הושע הנביא – ספר הבטחת אהבתו הנצחית של אלוהים לעמו ישראל
הושע פרק יג 1-15
בפרק יג הנביא הושע שוב עושה השוואות בין העבר המפואר של ישראל לעומת שפלותו בהווה.
מטרת ההשוואות היא:
א. לרענן את הזיכרון הלאומי הקולקטיבי למען יבינו שחיי העם וברכתו מאז ומתמיד היו קשורים בקרבתו לאלוהים
ב. שיחזרו בתשובה כנה.
הבה נקרא את פסוקים 1-2:
א. כְּדַבֵּר אֶפְרַיִם רְתֵת נָשָׂא הוּא בְּיִשְׂרָאֵל; וַיֶּאְשַׁם בַּבַּעַל וַיָּמֹת.
ב. וְעַתָּה יוֹסִפוּ לַחֲטֹא, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה מִכַּסְפָּם כִּתְבוּנָם עֲצַבִּים, מַעֲשֵׂה חָרָשִׁים כֻּלֹּה; לָהֶם הֵם אֹמְרִים, זֹבְחֵי אָדָם עֲגָלִים יִשָּׁקוּן.
ירובעם בן נבט היה זה שייסד את הממלכה הצפונית ומכיוון שירובעם היה מאפרים, מעמדו של השבט היה הבכיר בשבטי הממלכה (א-מלכים יא 26).
ירובעם בן נבט היה מלך מוכשר והביא את הממלכה למעמד מכובד גם בין שאר העמים באיזור. מסיבה זו, בכל פעם שיצאה מילה מפיו של השליט – ירובעם בן נבט או נדב בנו שמלך אחריו, עבר רטט בעם כולו. כולם ידעו שיש למלך כוח והוא מסוגל להוציא לפועל את מה שהוא אומר.
לאחר שאפרים עזב את מקור חייו – קרי, אלוהים, ופנה לעבודת הבעל כמו שאר העמים, החלה גסיסתו (יעקב א 14-15).
בפסוק אחד קצר הנביא מסכם את הסיבה לכל הצרות של עם ישראל – עזבו מקור מים חיים כדי לחפור בורות שאינם יכולים להכיל מים (ירמיה ב 13).
בני הממלכה הצפונית העדיפו פסל שהם יכלו למשש ולראות על פני האלוהים אשר הוציאם ממצרים ונשא אותם בידיו בכל ימי הנדודים במדבר ולאחר מכן.
מדוע כל דור סובל מאותה בעיה?
רבותי, לא קל להאמין באלוהים שלא ניתן לראות באופן פיזי.
כל הורה חייב להבין שהניסיון והחוויה שיש לו עם אלוהים אינם עוברים בגנים לילדיו.
כל הורה חייו לשנן לילדיו את דבר אלוהים כי האמונה באה על ידי שמיעה (אל הרומים י 17).
כל הורה חייב לחלוק את חוויותיו האישיות עם אלוהים גם עם ילדיו למען שילמדו שהאל שאותו הם לא יכולים לראות באופן פיזי הוא דווקא האל האמיתי והיחידי שקיים.
כל הורה חייב להתפלל יום ולילה לישועת ילדיו. רק כשהם ייוושעו, יפקחו עיניהם הרוחניות וגם הם יוכלו לראות את פועל אלוהים בחייהם ובעולם. רק כך הם יוכלו להעביר את המסר הנכון אודות אלוהים לילדיהם.
כל דור חייב ללמוד את אלוהים מהתחלה ולא מהאמצע.
מכיוון שדור המדבר לא עשה כך לילדיו, אין להתפלא שהדורות הבאים חוו התדרדרות רוחנית.
הדורות שלא חוו את אלוהים התפתו בקלות לאמץ את מנהגי ואמונות העמים הנוכריים.
