שלושת העבדים וכיכרי הכסף

מתי כה 30-14     (שיעור ראשון מתוך 2 )

המשל

14 "דּוֹמֶה הַדָּבָר לְאִישׁ הַיּוֹצֵא לְמַסָּע. קֹדֶם לָכֵן קָרָא לַעֲבָדָיו וְהִפְקִיד בְּיָדָם אֶת הוֹנוֹ; 15 לְאֶחָד נָתַן חָמֵשׁ כִּכְּרֵי כֶּסֶף, לְאַחֵר שְׁתַּיִם וּלְאַחֵר אַחַת — לְכָל אִישׁ לְפִי כִּשְׁרוֹנוֹ — וְנָסַע.

16 זֶה שֶׁקִּבֵּל חָמֵשׁ כִּכָּרִים הָלַךְ מִיָּד, סָחַר בָּהֶן וְהִרְוִיחַ חָמֵשׁ אֲחֵרוֹת. 17 כְּמוֹ כֵן זֶה שֶׁקִּבֵּל שְׁתַּיִם הִרְוִיחַ שְׁתַּיִם אֲחֵרוֹת. 18 אַךְ זֶה שֶׁקִּבֵּל אַחַת הָלַךְ וְחָפַר בָּאֲדָמָה וְהִטְמִין אֶת כֶּסֶף אֲדוֹנָיו.

19 אַחֲרֵי זְמַן רַב בָּא הָאָדוֹן שֶׁל הָעֲבָדִים הָהֵם וְעָרַךְ עִמָּהֶם חֶשְׁבּוֹן.

20 כַּאֲשֶׁר נִגַּשׁ זֶה שֶׁקִּבֵּל חָמֵשׁ כִּכָּרִים הֵבִיא חָמֵשׁ כִּכָּרִים נוֹסָפוֹת וְאָמַר: 'אֲדוֹנִי, חָמֵשׁ כִּכָּרִים הִפְקַדְתָּ בְּיָדִי, הִנֵּה הִרְוַחְתִּי חָמֵשׁ כִּכָּרִים נוֹסָפוֹת.' 21 הֵשִׁיב לוֹ אֲדוֹנָיו: 'יָפֶה, עֶבֶד טוֹב וְנֶאֱמָן! הָיִיתָ נֶאֱמָן בִּמְעַט, אַפְקִיד אוֹתְךָ עַל הַרְבֵּה. בּוֹא אֶל שִׂמְחַת אֲדוֹנְךָ.'

22 נִגַּשׁ גַּם זֶה שֶׁקִּבֵּל שְׁתֵּי כִּכָּרִים וְאָמַר: 'שְׁתֵּי כִּכָּרִים הִפְקַדְתָּ בְּיָדִי, הִנֵּה הִרְוַחְתִּי שְׁתֵּי כִּכָּרִים נוֹסָפוֹת.' 23 הֵשִׁיב לוֹ אֲדוֹנָיו: 'יָפֶה, עֶבֶד טוֹב וְנֶאֱמָן! הָיִיתָ נֶאֱמֶן בִּמְעַט, אַפְקִיד אוֹתְךָ עַל הַרְבֵּה. בּוֹא אֶל שִׂמְחַת אֲדוֹנְךָ.'

24 נִגַּשׁ גַּם זֶה שֶׁקִּבֵּל כִּכָּר אַחַת וְאָמַר: 'אֲדוֹנִי, יָדַעְתִּי שֶׁאַתָּה אִישׁ קָשֶׁה, הַקּוֹצֵר בְּמָקוֹם שֶׁלֹּא זָרַעְתָּ וְאוֹסֵף בְּמָקוֹם שֶׁלֹּא פִּזַּרְתָּ, 25 וּמֵאַחַר שֶׁפָּחַדְתִּי הָלַכְתִּי וְהִטְמַנְתִּי אֶת כִּכָּרְךָ בָּאֲדָמָה. הִנֵּהִי אֲשֶׁר לְךָ!' 26 הֵשִׁיב אֲדוֹנָיו וְאָמַר אֵלָיו: 'עֶבֶד רַע וְעָצֵל! יָדַעְתָּ שֶׁאֲנִי קוֹצֵר בְּמָקוֹם שֶׁלֹּא זָרַעְתִּי וְאוֹסֵף בְּמָקוֹם שֶׁלֹּא פִּזַּרְתִּי, 27 לָכֵן הָיִיתָ צָרִיךְ לְהַפְקִיד אֶת כַּסְפִּי אֵצֶל הַשֻּׁלְחָנִים, וַאֲנִי בְּבוֹאִי הָיִיתִי מְקַבֵּל אֶת שֶׁלִּי עִם הָרִבִּית.

28 עַל כֵּן, קְחוּ אֶת הַכִּכָּר וּתְנוּ לָאִישׁ אֲשֶׁר לוֹ עֶשֶׂר הַכִּכָּרִים; 29 כִּי כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ נָתוֹן יִנָּתֵן לוֹ, וְשֶׁפַע יִהְיֶה לוֹ; אַךְ מִי שֶׁאֵין לוֹ גַּם מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ יִלָּקַח מִמֶּנּוּ. 30 וְאֶת הָעֶבֶד הַבִּלְתִי מוֹעִיל הַשְׁלִיכוּ אֶל הַחֹשֶׁךְ הַחִיצוֹן; שָׁם יִהְיוּ הַיְלָלָה וַחֲרוֹק הַשִּׁנַּיִם.'"

מבוא — הרקע שעליו סופר המשל

אם אתם זוכרים, ישוע ותלמידיו יושבים כרגע על הר הזיתים, מול הנוף של העיר העתיקה. השאלה שמעסיקה את התלמידים היא (מתי כד 3-2): "מָתַי יִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה [חורבן בית המקדש], וּמַה הוּא אוֹת בּוֹאֲךָ וְקֵץ הָעוֹלָם?"

כתשובה, ישוע נותן להם דרשה מפורטת בנושא אחרית הימים. במסגרת הדרשה הוא מספר מִסְפָר משלים, והמסר המרכזי של כולם הוא: "הֱיוּ מוּכָנִים [או עִמְדוּ עַל הַמִּשְׁמָר], כִּי בְּשָׁעָה שֶׁלֹּא תַּעֲלֶה עַל דַּעְתְּכֶם יָבוֹא בֶּן־הָאָדָם" (כד 44, 36, 42, 50; כה 13).

האמיתי לצד המזוייף

כרגע ישוע סיים לספר את משל עשר העלמות (מתי כה 13-1 ), והמשל הזה הדגיש את ההיערכוּת — את המוּכנוּת:

▪  חמש הנערות שהביאו אתם שמן היו מוכנות להיכנס לחתונה;

▪  החמש שבאו בלי שמן לא היו מוכנות — ולא נכנסו;

▪  אדם שהאמין בישוע, נושע והתמלא ברוח הקודש, מוכן לשובו של המשיח — מוכן להיכנס למלכוּתו;

▪  אדם שלא נושע ולא נכנע לישוע כמלך ריבון על חייו, לא מוכן להיכנס למלכוּת — ואין זה משנה אם הוריו מאמינים, אם הוא משתתף בפעילוּיות הקהילה ואם הוא מגדיר את עצמו "משיחי".

