בראשית פרק לא: בריחתו של יעקב מלבן

 

בראשית פרק לא.

יעקב נמלט מידי לבן

לאחר שיעקב שילם ללבן 14 שנות עבודה בעבור נישואיו ללאה ורחל, הוא המשיך לעבוד עבור לבן במשך שש שנים נוספות (לא 41). סך הכל, יעקב שרת את לבן במשך 20 שנים.

כאשר הצליח יעקב להרבות את צאנו המנוקד והמטולא הבחינו בכך בניו של לבן.

הם הבחינו שהצאן אשר ברשותם אינו גדל בקצב שצאנו של יעקב גדל.

בקנאתם, הם האשימו את יעקב בכך שהוא מנצל את לבן אביהם ומשיג את שהשיג בדרך לא ראויה.

מילות הרכילות הגיעו לאוזנו של לבן וירדו מהר לליבו.

יעקב מבחין שפניו של לבן אינם כתמול שלשום ומבין שהגיע הזמן לקבל החלטה ולחזור לכנען.

חלוקת הפרק:

א. קנאת לבן ובניו (לא 1-2)

ב. דבר ה' ליעקב (לא 3)

ג. יעקב חולק עם נשותיו את תוכניתו לחזור לכנען (לא 4-9)

ד. החלום והמצווה (לא 10-13)

ה. תגובתן של רחל ולאה (לא 14-16)

ו. יעקב פועל לחזור לכנען (לא 17-25)

ז. טענותיו של לבן ותוכחת יעקב (לא 26-42)

ח. הברית בין יעקב ללבן (לא 43-54)

א. קנאת לבן ובניו (לא 1-2)

א. וַיִּשְׁמַע אֶת-דִּבְרֵי בְנֵי-לָבָן, לֵאמֹר: לָקַח יַעֲקֹב אֵת כָּל-אֲשֶׁר לְאָבִינוּ, וּמֵאֲשֶׁר לְאָבִינוּ עָשָׂה אֵת כָּל-הַכָּבֹוד הַזֶּה.

ב. וַיַּרְא יַעֲקֹב אֶת-פְּנֵי לָבָן, וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם.

בפסוקים הללו ניתנות לנו כל הסיבות שהניעו את יעקב לצאת מבית לבן בחרן ולחזור לכנען.

1. האשמת בני לבן, שיעקב נטל את רכוש אביהם.

בני לבן המוזכרים בפרק ל 35 קובלים על כך שיעקב פעל שלא ביושר בכל הנוגע לרכוש אביהם. בדרך עקיפה הבנים מתמרמרים שירושתם מקופחת.

אילו עדריהם היו מתרבים ופוריים בקצב העל טבעי של עדרי יעקב, יתכן שבני לבן לא היו מרגישים כל כך מקופחים. אך בשעה שעדרי יעקב מתרבים בקצב על טבעי, גוברת קנאת בני לבן, ומקנאתם הם מתמרמרים ונותנים חירות ללשונם לומר דברים איומים.

יעקב לא גנב דבר מלבן. הברכה שנפלה בחלקו של יעקב הייתה מאלוהים, אך ההבנה הזו לא הייתה בליבם של בני לבן.

את עושרו הגדל בקצב לא טבעי של יעקב הם פרשו כמעשה עוולה מצידו של יעקב נגד אביהם.

דברי בני לבן אינם מדוייקים.

א. בפרק ל 30 כתוב שעדרי לבן התרבו וגדלו מאז שיעקב החל מטפל בהן. ז"א, שיעקב היה מקור לברכה עבור לבן. עלינו לזכור שגם אנו אשר שלום אלוהים שוכן בתוכנו, יכולים להיות מקור ברכה לאחרים – בתנאי, שידינו נקיות ואנו פועלים את רצון אלוהים.

ב. יעקב לא גנב ללבן אף לא כבשה אחת.

לבן הסכים לתנאים שהציב יעקב (ראה פרק ל) וכל שנעשה ביניהם היה בהסכמה מלאה והגיוני ביותר.

יעקב קיבל את הצאן המנוקד והטלוא, ז"א כרבע מכלל עדרו של לבן. הנולדים בעדר יעקב שהם מנוקדים וטלואים יהיו משכורתו של יעקב ורכושו הבלעדי.

מכאן, יעקב לא לקח מלבן דבר אלא השכיל להניב "פרי" מבורך מן העדר שהסכים לבן להשאיל לו.

כבוד: רכוש, כבודה, עושר (דברים ח 17, תהילים מט 17, שופטים יח 21, ישעיה י 3, יז 4, סו 12, נחום ב 10)

2. שינוי היחס מצד לבן

יעקב שם לב שפניו של לבן אינן מאירות לו פנים ואינן מקבלות כפי שהיה בעבר.

לבן קיבל את הלשון הרע שדיברו בניו כנגד יעקב. לבן ידע היטב שרכושו גדל מאז יעקב נכנס לחייו ולמרות זאת הוא לא השקיט את בניו אלא קיבל את דבריהם הרעים.

פניו של לבן הפכו לזועפים ומכאן הבין יעקב שתנובת פנים זועפים לעולם אינה טובה ומועילה.

משלי כה 23: "רוח צפון תחולל גשם, ופנים נזעמים לשון סתר."

מכאן, כמו שרוח צפונית מבטיחה גשם, כך פנים נזעמים הינם סימן בטוח למחשבות ומילים שליליות.

מנסיונו, הבין יעקב שכעסו של לבן עומד להוליד מעשה רע, ולכן עדיף להתרחק מלבן כמה שיותר מהר.

לקח אישי:

המקרה המתואר בפסוקים 1-2 צריך לזעזע כל אחד מאיתנו ולגרום לנו יראה לבל ימלא ליבנו קנאה.

קנאה לא מאפשרת לנו לאהוב את האחר. ז"א, לרצות לטובתו או להתפלל עבורו.

קנאה לא מאפשרת לנו התחברות מבורכת.

קנאה מפרידה בין אחים.

קנאה הייתה ההרגשה שהביאה לעולם את הרצח הראשון (קין רצח את הבל – בראשית ד).

מכיוון שרצח מתחיל במחשבה (מתי ה 21), ראוי מאוד "שנהרוג" כל מחשבת קנאה עוד בראשיתה.

במקום לקנא באחר, הבה נבחן את חיינו ונשאל עצמנו:

מדוע לנו אין את מה שיש לאחר? מה המניע לקנאה שלנו?

האם זה בגלל חטאינו? אם כן אז ראוי שנתוודה על חטא ונתקן את דרכינו.

האם זה בגלל שאנו "עיוורים" לחסד שאלוהים נותן לנו, שאיננו שמחים בחלקנו, ועינינו רק מתמקדות במה שנתן אלוהים לאחר?

כל עוד עינינו אינן מתמקדות באדון ואיננו שמחים בחלק שאלוהים בחר להעניק לנו, לעולם לא נחווה סיפוק ושלום נפשי אמיתי. במצב שכזה גם לא נוכל להיות שמחים בשמחתו של הזולת.

3. אלוהים ציווה עליו לחזור לכנען (פסוק 3).

ציוויו של אלוהים היה השלב בו יעקב הפך מחשבה למעשה.

בשלב זה, שאלוהים בעצמו מצווה על יעקב לחזור, יכול היה יעקב להבין שכל דקה שבה הוא נשאר בחרן מסכנת את חייו.

ב. דבר ה' ליעקב (לא 3)

"…וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-יַעֲקֹב, שׁוּב אֶל-אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ; וְאֶהְיֶה עִמָּךְ."

אלוהים מתגלה ליעקב ומצווה עליו לחזור לכנען.

מילותיו של אלוהים בפסוק 3 מהוות המשך ישיר לדבר אלוהים שניתן ליעקב בחזון הסולם בפרק כח 15.

אז אמר אלוהים ליעקב שישמור אותו וישיב אותו אל האדמה המובטחת.

כעת הגיע הזמן.

אלוהים פונה שוב ליעקב ואומר לו שהגיע הזמן לחזור.

אלוהים אינו שולח את יעקב לבדו אלא מבטיח להיות עימו גם בחזרה ארצה.

נאמנותו של אלוהים פשוט נפלאה ומחממת את הלב.

אלוהים אינו שוכח ואינו מתחרט על בחירתו. על כך נרחיב בהמשך.

מי שחי בתזמון של אלוהים זוכה לחוות את ריבונותו של אלוהים ומתעודד להניח את כל חייו בידו של בוראו.

ג. יעקב חולק עם נשותיו את תוכניתו לחזור לכנען (לא 4-9)

ד. וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב וַיִּקְרָא לְרָחֵל וּלְלֵאָה, הַשָּׂדֶה אֶל-צֹאנוֹ.

ה. וַיֹּאמֶר לָהֶן: רֹואֶה אָנֹוכִי אֶת-פְּנֵי אֲבִיכֶן, כִּי-אֵינֶנּוּ אֵלַי כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁום; וֵאלוֹהֵי אָבִי הָיָה עִמָּדִי.

