מרקוס פרק ז' 1-23
בשורת מרקוס פרק ז, פסוקים 1-23 – ישוע מלמד אודות טומאה וטהרה
השתלשלות המאורעות בחייו של ישוע המשיח – שיעור מס' 24
בשורת מרקוס פרק ז, פסוקים 1-23
הקטע המקביל: מתי ז 1-20
ישוע מלמד אודות טומאה וטהרה
הידיעות והשמועות אודות פעולותיו ולימודו של ישוע מגיעות גם לאוזני ההנהגה הדתית היושבת בירושלים.
ישוע מגלה כוח שאין להם והמון רב נוהה אחריו ומזכיר את שמו יותר משמם.
ישוע עונה לשאלות העם בסמכות ומבאר את דבר אלוהים באופן ברור.
לימודו של ישוע עומד לעיתים קרובות בניגוד להוראתם של הפרושים ולמסורת הזקנים, ובדרך זו מערער את סמכותם הרוחנית.
בעוד הם טוענים שאלוהים עימם, ישוע מוכיח שכוח אלוהים בו.
כמו שעשו בעת שיוחנן המטביל הטביל במדבר יהודה (יוחנן א 9-28; מתי ג 7-12), כך עושה ההנהגה הרוחנית כעת. הם שולחים פרושים וסופרים מירושלים כדי למצוא פסול בלימודו ופעולותיו של ישוע! הפרושים והסופרים הללו לא נשלחו כדי לבחון ולשקול את דברי ישוע אלא למצוא דרך לערער את סמכותו ומעמדו הנרכש בלב התושבים. מכיוון שהם כושלים ונחותים מישוע בכל הנוגע להבנת הכתובים והוראתם, הם מחפשים את הפסול בדרך חייו של ישוע – שמירת מצוות מסורת הזקנים. (מומלץ לקרא במקביל את בשורת מתי פרק ט"ו פסוקים 1-20).
הבה נקרא מבשורת מרקוס פרק ז, פסוקים 1-5:
1 נִקְהֲלוּ אֵלָיו הַפְּרוּשִׁים וְכַמָּה מִן הַסּוֹפְרִים אֲשֶׁר בָּאוּ מִירוּשָׁלַיִם.
2 כִּרְאוֹתָם שֶׁאֲחָדִים מִתַּלְמִידָיו אוֹכְלִים לֶחֶם בְּיָדַיִם טְמֵאוֹת (כְּלוֹמַר, בְּלֹא נְטִילַת יָדַיִם,
3 שֶׁכֵּן הַפְּרוּשִׁים וְכָל הַיְּהוּדִים מַחֲזִיקִים בְּמָסֹרֶת הַזְּקֵנִים וְאֵינָם אוֹכְלִים לְלֹא נְטִילַת יָדַיִם כַּהֲלָכָה,
4 וּבְשׁוּבָם מִן הַשּׁוּק אֵינָם אוֹכְלִים לְלֹא רְחִיצָה. וְעוֹד דְּבָרִים רַבִּים קִבְּלוּ לִשְׁמֹר, כְּגוֹן טְבִילַת כּוֹסוֹת וְכַדִּים וּכְלֵי נְחֹשֶׁת)
5 שָׁאֲלוּ אוֹתוֹ הַפְּרוּשִׁים וְהַסּוֹפְרִים: “מַדּוּעַ אֵין תַּלְמִידֶיךָ נוֹהֲגִים לְפִי מָסֹרֶת הַזְּקֵנִים אֶלָּא אוֹכְלִים אֶת הַלֶּחֶם בְּיָדַיִם טְמֵאוֹת?”
הפרושים והסופרים לא היו צריכים לחכות זמן רב עד שימצאו שוני ביניהם לישוע! מכיוון שהם הלכו בדרך מסורות ועצות אדם וישוע הולך בדרך אלוהים בלבד, הרי שתוך זמן קצר ביותר ניתן להבחין בשוני ביניהם.
הפרושים והסופרים מבחינים שתלמידיו של ישוע אוכלים בידיים טמאות!
למה הכוונה: "ידיים טמאות"?