שניהם נמצאים במסגרת הנוכחית של "מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם" — בתוך הקהילה:

▪  זה שמוכן — וזה שלא מוכן,

▪  זה שנושע — וזה שלא נושע,

▪  יש במלכוּת "חִטִּים" — ויש "עֲשָׂבִים רָעִים" (מתי יג 30-24),

▪  המלכוּת היא "רֶשֶׁת" שלוכדת דגים "מִכָּל מִין" — לא רק "טּוֹבִים" אלא גם "רָעִים" (מתי יג 50-47),

▪  יש בה שאכן נכנסו "דֶּרֶךְ הַפֶּתַח הַצַּר" — ויש בה "הַהוֹלְכִים [בדרך ה]מְרֻוַּחַת" וחושבים שזו תוביל אותם לשמיים (מתי ז 14-13);

האמיתי לצד המזוייף — ואנחנו לא תמיד מזהים את ההבדל. רק אלוהים "יוֹדַע … אֶת אֲשֶׁר לוֹ" (טימ"ב ב 19).

14   כעת, מבלי לעצור, ישוע ממשיך לָמשל הבא: "דּוֹמֶה הַדָּבָר לְאִישׁ הַיּוֹצֵא לְמַסָּע" — ו"הַדָּבָר" היא "מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם", כפי שאנחנו זוכרים מהפתיח למשל הקודם (כה 1).

גם במשל החדש אנחנו נפגוש את "האמיתי" לצד "המזוייף", אבל הדגש הוא כרגע על עבודה — על שירות:

▪  אתה מחכה לשובו של המשיח;

▪  אתה מוכן לשובו של המשיח;

▪  אתה לא יודע כמה זמן עוד תחכה לו…

—    ▪  ואתה מנצל את זמן ההמתנה לשירות.

זהירות, דמיון — לא להתבלבל!

משל שלושת העבדים וכיכרי הכסף דומה בפרטים רבים למשל אחר שישוע סיפר בעלייה לירושלים, מספר ימים קודם לכן — למשל עשרת המנים (לוקס יט 27-11).

שימו לב שלמרות הדמיון, אלה שני משלים שונים שסוּפרוּ בנסיבות שונות ולקהל שונה.

אך בגלל הדמיון הרב ניתן כאן לדלג על הכותרת "כך ראו שומעיו של ישוע את המשל". הרי על רוב הפרטים הטכניים כבר דיברנו.

קדימה אל…

הנמשל — המשמעות הרוחנית והיישום

14 א     "דּוֹמֶה הַדָּבָר [דהיינו מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם] לְאִישׁ הַיּוֹצֵא לְמַסָּע." — וזה כמובן מתאר את המצב שבו אנחנו חיים היום:

• ההיבט של "מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם" שאותו ניתן לראות כעת עלי אדמות, הוא גוף המשיח — הקהילה;
• "מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם" בארץ מתנהלת כרגע בהעדרותו הפיזית של המלך.הוא, כביכול, "יצא למסע."

כולם "עבדיו"

14 ב   "קֹדֶם לָכֵן קָרָא לַעֲבָדָיו." — הוא לא קורא לזרים, לא שוכר עובדים מהשוק, לא פונה לסוכן השקעות (פס' 27), לא מביא חברת ניהול. — כל אלה שמקבלים כרגע אחריות נקראים "עֲבָדָיו". הם בשירותו, הם בני־בָית באחוזתו, הם מכירים אותו, והוא מכיר אותם.

שלא כמו במשל עשרת המנים, כל האנשים שנמשלים כאן נמצאים בתוך קהילת המשיח:

▪  אין כאלה שמגדירים את עצמם כאויבי המלך ואומרים: "אֵינֶנּוּ רוֹצִים שֶׁזֶּה יִמְלֹךְ עָלֵינוּ" (לוקס יט 14, 27);

▪  אין חוטא מוצהר ובוטה ומרדן כמו הבן האובד (לוקס טו 13);

כלפי חוץ כולם "עֲבָדִים" — כולם נחשבים לחלק מהקהילה.

הלאה לכותרת הראשונה:

מתן אחריות

14 ג   "[הוא] הִפְקִיד בְּיָדָם אֶת הוֹנוֹ." — "הוֹנוֹ" במשל, זה רכושו של האיש; זה מה שיקר לו. על־מנת לשמור על ערך הרכוש דרוּשים עירנות, מחשבה, טיפול, תחזוקה — נדרשת עבודה.

חשוּב לזכור כי המשל מתאר את המלכות כפי שאנחנו מכירים אותה כרגע — את הקהילה. אם ה"אִישׁ" במשל אשר יצא "לְמַסָּע" הוא "הַמָּשִׁיחַ, [שנקרא גם] רֹאשׁ הַקְּהִלָּה" (אפסים ה 23), אזי נמשל "הוֹנוֹ" הוא מה שמופקד בידינו במסגרת קהילתו — וזה לא מעט:

▪  נתחיל ברכוש הגשמי — במבנים, בציוד, בכספים ששייכים לקהילה — ז"א שכרגע שייכים לנו;

▪  בנוסף יש התפקידים הרבים והשונים במסגרת הקהילה שעליהם המשיח מפקיד את עבדיו — אותנו;

▪  לא לשכוח את הבריאות, את הכוח הפיזי, היכולות והכִשרונות הטבעיים שאתה ואני קיבלנו ממנו;

▪  ולא פחות חשוב — המתנות הרוחניות, שבלעדיהן לא היינו מסוגלים למלא כראוי אפילו את התפקיד ה"קטן" ביותר במסגרת הקהילה;

▪  גם הלימוד מהכתובים הוא "הון" שעליו אנחנו מופקדים. כל שיעור טוב ונכון וברור מוסיף קצת ל"כִּכָּר" שברשותך.

כל אלה גם יחד נבעו מהאדון; כל אלה הם רכושו הבלעדי גם לאחר שהופקדו בידינו — ובכולם עלינו לעשות שימוש אחראי.

לפעמים אנחנו נתקלים בתפיסה מעוּותת של המונח "אחריות". אנשים בעולמנו שואפים לתפקיד של "אחראי", כי לפי הבנתם הוא פוטר אותם מעבודה:

ה"אחראי" יושב ברכב, עם מזגן דלוּק, מְשַׂחֶק בפלאפון, שומע רדיו, מנמנם — בזמן שהצוות שעליו הוא "אחראי" מזיע בשמש, פורק גושי בטון ממשׂאיות, מפיעל ציוד רועש ומזהם, חופר באדמה, שוקע עד המותניים במי ביוב, גוזם מאות מטרים של שׂיחים, מטפס על סולמות, מנסר ענפים, מְפַנֶה הרים של אשפה… — יָצָא לכם לעבוד עם "אחראים" כאלה?

