התמסרות והתחדשות

 

● התמסרות

      ● התחדשות

            ● התחשבות

                  ● שירות

 

אני רוצה לדבר על התמסרות — אבל קודם נוודא שכולנו יודעים למי נכון להתמסר. הרי אסור להתמסר למישהו שאנחנו לא מכירים — ומכירים טוב מאוד!

כולנו נושעים, נכון? — "בַּחֶסֶד נוֹשַׁעְתֶּם עַל־יְדֵי הָאֱמוּנָה [בישוע המשיח]; וְזֹאת לֹא מִיֶּדְכֶם, כִּי אִם מַתְּנַת אֱלֹהִים הִיא" (אפסים ב 8).

ואם מישהו כאן עוד לא נושע —

• אם אתה עוד לא מאמין שישוע המשיח — בן האלוהים — מת ככפרה במקומך, החוטא;
• אם אתה עוד לא מאמין שבעקבות כך כל חטאיך נסלחו;
• אם אתה עוד לא מאמין שישוע קם מן המתים ביום השלישי — שבכך הוא ניצח את המוות ונתן לך חיים נצחיים;
• אם אתה עוד לא מאמין שישוע יושב כיום לימין אלוהים האב בשמיים ומפגיע בעדך;

…אז כל הדברים שנלמד הבוקר יישָמעו לך קצת "לא קשורים".

• אנחנו נדבר על התמסרות לישוע — ואתה מתמסר, כמובן, רק למי שאתה מאוד אוהב.
• אנחנו נדבר על התחדשות — התחדשות שמתבצעת בָּנוּ על־ידי רוח הקודש — ורוח הקודש שוכן רק במי שנושע ושייך לישוע.
• אנחנו נדבר על התחשבות — אבל אם אתה לא נושע — אם רוח הקודש עוד לא התחיל בך את תהליך ההתחדשות — אזי אין לך כלים להתגבר על הנטייה הטבעית שלך — והיא, קודם־כל לחשוב על עצמך.
• ולבסוף אנחנו נדבר על שירות. תפקיד הקהילה הוא "לְהַכְשִׁיר אֶת הַקְּדוֹשִׁים לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁרוּת" (אפסים ד 12).

להכשיר את מי?"אֶת הַקְּדוֹשִׁים." זאת אומרת שאתה חייב להיות אחד מן "הקדושים" — אתה חייב להיות מאמין נושע על מנת לשרת בצורה שמקובלת על אלוהים.

אם כך, הדבר החשוב ביותר בשביל כולנו הבוקר הוא להיות בטוחים:

• אני מאמין בישוע המשיח.
• הוא פדה אותי בדמו ובמותו מהעבדות לחטא.
• אני שייך לו לנצח נצחים.
• אני נושע!
• …ואם אני נושע, אני אוהב את המושיע שלי;
• ובגלל שאני אוהב אותו, אני מתמסר אליו:

 

התמסרות

האדון ישוע אמר משפט שמבטא התמסרות בצורה מושלמת. מי זוכר אותו?

"אַל יְהֵא כִּרְצוֹנִי כִּי אִם כִּרְצוֹנְךָ" (לוקס כב 42). אלה היו דברי ישוע בגת־שמנים, והם ביטאו את התמסרותו המוחלטת לרצון אביו.

התמסרות גם מתוארת במשפט גאוני ברומים יב 1:

אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִכֶּם שֶׁתִּמְסְרוּ אֶת גּוּפְכֶם קָרְבָּן חַי, קָדוֹשׁ וְרָצוּי לֵאלֹהִים; כָּךְ תַּעַבְדוּהוּ עֲבוֹדָה שֶׁבַּלֵּב.

לפי דליטש: …הָיְתָה זֹּאת עֲבוֹדַתְכֶם הַשִּׂכְלִית.

מהמילה היוונית שמתורגמת כאן "שִׂכְלִית" קיבלנו גם את המילה "לוֹגִי" / "הגיוני".

במילים אחרות: "זה הגיוני שכך תשרתו את אלוהים: בהקרבה — בהתמסרות מוחלטת."

למי שאול השליח אומר את הדברים האלה? ­— למאמינים נושעים.

מאמינים הם אנשים שישוע "קָנָה בְּדָמוֹ" (מה"ש כ 28). אם הוא קנה אותי — שילם עבורי מחיר מלא — אז גופי כבר שייך לו. אני כולי רכושו, אחד ולתמיד.

אם כך, מדוע הוא אומר לי עכשיו שאני צריך למסור לו את גופי "קָרְבָּן חַי, קָדוֹשׁ וְרָצוּי"?