ו. וְאַתֵּנָה יְדַעְתֶּן, כִּי בְּכָל-כֹּחִי עָבַדְתִּי אֶת-אֲבִיכֶן.

ז. וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי וְהֶחֱלִף אֶת-מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים; וְלֹא-נְתָנוֹ אֱלֹהִים לְהָרַע עִמָּדִי.

ח. אִם-כֹּה יֹאמַר: נְקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ – וְיָלְדוּ כָל-הַצֹּאן נְקֻדִּים; וְאִם-כֹּה יֹאמַר: עֲקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ – וְיָלְדוּ כָל-הַצֹּאן עֲקֻדִּים.

ט. וַיַּצֵּל אֱלֹהִים אֶת-מִקְנֵה אֲבִיכֶם וַיִּתֶּן-לִי.

יעקב מבין שבני ביתו עומדים לפני טלטלה גדולה.

על מנת להכינם ובכדי לוודא שתוכניתו לא תופר על ידי מי מנאמני לבן, הוא קורא לנשותיו שיבואו אל השדה, רחוק יותר מאוהלי המשפחה המורחבת.

הכתוב מקדים את רחל ללאה וזאת לציין את בכירותה בעיניו של יעקב.

יעקב יודע היטב שנשותיו עתידות להתנתק לנצח ממשפחתן, מאחיהם, אביהם וכל מה שמוכר להן בחייהן.

יתכן מאוד שיעקב חשש שאם יחלוק את תוכניתו באוהליהן, שהיו מן הסתם בקרבת אוהלי שאר בני המשפחה המורחבת, כל תגובה קולנית של אחד מנשותיו היו מסכלות את תוכנית ההימלטות.

לזכותו של יעקב יאמר שהוא לא קרא לנשותיו כדי לצוות עליהן להכין מיד את המשפחה לתזוזה, אלא שוחח עימן ורכש את ליבן למען יקבלו את החלטתו בלב שלם וכך כל המשפחה תצא לארץ ההבטחה בלב אחד.

יש בהתנהגותו זו של יעקב מופת לכל הבעלים.

למרות שהאב הוא ראש הבית ואלוהים מצווה על הרעיה להיכנע לבעלה, הרי שהיטב עושה בעל החולק את מחשבותיו עם רעייתו ומנסה להגיע להסכמה מתוך שיחה, דיון וחידוד משותף ומכובד.

בדרך זו הבעל רוכש את הערכת רעייתו וכך גודלת ונבנית ההערכה והבטחון של הרעיה בבעלה.

הפסוק מציין שיעקב קרא להן לשדה – אל צאנו.

האירוע הנוכחי מתרחש 6 שנים לאחר השיחה עם לבן בפרק ל 25.

מאז, יש ליעקב כבר צאן שהוא רכושו הפרטי ולא מדובר על עדריו של לבן.

מפסוק 5 יעקב מפרט לנשותיו את הסיבות שבעטיין הוא מחליט לחזור לכנען.

"פני אביכן השתנו והוא אינו מתייחס אלי כפי שהיה בעבר…"

יעקב משתמש במילים ספרותיות אך אסור שנפספס את המשמעות המלאה.

יעקב מכיר את לבן ומן הסתם גם בנותיו מכירות את אביהן. הן יודעות היטב שאם אביהן שונא מישהו או החליט לפגוע בו, עדיף לאותו אדם ללכת "לצד השני של הירח".

יעקב מפרט את התנהגותו של לבן עד כה.

למרות שיעקב היה נאמן ללבן ועבד אותו בכל כוחו, לבן לא החזיר ליעקב באותו המטבע.

לבן ניצל את יעקב, לא עמד במילתו והבטחותיו ושינה את שהבטיח ליעקב פעמים רבות.

יעקב אומר: "…החליף את משכורתי עשרת מונים…"

האם הכוונה שלבן רימה את יעקב בדיוק עשר פעמים? יתכן, אך סגנון הדיבור מציין מספר עגול המביע הגזמה (במדבר יד 22, איוב יט 3, נחמיה ד 6). ראה גם ספר ההתגלות ג 10.

יעקב מציין שני מקרים בהם לבן שינה את הבטחותיו.

בכל אחד מהמקרים אלוהים התערב בעבור יעקב כדי להציל את משכורתו.

לדוגמא: [פסוק 8]

"…אִם-כֹּה יֹאמַר: נְקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ – וְיָלְדוּ כָל-הַצֹּאן נְקֻדִּים; וְאִם-כֹּה יֹאמַר: עֲקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ – וְיָלְדוּ כָל-הַצֹּאן עֲקֻדִּים…"

לבן חשב שהצאן עתיד להמליט יותר עקודים ולכן קבע ששכרו של יעקב יהיה רק הכבשים הנקודים. זאת כדי להבטיח ששכרו של יעקב יהיה נמוך.

לאחר שהצאן המליטו יותר נקודים, לבן שינה את ההסכם וקבע ששכרו של יעקב יהיו מעתה ואילך הכבשים העקודים, זאת כדי להמעיט משכרו של יעקב ולהגדיל את חלקו שלו.

בכל פעם שלבן שינה את ההסכם, היה זה אלוהים שפעל באופן ניסי למען יעקב ועשה נס כך שהצאן ימליטו את הסוג שיבטיח ליעקב שכר גבוה.

לכן אמר יעקב לנשותיו בפסוק 9:

"…וַיַּצֵּל אֱלֹהִים אֶת-מִקְנֵה אֲבִיכֶם וַיִּתֶּן-לִי…"

המילה "ויצל" משמע – לקח מידו של העושק ונתן לצד שמגיע לו.

ז"א, אלוהים התערב למעני, לקח את הצאן מיד אביכם ונתן לי את מה שמגיע לי.

[ראה שימוש במילה "יצל": בראשית לא 16, שופטים יא 26, הושע ב 11, שמ"א ז 14, תהילים מט 16].

יעקב מציין נקודה חשובה לכולנו:

–          נאמנותו של יעקב ללבן

–          נאמנותו של אלוהים ליעקב

–          חוסר נאמנותו של לבן כלפי יעקב.

יעקב מוכיח את נאמנותו ונקיון כפיו בעובדה שאלוהים נשאר עימו ופעל לטובתו לאורך כל השנים שבהן הוא נמצא עם לבן.

לראיה, אלוהים פעל באופן ניסי שצאן לבן ימליט תמיד את סוג הכבשים והעיזים שיבטיחו ליעקב שכר ראוי.

מסקנות:

א. אלוהים נאמן ומקיים את כל הבטחותיו [תהילים פט 38, ירמיה מב 5, דברים ז 9, קור"א א 9, י 13, קור"ב א 18, תסל"ב ג 3, אל העברים י 23, פטר"א ד 19, התגלות א 5, ג 14).

אלוהים אינו נוטש את ילדיו (עמו ישראל) אשר להם הבטיח חיים, זרע ונחלה – ראה אל הרומים יא 1.

גם לנו כמאמינים בישוע יש הבטחה כל כך נפלאה.

אלוהים שוכן בתוכנו ומבטיח להיות עימנו לעד (אל האפסים א 13-14, קור"א ג 16-17)

אלוהים הבטיח לנו ששום דבר לא יוכל להפריד אותנו מאהבת אלוהים שבמשיח ישוע (אל הרומים ח 34-39).

ב. עושרו של יעקב נובע מאלוהים. לו אלוהים לא היה מתערב לטובתו, היה יעקב נשאר עני וסמוך על שולחנו של לבן.

ד. החלום והמצווה (לא 10-13)

י. וַיְהִי בְּעֵת יַחֵם הַצֹּאן, וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא בַּחֲלוֹם, וְהִנֵּה הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל-הַצֹּאן – עֲקֻדִּים, נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים.

יא. וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים בַּחֲלוֹם: יַעֲקֹב! וָאֹמַר: הִנֵּנִי.

יב. וַיֹּאמֶר: שָׂא-נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה כָּל-הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל-הַצֹּאן, עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים. כִּי רָאִיתִי אֵת כָּל-אֲשֶׁר לָבָן עֹשֶׂה לָּךְ.

יג. אָנֹכִי הָאֵל בֵּית-אֵל, אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה, אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר; עַתָּה קוּם צֵא מִן-הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל-אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ.

לאחר שיעקב סיפר לנשותיו על התנהגותו הנפתלת של לבן אביהן בעניין שכרו, ואת הקנאה הממלאת את נפשו בגלל עושרו של יעקב, ואת העובדה שרק בזכותו של אלוהים יש ליעקב את שיש לו עד כה, הוא יעקב מספר לנשותיו אודות החלום שחלם לפני כשש שנים, לאחר הסכם השכר בינו לבין לבן, בו נגלה אליו אלוהים והבטיח לו ברכה רבה בגלל רשעת ליבו של לבן.