הורים שלא לימדו את דבר אלוהים לילדיהם ולא חלקו את מעשי אלוהים בחייהם כל יום עם ילדיהם, מגלים שאלוהים ודבר זרים לילדים שלהם. ילדיהם מרגישים נוח יותר ללכת בדרכי העולם.
הילדים אולי אינם בונים פסלים ומשתחווים להם אך הם אינם משתחווים לאלוהים. הילדים מסורים ומכורים לכל מיני דברים חסרי תכלית ישועה – "בורות ריקים".
הנביא מציין את ריחוק העם מאלוהים בתיאור מעשיהם: הם מעמיקים בדרך האלילות – בונים פסלים ומסכות מכספם, פרי מחשבתם. הם משתחווים לפסלים ומנשקים את מעשי ידיהם (א-מלכים יט 18, ירמיה י 3-9, ישעיה מ-מד).
הם דורסים ברגל גסה את הראשונה בעשרת המצוות (שמות כ 4-5).
אם את אלוהים הם עזבו אז זה רק עניין של זמן קצר לפני שיפרו את כל שאר מצוותיו.
ואיזה שם יצא לעם ישראל?
זֹבְחֵי אָדָם עֲגָלִים יִשָּׁקוּן.
משמע – במקום לזבוח עגלים ולאהוב אדם, הם זובחים בני אדם ומנשקים עגלים כאילו העגלים היו אלוהיהם.
– כשעוזבים את אלוהים מגיעים לרמות נמוכות ביותר.
בפסוק 3 הנביא מציין את התוצאה:
ג. לָכֵן, יִהְיוּ כַּעֲנַן-בֹּקֶר וְכַטַּל מַשְׁכִּים הֹלֵךְ; כְּמֹץ יְסֹעֵר מִגֹּרֶן וּכְעָשָׁן מֵאֲרֻבָּה.
הנביא מתאר את כל הדברים החולפים, שרגע נמצאים וברגע הבא נעלמים.
ענן בוקר נעלם כשהשמש עולה. טל מתייבש מהר, המוץ עף ברוח והינו מוצר חסר ערך, העשן יוצא מהערובה ומתפזר לכל עבר.
המסקנה הברורה מדברי הנביא היא שיציבות ועוגן לחיים ניתן למצוא אצל אלוהים בלבד.
מי שאוחז באלוהים ודברו הריהו נאחז בעוגן יציב ונצחי. ישוע ציין זאת במשל על האיש הבונה ביתו על סלע (מתי ז 24-29, ראה גם זכריה י 4-7).
רבותי, גם מאמינים בישוע לבסוף מתים, אז מה ההבדל בינינו לעובדי אלילים לאחר מותנו?
ההבדל הוא:
א. נפשו של המאמין בישוע נלקחת מיד לנוכחות אלוהים לנצח נצחים. הנושע ישרת את האדון לנצח נצחים (אל הפיליפים א 23, א-תסלוניקים ד 13-18 – בהילקחותנו אנו כל הזמן עם האדון…).
ב. נפשו של הלא נושע נלקחת לשאול, למקום הייסורים ושם היא מחכה למשפט הכסא הלבן והגדול.
במשפט זה אלוהים שופט את כל נפשות המתים הלא נושעים לאור מעשיהם ושולח אותם בצדק לאש הגהנום (לוקס טז 19-31, התגלות כ 11-15).
בפסוקים 4-5 הנביא שוב מזכיר לעם את אהבתו של אלוהים ואת כל נפלאותיו שרבים מהם הספיקו לשכוח או מעולם לא שמעו קודם..
ד. וְאָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם; וֵאלֹהִים זוּלָתִי לֹא תֵדָע וּמוֹשִׁיעַ אַיִן בִּלְתִּי.
ה. אֲנִי יְדַעְתִּיךָ בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ תַּלְאֻבוֹת.