אני רואה כאן בפסוק שלנו 2 נקודות שמסבירות מדוע:

1. הקורבן הוא "חַי" — ולכן יש לו נטייה לקום ולרדת מהמזבח.

ההחלטה להתמסר לאדון ישוע ולציית לו היא לא חד־פעמית. אנחנו חוזרים עליה על בסיס יומיומי, כל פעם כשאנחנו נאלצים להחליט:

•          או לעשות את מה שהטבע הישן והגוף שלנו דורשים,
•          או לעשות את מה שדבר אלוהים אומר.

2. הקורבן החי מתואר כ"קָדוֹשׁ וְרָצוּי לֵאלֹהִים". זה עיקרון שאנחנו לומדים לאורך כל התנ"ך: על מנת להיות "רָצוּי לֵאלֹהִים" כל קורבן חייב להיות תמים, בלי מוּם, מושלם — דהיינו"קָדוֹשׁ".

■         אז מה, אני ואתם קדושים? ­— כן! בעיני אלוהים כל מאמין נושע הוא "קדוש". כך נאמר בעברים י 10: "מְקֻדָּשִׁים אֲנַחְנוּ עַל־יְדֵי הַקְרָבַת גּוּפוֹ שֶׁל יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ פַּעַם אַחַת וּלְתָמִיד."

תזכרו את הפסוק הזה! הוא סוּפּר־חשוב (עברים י 10):

"מְקֻדָּשִׁים אֲנַחְנוּ עַל־יְדֵי הַקְרָבַת גּוּפוֹ שֶׁל יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ[, וזה נעשה] פַּעַם אַחַת וּלְתָמִיד."

אין צורך לחזור על הפעולה. אתם "קדושים". כשאלוהים מביט בכם, הוא רואה את קדושתו המושלמת של בנו — של ישוע המשיח.

גם שאול השליח בקולוסים ג 12 לוקח את זה כעובדה מוגמרת. הוא קורא לנו "בְּחִירֵי אֱלֹהִים, קְדוֹשִׁים וַאֲהוּבִים." — "בחירי אלוהים קדושים" …

■      …אבל — אתם מרגישים "קדושים"?

• הבוקר, כשהילדים בזבזו את הזמן וגרמו לכם לצאת מהבית באיחור, ואתם התעצבנתם עליהם — אחר כך הרגשתם "קדושים"?
• או בכביש, כשהנהג לפניכם נרדם ברמזור וגרם לכם להפסיד אור ירוק, ואתם מלמלתם עליו משפט לא בדיוק מחמיא — אחר כך הרגשתם "קדושים"?
• וכל אחד יכול להוסיף דוגמאות מתוך שגרת החיים של השבוע שעבר — מקרים שבהם לא רק שלא הרגשנו "קדושים" אלא ממש התביישנו על התנהגותנו, על צורת הדיבור שלנו או אפילו על צורת החשיבה המרושעת.

אם כן, קיבלנו אמנם מעמד של "קדושים" — אבל אנחנו עדיין רחוקים מלחיות את הקדושה הזאת בפועל. לכן אנחנו לומדים הבוקר על התמסרות ­— על "למסור את גופנו קורבן חי לאלוהים".

בכל פעם שאנחנו ממש לא מרגישים קדושים, הלוואי שזעקת הלב תהיה:

• "אדון ישוע, תודה שהושעת ופדיתָ אותי מהעבדות לחטא.
• אני שייך לך, ואני מתמסר אליך כל־כולי.
• בבקשה, שנה אותי כך שתוכל להשתמש בי לכבודך.
• במקום כל התכונות שלי שמפריעות לך, עזור לי ללבוש את התכונות שלך — ללבוש'חֶמְלָה וְרַחֲמִים וּנְדִיבוּת לֵב, נְמִיכוּת רוּחַ וַעֲנָוָה וְאֹרֶךְ אַפַּיִם' (קולוסים ג 12ב).
• ובבקשה, עזור לי ש'מֵעַל לְכָל אֵלֶּה תִּשְׂרֹר הָאַהֲבָה' (קולוסים ג 14). אני לא מסוגל לאהוב כפי שדברך מצווה — לא את אישתי, לא את האחים בקהילה, לא את השכנים ולא את האנשים שאני פוגש ברחוב.
• בבקשה, עזור לי להשתנות!"

 

וזה מביא אותנו לצעד הבא:

 

התחדשות

רק אחרי שאני התמסרתי, אני יכול להתחיל להתחדש.

וחשוב שנגיד את זה גם בכיוון ההפוך: בלי התמסרות לא תהיה התחדשות.

