ישעיה פרק ב'
בשיעור שעבר למדנו את פרק א פסוקים 21-31: ישעיהו מתאר את פליאתו של אלוהים (פסוק 21):
"אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה; מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט, צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים."
– "איך עיר נאמנה כמו ציון הפכה לנואפת? איך עיר שהיללה את אלוהים, הולכת כעת אחר אלילים? פעם אלוהים 'שכן' בה וכעת אינו רצוי."
בהמשך הפסוקים הנביא ישעיהו תיאר איך עתיד אלוהים לפעול בתוך עמו על מנת לזקקם ולחדש את נאמנותם אליו. הנביא הצהיר (פסוק 27):
"צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה; וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה."
זאת כדי ללמדנו שישועת ישראל תלויה בכניעתה למושיעה ולקיום רצונו, ולא בפולחניות חיצונית.
בפרק ב, הנביא ישעיהו מתאר את שלטון השלום הכלל עולמי שיאפיין את מלכות המשיח – ממלכת 1000 השנים (פסוקים 1-5).
בהמשך הוא מתאר את משפטו של אלוהים על אלו הדוחים אותו ואת דרכו ושלא ייקחו חלק בממלכתו (פסוקים 6-22).
פסוקים 1-5:
1 "הַדָּבָר אֲשֶׁר חָזָה, יְשַׁעְיָהוּ בֶּן־אָמוֹץ; עַל־יְהוּדָה וִירוּשָׁלָיִם׃
2 וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית־יהוה בְּראשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת; וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל־הַגּוֹיִם׃
3 וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים, וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל־הַר־יהוה, אֶל־בֵּית אֱלוהֵי יַעֲקב, וְיורֵנוּ מִדְּרָכָיו, וְנֵלְכָה בְּאורְחותָיו; כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר־יהוה מִירוּשָׁלָיִם׃
4 וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם, וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים; וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לא־יִשָּׂא גוֹי אֶל־גּוֹי חֶרֶב, וְלא־יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה׃
5 בֵּית יַעֲקב, לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר יהוה."
למרות שהנביא מכנה את ציון "נואפת" ומתאר את חטאיה החמורים והעונשים הצפויים לה, אלוהים מבטיח את חידושה הרוחני של ציון. הנביא מתאר איך תיראה ציון הפדויה. הוא מדגיש שהברכה הגדולה הנקראת בפינו "פדיון ציון" תתגשם "בְּאַחֲרִית הַיָּמִים", ולא לפני כן.
המושג "אַחֲרִית הַיָּמִים" הנו מושג משיחי, כלומר: האירוע יתגשם בסמוך לתקופה או בתקופת נוכחותו של המשיח עלי אדמות (בראשית מט 1-2: "וַיִּקְרָא יַעֲקב אֶל־בָּנָיו, וַיּאמֶר: הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר־יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקב, וְשִׁמְעוּ אֶל־יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם…").
הנתון מאוד חשוב, מכיוון שדרכו אנו למדים ששלום ציון אינו תלוי במהלכים פוליטיים, אלא בתיקון היחס של בני ציון למושיעם.
איך תיראה ציון בתקופת מלכות המשיח?
הנביא מציין ש"הַר בֵּית־יהוה" יהיה הגבוה בהרים. לאור הנאמר עד כה, ברור שהמשמעות המיידית היא שאלוהים הוא עליון מעל כל. במילים אלו הנביא מציין את אפסות האלילים, את שפלותם מול אלוהים.
אך דברי הנביא ישעיהו מכילים מידע נוסף:
א. כמו שבנבואתו של דניאל (פרק ב) ההר מסמל מלכות, כך ייתכן שהנביא ישעיהו מסמל את מלכות ה' כעליונה בשימוש המילים: "הר גבוה משאר ההרים" – סמליות מובנת לבני זמנו.
ב. מקומות אחרים בתנ"ך מלמדים אותנו שרעידות אדמה מחרידות יתרחשו בתקופת הצרה הגדולה, לפני חזרת המשיח ארצה להקמת ממלכתו (חזון יוחנן ו 12-14; זכריה יד 4). יוצא מכך, שיחולו שינויים גיאוגרפיים, כך ש"הַר בֵּית־יהוה" לא יהיה רק גבוה מבחינה רוחנית אלא גם מבחינה גיאוגרפית.
"וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל־הַגּוֹיִם" – אל הר ה' ינהרו, יזרמו, עמים רבים (יחזקאל מ 2-43).
מדוע כל בני העמים ינהרו ל"בֵּית־יהוה" בירושלים?