חלק מכם בוודאי אומר – מדוע שהנביא כל הזמן מזכיר את יציאת מצרים ושאר הסיפורים על גבורות אלוהים? הרי כל ילד קורא את הסיפורים הללו בתורה…והרי מדובר על עם אלוהים – העם היהודי שבוודאי כל אחד מהם ידע את התורה בעל-פה…
רבותי, אנא זיכרו שאז לא היה לכל משפחה עותק אישי של התורה.
אנשים היו שומעים את דברי התורה מפי הלויים כשהיו עולים למקדש בירושלים בחגים (דברים טז, נחמיה ח) או שהוריהם הנאמנים היו מספרים להם את שאבותיהם אמרו להם.
מי שלא עלה לירושלים או נולד להורים חסרי אמונה, כמעט אפסו סיכוייו לשמוע את הסיפורים אודות אלוהים שכולנו גדלנו עליהם.
אלוהים מציין זאת שוב ושוב דרך נביאיו כדי לרענן את זיכרונם של היודעים וללמד דבר חדש לאלו שלא זכו לקרא או לשמוע את האמת הזו עד כה. תזכורת העבר ונתונים אודות אלוהים היא ביטוי של אהבת אלוהים – כי אמונה באה על סמך שמיעה! – [רומים י 17 – קראו את כתבי הקודש לילדיכם…]
אלוהים היה וקיים לפני שעם ישראל נוצר.
אלוהים בחר את עמו ולא העם בחר את אלוהים.
אלוהים היה בעזרת העם מאז ראשיתו. אלוהים היה היחיד שעזר לעם בכל צרכיו וניצח כל מלך בשר ודם, גדול ככל שיהיה. לא היה שום אל שהראה לישראל כוח וגבורה כפי שאלוהים הראה להם.
הנביא אומר: וּמוֹשִׁיעַ אַיִן בִּלְתִּי.
משמע – אלוהים הוא מושיעו הבלעדי של עם ישראל.
פסוק זה מחזק את הטענה שהמושיע חייב להיות אלוהים ולא יצור פחות ערך מכך.
הפסוק הזה נרדף ל: מעשי השליחים ד 12 – אין ישועה באחר…
ישעיה סג 5, 9, מג 25, מד 22, מה 21-25, סב 10-11.
בדיקת פסוקים אלו מגלה שהמושיע הוא לא אחר מישוע המשיח. הוא גם היה זה שהלך לפני העם לאורך כל שנות הנדודים במדבר.
ידעתיך – אהבתיך, בחרתיך – עמוס ג 2.
בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ תַּלְאֻבוֹת – ארץ שרופה ולוהטת [מן השורש ל.א.ב אחי להוב = בעור, התלקח]. שם במדבר העם חווה את מציאותו ותכונותיו של אלוהים.
לא חסר לעם דבר. מים ואוכל היו לו בשפע. לא בלו שמלותיהם ולא נעליהם. אלוהים נלחם את מלחמותיהם ופינה מהם את אויביהם ונתן להם את הנחלה. העם טעם כוחות מן העולם הבא על בסיס יום יומי.
רבותי, כשאנו הולכים באמונה וקדושה עם אלוהים, אז לא חסר לנו דבר.
אם אתה הולך עם אלוהים וחסר לך משהו לאורך זמן – יתכן מאוד שאתה רוצה או דורש דבר שאלוהים לא תכנן לתת לך… הבה נלמד להצטנע ולשמוח בכל שאלוהים שם בידינו.
שימו לב לנקודה מעניינת: אלוהים מושך את עמו אליו בתיאור אהבתו כלפיהם ולא בתיאורי כוחו וגבורתו.
אלוהים אהב את העם ולכן הוא העניק ונתן לעם את כל צורכו. הצורך הגדול ביותר של עם ישראל או של כל עם או אדם זה כפרת חטאים – ישועה מעונש החטא. אלוהים הראה את אהבתו בכך שנתן את המשיח, בן האלוהים היחיד כקורבן חטאים עבורנו (ישעיה נג 6, יוחנן ג 16).