לתפיסה כזו אין מקום בקהילה, כי הרי…

הבנת האחריות — תתבטא בשירות

!          אם לא הבנּו את המחויבות הזו מתוך המשל שלנו, אזי בָמשל "הדומה" — משל עשרת המנים — ניתנת למופקדים על הון אדונם פקודה מפורשת: "סַחֲרוּ עַד בּוֹאִי" (לוקס יט 13). "נתתי לכם אחריות — ועכשיו קדימה! לעבודה!"

15 א     "לְאֶחָד נָתַן חָמֵשׁ כִּכְּרֵי כֶּסֶף, לְאַחֵר שְׁתַּיִם וּלְאַחֵר אַחַת." — ה"כִּכָּר" היא מידת משקל. בנוסף לכיכר הרומית היו נהוגות גם הכיכר המצרית, וכיכר שהיתה מחולקת ל-3000 שקלים. תלוי לאיזו מהן ישוע התכוון היה מדובר בכמות מטבעות כסף ששקלה בין 27 ל-35 ק"ג, דהיינו ערך משמעותי מאוד.

הדבר מלמד כי אפילו לָעֶבד שקיבל כיכר אחת בלבד ניתנה אחריות גדולה.

!          אין אדם בקהילה שבידיו האדון לא הפקיד כלום, ולכן אף אחד לא יכול להתנער מאחריות.

יש הבדלים ביכולת — אין הבדלים באחריות

15 ב   גובה הפיקדון נקבע "לְפִי כִּשְׁרוֹנוֹ" של "כָּל אִישׁ" — וכולנו מבינים את ההיגיון:

• במשל הדבר מורה על כך שבעל הבית הכיר טוב את עבדיו. הוא ידע מי מסוגל למלא תפקיד מורכב יותר, ומי מוכשר פחות.
• בָּיחס בין האדון ישוע לבני הקהילה ההיכרוּת עמוקה עוד יותר. הרי היכולות הגופניות, השִׂכְליות והרוחניות שלך נובעות ממנו. אין מי שיודע טוב יותר מישוע מה אתה מסוגל לעשות, ומה לא.

▪  המשיח עשוי אף להעמיד אותך מול משימה שתגרום לך לזעוק: "אני לא מסוגל!" ואז תגלה שהוא נותן לך יכולות להתגבר ולהצליח — יכולות שאתה בעצמך לא ידעת שיש לך (קור"א י 13).

▪  יש להתחשב גם בָּהבדלים בזמינות של לימוד דבר־אלוהים. ישנם מאמינים ששמעו את הבשורה פעם אחת בכל החיים, וכך נושעוּ. אין להם תנ"ך, אין ספרות משיחית, אין אינטרנט, אין מורים, אין בניין קהילה.

בעצם, הקהילה שלהם כוּלה מורכבת מקומץ אנשים שהגיעו לאמונה בישוע מפני שהמאמין הראשון עמד באחריותו וסיפר להם את הבשורה הפשוטה, כפי שהוא מבין אותה.

ממנו אלוהים לא מצפה להניב "חָמֵשׁ כִּכָּרִים" בתחום הידע התיאולוגי — אך אין שום מניעה שיניב עֶשׂר ואף יותר בתחום הבישׂור, אם זו המתנה הרוחנית שקיבל.

?         האם קלטנו את העיקרון?

1. לכל מאמין יש אחריות במסגרת הקהילה. אף אחד מאתנו לא פטור!
2. האדון מצפה מכל מאמין שיתן את המקסימום — את מקסימום השירות שהוא יכול לתת בכפוף ליכולות, למתנות ולרמת הלימוד שהוא קיבל.

אם הבנּוּ את העיקרון הזה, אזי הדבר יוביל לְ…

תגובה

15ג     בעל הבית "נָסַע". אין מי שכרגע פוקח עין ועוקב אחרי רמת המאמץ שהעבדים משקיעים בעבודה. עצם העובדה שהוא "הִפְקִיד בְּיָדָם אֶת הוֹנוֹ" מוכיח כי הם יכולים לצפות להעדרוּת ממוּשכת.

הערה:     יש כאן גם רמז עבור השומעים של ישוע — התלמידים — שהעדרוּתו הפיזית מהעולם לא צפוייה להיות עניין של חודש־חודשיים, כפי שהם חשבו עד כֹה (ראה שוב בפס' 19: "אַחֲרֵי זְמַן רַב בָּא הָאָדוֹן").

?         העדרוּת ממוּשכת. — אז מה מונע מהעבדים לקחת שבועיים חופש ורק אז לציית לפקודה "סַחֲרוּ עַד בּוֹאִי"?

!          נאמנוּתם! אהבתם ל"אָדוֹן"! — לפחות אצל שני הראשונים.

16 א     "זֶה שֶׁקִּבֵּל חָמֵשׁ כִּכָּרִים הָלַךְ מִיָּד…" — העֶבד הגיב ללא היסוס, ללא עיקוב, מבלי להתחשב בכך שהוא עייף מכל ההכנות לנסיעת אדונו.

16 ב     "[הוא] הָלַךְ מִיָּד, סָחַר בָּהֶן [בכיכרים] וְהִרְוִיחַ חָמֵשׁ אֲחֵרוֹת." — רווח של % 100 הוא כמובן סמלי. הוא מורה על השקעה מירבית — על % 100 מאמץ.

"[העֶבד] הָלַךְ מִיָּד." — זהו המאמין שנושע שלשום ונטבל אתמול — והוא מלא בהִתלהבות, והוא רוצה לבשׂר, והוא רוצה לשרת, והוא רוצה לעזור, והוא רוצה להתנדב; לא משנה במה — ואולי דרך העבודה הוא יוכל להחזיר קצת מהמתנה העצומה שקיבל.

זהו המאמין שאתה פוגש עשר שנים לאחר מכן — והוא עדיין מתלהב, ועדיין משרת, ועדיין עובד, ועדיין מנצל את הזמן עד שישוע חוזר — כי הוא אמיתי!

17       "כְּמוֹ כֵן זֶה שֶׁקִּבֵּל שְׁתַּיִם הִרְוִיחַ שְׁתַּיִם אֲחֵרוֹת." — "שְׁתַּיִם", זה פחות מ-5.

?         אבל רגע! כמה אחוזי רווח יש פה? — % 100 ! — אין בכלל הבדל.

זהו מאמין שאולי לא סיים בגרויות, או אין לו שרירים, או שלא למד בבית ספר תנ"כי, או שפשוט אין לו זמן להופיע בקהילה, כי הפרנסה היא עול שכמעט הורג אותו (וזה בכל הכנות) — אבל הוא משרת את ישוע באהבה, מכל הלב — אולי בָעבודה, אולי בָבית; בָמקומות ובהזדמנויות שבהם אינך רואה אותו; אך ישוע רואה — והפרי הוא % 100.

