גם הפרק הזה הוא עדיין סיפורו של שאוּל — המושיע התורן של עם ישראל — איש ש"אֵין כָּמֹהוּ בְּכָל הָעָם" (י 24) — הטוב ביותר לפי היכולת האנושית.
ושוב מתברר שהטוב ביותר הזה לא מסוגל להיות מספיק טוב עבור אלוהים.
זה בולט ב…
ניצחון צבאי — וכישלון רוחני
מתחילים עם…
הוראה מפורטת
פרק טו 3-1 1 וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל: "אֹתִי שָׁלַח יהוה לִמְשָׁחֳךָ לְמֶלֶךְ עַל עַמּוֹ, עַל יִשְׂרָאֵל. וְעַתָּה, שְׁמַע לְקוֹל דִּבְרֵי יהוה. 2 כֹּה אָמַר יהוה צְבָאוֹת:
'פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם. 3 עַתָּה, לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק, וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ, וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו. וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה, מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק, מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה, מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר'."
שאול מיד עובר לביצוע ההוראה, ואנחנו עוקבים אחרי…
גיוס ומִפקָד
פס' 4 וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל אֶת הָעָם, וַיִּפְקְדֵם בַּטְּלָאִים — מָאתַיִם־אֶלֶף רַגְלִי, וַעֲשֶׂרֶת־אֲלָפִים אֶת אִישׁ יְהוּדָה.
את הנקודה הראשונה בפסוק הזה רק קוראי העברית יכולים לגלות. יש חזרה מכוונת על מילים מסויימות:
• הוראת אלוהים מפי שמוּאל (פס' 1) היתה:
"שְׁמַע לְקוֹל דִּבְרֵי יהוה" — וכעת כתוב: "וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל". דהיינו ציות מדוייק.
• אלוהים המשיך בהוראתו (פס' 2):
"פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק" — וכעת כתוּב: "וַיִּפְקְדֵם בַּטְּלָאִים." ז"א שוב ציות מדוייק.
עד כֹה שאול בהחלט מתחיל את המבצע על רגל ימין.
עכשיו המספּרים: 210,000 חי"רניקים. — זה הרבה יותר טוב מה"שֵׁשׁ־מֵאוֹת אִישׁ" שעמדו מול הפלישתים "בְּמִכְמָשׂ" — אבל הרבה פחות מה-330,000 במלחמה נגד בני־עמון. וזאת למרות המוניטין ששאול רכש לעצמו בינתיים כמצביא מנצח.
אולי היו כאלה שאמרו: "למה לי לסכן את עצמי?…
א. זאת לא תהיה מלחמת הגנה, כי העמלקים אי־שם בדרום לא מאיימים עלינו. לפחות לא כרגע.
ב. אני לא מעוניין לאבד אצבע או עיין רק בגלל איזו נקמה על עוול שנעשׂה לסבא של סבא שלי;
ג. ממי באה הפקודה הזוועתית הזאת להרוג "מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק"? — אתם רוצים שבחופשה הבאה שלי בחו"ל יעצרו אותי כפושע־מלחמה?
ד. ועוד מצפים ממני להילחם בלי משׂכורת. הרי אסור יהיה לקחת שלל.
שיילך מי שרוצה. אני לא בא!"
להרוג "מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק" — וגם אנחנו שואלים:
למה החוּמרה?
ש' למה באמת ניתנת הפקודה הנוראית הזאת של חרם מוחלט? מה כל־כך גרוע ב"עֲמָלֵק" שאסור לקחת ממנו אפילו "חֲמוֹר"? — אתה יודע כמה זה נוח אחרי ימים מפרכים של לחימה לחזור רכוּב "עַל עַיִר בֶּן־אֲתֹנוֹת" במקום ברגל?
ת' קודם־כל, עמלק הוא בן משפחה לישראל. הרי הוא נכדו של "עֵשָׂו", אחיו התאום של "יַעֲקֹב" (ברא' לו 12). כולנו מסכימים שבני משפחה לא אמורים להיות עויינים זה לזה.
אך זה בדיוק מה שהיה "עֵשָׂו". כידוע, הוא תכנן לרצוח את "יַעֲקֹב" — את מי שהיה "[בן] הַהַבְטָחָה" באותו דור (ברא' כז 41) — זה שמשושלתו היה צריך לבוא המשיח!
"עֲמָלֵק" כנראה ירש את הגנים של סבא "עֵשָׂו", שמתואר בעברים יב 16-15 בתור "אִישׁ [אשר נגרע] מֵחֶסֶד אֱלֹהִים,… אִישׁ זוֹנֶה [ו]חֲסַר קְדֻשָּׁה":
• בספר שמות (יז 13-8) אנחנו פוגשים את "עֲמָלֵק" מנסה להשמיד את ישראל "בִּרְפִידִם" במדבר סיני. — שוב: כל מי שמנסה למחוק את ישראל מנסה למנוע את ביאת המשיח, "מוֹשִׁיעַ הָעוֹלָם" (יוחנן ד 42)!
? האם אתם מתחילים לראות עד כמה זה חמור?
• כשלחימה קונוונציונלית של צבא מול צבא לא מצליחה, עוברים למלחמת טרור. אין חדש תחת השמש.
העמלקים עוברים לתקיפת אזרחים — או יותר מדוייק: לשיטת השמדת החלשים. הם עוקבים אחרי בני־ישראל במשׂא במדבר ומכים במי שנמצא בסוף השיירה — אלה עם קצת עודף משקל שמתעייפים מהר בהליכה; החבר'ה עם האסטמה שסובלים מהאבק; זקנים שהולכים עם מקל; כאלה שנפצעו בתאונות עבודה במצריים ומאז צולעים; אמהות שעושׂות הפסקת הנקה והחלפת חיתול לתינוק בצד הדרך; אחרים שפשוט קיבלו ייבלות מההליכה של אתמול. — מי שמפגר מאחור — מת.
הנוהג הזה מתואר בספר דברים כה 19-17; וכבר שם יהוה מצווה על ישראל: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם!… [כשתגיע לארץ המובטחת] תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם. — לֹא תִּשְׁכָּח!"
• מאז, אלוהים נתן לבני־עמלק 350 שנים של חסד. 350 שנים כדי לחזור בתשובה. 350 שנים שבהן יכלו לעשׂות שלום עם הבני־דודים שלהם. — אך פס' 18 בפרק שלנו (שמו"א טו) מתאר אותם עדיין כ"חַטָּאִים" (חוטאים). אין שׁיפור — מתקופת הנדודים במדבר עד עכשיו.
• ולמי שנרתע מהפקודה להרוג תינוקות, מתברר שאגג מלך עמלק רגיל לעשׂות את זה בדיוק. זו משמעוּת ההאשמה מצד שמוּאל (פס' 33): "חַרְבֶּךָ שִׁכְּלָה נָשִׁים."
השמדה גורפת של כל ה"חַטָּאִים". — נכון שזה לא נחשב ל-politically correct, אבל אפילו ישוע המשיח יפעל כך, כנאמר בישעיהו סא 2:
• מצד אחד הוא בא "לִקְרֹא שְׁנַת־רָצוֹן לַיהוה" — בביאתו הראשונה כמושיע מחטא. מאז ניתנת לבני־האדם הזדמנות לחזור בתשובה ולפנות למושיע — תקופה של חסד, כמו שקיבל עמלק;
• אך האדון ישוע גם יוציא לפועל את אותו "יוֹם נָקָם לֵאלֹהֵינוּ" שישעיהו מנבא — את המשפט על כל מתנגדי המשיח כשהוא יחזור.
והתקווה שהמלך המשיח אכן ישלים את שתי הפעולות גם יחד נועדה כבר היום "לְנַחֵם כָּל אֲבֵלִים" (ישע' סא 2ג). הצדק אכן יעשׂה. עד אז נודה לאלוהים שהוא "רַחוּם וְחַנּוּן, אֶרֶךְ־אַפַּיִם וְרַב־חֶסֶד" (שמות לד 6).
חוזרים לשאול ולאנשיו ורואים את…
צבא ישראל יוצא למשימה
פס' 5 וַיָּבֹא שָׁאוּל עַד עִיר עֲמָלֵק; וַיָּרֶב בַּנָּחַל.