בתקופה ההיא העם אימץ הנחיות ומצוות שניתנו לו על ידי זקני וחכמי הדור והדורות שעברו. במשך מאות שנים נוספו הנחיות ומצוות שמטרתן לבאר ולהסביר לפרטי פרטים את מצוות אלוהים הכתובות בתורה. בעוד שמצוות תורה רבות פוענחו נכון וכך הקלו על העם ליישמם, הרי שהנחיות רבות נוספו ללא צורך והיו פרי מחשבתם ורצונם של רבנים אך לא של אלוהים. חלק מהמצוות נבעו מגאווה לאומית כדי להוכיח את עליונותו של היהודי וריחוקו מן הגוי בכל תחום.
הפרושים והסופרים טוענים שתלמידי ישוע אוכלים בידיים טמאות. האם הכוונה שידיהם מזוהמות בלכלוך וישוע אינו מלמדם כללי היגיינה בסיסיים?
לא!
אין כלל קשר בין ידיים טמאות לידיים נקיות!
ידיים טמאות אלו ידיים שלא נוקו על פי ההלכה, על פי ההנחיות הניתנות במסורת הזקנים. ז"א – ידיך נקיות וכשרות לעבודה כאשר הן מנוקות בכמות מים מוגדרת והשטיפה מתבצעת על פי סדר שקבעו חכמי הדור. אם ניקית את ידיך בכמות הפחותה מזו המוגדרת במסורת, או בכלים שאינם מוגדרים במסורת, כמוהו שלא ניקית את ידיך בכלל והנך טמא! (ראה יוחנן ב 6).
החוקים הללו נוצרו מכיוון שבחוצות ובשווקים נגעו היהודים בגויים, לחצו ידיים טמאות ונזקקו לטהרה – על פי דעתם של הרבנים. על מנת להבדיל בין יהודי לגוי, (שהרי גם הגויים שטפו ידיים כדי לנקותם מלכלוך) נדרשו יהודים לנקות ידיים כהלכה כחלק מתהליך טהרה כדי להוסיף לניקיון גם מימד רוחני וייחודי כראוי לעם נבחר. הניקיון הייחודי לא הפסיק בידיים אלא נדרש גם לגבי שטיפת כלים לבישול ומאכל. במידה וכלים אלו לא נשטפו על פי כללי ההלכה שבמסורת, נחשב הדבר שכלים אלו טמאים ואינם ראויים למאכל של יהודי.
הפרושים והסופרים מבחינים שתלמידי ישוע אוכלים את הלחם בידיים טמאות, ז"א שלא נוקו על פי ההלכה שבמסורת הזקנים. ההאשמה שכזו הייתה מאוד חריפה מכיוון שרובם המכריע של היהודים אימץ את כללי הטוהרה הללו וראה בהם סימן מובהק לאדיקות דתית יהודית.
רוב העם לא ידע היכן מפסיקה מצוות אלוהים ומתחילה דעתו של אדם. בעבור העם, הנחיות הזקנים היו כתורת משה. ההאשמה שכזו היה בה כדי לערער את מעמדו וכשרות לימודו של ישוע. אילו יצליחו הפרושים והסופרים להוכיח שישוע מפר את התורה, הוא יצטייר ככופר וכך רבים מהעם יזנחו את ישוע ויחזרו לחיק המסורת ולמרות הפרושים והסופרים.
הבה נקרא את תשובתו של ישוע (פסוקים 6-13):
6 אָמַר לָהֶם: “הֵיטֵב נִבָּא יְשַׁעְיָהוּ עֲלֵיכֶם הַצְּבוּעִים, כַּכָּתוּב: ‘הָעָם הַזֶּה בִּשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי
7 וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה’;
8 כִּי עוֹזְבִים אַתֶּם אֶת מִצְוַת אֱלֹהִים לְהַחֲזִיק בְּמָסֹרֶת בְּנֵי אָדָם.”
9 עוֹד אָמַר לָהֶם: “יָפֶה, בִּטַּלְתֶּם אֶת מִצְוַת אֱלֹהִים כְּדֵי לִשְׁמֹר אֶת הַמָּסֹרֶת שֶׁלָּכֶם!