"סַחֲרוּ עַד בּוֹאִי!" — המשיכו לשרת עד הסוף.

וכאן יש להזכיר תסריט מצער שנראה מדי פעם בגוף המשיח:

הפסקת שירות בעקבות הוראת שקר

זה מתחיל בהכרזה כמו…

"הקשיבו, הקשיבו! אני — מטיף הטלוויזיה X —

▪  עשיתי חישובים גימטריים בתנ"ך (וזהו נס בפני עצמו, כי המטיף לא יודע מילה בעברית);

▪  אז הופיע לילה אחד, בשעה 2:47 בדיוק, מלאך לבן־בוהק בגובה 747.3 אינצ'ים בחדר השינה שלי (וגם זה נס בפני עצמו, כי מדדתי בבוקר את גובה התקרה, והוא 72.4 אינצ' בלבד), והמלאך אמר לי: 'מטיף הטלוויזיה X, יש לי סוד מאלוהים לגלות לך';

▪  ומאז החזון הזה אני מתעורר כל ליליה בשעה 2:47 בדיוק — כבר ½ 7 שבועות ברציפות — וכל פעם רוח הקודש מדבר אלי ואומר: 'מטיף הטלוויזיה X, ב-24 בדצמבר 2021 ישוע יחזור בשעה 2:47 בדיוק. — מטיף הטלוויזיה X! תפקידך להכין את הילדים שלי!'"

ותמיד יש מספר אנשים תמימים שמאמינים, ומוכרים כל מה שיש להם, ומעבירים את כל הכסף לחשבון של מטיף הטלוויזיה X, ושוכחים שישוע אמר כי אף אחד לא יודע את יום בואו, ושוכחים שישוע אמר בָמשל: "סַחֲרוּ עַד בּוֹאִי" — והם מפסיקים לעבוד, וכל מה שהם עושים זה "לבשׂר" לאנשים על סוף העולם ב-24 בדצמבר 2021.

זוהי רק דוגמה אחת של הפסקת שירות בעקבות הוראת שקר. — ועכשיו…

גם זאת תגובה

18 א     "אַךְ זֶה שֶׁקִּבֵּל אַחַת הָלַךְ וְחָפַר בָּאֲדָמָה וְהִטְמִין אֶת כֶּסֶף אֲדוֹנָיו." — ז"א, הלך והחביא "מתחת לבלטות".

"בָּאֲדָמָה" היה נחשב בעת העתיקה לָמקום הבטוח ביותר. — העֶבד לא השתמש בכסף, כי הרי אם היה משתמש לא נכון, היה עלול להפסיד אותו! ואז, איך יסביר זאת לבעל־הבית בבוא היום?

!          כך בָּמשל — אבל כולנו כבר הבנּו כי הנמשל הוא לא בהכרח כסף.

"זֶה שֶׁקִּבֵּל אַחַת" הוא אדם שנמצא בקהילה…

▪  אלוהים נתן לו גוף ונפש,

▪  אלוהים נתן לו יכולות טִבעיות,

▪  הוא רואה את החיים של המאמינים סביבו — את עדותם,

▪  הוא שומע את אותו הלימוד כמו כולם,

▪  כל שבת האנשים "שזו העבודה שלהם" מְדָקְלמים את בשורת הישועה הבסיסית — כמו מָנְטרה — במרחק כמה מטרים מהאוזניים שלו,

…והוא לא עושה עם זה כלום. הוא חי שבוע שלם כאילו ישוע לא קיים. רק בשבת הוא "הולך לָתפילה" ונחְשׂף למשך שעה־וחצי לאגדות מן התנ"ך והברית־החדשה…

▪  כי זהו הרגל שקיבל מההורים,

▪  או בגלל שהאנשים שם מתייחסים אליו יפה, ולא בחוסר־תרבות,

▪  או בגלל שיש שם מתנדבת בלומדה שהוא שׂם עין עליה,

▪  או שזה פשוט מעניין, הסיפורים האלה…

יש ברשותו אוצר — מתחת לבלטות.

18 ב   למה הוא "קִבֵּל [רק] אַחַת"? — מה היה קורה אם היה מקבל "חָמֵשׁ"? — מלוא הסכום היה נשאר בלתי־מנוצל מתחת לבלטות, אפילו אם היה מקבל 10. — גובה הפיקדון בכלל לא משנה!

!          הבלתי־מאמין בקהילה נשאר בלתי־מאמין לא בגלל שאלוהים נתן לו אוצר קטן מדי — הוא נשאר בלתי־מאמין מפני שהוא לא עושע כלום עם האוצר שיש לו.

!          במשל שלושת העבדים וכיכרי הכסף, ישוע לא מלמד על בזבוּז כסף ואיך למנוע אותו — הוא מלמד על הזדמנוּת מבוּזבּזת.

ההזדמנות הזו עבור הבלתי־מאמין עומדת בעינה עד ליום הדין־וחשבון. זה יהיה הנושא הבא: "יום הדין־וחשבון".

סיכום לשיעור א'   (למחוק אחרי שיעור א')

משל "שלושת העבדים וכיכרי הכסף" הוא עוד משל שמלמד על האמיתי לצד המזוייף בתוך הקהילה. אלה שמקבלים את הכיכרים נקראים כולם "עבדיו" של האדון. — כל מי שנמצא בקהילה זמן ממושך מגדיר את עצמו "מאמין" או "משיחי". אבל חוץ מאלוהים יש רק עוד אחד בכל העולם שיודע בוודאות אם אתה אמיתי או לא — אתה!

ברגע ששמעת בפעם הראשונה את הבשורה — בין אם בבית, ברחוב או בקהילה — קיבלת "כִּכָּר".עכשיו זו אחריותך — ואחריותך בלבד — מה אתה עושה עם מה שקיבלת.

• אחריותך הראשונית היא להגיב לבשורה — להכיר בחטאך, לקבל באמונה שישוע המשיח כיפר על חטאיך במותו על הצלב — ובעקבות האמונה הזו אתה נושע.

ז"א, ה"כִּכָּר" שקיבלת היא קודם־כל הזדמנות להיוושע.

• אך אם אתה כבר נושע, ה"כִּכָּר" שלך היא הזדמנות לשרת. נכון שיש הבדלים ביכולת — אבל אין הבדלים בָאחריות לשרת.
• יכול להיות שאין לך כישרון של מורה — אבל יש לך חוש טכני ואתה רואה מיד מה צריך לתקן — וְ…ווואי ווואי, כמה יש לתקן בבניין הקהילה!;
• יכול להיות שאתה לא טוב במיוחד עם הידיים — אבל יש לך תפיסה מעולה לשׂפות. אז למה שתמיד אותם שנים־שלושה אנשים יתרגמו בכל האסיפות? אולי תעזור?
• יכול להיות שקשה לך עם ילדים ונוער והרעש והבלגן שהם תמיד עושים. להשליט סדר בקבוצה של בני 13, זה בערך הדבר האחרון שאתה רואה את עצמך עושה בהצלחה. — לעומת זאת, אתה מאלה שלא יכולים להיכנס לְשירותים מלוכלכים מבלי לקחת מגבות נייר, להתכופף ולנגב את כל ה"איכסה" שקודמיך השאירו.

