שמואל א׳ פרק י״ז - ישוע המשיח

פרק הניצחון ועריפת הראש

הפרק פותח עם מצב חדש:

הכנות למלחמה

פרק יז 2-1 1 וַיַּאַסְפוּ פְלִשְׁתִּים אֶת מַחֲנֵיהֶם לַמִּלְחָמָה. וַיֵּאָסְפוּ שֹׂכֹה אֲשֶׁר לִיהוּדָה; וַיַּחֲנוּ בֵּין שֹׂכֹה וּבֵין עֲזֵקָה בְּאֶפֶס דַּמִּים. 2 וְשָׁאוּל וְאִישׁ־יִשְׂרָאֵל נֶאֶסְפוּ וַיַּחֲנוּ בְּעֵמֶק הָאֵלָה; וַיַּעַרְכוּ מִלְחָמָה לִקְרַאת פְּלִשְׁתִּים.

עוד מלחמה. שוב פלישה של ה"פְלִשְׁתִּים". כשמם כן הם. הפשיטה מתרחשת הפעם בנחלת שבט "יְהוּדָה". שאול מגייס כוחות ל"עֵמֶק הָאֵלָה".

יש חידוש לעומת מלחמות קודמות: הפלישתים הביאו את הנשק הסודי שלהם. מדובר ב"אִישׁ בֵּנַיִם" — אדם לא רגיל שמתייצב בין המערכות:

הכירו את גוליית!

פס' 7-3 3 וּפְלִשְׁתִּים עֹמְדִים אֶל הָהָר מִזֶּה, וְיִשְׂרָאֵל עֹמְדִים אֶל הָהָר מִזֶּה, וְהַגַּיְא בֵּינֵיהֶם. 4 וַיֵּצֵא אִישׁ הַבֵּנַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים, גָּלְיָת שְׁמוֹ, מִגַּת. גָּבְהוֹ שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת. 5 וְכוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל רֹאשׁוֹ, וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים הוּא לָבוּשׁ, וּמִשְׁקַל הַשִּׁרְיוֹן חֲמֵשֶׁת־אֲלָפִים שְׁקָלִים נְחֹשֶׁת. 6 וּמִצְחַת נְחֹשֶׁת עַל רַגְלָיו, וְכִידוֹן נְחֹשֶׁת בֵּין כְּתֵפָיו. 7 וְעֵץ חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים, וְלַהֶבֶת חֲנִיתוֹ שֵׁשׁ־מֵאוֹת שְׁקָלִים בַּרְזֶל. וְנֹשֵׂא הַצִּנָּה הֹלֵךְ לְפָנָיו.

"אִישׁ הַבֵּנַיִם" הוא ענק:

• "גָּבְהוֹ שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת." — כ-½3 מטרים;

כלי ההגנה שעליו הם:

• "הַשִּׁרְיוֹן" ב"מִשְׁקַל… חֲמֵשֶׁת־אֲלָפִים שְׁקָלִים נְחֹשֶׁת" — כ-100 ק"ג;

• "כּוֹבַע נְחֹשֶׁת" — דהיינו קסדה;

• "מִצְחַת נְחֹשֶׁת עַל רַגְלָיו" — ז"א מגיני הרגל התחתונה הקשורים על קדמת השוקיים;

וכמובן יש את כלי התקיפה:

• "כִידוֹן נְחֹשֶׁת בֵּין כְּתֵפָיו" — כידון קטן המתאים לזריקה מוכן בתוך נדן על הגב;

• "עֵץ חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים, וְלַהֶבֶת חֲנִיתוֹ שֵׁשׁ־מֵאוֹת שְׁקָלִים בַּרְזֶל" — חנית ארוכה בעובי קורה (כמעט) שעליה מורכב להב במשקל 12 ק"ג — זהו נשק לקרב מגע;

• וכשנגיע לפס' 15 יתברר כי בנוסף יש עליו גם "חֶרֶב".

"גָּלְיָת" — חצי טנק, חצי אדם. — ואנחנו מבינים מיד מדוע המחבר נכנס לכל הפרטים הללו: הוא רוצה לבהיר לכל הקוראים: הגיבור שינצח יצור כזה רק בכוח וביכולת האנושיים — טרם נולד.

ואז הטנק האנושי עושׂה טעות קטלנית. — שם נמשיך אחרי…

הפקת לקחים:

1. עִם קבלת הרוח באות הצרות. — כך זה היה עבור דויד, כך קרה לישוע המשיח עצמו — וגם אנחנו צריכים ללמוד כי רוח הקודש לא ניתן לנו כדי שנרגיש טוב. רוח הקודש נמצא בנו כדי שנוכל להחזיק מעמד ולהישאר נאמנים בתוך הצרות שהם חלק בלתי־נפרד מחיי המאמין בישוע.

2. אין ואקוּם רוחני. — דבר־אלוהים מלמד באופן חד־משמעי:

• אתה יכול להיות "עֶבֶד הַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ" (אפס' ו 7-6; קול' ד 12);

• ואם אתה לא כזה — אזי אתה "עֶבֶד לַחֵטְא" (רומ' ו 6, 17, 20). זה נכון אפילו אם אתה 'אדם טוב'.

אין אופציה שלישית; אין נייטראליוּת.

3. תרפיה במקום חזרה בתשובה. — זה מה שקבל שאול. תרפיה במקום ציות לאלוהים; תרפיה במקום רוח הקודש — הקלה זמנית במקום פתרון נצחי.

! אל תבינו אותי לא נכון: אני לא מציע שכל הפרעה נפשית תירפא על־ידי ישועה. הרי גם לא כל אדם שחולה פיזית נרפא כשהוא מוסר את חייו לישוע. רק מורי שקר מלמדים דבר כזה.

אך אם אתה מתנגד לרוח הקודש — אם אתה יודע שעליך לחזור בתשובה; אם אתה יודע מה אלוהים רוצה, אבל מסרב לציית — אזי המתח הנפשי שנוצר עשׂוי בהחלט להשפיע לרעה על השפיוּת שלך. — בדוּק!

חוזרים ל"גָּלְיָת", הטנק אנושי. גובהו כ-½3 מטרים. יחד עם כל כלי הנשק שעליו הוא שוקל חצי טון לפחות — בלי שומן, הכל שרירים! האדם שמסוגל להתגבר עליו בקרב עוד לא נולד.

! רק רגע! נראה אם אתם זוכרים עיקרון חשוב שלמדנו בפרק טז 7.

ש' מה היה העיקרון שאלוהים לימד את שמואל (ואותנו!) בנוגע לרושם החיצוני של אדם?

ת' "אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ…! [אפילו לא אם הוא עבר את ה-3 מטרים!] כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם. כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם, וַיהוה יִרְאֶה לַלֵּבָב."

גישת הלב — היא שעומדת להכשיל את הטנק אנושי. בפסוקים שנקרא, אנחנו נשמע אותו עושׂה טעות קטלנית — דווקא לא בלחימה אלא בדיבור.

בבקשה! שמעו את…

נאום גוליית הראשון

פס' 10-8 8 וַיַּעֲמֹד, וַיִּקְרָא אֶל מַעַרְכֹת יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר לָהֶם: "לָמָּה תֵצְאוּ לַעֲרֹךְ מִלְחָמָה? הֲלוֹא אָנֹכִי הַפְּלִשְׁתִּי, וְאַתֶּם עֲבָדִים לְשָׁאוּל. בְּרוּ לָכֶם אִישׁ וְיֵרֵד אֵלָי. 9 אִם יוּכַל לְהִלָּחֵם אִתִּי וְהִכָּנִי, וְהָיִינוּ לָכֶם לַעֲבָדִים — וְאִם אֲנִי אוּכַל לוֹ וְהִכִּיתִיו, וִהְיִיתֶם לָנוּ לַעֲבָדִים וַעֲבַדְתֶּם אֹתָנוּ."

10 וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי: "אֲנִי חֵרַפְתִּי אֶת מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה! תְּנוּ לִי אִישׁ, וְנִלָּחֲמָה יָחַד!"

גוליית לא זקוק לציוד הגברה. קולו חזק מספיק שכל צבא ישראל ישמע אותו. — הוא גם לא צריך מתרגם מפלישתית לעברית. אחרי דו־קיום מתוח למשך מאות שנים כולם מדברים את שתי השׂפות.

? אגב, האם ידעתם שהיום לא ברור מה היתה שׂפת הפלישתים?

פס' 9-8 "לָמָּה תֵצְאוּ לַעֲרֹךְ מִלְחָמָה?" — "למה שימותו מאות אנשים, ומאות נוספים יחזרו הביתה נכים לכל החיים? — אנחנו מציעים דו־קרב שיקבע מי ישלוט ומי יימלא אחר פקודות מהיום והלאה: 'אָנֹכִי הַפְּלִשְׁתִּי' מול נציג לפי בחירתכם."

שמענו את גוליית — ועכשיו, שימו לב לאמצעי הספרותי של המחבר: לשימוש ב…

מילת מפתח

הנה היא בקריאת התיגר הראשונה של "גָּלְיָת":

פס' 01 "אֲנִי חֵרַפְתִּי אֶת מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה!"

"חֵרַפְתִּי… הַיּוֹם." — "איזה צבא מפואר אתם! — הנה, אני מעליב אתכם, משפיל אתכם, בז לכם, צוחק עליכם, מביא עליכם 'בושה וחרפה' — ומה תעשו לי?!"

השורש ח.ר.פ מופיע בשמו"א יז 6 פעמים (פס' 10, 25, 26 [פעמיים], 36, 45).

? מדוע השורש ח.ר.פ כל־כך מרכזי בסיפור הזה?

! מפני שהאמירה "אֲנִי חֵרַפְתִּי" מגלה את גישת הלב של גוליית. — זוכרים? — אמרנו שזה מה שקובע עבור אלוהים; ולא הרושם החיצוני, הגודל והיכולת הפיזית.

? מי מכם שמע דרשה (או יותר מאחת) על דויד וגוליית? למי מכם הסבירו שלכולנו יש את ה'גולייתים' האישיים שלנו — אתגרים שגדולים עלינו; כאלה שעליהם ניתן להתגבר רק בעזרת אלוהים? "אתה צריך אומץ ואמונה כמו שהיו לדויד."

? למי מכם הסבירו שזהו הלקח העיקרי מסיפור התנ"ך המפורסם?

! זה לא! — אין ספק שאומץ ואמונה הם חשובים; אבל עקבו אחרי המילה "חֵרַפְתִּי" והשורש ח.ר.פ — וכך נגלה ביחד מהו העיקר.

בינתיים החירוף משפיע. כל ישראל…

שומעים — ורועדים

פס' 11 וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל וְכָל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַפְּלִשְׁתִּי הָאֵלֶּה; וַיֵּחַתּוּ וַיִּרְאוּ מְאֹד.

שאול המלך אמנם "מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם" (ט 2), אבל אפילו לו יש מטר וחצי פחות גובה מגוליית — שלא לדבר על רוחב ומשקל. — דו־קרב? זאת התאבדות.