מאז שהחל למלוך, שאול הספיק ללמוד תורות לחימה. כבר ראינו אותו מחלק את צבאו ל"לשְׁלֹשָׁה רָאשִׁים" (יא 11), וכעת הוא מציב מארב.
חוץ מזה הוא מוכיח זיכרון היסטורי ומכיר בעובדה כי…
יש גם גויים טובים
פס' 6 וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל הַקֵּינִי: "לְכוּ, סֻּרוּ, רְדוּ מִתּוֹךְ עֲמָלֵקִי, פֶּן אֹסִפְךָ עִמּוֹ; וְאַתָּה עָשִׂיתָה חֶסֶד עִם כָּל בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם." — וַיָּסַר קֵינִי מִתּוֹךְ עֲמָלֵק.
? מי זה "הַקֵּינִי"?
"הַקֵּינִי" אמנם בא מהשם "קָיִן" (במד' כד 22), אך אין כל קשר לקין בן אדם וחוה. הרי כל צאצאיו של "קָיִן" המקורי טבעו במבול.
על־פי שופטים ד 11 "הַקֵּינִי[ם]" הם "מִבְּנֵי חֹבָב חֹתֵן מֹשֶׁה" — צאצאי האיש שעונה גם לשם "יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה" (שמות יח 1).
על ה"הַקֵּינִי[ת]" המפורסמת ביותר נאמר: "תְּבֹרַךְ מִנָּשִׁים יָעֵל, אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי" (שופ' ה 24).
לא ידוע איזה "חֶסֶד" עשו "הַקֵּינִי[ם]" לישראל בתקופת המדבר, אך שאול זוכר כי הם תמיד היו בני־ברית. לכן הוא מחכה בסבלנות עד ש"יָּסַר [ה]קֵינִי מִתּוֹךְ עֲמָלֵק."
גם בשלב הזה הוא בסדר גמור. — אבל מכאן הוא גולש ל…
אי־ציות
פס' 9-7 7 וַיַּךְ שָׁאוּל אֶת עֲמָלֵק, מֵחֲוִילָה בּוֹאֲךָ שׁוּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרָיִם.
8 וַיִּתְפֹּשׂ אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק חָי; וְאֶת כָּל הָעָם הֶחֱרִים לְפִי חָרֶב. 9 וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל אֲגָג וְעַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר וְהַמִּשְׁנִים וְעַל הַכָּרִים וְעַל כָּל הַטּוֹב, וְלֹא אָבוּ הַחֲרִימָם. — וְכָל הַמְּלָאכָה נְמִבְזָה וְנָמֵס, אֹתָהּ הֶחֱרִימוּ.
מה שנשמע כמו מלחמת חֹרמה בפסוק 7 מתברר כפשרה בפס' 9-8 — פשרה בציוּת שיהיו לה השלכות חמורות:
• העצירה בלחימה שהיתה דרושה כדי "[ל]תְפֹּשׂ אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק חָי" אפשרה כנראה לכמה נסיכים עמלקים להמלט; וכשנגיע לפרק ל, יתברר כי יחד אתם ניצל מספר לא מבוטל של עמלקים. כך קיבלנו מאות שנים מאוחר יותר את "הָמָן בֶּן־הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי, צֹרֵר הַיְּהוּדִים" (אסתר ג 10).
• עם המעילה בחרם — לקיחת "מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר" — שאול מפספס עוד הזדמנות להוכיח נאמנות לדבר־אלוהים.
שימו לב לקביעה כי "לֹא אָבוּ הַחֲרִימָם". — אין כאן טעות. אין כאן רצון כנה לכבד את אלוהים על־ידי הקרבת ה"מֵיטַב". יש כאן החלטה רצונית מצד המלך ואנשי צבאו שלא להחרים כל דבר בעל־ערך. — "וַיַּחְמֹל." זה כמו להגיד: "חבל לעשׂות את מה שאלוהים אמר."
ש' ולמה "יַּחְמֹל שָׁאוּל… עַל אֲגָג"? למה 'חבל' על רשע שכזה?
ת' התשובה היא: גאווה! — ברצינות! איך נוכיח לנשינו ולילדינו שניצחנו במלחמה אם לא נביא אתנו כלוּם? וידוע כי אין מוצג טוב יותר בתהלוכת ניצחון מאשר מלך מובס (שופ' א 7).
יש היגיון — אבל זה עדיין אי־ציות.
שימו לב כי עכשיו נשמעת אמירה חשוּבה:
אלוהים "מצטער"
פס' 11-10א 10 וַיְהִי דְּבַר יהוה אֶל שְׁמוּאֵל לֵאמֹר׃ 11 "נִחַמְתִּי כִּי הִמְלַכְתִּי אֶת שָׁאוּל לְמֶלֶךְ, כִּי שָׁב מֵאַחֲרַי, וְאֶת דְּבָרַי לֹא הֵקִים."
? ואנחנו שואלים: "איך בורא היקום הכל־יודע יכול להגיד '"נִחַמְתִּי"? אני מצטער ש"הִמְלַכְתִּי אֶת שָׁאוּל". לא הייתי צריך לעשׂות את זה. טעות שלי.' — האם זאת המשמעות?"
אתם תתפלאו כמה פעמים מופיע השורש נ.ח.מ בתנ"ך כשהוא מתאר רגש של אלוהים — 29 פעמים.
D. R. Davis; 1 Samuel; pg. 160
כן, אמרתי "רגש של אלוהים". יהוה הוא לא גוש 'אנרגיה'. הוא לא כוח בלתי אישי. יש לו רגשות.
זה בולט בשימוש הראשון של השורש נ.ח.מ בספר בראשית (ו 6): "וַיִּנָּחֶם יהוה כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ."
? האם שמתם לב לתקבולת? "וַיִּנָּחֶם — וַיִּתְעַצֵּב."
! עכשיו זה כבר יותר ברור: "כואב הלב!" — בורא היקום לא 'מצטער' כי עשׂה טעות. אלוהים לא חוזר בו.
לאלוהים כואב הלב על מי שהוא ברא "בְּצַלְמ[ו] [ו]כִּדְמוּת[ו]" (ברא' א 26). כואב לו הלב כשהוא רואה אותם בוחרים בחטא ומתעקשים ללכת אחרי השטן בדרך לאגם האש. כאב לו הלב על מי שבחר לחשוב ולעשׂות "רַק רַע כָּל הַיּוֹם" לפני שלקח אותו המבול — וכואב לו הלב על שאול שקיבל את כל האופציות לציות ולהצלחה, אך בוחר ב"דֶּרֶךְ [ה]מְרֻוַּחַת הַמּוֹלִיכָה לַאֲבַדּוֹן" (מתי ז 13).
לאלוהים כואב הלב היום על מיליוני בני־אדם אבודים סביבנו.
? האם כואב לנו הלב באותה מידה? — האם הכאב הזה מדרבן אותנו לבשר?
אז הבנו מה המשמעות של "וַיִּנָּחֶם יהוה". — יהוה לא 'מצטער כי עשה טעות.' הוא לעולם לא יטעה. ההבנה הזו גם תעזור לנו כשנגיע לפסוק 29: "וְגַם נֵצַח־יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם; כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם."
אבל לשם נגיע רק אחרי…
הפקת לקחים:
1. התעסקנו הרבה ב'טוב ביותר לפי היכולת האנושית — בלי אלוהים.'
הוא מצליח במישור הצבאי; הוא מצליח במדיניות הפנים ו'לוכד את המלוכה'; הוא מקים משפחה לתפארת ומוליד בנים ובנות — אך לכל מה שהוא בונה בכוחות עצמו אין ערך נצחי. אין אפילו המשכיות גשמית.
? האם אתם זוכרים שמעל פרק יד פס' 47 הצבנו את הכותרת 'סיפור הצלחה'? — אכן! אבל סיפור הצלחה בדרך לאבדון. — אז מה שווה כל הצלחה שכזו?
אל תבחרו בדרך האי־ציות כמו שבחר שאול. כל הצלחה זמנית לא תפצה אתכם על הברכה שתפסידו. — לא על ברכת אלוהים על ילדיו המצייתים לו בעולם הזה, ובטח לא על ברכת הישועה הנצחית.
הנקודה הראשונה הזו ממש מחייבת נקודה שנייה:
2. לא הכל שחור בבית שאוּל. יש את יונתן. הֵא לכם חומר־גלם למלך! יורש־עצר שבוחר בציות לאלוהים.