נקרא שני קטעים שמלמדים על התחדשות:

רומים יב 2:

אַל תִּדַּמּוּ לָעוֹלָם הַזֶּה, כִּי אִם הִשְׁתַּנּוּ עַל־יְדֵי הִתְחַדְּשׁוּת הַדַּעַת.

כאן נאמר לנו בכלליות:

1. המטרה:        לא להיות כמו העולם שלא מציית לישוע.
2. איך אני משיג את המטרה הזו? ­— עלָיי להישתנות.
3. השינוי הנדרש יתבצע "עַל־יְדֵי הִתְחַדְּשׁוּת הַדַּעַת". במילים אחרות: הכל מתחיל בשינוי צורת החשיבה שלי.

הקטע השני נותן לנו יותר פירוט (כדאי לפתוח):

אפסים ד 24-22:

22         עֲלֵיכֶם לִפְשֹׁט אֶת הָאָדָם הַיָּשָׁן אֲשֶׁר הִתְנַהֲגוּתְכֶם הָרִאשׁוֹנָה כְּרוּכָה עִמּוֹ, וְהוּא נִשְׁחָת בְּתַאֲווֹת מַתְעוֹת,

23     וּלְהִתְחַדֵּשׁ הִתְחַדְּשׁוּת רוּחָנִית בְּשִׂכְלְכֶם,

24         וְלִלְבֹּשׁ אֶת הָאָדָם הֶחָדָשׁ הַנִּבְרָא כִּדְמוּת אֱלֹהִים בִּצְדָקָה וּקְדֻשָּׁה שֶׁל אֱמֶת.

סוף פסוק 22 אומר כי ה"תַאֲווֹת" שלנו "מַתְעוֹת". — אתן דוגמה שכולם יכולים להזדהות אתה:  אוכל.

הוזמנתי לארוחת בוקר במלון, ואני עומד מול המזנון המושקע:

10 סוגי דגנים מאלה שאני לא מרשה לעצמי בבית  •  20 סוגי מעדני חלב  •   30 סוגי גבינות  • 10 סוגים של לחמניות חמות  •  כל סוגי הרוגלך  •  אומלט, ביצת עיין או מקושקשת  •  פיתה עם זעתר ישר מהתנור  •  מיני־פיצות  •  שקשוקה  •  מחלקת דגים עם טונה, סרדינים, הרינג, סלמון, ומה שנראה כמו שרימפס, אבל כשר  •  15 סוגי ריבות ודבש  •  כל המיצים שאני רק רוצה  •  5 סוגים של מילק־שייק  •  שוקו חם  •  גלידה או פרוזן יוגורט  •  עוגות  •  פנקייק עם סירופ מייפל אמיתי  •  פירות טריים ופירות יבשים — זה לא נגמר!

התאווה שלי לוחשת: "הכל כלול במחיר! תקח מהכל! אתה תהנה!" — ואני הולך וממלא 3 צלחות ו־4 כוסות, וספל קפוצ'ינו עם הרבה קצף וקינמון, ועוד גביע של גלידה עם איזה טופינג מושקע.

מה קורה אחרי שטעמתי ביס מכל מה שעל הצלחות ולגימה מכל מה שבכוסות? — לא רק שאני כבר לא נהנה, אני מרגיש בחילה.

ככה הן "תַאֲווֹת מַתְעוֹת". הן מבטיחות ולא מקיימות.

התאוות האלה הן חלק מהטבע שלנו — ממה שהפסוק מכנה "הָאָדָם הַיָּשָׁן". וכאן נאמר לנו בברור: "עֲלֵיכֶם לִפְשֹׁט אֶת הָאָדָם הַיָּשָׁן."

האם אני מסוגל לעשות זאת? פשוט "לִפְשֹׁט" כמו בגד…

• את ההתנהגות הלא טובה,
• את ההרגלים הלא טובים,
• את הנטיות הלא טובות?

אולי הדוגמה של האוכל לא מאפיינת אותך. אולי אתה יכול לראות את המזנון האדיר, להגיד "לא, תודה" ולאכול רק צלחת גרנולה. — אם אתה כזה, אז אני בטוח במאה אחוזים שמשפיעות עליך"תַאֲווֹת מַתְעוֹת" בתחומים אחרים, ולהם אתה לא מסוגל להתנגד.

אף אחד מאתנו לא מסוגל לקום בוקר אחד ופשוט "לִפְשֹׁט אֶת הָאָדָם הַיָּשָׁן" בכוחות עצמו.

זה אפשרי רק בעזרת רוח הקודש — וזה תהליך.

לכן כתוב ברומים ח 13: "אִם עַל־יְדֵי הָרוּחַ תָּמִיתוּ אֶת מַעַלְלֵי הַגּוּף, תִּחְיוּ." — להמית את מעללי הגוף בעזרת רוח הקודש.