אפשר להבין. — אבל תיכף תראו שיש אחד שמקשיב טוב לדיבוריו של גוליית, ומה שהוא שומע עוזר לו להתגבר על הפחד. שמו מודגש בקטע הבא שלוש פעמים:

וְדָוִד… וְדָוִד… וְדָוִד

פס' 15-12 12 וְדָוִד בֶּן־אִישׁ אֶפְרָתִי הַזֶּה מִבֵּית־לֶחֶם יְהוּדָה, וּשְׁמוֹ יִשַׁי, וְלוֹ שְׁמֹנָה בָנִים. וְהָאִישׁ בִּימֵי שָׁאוּל זָקֵן, בָּא בַאֲנָשִׁים. 13 וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת בְּנֵי־יִשַׁי הַגְּדֹלִים הָלְכוּ אַחֲרֵי שָׁאוּל לַמִּלְחָמָה. וְשֵׁם שְׁלֹשֶׁת בָּנָיו אֲשֶׁר הָלְכוּ בַּמִּלְחָמָה: אֱלִיאָב הַבְּכוֹר, וּמִשְׁנֵהוּ אֲבִינָדָב, וְהַשְּׁלִשִׁי שַׁמָּה.

14 וְדָוִד הוּא הַקָּטָן; וּשְׁלֹשָׁה הַגְּדֹלִים הָלְכוּ אַחֲרֵי שָׁאוּל.

15 וְדָוִד הֹלֵךְ וָשָׁב מֵעַל שָׁאוּל, לִרְעוֹת אֶת צֹאן אָבִיו בֵּית־לָחֶם.

שימו לב לשימוש ב-'וָו הניגוד' במילה "וְדָוִד". היום היינוּ אומרום: "אבל":

פס' 11: "כָּל יִשְׂרָאֵל יֵּחַתּוּ וַיִּרְאוּ",

פס' 12: "[אבל] דָוִד…".

יש תקווה. עקבו אחרי "דָוִד בֶּן־אִישׁ אֶפְרָתִי הַזֶּה!"

פס' 13: "שְׁלֹשֶׁת בְּנֵי־יִשַׁי הַגְּדֹלִים הָלְכוּ… לַמִּלְחָמָה",

פס' 14: "[אבל] דָוִד הוּא הַקָּטָן".

זכרו מה שלמדנו בקשר לאנשים "גְדֹלִים": "אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ!" (טז 7).

פס' 14: "שְׁלֹשָׁה הַגְּדֹלִים הָלְכוּ אַחֲרֵי שָׁאוּל",

פס' 15: "[אבל] דָוִד הֹלֵךְ וָשָׁב מֵעַל שָׁאוּל, לִרְעוֹת אֶת־צֹאן אָבִיו."

קראנו אמנם כי דויד ניגן עבור שאול "בַּכִּנּוֹר" בעת הצורך (טז 23), ומאוחר יותר אף זכה לתפקיד של "נֹשֵׂא כֵלִים" (טז 21); אבל בשלב המתואר כאן הוא "הֹלֵךְ וָשָׁב". הוא 'פְרִילַנְסֶר' שעובד לפי שעות: 'אם יש עבודה — עזוב את הכל ובוא מיד!' — 'אם אין עבודה, מצדי תחזור ל"צֹאן אָבִי[ךָ]". רק תוודא שתהיה זמין.'

"שְׁלֹשָׁה הַגְּדֹלִים" מגוייסים מייד כשמתעורר איום הפלישתים — ל"קָּטָן" יש פטור מטעמי גיל וגודל. הרי מה יכול ילד בן־16 להועיל במלחמה?

למען האמת, אין כל־כך מלחמה. יש…

שישה שבועות של תיקו

פס' 16 וַיִּגַּשׁ הַפְּלִשְׁתִּי הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב, וַיִּתְיַצֵּב — אַרְבָּעִים יוֹם.

שני הצבאות ממשיכים לשבת "אֶל הָהָר מִזֶּה,… וְ…אֶל הָהָר מִזֶּה, וְהַגַּיְא בֵּינֵיהֶם". עשרות־אלפי מילואימניקים נמצאים רחוקים מהבית, נעדרים מהעבודה, צורכים טונות של אספקה בכל יום, כורתים עצים למדורות, מזהמים את השטח — וכלום לא קורה כבר כמעט שישה שבועות.

חוץ מההופעות של גוליית, כמובן. פעמיים ביום הוא יורד לעמק שבין הקווים ומשמיע את אותו נאום בשינויים קלים (ראה פס' 10-8).

אבל עכשיו…

המושיע יוצא לדרך — עם אוכל מהבית

פס' 18-17א 17 וַיֹּאמֶר יִשַׁי לְדָוִד בְּנוֹ: "קַח נָא לְאַחֶיךָ אֵיפַת הַקָּלִיא הַזֶּה וַעֲשָׂרָה לֶחֶם הַזֶּה, וְהָרֵץ הַמַּחֲנֶה לְאַחֶיךָ. 18 וְאֵת עֲשֶׂרֶת חֲרִצֵי הֶחָלָב הָאֵלֶּה תָּבִיא לְשַׂר־הָאָלֶף."

האספקה בצבא שאול לא משהו. אין מספיק אוכל. סביר להניח כי "יִשַׁי" הוא לא ההורה היחיד ששולח תוספת לבניו ברעבים.

"אֵיפַת קָּלִיא." — כ-22 ק"ג דגנים קלויים. גרעינים כאלה לא מתקלקלים אפילו אחרי חודש. לעומת זאת, רק "עֲשָׂרָה לֶחֶם" טריים, כי הרי פיתות מתייבשות מהר בקיץ ומעלות עובש בחורף.

המג"ד מקבל "עֲשֶׂרֶת חֲרִצֵי חָלָב" — עשר גבינות קשות, מהסוג שעמיד לתנאי שטח. אולי הוא חבר של המשפחה. מן הסתם הוא איש מכובד גם באזרחות. כדאי לשמור על יחסים טובים עם אנשים כאלה.

עכשיו, שימו לב להנחיה האחרונה ש"יִשַׁי" נותן לדויד: מתקבל הרושם כי…

אבא לא סומך עליו

פס' 18ב "וְאֶת אַחֶיךָ תִּפְקֹד לְשָׁלוֹם; וְאֶת עֲרֻבָּתָם תִּקָּח."

"אֶת עֲרֻבָּתָם תִּקָּח." — "אל תחזור בלי 'ערבון' מאחיך! — בקש מכל אחד משהו אישי שיוכיח לי שאכן פגשת אותם ושלומם טוב."

מעניין שלא רק האחים הגדולים בזים לדויד, כפי שנלמד בהמשך, ורואים בו תכונות אופי שליליות. — גם אביו חושש שלא יפעל לפי ההוראות שקיבל. — "הילד הזה עלול לחסוך לעצמו את המפגש עם האחים שכל הזמן יורדים עליו, למכור את האספקה, לעשות לעצמו יום כיף עם התמורה, ואז לשקר לי שהחיילים שלי בסדר."

לפחות יעקֹב בזמנו סמך על יוסף שיספר לו אמת. — זוכרים? — הוא שלח אותו במילים: "לֶךְ נָא, רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן, וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר" — דו"ח מילולי, בלי 'ערבון' (ברא' לז 14).

וההקבלה לסיפורו של יוסף כמובן זועקת:

יש כאן רמז למשיח!

משיח! ● יוסף, האח הבזוי, נשלח לראות מה שלום אחיו — כשהוא יודע מראש שהאחים לא ירצו לראות אותו;

● דויד, האח הבזוי, נשלח לראות מה שלום אחיו — כשגם הוא יודע מראש שהאחים לא ירצו לראות אותו;

● ישוע המשיח, האח הבזוי (עבר' ב 17-16; ישע' נג 3), נשלח אל אחיו "הַיְּהוּדִי[ם] בָּרִאשׁוֹנָה" (רומ' א 16) — כשהוא יודע מראש שיידחה על־ידם (ישע' נג 4; יוחנן א 11).

! "הַמָּשִׁיחַ הוּא [לא רק] תַּכְלִית הַתּוֹרָה" (רומ' י 4) — הוא גם התכלית של ספר שמואל־א.

הלאה בעלילה:

פס' 19 "וְשָׁאוּל וְהֵמָּה וְכָל אִישׁ־יִשְׂרָאֵל בְּעֵמֶק הָאֵלָה, נִלְחָמִים עִם פְּלִשְׁתִּים."

ייתכן שדויד, אי־שם במרעה עם הצאן, פיספס את כל החדשות ושומע רק עכשיו שפרצה מלחמה.

"עֵמֶק הָאֵלָה", זה לא כל־כך רחוק מבית־לחם. רכוב על חמור מקסימום 3 שעות. הפיתות יישארו טריות עד שיגיע.

פס' 20א וַיַּשְׁכֵּם דָּוִד בַּבֹּקֶר; וַיִּטֹּשׁ אֶת הַצֹּאן עַל שֹׁמֵר; וַיִּשָּׂא וַיֵּלֶךְ, כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ יִשָׁי.

? "וַיִּטֹּשׁ אֶת הַצֹּאן עַל שֹׁמֵר." — למה "שֹׁמֵר"? — חוץ מהמגוּייסים יש לדויד עוד ארבעה אחים גדולים. — מה? — אין לאף אחד מהם זמן לדאוג לרכוש המשפחה?

הרי ידוע כי "שֹׁמֵר… שָׂכִיר… אֵין הוּא דּוֹאֵג לַצֹּאן… [כי] הַצֹּאן אֵינָן צֹאנוֹ" (יוחנן י 13-12)! — אבל מה לעשות? כנראה במשפחה כולם מכובדים עם עניבות ועבודות משרדיות.

דויד וחמורו חוצים את "עֵמֶק הָאֵלָה", וכבר ממרחקים הוא שומע…

זעקת קרב

פס' 20ב-21 וַיָּבֹא הַמַּעְגָּלָה; וְהַחַיִל הַיֹּצֵא אֶל הַמַּעֲרָכָה, וְהֵרֵעוּ בַּמִּלְחָמָה. 21 וַתַּעֲרֹךְ יִשְׂרָאֵל וּפְלִשְׁתִּים מַעֲרָכָה לִקְרַאת מַעֲרָכָה.

כשדויד נכנס "הַמַּעְגָּלָה" — דהיינו לתוך המחנה הישראלי — הוא מוצא שם רק את שומרי המאהל.

מתברר שהוא הגיע דווקא ביום עם 'אקשן'. שני הצבאות ירדו לתוך העמק וערוכים זה מול זה לקראת קרב.

"וְהֵרֵעוּ בַּמִּלְחָמָה." — זה מה שדויד שמע מרחוק. סוג של לוחמה פסיכולוגית. כל החיילים עומדים במקומם ומריעים. צרחות מלחמה וניצחון מעשרות־אלפי גרונות. זה יותר מרשים אפילו משירת האוהדים במשחק של בית"ר!

דויד כמובן חייב לראות מי מנצח:

פס' 22א וַיִּטֹּשׁ דָּוִד אֶת הַכֵּלִים מֵעָלָיו עַל־יַד שׁוֹמֵר הַכֵּלִים, וַיָּרָץ הַמַּעֲרָכָה.

החמור עם השק עליו צריך לחכות. הוא יכול לנוח, ושומר המאהל בטח ידאג לו למים, כמו לבהמות המשא האחרות שקשורות לידו.

דויד רץ במורד הגבעה, אך מתברר שחוץ מהרבה רעש שני הצבאות לא עושים כלום. — מה שדויד רואה בעמק הוא מסדר הפחדה: עומדים — וצועקים.