אל תטעו! יונתן בחר בדרך קשה מאוד. הבחירה הזו הציבה אותו במסלול התנגשות מול אביו המלך — לא פעם אלא לכל החיים. הבחירה הזו שללה ממנו מראש כל סיכוי להמשיך את השושלת השאולית. עם הבחירה הזו הוא וויתר מרצונו על מימוש הפוטנציאל האדיר שהיה לו כמנהיג.
יונתן בחר בציות לאלוהים — ולכן אנחנו נפגוש אותו במלכות המשיח. לגבי שאול, אני לא בטוח שנפגוש אותו.
! קחו דוגמה מיונתן שהעמיד ציות לאלוהים מעל כל אינטרס אחר.
3. תחת הכותרת 'ניצחון צבאי — וכישלון רוחני' התבוננו בעוד הזדמנות שנתנה לשאול לחזור בתשובה ולנטוש את דרך האי־ציות. אלוהים הוא "אֱלוֹהַּ סְלִיחוֹת, חַנּוּן וְרַחוּם, אֶרֶךְ־אַפַּיִם וְרַב־חֶסֶד" (נחמ' ט 17). אין סבלנות כמו סבלנותו של יהוה עם החוטא. ראינו את זה אפילו בדוגמה של תקופת החסד שקיבל "עֲמָלֵק" — 350 שנים!
כל עוד אתה נושם ואתה שפוי, יש לך אפשרות לחזור בתשובה — להתוודות על חטאיך ולקבל באמונה את כפרתו של ישוע המשיח על החטאים האלה.
ואפילו כמאמין, כל עוד אתה נושם ושפוי יהיה לך צורך לחזור שוב ושוב לרגלי האדון ישוע ולהתוודות. — הרי מושלמים נהיה רק כשנקבל את גופנו החדש.
! אז אל־תהיו דומים לשאוּל. קחו עכשיו את ההזדמנות לזכות לסליחה.
? האם אתם זוכרים? — יהוה אומר: "'נִחַמְתִּי.' כואב לי הלב על מה שהחטא עשה למי שנברא בצלמי (ראה ברא' ו 6). כואב לי הלב על כל אלה שבוחרים בדרך לאבדון נצחי. כואב לי הלב על שאול."
מתברר כי…
גם לשמואל כואב
פס' 11ב וַיִּחַר לִשְׁמוּאֵל; וַיִּזְעַק אֶל יהוה כָּל הַלָּיְלָה.
? כמה זמן נמשכות התפילות שלנו? כמה זמן אנחנו מתפללים ברצף אפילו עבור ההכי אהובים עלינו — עבור אלה שמצבם, כאבם, סבלם ומצוקתם גורמים לנו לבכות תוך־כדי התפילה?
למען האמת, חצי שעה זה ארוך. שעה שלמה, זה ארוך מאוד! — שמואל זועק "כָּל הַלָּיְלָה." שמונה, עשר, שתים־עשרה שעות רצוף. ואתם יכולים להיות בטוחים שנביא יהוה לא אמר 'רבּה־דבּה־דבּה־דבּה' באיזו אקסטזה רגשית, אלא זעק תפילה אינטליגנטית, מחושבת, מובנת, עם כוונה, מבלי שמחשבותיו טיילו לכל מני כיוונים לא רצויים.
אקסטזה רגשית מופיעה דווקא אצל שאוּל — בשלב מאוחר יותר — ודבר־יהוה מתאר אותה כך (יט 24): "וַיִּפְשַׁט [שאוּל את] בְּגָדָיו, וַיִּתְנַבֵּא… לִפְנֵי שְׁמוּאֵל, וַיִּפֹּל עָרֹם כָּל הַלָּיְלָה" — ז"א תופעה שלילית בעליל.
■ דוגמה עכשווית: בצעירותי הכרתי אדם שהגדיר את עצמו כמאמין משיחי והיה מוכר לקהילות בחו"ל כ'מבשׂר'.
כשהוא לא עמד על דוכן, הוא נהג לשקר; הוא נהנה לדבר בשׂפה מלוכלכת; הוא לעג באופן חופשי לפרטי גוף של נשים שלפי דעתו לא נראו מספיק יפות; הוא ניצל את מעמדו לניאוף; הוא קנה לעצמו נכסים פרטיים מכספי תרומות…
ונחשו איך עדותו המודפסת באלפי עותקים ובשלל תרגומים תיארה את 'לידתו מחדש'? — בכך שהוא התפלל לילה שלם ב'לשונות'. — וואו! תשע שעות "רבּה־דבּה־דבּה־דבּה!" — זאת היתה כביכול ה'הוכחה' שהוא נושע.
? ומה אומר דבר־יהוה על עדויות כאלה? — "בְּפֵרוֹתֵיהֶם תַּכִּירוּ אוֹתָם" (מתי ז 16).
שמואל הוא לא בקטגוריה הזו. הוא נקרא וקיבל מתנה מיוחדת להיות מפגיע. הוא יודע להתמיד בתפילה:
• ראינו את זה בפרק ז (פס' 8), כשהעם התחנן: "אַל תַּחֲרֵשׁ מִמֶּנּוּ מִזְּעֹק אֶל יהוה אֱלֹהֵינוּ!" — "אל תפסיק להתפלל, עד שנצא בשלום מהמלחמה הזאת!" — ובפסוק הבא כתוב: "וַיַּעֲנֵהוּ יהוה" (ז 9).
• במעמד אחר שמואל מבטיח נאמנות והתמדה בתפקיד ההפגעה עד סוף חייו (יב 23): "חָלִילָה לִּי מֵחֲטֹא לַיהוה מֵחֲדֹל לְהִתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם." — "כל עוד אני נושם, אמשיך להתפלל."
הלוואי עלינו!
? "וַיִּחַר לִשְׁמוּאֵל; וַיִּזְעַק אֶל יהוה כָּל הַלָּיְלָה." — האם מישהו יכול לתאר לעצמו מה הוא בעצם זועק?
• הרי החלטת אלוהים כי שושלת שאול "לֹא תָקוּם" כבר היתה ידועה לו (יג 14א);
• הוא גם ידע כי במקום שאול כבר "בִּקֵּשׁ יהוה לוֹ אִישׁ כִּלְבָבוֹ" (יג 14ב);
• החידוש היחיד שהוא שומע כרגע הוא ההודעה על עוד אי־ציות של המלך אי־שם בארץ עמלק: "אֶת דְּבָרַי לֹא הֵקִים".
אני יכול לחשוב על כמה וכמה נקודות שגורמים לשמואל לזעוק:
א. כמדריך הרוחני של שאול הוא פשוט אוהב אותו. זכרו שזה היה שמואל שאמר (י 24): "אֵין כָּמֹהוּ בְּכָל הָעָם."
ב. יותר ספציפית, אלוהים אומר כעת: "שאול 'שָׁב מֵאַחֲרַי' [והוא] 'לֹא הֵקִים… אֶת דְּבָרַי'," …ושמואל שׂם לב שהאי־ציות כבר הופך להרגל אצל המלך. זאת לא התנהגות של אדם נושע! — "אבא שבשמיים! הצל את הבחור הזה מן העבדות לחטא! הצל אותו מ'דִרְאוֹן עוֹלָם' (דניאל יב 2)! רחם עליו, ותושיע אותו!"
ג. "אבא, אני חושש מהמפגש עם שאול. אני מבין שתפקידי יהיה להוכיח אותו. בבקשה, תן לי חוכמה איך להגיע ללבו ולגרום לו לחזור בתשובה!"
ד. שאול הוא המלך. כל חטא וטעות מצדו ישפיעו על העם שבראשו הוא עומד. בינתיים אלוהים לא אמר מה הוא מתכוון לעשׂות, אבל ההודעה על אי־ציותו של המלך לא מבשׂרת טובות. — "אבא, בבקשה, רחם על עמך 'בַּעֲבוּר [שמך] הַגָּדוֹל' (יב 22)!"
וואו! זה יהיה מפגש קשה. — כאשר לפניך משׂימה קשה, הכי טוב לא לדחות. קדימה! על הבוקר, ובעזרת אלוהים. — כך עושה שמוּאל:
פס' 12א וַיַּשְׁכֵּם שְׁמוּאֵל לִקְרַאת שָׁאוּל בַּבֹּקֶר.