יעקב חולק את הנתונים הללו עם נשותיו כדי להסביר להן שגם אלוהים יודע את רשעת לבן, ושהחלטתו לעזוב את בית לבן ולחזור לכנען אינה נובעת מחכמתו האישית אלא מהווה ציות להוראתו של אלוהים.

ז"א, אם לא יעשה כך, יימצא יעקב נלחם נגד אלוהים.

יעקב יודע שבני לבן חושבים שהשיג את כל רכושו בדרך מרמה.

מן הסתם, מילות הרשע הגיעו גם לאוזניהן של רחל ולאה.

יעקב מסביר לנשותיו שברכת הפוריות שנפלה בחלקו של עדריו נבעו מסוד שנתן לו אלוהים באופן אישי.

עוד אז, לאחר ההסכם עם לבן, אלוהים נתן ליעקב את המידע איך להפרות את הצאן בדרך שרוב הילודים יהיו נקודים ומטולאים (ראה פרק ל).

כבר אז הבטיח לו אלוהים שגם הכבשים החלקים [עדרי לבן] עתידים להמליט ולדות נקודים ומטולאים בדרך ניסית.

הוא ראה בחזון איך העתודים [התיישים] ההולכים בראש העדר (ירמיה נ 8), והכוונה לבעלי צבע 'חלק' בלא כל גוון נוסף, ז"א, עדריו של לבן, עולים על הצאן לרבען ולעברן, והנה, התוצאה שבאופן טבעי הייתה צריכה להביא ולדות חלקות בעלי צבע אחיד, הניבו נקודים, עקודים וברודים – ז"א, ולדות שעל פי ההסכם עם לבן צריכים להיות חלקו ושכרו של יעקב. מכאן, יעקב הרוויח לא רק בדרך הפריון המיוחדת שעשה עם צאנו המנוקדים והמטולאים, אלא גם באופן ניסי דרך עדריו של לבן החלקים.

מכאן, נשותיו של יעקב צריכות לדעת ולהפנים שכל ההאשמות נגד יעקב אינן אמת ומונעות מקנאה וחוסר ברכה מצידם של לבן ובניו.

ברודים: גוון נוסף של הנקודים.

יעקב מסיים את החלק הנוכחי באומרו לנשותיו את המצווה שאלוהים ציווה עליו: פסוק 13:

"…אָנֹכִי הָאֵל בֵּית-אֵל, אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה, אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר; עַתָּה קוּם צֵא מִן-הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל-אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ."

אותו האל אשר נראה אליי בחלום הסולם בבית אל, בצאתי לחרן, אשר הבטיח לי את כל מה שאתן רואות שנתן לי, אותו האל כעת מצווה עלי לצאת מחרן ולשוב לארץ כנען, בדיוק כפי שנדרתי לו נדר לעשות.

יעקב מבהיר לרחל ולאה שהחזרה כעת לארץ כנען היא ציווי אלוהי, קיום נדר, ומן הסתם צעד נכון לאור פעולתו המרושעת של לבן ותוכניותיו נגד יעקב.

ה. תגובתן של רחל ולאה (לא 14-16)

יד. וַתַּעַן רָחֵל וְלֵאָה וַתֹּאמַרְנָה לוֹ: הַעוֹד לָנוּ חֵלֶק וְנַחֲלָה בְּבֵית אָבִינוּ?

טו. הֲלוֹא נָכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ לוֹ, כִּי מְכָרָנוּ וַיֹּאכַל גַּם-אָכוֹל אֶת-כַּסְפֵּנוּ.

טז. כִּי כָל-הָעֹשֶׁר, אֲשֶׁר הִצִּיל אֱלֹהִים מֵאָבִינוּ, לָנוּ הוּא וּלְבָנֵינוּ; וְעַתָּה, כֹּל אֲשֶׁר אָמַר אֱלֹהִים אֵלֶיךָ, עֲשֵׂה.

תגובתן של רחל ולאה מבהירה שגם להן היה ניסיון לא נעים עם אביהן. לבן לא רימה והתל רק ביעקב אלא פעל בדרך דומה גם עם בנותיו.

לאור נסיונן האישי ולאור הנתונים שיעקב מציג להן האחיות מבינות שגם להן כמו ליעקב כבר אין חלק בליבו של לבן.

הן הבינו שאין להן בעבור מה לחכות שיקבלו מלבן כי לבן אינו שומר להן כל חלק!

[ראה שימוש באותו ביטוי בשמ"ב כ 1, מל"א יב 16].

רחל ולאה לא שכחו לאביהן את העובדה שהוא מכר אותן ליעקב (כט 18).

לא שהיה להן דבר נגד יעקב, אלא בשל העובדה שאביהן ראה אותן דרך עיני "רווח והפסד" ולא כאב אוהב.

את הרווח שלבן הרוויח מעבודתו של יעקב היה צריך לתת – לפחות באופן חלקי – לבנותיו, כי זהו המוהר שלהן. בכסף זה יכלו הבנות לרכוש לעצמן את שחפצו וכו, אך לבן כמו לבן, אינו משחרר מטבע מכיסו בקלות יתרה…גם אם מדובר בבנותיו! [תהילים מה 14-16, יהושוע טו 19, שופטים א 15, מל"א ט 16).

חולשתו לכסף הודגשה בעבר כאשר הגיע זקן ביתו של אברהם לחרן כדי למצא אשה ליצחק.

מסיבה זו הרגישו הבנות רחל ולאה שיחס לבן אביהן כלפיהן אינו שונה מיחסו לכל זר אחר. הכל נמדד אצלו על פי רווח והפסד חומרי.

רחל ולאה מסכימות שכל העושר שיעקב זכה לו הגיע לו ביושר – בחסד אלוהים, ואינן חושבות שיעקב רימה או גזל דבר כלשהו מאביהן.

מילותיהן האחרונות של רחל ולאה הן המופת בכל השיחה:

עשה ופעל כפי שאלוהים ציווה עליך.

כמה נפלא לשמוע מילים אלו מהרעיה!

מה עלי לעשות כגבר נשוי כדי לרכוש את האמון הזה מאשתי?

– להתמיד בלימוד דבר אלוהים ויישומו בחיי

– לאהוב את אשתי ולרצות לשרתה בחפץ לב

– לחלוק עם אשתי את מחשבותיי, היסוסיי וקשיי

– לבקש מאשתי להתפלל עבורי למען אתמיד ללכת בדרך אלוהים [ראה אל האפסיים ה 20 ואילך, פטר"א ג 1-7).

לקח אישי:

ראוי ונכון עשה יעקב שחלק את תוכניתו עם נשותיו, אך ראויה באותה מידה תגובתם של רחל ולאה.

אלוהים קבע כבר בבראשית שגבר ואישה נשואים הם בשר אחד ולכן כבשר אחד עליהם לחלוק את מחשבותיהם ולפעול באחדות מוח ולב.

אלוהים גם קבע את ההירארכיה בתא המשפחתי ודורש מן הרעיה להיכנע לבעלה.

הכניעה הזו אינה קלה ולכן באותו הקטע (פטר"א ג 1-7), אלוהים דורש מן הבעל לאהוב את אשתו.

האהבה מקלה על הרעיה לקבל את סמכות בעלה כפי שאלוהים דורש.

כאשר בני זוג חיים על בסיס של שיתוף שכזה, הם מהווים מופת לילדיהם ולכל מי שמביט ובוחן את חייהם.

 

ו. יעקב פועל לחזור לכנען (לא 17-25)

יז. וַיָּקָם יַעֲקֹב, וַיִּשָּׂא אֶת-בָּנָיו וְאֶת-נָשָׁיו עַל-הַגְּמַלִּים.

יח. וַיִּנְהַג אֶת-כָּל-מִקְנֵהוּ וְאֶת-כָּל-רְכֻשׁוֹ אֲשֶׁר רָכָשׁ – מִקְנֵה קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּפַדַּן אֲרָם – לָבוֹא אֶל-יִצְחָק אָבִיו, אַרְצָה כְּנָעַן.

יט. וְלָבָן הָלַךְ לִגְזֹז אֶת-צֹאנוֹ; וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת-הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ.

כ. וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב אֶת-לֵב לָבָן הָאֲרַמִּי, עַל-בְּלִי הִגִּיד לוֹ כִּי בֹרֵחַ הוּא.

כא. וַיִּבְרַח הוּא וְכָל-אֲשֶׁר-לוֹ, וַיָּקָם וַיַּעֲבֹר אֶת-הַנָּהָר, וַיָּשֶׂם אֶת-פָּנָיו הַר הַגִּלְעָד.

כב. וַיֻּגַּד לְלָבָן בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, כִּי בָרַח יַעֲקֹב.

כג. וַיִּקַּח אֶת-אֶחָיו עִמּוֹ, וַיִּרְדֹּף אַחֲרָיו דֶּרֶךְ שִׁבְעַת יָמִים, וַיַּדְבֵּק אֹתוֹ בְּהַר הַגִּלְעָד.