לפיכך, מה שצריך למשוך אותנו זאת אהבתו אלינו.
אלילים אינם אוהבים כי אינם קיימים במציאות. שום אליל אינו מתואר כאחד הנותן את עצמו אלא כאחד הדורש הכול מבני האדם.
לאור זאת, אם אלוהים בוחר להציג את אהבתו כדבר הבולט הרי שעלינו גם לבטא את אמונתנו בו באהבה אותו.
איך עלינו לבטא את אהבתנו כלפי ה'?
אמונה באלוהים ללא פשרות – העמדתו כמרכז חיינו בכל תחום ועניין.
אהבת ילדי אלוהים.
שימו לב: בבשורת יוחנן כא 15-19, ישוע שואל את שמעון פטרוס שלוש פעמים: האם אתה אוהב אותי?
אם כן, רעה את צאני.
הלוואי שכל אחד מאיתנו יבטא כך את אהבתו את ישוע.
בפסוק 6 הנביא מציין את התנהגות העם הפסולה
ו. כְּמַרְעִיתָם וַיִּשְׂבָּעוּ, שָׂבְעוּ וַיָּרָם לִבָּם; עַל-כֵּן שְׁכֵחוּנִי"
לאחר שאלוהים העניק להם את הכול והם שבעו, העם שכח את היד שהאכילה אותו (דברים ח 4, 15-20). במקום להישאר עניו ומבין שכל טובו נובע מחסד אלוהים, העם חשב שכול טובו והצלחתו נובעים מכוחו שלו, מצדקתו העצמית וחכמתו הרבה. העם נטש את מקור המים החיים ופנה לשתות ממקורות "טמאים". התוצאה לא אחרה לבוא.
פסוקים 7-9.
ז. וָאֱהִי לָהֶם כְּמוֹ-שָׁחַל, כְּנָמֵר עַל-דֶּרֶךְ אָשׁוּר.
ח. אֶפְגְּשֵׁם כְּדֹב שַׁכּוּל, וְאֶקְרַע סְגוֹר לִבָּם; וְאֹכְלֵם שָׁם כְּלָבִיא, חַיַּת הַשָּׂדֶה תְּבַקְּעֵם.
ט. שִׁחֶתְךָ יִשְׂרָאֵל, כִּי-בִי בְעֶזְרֶךָ.
מתברר שהיד שהאכילה הופכת להיות כעת היד שמכה. אלוהים מקיים את שהבטיח מפי משה לפני שהעם נכנס לארץ ההבטחה. הברכות שלכם נמצאות ביחס ישר לקרבתכם לאלוהים (דברים כז-כח).
אלוהים שהוא הרועה הטוב יהיה זה שיפגע בעם.
אלוהים יהיה כמו נמר האורב לקורבנו כדי לתקפו.
הנביא משתמש במשחקי מילים:
כְּנָמֵר עַל-דֶּרֶךְ אָשׁוּר. – אארוב ואביט כנמר על קורבנו בדרך… אשור = אביט, אסתכל (יד 9, ויקרא כו 21-22, דברים לב 24, יחזקאל יד 21).
אשור – שם העם אשר עתיד לעלות על ישראל, לכבשה ולהגלות את העם מארצו.
הנביא ממשיך לתאר מקרים מן הטבע שכל שומעיו מכירים.
היחס שיקבלו מאלוהים בגלל התנהגותם יהיה כמו תגובת דובה שכולה. אתקוף אותם ואקרעם לגזרים. אוכל אותם כחיות השדה. כך נראה באמת שדה קרב. החללים בשדה היו טרף לחיות הפרא.
אקרע סגור ליבם – שוב משחק מילים – אפגע בהם ואקרע את בטנם = אציג את ליבם לרווחה, כך שכולם יראו את רעתם.