הוא אכן נמצא על הכביש כבר עם אור ראשון, ובכל זאת — הפעם…
שמואל מאחר את הרכבת
פס' 12ב וַיֻּגַּד לִשְׁמוּאֵל לֵאמֹר: "בָּא שָׁאוּל הַכַּרְמֶלָה, וְהִנֵּה מַצִּיב לוֹ יָד."
שלא באשמת הנביא, אלוהים מונע כרגע את המפגש. כך יש לשאוּל הזדמנות להוכיח מה בלבו: הוא "מַצִּיב לוֹ יָד." דהיינו מקים אנדרטה לזכר הניצחון שלו — 'שׁוּפוּני יא נאס!'
כמה זה שונה מגישת שמואל והעם אחרי הניצחון בפרק ז (פס' 12). שם הבינו כי כל הכבוד עבור ההצלחה שייך לאלוהים.
קחו בחשבון שבטקס הקמת האנדרטה מככב כמובן "אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק" השבוי, לצד השלל — עשרות־אלפי הכבשׂים והפרות שהובאו מארץ עמלק. במילים אחרות, שאוּל מקים אנדרטה לזכר אי־ציותו לדבר־אלוהים. — טוב ששמואל לא נמצא שם.
כרגיל אצל נשׂיאים וראשי ממשלות, היומן של שאול מלא. עכשיו הוא ממהר…
מהטקס הממלכתי לטקס הדתי
פס' 12ג "וַיִּסֹּב וַיַּעֲבֹר, וַיֵּרֶד הַגִּלְגָּל."
"גִּלְגָּל" — שם עומד המזבח שכבר השתמשנו בו כמה פעמים. אסור לדלג על המסורת של קורבנות ב"גִּלְגָּל". הבאנו כל־כך הרבה בהמות להקרבה שבטח ישארו מספיק כדי לקחת הביתה אחרי הטקס. החבר'ה עבדו קשה. קצת שלל מגיע להם.
"הנה השלט 'גִּלְגָּל'. הגענו! קדימה לעבודה! התכוננו לטקס מפואר ומכובד! הפעם זה לא יהיה משהו עלוב כמו בפעם הקודמת."
"האם הגיעו מספיק כוהנים כדי לעשׂות עבודה כשרה? — יש? מעולה! כוהנים להשחיז סכינים! אנחנו נזבח צאן ובקר עבור כוּוּוּלם. מנגל כמו שיהיה פֹה היום עוד לא ראיתם!"
"הלאה! איך מתקדמים במחלקת ההפקות? מה קורה לכם?! יותר מהר! יש עוד להציב דגלים, מערכת הגברה, תאורת במה, אפקטים, טריבונה למכובדים… — איפה ההוא ממכון התקנים שצריך לאשר? הוא הגיע? יופי! חבר'ה, להזדרז! בלי הפסקות!"
"יחידת האבטחה ומשמר הכבוד אחריי! לא לשכוח חצוצרות כסף! למה המאפרת לא פֹה?! יש רק חצי שעה עד לקבלת הפנים עם שמואל הנביא! זה בקושי יספיק לחזרה גנרלית!"
כששאול מסיים ללמוד את השורות שלו, זה אכן קורה:
פס' 13 וַיָּבֹא שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל; וַיֹּאמֶר לוֹ שָׁאוּל: "בָּרוּךְ אַתָּה לַיהוה! הֲקִימֹתִי אֶת דְּבַר יהוה."
עומד להיות טקס דתי; שמואל הוא איש דתי; ולכן יש לאמץ אוצר מילים דתי — "יהוה, יהוה, יהוה." — היום יש לנו גרסה "משיחית": "ישוע, ישוע, ישוע." — מכירים?
שאול כבר שכח שבפעם האחרונה החנפנות הדתית הזאת לא עבדה (יג 13-10). גם הטענה "הֲקִימֹתִי אֶת דְּבַר יהוה" לא בדיוק עוזרת. הרי כולנו יודעים שגם חצי־אמת הוא שקר.
פס' 14 וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל: "וּמֶה קוֹל הַצֹּאן הַזֶּה בְּאָזְנָי, וְקוֹל הַבָּקָר אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ?"
"אה, באמת? הקימֹת 'אֶת דְּבַר יהוה'? — אז מה הרעש הזה? האם כל ישובי הבקעה עברו פתאום לגידול פרות תעשׂייתי?"
וכמו אחרי החטא הקודם — שעליו, אגב, עוד אין חזרה בתשובה — אתם שוב שומעים האשמה בנוסח גן־עדן:
זה לא אני — זה הם!
פס' 15 וַיֹּאמֶר שָׁאוּל: "מֵעֲמָלֵקִי הֱבִיאוּם, אֲשֶׁר חָמַל הָעָם עַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר, לְמַעַן זְבֹחַ לַיהוה אֱלֹהֶיךָ. — וְאֶת הַיּוֹתֵר הֶחֱרַמְנוּ."
"הֱבִיאוּם." — "הם פשוט הביאו. אתה מבין? זה 'הָעָם [ש]חָמַל'. ואתה יודע שהם עם דתי! מאוד חשוב להם '[ל]זְבֹחַ לַיהוה אֱלֹהֶיךָ.' — חוץ מזה עשׂינו שם באמת עבודה יסודית: 'אֶת הַיּוֹתֵר הֶחֱרַמְנוּ'."
? האם שׂמתם לב?
• מי שהביא דברים "מֵעֲמָלֵקִי", זה "הם";
• מי ש"חָמַל עַל [ה]מֵיטַב", זה "הם";
• "יהוה" הוא אלוהיו של שמואל, לא של שאול;
• ורק בביצוע החרם שאול פתאום כולל את עצמו: "אנחנוּ 'הֶחֱרַמְנוּ'."
! "זה לא אני — זה הם!"
ומה קראנו בפס' 9 על המבצע בפועל? — "וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל אֲגָג… וְעַל כָּל הַטּוֹב, וְלֹא אָבוּ הַחֲרִימָם."
פס' 16א וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל: "הֶרֶף!"
בימינו היה אומר:
"עצור! — מספיק עם התירוצים!"
פס' 16ב "הֶרֶף, וְאַגִּידָה לְּךָ אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר יהוה אֵלַי הַלָּיְלָה."
"אתה יכול לספר לי מה שאתה רוצה. אלוהים גילה לי את האמת עוד אתמול."
פס' 16ג וַיֹּאמֶר לוֹ: "דַּבֵּר."
המלך משׂחק אותה סמכותי: "דַּבֵּר." — הוא בוודאי כועס. לא רק שהזקן הזה הרס לו את קבלת הפנים הממלכתית/דתית, הוא גם עצר אותו — את המלך(!) — מול כולם באמצע משפט!
? האם הקשבתם טוב לפסוק? — את דברי מי שאול עומד כרגע לשמוע?
"אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר יהוה!" — איך אני ואתם היינו מגיבים להודעה כזו?
■ "התכונן! אתה עומד לקבל מסר אישי הישר מבורא היקום! השליח שמביא לך את המסר הוא לא סתם איזה תמהוני שטוען להיות נביא. הוא הוכיח את עצמו כבר עשרות פעמים כדוברו המהימן של יהוה. — הגיע הזמן שתפול על ברכיך ותקבל את תוכחת אלוהים בענווה ובלב שבור!"
! נכון שהיום לא יגיע אליך נביא מהתנ"ך, אבל אתה מחזיק בידיך את דבר־יהוה השלם. כשאתה קורא בו, הוא עשוי להצביע על חטא בחייך. כשאתה קורא "אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר יהוה", כדאי להקשיב ולציית.
שאול אומר אמנם "דַּבֵּר!", אבל הוא לא באמת מעוניין להקשיב.
עכשיו נשמע…
פסק הדין לשאול האיש
פס' 17 וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל: "הֲלוֹא אִם קָטֹן אַתָּה בְּעֵינֶיךָ, רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָתָּה. וַיִּמְשָׁחֲךָ יהוה לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל."
כשהיית "קָטֹן… בְּעֵינֶיךָ" אלוהים נתן לך את התפקיד הנעלה ביותר בעם: "מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל." כשאמרת בענווה: "מי אני? הרי אני בא 'מִקַּטַנֵּי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל'" (ט 21), אז היית כלי שהתאים לשימוש בידי רוח הקודש.
פס' 18 "וַיִּשְׁלָחֲךָ יהוה בְּדָרֶךְ, וַיֹּאמֶר: 'לֵךְ וְהַחֲרַמְתָּה אֶת הַחַטָּאִים, אֶת עֲמָלֵק, וְנִלְחַמְתָּ בוֹ עַד כַּלּוֹתָם אֹתָם'."