אז דע לך כי עין שמייד קולטת ליכלוך — בתוספת נכונוּת להתכופף — אלה מתנות נדירות מאלוהים — מתנות שצריך בקהילה;

• יכול להיות שאתה סובל מכאבי גב, ולכן ניקיונות עושים לך לא טוב — אבל אתה מסתדר טוב עם ילדים ויודע איך לגרום להם לשבת בפה פעור כשאתה מספר סיפורי תנ"ך;
• יכול להיות שהָבָאָת הפרנסה משאירה אותך "חצי מת" בסוף יום העבודה — אבל מה? באמת לא תוכל למצוא פעם בכל כמה שבועות את הזמן להכין שיעור ליום שלישי או לשבת? הרי בכל פעם שאתה מלמד, כולם ממש מתברכים;
• יכול להיות שלבָשֶל זה לא הקטע שלך. למען האמת, גם אני לא יודע להכין יותר מביצת־עין. — אבל אתה ממש טוב עם אנשים. אז, במקום מיד לרוץ הביתה אחרי האסיפה בשבת, אולי תשאר עוד שעה־שעתיים כדי לדבר עם אנשים שזקוקים לעידוד?;
• עוד תחום חשוב של שירות — תחום של חיי קהילה — הוא לבקר אנשים מהקהילה או להזמין אותם הביתה. — נכון, זה מעייף; נכון, זה מצריך קצת עבודה בסידור הבית ובהשמת אוכל על השולחן — אבל אולי זו בדיוק ה"כִּכָּר" שישוע הפקיד בידיך. מה, תקבור אותה באדמה?

דין־וחשבון

19           "אַחֲרֵי זְמַן רַב בָּא הָאָדוֹן שֶׁל הָעֲבָדִים הָהֵם וְעָרַךְ עִמָּהֶם חֶשְׁבּוֹן" — …ואנחנו מיד מבינים: זהו שובו של ישוע המשיח. זהו סוף העולם כפי שאנחנו מכירים אותו. עריכת "חֶשְׁבּוֹן", זה משפט.

20           "כַּאֲשֶׁר נִגַּשׁ זֶה שֶׁקִּבֵּל חָמֵשׁ כִּכָּרִים הֵבִיא חָמֵשׁ כִּכָּרִים נוֹסָפוֹת וְאָמַר: 'אֲדוֹנִי, חָמֵשׁ כִּכָּרִים הִפְקַדְתָּ בְּיָדִי, הִנֵּה הִרְוַחְתִּי חָמֵשׁ כִּכָּרִים נוֹסָפוֹת'." — כאן נראות שתי נקודות:

1. אומץ־לב בריא

העבד "נִגַּשׁ" בראש מורם. הוא יודע כי הוא ציית לאדונו, והוא יכול לעמוד לפניו בגישה שאומרת: "אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ דָּבָר נֶגֶד עַצְמִי" (קור"א ד 4). חוץ מזה, יש לו מה להביא — ידיו מלאות.

יחד עם כל יראת־הכבוד הראוייה — לנושעים יהיו "עֹז וְגִישָׁה בְּטוּחָה" ביום בואו של ישוע. הם יילכו לקראתו בשִׂמחה — באומץ־לב בריא (אפסים ג 12).

2. הערכה־עצמית בריאה

העבד יודע מי מילא את ידיו — לא כוחו, לא יכולותיו, לא חוכמתו, לא כספו שאין לו, אפילו לא חריצוּתו. לכן הוא לא פותח במילה "אני". הוא אומר: "אֲדוֹנִי, חָמֵשׁ כִּכָּרִים הִפְקַדְתָּ בְּיָדִי." — "'הִפְקַדְתָּ' אתה — ומִזֶה צמח כל מה שאתה רואה כאן" (יש ניסוח קולע בלוקס יט 16: "הַמָּנֶה שֶׁלְּךָ הִכְנִיס עֲשָׂרָה מָנִים").

כך יודע כל מאמין נושע: "לא אני יוצר את הפרי 'אֶלָּא הָאֱלֹהִים — הַמַּצְמִיחַ'" (קור"א ג 7-6).

כעת אנחנו שומעים…

קביעת ערך מפי האדון

21 א     "הֵשִׁיב לוֹ אֲדוֹנָיו: 'יָפֶה, עֶבֶד טוֹב וְנֶאֱמָן! הָיִיתָ נֶאֱמָן בִּמְעַט, אַפְקִיד אוֹתְךָ עַל הַרְבֵּה. בּוֹא אֶל שִׂמְחַת אֲדוֹנְךָ'." — שימו לב. אין כאן רק אומדן וציוּן לשבח של מעשי העבד. האדון לא אומר: "עשית טוב".

"עֶבֶד טוֹב" — משמע:
▪  האופי שלך הוא "טוֹב",
▪  הוכחת כי אתה "טוֹב" מטִבְעך;

"עֶבֶד …נֶאֱמָן" — משמע:
▪  הוכחת תכונת אופי של נאמנוּת,
▪  אתה "נֶאֱמָן" מטִבְעך.

המעשים הטובים ומעשי הנאמנוּת נובעים מתוך טבע "טוֹב".

כך במשל — אך כשעוברים לנמשל, למשמעות הרוחנית, אנחנו מייד נתקלים בקביעת דבר־אלוהים שאומרת:

• "אֵין עֹשֵׂה טוֹב, אֵין גַּם אֶחָד" (תהל' יד 3, נג 4),
• ובנוסח הברית החדשה: "אֵין צַדִּיק, אֵין גַּם אֶחָד" (רומים ג 10).

אין דבר כזה, אדם "טוֹב" מטבעו — החל מבראשית ג 6, ועד היום.

אין צדיק — אבל יש נצדק

אם אתה מאמין נושע, אזי אתה נמשל העבד ה"טוֹב". אתה אמנם עוד לא "טוֹב" מטבעך — לפחות לא עד היום שבו "כֻּלָּנוּ נִשְׁתַּנֶּה" וניעשה דומים למשיח ברמה המירבית האפשרית ליצוּרים ברוּאים (קור"א טו 51) — אך כבר עכשיו שוכן בך ה"טוֹב" ב־ה"א הידיעה, רוח הקודש (תהל' קמג 10).