כד. וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל-לָבָן הָאֲרַמִּי בַּחֲלֹם הַלָּיְלָה, וַיֹּאמֶר לוֹ: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן-תְּדַבֵּר עִם-יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד-רָע. כה. וַיַּשֵּׂג לָבָן אֶת-יַעֲקֹב; וְיַעֲקֹב תָּקַע אֶת-אָהֳלוֹ בָּהָר, וְלָבָן תָּקַע אֶת-אֶחָיו בְּהַר הַגִּלְעָד.

יעקב בחר את המועד המבטיח ביותר להסתלקותו.

התקופה הייתה עת גז הצאן.

האירוע בדרך כלל נערך פעם בשנה בנסיבות חגיגיות ביותר [ראה בראשית לח 12, שמ"א כה 4 ואילך, שמ"ב יג 23-24]. בעת זו גם היו הרועים נאספים ומקיימים מפקד שנתי של העדרים.

יעקב יודע שכל התעניינותו של לבן כרגע בצאנו וברווח העתידי מגזיזת צאנו, ולכן בוחר ברגע הזה כמתאים ביותר לברוח לכנען.

ידוע לנו מן הכתוב שיעקב ולבן קבעו מרחק של שלושת ימי הליכה בין צאן לבן לצאן יעקב ולכן הדבר נותן ליעקב יתרון בבריחה. גם אם לבן ידע באותו הרגע שיעקב ברח, הרי שכבר יהיה ביניהם מרחק של שלושת ימי הליכה.

יעקב נושא את בניו [11 במספר + דינה] ואת נשיו [4 במספר] על גמליו ומתחיל במסעו לכנען.

מילים אלו אינן נאמרות באופן סמלי מכיוון שיעקב היה איש גיבור כוח (תהילים קג 20, בראשית לא 45).

יעקב יכול היה להניף את ילדיו ואת נשותיו – אחת אחר השניה, על הגמלים.

יעקב יוצא מחרן כשברשותו עושר רב.

במהלך ששת השנים האחרונות בשבתו אצל לבן, פעל יעקב לביתו ובברכת אלוהים גדל עושרו והיה לרב ביותר.

עושרו של יעקב לא נמדד רק בכבשים ועיזים אלא גם בגמלים, חמורים, עבדים ושפחות שמן הסתם רכש בגלל שצאנו התרבה באופן על טבעי.

בשעה שלבן יצא למקום בו כל בעלי העדרים נפגשים לאירוע גז הצאן, גנבה רחל את התרפים של אביה לבן.

גנבה: לקחה ללא רשות מבעל החפץ. מתברר בהמשך שיעקב לא ידע על כך דבר! (לא 32)

מהם תרפים?

תרפים הם צלמים, פסלים מאבן, עץ או מתכת כלשהי המסמלים את האליל שבני הבית מאמינים בו ובוטחים שבזכותו ביתם, חייהם ורכושם נשמר ומבורך.

אותם עובדי אלילים היו משתמשים בתרפים ככלי קסם וניחוש להגדת עתידות וכו (יחזקאל כא 26).

מכאן, רחל גנבה את התרפים של אביה לבן כי האמינה שבכוחם לשמור אותה מפני מעלליו של אביה. ז"א, אם תיקח את אלוהיו של לבן, הרי שתיקח גם את כוחו…או את יכולתו לברר ולדעת היכן היא נמצאת.

האם מכך נובע שרחל הייתה עובדת אלילים?.

קשה לקבוע בביטחון מוחלט.

במקרה הטוב היא רק רצתה למנוע מאביה את היכולת (לדעתו) לקבל מידע אודות מיקומו של יעקב ומשפחתו. אולי בדרך זו תגרום לו לחשוש לצאת למרדף אחריהם.

האם רק רחל גונבת דבר בפרק הנוכחי?

מתברר שכולם בפרק הנוכחי גנבים בדרך זו או אחרת.

–          לבן לקח את מה שהיה רכושם של בנותיו ורימה את יעקב בשכרו.

–          רחל גונבת את תרפיו של לבן – כדי שלא יוכל לדעת היכן היא ולתפסה

–          יעקב גונב את לב לבן – כדי למנוע ממנו מידע אודות כוונתו לחזור מיד לכנען

למה הכוונה במילים: גונב את ליבו?

הכוונה לגניבת הדעת. ז"א, פועל בהסתר או בדרך המכוונת את האחר לחשוב בדרך מסויימת בעוד שכוונת העושה שונה (שמ"ב טו 6).

עלינו לזכור שחטא אינו נחשב רק אם נעשה בפועל אלא כבר בשלב המחשבה (מתי ה).

מכאן, אנו עדים לכך שכל המעורבים בפרשה פעלו בדרך הנראית להם נכונה אך לא על פי ההנחיות של אלוהים.

לראיה:

אלוהים אמר ליעקב לחזור לכנען ושיהיה עימו.

מילים אלו היו צריכות להשקיט את יעקב ולעודדו לפעול "באור יום" ולא בהסתר.

בפסוק 31 יעקב מציין את הסיבה שלשמה הוא גנב את ליבו של לבן: "כי יראתי כי אמרתי (בליבי) פן תגזול את בנותיך מעמי."

ז"א, יעקב פחד שלבן לא ייתיחס אליו כבן אלא כעבד וכך לא יאפשר לו לחזור למולדתו עם נשותיו וילדיו, כי כעבד אלה שייכים לבעל הבית (שמות כא 4, ראה גם תשובת לבן בבראשית לא 43).

חששו של יעקב לא היה לחינם ולראיה אנו עדים לרדיפה של לבן אחרי יעקב כשעימו נמצאים כל אחיו ואנשים רבים המסוגלים להילחם…

מעניין גם לראות את הנתון הבא:

כשיצא יעקב מביתו לחרן, אמרה לו אימו: "וקום ברח לך אל לבן אחי חרנה…" (כז 43).

כעת יעקב יוצא מלבן גם כן בבריחה…(פסוק 21).

עד מתי יעקב יברח?

עד שיכנע לחלוטין לאלוהים! על כך בפרק הבא.

יעקב בורח עם משפחתו לכיוון כנען.

המכשול הראשון הינו חציית נהר הפרת.

הכתוב אינו מציין איך נהגו בני התקופה לבצע את המשימה. נותר לנו לנחש.

יעקב ומשפחתו במסע מהיר לכיוון הרי גלעד. מכאן אנו יכולים לדעת את נקודת הכניסה של יעקב לארץ כנען.

כניסתו הייתה באיזור בית שאן. יעקב בחר בדרך זו כי מן הסתם הייתה דרך המלך ואם לא בדיוק, אז דרך זו הייתה ידועה כברוכה בירק כך שכל צאנו יכול היה לאכול לאורך כל המסע ארצה ( יהושוע יב 2, במדבר לב 1, 4, שיר השירים ו 5).

לאחר שלושה ימים נודע ללבן שיעקב ברח.

לפיכך, המרחק שקיים בין לבן ויעקב עומד כרגע על שישה ימים.

מכאן, כאשר החלה פגישת גז הצאן, לבן חישב שמקסימום תוך שלושה ימים יופיע גם יעקב וצאנו.

מכיוון שחלפו שלושה ימים ויעקב אינו מגיע, יכול לבן להבין שקרה הגרוע מכל [מבחינתו], כי אף רועה צאן בר דעת לא יפספס את האירוע החשוב של השנה – עת גז הצאן.

בהבינו שיעקב ברח עם כל משפחתו, לבן אוסף את אחיו עימו והחל רודף אחר יעקב.

מכיוון שלבן אינו נוסע עם ילדים ונשים, אלא עם צעירים וחזקים, הוא מצליח להדביק את יעקב לאחר שבעה ימים.

איך מקבלים את שבעת הימים?

–          שלושת הימים שהיו המרחק בין העדרים

–          שלושת הימים שחיכה לבן ליעקב במפגש הגז

–          יום נוסף כי במהלך ששת הימים הקודמים יעקב המשיך בדרכו ולא רק חנה במקום אחד.

לבן מגיע למקומו של יעקב באיזור הרי גלעד.

ישנם הטוענים שהמספר שבעה אינו מילולי אלא טיפולוגי, משמע סמלי.

בהיעדר סיבה מיוחדת אין לי כל סיבה לחשוב שהמספר שבעה ימים מציין משהו אחר.

בפסוק 24 מתרחש דבר נפלא.

אלוהים מופיע בחלום ללבן ומזהיר אותו לבל יפגע בדרך כלשהי ביעקב (בראשית יד 23, כד 50)

אזהרתו של אלוהים ברורה ואינה ניתנת לפרשנות שונה.

אסור ללבן לפעול נגד יעקב בשום אופן ודרך.

