּשֻׁרִים לְיַעֲקֹב.

מג. וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד; וַיְהִי-לוֹ צֹאן רַבּוֹת, וּשְׁפָחוֹת וַעֲבָדִים, וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים.

הקטע הנוכחי הינו אחד מהקטעים המיוחדים שבכתבי הקודש.

בקטע הנוכחי, כמו במקומות אחרים לפני כן מתגלה יעקב כאדם חכם וערמומי.

חכמתו הארצית מאפשרת לו להשיג כמעט את כל שחפץ.

גם באירוע הנוכחי, תוכניתו הערמומית של יעקב מצליחה מעל המשוער.

בעתיד הלא רחוק, במעבר יבוק, ישנה אלוהים אחת ולתמיד את הלך מחשבתו הארצית של יעקב, ובכך גם יציל אותו ממוות ומרצח כל משפחתו.

לאחר שרחל ילדה את יוסף, יעקב החל מתכנן את חזרתו לארץ כנען.

יעקב פונה אל לבן ומבקש ממנו את האישור לחזור לביתו ולארצו.

יעקב גם מבקש שלבן ישחררו יחד עם נשותיו ובניו אשר נולדו לו, שהרי יעקב עבד עבור נשותיו וכך שילם עד תום ללבן את שנדרש ממנו.

התנהגותו של יעקב עם לבן – בקשת האישור לשחררו כדי שיחזור לארצו, מראה שיעקב התנהג כאילו היה בנו של לבן.

כאשר עזב יעקב את כנען בעקבות מעשה הרמאות עם יצחק ועשיו, אמרה לו אמו רבקה שהיא תשלח להודיע לו מתי לחזור (כז 45).

אך שום שליח לא הגיע עדיין מרבקה.

יעקב מחליט לעשות מעשה בעצמו ולחזור למרות שלא הגיע כל סימן מאימו.

תשובתו של לבן מעניינת:

כז. וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָבָן: אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, נִחַשְׁתִּי וַיְבָרְכֵנִי יְהוָה בִּגְלָלֶךָ.

לבן כמו יעקב, אינו מניח את כל הקלפים וגם הוא מנסה למזער נזקים.

במילות חנופה הוא אומר ליעקב:

פניתי לשאול בניחושים – כדרך עבודת אלילים, והובהר לי שהברכות שזכיתי להן בשנים האחרונות באמת בגללך.

לבן פונה ליעקב ואומר: תנקוב בשכר שאתה דורש, ואתן לך את מבוקשך!

יעקב אינו עונה מיד ללבן בערך נקוב אלא בהסבר מרתק.

יעקב מפרט ללבן את שלבן יודע היטב.

יעקב היה פועל נאמן אשר מאז בואו ללבן התברך לבן מאוד.

כבר מהתחלה יעקב טיפל בעדרי הצאן של לבן.

בהתחלה, צאן לבן היה מעט, אך מאז הגיע יעקב, אלוהים ברך את צאן לבן ומספרם גדול באופן לא טבעי.

כעת, לאחר שיעקב שילם ללבן את השנים בעבור נשותיו, לאחר שהעניק ללבן מכל חכמתו אשר התבטאה בגדילת העדר למימדים לא רגילים, הוא מבקש לעבוד ולהרוויח בעבור ביתו.

מאחר שיעקב ממשיך בהסבריו ועדיין אינו נוקב במספר, נכנס לבן לשיחה ושואל שוב:

מה אתן לך?

יעקב אינו מבקש שום שכר ברגע הנדון.

בקשתו של יעקב לעומת זאת מעניינת ומצביעה על מחשבה ותחכום.

תשובתו של יעקב:

יעקב מבקש להישאר עם לבן לפרק זמן נוסף.

בפרק הזמן הנוסף יעקב מבקש מלבן שיתן לו את כל העיזים והכבשים שבעדריו אשר הינם נקודים או טלואים. משמע, יעקב מבקש שכל הכבשים והעיזים שאינם בעלי צבע אחיד, יינתנו לו, וכל בעלי הצבע האחיד, לבן או שחור ישארו בידי לבן ובבעלותו.

נקוד: בעל נקודות

טלוא: בעל כתמים גדולים מנקודות על עורו בצבע שונה.

יעקב מצידו ימשיך וישמור וירעה את עדריו של לבן, אך כעת, חלק מן הצאן, לפי הפירוט, יהיה רכושו הבלעדי של יעקב.

ואיך יהיה הדבר?

מכיוון שרוב הצאן הינו לבן – כבשים או שחור – עיזים, הרי שבכל אופן החלק של לבן גדול יותר.

מדובר על יחס של רבע לעומת שלושה רבעים.

כעת ישנם שני עדרים, כאשר העדר של יעקב מורכב מעיזים וכבשים "צבעוניים".

מכאן ואילך, כל שה או עז שייוולד לעדר של יעקב ויהיה מנוקד או מטולא – יהיה זה הצאן הפרטי בהחלט של יעקב.

מסיבה זו יכול היה יעקב לומר ללבן בפסוק 31 שאינו מבקש תשלום מיידי אלא תוצר לידה של הכבשים והעיזים המנוקדים והמטולאים.

לבן מסכים לתוכנית של יעקב, מפריד את העדרים ומוסר את הצאן בעלי הצבע האחיד לבניו (פסוק 35).

לבן מפריד את שני העדרים במרחק נדידת צאן של שלושה ימים.

בדרך זו העדרים לא יתערבו זה בזה.

בפסוק 37 מתוארת תוכנית הרביה המיוחדת שהגה יעקב מתוך ההתגלות של מלאך יהוה אליו המצויינת בפרק לא ומתוך נסיונו העשיר כרועה צאן (משלי כז 23).

כנראה גילה אלוהים ליעקב את "חוק-התורשה".

יעקב לקח ענפים מעץ לבנה לח, ז"א טרי ורענן, מעץ שקד ומעץ הערמון (דולב מזרחי). [ראה יחזקאל לא 8, יז 24].

את הענפים גילף יעקב כך שהחלק הפנימי הבהיר יותר של הענף חשוף.

את הענפים הכניס יעקב לתוך השקתות וכך הצאן שתה את המים כשהם מעורבים עם הריח והטעם של הענפים. יתכן שיעקב אף הציג את הענפים לצאן הבא לשתות והריח שהופץ על ידי הענפים הטריים גרם לייחום הצאן.

[שוקת = יחיד, רהט = שוקת, שקע באבן או בקורת עץ כדי להשקות את הבהמות – שמות ב 16]

מתברר שהתערובת שאותה רקח יעקב גרמה לצאן להתייחם וכך פריון הצאן המנוקד והמטולא היה רב יותר. בדרך זו יצר לו יעקב צאן חדש בזמן קצר מן הדרך הרגילה.

הצאן של לבן – יצטרכו להסתפק בדרך הטבע ללא לבנה, שקד או ערמונים…

הפסוקים המתארים את הפעולה של יעקב אינם ברורים לחלוטין אך מתוך התוצאה ניתן להבין שאלוהים היה בעזרו של יעקב וגמל לו חסד רב בכך שהעשיר אותו רבות ואפשר לו לחזור לכנען בידיים מלאות.