המסדר גם לא נוקשה במיוחד. דויד יכול להסתובב בין התורים והשלשות ולשאול שאלות: "תגידו לי בבקשה, איפה הגדוד מבית־לחם?"

כך הוא מצליח לאתר את אחיו:

פס' 22ב וַיָּבֹא וַיִּשְׁאַל לְאֶחָיו לְשָׁלוֹם.

מדברים — ואז פתאום נשמע קול אחר. דויד שומע ש…

מישהו מחרף את צבא ישראל

פס' 23א וְהוּא מְדַבֵּר עִמָּם, וְהִנֵּה אִישׁ הַבֵּנַיִם עוֹלֶה — גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי שְׁמוֹ, מִגַּת — מִמַּעַרְכוֹת פְּלִשְׁתִּים, וַיְדַבֵּר כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה.

"…כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה." — המחבר סומך על הזיכרון שלכם. הדברים "הָאֵלֶּה" הם ההזמנה לדו־קרב בתוספת הסיומת המעליבה (פס' 10): "אֲנִי חֵרַפְתִּי אֶת מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה! [— נוּ? מה תעשו לי?!]"

אבל גם לפסוק שלנו יש תוספת — תוספת שעושה את כל ההבדל:

פס' 23ב וַיִּשְׁמַע דָּוִד.

? איך יודעים שזה חשוב?

מפני שבפעם האחרונה כשגוליית דיבר המחבר דיווח לנו: "וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל" — אותו פועַל, אותו מבנה, אותו דגש — רק השם שונה (פס' 11א).

ומה היתה התגובה בפס' 11? — "וַיֵּחַתּוּ וַיִּרְאוּ… שָׁאוּל וְכָל יִשְׂרָאֵל… מְאֹד."

התגובה לא השתנתה בינתיים. דויד צריך להיזהר שלא יידרס: הנה, צבא שלם בורח מתוקף יחיד — מבלי שהלז באמת תוקף:

פס' 24 וְכֹל אִישׁ־יִשְׂרָאֵל בִּרְאוֹתָם אֶת הָאִישׁ, וַיָּנֻסוּ מִפָּנָיו, וַיִּירְאוּ מְאֹד.

ממש פדיחה. זה דומה לשתי קבוצות של בנים גילאי א'-ב' בחצר שמתגרות אחת בשנייה בצעקות של "אנחנו נראה לכם!" — עד שאחד הבנים קורא לאחיו הגדול משכבת ז'-ח'. האח הגדול מתקרב בצעדים גדולים, מרים את שני האגרופים וצועק: "וואה!!" — וכל הגיבורים הקטנים נסים על נפשם.

! עכשיו שימו לב. זה חשוב: המחבר משמיע לנו — ולדויד — את תגובת החיילים שמן הסתם לא השתנתה משמעותית לאורך כל שישה השבועות של התיקו. תגובתם זועקת:

אין אלוהים!

פס' 25 וַיֹּאמֶר אִישׁ־יִשְׂרָאֵל: "הַרְּאִיתֶם הָאִישׁ הָעֹלֶה הַזֶּה? כִּי לְחָרֵף אֶת יִשְׂרָאֵל עֹלֶה! — וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ, יַעְשְׁרֶנּוּ הַמֶּלֶךְ עֹשֶׁר גָּדוֹל, וְאֶת בִּתּוֹ יִתֶּן לוֹ, וְאֵת בֵּית אָבִיו יַעֲשֶׂה חָפְשִׁי בְּיִשְׂרָאֵל."

• יש כאן הפחד מ"הָאִישׁ" שאותו אין סיכוי לנצח בכוח אנושי;

• יש כאן הפרסים ששאול מבטיח למי בכל זאת ינצח אותו — ואלה מן הסתם כן מתעדכנים כלפי מעלה משבוע לשבוע:

קודם "עֹשֶׁר גָּדוֹל".

כשזה לא מפתה מספיק, המלך מוסיף "אֶת בִּתּוֹ" — נו? אתה יכול להיות חתן של מלך ישראל!

כשגם זה לא מביא מתנדבים, המלך מוסיף הבטחה כי "אֵת בֵּית אָבִיו יַעֲשֶׂה חָפְשִׁי" — מחיקת חובות, עיקולים, חסימות חשבון־בנק וביטול הוצאה לפועל עבור כל החמולה של המנצח! — עדיין אין מתנדבים.

• ויש כאן הנקודה שזועקת "אין אלוהים!" הכי חזק: "הָאִישׁ… עֹלֶה… לְחָרֵף אֶת יִשְׂרָאֵל". — זה כל מה שהחיילים מסוגלים לשמוע: את ישראל הוא מחרף.

אמרנו שזה חשוב? — עכשיו שׂימו לב, כי זה נעשׂה עוד יותר חשוב. הרי כרגע…

דויד מדבר — בפעם הראשונה

פס' 26א וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הָאֲנָשִׁים הָעֹמְדִים עִמּוֹ לֵאמֹר: "מַה יֵּעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת הַפְּלִשְׁתִּי הַלָּז וְהֵסִיר חֶרְפָּה מֵעַל יִשְׂרָאֵל?"

"וַיֹּאמֶר דָּוִד." — אתם יכולים לחזור על כל 17 הפרקים של ספר שמואל־א שכבר קראנו, ולא תמצאו אף מילה אחת שדויד אומר. ברור שהוא לא היה אילם עד כֹה. אנשים דווקא הכירו אותו כ"נְבוֹן דָּבָר" (טז 18) — מהזן הנדיר שקודם חושב ורק אחר־כך מדבר.

"מַה יֵּעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת הַפְּלִשְׁתִּי הַלָּז?" — חלק מהפרשנים חושבים שהוא פשוט מבקש שיחזרו על המידע: "מַה? [סליחה? לא הבנתי.]" הרי הוא כרגע נכנס לשיחה של החיילים שמדברים ביניהם, מבלי לשים לב לנער שעומד לידם.

אני סבור שהמחבר לא חיכה 17 פרקים עם הציטוט הראשון של דברי דויד — רק כדי להשמיע לנו שאלה לבירור פרטים.

! שימו לב! — המילה הראשונה של בחיר־יהוה היא גערה בעיוורון הרוחני שמקיף אותו:

? "מַה?!" — "השתגעתם? על מה כל הפרסים האלה? אתם לא רואים ש'הַפְּלִשְׁתִּי הַלָּז' — למרות כל הגודל, השרירים והנשק שלו — הוא חסר הגנה?" הרי…

יש אלוהים!

פס' 26ב "כִּי מִי הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה, כִּי חֵרֵף מַעַרְכוֹת אֱלֹהִים חַיִּים?!"

דויד מוכיח עד כמה הוא "נְבוֹן דָּבָר". הוא שואל עוד שאלה רטורית: "למה־מי־הוא? 'מִי הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה [שחושב שהוא יכול לחרף] מַעַרְכוֹת אֱלֹהִים חַיִּים?!'"

"ואתם? אתם לא זוכרים מי אתם? אתם לא סתם צבא! אתם מייצגים את אלוהי ישראל! אתם 'מַעַרְכוֹת אֱלֹהִים חַיִּים!' לכל אנטישמי שמחרף אתכם יש בעיה עם 'אֱלֹהִים'! — הרי זה לא אותו הדבר כמו לחרף את הבעל או את דגון, או כל אליל רנדומלי. אלה אלוהים מתים!"

! "'הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה… חֵרֵף… אֱלֹהִים חַיִּים!' הוא בן־מוות!"

אך זכרו כי בני־שיחו של דויד הם עיוורים רוחנית וחרשים רוחנית. האיזכור של "אֱלֹהִים חַיִּים" פשוט נכנס להם לאוזן ימין ויוצא מאוזן שמאל. הם מבינים את שאלותיו של דויד כבקשות לקבלת מידע בלבד:

פס' 27 וַיֹּאמֶר לוֹ הָעָם כַּדָּבָר הַזֶּה לֵאמֹר: כֹּה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ.

"תקשיב, ילד. להלן הפרסים למנצח: בְּלָה־בלה־בלה…"

אחרי הפדיחה של הבריחה המבוהלת, דויד נותן הרגשה טובה ללוחמים המנוסים: הנה הם, המבינים, יכולים להסביר עניינים לאחד שאין לו מושג.

למעשה, לא לכולם זה נותן הרגשה טובה. יש גם אחד שכועס. עליו ועל המניעים שלו נדבר אחרי עצירה ל…

הפקת לקחים:

א. השורש ח.ר.פ. — זאת היתה מילת המפתח בקטע שקראנו. — גוליית חושב שהוא יכול לחרף כל מי שהוא רוצה, כי אף אחד לא גדול כמוהו.

אנחנו כמובן לא עושים את זה. — לחרף? — מה פתאום! מאז שהגענו לאמונה כבר לא מקללים. כבר לא מורידים חלון ברמזור ומשמיעים לנהג שחתך אותנו מילת גנאי בערבית.

אבל יש הרבה סוגים של 'חירוף מעודן' — דרכים שבהן אנחנו רוצים לתת לאדם שלא חושב כמונו להרגיש 'כזההה קטן' — אפילו לאח או לאחות בקהילה שלהם חסרה, לפי דעתנו, בגרות רוחנית.

שאול השליח מכיר את התופעה. לכן הוא מוכיח אותנו במילים (רומ' יד 10): "מַדּוּעַ אַתָּה בָּז לְאָחִיךָ?"

! כולנו צריכים ללמוד שלא לחרף — אפילו לא במחשבות. ואני מבטיח לכם שזה שיעור לכל החיים.

ב. ראייה רוחנית. — בכל צבא־ישראל שם ב"עֵמֶק הָאֵלָה" אין אף אחד שזוכר כי יש אלוהים. גם לא המלך. היה צריך לבוא אזרח בן 16 מוביל אספקה, שיזכיר לכולם כי לעם ישראל יש "אֱלֹהִים חַיִּים."

גם אנחנו צריכים ללמוד לראות מה אלוהים עושה; לזכור כי מה שקורה לנו הוא חלק מתוכנית אלוהים; לזכור שגם אם בין אסון לאסון בחדשות כבר אין הפסקות — אלוהים עדיין בשליטה ריבונית. הוא אומר אפילו ל"צִפֳּרִים" שנכחדות סביבנו על שמאל ועל ימין, כי "גַּם אַחַת מֵהֶן לֹא תִּפֹּל אַרְצָה מִבְּלִי הַשְׁגָּחַת אֲבִיכֶם."

וכשהאסון הוא לא בחדשות, ולא בטבע, אלא אצלכם בבית, גם אז אלוהים מבטיח כי "אֲפִלּוּ שַׂעֲרוֹת רֹאשְׁכֶם נִמְנוּ כֻּלָּן." — יש אלוהים; הוא יודע; הוא מעורב; והוא עושה מה שנכון וטוב עבור ילדיו.

נכון שקצת קשה לנו עם העובדה שהוא בלתי־נראה. לכן, יש להזכיר לעצמנו כל פעם מחדש: מה שרואים בעיניים האלה, זה לא הכל! — עלינו ללמוד ראייה רוחנית!

ראיתם לאן הגענו? — נער בן 16 צריך לעזוב את עבודתו כרועה צֹאן כדי להזכיר למלך ישראל ולכל צבאו המפואר כי יש "אֱלֹהִים חַיִּים".