אין הדבר מציין שאסור ללבן לשוחח עם יעקב או עם בנותיו ונכדיו…

פעולתו של אלוהים בעבור יעקב ללא ידיעתו של יעקב מדהימה ומעודדת מאוד.

אלוהים עשה דבר דומה עבור אברהם כאשר נראה בחלום לאבימלך והזהירו לבל יגע בשרה (בראשית כ 3).

הנה לנו דוגמא נפלאה לריבונותו של אלוהים.

אלוהים דואג לילדיו גם בשעה שאינם מודעים לכך.

אלוהים דואג לנו כי הוא יודע טוב יותר מתי אנו בסכנה.

אלוהים פועל למעננו ולכן יש לנו את השלווה הנפלאה – זאת כאשר אנו חיים על פי רצונו ועושים בדיוק את הראוי בעיניו.

הפסוק הנפלא שעולה במוחי במקרה זה הינו מדברי שאול השליח באיגרת אל הרומים ח 26.

רוח הקודש מפגיע בעבורנו כאשר אנו לא יודעים אפילו מה לבקש מאלוהים…

יש לנו את אלוהים החושב ופועל בעבורנו ולמעננו למען נמשיך לחיות על פי רצונו ולפאר את שמו.

לבן מגיע למקום בו הוא יכול לראות את מחנה יעקב ושם הוא עוצר וקובע את מחנהו.

ז. טענותיו של לבן ותוכחת יעקב (לא 26-42)

כו. וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב: מֶה עָשִׂיתָ? וַתִּגְנֹב אֶת-לְבָבִי, וַתְּנַהֵג אֶת-בְּנֹתַי כִּשְׁבֻיוֹת חָרֶב.

כז. לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ, וַתִּגְנֹב אֹתִי? וְלֹא-הִגַּדְתָּ לִּי – וָאֲשַׁלֵּחֲךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁרִים בְּתֹף וּבְכִנּוֹר.

כח. וְלֹא נְטַשְׁתַּנִי לְנַשֵּׁק לְבָנַי וְלִבְנֹתָי; עַתָּה הִסְכַּלְתָּ עֲשׂוֹ.

כט. יֶשׁ-לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע; וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם אֶמֶשׁ אָמַר אֵלַי לֵאמֹר: הִשָּׁמֶר לְךָ מִדַּבֵּר עִם-יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד-רָע.

ל. וְעַתָּה, הָלֹךְ הָלַכְתָּ, כִּי-נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה לְבֵית אָבִיךָ – לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת-אֱלֹהָי?

לא. וַיַּעַן יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר לְלָבָן: כִּי יָרֵאתִי, כִּי אָמַרְתִּי: פֶּן-תִּגְזֹל אֶת-בְּנוֹתֶיךָ מֵעִמִּי.

לב. עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת-אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה. נֶגֶד אַחֵינוּ הַכֶּר-לְךָ מָה עִמָּדִי – וְקַח-לָךְ. וְלֹא-יָדַע יַעֲקֹב כִּי רָחֵל גְּנָבָתַם.

לג. וַיָּבֹא לָבָן בְּאֹהֶל יַעֲקֹב וּבְאֹהֶל לֵאָה וּבְאֹהֶל שְׁתֵּי הָאֲמָהֹת, וְלֹא מָצָא; וַיֵּצֵא מֵאֹהֶל לֵאָה, וַיָּבֹא בְּאֹהֶל רָחֵל.

לד. וְרָחֵל לָקְחָה אֶת-הַתְּרָפִים וַתְּשִׂמֵם בְּכַר הַגָּמָל, וַתֵּשֶׁב עֲלֵיהֶם; וַיְמַשֵּׁשׁ לָבָן אֶת-כָּל-הָאֹהֶל וְלֹא מָצָא. לה. וַתֹּאמֶר אֶל-אָבִיהָ: אַל-יִחַר בְּעֵינֵי אֲדֹנִי, כִּי לוֹא אוּכַל לָקוּם מִפָּנֶיךָ, כִּי-דֶרֶךְ נָשִׁים לִי. וַיְחַפֵּשׂ וְלֹא מָצָא אֶת-הַתְּרָפִים.

לו. וַיִּחַר לְיַעֲקֹב וַיָּרֶב בְּלָבָן; וַיַּעַן יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר לְלָבָן: מַה-פִּשְׁעִי, מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי.

לז. כִּי-מִשַּׁשְׁתָּ אֶת-כָּל-כֵּלַי – מַה-מָּצָאתָ מִכֹּל כְּלֵי-בֵיתֶךָ? שִׂים כֹּה נֶגֶד אַחַי וְאַחֶיךָ, וְיוֹכִיחוּ בֵּין שְׁנֵינוּ.

לח. זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ, רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ; וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי.

לט. טְרֵפָה לֹא-הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ, אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה, מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה,  גְּנֻבְתִי יוֹם וּגְנֻבְתִי לָיְלָה.

מ. הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב, וְקֶרַח בַּלָּיְלָה; וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי.

מא. זֶה-לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ. עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ, וַתַּחֲלֵף אֶת-מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים.

מב. לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי, אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק, הָיָה לִי, כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי; אֶת-עָנְיִי וְאֶת-יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אֱלֹהִים וַיּוֹכַח אָמֶשׁ.

התנהגותו של לבן אינה מפתיעה לאור מה שאנו יודעים עליו ותכונותיו.

לבן פותח במילים: "מה עשית?"

ז"א, לשון תמיהה ונזיפה (בראשית ד 10, יב 18, כט 25)

כל הוויתו של לבן הייתה בטענות אל יעקב.

אומנם יעקב ברח מלבן בסתר וגנב את ליבו, אך מדוע שלבן לא יעצור לרגע ויחשוב: מה עשיתי ליעקב ובנותיי שכך פעלו?

ללבן היו שבעה ימים לחשוב במהלך המרדף, ובמקום לחשוב גם על חלקו בפרשה, הוא התמקד רק בחלקם של יעקב ובנותיו.

כל מי שחוקר את התנהגותו של לבן מגיע למסקנה שלא היה רוצה לעבוד עם ברנש שכזה או להיות בחברתו.

והנה, לכל אחד מאיתנו יש "לבן קטן" בחייו.

במקרה בו אנו נפגעים ממעשהו של האחר, האם אנו בודקים את פועלנו והתנהגותנו כדי לבדוק באיזו מידה תרמנו למעשה הרע?

האם אנו מנסים לפשפש בציציותנו לפני שאנו מושכים בציציות של אחרים?

שימו לב לצביעותו ושקריו של לבן.

להלן טענותיו של לבן:

1. גנבת את לבבי:

אומנם יעקב פעל בהסתר אך זאת כי ידע שלבן לא היה מאפשר לו לצאת מחרן עם רכושו ונשותיו.

לבן ידע היטב בליבו שלא היה משחרר את יעקב ללא דיונים, תכסיסים ורמאויות אין סוף כדי להשאיר את יעקב בחרן.

יעקב הרי אומר ללבן בפסוקים 38-42 את אשר על ליבו ומתאר את אופיו הערמומי של לבן וחוסר יושרו.

אם כן, נכון הדבר שיעקב גנב את ליבו של לבן אך לבן עשה את כל מה שניתן היה לעשות כדי לגרום ליעקב לפעול בדרך שכזו.

2. ותנהג את בנותיי כשבויות חרב:

לבן מאשים את יעקב שבנותיו נלקחו נגד רצונן כאילו היו שבויות בידיו של יעקב.

לאור דברי רחל ולאה בפסוקים 14-16 אנו למדים שהבנות לא נלקחו כשבויות אלא הלכו אחר יעקב בחפץ לב.

בפסוק 27 לבן חוזר על האשמותיו ומצייר עצמו כאב אשר גנבו את יקיריו וזאת למרות ליבו האוהב והשופע כלפי אחרים.

לבן חוזר ואומר ליעקב: מדוע פעלת בסתר נגדי?

מדוע לא אמרת לי את תוכניותיך?

התנהגותו של לבן מתארת אדם שכבר אינו רגיש לשום מעשה רע.

לבן כל כך מושחת במעשיו וככל הנראה חי בין אנשים כמותו, ולכן כל רגישותו לצדק ואמת התנוונה (ראה אל האפסים ד 19).

לבן אף ממשיך לשקר במצח נחושה ואומר: "ואשלחך בשמחה ובשירים בתוף ובכינור…"

אילו לבן היה כל כך אוהב ומכבד את יעקב ובנותיו, הרי שהם היו מרגישים בחום לבבו לפחות במהלך עשרים השנים שבהן יעקב עסק כפועל של לבן.

בפסוקים 38-42 יעקב מתאר את תקופת חייו בצל לבן כתקופה אפלה, חסרת אמון או אהבה.