בפסוק 9 הנביא אומר: ישראל נהרסת, נשחתת. כל עזרתך רק ממני ומכיוון שעזבת את מקור עזרתך, נותרת ללא עזרה וללא קיום, עזובה ונתונה לחסדי עולם המסוגל לרע ביותר (דברים לג 26).
בפסוקים 10-11 אלוהים שוב מוכיח את העם על בחירתו המוטעית.
י. אֱהִי מַלְכְּךָ אֵפוֹא וְיוֹשִׁיעֲךָ בְּכָל-עָרֶיךָ; וְשֹׁפְטֶיךָ אֲשֶׁר אָמַרְתָּ, תְּנָה-לִּי מֶלֶךְ וְשָׂרִים.
יא. אֶתֶּן-לְךָ מֶלֶךְ בְּאַפִּי, וְאֶקַּח בְּעֶבְרָתִי.
בתקופת שמואל העם התלונן ומאס בדרך שלטונו של אלוהים. העם רצה שיהיה עליו מלך בשר ודם כמו שאר העמים. העם רצה מלך שילך לפניהם במלחמה, מלך שהם יכולים לראות במו עיניהם – ממש כמו שאר הגויים.
אלוהים אז אמר לשמואל כי בקשה זו היא הוכחה שהעם מאס באלוהים (א-שמואל ח 6).
ולכן אלוהים אומר – רציתם מלך ודרך שלטון כמו שאר הגויים, אז היכן אותו מלך ואותם שרים שיוכלו להצילכם ממצבכם?
היכן המלך והשליטים שיכולים להבטיח את ביטחונכם? [בפסוק 4 אלוהים הזכיר שהוא המושיע הבלעדי!]
בפסוק 11 אלוהים מציין שהוא נתן לעם מלכים ושליטים הראויים להם.
חלק מהמלכים והשליטים היו כה רעים ואלוהים איפשר להם לשלוט על העם כחלק מעונש על חטאי העם.
אלוהים גם איפשר את מותם של אותם מלכים ושליטים כחלק מעונשו עליהם (רומים יג, א-טימותיאוס ג).
בתקופת הושע מלכו מספר מלכים אשר עלו זה אחר זה בעקבות רציחות.
כל המילים הללו נועדו ללמד את העם – הפסיקו לחפש ישועה בבני אדם. חיזרו לאלוהים כי רק הוא מקור חיים.
ישעיה הנביא בפרק ג 1-4 מציין שאלוהים מסיר מעמו כל משען ומשענה.. כל דבר שיוכלו להיאחז בו ולהינצל…
האם משנאתו? לא ולא!
אלא כי זו הדרך היחידה בה העם מבין שעליו לחזור בתשובה ואם לא יעשה כך יפגע קשות.
אלוהים אינו מעניש את ישראל כדי להכחידם אלא כדי לעורר ולדחוף את עמו לחזור אליו.
כשאלוהים מדבר אלינו בלשון קשה זה לא בגלל שהוא מאבד שליטה אלא בגלל שאנו לא מאפשרים לו לדבר אלינו בשקט, ברוך, באהבה שמאפיינים אותו (קלווין).
האם לאחר כל הרמזים וההזהרות הברורות אפרים יחזור בתשובה וייכנע לאלוהים?
פסוק 12: צָרוּר עֲוֹן אֶפְרָיִם, צְפוּנָה חַטָּאתוֹ.
במקום להתוודות על חטא ולהסירו מחייו, אפרים אוסף חטאים כאילו היו פריטים יקרים לאוסף.
במקום לסור מחטא ולהתנקות ממנו, אפרים שומר על חטאיו כאילו היו אוצר.
אפרים אינו מתחרט על מעשיו כי אינו מוצא שום פגם בדרכו. מצפונו של אפרים כהה כל כך עד כי דרך הטומאה שבה הוא הולך זמן רב הפכה להיות לדרך הרגל ראויה (יב 9).