"… וְיורֵנוּ מִדְּרָכָיו, וְנֵלְכָה בְּאורְחותָיו; כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר־יהוה מִירוּשָׁלָיִם" (פסוק 3).
א. על מנת לשמוע דברי הדרכה מפי אלוהים בכבודו ובעצמו (ראה הדרשה על ההר: מתי פרק ה; השיחה בדרך לעמאוס: לוקס לד 13-35).
ב. על מנת לקבוע משפט. כלומר: האדון היושב בציון יהיה השופט העליון המקובל על כל העמים (תהילים ב); לא מן הנמנע שהכהנים בבית ה' גם ישרתו כמורים.
ומנין לנו לדעת שהם גם שומעים לעצת האדון?
– על פי מבחן התוצאה:
- "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת"– הגויים יהפכו את כלי המלחמה לכלי חקלאות.
- "לא־יִשָּׂא גוֹי אֶל־גּוֹי חֶרֶב"– העמים לא ירימו נשק זה כנגד זה.
- "לא־יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה"– כלומר: הדור הבא אחריהם לא יפנה לקרב אלא לדו-שיח מכיוון שלא ילמד להילחם; הוכחה לשינוי פנימי.
הדוגמה הזו, של שמיעת דבר ה' ויישומו המדויק, צריכה להראות דרך חייו של כל אדם מאמין. במילים אחרות: זו ההוכחה לישועתו (יעקב ב). מאמין אמיתי שומע ועושה; כל השאר זה "עבודה בעיניים" או "חוסר בגרות רוחנית". ה' לא מעוניין בפולחניות, אלא בכניעה אמיתית לרצונו.
מי ידריך את הגויים לבוא לבית אלוהים?
בני ציון הנושעים (זכריה ח 20-23):
"כּה אָמַר יהוה צְבָאוֹת: עוד אֲשֶׁר יָבואוּ עַמִּים, וְיושְׁבֵי עָרִים רַבּוֹת; וְהָלְכוּ יושְׁבֵי אַחַת אֶל־אַחַת לֵאמור, נֵלְכָה הָלוֹךְ לְחַלּוֹת אֶת־פְּנֵי יהוה, וּלְבַקֵּשׁ אֶת־יהוה צְבָאוֹת; אֵלְכָה גַּם־אָנִי; וּבָאוּ עַמִּים רַבִּים וְגוֹיִם עֲצוּמִים, לְבַקֵּשׁ אֶת־יהוה צְבָאוֹת בִּירוּשָׁלָיִם; וּלְחַלּוֹת אֶת־פְּנֵי יהוה; כּה אָמַר יהוה צְבָאוֹת, בַּיָּמִים הָהֵמָּה, אֲשֶׁר יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים, מִכּל לְשׁונוֹת הַגּוֹיִם; וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי לֵאמור, נֵלְכָה עִמָּכֶם, כִּי שָׁמַעְנוּ אֱלוהִים עִמָּכֶם."
עוד יבוא היום שעם ישראל ימלא את ייעודו – יהיה אור לגויים וממלכת כהנים: "וְעַתָּה, אִם־שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקולִי, וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־בְּרִיתִי; וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל־הָעַמִּים, כִּי־לִי כָּל־הָאָרֶץ׃ וְאַתֶּם תִּהְיוּ־לִי מַמְלֶכֶת כּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ…" (שמות יט 5-6).
הנביא מסכם את הפתיח המבורך במשפט פקודה של ה' (פסוק 5):
"בֵּית יַעֲקב, לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר יְהוָה!"
מי הוא "אוֹר יְהוָה"? – ישוע המשיח, אל שדי!
"יֵשׁוּעַ הוֹסִיף לְדַבֵּר אֲלֵיהֶם וְאָמַר: אֲנִי אוֹר הָעוֹלָם. אִישׁ הַהוֹלֵךְ אַחֲרֵי לא יִתְהַלֵּךְ בַּחושֶׁךְ, אֶלָּא אוֹר הַחַיִּים יִהְיֶה לוֹ." (יוחנן ח 12)
מי הולך ב"אוֹר יְהוָה"? – מאמינים כנים; אלה השומעים וגם עושים! (ראשונה ליוחנן א 5-7)
מה ה' מבטיח לאלו ההולכים באורו של ישוע?
- אינם מיועדים לזעם (ראשונה לתסלוניקים ד 13-18, ה 1-11);
- הוא ייקח אותם אליו (שנייה לפטרוס ג 10-14);
- הוא ישמור אותם מהצרה: "אֶשְׁמר אוֹתְךָ מִשְּׁעַת הַנִּסָּיוֹן הָעֲתִידָה לָבוֹא עַל כָּל תֵּבֵל…" (התגלות ג 8-12).