שימו לב שהפסוק הזה מתאר החלטה מחושבת: אני מחליט "להמית אֶת מַעַלְלֵי הַגּוּף עַל־יְדֵי הָרוּחַ." דהיינו, אני אומר "לא!" לפיתוי, "לא!" לרצונות הבשר — ורוח הקודש עוזר לי לקיים את ההחלטה.

אני יכול לחשוב על הרבה מקרים בחיי היומיום שלי שבהם קיימת באמת האופציה הזאת:

• לעצור,
• לחשוב: "מה ישוע היה עושה?"
• או: "מה אומר דבר אלוהים?"
• להחליט,
• ואז לעשות.

אך לא בכל מקרה אנחנו עושים החלטה מחושבת כזו.

דוגמה:

אני נהגתי בכביש, ונהג אחר "חתך" אותי וגרם כמעט לתאונה. — כעת יש לי מספר אופציות להגיב:

• לקרוא לו בשמות, או לקלל אותו בערבית;
• לסמן לו עם היד סימן גנאי בינלאומי;
• לנסות לעקוף ו"להחזיר" לו באותו מטבע;
• לעצור לידו ברמזור, להוריד חלון וללמד אותו איך נוהגים;
• להתעלם;
• להודות לאלוהים שלא קרה כלום ולבקש ממנו אהבה עבור אותו נהג.

באותו רגע, האם אני באמת שוקל אחת־אחת את 6 האפשרויות האלה? האם אני מקבל החלטה מחושבת איך להגיב? — לא. אני "זורם". אני פועל אינסטינקטיבי, בלי לחשוב. התגובה "יוצאת לי", כמו שאומרים.

חוץ מזה, זאת לא הפעם הראשונה שזה קורה. פיתחתי כבר הרגל איך להגיב במצבים כאלה.

וככה זה באלפי "מיני־החלטות" שאנחנו מקבלים בכל יום:

• אם להוציא את שקית התה מהכוס — או להשאיר בפנים,
• אם לשים בסנדוויצ'ים של הילדים נקניק — או גבינה צהובה,
• אם להשאיר את הצלחת והסכו"ם המשומשים על השולחן, לקום וללכת — או  להביא אותם לשטיפה — או אפילו לשטוף אותם בעצמי,
• אם לשים יד על הפה כשאני משתעל במעלית — או להתיז רוק וחיידקים על כולם,
• אם להגיד לשכנה "בוקר טוב" עם חיוך — או להשאיר את הפרצוף החמוץ הרגיל,
• אם לענות לטלפון שמצלצל — או להתעלם ממנו ולהמשיך בשיחה עם הבן־אדם שיושב לפניי,
• אם לסגור את הדלת כשאני יוצא מהשרותים הציבוריים — או להשאיר למישהו אחר שיסגור,
• אם להשקיע עוד 10 שניות בחנייה, כך שישאר מקום לשכן — או לעמוד באלכסון על 2מקומות,
• אם לקחת דף טיוטה כשאני רוצה לצייר סקיצה — או לפתוח את המגירה שמתחת למדפסת, לשלוף 10 דפים חדשים, ובסוף להשאיר את 9 הדפים הנותרים מפוזרים   על השולחן.

בטח שמתם לב שלא כל המיני־החלטות האלה הן בחירה לחטוא או לא לחטוא — לבחור ברע או לבחור בטוב — אבל את כולן אנחנו עושים תוך שבריר של שנייה, בלי לחשוב, מתוך אינסטינקט / נטייה טבעית / הרגל.

מעל 90 אחוזים מההחלטות שאנחנו מקבלים כל יום הן כאלה: אנחנו פשוט זורמים.

ואם אני טוען כי — באופן טבעי / אוטומטי — הרבה מאוד מהמיני־החלטות שאנחנו מקבלים בלי לחשוב, הן בעצם לא טובות בעיני אלוהים — אתם תאמינו לי?

דוגמאות:

• כשאני, בלי לחשוב, מָחְנה את הרכב כך שהוא תופס 2 מקומות חנייה, אני מבטא אנוכיות ­— ואנוכיות היא חטא.

שימו לב שהדגשתי "בלי לחשוב", בלי כוונה רעה. ההתנהגות האנוכית "יוצאת לי" באופן טבעי.