עד כאן התפתחה השׂיחה של דויד עם הלוחמים המנוסים — ועכשיו מתערב…

האח הגדול

פס' 28 וַיִּשְׁמַע אֱלִיאָב, אָחִיו הַגָּדוֹל, בְּדַבְּרוֹ אֶל הָאֲנָשִׁים. וַיִּחַר אַף אֱלִיאָב בְּדָוִד, וַיֹּאמֶר: "לָמָּה זֶּה יָרַדְתָּ? וְעַל מִי נָטַשְׁתָּ מְעַט הַצֹּאן הָהֵנָּה בַּמִּדְבָּר? אֲנִי יָדַעְתִּי אֶת זְדֹנְךָ וְאֵת רֹעַ לְבָבֶךָ. כִּי לְמַעַן רְאוֹת הַמִּלְחָמָה יָרָדְתָּ."

? האם שמעתם איזה אח גדול אופייני הוא?

"וַיִּשְׁמַע אֱלִיאָב… בְּדַבְּרוֹ אֶל הָאֲנָשִׁים." — אליאב ממש מתבייש מקרוב המשפחה הצעיר שעושׂה לו פדיחות בפלוגה: "אוּוּוּף, הגיע האח הקטן עם הפה הגדול. בא לפֹה עם מקל של רועים ומדבר כאילו הוא מבין בלחימה. שמעו אותו יורד על איש הביניים הענק: '[למה־]מִי הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה?!'"

"אני אגיד לך מי הוא, דוידוּש! הוא זה שממנו אפילו המלך שאול וכל הגנרלים שלנו מפחדים פחד־מוות! הוא זה שבגללו כל המלחמה הזאת תקועה כבר 40 יום."

"עַל מִי נָטַשְׁתָּ מְעַט הַצֹּאן הָהֵנָּה?" — "המשפחה שלנו מתפרנסת בקושי בגלל אחים כמוך — כאלה שמטיילים להם במקום להיות בעבודה! לא מספיק שקיבלנו נחלה דווקא 'בַּמִּדְבָּר'?!"

"לְמַעַן רְאוֹת הַמִּלְחָמָה יָרָדְתָּ." — "משעמם לך! אנחנו פֹה מסכנים את החיים למען המולדת, ואתה חושב שאפשר לראות הצגה?! — ומה אם בדיוק עכשיו, כשאתה פותח פֹה את הפה הגדול שלך, אריה מפזר את העדר שלנו, טורף עשרות כבשׂים וצוחק על הפנסיונר עם הכרס שאמור לשמור במקומך?!"

ועכשיו שמעו כי אליאב הוא גם…

אח גדול על תקן של אלוהים

"אֲנִי יָדַעְתִּי אֶת זְדֹנְךָ וְאֵת רֹעַ לְבָבֶךָ." — ואנחנו דווקא קראנו ולמדנו וטחנו באחד מפסוקי המפתח (שמו"א טז 7) כי "הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם" בלבד. היחיד שבאמת "יִרְאֶה לַלֵּבָב" הוא "יהוה"!

והנה, האח הגדול טוען: "יָדַעְתִּי אֶת זְדֹנְךָ וְאֵת רֹעַ לְבָבֶךָ." — הוא יודע מה בלבו של אחיו — כמו אלוהים.

? אם אליאב כל־כך בטוח, איך זה שאנשים זרים דווקא נותנים לדויד ציון של "גִבּוֹר חַיִל, וְאִישׁ מִלְחָמָה, וּנְבוֹן דָּבָר" — אדם אשר "יהוה עִמּוֹ" (טז 18)?

■ ואיך זה שאתם עשויים לעבוד יד ביד עם בנאדם על בסיס יומיומי למשך 10 שנים או יותר, ואתם למדתם להכיר אותו כחבר נאמן, עובד מצטיין, דובר אמת, עומד במילתו, מקריב, אוהב ותומך — ואז אתם פוגשים אחד מבני משפחתו, והלז אומר לכם: "אין לך מושג מי הוא. הוא רע!"

או שאתה נשוי לאישה כבר עשרות שנים, והיא מוכיחה את עצמה כל יום כאשת־חיל, אֵם למופת, רעיה אוהבת ותומכת, חרוצה, מסודרת, מצייתת לדבר־אלוהים — בקיצור, לא יכולת לזכות לטובה ממנה — אבל כשאתה נפגש עם בני המשפחה שלה, הם טוענים כי היא רעה, עצלנית, מלוכלכת, אנוכית, שקרנית, ומה לא — ואתה אומר: "אבל רגע! אני חי אתה תחת קורת־גג אחת כבר עשרות שנים, ואתם לא!" — מה יענו לך? — "אין לך מושג מי היא. סמוך עלינו."

? האם היו לכם ניסיונות כאלה? — אם כן, מה אפשר לעשות שלא תצמח התמרמרות כזאת בתוך הבית ובתוך המשפחה?

יש להעמיד את האדון ישוע בראש הבית; להתפלל ביחד כהורים ויחד עם הילדים; לדאוג שדבר־אלוהים וכל סיפורי התנ"ך והברית החדשה יהיו חלק טבעי מחיי היומיום של הילדים; לחיות ביחד חיי קהילה; …ולעשות את כל אלה בכיף — לא בתור מטלה מעצבנת שחייבים למלא כדי לקבל נקוזות זיכוי אצל אלוהים; וכמובן להתפלל ללא הרף לישועת כל בני המשפחה.

נכון, אתם לא יכולים להושיע אף אחד — אפילו לא את הקרובים והאהובים ביותר; אבל אתם יכולים ליצור את התנאים של משפחה בריאה. כך הסיכוי שממנה ייצאו בני משפחה ששונאים אחד את השני, ואלה שלא סולחים אחד לשני עד יום מותם, יהיה נמוך.

? "אֲנִי יָדַעְתִּי אֶת זְדֹנְךָ וְאֵת רֹעַ לְבָבֶךָ." — מה עוד גורם ל"אֱלִיאָב" להרגיש כך כלפי אחיו הקטן?

קנאה

אתם רק צריכים לחזור פרק אחד אחורה ולהיזכר במעמד המעליב של תצוגת האופנה בבית־לחם, שבסופו שמואל הצביע על אליאב וששת האחים הגדולים וקבע: "לֹא בָחַר יהוה בָּאֵלֶּה" (טז 10).

ואז ההכרזה (טז 12): "זֶה הוּא" — "זה מלך ישראל החדש!" וכמובן הטקס: "וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו" (טז 13א) — ובזמן שאליאב מוחא כפיים עם כולם, הוא חושב בלבו: "זה יהיה מלך ישראל?! על גופתי המתה!"

יחסי משפחה מעורערים; קנאה — ועוד לא לקחנו בחשבון את…

ההבדל שעושה רוח הקודש

המשיחה החיצונית לא שנתה את דויד. סמל השמן ירד במקלחת הראשונה. אך בהמשך הפסוק (טז 13ב) קראנו על שינוי לצמיתות: "וַתִּצְלַח רוּחַ יהוה אֶל דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה."

! כשרוח הקודש בא לשכון באדם, הוא עושׂה הבדל.
שאף אחד לא יספר לכם שלא.

כאשר בן משפחה הופך למאמין בישוע ומשתנה לטובה, אזי ייתכנו שתי תגובות שונות מצד הקרובים:

• יש שרואים את העדות החיובית של האח או האחות, והדבר יוצר אצלם נכונות להקשיב לבשורה;

• ויש שהשינוי מעצבן אותם, והם מנסים להכחיש אותו. הם הרי 'מכירים' את האח הזה. הם 'יודעים' שמתחת למעטפת הדתית החדשה הוא אותו 'רע' שאליו הם רגילים מגיל קטן. להם הוא לא יכול למכור את ההצגה המשיחית שלו. עבורם, כל כישלון של האח המאמין (והרי כולנו נכשלים) הוא הוכחה שכל המשיחיות היא שקר.

ואם אנחנו כבר בנושא של בן משפחה מאמין בתוך משפחה של בלתי־מאמינים — האם חשבתם פעם על כך ש…

גם לישוע המשיח היו אחים

…לפחות אחים למחצה. הפסוקים הראשונים ביוחנן פרק ז פותחים לנו צוהר על יחסי המשפחה אי־שם בנצרת:

יוחנן ז 5-1:

1 אַחֲרֵי כֵן הִתְהַלֵּךְ יֵשׁוּעַ בַּגָּלִיל. הוּא לֹא רָצָה לְהִתְהַלֵּךְ בִּיהוּדָה מִפְּנֵי שֶׁרָאשֵׁי הַיְּהוּדִים שָׁם בִּקְשׁוּ לְהָמִית אוֹתוֹ.

! שימו לב: אנשי ההנהגה רוצים "לְהָמִית אוֹתוֹ", ולפי פס' 28 השאיפה הזו ידועה בציבור. עם ההבנה הזו ברקע, שמעו כעת מה מציעים לו "אֶחָיו":

2 כֵּיוָן שֶׁסֻּכּוֹת, חַג הַיְּהוּדִים, הָיָה קָרוֹב, 3 אָמְרוּ לוֹ אֶחָיו: "צֵא מִכָּאן וְלֵךְ לִיהוּדָה כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ גַּם תַּלְמִידֶיךָ אֶת הַמַּעֲשִׂים שֶׁאַתָּה עוֹשֶׂה."

? שמעתם? — איזה אח אוהב מציע לאחיו: "לך למקום שבו רוצים לרצוח אותך"? — והירידה ממשיכה:

4 "אֵין אִישׁ עוֹשֶׂה דָּבָר בַּסֵּתֶר וְעִם זֹאת מְבַקֵּשׁ לִהְיוֹת יָדוּעַ בָּרַבִּים. אִם אַתָּה עוֹשֶׂה אֶת הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה, גַּלֵּה עַצְמְךָ לָעוֹלָם."

"אתה הרי רוצה להיות מפורסם! אז אל־תעשה את תעלולי ההוקוּס־פוקוּס שלך כאן בגליל הנידח. לך למרכז; למקומות הומי אדם. 'גַּלֵּה עַצְמְךָ לָעוֹלָם!' — ואם בדרך יהרגו אותך, בעיה שלך. רק 'צֵא מִכָּאן וְלֵךְ'."

? מדוע יחס כזה מצד האחים?

5 כִּי גַּם אֶחָיו לֹא הֶאֱמִינוּ בּוֹ.

השארו עוד רגע עם משפחתו של ישוע. נסו לשים את עצמכם בנעליים של "יַעֲקֹב וְיוֹסֵף וְשִׁמְעוֹן וִיהוּדָה וְאַחְיוֹתָיו" של המשיח, "בֶּן־הָאֱלֹהִים" (מתי יג 55; יד 33). אותם אחים ואחיות למחצה גדלו וחיו למשך רבע־מאה בצמוד לאח שלא חוטא — לא במעשה, לא בדיבור, אפילו לא במחשבה.

הכרתי בנות נוער שכינו את אחותם הבכורה 'המושלמת' — וזה לא בדיוק נבע מתוך אהדה. אך הבכור ישוע אכן היה כזה בדיוק — צדיק מושלם.