בפסוקים 6-22 הנביא ישעיהו מתאר את מעשיהם של בני עמו שהעדיפו ללכת בחושך, ותגובת אלוהים.
פסוקים 6-11 פותחים בתיאור מעשי העם:
6 "כִּי נָטַשְׁתָּה, עַמְּךָ בֵּית יַעֲקב, כִּי מָלְאוּ מִקֶּדֶם, וְעונְנִים כַּפְּלִשְׁתִּים; וּבְיַלְדֵי נָכְרִים יַשְׂפִּיקוּ׃
7 וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ כֶּסֶף וְזָהָב, וְאֵין קֵצֶה לְאוצְרותָיו; וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ סוּסִים, וְאֵין קֵצֶה לְמַרְכְּבותָיו׃
8 וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ אֱלִילִים; לְמַעֲשֵׂה יָדָיו יִשְׁתַּחֲווּ, לַאֲשֶׁר עָשׂוּ אֶצְבְּעותָיו׃
9 וַיִּשַּׁח אָדָם וַיִּשְׁפַּל־אִישׁ; וְאַל־תִּשָּׂא לָהֶם׃
10 בּוֹא בַצּוּר, וְהִטָּמֵן בֶּעָפָר; מִפְּנֵי פַּחַד יהוה, וּמֵהֲדַר גְּאונוֹ׃
11 עֵינֵי גַּבְהוּת אָדָם שָׁפֵל, וְשַׁחרוּם אֲנָשִׁים; וְנִשְׂגַּב יהוה לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא."
בפסוק 6 הנביא מפרט מדוע ה' נטש את עמו. "נָטַשְׁתָּה" – עזב אותם לגורלם כעונש.
בתקופה שבה נכתבו הדברים, עם ישראל אימץ מנהגים ואמונות מהעמים האליליים:
- "מָלְאוּ מִקֶּדֶם" – התמלאו אמונות מן המזרח;
- "עונְנִים כַּפְּלִשְׁתִּים" – חוזים בגרמי השמים כדי לנחש את העתיד; הם מתיימרים לדעת עתידות, אך את מפלתם אינם חוזים;
- "וּבְיַלְדֵי נָכְרִים יַשְׂפִּיקוּ" – נספחו לעמים האליליים, מצאו שלווה באליליות במקום אצל ה'.
במקום להיות אור ומדריכים לאמת – הם אימצו את הרע ונספחו אליו.
בפסוקים 7-8 הנביא מציין תקופה שבה הארץ עשירה בכסף, בזהב ובאוצרות רבים, בסוסים, מרכבות ואלילים.
אלוהים הזהיר את עם ישראל לבל יאגור המלך סוסים, נשים כסף וזהב (דברים יז 16-17:"רַק לא־יַרְבֶּה־לּוֹ סוּסִים, וְלא־יָשִׁיב אֶת־הָעָם מִצְרַיְמָה, לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס; וַיהוה אָמַר לָכֶם, לא תוסִפוּן, לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד׃ 17 וְלא יַרְבֶּה־לּוֹ נָשִׁים, וְלא יָסוּר לְבָבוֹ; וְכֶסֶף וְזָהָב, לא יַרְבֶּה־לּוֹ מְאוד").
והנה, העם והמלך עושים בדיוק ההפך ממה שאלוהים דרש (ראה מלכים ב פרק טו 4, 35).
אין פלא! – בפסוק 8 אנו עדים לעבודת האלילים שכבשה כל חלקה טובה בעם ולמעשה שיקפה את חוסר אמונתם באלוהים ודחייתם את דברו.
בגלל חוסר אמונתם וביטחונם באלוהים, הם חיפשו הגנה וביטחון באלילים, בכסף, זהב, סוסים ומרכבות. – הלוואי שהיו זוכרים את מילותיו של דוד המלך: "אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים; וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם־יְהוָה אֱלוהֵינוּ נַזְכִּיר" (מזמור כ 8).
בפסוקים 9-11 הנביא מדבר מתוך לבו ומתאר את מצבו של העם: הם הגיעו לתחתית השפל הרוחנית – בני אדם המשתחווים לבני אדם. "… וְאַל־תִּשָּׂא לָהֶם" – אל תסלח ה', אל תוותר, בוא ותראה להם את העונש בעבור גאוותם (משלי טז 18: "לִפְנֵי־שֶׁבֶר גָּאוֹן; וְלִפְנֵי כִשָּׁלוֹן, גּבַהּ רוּחַ").