מה? זה לא היה מספיק ברור?
פס' 19 "וְלָמָּה לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יהוה; וַתַּעַט אֶל הַשָּׁלָל, וַתַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יהוה?"
"וַתַּעַט [אתה, שאוּל] אֶל הַשָּׁלָל." — "אל תגיד 'הָעָם, הָעָם!' כאילו הם אשמים!"
"וַתַּעַט" — "עפת על השלל כמו 'עיט'!" — כמו העוף הדורס הגדול שמפיל את עצמו מן השמיים על הטרף, כשהוא מגיע למהירויות מעל 200 קמ"ש.
במקום לענות על השאלה הנוקבת "וְלָמָּה לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יהוה?" שאול ממשיך להצדיק את עצמו כמו ילד קטן:
"אבל אני כן שמעתי — כן עשיתי!"
פס' 20-21 20 וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל: "אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל יהוה, וָאֵלֵךְ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר שְׁלָחַנִי יהוה; וָאָבִיא אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק, וְאֶת עֲמָלֵק הֶחֱרַמְתִּי.
21 וַיִּקַּח הָעָם מֵהַשָּׁלָל צֹאן וּבָקָר — רֵאשִׁית הַחֵרֶם — לִזְבֹּחַ לַיהוה אֱלֹהֶיךָ בַּגִּלְגָּל."
"אני בסך־הכל הבאתי את 'אֲגַג'. כל השאר הוא יוזמת 'הָעָם'. — וקח בחשבון שהם בסך־הכל רצו לעשׂות טובה "לַיהוה אֱלֹהֶיךָ", כי הם יודעים שהוא אוהב קורבנות."
? אה, כן? זה מה שחשוב לאלוהים? — לפי מה שאני יודע…
יהוה מעדיף ציות על קורבנות
פס' 22א וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל: "הַחֵפֶץ לַיהוה בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל יהוה? הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב, לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים!"
! "שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב." — זהו עיקרון מרכזי בדבר־אלוהים.
כבר נגענו בו בפרק יד 24, כשעלה הנושא של צום. הרי את הפסוק שלפנינו ניתן להחליף ל"שְׁמֹעַ מִ[צום] טוֹב", או "שְׁמֹעַ מִ[לצעוק 'הללויה!'] טוֹב" — מבלי לשנות את העיקרון.
אלוהים לא אוכל "זֶּבַח". הוא לא זקוק לבשר של כבש או שור — או לכל דבר אחר שאנחנו מסוגלים להביא לו.
! חשבו על זה רגע: אין שוּם תרומה, מתנה, מעשר, קורבן או חלק ממנו שמגיע בפועל לידיו של אלוהים:
• תרומות ומעשרות מגיעים לידי בני־אדם — לא לאלוהים;
• גם כשאתה תורם מזמנך ומכשרונותיך, הנהנים משירותך הם בני־אדם — לא אלוהים;
• קורבנות בחלקם הגדול נאכלים על־ידי בני־אדם — הן על־ידי הכוהנים, ובעיקר על־ידי המקריב ומשפחתו. מה שלא נאכל הופך לעשן, גזים וחום ומתפזר באטמוספירה. רק ילדים קטנים מאמינים (אולי!) שהעשן הזה מגיע לשמים, למקום שבו נמצא אלוהים.
! עכשיו חשבו עוד קצת: מי בכלל מספק את כל מה שציינו כאן? מאיפה יש לך כסף לתרום; כבשים להקריב; כישרונות שאתם אתה יכול לשרת? — הכל ניתן לך על־ידי הבורא (קור"ר ד 7); כולל הבריאות הפיזית והנפשית; כולל הכוח שמאפשר לך לעמוד על הרגליים; כולל מקום העבודה; כולל החיים עצמם.
"הֵן בּוֹ אֲנַחְנוּ חַיִּים וּמִתְנוֹעֲעִים וְקַיָּמִים" (מה"ש יז 28).
פס' 22ב הבנו, אני מקווה, ש-יהוה לא זקוק מאתנו לשום דבר; אך הוא דורש מאתנו "[ל]שְׁמֹעַ [ו]ולְהַקְשִׁיב" — דהיינו לציית למה שהוא אומר.
? למה זה כל־כך חשוב לו? — למה הדגש הזה על ציות? האם אלוהים לא מבין שהדבר האחרון שאדם רוצה, זה לציית למישהו אחר? האם הוא לא מבין שהדגש הזה על ציות לדברו, הוא מה שגורם לבני הנוער לראות בקהילה המשיחית ובמשפחה המשיחית דיקטטורה שממנה צריך לברוח? — ברצינות! מי רוצה לחיות במסגרת שבה כל דבר כיפי הוא אסור?!
למען האמת, לא כל דבר כיפי אסור. ממש לא. לפי קור"א ו 12…
• "הַכֹּל מֻתָּר לִי, אֲבָל לֹא הַכֹּל מוֹעִיל." — ברור! אפילו ההיגיון אומר שיש להימנע מדברים כיפים אם הם מזיקים;
• "הַכֹּל מֻתָּר לִי, אַךְ לֹא אֶשְׁתַּעְבֵּד לְשׁוּם דָּבָר" — גם זה ברור. מה יותר מזיק מהתמכרות?!
ש' אבל עוד לא ענינו על השאלה למה הציוּת שלנו כל־כך חשוב לאלוהים. מה זה נותן לבורא היקוּם אם אני מציית?
ת' זה מוסיף לך, לא לבורא היקום:
א. הציות לדבר־אלוהים עשׂוי לשמור אותך מטעויות עד־כדי הרס־עצמי;
ב. הציות לדבר־אלוהים מבטיח לשמור אותך מחטאים רבים. אם תקח בחשבון ש"שְׂכַר הַחֵטְא הוּא מָוֶת", אזי זה יועיל לך מאוד (רומ' ו 23);
ג. והכי חשוב הוא הציות האולטימטיבי — הציות למצווה הפשוטה שבמה"ש יז 30: "אֱלֹהִים… מְצַוֶּה עַל כָּל בְּנֵי אָדָם בְּכָל מָקוֹם לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה."
או לפי טימ"א ב 4-3: "אֱלֹהִים מוֹשִׁיעֵנוּ… חָפֵץ שֶׁכָּל בְּנֵי אָדָם יִוָּשְׁעוּ וְיַגִּיעוּ לְהַכָּרַת הָאֱמֶת."
! אז בבקשה, אל־תגידו כי לשאול המלך לא היה סיכוי — שהוא נידון מראש לאבדון. זה לא נכון! אלוהים נתן לו עשרות הזדמנויות "לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה" ולהגיע "לְהַכָּרַת הָאֱמֶת". גם היום למדנו על עוד הזדמנות כזו — והוא פספס גם אותה בגלל גאוותו.
עוד לא שמענו את 'פסק הדין לשאול האיש', כפי שקראנו לזה בכותרת — אבל כדאי לפני־כן לעצור לשם…
הפקת לקחים:
1. שמואל "זעַק אֶל יהוה כָּל הַלָּיְלָה." — כל־כך כאב לו לראות אדם שממשיך בעקשנות בדרך לאבדון. ושימו לב שבסך־הכל מדובר באדם שהיה קשור אליו ב'קשרי עבודה' בלבד. אפילו לא בן־משפחה או חבר.
לי זה מזכיר כמה נשאר לי לעבוד על ההתמדה הזו בתפילה — הנאמנות שגילה שמואל בהפגעה. הרי גם אני ואתם נקראים להפגיע — בעד עמנו; עבור הנהגת המדינה; עבור ילדינו; עבור האחים בקהילה; עבור השכנים; עבור האוייבים… — ואתם תוסיפו את אלה שלגביהם אתם יודעים: אלוהים רוצה שאני אתפלל בשבילו.
! להפגיע, ולא להיתעייף. גם אם התשובה מתמהמהת שנים.
2. זוכרים את הכותרת 'מהטקס הממלכתי לטקס הדתי'? — ניסיתי להבליט בצורה קצת הומוריסטית עד כמה שאול הקפיד על דברים חיצוניים; דברים שנראו טוב — שנראו אפילו 'דתיים'. בעת הצורך אף אימץ צורת דיבור 'דתית'.