לפיכך אומר אלוהים בפסוק 13:
יג חֶבְלֵי יוֹלֵדָה יבֹאוּ לוֹ; הוּא-בֵן לֹא חָכָם, כִּי-עֵת לֹא-יַעֲמֹד בְּמִשְׁבַּר בָּנִים.
הקושי והצרה משולים לצירי לידה. העם לא יעמוד בקשיים העתידים לבוא עליו, כאילו היה אישה המתייאשת ואינה יכולה לעמוד יותר בכאבי צירי הלידה ובתהליך עצמו.
אפרים משול לבן לא חכם – אחד המתמיד בחטאיו ובדרכו הרעה.
פסוקים אלו כמו רבים אחרים מזכירים לנו שכוחנו נובע מקרבתנו לאלוהים.
כשאנו הולכים עימו אז כל כוחו והגנתו נתונים לנו.
אלוהים הבטיח שלא ייתן לנו בעיות הגדולות מיכולתנו כי בכל מבחן הוא יעניק את החסד המספיק להתגבר (ראשונה לקורינתים י 13).
מי שעוזב את אלוהים ודרכו, הרי שיצטרך להתמודד עם פגעי העולם בכוחו שלו וללא עזרתו של אלוהים.
בפסוקים 14-15 ובפרק יד 1, הנביא ממשיך לתאר את הצרה שאליה נקלע עם ישראל כשהחליט לנטוש את אלוהים.
יד מִיַּד שְׁאוֹל אֶפְדֵּם?, מִמָּוֶת אֶגְאָלֵם?; אֱהִי דְבָרֶיךָ מָוֶת?, אֱהִי קָטָבְךָ שְׁאוֹל?, נֹחַם יִסָּתֵר מֵעֵינָי.
טו כִּי הוּא בֵּין אַחִים יַפְרִיא; יָבוֹא קָדִים רוּחַ יְהוָה מִמִּדְבָּר עֹלֶה, וְיֵבוֹשׁ מְקוֹרוֹ וְיֶחֱרַב מַעְיָנוֹ, הוּא יִשְׁסֶה אוֹצַר כָּל-כְּלִי חֶמְדָּה.
פרק יד 1:
א. תֶּאְשַׁם שֹׁמְרוֹן, כִּי מָרְתָה בֵּאלֹהֶיהָ; בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ, עֹלְלֵיהֶם יְרֻטָּשׁוּ וְהָרִיּוֹתָיו יְבֻקָּעוּ.
מבחינתו של אלוהים העם הגיע בעוונותיו עד עברי פי פחת.
אלוהים שואל: לאור התנהגותם הרעה, האם ראוי שאצילם ממוות?
אלוהים קורא למוות – איה המחלות שלך?, [דבר ושאר מגפות], בואו על עמי החוטא.
הנביא מסיים את הפסוק ואומר – נוחם ייסתר מעיני…משמע, אלוהים אינו עתיד להתחרט על הצרה.
המכות תבואנה במנה גדולה ויותירו צלקות נוראיות.
שאול השליח משתמש במילים דומות לאלו שהנביא הושע משתמש באיגרת הראשונה לקורינתיים טו 55:
שם שאול מלמד אודות הנחמה והברכה שיש למאמין בישוע.
ישועתנו מעניקה לנו בטחון שהמוות כבר אינו שולט על חיינו. בחסד אלוהים אנו עתידים לחיות לנצח נצחים עם האדון בגוף חדש המחוסן מהשפעת החטא והמוות.
שימו לב לדברי שאול, הוא אינו מצטט את הנביא הושע אלא משתמש בדברי הנביא אך בדרך הפוכה.
שאול אומר: איה עוקצך מוות? איה ניצחונך מוות?
ללמדנו שישועתנו ניצחה את המוות.
לעומת זאת, אם אתה דוחה את ישועת אלוהים בישוע כי אז נותרת נתון להשפעת החטא והמוות.
עוקץ המוות נשאר, המוות מנצח אותך. זה היה מצבה הרוחני של ממלכת ישראל בתקופת הושע הנביא.