הרי דבר־אלוהים קובע לגביך, ולגבי כל אדם נושע, כי…

▪  אתה לובש "אֶת הָאָדָם הֶחָדָשׁ הַנִּבְרָא כִּדְמוּת אֱלֹהִים בִּצְדָקָה וּקְדֻשָּׁה שֶׁל אֱמֶת" (אפסים ד 24);

▪  אתה לבוּש ב"מְעִיל צְדָקָה" שאלוהים בעצמו סיפק (ירמיהו סא 10);

▪  אתה לבוּש בצִדְקתו המושלמת של מי שכיפר על חטאיך — בצִדְקת המשיח (קור"א א 30; פיל' ג 9).

עוד לא צדיק, אבל כבר נצדק — לנֵצַח.

אין "מעמדות" במלכות

21 ב   "הָיִיתָ נֶאֱמָן בִּמְעַט, אַפְקִיד אוֹתְךָ עַל הַרְבֵּה." — ובמשל עשרת המנים זה ברור עוד יותר: "הוֹאִיל וְהָיִיתָ נֶאֱמָן בִּמְעַט מִזְעָר, הֱיֵה שַׁלִּיט עַל עֶשֶׂר עָרִים" (לוקס יט 17). לָעֶבד הנאמן ניתן שלטון על אנשים אחרים, וכך נוצר מעמד של מושלים לעומת מעמד של נתינים.

כך במשל — אך לא בנמשל, במלכות אלוהים. הרי בָּמלכות הזו קיימים רק…

▪  מלך אחד — ונתינים רבים,

▪  אדון אחד — ועבדים רבים.

מאמינים שיעברו את ההילקחות, ייכנסו לממלכת המשיח בת 1000־השנים עם גופם החדש. הם כבר לא יהיו מסוגלים לחטוא. אין מצב שמאמין כזה יהיה ממורמר, מאוּכזב או בלתי־מרוּצה.

עבד המשיח שייעשה למושל על מחוז גדול בכדור הארץ המחוּדש, מחוז שכולל בתוכו 10 ערים עם מיליוני אזרחים, יקבל את התפקיד הזה מפני שהוא יוּעד לו עוד מלפני בריאת העולם.

העבד הזה נברא מראש עם התכונות, היכולות, והכשרונות הדרושים למילוי מושלם של התפקיד…

▪  ללא חריקות, ללא לחצים, ללא מתחים, ללא שחיקה;

▪  עומס העבודה והאחריות לא יגרום לו לאוּלקוּס, להתקף לב או להתמוטטות עצבים;

▪  הוא ימלא את תפקידו ללא פזילה לעבר הדשא הירוק יותר של השכן, מבלי לִפול בפיתויים שמכשילים בימינו מנהיג אחרי מנהיג;

▪  הוא יעשה את עבודתו ללא טעויות ולשביעוּת־רצונם לא רק של המלך אלא גם של כל האזרחים הנושעים.

העבד הבא במשל מסמל מאמין שנברא עם כשרונות שונים:

23-22 א              "נִגַּשׁ גַּם זֶה שֶׁקִּבֵּל שְׁתֵּי כִּכָּרִים וְאָמַר: 'שְׁתֵּי כִּכָּרִים הִפְקַדְתָּ בְּיָדִי, הִנֵּה הִרְוַחְתִּי שְׁתֵּי כִּכָּרִים נוֹסָפוֹת.' 23 הֵשִׁיב לוֹ אֲדוֹנָיו: 'יָפֶה, עֶבֶד טוֹב וְנֶאֱמָן! הָיִיתָ נֶאֱמֶן בִּמְעַט, אַפְקִיד אוֹתְךָ עַל הַרְבֵּה'."

גם כאן, % 100 השקעה מצד העבד — % 100 נאמנוּת — ולכן הוא זוכה בדיוק לאותן מילות הערכה כמו קודמו.

ואם בָּמלכוּת הוא יהיה "שַׁלִּיט … עַל חָמֵשׁ עָרִים" (לוקס יט 19) ולא על עשר — הוא יהיה מרוצה לחלוטין, ללא שום קנאה במי שקיבל אחריות גדולה יותר. הוא הרי זכה למשׂרה האידיאלית — לתפקיד שמילוּיו יגרום לו את הסיפוק המירבי. הוא קיבל את התפקיד שהוא — ורק הוא — נברא כדי למלא אותו.

שמחה מושלמת עבור כולם

23 ב   "בּוֹא אֶל שִׂמְחַת אֲדוֹנְךָ." — כפי שהאדון ישוע מושלם, כך שִׂמחתו מושלמת. והנה נאמר לנו כי השִּׂמחה המושלמת הזו תהיה מנת חלקו של כל מאמין נושע שיחיה במלכוּת.

?         האם כולכם מסכימים שאין שמחה מושלמת יותר ומושלמת פחות? — אין הבדל כזה! שלמוּת זו שלמוּת. אם כך, לא יהיו מעמדות במלכוּת.

בהוֹוֶה, לעומת זאת, יש פוטנציאל שבא לידי מימוש — ויש…

פוטנציאל מבוּזבז

25-24            "נִגַּשׁ גַּם זֶה שֶׁקִּבֵּל כִּכָּר אַחַת וְאָמַר: 'אֲדוֹנִי, יָדַעְתִּי שֶׁאַתָּה אִישׁ קָשֶׁה, הַקּוֹצֵר בְּמָקוֹם שֶׁלֹּא זָרַעְתָּ וְאוֹסֵף בְּמָקוֹם שֶׁלֹּא פִּזַּרְתָּ, 25 וּמֵאַחַר שֶׁפָּחַדְתִּי הָלַכְתִּי וְהִטְמַנְתִּי אֶת כִּכָּרְךָ בָּאֲדָמָה. הִנֵּהִי אֲשֶׁר לְךָ!'"

גם הוא ניגש במין "אומץ־לב" מפוּקפק. זוהי עזוּת־המצח של המרדן — של מי שנכנע תחת סמכוּת למשך שנים ארוכות — אך תמיד חרק את שיניו בהתמרמרות; תמיד ציית למראית־עין, אך עם מרד בלב.

כך במשל. וכבר אמרנו בפירוש של פס' 18 כי הנמשל הוא האדם הבלתי־נושע בתוך הקהילה…

▪  זהו האדם שלא מוכן להאמין בְּאלוהים שדורש ציות ללא תנאי;

▪  הוא לא מוכן להאמין בְּאלוהים ששולח "אנשים טובים" לגיהינום;

▪  הוא בשום אופן לא יאמין בְּאלוהים שעד היום פועל לפי העיקרון "חיים תמורת חיים — "לפי העיקרון שאומר: "בְלֹא שְׁפִיכַת דָּם אֵין מְחִילָה" (עברים ט 22).

מה פתאום! לו אין אלוהים פרימיטיבי כזה.

▪  הוא מאמין באלוהים שמוותר לכל חטא בגלל שהוא "אלֹהֵי הָאַהֲבָה" (קור"ב יג 11);

▪  הוא מאמין באלוהים שמקבל אותך "כפי שאתה", "ללא כל תנאים" — והוא יכול לצטט לך מתוך שירים "משיחיים" שמוכיחים שהוא צודק.