10 הֵן מֹשֶׁה אָמַר, ‘כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ ‘וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת’;
11 וְאַתֶּם אוֹמְרִים, ‘אִישׁ אִם יֹאמַר לְאָבִיו אוֹ לְאִמּוֹ: כָּל דָּבָר מִשֶּׁלִּי שֶׁאַתָּה יָכוֹל לֵהָנוֹת מִמֶּנּוּ – קָרְבָּן!’
12 הֲרֵי שֶׁאֵינְכֶם מַנִּיחִים לוֹ עוֹד לַעֲשׂוֹת מְאוּמָה לְמַעַן אָבִיו אוֹ אִמּוֹ,
13 וּמְפִירִים אַתֶּם אֶת דְּבַר אֱלֹהִים עַל־יְדֵי הַמָּסֹרֶת שֶׁלָּכֶם אֲשֶׁר מְסַרְתֶּם. וּדְבָרִים רַבִּים דּוֹמִים לָזֶה אַתֶּם עוֹשִׂים.”
התנהגות הפרושים והסופרים כמוה כהתגשמות דברו של ישעיהו הנביא בפרק כט 13-14. כבר אז בני ישראל ביטאו את אדיקותם הדתית בשמירת מצוות אדם ולא בשמירת מצוות אלוהים.
תשובתו של ישוע מחדדת את ההבדל בין הפרושים לבינו. דתיותם של הפרושים היא דת חיצונית המתיימרת להיות קדושה וטהורה אך ליבם של אלו ההולכים בדרך זו אינו בהכרח קרוב ונתון לרצון אלוהים. במילים אחרות – הם מצטיירים כעבדי אלוהים אך בפועל אינם מצייתים לו אלא למצוות אדם. התנהגותכם היא צביעות לשמה!
אתם נותנים דגש לכל דבר חיצוני ואינכם מטפלים במקור הבעיה – פנים האדם – במקום שמשם נובעת הטומאה והחטא! (תהילים נא 7 – "…בחטא יחמתני אימי…")
אלוהים אינו נהנה מחיצוניות דתית אלא מבקש פנימיות המתענגת על רצונו (תהילים לז 4-5; מיכה ו 6-8).
הפרושים מאשימים את תלמידי ישוע (וכך את ישוע בעצמו) שהללו מפרים את המסורת!
לעומת זאת, ישוע מאשים אותם בהפרה בוטה של מצוות אלוהים – את אחת מעשרת הדיברות!
ישוע מסביר למה הוא מתכוון בביאור אחת ממצוות המסורת אשר מפרה בעליל את הדיבר החמישי – כבד את אביך ואימך…
הפרושים והסופרים דרשו מעצמם וכך קבעו לאחרים את המדד לאדיקות דתית ואהבת אלוהים. אהבת אלוהים צריכה להיות מעל הכל, גם מעל אהבת הורים! למרות שהמשפט נכון, הרי שביטוי הדבר היה בדרך פסולה.
אדם שהיה לו כלי, חפץ או כסף שהוריו יכלו ליהנות ממנו, קרי, להיעזר בו, היה צריך להקדיש את הכלי, או החפץ לשירות אלוהים. ז"א לתת את הדבר לבית המקדש או להגביל את השימוש בו רק לעבודת הקודש. (שימו לב: אדם נדרש להוכיח את אהבתו לאלוהים על פני אהבתו להוריו בכך שיתרום לבית המקדש – קרי – לשימושם ולתועלתם של ההנהגה הרוחנית)
בעיני הפרושים והסופרים מצטייר האיש כצדיק המקדיש את כל כולו ורכושו לאלוהים אפילו מעל אהבת הוריו, אך בעיני אלוהים אותו האיש מפר את הדיבר החמישי ונחשב לחוטא הראוי לעונשו!
מרגע שהכלי או החפץ הוקדש לעבודת אלוהים במקדש, הוריו של האיש לא יכלו להשתמש בזאת וכך נמנע מהם טוב או עזרה שהבן יכול היה לתת לכם.
כל כך כואב שרבני אותה תקופה דרשו מהאנשים להוכיח את אדיקותם לאלוהים בדרך המפרה את אחת מעשרת הדיברות – כבד את אביך ואימך… חלק ממילוי המצווה זה לדאוג ולכלכל את ההורים בבוא הזמן! מי שמפר מצווה זו מסתכן בקיצור ימיו על פני האדמה…
גם ישוע אמר שהוא דורש מתלמידיו לאהוב את אלוהים יותר מהוריהם, אך אהבתו של התלמיד לאלוהים נמדדת על פי שמירת דבר אלוהים ולא מצוות אדם!