האם חשבת על זה פעם? תינוק שמעולם לא משמיע צרחה כעוסה; פעוט שמעולם לא חוטף לאחיו צעצוע; ילד שלא אומר אפילו פעם אחת בחיים "לא בא לי!"; נער שמציית לאבא ואמא ציות מושלם; מתבגר שמפיו לא יוצאת אף מילה גסה אחת; גבר צעיר שלגביו כל הנגרים והבנאים בעבודה יודעים: אתו לא מנהלים שיחות על בנות ותכונות הגוף שלהן.

! ישוע בטוהרו מכל חטא היווה תוכחה לאחיו 24/7!

עכשיו נרחיב את זה עוד קצת: הרי גם כל עם ישראל נקראים "אֶחָיו" של המשיח (עבר' ב 17). אליהם מתייחסים האחים כשהם אומרים לישוע: "גַּלֵּה [את] עַצְמְךָ לָעוֹלָם." בתשובה ישוע מגלה להם כי "הָעוֹלָם" מרגיש כלפיו בדיוק מה שהם בעצמם מרגישים: "אוֹתִי [הָעוֹלָם] שׂוֹנֵא, כִּי אֲנִי מֵעִיד עָלָיו שֶׁרָעִים מַעֲשָׂיו" (יוחנן ז 7).

הפעולה של רוח הקודש צורמת לחוטאים — כל הזמן!

משיח! עד כאן על יחס האח הגדול לדויד — וראינו שוב איך דויד הוא תמונה וסמל של המשיח. גם כאן עובר חוט־השני של תֹכנית הישועה.

הלאה בעלילה. — אחרי ש"אֱלִיאָב" השמיע גערה אופיינית של אח גדול, דויד נותן…

תשובה אופיינית של אח קטן

פס' 29 וַיֹּאמֶר דָּוִד: "מֶה עָשִׂיתִי עָתָּה? הֲלוֹא דָּבָר הוּא."

בימינו היה משיב: "אה, אני שוב לא בסדר? אז א': לא דיברתי אתך! ו-ב': בסך הכל שאלתי שאלה!"

פס' 30 וַיִּסֹּב מֵאֶצְלוֹ אֶל מוּל אַחֵר, וַיֹּאמֶר כַּדָּבָר הַזֶּה. וַיְשִׁבֻהוּ הָעָם דָּבָר כַּדָּבָר הָרִאשׁוֹן.

נראה שדויד לא בדיוק 'שׂם' על אחיו הגדול. הוא פשוט מתעלם ממנו וחוזר לבני־שיחו החיילים.

בסך הכל הגיע אזרח בן 16 עם חמור ואספקה; אבל ראו איך אלוהים גורם לחדשות להתפשט בכל מחנה ישראל:

הגיע אחד שלא מפחד!

"אֱלִיאָב" הרגיש שהאח הקטן עושׂה לו פדיחות עם הפה הגדול שלו — אבל עכשיו דויד אפילו מובא לפני המלך:

פס' 32-31 31 וַיְּשָּׁמְעוּ הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר דָּוִד; וַיַּגִּדוּ לִפְנֵי שָׁאוּל — וַיִּקָּחֵהוּ.

32 וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל: "אַל יִפֹּל לֵב אָדָם עָלָיו. עַבְדְּךָ יֵלֵךְ וְנִלְחַם עִם הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה."

"אַל יִפֹּל לֵב אָדָם עָלָיו." — "גוליית אמנם לוחם מקצועי בגובה ½3 מטר, הוא שוקל חצי טון, הוא חמוש מכף רגל ועד ראש — אבל אין סיבה לפחד ממנו."

? אה, לא? מה ההיגיון?

"עַבְדְּךָ יֵלֵךְ וְנִלְחַם עִם הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה." — רגע!… יש כאן לוחמים וקצינים עם שנים של ניסיון בשׂדה הקרב, וכוּלם מסכימים שלהרים יד על גוליית זו התאבדות. אולי אתה בתור ילד פשוט לא מבין את הסכנה. זה לא משׂחק וידאו!

בנימה כזאת המלך מסביר עכשיו. דמיינו לכם שהוא מניח יד גדולה על כתפו של הנער ונאלץ להתכופף כדי להביט לו בעיניים: "תקשיב טוב, בני…"

פס' 33 וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דָּוִד: "לֹא תוּכַל לָלֶכֶת אֶל הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה לְהִלָּחֵם עִמּוֹ, כִּי נַעַר אַתָּה, וְהוּא אִישׁ מִלְחָמָה מִנְּעֻרָיו."

להסבר האבהי הזה דויד משיב בהסבר משלו:

שגרה של רעיית צאן בתקופת המקרא

פס' 35-34 34 וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל: "רֹעֶה הָיָה עַבְדְּךָ לְאָבִיו בַּצֹּאן; וּבָא הָאֲרִי וְאֶת הַדּוֹב וְנָשָׂא שֶׂה מֵהָעֵדֶר, 35 וְיָצָאתִי אַחֲרָיו, וְהִכִּתִיו וְהִצַּלְתִּי מִפִּיו. וַיָּקָם עָלַי, וְהֶחֱזַקְתִּי בִּזְקָנוֹ, וְהִכִּתִיו וַהֲמִיתִּיו."

דויד חי הרבה לפני שהאריה, הדוב החום הסורי והנמר נכחדו מהארץ. — שימו לב שהוא לא מספר כאן על הרפתקאות של רועים מנוסים אשר הוּשמעוּ בערבים ארוכים מסביב למדורה. דויד הצעיר מדבר בגוף ראשון:

"בכל פעם שבא אריה או דוב 'וְנָשָׂא שֶׂה מֵהָעֵדֶר', אני 'הִכִּתִיו'. ואם הטורף לא ויתר על הארוּחה שלו אחרי ש'הִכִּתִיו', אז 'הֲמִיתִּיו'. — פשוט מאוד."

למען האמת, זה לא כל־כך פשוט. לא ברור איך מישהו יכול להחזיק "בִּזְקָנוֹ" של אריה או של דוב רעב מבלי להפוך לטרף בעצמו.

אבל מה שחשוב הוא הצליל העינייני היבש של פס' 35-34. "לפעמים אנחנו, מתוקף תפקידנו כרועי צֹאן, נאלצים להרוג אריה." אין כאן שום רברבנוּת.

! ועכשיו, הקשיבו טוב להיגיון של דויד: "אם טורף מחליט לגנוב כבשׂה מאבא שלי, הוא מביא על עצמו עונש ממני. באותה מידה…"

גוליית הביא על עצמו עונש מ-יהוה

פס' 36 "גַּם אֶת הָאֲרִי גַּם הַדּוֹב הִכָּה עַבְדֶּךָ; וְהָיָה הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כְּאַחַד מֵהֶם — כִּי חֵרֵף מַעַרְכֹת אֱלֹהִים חַיִּים."

דויד חוזר על קביעתו שבפס' 26: "הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה" עשׂה טעות קטלנית. הוא דן את עצמו למוות.

וכמו שדברי הרועה הצעיר הוכיחו קודם את הלוחמים המנוסים על עיוורונם הרוחני, כך הם מוכיחים עכשיו את שאוּל: "זכור שאתה מלך ישראל! יש לך 'אֱלֹהִים חַיִּים!' 'הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה' הוא קטן בהשוואה ל'אֱלֹהִים'!"

הלאה לעוד פסוק חשוב. הוא עדוּתו של מאמין עניו:

"אני לא גיבור. אני מאמין ב-יהוה!"

פס' 37א וַיֹּאמֶר דָּוִד: "יהוה, אֲשֶׁר הִצִּלַנִי מִיַּד הָאֲרִי וּמִיַּד הַדֹּב, הוּא יַצִּילֵנִי מִיַּד הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה."

"אם שאלת את עצמך איך אפשר להחזיק 'בִּזְקָנוֹ' של אריה ולהרביץ לו ולצאת מזה חי — אז דע לך כי 'יהוה… הִצִּלַנִי מִיַּד הָאֲרִי.' כל הצלה כזו היתה בזכותו, לא בזכות גבורתי. ועל בסיס הניסיון עם החיות הטורפות, אני מאמין כי 'יהוה… יַצִּילֵנִי [גם] מִיַּד הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה'."

? האם אתם זוכרים הצלות של אלוהים בחיים שלכם? האם אתם זוכרים מקרים שבהם זעקתם אליו והוא עזר? — או שלא זעקתם, והוא עזר והציל אתכם בכל זאת?

האם הזכרונות האלה מחזקים את האמונה שלכם כשאתם עומדים מול אתגר חדש?

אלוהים לא משתנה. כפי שהוא הציל אתמול, כך הוא יציל גם היום וגם מחר. הרי ללא ההצלות הללו אני ואתם לא נחזיק מעמד באמונה עד הסוף.

פס' 37ב וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דָּוִד: "לֵךְ, וַיהוה יִהְיֶה עִמָּךְ."

"יהוה… עִמָּךְ." — האם שאול זוכר את הזמנים הטובים שבהם הוא צעד לקראת אוייב גדול ממנו בידיעה כי 'יהוה עמו'? האם הוא זוכר איך הוא בעצמו העיד בפני נתיניו "כִּי הַיּוֹם עָשָׂה יהוה תְּשׁוּעָה בְּיִשְׂרָאֵל" (שמו"א יא 13)?

או שהוא רק חוזר להרגלו לאמץ אוצר מילים 'דתי' מול אנשים שנשמעים לו דתיים: "יהוה, יהוה, יהוה…"?

מה שכן, המלך דואג שנציג ישראל בדו־קרב יקבל את…

כלי הנשק הטובים בישראל

פס' 39-38א וַיַּלְבֵּשׁ שָׁאוּל אֶת דָּוִד מַדָּיו, וְנָתַן קוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל רֹאשׁוֹ, וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ שִׁרְיוֹן. 39 וַיַּחְגֹּר דָּוִד אֶת חַרְבּוֹ מֵעַל לְמַדָּיו,…

שאול המלך עולה על אזרחי, ודויד זוכה ללבוש את המדים המלכותיים, כולל כל כלי הנשק. אין יותר טובים בכל צבא ישראל. — יש רק בעייה אחת: שאול "גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם… מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה". דויד 'שׂוחה' בתוך הבגדים ואמצעי המיגון.

פס' 39ב וַיֹּאֶל לָלֶכֶת, כִּי לֹא נִסָּה.

אי־אפשר לזוז עם כל הציוד המסורבל הזה. — גם גדול מדי, גם כבד מדי.

פס' 39ג וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל: "לֹא אוּכַל לָלֶכֶת בָּאֵלֶּה, כִּי לֹא נִסִּיתִי." וַיְסִרֵם דָּוִד מֵעָלָיו.

"לֹא נִסִּיתִי" — וכרגע אין זמן לעבור טירונות כדי ללמוד, אפילו לא מקוצרת.

דויד מחליט להתמודד עם "הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה" באותם אמצעים שהוכיחו את עצמם מול "הָאֲרִי וְהַדֹּב" —

כלים של רועה צאן

פס' 40א וַיִּקַּח מַקְלוֹ בְּיָדוֹ; וַיִּבְחַר לוֹ חֲמִשָּׁה חַלֻּקֵי־אֲבָנִים מִן הַנַּחַל, וַיָּשֶׂם אֹתָם בִּכְלִי־הָרֹעִים אֲשֶׁר לוֹ וּבַיַּלְקוּט; וְקַלְּעוֹ בְיָדוֹ.