• כשאני, שנייה לפני שאומרים "שבת שלום" בסוף האסיפה, רץ לחדר האוכל כדי להיות ראשון ליד המזנון — זה מבטא תאווה. אני אולי לא שׂם לב, כי זה כבר הרגל. אני הרי בכלאירוע, בכל כנס, בכל חתונה ראשון ליד האוכל. זה הרגל. אבל כולכם תסכימו אתי שבהרגל הזה אני לא דומה למשיח.
• ואם אני לא רק ראשון ליד המזנון בשבת, אלא גם ממלא 2 חצאי פיתה ב-50 גרם פָּסְטרמה כל אחד, אני בוודאי עושה גם את זה בלי לחשוב. אני פשוט לא ער לכך שאחריי עוד 200 אנשים ישתמשו במזנון הזה. אני בוודאי לא עושה חשבון שאם כל אחד לוקח 100 גרם פסטרמה, היינו צריכים לקנות 20 ק"ג פסטרמה ב-1400 שקל כל שבת.

נכון, אני מתנהג כך באופן טבעי, מתוך הרגל, בלי לחשוב, אבל כולכם תסכימו אתי שזה הרגל לא טוב — הרגל אנוכי שפוגע באיכות החיים של אנשים אחרים.

• ואם אני שטפתי ידיים כאן בשירותים מאחורי הקיר, וכעת אני גורף גוש של 25 מגבות נייר מתוך המתקן, רק כדי להפיל אותן ישר לפח — אני גם את זה עושה בלי לחשוב, אינסטינקטיבי. מה גם שאני לא משלם על המגבות האלה. מי שקונָה אותן זו הרי איזשהי ישות מופשטת שנקראת "הקהילה".

אבל תחשבו רגע: אם ישוע היה מייבש ידיים במגבות כאלה — האם הרפלקס הטבעי / האוטומטי שלו היה לבזבז? ­— או שבאופן טבעי, בלי אפילו לחשוב, ישוע היה חוסך ומתחשב באחרים?

עכשיו אנחנו מבינים? ­— עכשיו זה מתחיל להיות ברור למה הקטע באפסים ד 23 אומר:"עֲלֵיכֶם לְהִתְחַדֵּשׁ הִתְחַדְּשׁוּת רוּחָנִית בְּשִׂכְלְכֶם"?

זה אומר שאנחנו זקוקים לשינוי — לחידוש יסודי של אופן החשיבה שלנו: "הִתְחַדְּשׁוּת רוּחָנִית בְּשִׂכְלְכֶם."

רק אם תהיה התחדשות כזו באיך שהשֵׂכֶל שלנו פועל — רק אז נתחיל לעשות את הטוב והנכון בצורה אוטומטית. רק אם רוח הקודש מחדש את אופן החשיבה שלנו, הדבר הראשון ש"יוצא לנו" באופן טבעי יהיה נכון וטוב ומכבד את אלוהים.

רק אז יתחיל להֶרָאות בנו (פסוק 24) "הָאָדָם הֶחָדָשׁ הַנִּבְרָא כִּדְמוּת אֱלֹהִים בִּצְדָקָה וּקְדֻשָּׁה שֶׁל אֱמֶת." — רק אז נתחיל להידמות למשיח.

סיכום:

התחלנו בצעד הראשון:                   בישועה הנצחית שבאה על־ידי האמונה בישוע המשיח.

עברנו לשלב השני:                        להתמסרות — והיסקנו שאם אין ישועה, אין טעם לצפות להתמסרות. אדם לא מתמסר למושיע שהוא לא אוהב ולא מכיר.

וחשוב להגיד את זה גם הפוך:          אם לא רואים התמסרות — אם אדם חי ללא ציות לכתובים, כאילו דבר אלוהים לא חל עליו — אז יש סיכוי שהוא לא נושע, גם אם הוא קורא לעצמו "מאמין".

אז התקדמנו לשלב השלישי:            להתחדשות. מי שנושע ומתמסר לישוע גם מתחדש. הרי כל מאמין מקבל בעת ישועתו את רוח הקודש, והוא זה שמשנה ומחדש אותנו.

זה לא אוטומטי. ההתחדשות כרוכה במלחמה עם עצמי — עם הטבע הישן, עם הרגלים לא טובים, עם נטיות ותאוות. אבל אם אנחנו רוצים, אפשר לנצח — והנצחון יהיה של רוח הקודש.

ולבסוף נגענו קצת בשלב הרביעי:      בהתחשבות — בעיקר בדוגמאות המעשיות. בעצם, ההתחשבות היא לא כל כך "שלב" בפני עצמה, היא תוצר לוואי של ההתחדשות: מי שמתחדש ורוח הקודש יוצר בו דמיון הולך וגובר לישוע — הוא גם ילמד להתחשב באחרים, כי הרי "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט 18) היא המצווה השנייה בחשיבותה בתורה.