ישוע מתאר כאן עבד שלא מכיר את אדונו — אדם שלא מכיר את אלוהים. הרי…

▪  אלוהים הוא רב חסד — אך המשיחי המדוּמה מתאר אותו כ"קָשֶׁה";

▪  אלוהים לא מפסיק לתת — אך הוא מתאר אותו כ"לוֹקֵחַ" (לוקס יט 20);

▪  אלוהים "פּוֹעֵל" (עובד) ללא הרף (יוחנן ה 17) — אך הוא מתאר אותו בתור "קּוֹצֵר בְּמָקוֹם שֶׁלֹּא זָרַע [בו]" — כפָּרָזיט שנותן לאחרים לעבוד במקומו.

רוע ועצלוּת

העֶבד טוען: "יָדַעְתִּי" (פס' 24). הוא חושב שהוא מכיר את האדון. הוא המשיחי ש"יָצַר אֵל" לעצמו — אלוהים פרי דמיונו — אלוהים שלא קיים (ישעיהו מד 10-9).

ותגובת האדון היא בהתאם:

27-26            "הֵשִׁיב אֲדוֹנָיו וְאָמַר אֵלָיו: 'עֶבֶד רַע וְעָצֵל! יָדַעְתָּ שֶׁאֲנִי קוֹצֵר בְּמָקוֹם שֶׁלֹּא זָרַעְתִּי וְאוֹסֵף בְּמָקוֹם שֶׁלֹּא פִּזַּרְתִּי, 27 לָכֵן הָיִיתָ צָרִיךְ לְהַפְקִיד אֶת כַּסְפִּי אֵצֶל הַשֻּׁלְחָנִים, וַאֲנִי בְּבוֹאִי הָיִיתִי מְקַבֵּל אֶת שֶׁלִּי עִם הָרִבִּית."

על ההשקעה המינימלית הזו של הפקדת ה"כִּכָּר" אצל חלפן לשם קבלת "רִבִּית" כבר דיברנו בפירוש למשל "עשרת המנים" (לוקס יט ).

כאן הדגש, כאמור, על הזדמנוּת מבוּזבזת: "הָיִיתָ צָרִיךְ" — יכולתָ להשקיע; יכולתָ לעבוד עם מה שנתתי לך — אבל לא רצית!

שימו לב שהאדון קורא לעבד "רַע". הוא לא אומר: "מסכן; תן לי לתקן את הלימוד המוטעה שנתנו לך לגביי. תן לי לתקן עת ההבנה התיאולוגית המעוּותת שלך." — לא! הוא אומר: "עֶבֶד רַע וְעָצֵל!"

הרי מדובר באדם שנמצא בתוך הקהילה. תיאולוגיה נכונה היא חלק מ"הַכִּכָּר" שהופקדה בידיו. היה לו את כל הפוטנציאל הדרוש כדי להניב פרי, אך הוא היה "רַע וְעָצֵל" מדי מכדי לעשות זאת. הוא היה טרוּד ועסוּק מדי בענייני העולם מכדי להשקיע זמן ומאמץ בעניינים רוחניים.

הדוגמה הקלאסית של פוטנציאל מבוּזבז הוא "יְהוּדָה אִישׁ קְרִיּוֹת", "בֶּן הָאֲבַדּוֹן" (יוחנן יז 12). הוא היה כה מרוכז בהשגת "שְׂכַר הָרֶשַׁע" (מה"ש א 18-17) שהוא לא שם לב לאוצר שהוּפקד בידיו: להזדמנוּת לקבל חיי נצח.<<<<<

הקטע האחרון במשל מלמד על…

התגמול — לכאן ולכאן

30-28                    28 "עַל כֵּן, קְחוּ אֶת הַכִּכָּר וּתְנוּ לָאִישׁ אֲשֶׁר לוֹ עֶשֶׂר הַכִּכָּרִים; 29 כִּי כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ נָתוֹן יִנָּתֵן לוֹ, וְשֶׁפַע יִהְיֶה לוֹ; אַךְ מִי שֶׁאֵין לוֹ גַּם מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ יִלָּקַח מִמֶּנּוּ. 30 וְאֶת הָעֶבֶד הַבִּלְתִי מוֹעִיל הַשְׁלִיכוּ אֶל הַחֹשֶׁךְ הַחִיצוֹן; שָׁם יִהְיוּ הַיְלָלָה וַחֲרוֹק הַשִּׁנַּיִם.'"

תגמול חיובי

28 א              "תְנוּ לָאִישׁ אֲשֶׁר לוֹ עֶשֶׂר הַכִּכָּרִים."

?         מי פעם שמע את המשפט: "אתה לא יכול לקחת אִתך שום דבר לשמיים"?

זאת אמת — אבל יש יוצא מן הכלל אחד: "הַכִּכָּרִים".

כיכרים בהווה

בהיבט הנוכחי של מלכות המשיח — בקהילה — האדון הפקיד כל אחד מאתנו על "כִכָּרִים". למדנו זאת בפירוש על פס' 14ג תחת הכותרת "מתן אחריוּת". כאן עלי אדמות נמשל ה"כִּכָּרִים" הוא השירות למען האדון — יחד עם היכולות הדרושות לאותו שירות — שקיבלנו ממנו.

למדנו גם כי מידת האחריות, סוג השירות והיקפו נקבעים על־ידי האדון בלבד! הוא נותן מידה שונָה "לְפִי כִּשְׁרוֹנוֹ" של כל מאמין, אך למרות ההבדלים הללו אין מעמדות בקהילה (פס' 23-21).

נכון שלפעמים אנחנו פוגשים קנאה והתמרמרוּת. הרי תמיד יהיו אנשים שאינם מרוצים מתחום והיקף האחריות שניתנו להם בקהילה, והם משוכנעים ש"מגיע להם" תפקיד של מישהו אחר. אבל המצב העגום הזה קיים רק כאן, עלי אדמות, וזאת מפני שכוּלנוּ עדיין אנשים חוטאים.

כיכרים בעתיד

בשלב הבא — במלכוּת 1000-השנים של המשיח — לא יחיה אף מאמין שאינו מרוּצה ואינו שָׂמח.

בכניסה למלכוּת יֹאמר האדון ישוע לכל אחד מאתנו: "הָיִיתָ נֶאֱמָן בִּמְעַט" — דהיינו בתפקיד היחסית זעום שעליו היית אחראי בקהילה — לכן עכשיו, בממלכתי, "אַפְקִיד אוֹתְךָ עַל הַרְבֵּה" (פס' 21, 23).

28 ב   "תְנוּ לָאִישׁ אֲשֶׁר לוֹ עֶשֶׂר הַכִּכָּרִים." — זה שכבר יש לו הכי הרבה מקבל עוד. — איך? מה שיש לו לא מספיק? גם העבדים במשל "עשרת המנים" תהו: "למה? — יֵשׁ לוֹ [כבר] עֲשָׂרָה מָנִים!"