"קַלְּעוֹ בְיָדוֹ." — אל תזלזלו ברצועת העור הפשוטה הזו. בידו של אדם מיומן היא קטלנית. כבר בספר שופטים (כ 16) מסופר על שבע־מאות צלפים משבט בנימין, אשר כל אחד מהם "קֹלֵעַ בָּאֶבֶן אֶל הַשַּׂעֲרָה וְלֹא יַחֲטִא." מתברר שיש לפחות צלף אחד כזה גם בשבט יהוּדה.

מקל, חמש אבנים חלקות בתוך פאוץ' ו'קלע'. מצוייד כך, דויד משאיר את "מַעַרְכֹת יִשְׂרָאֵל" מאחוריו…

פס' 40ב וַיִּגַּשׁ אֶל הַפְּלִשְׁתִּי.

גוליית מביט — וגאוותו נפגעת עמוקות. 'גיבור העל' הישראלי שנענה לאתגרו הוא…

גם ילד, גם יפיוּף

פס' 42-41 41 וַיֵּלֶךְ הַפְּלִשְׁתִּי הֹלֵךְ וְקָרֵב אֶל דָּוִד; וְהָאִישׁ נֹשֵׂא הַצִּנָּה לְפָנָיו. 42 וַיַּבֵּט הַפְּלִשְׁתִּי, וַיִּרְאֶה אֶת דָּוִד וַיִּבְזֵהוּ, כִּי הָיָה נַעַר וְאַדְמֹנִי עִם יְפֵה־מַרְאֶה.

"וַיִּבְזֵהוּ." — מי ש'גבר־גבר' לא שׂם על הטיפוסים העדינים האלה.

במקום לגשת מיד לדו־קרב, נציגי שני הצבאות…

מלהיטים את האווירה באלימות מילולית

פס' 44-43 43 וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֶל דָּוִד: "הֲכֶלֶב אָנֹכִי, כִּי אַתָּה בָא אֵלַי בַּמַּקְלוֹת?" — וַיְקַלֵּל הַפְּלִשְׁתִּי אֶת דָּוִד בֵּאלֹהָיו. 44 וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֶל דָּוִד: "לְכָה אֵלַי, וְאֶתְּנָה אֶת בְּשָׂרְךָ לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הַשָּׂדֶה!"

נכון שהוא נשמע מרשים? איזה גבר! הוא יהפוך את דויד למזון עבור אוכלי־נבלות!

וגם לדויד לא חסר. שמעו אותו:

פס' 46-45א 45 וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי: "אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן; וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם יהוה צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ!

46 הַיּוֹם הַזֶּה יְסַגֶּרְךָ יהוה בְּיָדִי וְהִכִּיתִךָ; וַהֲסִרֹתִי אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ, וְנָתַתִּי פֶּגֶר מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים הַיּוֹם הַזֶּה לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְחַיַּת הָאָרֶץ!"

נכון שהוא נשמע עוד יותר מרשים? השחצנות של גוליית היא כלוּם לידו:

א. הוא מאיים בעריפת ראש. — איך? — לא ברור. הרי הראש של גוליית נמצא יותר ממטר וחצי מעל ראשו!

ב. הוא — לבד! — יעשה 'בּונזו' מכֹל "מַחֲנֵה [ה]פְלִשְׁתִּים"!

"אני אראה לך!" — זה מה שאנחנו שומעים בקריאה ראשונה: זו אותה הִתגרוּת גברית לקראת אימות פיזי שנשמעת בעולם בכל רגע נתון מאז הנפילה בחטא; הייללות המעצבנות של שני החתולים שעומדים זה מול זה מתחת לחלון שלנו ומנסים להרשים ולהפחיד אחד את השני מבלי להילחם; הקללות והאיומים שמשמיעים שני מובטלים במרכז העיר כשהם מנפנפים בקבוקי בירה ריקים אחד מול פרצופו של השני; התבטאויות הגאווה הגברית של פוליטיקאים ורודנים שקדמו לאין־ספור מלחמות לאורך ההיסטוריה…

! אבל זה נכון רק בקריאה הראשונה. יש בנאומים האלה הרבה יותר — ואת זה נשאיר למאוחר יותר.

נעצור רגע ל…

הפקת לקחים:

1. האח הגדול על תקן אלוהים, וקשרי משפחה מעורערים. — לא כולנו סובלים מזה, אבל אלה שכן, יודעים: המסגרת הקשה ביותר לעדות המשיחית שלנו היא המשפחה הבלתי־מאמינה — האנשים שמכירים אותנו מהבית — שחיו לידינו מגיל הילדות.

זו מסגרת שלא סולחת טעות. בה נהנים להצביע עלינו וללעוג: "תראו את המשיחי הזה! אם כל המאמינים הם כמוך, מי צריך את הישוע שלכם?!"

שאלוהים יעזור לנו להישאר ענווים, לבלוע צפרדעים, ובמרוצת הימים לרכוש יותר דמיון לישוע. אלוהים מושיע גם בני משפחה לועגים ומתנשאים — אבל זה עשוי לדרוש מאתנו הרבה שנים של התמדה.

2. "'יהוה, אֲשֶׁר הִצִּלַנִי מִיַּד הָאֲרִי וּמִיַּד הַדֹּב — הוּא יַצִּילֵנִי' גם הפעם!" — האם אתם זוכרים הצלות ביד אלוהים בחיים שלכם? האים אתם זוכרים מקרים שבהם זעקתם אליו והוא עזר?

אם כן, תנו לזכרונות האלה לחזק את אמוּנתכם כשאתם עומדים מול אתגר חדש! הרי אם אלוהים הציל אתכם אתמול, הוא יכול להציל אתכם גם היום. אלוהים לא משתנה.

זה גם נכון במלחמה שלכם מול החטא. אם אלוהים סלח לכם את כל חטאיכם והושיע אתכם על בסיס כפרתו של ישוע — אזי גם הכישלון המוחץ שנחלתם מול החטא היום הוא לא הסוף. בקשו סליחה בשם ישוע — לא ב'חפיף' אלא מכל הלב — קומו על הרגליים והמשיכו בהליכה כתלמידי המשיח — עד הסוף הטוב.

נחזור כעת לכותרת 'מלהיטים את האווירה באלימות מילולית' ונקשיב בעיון לנאומים של שני הלוחמים.

הנה (שוב) קולו הרועם של הענק:

כמובן, הוא לא יכול בלי קללות. במקום לקלל את האמא שלו, הוא "יְקַלֵּל… אֶת דָּוִד בֵּאלֹהָיו." — שימו לב שהעברית מאפשרת שתי אופציות להבנה:

• יש אשר שומעים "אֱלֹהָיו" ברבים. הם אומרים שגוליית משמיע קללה עסיסית תוך שימוש בשמות אלילים ואלילות כנעניים;

• אחרים שומעים "אֱלֹהָיו" בצורת יחיד. הענק מקלל את "אֱלֹהָיו" של דויד. בפסוק הבא (45) יש רמז עבה שזו ההבנה הנכונה.

בסוף "הַפְּלִשְׁתִּי" מבטיח ארוחה "לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הַשָּׂדֶה", וכולם יודעים: הוא מסוגל לקיים!

עכשיו נשמע (שוב) קולו של דויד (פס' 47-45). כולנו מכירים קולות כאלה של בני־עשרה שמנסים להישמע כאילו הם גדולים, אבל הם לא. אז אל־תהיו מרוכזים בצליל הלא־משכנע. הקשיבו לתוכן.

כמו בכל נאום שלו עד כֹה (26; 37-34)…

דויד מרביץ תיאולוגיה

המחבר נותן לדויד להיות המורה — עבור הישראלים, עבור הפלישתים — ועבורנו.

• רועה הצֹאן מלמד את המלך (יז 37);

• הצעיר מלמד את המבוגרים (יז 26);

• הבזוי מלמד את המכובדים;

• החלש מלמד את החזקים;

• החובבן מלמד את המקצוענים;

• זה שבא עם מקל ורצועת עור תוצרת־בית מלמד את זה שעליו כל הדגמים האחרונים מתוצרת התעשייה הצבאית הפלישתית (ראה כא 9ב)…

והכי חשוב: זה שבא "בְּשֵׁם יהוה צְבָאוֹת" מלמד את כל אלה שבאים בשם עצמם — אז והיום:

פס' 45 וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי: "אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן; וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם יהוה צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ!"

"שֵׁם יהוה צְבָאוֹת." — "'אַתָּה… חֵרַפְתָּ' את השם הזה — 'וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ' כדי לטהר את השם הזה מן החרפּה."

! דויד מקריב את עצמו למען כבודו של יהוה. כל הסיפור המפורסם הזה על דויד וגוליית בנוי מסביב לנקודה הזו. — האם כבודו של יהוה יקר לנו? יקר יותר מהחיים?

■ שימו לב! יש כאן עוד שיעור למאמינים: מפני שדויד מוכן לקחת צעד כזה של אמונה, הוא גם זוכה לחיזוק על־טבעי. הוא פתאום רואה בעיני רוחו מה יקרה בדקות הקרובות.

! אל־תבינו לא נכון! אני לא טוען שאתם תהפכו לנביאים בכל פעם שאתם לוקחים צעד של אמונה. אבל אתם כן תחוו את עזרת רוח הקודש. — הבטחה!

כעת…

דויד מנבא את העתיד

פס' 46א "הַיּוֹם הַזֶּה יְסַגֶּרְךָ יהוה בְּיָדִי וְהִכִּיתִךָ; וַהֲסִרֹתִי אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ, וְנָתַתִּי פֶּגֶר מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים הַיּוֹם הַזֶּה לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְחַיַּת הָאָרֶץ!"

כל אלה פרטים שרק אלוהים יכול לדעת מראש:

• התיקו אמנם נמשך כבר שישה שבועות, אבל אתם תראו הכרעה "הַיּוֹם הַזֶּה";

• "הִכִּיתִךָ." — גוליית ימות מידי דויד;

• "הֲסִרֹתִי אֶת רֹאשְׁךָ." — איך? עם מקל?

• לא דויד יהיה למזון עבור אוכלי הנבלות (פס' 44) אלא "פֶּגֶר מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים".

ש' מדוע הפסוק הזה חשוב? מדוע דויד לא שומר את המידע המעודד הזה לעצמו אלא מרגיש צורך להכריז עליו באוזני כולם?

ת' מפני שכאן יהוה בכבודו ובעצמו מתחייב לחולל נס: "הַיּוֹם יהוה יְסַגֶּרְךָ בְּיָדִי!"

כולנו מכירים את הסיפור. כולנו יודעים כי האבן של דויד פגעה במצח של גוליית. אבל…

? האם אתם יודעים כי זה נס?

• האזור הפגיע שאליו דויד חייב לכוון הוא קטן מאוד. הרי כמעט כל הגוף הענקי של גוליית נושׂא שכבת מיגון מתכתית. גם החצי העליון של המצח מכוסה על־ידי הקסדה. דויד חייב לפגוע בחלק החשׂוּף של הפנים!

• אפילו אם הוא ברמת הקולעים השמאליים משבט בנימין בשופטים כ 16 — זכרו כי מולו יש מטרה נעה!

• אפילו אם אבן מקלעו מגיעה למהירות של 56 מטרים בשנייה (כ-200 קמ"ש), זה רחוק מאוד מהמהירות של כדור שנורה מרובה סער (16M: 960 מטרים בשנייה). דויד לא נוגע בהדק, ובאותו רגע יש חור במטרה.