כשבנותיו של לבן, רחל ולאה תיארו אל אביהן בפסוקים 14-16, הוא הצטייר כרודף בצע חסר כל גילוי חיבה כלפי בנותיו ונכדיו. כאן הוא מצטייר כאחד אשר זועק מדוע נמנע ממנו לנשק את אהוביו נשיקת פרידה…

לאור תיאור תכונותיו של לבן, ניתן בביטחון רב להסיק שבנותיו לא זכו לשום נשיקת אב אוהבת מאז שהן זוכרות את עצמן.

למה הכוונה במילים: "עתה הסכלת עשו" בפסוק 27?

עשית בסכלות, בטפשות [ראה שמ"א כו 21].

במילים פשוטות: לבן אומר ליעקב. בדרך כלל אתה פועל בחכמה ובהיגיון, אך הפעם במקרה הזה של גניבת ליבי ובריחה עם בנותיי ונכדיי לכנען – פעלת בחוסר חכמה!

בפסוק כט לבן מגלה את אשר באמת על ליבו, ולולא אזהרתו של אלוהים בלילה הקודם בחזון, לבן לא היה מהסס לעשות את הרע ביותר ליעקב ולבנותיו.

לבן מציין שהגורם היחידי שבגללו הוא אינו פוגע ביעקב ומשלם לו כגמולו זה בגלל אזהרתו של אלוהים אליו בחלום בלילה שלפני כן.

לבן לפחות מציין את אזהרתו של אלוהים במדויק.

לבן מצטייר כביכול כאדם הירא את אלוהי אבי יעקב.

לבן יודע בליבו שאסור לו לפגוע ביעקב, אך רשעתו אינה מאפשרת לו להודות בטעותו ולהתנצל על מעשיו הרעים בעשרים השנים האחרונות נגד יעקב.

לבן עוטף את טענותיו ומסכם:

לולא אלוהים היה מונע ממני, הייתי מוציא לפועל את הצדק ופוגע בך יעקב וביקר לך.

בפסוק 30 לבן מספק לעצמו "סולם כדי לרדת מן העץ הגבוה" ואומר:

אני מבין שמאוד התגעגעת לראות את בני משפחתך.

במילים אלו לבן מאפשר לעצמו לעצור את תגובתו שהרי ליעקב הייתה סיבה מקלה, והוא לבן בעל הלב הרחב, מוכן להבין זאת ולמחול ליעקב על בריחתו. בכך, בלי להודות במפורש, לבן נכנע לאיום של אלוהים ומבין שכל פעולה נגד יעקב עלולה לעלות לו בחייו.

רבים הם האנשים שקשה להם להודות בטעותם ולבקש סליחה.

לעיתים גם אנו כאלה: אנו מחפשים משפט או תירוץ לרדת מן העץ הגבוה שנתלנו עליו ובפרט שלא נרכין ראש ונודה: טעינו, סליחה.

אמת, זה קשה, אך זה בדיוק הדבר שמעניק כבוד.

אדרבה, דרכו של לבן היא זו הגורמת לריחוק ופירוד!

אבל, ללבן נשארה טענה אחת הדורשת תשובה:

מדוע גנבת את אלוהי?

שימו לב לניגוד במשפטים של לבן.

לבן יודע שיהוה, אותו האל שנראה אליו אמש בחלום הוא אלוהיו של יעקב ואבותיו.

לעומת זאת, התרפים אשר נגנבו ללבן, הם אלוהיו שלו.

כך, לכל אחד יש את אלוהיו, ליעקב ואבותיו את יהוה, וללבן את מה שתרפיו מייצגים.

ישעיה הנביא הקדיש מספר משפטים בספרו על עובדי אלילים כמו לבן (ראה ישעיה מד 16-17מ 19).

ישעיה מתאר את גודל עיוורונם הרוחני של עובדי האלילים אשר רוקעים פסל ממתכת או עץ במו ידיהם ואז מכנים את היצירה – אלוהים!

ישעיה לועג לאותם עובדי אלילים אשר כורתים עץ, בחציו משתמשים להסקה, ומהחצי השני מגלפים פסל ולו משתחווים כאלוהים.

כמה הוא האבסורד בו אדם יוצר דבר ללא נשמה ומשתחווה לו כאל…

כמה אבסורד הדבר שיצור שאינו מושלם, מייצר חפץ ומעניק לו תכונות גדולות משלו…

האם פסלים כלשהם כתבו ספר?

האם ניבאו נבואות שהתגשמו?

האם קיימו הבטחות שהבטיחו?

האם העניקו חיים למישהו?

האם אותם פסלים פועלים להביא צדק עולמים וטוהר לעולם?

מי כמוך אלוהים יהוה אשר פועל כל זאת?

כך זועק הנביא ישעיה לאור מסקנות פרקים מ-מח…

חשוב להבין שלבן ידע אודות קיומו של יהוה אך בחר להשתחוות לפסליו.

לבן אחז בדיעה כמו רבים מבני זמנו, שקיימים אלילים רבים ובחר להיכנע לאחד מהם.

ביום בו יעמוד לבן מול אלוהים למשפט, לא יהיה לו תירוץ.

הוא ידע את שצריך לדעת אודות אלוהים ובחר למסור את ליבו ולשקר ולשטן.

בפסוקים 31-32 כתובה תשובתו של יעקב להאשמותיו של לבן.

לא. וַיַּעַן יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר לְלָבָן: כִּי יָרֵאתִי, כִּי אָמַרְתִּי: פֶּן-תִּגְזֹל אֶת-בְּנוֹתֶיךָ מֵעִמִּי.

לב. עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת-אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה. נֶגֶד אַחֵינוּ הַכֶּר-לְךָ מָה עִמָּדִי – וְקַח-לָךְ. וְלֹא-יָדַע יַעֲקֹב כִּי רָחֵל גְּנָבָתַם.

יעקב עונה בקצרה על שאלותיו של לבן:

א. יעקב מודה ואומר ללבן שהוא ירא ממנו.

יעקב באמת לא בטח בלבן והיה בטוח שאילו ידע לבן שהוא עתיד לעזוב, לבן לא היה מאפשר לו לצאת עם נשותיו.

מן הסתם יעקב לא היה יוצא עם כל ילדיו ללא נשותיו…

ב. יעקב מציין שלא גנב את אלוהיו של לבן (התרפים), וכדי להוכיח את רצינות דבריו ואמיתותם, יעקב אף מציע שאם לבן ימצא את תרפיו אצל מי מבני משפחתו של יעקב, אותו אדם ישלם בחייו מיד.

הכתוב מציין שיעקב לא ידע שרחל גנבה את התרפים של אביה.

הכרזתו של יעקב אכן נבעה מלב תמים.

הכר-לך = בדוק וראה [בראשית לז 32, לח 25].

נגד אחינו = כנגד העדים, אל מול עיניהם

לאור דבריו של יעקב ולאור ההכרזה שמי שבחזקתו יהיו התרפים עתיד למות, מדוע שלבן יחפש? הרי יש לו סיכוי לעמוד במצב בו יידרש להרוג את בנותיו או מי מנכדיו…

לפנינו לפחות שלוש אפשרויות:

1. לבן בטוח שימצא את התרפים ואז ברוב חסדו ירחם על הגנב ויצטייר כקדוש מעונה אשר ספג עלבון ורמאות ומוחל על כבודו.
2. לבן יקבל את התירוץ [מנקודת מבטו] לעקוף את אזהרתו של אלוהים ויוכל להרוג ולהוציא לפועל את נקמתו במידה וימצא את האשם בגניבת התרפים.
3. לבן ימצא את התרפים וידרוש את כל רכושו של יעקב בתמורה לחיי הגנב…

בכל מקרה, לבן מוכיח את חוסר האמון שלו ביעקב ברגע שהחל מחטט בכל כליו של יעקב מיד לאחר שהאחרון הבטיח שלא גנב את התרפים.

שניהם, לבן ויעקב אינם בוטחים זה בזה לחלוטין וחסרי כבוד הדדי איש לרעהו.

שימו לב לסדר בחיפוש של לבן ברכושו של יעקב בפסוק 33:

"…וַיָּבֹא לָבָן בְּאֹהֶל יַעֲקֹב וּבְאֹהֶל לֵאָה וּבְאֹהֶל שְׁתֵּי הָאֲמָהֹת, וְלֹא מָצָא; וַיֵּצֵא מֵאֹהֶל לֵאָה, וַיָּבֹא בְּאֹהֶל רָחֵל."

לבן מתחיל באוהל של יעקב כבדרך של השפלה.

הרי יעקב אמר לו רק לפני רגע שלא לקח מאומה ואף מוכן שמי שלקח ישלם בחייו בו ברגע…והנה, לבן בוחר להתחיל את החיפוש באוהלו של יעקב.

לאחר יעקב לבן מחטט באוהלם של לאה והאמהות.

האוהל האחרון שלבן חיפש בו היה האוהל של רחל.

לדעתי, לבן ידע היטב שאם מישהו לקח את התרפים, יהיה זה רחל.