גם אנחנו יכולים להיות עסוקים מסביב לשעון בדברים שנותנים לנו תדמית של 'משיחי טוב'. אבל מה כל זה עוזר אם ישנה נקודה אחת — תחום אחד נסתר — שבו אתה לא רוצה להיכנע לאלוהים? — 'חטא־מחמד' שעליו אתה לא מוכן לוותר?
אז כל ה-99 אחוזים של ציות לא עוזרים. האחוז האחד גורם לאלוהים להצביע עליך ולהגיד: "[הוא] שָׁב מֵאַחֲרַי, וְאֶת דְּבָרַי לֹא הֵקִים." — אלוהים לא מוותר לחטא.
3. "זה לא אני — זה הם!" — תמיד רואים את החטא של האחר. תמיד מגיבים ב-"אבל הם…, אבל הוא…, אבל היא…" — נכון שאנחנו עושים את זה?
כך לעולם לא נתקדם ונגדל. זוהי תגובה של ילד קטן. בואו נתבגר ונלמד ענווה. בואו נלמד להודות בחטא ובאשמה. — ואז "דַם יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ… מְטַהֵר אוֹתָנוּ מִכָּל חֵטְא" (יוח"א א 7).
גם אחרי הקביעה החד־משמעית מפי אלוהים כי "שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב" — אתם תיכף תשמעו ששאול ממשיך להתווכח ולמצוא תירוצים.
אבל לפני כן שימו לב כמה דגש שמואל שם על…
החומרה של אי־ציות לדבר־יהוה
פס' 23א "כִּי חַטַּאת־קֶסֶם מֶרִי, וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר."
"מֶרִי" — ז"א חוסר־נכונות להקשיב ולציית — הוא לא פחות חמור מכישוף ("קֶסֶם") — התעסקות עם עולם השדים ועבודת השטן. "הַפְצַר" היא מילה מקבילה ל'מרד', ו"תְרָפִים" הם אלילים.
העניין כל־כך חמור מפני שיש רק שני קולות במישור הרוחני:
● קול אלוהים — קול האמת;
● וקול השטן — קול השקר;
● קול האמת נשמע מתוך דבר־אלוהים הכתוב;
● קול השקר יכול להישמע מתוך פיתויי הגוף; מתוך תכתיב ההיגיון; מתיאוריות שגויות של המדע; מדעת הרוב; ומעוד ערוצים שבחלקם נחשבים לטובים — אך סותרים את דבר־אלוהים.
! הבחירה האם לציית לדבר־אלוהים היא בחירה בין חיים ומוות. — האם אתם מתחילים לראות את החומרה של אי־ציות?
• אלוהים קובע: "לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יהוה" (פס' 19);
• ושאול טוען: "כן שמעתי — כן עשיתי!" (פס' 20);
וכל הוויכוח הזה מתנהל, אם אתם עוד זוכרים, תחת הכותרת:
פסק הדין לשאול האיש
עכשיו פסק הדין הזה נשמע באופן ממוקד:
פס' 23ב "יַעַן מָאַסְתָּ אֶת דְּבַר יהוה — וַיִּמְאָסְךָ מִמֶּלֶךְ."
זה השלב הבא אחרי הקביעה בפרק יג 14: "עַתָּה מַמְלַכְתְּךָ לֹא תָקוּם." לא תהיה שושלת שאוּלית.
"וַיִּמְאָסְךָ [יהוה] מִמֶּלֶךְ." — אתם אמנם תראו את שאול על כס המלוּכה עוד שנים רבות; אתם תעקבו אחרי הצלחותיו במיגור האוייבים מסביב — אבל אלוהים כבר לא מתייחס אליו כמלך.
! זהירות! — בסך־הכל נאמר "יִּמְאָסְךָ מִמֶּלֶךְ." — אל תקפצו מכאן למסקנות נמהרות: אל תקבעו: "אה! זאת נקודת האל־חזור של שאול. מכאן והלאה הוא כבר לא יכול להיוושע."
לא מתפקידנו לקבוע דברים כאלה. על פניו נראה שהיו לשאול עוד הרבה הזדמנויות לחזור בתשובה כנה.
בינתיים אנחנו מאבחנים אצלו את…
תסמונת ה-"כן, אבל…!"
פס' 24 וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל: "חָטָאתִי, כִּי עָבַרְתִּי אֶת פִּי יהוה וְאֶת דְּבָרֶיךָ; כִּי יָרֵאתִי אֶת הָעָם, וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם."
"כן 'עָבַרְתִּי אֶת פִּי יהוה' — אבל זה מפני ש'יָרֵאתִי אֶת הָעָם'!"
תסמונת ה-"כן, אבל…!" — נשמע לכם מוכר?
? "חָטָאתִי!" — איך אתם יודעים כי זאת לא חרטה שבאה מהלב? איך אתם יודעים שזהו ווידוי מן הפה החוצה ללא חזרה בתשובה?
בגלל ה-"כן, אבל…!" — מי שבאמת מצטער; מי שרוצה לתקן את עצמו ולחזור למוטב; לעולם לא מתרץ את החטא. — כשנתן הנביא הוכיח את דויד על חטאו, הלז הגיב: "חָטָאתִי לַיהוה" — והמתין לפסק־הדין בכניעה ובשקט (שמו"ב יב 13).
התירוץ של שאול הוא: "'יָרֵאתִי' לאכוף את החרם. פחדתי שהחיילים יעשו בי לינץ'!"
? ואיך אנחנו יודעים שהתירוץ הזה הוא שקר?
שקר גס
חזרו שנייה לפסוק 19: שם אלוהים — מפי שמואל — קובע: "וַתַּעַט אֶל הַשָּׁלָל." — "אתה, שאול, ממש 'עפת' על כל האוצרות שראית אצל ה'עֲמָלֵקִי[ם]'."
"וַתַּעַט" היא מילה נדירה, אבל שימו לב שהמחבר כבר השתמש בה בפרק יד. כשהוא מתאר את המרדף אחרי הפלישתים, הוא כותב: "וַיַּעַט הָעָם אֶל הַשָּׁלָל".
עולם התנ"ך, שמואל א'; עמ' 132-131
? ומה עושה שאול במקרה ההוא?
הוא צועק: "'בְּגַדְתֶּם!' — כולם לעצור מיד! אתם לא שומרים כשרות! 'הַגִּישׁוּ אֵלַי' כל חייה שאתם רוצים לשחוט!"
והפלא ופלא, אלפי לוחמים…
• שנמצאים באופוריה של ניצחון,
• שמתים מעייפות אחרי יום של לחימה,
• שמורעבים אחרי 12 שעות של צום מיותר,
• שנמצאים במצב שבו "אִישׁ־יִשְׂרָאֵל נִגַּשׂ" בגלל טיפשות המלך (יד 24),
…מייד מצייתים לפקודתו ועוצרים!
אז, בבקשה שאול, אל תספר לאלוהים עכשיו כי 'פחדת מהעם'. — זה שקר!
ראוּ כעת איך שאול ממשיך בדרך של חוסר־כנות כשהוא מתחנן:
סליחה, הנביא, סליחה! — אני צריך אותך בטקס הדתי!
פס' 25 "וְעַתָּה, שָׂא נָא אֶת חַטָּאתִי; וְשׁוּב עִמִּי; וְאֶשְׁתַּחֲוֶה לַיהוה."
הקשיבו לזה שוב ברצף:
• "נכון ש'עָבַרְתִּי אֶת… דְּבָרֶיךָ';
• אבל רק 'כִּי יָרֵאתִי אֶת הָעָם' — זאת אומרת אני לא באמת אשם.
'אֶשְׁמַע בְּקוֹלָם' כי פחדתי על חיי! — כמעט עשו בי לינץ';
• 'שָׂא נָא אֶת חַטָּאתִי!' — סליחה, אוקיי?
• ועכשיו, בוא אתי לטקס שאותו כל־כך השקעתי להכין. כל הצבא מחכה;
• אני 'אֶשְׁתַּחֲוֶה' לידך ואוכיח לכולם כמה אני מכבד את יהוה!"
■ נכון שגם אנחנו עושים את זה?
אומרים: "סליחה, אוקיי? שמעת? אמרתי 'סליחה'." — והאדם מולינו ישר מבין…
• שאנחנו רק ממהרים לחזור לשגרה;
• שאנחנו לא באמת מצטערים על מה שעשינו או אמרנו;
• שאנחנו לא נעשה מאמץ כדי לא לחזור על החטא;
• שבתוך לבנו אנחנו משוכנעים כי הרע שעשינו לו היה מוצדק;
• שאנחנו לא באמת חוזרים בתשובה.