• לגוליית ניתן זמן תגובה. אם הוא ער לתנועות יריבו ולא יפספס את הרגע שבו האבן עוזבת את הרצועה, יש לו שבריר של שנייה כדי להסיט את ראשו הצידה. זה כל מה שצריך כדי למנוע פגיעה בפנים.

מידע נוסף במאמר (עדכני ליום 19/02/2024):

https://www.researchgate.net/publication/336532651_Slinging_in_the_Biblical_World_And_What_We_Can_Learn_about_David_Defeating_Goliath

לפני שנמשיך, נעצור שנייה בעוד מילת מפתח שמככבת בסיפור המפורסם של דויד וגוליית. היא כבר הופיעה פעם אחת בפסוק 46א. וזהרו שלא תהיו כל־כך מרוכזים במיומנות עם הקלע, באבנים החלקות ובאומץ המדהים של דויד שאתם מפספסים אותה:

הראש — שימו לב מה נעשה עם הראש!

אלוהים התחייב על־ידי נבואה, והוא רוצה שכולם יבינו למה. לכן, בהדרכת רוח הקודש,…

דויד מבהיר מה מטרת האימות

פס' 46ב-47 "וְיֵדְעוּ כָּל הָאָרֶץ כִּי יֵשׁ אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל. 47 וְיֵדְעוּ כָּל הַקָּהָל הַזֶּה כִּי לֹא בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית יְהוֹשִׁיעַ יהוה; כִּי לַיהוה הַמִּלְחָמָה; וְנָתַן אֶתְכֶם בְּיָדֵנוּ!"

אמרתי לכם שהוא מורה? — מורה טוב!

הנס שעומד לקרות הוא לשם עדות. "כָּל הָאָרֶץ" חייבת להיווכח ש"יֵשׁ אֱלֹהִים."

"לַיהוה הַמִּלְחָמָה." — הוא לא זקוק ל"חֶרֶב וּ[ל]חֲנִית". הוא אפילו לא זקוק לצבא. יש לכך תקדימים:

שמות יד 14: כשבני־ישראל לכודים בין צבא מצרים וים־סוף, מֹשה מבטיח: "יהוה יִלָּחֵם לָכֶם, וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן";

דהי"ב כ 17: כך אלוהים גם מרגיע את "יְהוֹשָׁפָט" כשירושלים מותקפת על־ידי 3 צבאות: "לֹא לָכֶם לְהִלָּחֵם בָּזֹאת. הִתְיַצְּבוּ, עִמְדוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת יהוה עִמָּכֶם";

…ואלה רק שתי דוגמאות מני רבות בתנ"ך.

■ "לַיהוה הַמִּלְחָמָה." — העיקרון הזה תקף עבור תלמידי ישוע לא פחות:

פטר"א ה 7-6: 6 "הַשְׁפִּילוּ עַצְמְכֶם תַּחַת יַד אֱלֹהִים הַחֲזָקָה, לְמַעַן יְרוֹמֵם אֶתְכֶם בְּעִתּוֹ. 7 הַשְׁלִיכוּ עָלָיו כָּל יְהַבְכֶם, כִּי הוּא דּוֹאֵג לָכֶם." — מלחמות יהיו! ככה זה בעולם שבו שולט החטא. אבל אל־תנסו להילחם אותן לבד. אלוהים מבטיח לעזור ולרומם ולחזק, אם רק תבקשו.

ויש כמובן גם ההתקפות מצד השטן וכוחותיו שכל הזמן רוצים להכשיל אותנו, להפיל אותנו בחטא ולהסיט את המבט שלנו מישוע. גם למקרים האלה קיבלנו הבטחה:

יוח"א ד 4: "אַתֶּם, יְלָדַי, מֵאֱלֹהִים אַתֶּם, וְנִצַּחְתֶּם אוֹתָם; שֶׁכֵּן הוּא אֲשֶׁר בָּכֶם גָּדוֹל מִזֶּה אֲשֶׁר בָּעוֹלָם." — רוח הקודש שוכן בכם, והוא חזק יותר מכל אוייב.

לדו־קרב ולנס מוקדשים רק שני פסוקים. הרי מה שקורה עכשיו מכונה בעברית מודרנית…

זבֶּנג — וגמרנו

פס' 49-48 48 וְהָיָה כִּי קָם הַפְּלִשְׁתִּי, וַיֵּלֶךְ וַיִּקְרַב לִקְרַאת דָּוִד. וַיְמַהֵר דָּוִד וַיָּרָץ הַמַּעֲרָכָה לִקְרַאת הַפְּלִשְׁתִּי. 49 וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת יָדוֹ אֶל הַכֶּלִי, וַיִּקַּח מִשָּׁם אֶבֶן וַיְקַלַּע; וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי אֶל מִצְחוֹ; וַתִּטְבַּע הָאֶבֶן בְּמִצְחוֹ, וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו אָרְצָה.

"וַתִּטְבַּע הָאֶבֶן בְּמִצְחוֹ." — מה שמפיל את הענק היא…

פציעת ראש

אני מקווה שעוד לא שכחתם את הכותרת שלנו: 'שימו לב מה נעשה עם הראש!'

יש כאן פגיעה מדוייקת בסנטימטרים הספורים החשופים של המצח; חור בגולגולת; פגיעה מוחית; שיתוק מוחלט. בעידן ללא ניתוחי מוח — מקרה אבוד. זה מה שנשאר מהנשק הסודי של הפלישתים. — רמז לבראשית: "הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ!" (ברא' ג 15ב) — זבֶּנג, וגמרנו.

? מי שם לב לאופן הנפילה? — "וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו אָרְצָה." — הגיבור שחרף את אלוהי ישראל בחייו משתחווה לפניו בגסיסתו.

דויד טרם הגשים את כֹל פרטי הנבואה. הרי עכשיו הוא מבצע עוד מעשה סמלי:

עריפת ראש

פס' 51-50א 50 וַיֶּחֱזַק דָּוִד מִן הַפְּלִשְׁתִּי בַּקֶּלַע וּבָאֶבֶן; וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַיְמִיתֵהוּ; וְחֶרֶב אֵין בְּיַד דָּוִד. 51 וַיָּרָץ דָּוִד וַיַּעֲמֹד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי, וַיִּקַּח אֶת חַרְבּוֹ וַיִּשְׁלְפָהּ מִתַּעְרָהּ וַיְמֹתְתֵהוּ, וַיִּכְרָת בָּהּ אֶת רֹאשׁוֹ.

זוועה! — השחתת גופות היא מנהג פגאני! יהודים לא עושים דבר כזה!

משיח! אבל גם זה נמצא כאן כדי להזכיר לנו את הנאמר לשטן בבראשית ג 15: "הוּא [זרע האישה — המשיח] יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ". הרי כל מי שמתיימר לחרף "אֱלֹהִים חַיִּים", מייצג את ממציא הגאווה והחירוף — את השטן.

מפני שזו נקודה חשובה, אתם תראו את מילת המפתח 'רֹאש' מככבת בעוד מספר פסוקים בהמשך.

? בינתיים, מי זוכר מה היתה הנקודה האחרונה בנבואת דויד? — הסעודה החגיגית לאוכלי הנבלות. גם ההבטחה הזו חייבת להתגשם, ולכן…

עם הנציג הגיבור הלכה גבורת כולם

פס' 51ב-52 וַיִּרְאוּ הַפְּלִשְׁתִּים כִּי מֵת גִּבּוֹרָם, וַיָּנֻסוּ.

52 וַיָּקֻמוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וַיָּרִעוּ, וַיִּרְדְּפוּ אֶת הַפְּלִשְׁתִּים עַד בּוֹאֲךָ גַיְא, וְעַד שַׁעֲרֵי עֶקְרוֹן. וַיִּפְּלוּ חַלְלֵי פְלִשְׁתִּים בְּדֶרֶךְ שַׁעֲרַיִם וְעַד גַּת וְעַד עֶקְרוֹן.

רצים, ומכים. — רצים, ומכים. — פלישתי שמתעייף במרוצה — חוטף חנית בין הכתפיים.

ש' האם שאול ובני־ישראל זוכרים כי הנצחון המוחץ הזה הוא התגשמות המילים "כִּי לַיהוה הַמִּלְחָמָה! [הוא] נָתַן אֶתְכֶם בְּיָדֵנוּ!"?

ת' לא בטוח. — אין התאספות בגילגל; אין עלייה למשכן אלוהים; אין עצרת במקום כלשהו שיש בו מזבח; אין קורבנות־תודה.

בפרק הבא (יח 7-6) דויד מקבל את כל התשואות על הניצחון. אף אחד לא מזכיר את אלוהים.

■ יש נס, יש הצלה — אך אין שינוי בעיוורון הרוחני. — זה מזכיר לנו שוב כי לראות ניסים לא מושיע בני־אדם.

פס' 53 וַיָּשֻׁבוּ בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מִדְּלֹק אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים; וַיָּשֹׁסּוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם.

בוזזים את מחנה האויבים. לפחות כל חייל יכול לחזור הביתה עם מזכרת. כך עושה גם דויד — רק שהוא לא יכול לקחת אותה הביתה. הרי…

הראש צריך להיות בירושלים

פס' 54א וַיִּקַּח דָּוִד אֶת רֹאשׁ הַפְּלִשְׁתִּי וַיְבִאֵהוּ יְרוּשָׁלָיִם.

? אוי, דויד, אתה יודע כמה בעיות גרמת לחוקרי המקרא ולאנשי האקדמיה עם המהלך הזה? מה? אתה לא יודע כי ירושלים עדיין בידי היבוסים? אתה לא יודע שאתה בעצמך אמור לכבוש אותה רק בעוד +/- עשר שנים (שמו"ב ה 7-6)?

אנשים חכמים חשבו על פתרונות חכמים לבעיה הזו — אבל בסופו של יום כולם השערות. אין היום יבוסי שאותו נוכל לשאול מה בדיוק נעשה שם — והחלק הטכני הזה גם פחות חשוב.

משיח! מה שחשוב הוא שכאן עובר חוט־השני של תֹכנית הישועה: הראש חייב להגיע לירושלים! זהו המקום שאלוהים קבע למחיצת ראש השטן (ברא' ג 15). כאן, על הצלב, ישוע המשיח עומד לנצח את "הָאוֹיֵב הָאַחֲרוֹן" (קור"א טו 26) — את השטן, את החטא ואת המוות.

הבעיות הטכניות צצות אחת אחרי השנייה. הרי עכשיו לא ברור…

איזה אוהל?

פס' 54ב וְאֶת כֵּלָיו שָׂם בְּאָהֳלוֹ.

כל כלי הנשק ודברי הערך של המנוצח עוברים לבעלותו של המנצח. לו דויד היה קצין בצבא שאול, היה "שָׂם [אותם] בְּאָהֳלוֹ". אך הוא אפילו לא טירון. הוא אזרח מבית־לחם, ושם הוא גר בתוך בית, לא אוהל. גם בלילות בשדה ליד עדר הכבשים הוא לא ישן בתוך אוהל אלא תחת כיפת השמיים.