אך, מדוע להתחיל באוהלה ולפספס את ההזדמנות לחטט ולבדוק מה יש ליעקב?

איך יוכל לבן להפסיד הזדמנות פז להשפיל את יעקב?

לבן מגיע אל אוהלה של רחל והיא יושבת על אוכף הגמל.

מן הסתם, כל השאר עמדו על רגליהם והביטו מן הצד איך לבן ממשש את כל כליהם, והנה רחל נשארה יושבת על אוכף הגמל.

רחל טוענת שבשל נסיבות המחזור החודשי, היא אינה מרגישה בנוח ומבקשת את סליחת אביה בכך שלא יוכל לחפש בכר שעליו היא יושבת.

מן הסתם, מכיוון שהכר שעליו רחל יושבת אינו ענק, והיא צריכה להחביא את התרפים כך שלא יבלטו מן הכר, יוצא שהתרפים היו פסלים קטנים במידתם.

לבן ממשיך לחפש ומלבד הכר שעליו רחל יושבת, הוא בדק בכל האוהל ולא מצא את תרפיו.

בפסוקים 36-42, לאחר שלבן מישש וחיטט בכל אשר ליעקב על פני האדמה ולא מצא דבר, יעקב יכול להגיב, וכעת מנקודת מוצא של חף מפשע.

כעסו של יעקב על חוסר האמון מצידו של לבן וההשפלה שבחיטוט בכל אשר לו, מתבטאים במשפטים הבאים המגלים את אשר היה בליבו של יעקב על לבן.

יעקב אומר:

איזה חטא עשיתי נגדך?

איזה פשע פשעתי נגדך?

מה עשיתי לך כך שהיית צריך לדלוק אחרי כאילו הייתי פושע.

האם מצאת דבר אחד ולו הקטן ביותר ששיך לך לאחר כל המישושים והחיטוטים?

אם מצאת דבר ששייך לך, הראהו לכל העדים אשר עימך, והם ישפטו בינינו.

מפסוק 38 יעקב פורס לפני לבן את נאמנותו כלפיו ואת הניצול וחוסר הכבוד שקיבל מלבן מאז ומתמיד.

עשרים שנים יעקב עובד אצל לבן.

14 שנים בעבור לאה ורחל ושש שנים נוספות שבהן כל הוולדות בצבע שאינו אחיד מהוות שכר ליעקב.

ז"א, יעקב נמצא בקרבת לבן זה כבר 20 שנים.

איך התבטאה נאמנותו והשפעתו הטובה של יעקב על לבן ורכושו לאורך כל אותן 20 שנים?

מאז שיעקב מטפל בצאן לבן, כל ההריונות של הכבשים והעזים היו מבורכים (שמות כג 26, איוב כא 10).

בכל עדר אחר ישנם אחוזי הפלות טבעיות או מוות של הוולד בעת הלידה או מות הולד יחד עם האם. והנה, מאז יעקב עם לבן, כל לידה הסתיימה בוולד חי ואם פוריה.

לכל ידוע שכמו שלא עוצרים שור בדישו, כלומר, לפועל מאפשרים לאכול מן השדה בו הוא עובד.

והנה, היה נהוג לעיתים שרועים היו שוחטים אחד מן הזכרים כדי לאכול.

יעקב גם את זאת לא עשה.

יעקב מציין שהוא אף לא הביא ללבן טרפה.

למה הכוונה?

היה נהוג שאם חיה טורפת פגעה באחד מן העדר, על הרועה היה להביא לפחות חלק מגופה של הבהמה, כדי להוכיח שנטרפה על ידי חיה (שמות כב 12, עמוס ג 12). זאת כדי שלא יואשם הרועה בכך שאכל את הצאן בעצמו.

והנה יעקב אומר שגם במקרים בהם נטרפה חיה מן העדר, היה זה יעקב ששילם: כיפר על החטא, ז"א השלים את החסר מכיסו, ולו שלא יצטרך להצדיק את עצמו.

גם במקרים בו גנבו צאן, בין אם ביום או בלילה, מעולם לא באתי אליך בטענה או בהצטדקות אלא שילמתי עבור החוסרים מכיסי.

במילים פשוטות: אתה לבן זכית ממני רק לרווח, וכאשר היה נזק כלשהו, את החשבון שילמתי אני!

לאורך כל אותן שנים תנאי עבודתי היו קשים במיוחד.

מעולם לא בקשתי הקלות והנחות.

בין אם בחום או בקור, הייתי עם העדר ודואג לכל.

יעקב מציין בפסוק 41 את חוסר נאמנותו ויושרו של לבן וזאת אל מול נאמנותו והקרבתו של יעקב ללבן ולרכושו.

לבן לא עמד במילתו ושינה את שכרו של יעקב פעמים רבות.

כאמור בפסוקים 7-9, לבן היה משנה את ההסכם בינו לבין יעקב וזאת כדי לצמצם את השכר המגיע ליעקב.

לבן לא התבייש לשנות את ההסכם בכל פעם שרצה וזאת למרות שיעקב היה מקור לברכה רבה עבורו.

במילים פשוטות:

יעקב מוכיח ללבן שהוא חסר נאמנות וכפוי טובה.

תכלס, יעקב לא חייב ללבן דבר, אלא ההיפך.

בפסוק 42 יעקב מסיים במשפט מעניין:

"…לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי, אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק, הָיָה לִי, כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי; אֶת-עָנְיִי וְאֶת-יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אֱלֹהִים וַיּוֹכַח אָמֶשׁ."

לסיכום:

יעקב אומר ללבן ישירות שאלוהים אומנם התערב למענו וזאת בגלל שבחן את ליבו ומצאו נקי לפניו.

יעקב מציין שאילו אלוהים לא היה מתערב לטובתו, הרי שלבן לא היה מהסס לשלח את יעקב חסר כל.

למה הכוונה?

לבן החשיב את יעקב לעבד, וככזה, יכול היה לקחת לו את הנשים שנתן לו וכמובן את ילדיו.

מילותיו של יעקב מתארות את לבן כגרוע באנשים. מסקנת דבריו של יעקב הן שלבן החשיב אפילו את בנותיו לשפחות – כמטבע עובר לסוחר.

אלוהים לעומת זאת ראה את אי הצדק של לבן כלפי יעקב והתערב למען יעקב.

בגלל מעורבות אלוהים יצא יעקב מלבן בידיים מלאות ובטח לא בגלל חסדי לבן.

בגלל שאלוהים יודע שעמלתי בלב נקי עבורך, פגש אלוהים אותך – לבן – אמש, והזהיר אותך לבל תפגע בי.

למה הכוונה בביטוי: "פחד יצחק"?

א. אלוהי- יצחק, היראה של יצחק (ראה פסוק 53, כמו כן גם תהילים קכד 1-2).

ב. יתכן שהביטוי נבע מן האירוע בו אברהם היה צריך לערוף את יצחק על הר המוריה.

ח. הברית בין יעקב ללבן (לא 43-54)

מג. וַיַּעַן לָבָן וַיֹּאמֶר אֶל-יַעֲקֹב: הַבָּנוֹת בְּנֹתַי, וְהַבָּנִים בָּנַי, וְהַצֹּאן צֹאנִי, וְכֹל אֲשֶׁר-אַתָּה רֹאֶה לִי-הוּא; וְלִבְנֹתַי – מָה-אֶעֱשֶׂה לָאֵלֶּה הַיּוֹם? אוֹ לִבְנֵיהֶן אֲשֶׁר יָלָדוּ?.

מד. וְעַתָּה, לְכָה נִכְרְתָה, בְרִית, אֲנִי וָאָתָּה, וְהָיָה לְעֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ.

מה. וַיִּקַּח יַעֲקֹב אָבֶן; וַיְרִימֶהָ מַצֵּבָה.

מו. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו: לִקְטוּ אֲבָנִים. וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ-גָל, וַיֹּאכְלוּ שָׁם עַל-הַגָּל.

מז. וַיִּקְרָא-לוֹ לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא; וְיַעֲקֹב קָרָא לוֹ גַּלְעֵד.

מח. וַיֹּאמֶר לָבָן: הַגַּל הַזֶּה עֵד בֵּינִי וּבֵינְךָ הַיּוֹם; עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמוֹ גַּלְעֵד.

מט. וְהַמִּצְפָּה, אֲשֶׁר אָמַר: יִצֶף יְהוָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ, כִּי נִסָּתֵר אִישׁ מֵרֵעֵהוּ.

נ. אִם-תְּעַנֶּה אֶת-בְּנֹתַי, וְאִם-תִּקַּח נָשִׁים עַל-בְּנֹתַי, אֵין אִישׁ עִמָּנוּ; רְאֵה, אֱלֹהִים עֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ.

נא. וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב: הִנֵּה הַגַּל הַזֶּה וְהִנֵּה הַמַּצֵּבָה, אֲשֶׁר יָרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ.