מדוע אלוהים לא יתחרט ויאפשר לצרות לפגוע קשות בישראל?
פסוק 15:
טו כִּי הוּא בֵּין אַחִים יַפְרִיא; יָבוֹא קָדִים רוּחַ יְהוָה מִמִּדְבָּר עֹלֶה, וְיֵבוֹשׁ מְקוֹרוֹ וְיֶחֱרַב מַעְיָנוֹ, הוּא יִשְׁסֶה אוֹצַר כָּל-כְּלִי חֶמְדָּה.
פרק יד 1:
א. תֶּאְשַׁם שֹׁמְרוֹן, כִּי מָרְתָה בֵּאלֹהֶיהָ; בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ, עֹלְלֵיהֶם יְרֻטָּשׁוּ וְהָרִיּוֹתָיו יְבֻקָּעוּ.
בני ישראל גדלו כפרא. [אחים = ריבוי של אחו]
ז"א, שהעם גדל כמו שאר הגויים חסרי אלוהים המשתחווים לפסלים פרי ידיהם.
כתוצאה מכך רוח ה נלחם נגד ישראל (ישעיה סג 14-15).
איך רוח אלוהים נלחם נגדם?
בכך שלא עומד לצידם! בכך שלא מעניק כוח, חכמה ותושיה. בכך שאינו מפר את עצת העמים התוקפים ומאפשר להם לנצח.
הפגיעה בישראל תהיה קשה כמו רוח מזרחית מדברית שמיבשת כל מה שבדרכה. כל מקור מים ייבש ויהפוך לאכזבה.
רוח מזרחית – אשור!
האשורים אכן עלו על ישראל בשנת 734 לפנה"ס, כבשו ולקחו את כל כלי החמדה של ישראל ואת העם הגלו אשורה בשנת 722 לפנה"ס (ראה גם נחום ב 9).
מלחמות אף פעם לא היו עניין סטרילי. הנביא מציין שהצרות לא תהיה רק מנת חלקם של המלך והשרים אלא של כלל העם.
כשיבואו האויבים על העם כולם יסבלו. רבים יפלו בחרב, ילדים ותינוקות יומתו ונשים הרות תבקענה.
אלו תיאורים המתאימים לשואה, אך כאלו מאורעות התרחשו גם אז (תהילים קלז 8-9).
אל לאדם להאשים את אלוהים בתופת והצרה שתפקוד את העם.
הנביא מכריז במילים ברורות:
האשמה היא על שומרון!
מדוע?
כי מרתה באלוהיה – ז"א, סירבה לקבל את עולו עליה ולכן הפכה להיות חשופה לכל רעה תחת השמש.
בפרק יד מפסוק 2 הנביא פונה לעם לחזרה בתשובה ומסיים בנימה חיובית.
סיכום:
א. ה' הוא כמקור מים חיים – כעוגן בטוח ונצחי לחיים. כל סטייה מאלוהים כמוה כשתייה ממקור מים מעופש המביא מחלות ומוות. כל סטייה מאלוהים ודרכו כמוה כנטישת מבצר בטוח לטובת מקום פגיע וחסר הגנה נצחית.
ב. ברכת העם וחוזקו היו מתמיד ביחס ישר לקרבתו, כניעתו וציותו לאלוהים. כשאלוהים כועס עלינו זה בגלל חטאינו. אלוהים כואב כשהוא נאלץ להענישנו. מטרת העונש להחזירנו בתשובה – למקום הברכה.
ג. ה' מושך אותנו אליו בדוגמת אהבתו כלפינו. אלוהים נתן את עצמו עבורנו. לפיכך עלינו לבטא את אהבתנו לאלוהים בלימוד ושינון דברו ואהבת ילדיו.
לא לחינם ישוע המשיח מאר שהדברים החשובים ביותר הם: ואהבת את ה' בכל לבבך ואהבת את רעיך כמוך.