מתברר שכאן מדובר "בְּאָהֳלוֹ" של אלוהים — במשכן שכנראה עומד ב"נֹב, עִיר הַכֹּהֲנִים". הרי בפרק כא דויד לוקח משם את "חֶרֶב גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי אֲשֶׁר… לוּטָה בַשִּׂמְלָה אַחֲרֵי הָאֵפוֹד" (כא 10-9). — עוד נגיע גם לזה.

"אָהֳלוֹ" של אלוהים. — יש בכך היגיון. הרי דויד בעצמו הכריז כי "לַיהוה הַמִּלְחָמָה!" — אם כך, גם הניצחון הוא "לַיהוה" — וגם כל שלל שנפל בידי ישראל בעקבות הניצחון.

אם חשבתם שכאן נגמרו הבעיות עם הטקסט, מתברר שלא.

? מי זוכר שכבר בפרק טז (23-19) דויד הובא לחצר המלך כדי להעניק לשאול תרפיה במוזיקה? — אז אתם בטח גם זוכרים מה שקראנו בפרק הנוכחי (יז 15): ש"דָוִד [היה] הֹלֵךְ וָשָׁב מֵעַל שָׁאוּל" — דהיינו, עבד במשרה חלקית בחצר בנוסף למשמרות שעשה עם "צֹאן אָבִיו [ב]בֵּית־לָחֶם".

אם כך, איך ניתן להסביר שהמלך פוגש את התֶּרָפִּיסְט הצעיר שעובד אצלו בבית (או בארמון), מנהל אתו שיחה, מלביש אותו במדיו הפרטיים, מאחל לו "לֵךְ, וַיהוה יִהְיֶה עִמָּךְ" — וחמש דקות לאחר מכן שואל:

"בֶּן מִי זֶה הַנַּעַר?"

פס' 55א וְכִרְאוֹת שָׁאוּל אֶת דָּוִד יֹצֵא לִקְרַאת הַפְּלִשְׁתִּי אָמַר אֶל אַבְנֵר, שַׂר הַצָּבָא: "בֶּן מִי זֶה הַנַּעַר, אַבְנֵר?"

תיכף נשמע כי גם הרמטכ"ל לא יודע. — ישנם פקידי חצר שכן יודעים. הם הרי ניהלו בעבר תכתובת עם "יִשַׁי בֵּית־הַלַּחְמִי" בשם המלך (טז 19, 22). אבל ג'ובניקים כאלה לא מגיעים לחזית. אז אין את מי לשאול.

רוב הפרשנים מיישבים את הבעיה על־ידי הינדוס הכרונולוגיה. הם מסבירים:

א. דויד, הנגן האלמוני, סיפק מוזיקת רקע מרגיעה "בִּהְיוֹת… אֶל שָׁאוּל… רוּחַ רָעָה" (טז 23).

דוגמה מודרנית היא מוזיקת הרקע שמשמיעים לכם היום בהרבה מאוד מקומות, ולרוב אתם אפילו לא שמים לב. אבל היא משפיעה עליכם. זה קורה בקניונים, בסופר, באיקאה… הפסיכולוגים גילו שעם מוזיקה מסויימת ברקע אתם מבזבזים יותר כסף.

מי מכם (חוץ ממני) מחפש איפֹה הרמקולים שמשמיעים את המנגינות? מי מכם מברר מי המלחין, מי הנגן, והאם יש שם למנגינה? — אף אחד.

חשבו כך על דויד כספק תרפיה במוזיקה. הוא מעין רמקול מוסתר. הוא רק צריך להישמע מבלי להראות. המלך מעולם לא שוחח אתו אישית. הרי מלכים גם לא מתיידדים עם כל עובדי הניקיון והתחזוקה, עם הטבחים, המלצרים, אנשי האבטחה והגננים שהחצר מעסיק. עבור שאול הם 'שקופים'; וזה כולל את נגן הנבל.

ב. את הדיווח (טז 21) כי "יָּבֹא דָוִד אֶל שָׁאוּל, וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו, וַיֶּאֱהָבֵהוּ מְאֹד, וַיְהִי לוֹ נֹשֵׂא כֵלִים" החוקרים יכולים להסביר רק על־ידי כך ש'אין רציפות כרונולוגית בעלילה': 'פסוק 21 מתאר תקופה מאוחרת יותר, אחרי הנצחון על גוליית.'

אולי כן, אולי לא. — ומה זה כבר משנה? — כל המי־ומי לא יודעים לספק תשובה לשאול:

פס' 55ב-56 וַיֹּאמֶר אַבְנֵר: "חֵי נַפְשְׁךָ, הַמֶּלֶךְ, אִם יָדָעְתִּי." 56 וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: "שְׁאַל אַתָּה בֶּן מִי זֶה הָעָלֶם!"

"איך אתה לא יודע? — בזה הרגע הוא הולך לייצג את צבא ישראל! אולי הוא משת"פ?! לך תברר — עכשיו!"

אבל לפני שהרמטכ"ל יכול להפעיל את השב"כ… 'זבֶּנג — וגמרנו'. פתאום יש דרך פשוטה מאוד לדעת "מִי זֶה הַנַּעַר":

הוא זה שבידו הראש

פס' 57 וּכְשׁוּב דָּוִד מֵהַכּוֹת אֶת הַפְּלִשְׁתִּי, וַיִּקַּח אֹתוֹ אַבְנֵר וַיְבִאֵהוּ לִפְנֵי שָׁאוּל. — וְרֹאשׁ הַפְּלִשְׁתִּי בְּיָדוֹ.

עוד לא התפטרתם מהמראות הזוועתיים וממילת המפתח בסיפור הזה:

"רֹאשׁ הַפְּלִשְׁתִּי בְּיָדוֹ" של דויד. — והראש הזה משאיר מאחוריו סימנים. זה דומה לטיפטוף מיץ הזבל מהשקית של השכן שירד במדרגות מקומה 4 — רק שכאן מדובר בדם. שלא לדבר על גודל הראש. אולי הוא לא השאיר טיפטוף אלא שובל גרירה, כמו שקית זבל 75X90. העיניים של "הַפְּלִשְׁתִּי" נשארו פקוחות, כמו אצל בעלי החיים הדרוסים על הכביש שנועצים בנו מבט מאשים. הלסת ירדה. הפה ש"חֵרֵף [את] אֱלֹהִים חַיִּים" כאילו רוצה לצעוק — אבל הוא מת.

? האם קלטתם את המראה? — הוא שקובע את אִינְטוֹנַצְיָה של שאלת המלך שאנחנו שומעים כרגע:

פס' 58א וַיֹּאמֶר אֵלָיו שָׁאוּל: "בֶּן מִי אַתָּה, הַנָּעַר?!"

לא נשאר זכר מהנימה האבהית ששמענו בפס' 33.

"וַיֹּאמֶר אֵלָיו": "תגיד, אתה בכלל אמיתי? 'בֶּן מִי אַתָּה?!' יש לך בכלל אב אנושי? אתה אולי מלאך? …אחד מאלה שמחוללים ניסים מבלי לגלות לנו את שמם? 'מִי אַתָּה?!' ואל־תתן לי תשובה מעורפלת כמו 'לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וְהוּא פֶלִאי' (שופ' יג 18)!"

"דבר אחד אני יודע — בן־אנוש לא מסוגל לעשות את מה שכרגע עשית."

זה נכון. דויד פעל בכוח רוח הקודש. הניצחון הוא של "אֱלֹהִים חַיִּים". לכן, אולי התשובה קצת מאכזבת את שאול:

פס' 58ב וַיֹּאמֶר דָּוִד: "בֶּן־עַבְדְּךָ יִשַׁי בֵּית־הַלַּחְמִי."

זה לא מסביר את הנס. לפחות לא לשאול.

משיח! לנו יש את הפריווילגיה לדעת מה עומד מאחורי התשובה הפשוטה והעניינית הזאת:

• דויד הוא בעצמו "בֵּית־הַלַּחְמִי" — מהעיר הנכונה ומהשבט הנכון;

• הוא "בֶּן־יִשַׁי" — מהמשפחה הנכונה;

• הוא זה שלגביו אמר אלוהים לשמואל: "'קוּם! מְשָׁחֵהוּ! כִּי זֶה הוּא!' זהו מלך ישראל!" (טז 12);

• הוא זה שבידו הראש, והוא בדרך לירושלים;

• הוא צל וסמל של המשיח, בן־האלוהים!

אבל למרות כל אלה דויד הוא רק אדם. שמו אינו "פֶלִאי". אין לו בעיה לגלות מאיפֹה הוא בא ומיהו אביו: "אני 'בֶּן־עַבְדְּךָ יִשַׁי בֵּית־הַלַּחְמִי.' תוכל לראות את הבית שלנו בגוגל־סטריט־וויו."

מיצינו את נושׂא הראש.

הלאה לפרק חדש — שמו"א יח — והוא 'פרק הברית וזריעת הקנאה'.

פרק יח 1 וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֶל שָׁאוּל, וְנֶפֶשׁ יְהוֹנָתָן נִקְשְׁרָה בְּנֶפֶשׁ דָּוִד; וַיֶּאֱהָבֵהוּ יְהוֹנָתָן כְּנַפְשׁוֹ.

"יְהוֹנָתָן" יורש־העצר והחברות הסמלית עם מי שעומד לרשת בפועל. — מהנושא הזה נלמד הרבה בפרקים שלפנינו.

אבל קודם נקח נשימה עמוקה ונפנה ל…

הפקת לקחים:

1. דויד מוכן להקריב את עצמו למען כבודו של יהוה. — זה מה שחשוב בסיפור של דויד וגוליית. — לא גבורתו של דויד, לא מיומנותו עם הקלע, לא מה שהפך לסמל של הסיפור: 'הקטן שניצח את הגדול'.

מישהו חרף את שמו של יהוה, ודויד לא מוותר למחרף.

? האם כבודו של אלוהים וכבודו של ישוע הם חשובים לנו כמו שהיו חשובים לדויד?

2. "לַיהוה הַמִּלְחָמָה." — דויד הבין:

• זה לא ישראל מול הפלישתים;

• זה לא אני מול גוליית;

• זה המחרף מול יהוה!

כשאתם עושים את רצון אלוהים — כשאתם ממלאים בנאמנות את התפקיד שהוא נתן לכם במשפחה, בעבודה, בקהילה — אתם תזכו לראות ולחוות איך הוא מתערב, עוזר ומציל. — ואתם תאלצו להודות: "וואו. זה לא אני עשיתי. זה לא היה בכוח שלי. כאן פעל יהוה!"

3. שימו לב מה נעשׂה עם הראש! — כשאתם מגיעים לקטעים בתנ"ך שבהם מישהו פוגע בראש של אוייב, מסיר ראש — או שאפילו תולים מישהו מן הראש, כמו במקרה של המן הרשע או של "מֶלֶךְ הָעַי" (יהו' ח 23) — שימו לב! — זה שראשו נפגע תמיד מייצג את הרֶשע. הוא תמיד מונע על־ידי השטן.

אני סבור שכל המקרים הללו הוכנסו לדבר־אלוהים כדי להזכיר לנו ולעם ישראל דבר אחד: את ההבטחה בבראשית ג 15: "הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ!" — ישוע המשיח עומד להסיר את ראש השטן. ישוע המשיח הוא המנצח האחרון. — ואם אתם שייכים לו, תהיו אזרחי ממלכתו הנצחית שתקום בעקבות הנצחון האחרון הזה.