אהבה לעולם תתבטא בנתינה, כזו הנובעת מן הלב והמציינת הקרבה. והנה מסורת הזקנים מונעת מהאנשים להביע את אהבתם הכנה להוריהם בדרך הנדרשת על פי דבר אלוהים.
שוב, אנו עדים לתפארת החיצוניות על חשבון הרס הפנימיות.
כדי להדגיש את העובדה שמסורת הזקנים עומדת בניגוד למצוות אלוהים ודגש הפרושים הינו דגש מוטעה, ישוע מדבר אל ההמון ואחר כך מלמד את תלמידיו (פסוקים 14-23):
14 הוּא קָרָא אֶת הֶהָמוֹן שֵׁנִית וְאָמַר לָהֶם: “הַקְשִׁיבוּ אֵלַי כֻּלְּכֶם וְהָבִינוּ.
15-16 אֵין דָּבָר הַנִּמְצָא מִחוּץ לָאָדָם יָכוֹל לְטַמֵּא אוֹתוֹ בְּהִכָּנְסוֹ לְתוֹכוֹ, אֶלָּא הַדְּבָרִים הַיּוֹצְאִים מִתּוֹךְ הָאָדָם הֵם הַמְטַמְּאִים אֶת הָאָדָם.”
17 כַּאֲשֶׁר בָּא הַבַּיְתָה מִן הֶהָמוֹן, שְׁאָלוּהוּ תַּלְמִידָיו עַל הַמָּשָׁל.
18 אָמַר לָהֶם: “גַּם אַתֶּם חַסְרֵי הֲבָנָה כָּל כָּךְ? הַאִם אֵינְכֶם מְבִינִים שֶׁכָּל הַנִּכְנָס לְתוֹךְ הָאָדָם מִן הַחוּץ אֵינוֹ יָכוֹל לְטַמֵּא אוֹתוֹ,
19 כִּי אֵינוֹ נִכְנָס אֶל לִבּוֹ אֶלָּא לְבִטְנוֹ וְיוֹצֵא אֶל הַמּוֹצָאוֹת?” – בְּכָךְ טִהֵר אֶת כָּל הַמַּאֲכָלִים.
20 הוֹסִיף וְאָמַר: “הַיּוֹצֵא מִן הָאָדָם – זֶה מְטַמֵּא אֶת הָאָדָם,
21 כִּי מִבִּפְנִים, מִלֵּב בְּנֵי הָאָדָם, יוֹצְאוֹת מַחֲשָׁבוֹת רָעוֹת, זְנוּנִים, גְּנֵבוֹת, רְצִיחוֹת,
22 נִאוּפִים, חַמְדָנוּת, רִשְׁעָה, רְמִיָּה, זִמָּה, עַיִן רָעָה, גִּדּוּף, גַּאֲוָה, אֱוִילוּת.
23 כָּל הָרָעוֹת הָאֵלֶּה יוֹצְאוֹת מִבִּפְנִים וּמְטַמְּאוֹת אֶת הָאָדָם.”
הפרושים חשבו שמצאו הוכחה לכישלונו, טומאתו, של ישוע בכך שתלמידיו לא נטלו ידיים כהלכה לפני האוכל.
ישוע אומר להם שטומאת אדם תלויה אך ורק ממה שנובע מתוך האדם!
לא קיים דבר מחוץ לאדם שיכול לטמאו כשהוא נכנס אליו!
ההבדל בין ישוע לפרושים אינו הבדל קטנוני. המשמעות קריטית:
אם טהרתנו תלויה בסביבה החיצונית, משמע שאנו יכולים להימצא קדושים וטהורים בכוחות עצמנו, אם ננקה את סביבתנו! משמע שאנו מטוהרים וקדושים בתלות הצלחת מעשינו וקיום נכון ומדויק של מצוות אדם.
ישוע מלמדם ההפך. טוהר וקדושה נובעים מבפנים ולכן אנו כל כך תלויים בחסד אלוהים. אם אלוהים קידש אותך וטיהר אותך מחטאיך, שום דבר חיצוני לא יוכל לקחת זאת ממך!