נב. עֵד הַגַּל הַזֶּה וְעֵדָה הַמַּצֵּבָה, אִם-אָנִי לֹא-אֶעֱבֹר אֵלֶיךָ אֶת-הַגַּל הַזֶּה, וְאִם-אַתָּה לֹא-תַעֲבֹר אֵלַי אֶת-הַגַּל הַזֶּה וְאֶת-הַמַּצֵּבָה הַזֹּאת לְרָעָה.

נג. אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי נָחוֹר, יִשְׁפְּטוּ בֵינֵינוּ, אֱלֹהֵי אֲבִיהֶם; וַיִּשָּׁבַע יַעֲקֹב בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָק.

נד. וַיִּזְבַּח יַעֲקֹב זֶבַח בָּהָר, וַיִּקְרָא לְאֶחָיו לֶאֱכָל-לָחֶם; וַיֹּאכְלוּ לֶחֶם וַיָּלִינוּ בָּהָר.

תשובתו של לבן רק מחזקת את כל הדיעות השליליות שהיו כלפיו עד כה.

לבן המום מעוצמת טענותיו של יעקב והוא נמנע מלענות על כולן.

לבן מתייחס רק לחלק מזערי של דברי יעקב:

יעקב טוען שכל אשר עימו ובחזקתו הריהו רכושו שבעבורו עמל במשך שנים והשיג ביושר.

יעקב שאל את לבן:

מה-פשעי ומה חטאתי כי דלקת אחרי. (פסוק 36).

לבן עונה בחוצפה חסרת מעצורים:

מג. וַיַּעַן לָבָן וַיֹּאמֶר אֶל-יַעֲקֹב: הַבָּנוֹת בְּנֹתַי, וְהַבָּנִים בָּנַי, וְהַצֹּאן צֹאנִי, וְכֹל אֲשֶׁר-אַתָּה רֹאֶה לִי-הוּא; וְלִבְנֹתַי – מָה-אֶעֱשֶׂה לָאֵלֶּה הַיּוֹם? אוֹ לִבְנֵיהֶן אֲשֶׁר יָלָדוּ?.

לבן עונה כאילו היה מלך ויעקב לעומתו עבדו חסר הזכויות (שמות כא 4).

שימו לב שדברי לבן חוזרים בפיו של בן-הדד הארמי – כאלף שנים מאוחר יותר, כאשר אמר לאחאב מלך ישראל: כספך וזהבך לי-הוא, ונשיך ובניך הטובים לי-הם (מל"א כ 3).

בן-הדד הארמי דורש לעשות את מה שעשה לבן – את הזכות לחפש בביתו של אחאב ובבית עבדיו (=שריו), ולקחת כל דבר שיחפוץ.

אך, אזהרת אלוהים מהדהדת במוחו של לבן והוא נזהר שלא לעבור את "הקו האדום" שאלוהים הציב לו.

במקום להודות שפעל ברוע, ובמקום להתוודות על חטא ולבקש את סליחת יעקב, לבן מתפתל במילותיו ויוצא מן העניין במשפט המציג אותו כאב הדואג לבנותיו ולנכדיו.

משתמע מדבריו של לבן שהוא כביכול עתיד להתגעגע מאוד לבנותיו ולנכדיו, והדבר היחיד שכביכול נדרש ממנו כאב וכסב זה לדאוג לבטחונם…

לפיכך, לבן דורש לכרות ברית עם יעקב שיכלול הגנה על בנותיו ונכדיו של לבן [כאילו יעקב לא דואג מספיק לרווחתם ובטחונם], והפרדה מוחלטת בין נחלת יעקב לנחלת לבן.

בדרך זו לבן רוצה להבטיח שיעקב [החזק ממנו כי אלוהים עימו], לא יחזור לארם וינסה לקחת חלק ממה שלבן חושב או טוען ששייך לו.

האם לבן באמת דואג לבנותיו ולנכדיו?

לאור דברי בנותיו, רחל ולאה בפסוקים 14-17, לבן החשיב את בנותיו כמטבע עובר לסוחר ולא תכנן להוריש להן דבר.

לבן לא עשה דבר מתוך דאגה או אהבה לבנותיו ונכדיו אלא מתוך מניעים אחרים.

לבן פועל כדי לסיים את העניין עם יעקב והשניים כורתים ברית.

כאמור, הברית כוללת שני סעיפים:

1. 1. פסוק 50:"אִם-תְּעַנֶּה אֶת-בְּנֹתַי, וְאִם-תִּקַּח נָשִׁים עַל-בְּנֹתַי,

לבן דורש מיעקב שלא יינשא לנשים נוספות מעבר לנשותיו הנוכחיות.

אינני מאמין שלבן דורש זאת מתוך אהבתו לרחל ולאה אלא מתוך מחשבה שאם יינשא יעקב לנשים נוספות, ייקטן חלקן של רחל ולאה בירושת יעקב.

לבן עדיין שומר את הזכות לקחת בחזרה את רחל ולאה ורכושן במקרה מות יעקב, והוא פשוט רוצה להבטיח ששום גורם אחר מלבד בני משפחתו יהיו זכאים לכל הירושה.

לבן יודע שאסור לו לעשות דבר ליעקב [ראה אזהרת אלוהים ללבן בפסוק 24], ולכן הוא אומר: [פסוק 50]

אֵין אִישׁ עִמָּנוּ; רְאֵה, אֱלֹהִים עֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ.

ז"א, אין מישהו מבני משפחתי ההולך עימכם כדי לוודא שאתה תעמוד במילתך. ההסכם בינינו הינו הסכם גנטלמני, עלינו לעמוד במילתנו – אלוהים עד!

שימו לב: לבן מכנה את כל נשותיו של יעקב: "בנותיי".

מסיבה זו טוענים הפרשנים שגם השפחות זילפה ובילהה היו בנותיו אשר הוליד משפחות אחרות…

2. פסוק 52:"עֵד הַגַּל הַזֶּה וְעֵדָה הַמַּצֵּבָה, אִם-אָנִי לֹא-אֶעֱבֹר אֵלֶיךָ אֶת-הַגַּל הַזֶּה, וְאִם-אַתָּה לֹא-תַעֲבֹר אֵלַי אֶת-הַגַּל הַזֶּה וְאֶת-הַמַּצֵּבָה הַזֹּאת לְרָעָה."

לבן רוצה לוודא שליעקב לא תהיינה דרישות טריטוריאליות בחרן או באיזה שטח גיאוגרפי מעבר להרי גלעד.

כל עניין הברית בין לבן ליעקב אינו נובע מאהבה והרצון לשמר שלום וכבוד הדדי, אלא מבחינתו של לבן זה להבטיח שלא תבוא כל רעה מיעקב ולהבטיח שבמקרה מסויים שעלול להתרחש, בנותיו – שמבחינתו הן רכושו – יקבלו את כל ירושת יעקב אשר מן הסתם תהיה רכושו שלו.

הקמת הגלעד

מפסוק 44 לבן ויעקב מציבים גלעד. אבן זיכרון ועדות לברית שכרתו ביניהם [ראה דוגמא ביהושוע כד 27].

לאות החברות והשלום ביניהם, לבן וקבוצתו המורכבת מבניו ושאר בני המשפחה אוכלים יחד עם יעקב.

כל המשתתפים עסקו בליקוט האבנים שעליהם ישבו ואחר כך הצטרפו לגלעד אחד אשר כולם מתייבים לשמור את תנאי הברית.

מכאן, הברית היא עם משפחת לבן ועם יעקב וזרעו אחריו.

לבן קרא לגל האבנים: "יגר שהדותא" שמשמעו בארמית "גל העדות". [איוב טז 19]

יעקב קרא לגל האבנים: גלעד.

יש בזה גם משחק מילים כי שם ההרים עליהם לבן ויעקב הציבו את מצבת האבנים נקראים: הרי גלעד.

בפסוק 49 לבן מכנה את ההר או הגבעה ממול הרי הגלעד בשם: "המצפה". = מקום צפיה

[ראה שופטים י 17: "ויצעקו בני עמון ויחנו בגלעד, ויאספו בני ישראל ויחנו במצפה"., ראה גם שופטים יא 29]

מדוע?

"יצף יהוה ביני וביניך": מכיוון שאין איש מאנשי היכול לבחון אם אתה שומר את כללי הברית, אז שנינו יודעים שאלוהים צופה עליך ורואה את כל מעשיך.

פסוק 51: "יריתי" = זרקתי, ירה [השווה איוב לח 6].

בפסוק 52 לבן ממשיך לפרט את המרכיבים של הברית.

שני הצדדים רשאים לעבור את צידי הגבול אך רק למטרות שלום ולא לרעה.

בפסוק 54 יעקב זובח זבח אשר שני הצדדים אוכלים אותו וזאת כדי לחתום את הברית ביניהם.

לא רק שהם מסכימים אלא הם גם מודעים לעובדה שאלוהים עד לנאמר ונעשה ביניהם.