בפסוקים 12-22 ישעיהו מתאר את התקופה שבה ה' יעניש את כל ישראל ושאר בני האדם בעבור הגאווה:
12 "כִּי יוֹם לַיהוָה צְבָאוֹת עַל כָּל־גֵּאֶה וָרָם; וְעַל כָּל־נִשָּׂא וְשָׁפֵל׃
13 וְעַל כָּל־אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן, הָרָמִים וְהַנִּשָּׂאִים; וְעַל כָּל־אַלּוֹנֵי הַבָּשָׁן׃
14 וְעַל כָּל־הֶהָרִים הָרָמִים; וְעַל כָּל־הַגְּבָעוֹת הַנִּשָּׂאוֹת׃
15 וְעַל כָּל־מִגְדָּל גָּבהַ; וְעַל כָּל־חוֹמָה בְצוּרָה׃
16 וְעַל כָּל־אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ; וְעַל כָּל־שְׂכִיּוֹת הַחֶמְדָּה׃
17 וְשַׁח גַּבְהוּת הָאָדָם, וְשָׁפֵל רוּם אֲנָשִׁים; וְנִשְׂגַּב יהוה לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא׃
18 וְהָאֱלִילִים כָּלִיל יַחֲלוף׃
19 וּבָאוּ בִּמְעָרוֹת צֻרִים, וּבִמְחִלּוֹת עָפָר; מִפְּנֵי פַּחַד יהוה וּמֵהֲדַר גְּאוֹנוֹ, בְּקוּמוֹ לַעֲרוץ הָאָרֶץ׃
20 בַּיּוֹם הַהוּא יַשְׁלִיךְ הָאָדָם, אֵת אֱלִילֵי כַסְפּוֹ, וְאֵת אֱלִילֵי זְהָבוֹ; אֲשֶׁר עָשׂוּ־לוֹ לְהִשְׁתַּחֲוֹת, לַחְפּור פֵּרוֹת וְלָעֲטַלֵּפִים׃
21 לָבוֹא בְּנִקְרוֹת הַצֻּרִים, וּבִסְעִפֵי הַסְּלָעִים; מִפְּנֵי פַּחַד יהוה וּמֵהֲדַר גְּאוֹנוֹ, בְּקוּמוֹ לַעֲרוץ הָאָרֶץ׃
22 חִדְלוּ לָכֶם מִן־הָאָדָם, אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ; כִּי־בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא."
למרות שאלוהים הוכיח את עמו במהלך כיבוש האשורים וגלות בבל, הרי שהתגשמות מלאה תתרחש בתקופת הצרה הגדולה, לפני חזרתו של המשיח ישוע.
הנביא פותח ומזכיר: יום ה' צבאות נועד להבהיר ש-יהוָה הוא עליון, וכל השאר שפלים. במהלך תקופת "יוֹם יהוָה" ייהרסו כל הדברים שבני האדם בטחו בהם: צבאות, מבצרים, אוצרות וכמובן אנשים רבים. כל מה שאנשים החשיבו כאלוהים – יפול לרגלי "יהוָה צְבָאוֹת".
בפסוקים 19-21 הנביא מתאר את אפסותם של אמונות השקר מול כוחו של ה'. במנוסתם מ-יהוה, ייקחו עמם את אליליהם העשויים זהב וכסף; הם יסתתרו במחילות ונקיקים מפחד ה' – אך גם שם ה' ישיגם. והנה, אוצרם ואליליהם יישארו במקום שבו עטלפים וחפרפרות שוכנים.
בעוד ה' שוכן מרום ומלא כבוד – אליליהם ואוצרם מונח כפרי באוש לחיות משוקצים, ובסופו של דבר הם מתים.
הנביא ישעיהו מסיים בפסוק 22 במשפט לקח וסיכום:
"חִדְלוּ לָכֶם מִן-הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ, כִּי-בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא?"
"לאור הנאמר עד כה, בבקשה אל תבטחו באדם – הוא זמני ובר חלוף. ביטחו ביהוה!"
"בֵּית יַעֲקב, לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר יְהוָה!"
ל ס י כ ו ם :
- ישעיהו פותח את פרק ב ומבהיר: למרות שעם ישראל דוחה את ה', אלוהים עדיין נאמן להבטחותיו ויקיים את בריתו עם השארית הנאמנה של עם ישראל. יש תקווה ועתיד לציון.
- הנביא מזהיר את בני זמנו ואותנו: רק באלוהים ניתן לבטוח. לא בכסף, לא בכוח ולא בחכמה אנושית.
- שותפי אלוהים הזוכים לחלוק בממלכתו הם אלו ההולכים אחר אור ה' – ישוע המשיח. שותפי אמת הם אלו השומעים לדברי ישוע ומצייתים להם. כל השאר זו הצגה או חוסר בגרות. הבה נתבגר, נשמע ונציית לאור ה' ישוע המשיח.