בעוד המסורת של הזקנים מרחיקה את העם מאלוהים וגורמת לעם להיות תלויים ברבניהם, ישוע מלמדם שעליהם להישאר תלויים בחסד אלוהים. בטוהר ובקדושה שרק אלוהים יכול לתת.
ישוע מבהיר להם שגם הטבע מלמד את אותו העיקרון:
מה שאוכלים מהפה, יוצא למוצאות!
מה שהורס, משחית ומטמא את האדם, יוצא מן הלב! מפנימיותו של האדם.
רשעה, זנונים, רמייה זימה וכל המעשים הללו, אינם תלויים באוכל שאנו אוכלים או ברמת החיידקים שעל ידינו! המעשים הללו נובעים מלב הרחוק מאלוהים!
לאור הנלמד, עלינו להתחנן לפני מושיענו שיעזור לנו להתוודות על כל חטא למען תישאר פנימיותנו טהורה וקדושה. וכאשר פנימיותנו קדושה וטהורה, מחשבותינו ומעשינו תואמים לאופי של אלוהים.
בעוד המסורת בונה את קדושת האדם וטוהרו על ניקיון חיצוני פיזי, ישוע מלמד שמרכז הבעיה זה חטאו של האדם הנובע מפנימיותו! את הפנמיות הזו רק אלוהים יכול לנקות וזה בחסד המשיח
בבשורה של מתי טו 13 ישוע אומר: מה שאביו לא נטע – יעקר!
משמע, שהמסורת תיעקר אך דבר אלוהים יעמוד לעד!
עלינו לשאול את עצמנו – האם אנו מעונינים לשמור דבר שיעקר על ידי אלוהים ולא יביא ברכה או את דבר אלוהים הנצחי שכל ברכת אלוהים בו!
בפסוק 19 כתוב שישוע טיהר את כל המאכלים…
למה הכוונה? האם מאותו רגע ואילך היה ראוי וכשר לאכול חזיר? האם באותו מעמד ישוע ביטל את חוקי הכשרות?
לא ולא!
ישוע לא בא להפר אף לא יוד אחת מהתורה! אלא להגשימה ולמלאה (מתי ה 17).
"אל תחשבו שבאתי לבטל את התורה או את הנביאים. לא באתי לבטל כי אם לקיים."
כל עוד ישוע לא שילם בדמו את מחיר ההקמה של הברית החדשה, שום חוק או מצווה מתורת משה יכלו להשתנות.
אז למה הכוונה?
ישוע מלמדם שטומאת האדם אינה נמצאת בחיה או במאכל האסור אלא בתוכנו בפנימיותנו הדוחפת אותנו לפעול נגד מצוות אלוהים.
גם אם נחיה בעולם שאין בו חיות או מאכלים טמאים, אנו עדיין נחטא ונפעל בטומאה!
ישוע טיהר בכך את כל החיות בכך שהסיר מעל החיות והמאכלים את האשמה לטומאת האדם!
טומאתנו תלויה בנו ונובעת מליבנו ולא מסוג האוכל שאנו אוכלים!
אלוהים אסר עלינו לאכול חיות מסוימות כדי להפריד אותנו משאר העמים. האיסור לא נובע בגלל בעיה בחיה אלא בעיה במוח ובלב שלנו – בפנימיותנו!
ולכן – אל תאשים את הסביבה בחטא שלך! אלא דע לך שהחטא נובע מבפנים ולכן אתה זקוק לעזרת אלוהים כדי לגבור עליו.
את העזרה הזו ישוע בא לתת.
את העזרה הזו הפרושים באו להסיר!
ולמי אתה נשמע?
ש י ע ו ר י ם ב א י ם :
השבת:
- המשיח הוא אדון השבת: מתי יב 1-8; מרקוס ב 23-24; לוקס ו 1-5.
- מותר לרפא בשבת: לוקס יג 10-17.
- מותר לעשות טובה בשבת: מתי יב 9-14; מרקוס ג 1-6; לוקס ו 6-11.
- ישוע הוא עבד ה': מתי יב 15-21; מרקוס ג 7-12.