"ביקשתי סליחה. — שמעת? — בתנ"ך כתוב שאתה חייב לסלוח אם אני מבקש!"
ומה אומר שמואל?
פס' 26א "לֹא אָשׁוּב עִמָּךְ."
"אני לא מתכוון להשתתף בהצגה הצבועה שלך." — לא כל־כך קל לרמות את הנביא. הוא שופט עם עשרות שנים של וותק. לכן הוא רק חוזר על פסק־הדין:
"יִּמְאָסְךָ יהוה"
פס' 26ב "לֹא אָשׁוּב עִמָּךְ. כִּי מָאַסְתָּה אֶת דְּבַר יהוה, וַיִּמְאָסְךָ יהוה מִהְיוֹת מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל."
"מָאַסְתָּה", לכן נִמאסתָ. — היגיוני, לא? — מעכשיו, יהוה כבר לא רואה בך "מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל".
הביטו עכשיו במה שקורה בפס' 27 — ואל תגידו שזה היה תוצרת בַּנְגְּלָה־דֶשׁ:
זהו אות משמיים
פס' 27 וַיִּסֹּב שְׁמוּאֵל לָלֶכֶת; וַיַּחֲזֵק בִּכְנַף מְעִילוֹ — וַיִּקָּרַע.
אני דווקא לא מזלזל בתוצרת בנגלה־דש. חלק ממוצרי הטקסטיל שבאים משם הם מעולים! — מה שמתואר בפסוק הזה הוא נס.
"מְעִיל" בתקופה ההיא היה עשוי מאריג צמר עבה. בלילות קרים אנשים התכרבלו בו כמו בשמיכה (שמות כב 26-25). קשה לקרוע בד כזה אפילו במכוון. וברור שהמלך לא תפס בשתי ידיו את בגדי הנביא הזקן ומשך, כמו בתחרות ג'ודו. בכל זאת, "כְּנַף מְעִילוֹ" פשוט נתלש כמו חתיכת אלבד ונשאר לשאול ביד. — פדיחה!
יש הסבר:
פס' 28 וַיֹּאמֶר אֵלָיו שְׁמוּאֵל: "קָרַע יהוה אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם, וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ."
זאת לא סתם חזרה חפרנית על הנאמר כבר פעמיים בפס' 23 ו-26. שימו לב למילה "הַיּוֹם", וזכרו שאנחנו ממשיכים תחת הכותרת 'פסק הדין לשאול האיש'. "הַיּוֹם" הוא קיבל עוד הזדמנות לחזור בתשובה — וגם את זו הוא החליט שלא לקחת. כל פיספוס כזה הוא עוד מסמר בארון המתים של שאול וממלכתו.
! יש כאן רמקול של מיליון ווט שקורא לכם מהשמיים: "הַיּוֹם, אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ, אַל תַּקְשׁוּ לְבַבְכֶם!" (תהל' צה 8-7). האם אתם שומעים אותו? אל תהיו חרשים כמו שאול.
מבחינתו של אלוהים, המלוכה כבר שייכת לדויד — וזה לא משנה ששאול ממשיך לשבת על הכיסא וראשו מעוטר בכתר.
משיח! "רֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ" (28ב). — זהו האזכור השני מצד המחבר של אותו "אִישׁ כִּלְבָבוֹ [אשר] בִּקֵּשׁ לוֹ יהוה" (יג 14) — המלך שמשושלתו יבוא המשיח.
ועכשיו:
אלוהים לעולם לא מצטער
פס' 29 "וְגַם נֵצַח־יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם; כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם."
? "נֵצַח־יִשְׂרָאֵל" — מי זה?
כמובן — זהו עוד שם של אלוהים. וכמו כל שמותיו, הוא מתאר תכונה של הבורא: אלוהים הוא נצחי. זמן הוא חסר־משמעות עבורו. הוא יודע היום כל מה שיתרחש בעוד 1000 שנה. הוא ידע מראש ששאול לא יצליח בתפקיד המלך.
הוא גם שולט באופן מוחלט על קיום תֹכנית הישועה שכוללת את תפקיד העם הנבחר — בעבר, בהווה ובעתיד. לכן הוא נותן לעצמו את השם "נֵצַח־יִשְׂרָאֵל".
אלוהים "לֹא יְשַׁקֵּר". — ברור שלא; הריהו "אֱלֹהֵי אָמֵן" (ישע' סה 16), "אֱלֹהֵי הָאֱמֶת" (יוחנן יז 3).
הוא גם "לֹא יִנָּחֵם"… ו-אוּפס! עכשיו יש לנו סתירה בדבר־אלוהים — אפילו בתוך אותו פרק! — לפחות ככה זה נדמה:
• הרי איך יהוה יכול להגיד בפסוק 11: "נִחַמְתִּי כִּי הִמְלַכְתִּי אֶת שָׁאוּל לְמֶלֶךְ";
• ועכשיו המחבר משתמש באותה מילה — בכוונה כמובן — וטוען כי "נֵצַח־יִשְׂרָאֵל לֹא …יִנָּחֵם."
למי ששכח כבר מה שאמרנו על פסוק 11 — זה לקח לנו עמוד שלם של הסברים עד שהבנו שהכוונה היא לא שאלוהים 'מצטער' על בחירתו; שהוא לא אומר: "וואי, איזו טעות עשיתי עם השאול הזה! סליחה, אני חוזר בי."
לא! — אלוהים לא עושה טעויות, ולכן הוא גם לא צריך להצטער.
מתברר ש…
גם שאול לא מצטער — לא באמת
פס' 30 וַיֹּאמֶר: "חָטָאתִי. עַתָּה, כַּבְּדֵנִי נָא נֶגֶד זִקְנֵי עַמִּי וְנֶגֶד יִשְׂרָאֵל, וְשׁוּב עִמִּי, וְהִשְׁתַּחֲוֵיתִי לַיהוה אֱלֹהֶיךָ."
"'חָטָאתִי!' אוקיי?! — כמה פעמים אני צריך לחזור על זה? — עכשיו תפסיק כבר להיות עקשן ו'וְשׁוּב עִמִּי'."
"'כַּבְּדֵנִי נָא נֶגֶד זִקְנֵי עַמִּי.' — אל תעשה לי בושות מול כולם! אני מבטיח ש'הִשְׁתַּחֲוֵיתִי לַיהוה אֱלֹהֶיךָ' כמו שהוא אוהב! אני אתן לך לנהל את הטקס."
! אתם בוודאי גיליתם מהו הדבר היחיד שכרגע חשוב לשאול: הכבוד שלו. מילת הווידוי "חָטָאתִי" היא חסרת משמעות. אין חרטה ואין בטיח!
כך בדיוק הגדיר ישוע את בני זמנו "הַמַּנְהִיגִים" שלכאורה "הֶאֱמִינוּ בּוֹ", אך "אָהֲבוּ כְּבוֹד בְּנֵי אָדָם יוֹתֵר מִכְּבוֹד אֱלֹהִים" (יוחנן יב 43-42).
אתם יכולים להיות בטוחים ששמואל מתפלל בלב מה לעשות עכשיו. — והנה, רוח הקודש נותן לו אישור ללכת עם שאול, כי הרי…
לשמואל יש תפקיד בטקס
פס' 31 וַיָּשָׁב שְׁמוּאֵל אַחֲרֵי שָׁאוּל; וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁאוּל לַיהוה.
לא. זה עוד לא התפקיד. — כתוב רק "וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁאוּל" — לא העם, לא שמואל. יש כמובן קורבנות, דבר שמצריך מעורבות של כוהנים — אבל עקרונית זו הצגת־יחיד: "וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁאוּל לַיהוה", כי זהו הנוהל אחרי כל ניצחון. אסור לדלג על מסורת.
פס' 32א וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל: "הַגִּישׁוּ אֵלַי אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק."
עכשיו ברור כי שמואל לא שם מפני ששאול ביקש "כַּבְּדֵנִי נָא". הוא שם כדי לכבד את יהוה ואת דברו.
פס' 32ב וַיֵּלֶךְ אֵלָיו אֲגַג מַעֲדַנֹּת; וַיֹּאמֶר אֲגָג: "אָכֵן סָר מַר הַמָּוֶת."