29 א   "שֶׁפַע יִהְיֶה לוֹ." — זכרו כי תוספת "כִכָּרִים" במלכות משמע יותר אחריות, יותר עבודה, יותר שירות. רק האדון הבורא יודע מי מסוגל להסתדר עם תוספת כזו. רק הוא יודע למי הוא נתן מראש את היכולת להצליח ב"שֶׁפַע" של שירות מבלי לקרוס תחת הלחץ.

!          וכל הנושעים במלכות יסכימו כי רק המלך יודע לחלק את העומס — את הפריבילגיה לשרת — באופן צודק ובהתאם ליכולות שיש לכל מאמין. לכן לעולם לא יהיה שם שמץ של קינאה או אכזבה.

לעומת זאת…

29 ב   "מִי שֶׁאֵין לוֹ גַּם מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ יִלָּקַח מִמֶּנּוּ." — "הַכִּכָּרִים" הן התגמול — ולכן אובדן הכיכרים מסמל עונש. זהו…

תגמול שלילי

30 א              "וְאֶת הָעֶבֶד הַבִּלְתִי מוֹעִיל הַשְׁלִיכוּ אֶל הַחֹשֶׁךְ הַחִיצוֹן; שָׁם יִהְיוּ הַיְלָלָה וַחֲרוֹק הַשִּׁנַּיִם."

"הָעֶבֶד הַבִּלְתִי מוֹעִיל" — זהו האדם הלא־מאמין בתוך הקהילה; זה שנשאר בלתי־נושע עד הסוף. הוא מגדיר את עצמו כ"עבד", הוא זכה ל"כִכָּרִ", לכשרונות ויכולות, ואף ייתכן שהוא פעיל מאוד במסגרת הקהילה — ובכל זאת האדון קורא לו "בִּלְתִי מוֹעִיל".

כל שימוש שהוא עושה ב"כִכָּרִ" שברשותו הוא למטרות הלא נכונות:

• כדי למצוא חן בעיני בני־אדם,
• להאדרה־עצמית,
• לסיפוק גאוותו,
• לקידום־עצמי,
• למען רווח כספי,
• להרגעת מצפונו…

— רק לא לכבוד האדון.

!          הרי מי שלא מכיר את האדון (פס' 27-24) לא יכול לכבֶד אותו.

ה"כִכָּרִ" שקיבל כללה בתוכה את ההזדמנוּת להגיב לבשורה, את ההזדמנוּת לפנות לישוע, את ההזדמנוּת לזכות לכפרה על חטאיו — אך את האוצר הזה הוא "הִטְמִין בָּאֲדָמָה".

30 ב   אי־שם ב"חֹשֶׁךְ הַחִיצוֹן" — בָּמָקום הנוראי שיהיו בו "הַיְלָלָה וַחֲרוֹק הַשִּׁנַּיִם" — הוא יוכל רק להצטער על ההזדמנות המבוּזבזת. כל מה שיישאר לו, זה לחזור לנצח־נצחים על זעקת השָווא: "הייתה לי כיכר! אוי, למה לא השתמשתי בה…?!"

סיכום

משל "שלושת העבדים וכיכרי הכסף" הוא עוד משל שמלמד על האמיתי לצד המזוייף בתוך הקהילה. אלה שמקבלים את הכיכרים נקראים כולם "עבדיו" של האדון. — כל מי שנמצא בקהילה מגדיר את עצמו "מאמין" או "משיחי". אבל חוץ מאלוהים יש רק עוד אחד בכל העולם שיודע בוודאות אם אתה אמיתי או לא — אתה!

ברגע ששמעת בפעם הראשונה את הבשורה — בין אם בבית, ברחוב או בקהילה — קיבלת "כִּכָּר". עכשיו זו אחריותך — ואחריותך בלבד — מה אתה עושה עם מה שקיבלת.

• אחריותך הראשונית היא להגיב לבשורה — להכיר בחטאך, לקבל באמונה שישוע המשיח כיפר על חטאיך במותו על הצלב, ובעקבות האמונה הזו — אתה נושע. ז"א, ה"כִּכָּר" שקיבלת היא קודם־כל הזדמנות להיוושע.
• אך אם אתה כבר נושע, ה"כִּכָּר" שלך היא הזדמנות לשרת. נכון שיש הבדלים ביכולת — אבל אין הבדלים באחריות לשרת.
• יכול להיות שאין לך כישרון של מורה — אבל יש לך חוש טכני ואתה רואה מיד מה צריך לתקן — וְ…ווואי ווואי, כמה יש לתקן בבניין הקהילה!;
• יכול להיות שאתה לא טוב במיוחד עם הידיים — אבל יש לך תפיסה מעולה לשׂפות. אז למה שתמיד אותם שנים־שלושה אנשים יתרגמו בכל האסיפות? אולי תעזור?
• יכול להיות שקשה לך עם ילדים ונוער והרעש והבלגן שהם תמיד עושים. להשליט סדר בקבוצה של בני 13, זה בערך הדבר האחרון שאתה רואה את עצמך עושה בהצלחה. — לעומת זאת, אתה מאלה שלא יכולים להיכנס לשירותים מלוכלכים בבית הקהילה מבלי לקחת מגבות נייר, להתכופף ולנגב את כל ה"איכסה" שקודמיך השאירו. אז דע לך כי עין שמייד קולטת ליכלוך ונכונוּת להתכופף, אלה מתנות נדירות מאלוהים — מתנות שצריך בקהילה;
• יכול להיות שאתה סובל מכאבי גב, ולכן ניקיונות עושים לך לא טוב — אבל אתה מסתדר טוב עם ילדים ויודע איך לגרום להם לשבת בפה פעור כשאתה מספר סיפורי תנ"ך;
• יכול להיות שהָבָאָת הפרנסה משאירה אותך "חצי מת" בסוף יום העבודה — אבל מה? באמת לא תוכל למצוא פעם בכל כמה שבועות את הזמן להכין שיעור ליום שלישי או לשבת? הרי בכל פעם שאתה מלמד, כולם ממש מתברכים;
• יכול להיות שלבָשֶל בשביל הפעילויות השונות בקהילה זה לא הקטע שלך. למען האמת, גם אני לא יודע להכין יותר מביצת־עין. — אבל אתה ממש טוב עם אנשים. אז, במקום מיד לרוץ הביתה אחרי האסיפה בשבת, אולי תשאר עוד שעה־שעתיים כדי לדבר עם אנשים שזקוקים לעידוד?;
• עוד תחום חשוב של שירות — תחום של חיי קהילה — הוא לבקר אנשים מהקהילה או להזמין אותם אליך. — נכון, זה מעייף; נכון, זה מצריך עוד עבודה בסידור הבית ובהשמת אוכל על השולחן — אבל אולי זו בדיוק ה"כִּכָּר" שישוע הפקיד בידיך. מה, תקבור אותה באדמה?