הפרשנים רבים על ה"מַעֲדַנֹּת", כי אלה יכולים להיות בגדי פאר או שרשרות (איוב לח 31). גם לא ברור למה אגג אומר "אָכֵן סָר מַר הַמָּוֶת." — אולי הוא פחד מ"הַמָּוֶת" כל הדרך מארץ עמלק. עכשיו — כשהוא רואה את שמואל עם חרב שלופה — הוא יודע: "רק עוד כמה שניות, וזהו!"
פס' 33א וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל: "כַּאֲשֶׁר שִׁכְּלָה נָשִׁים חַרְבֶּךָ, כֵּן תִּשְׁכַּל מִנָּשִׁים אִמֶּךָ."
כמו שעשית אתה — כך יעשה לך. או לפי דברי ישוע (מתי כו 52): "כָּל הָאוֹחֲזִים בַּחֶרֶב, בַּחֶרֶב יֹאבְדוּ."
! העיקרון הזה תקף גם עבורנו. והוא לא רק חל על שחיטת ילדים בחרב.
אלוהים רואה כשאתה עושה רע לאחרים — גם אם אתה חושב שהצלחת להסתיר שזה בא ממך. אלוהים רואה הכל, והוא עלול לגמול לך באותו מטבע. — מי כאן רוצה להסתכן בנקמת יהוה?
"תִּשְׁכַּל מִנָּשִׁים אִמֶּךָ." — אמהות בריאות ונורמליות אוהבות את הילדים שלהן — גם אם אלה יצאו רשעים גמורים, כמו מלך עמלק (או "סִיסְרָא, שַׂר־צְבָאוֹ [של] מֶלֶךְ חָצוֹר" [שופ' ה 28]).
■ עלינו להיזהר כשאנחנו יורדים על אמהות של מחבלים שטוענות מול המצלמות כי הן גאות ושמחות שהבן שלהן נהרג בפיגוע והפך ל'שהיד'. חשבו שהנחמה העלובה הזאת היא הדבר היחיד שאותה אמא יכולה להאחז בו בכאבה.
לנו, כיודעי דבר־יהוה, יש פריווילגיה אדירה לדעת לאן אדם הולך אחרי מותו הפיזי. עשו את כל מה שביכולתכם כדי שילדיכם יגיעו למלכות ישוע בבוא היום — הן על־ידי לימוד דבר־אלוהים בבית מגיל אפס, הן על־ידי עדות אישית כהורים וכזוג נשוי, והן על־ידי תפילה לישועתם כל עוד יש בכם נשימה.
ברגע שאתם יודעים: "הילד שלי נושע!" אפילו אובדן של בן או בת בטרם עת לא יהיה שכול מוחלט ונצחי, כמו זה של אֵם "אֲגַג".
מה שמלך ישראל וצבאו "לֹא אָבוּ" לעשׂות, עושׂה הנביא:
ראש עמלק נכרת
פס' 33ב וַיְשַׁסֵּף שְׁמוּאֵל אֶת אֲגָג לִפְנֵי יהוה בַּגִּלְגָּל.
ראש עמלק נכרת. — הבעיה היא כי שורש עמלק נשאר. — ממנו צמח במרוצת הימים ראש חדש: "הָמָן בֶּן־הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי, צֹרֵר הַיְּהוּדִים" (אסתר ג 10).
ככה זה עם אי־ציות. הוא תמיד יהיה השורש של חטא חדש.
? ומה נעשה עם כל השלל? עם אלפי בהמות סוג א'?
לא כתוב. — בטוח שלא הקריבו את כולם בטקס "בַּגִּלְגָּל". קורבן כזה היה לוקח שבועות ומצריך כריתת יער שלם של עצי בעירה. סביר להניח שהחיילים חלקו את השלל ביניהם. — עוד קצת רכוש — בלי ברכת אלוהים.
עכשיו באה…
פרידה סופית
פס' 34 וַיֵּלֶךְ שְׁמוּאֵל הָרָמָתָה — וְשָׁאוּל עָלָה אֶל בֵּיתוֹ גִּבְעַת־שָׁאוּל.
כבר למדנו פסוק שנשמע ממש דומה (שמו"א יג 15): "וַיָּקָם שְׁמוּאֵל, וַיַּעַל מִן הַגִּלְגָּל גִּבְעַת בִּנְיָמִן — וַיִּפְקֹד שָׁאוּל אֶת הָעָם…"
זה היה אחרי אי־הציות לקראת המלחמה עם הפלישתים. ראינו את שמואל עוזב, ואת שאול ממשיך בשלו. זאת היתה הנקודה שבה נוצר המצב העצוב שמתואר בכותרת 'הטוב ביותר לפי היכולת האנושית — בלי אלוהים'.
מאז שאול נאלץ להמשיך בדרך בלי הדרכה מאלוהים, בלי יעוץ רוחני — אבל ניתנו לו עדיין הזדמנויות לחזור בתשובה ולחזור למוטב.
כעת זה סוֹפי:
פס' 35א וְלֹא יָסַף שְׁמוּאֵל לִרְאוֹת אֶת שָׁאוּל עַד יוֹם מוֹתוֹ. כִּי הִתְאַבֵּל שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל.
מי שהיה אמור להיות תלמידו של הנביא נכשל — ומה שהכשיל אותו היתה הגאווה.
אין לי ספק כי שמואל התפלל לישועתו של שאול "עַד יוֹם מוֹתוֹ". אסור לנו להתייאש בתפילה הזו! אך בכל פעם שהנביא שמע במרוצת השנים על התנהגות שאול ועל אופן דיבורו, העדות השלילית הזו רק גרמה לו להמשיך "[ל]הִתְאַבֵּל".
פס' 35ב וַיהוה נִחָם כִּי הִמְלִיךְ אֶת שָׁאוּל עַל יִשְׂרָאֵל.
לא רק לשמואל כאב הלב — גם ליהוה.
כך מסתיים פרק טו. — ובכן, אילו נקודות נוכל לציין לשם…
הפקת לקחים:
1. אי־ציות לדבר־יהוה הוא לא פחות חמור מכישוף, התעסקות עם עולם השדים ועבודת השטן.
כשהייתי ילד אמא שלי נהגה לצטט לי את העיקרון הזה מפס' 23, בנסיון לגרום לי לציית. זה לא היה מועיל במיוחד, כי ממש לא הבנתי מה הקשר.
לקח לי זמן להבין. הרי אין הבדל בתוצאה: מי שמסרב לציית לאלוהים דוחה את האמת המושיעה — מי שמקשיב לשטן מחבק את השקר שמוליך לאבדון. — רואים? אין הבדל.
2. תסמונת ה-"כן, אבל…!" — "נכון שלא צייתי, אבל היתה לי סיבה טובה!"
הגיע הזמן שכולנו נתחיל לעבוד על תסמונת ה-"כן, אבל…!" — התגובה הנכונה לתוכחה מוצדקת היא: "כן, אני מודה. אני אשם. אני מצטער מכל הלב. אני מתפלל שאלוהים יעזור לי שלא לחזור על החטא." — אם אתה תלמיד של ישוע, אין "כן, אבל…!"
3. גם אין: " ביקשתי סליחה! שמעתה? בתנ"ך כתוב שאתה חייב לסלוח אם אני מבקש!"
אתה ואני לא יכולים לגרום לאדם לסלוח, גם לא אם החרטה שלנו אמיתית. רק אלוהים יכול לרכך את לב האח הנפגע (או האדם הבלתי־מאמין הנפגע). לפעמים עליכם להתפלל הרבה זמן עד שהצד השני מוכן להעניק לכם סליחה בעזרת רוח הקודש.
הבעיה עם שאול היתה שהוא לא באמת ביקש.
4. אלוהים לעולם לא מִצטער. הוא לא צריך לחזור בו, כי הוא לא עושה טעויות.
אבל כן כואב לו הלב על כל מי שמתעקש להמשיך בדרך האי־ציות.
אל תהיה אתה השאול התורן ששמע היום בפעם המי־יודע־כמה את בשׂורת האמת וממשיך להגיד: "אולי מחר."
שמואל עוזב את שאול, וכאן מסתיים לא רק פרק טו אלא גם החלק השני של ספר שמואל־א — החלק שעומד תחת הכותרת: 'שאוּל — "אֵין כָּמֹהוּ בְּכָל הָעָם" — הטוב ביותר לפי היכולת האנושית'.